תקנת השבין ה׳Takanat HaShavin 5
א׳שזדונות נעשו כשגגות או כזכיות, והוא תיקון העבר במעשים יצאו לפעל כבר ועל ידי ההגעה בתשובתו שבלב עד שורש הנשמה שבמוח שזהו עד כסא הכבוד ממנו נמשך ומתפשט גם כן תיקון יציאת המעשים לפעל, וטעם כשגגות על ידי תשובה מיראה היינו דהוי כנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דמדמה (בבנזיר כ"ג א) לשגגות לענין סליחה וכפרה דהרי הוא מיהא לאיסורא איכוין, ואם כן אף שנתקן הקודם להיות נעשה הכל זכיות דהכל רצון השם יתברך ואין רע כלל כי אתה עמדי, מכל מקום גם כשעלה בידו זכיות אם הוא לאיסורא איכוין נחשב שגגות, וצריך לתקן כ"כ למפרע עד שיוכל לחשוב גם כונתו שלמפרע שהיתה לזכות ולא לאיסורא כלל אף שאנו יודעים שהוא כיון אז להזיד ולהרשיע, וזה לכאורה נגד השכל כלל שיהיה באפשרות להגיע לתיקון כזה כלל דאיך נעשה בנפשינו שקר לומר שכיון לזכות והוא היה אז חוטא ורשע, וקרא דשובה דאמר בו עד ד' אלקים דהיינו עד כסא הכבוד מסיים כי כשלת דהוא רק כשגגות אף דהוא עתה מגיע עד כסא הכבוד דאין שם רע כלל, מ"מ מצד כונתו אז נחשב לו למכשול על כל פנים, רק בקרא דובשוב שאמר ועשה מפשט וצדקה מסיים עליהם וגו', וזהו החילוק בין מאהבה ליראה כידוע דאהבה שורש לקום ועשה ויראה לשב ואל תעשה ועל כן ועשה וגו' משמע מאהבה דעל ידי יראה הוא רק שביתת לב ומוח מהתעוררות לרע ועל ידי זה מתקן רק מעשה האיסור שלא יהיה נחשב לזדון, כי כל זכיות של העישה מיראה הוא רק מפני שהשם יתברך ציוה לעשות כן יראה להמרות ציוויו ומפני כן הוא עושה וכמו שאמרו בירושלמי (פ"ט דברכות) עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה יראה ואין ירא בועט, וזה כח היראה למנוע מלבעוט והיינו לעבור על רצון השם יתברך ועיקרו בשם ואל תעשה, וגם בקום ועשה היינו רק שלא לבעוט בציוי השם יתברך, ואם כן העבירה אף דמכיר עתה דאתה עמדי והכל היה ברצונו יתברך וכיון דכך רצה יתברך הוא זכיות מכל מקום הוא לא היה מכניס עצמו לזה לעשות כן אפי' הי' יודע אז דכך רצון השם יתברך כיון דציוי השם יתברך בתורה הוא אדרבא להיפך ונענש על מעשה זה, אף דמכל מקום רצון השם יתברך שיעשה ויענש מצד היראה אין עושה אלא כדי שלא לבעוט ביוויו ולא לחקור אחר מעמקי רצונו ולעשות דבר שהיפך ציויו, אבל האוהב כל חשקו ותאותו למלאות רצון אהובו ולעשות מה שיהיה לרצון לפניו בין ציוהו בין לא ציוהו שכל מגמתו לעשות דבר שיהיה לו לנחת רוח, וזה מדת אברהם אבינו ע"ה שקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה כמו שאמרו (ביומא כ"ח ב) ומה שקיימו שאר אבות הוא מה שהוא צוה בניו וביתו אחריו, ועל כן נאמר אברהם אוהבי כי מרוב האהבה כל עסוק הי' לחקור ולדרוש איזה דבר יהיה לרצון לפניו יתברך ויעשנה ואיזה דבר שנוא ולא יעשה עד שעמד על כל התורה כולה:
1
ב׳ומצד האהבה יוכל להכניס עצמו לענין כזה על דבר עבירה לשמה דיעל, ולא מצינו בפירוש בתורה שדבר זה מותר רק מהתם הוא דילפינן והיא מרוב חשקה ואהבתה לצלת ישראל ולבער צורר ואויב ד' כמוהו מהעולם לא הביטה על העבירה ועל הזוהמא שהטיל כמו שאמרו (בנזיר כ"ג ב) שדבר זה רעה הוא אצלה, מכל מקום הפקירה גם עשה בשביל דבר זה שחשבה אפי' אין שום היתר לדבר זה והיא תענש על זה מכל מקום וטב תאבד היא ויאבד צורר ד' מהעולם, וע"ד זה עשהת אסתר במה שאמרה וכאשר אבדתי אבדתי היינו גם על אבידת הנפש חס ושלום על ידי מה שעשתה עבירה ברצון להצלת ישראל, וכן מה שאמר שמשון תמות נפשי עם פלשתים לשון תמות נפשי אינו מורה מיתת עולם הזה לבד שזהו מיתת גוף לבד והנפש תשוב אל האלקים ומיתת נפש היינו בעוה"ב וכמו שכתבתי במק"א על פסוק תמות נפשי מות ישרים דבלעם, וידוע דמרגלא בפומי דאינשי דהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב ויש לו קצת רמז לדבר מהא דגיטין (נ"ז ב) דשאלו אם אנו טובעים בים אנו באים לחיי עוה"ב ושמעתי דכונת השאלה על ההטבעה עצמם בידים כיון דהי' להצלת נפשם מעבירות, ושמשון המית עצמו לא להצלת נפשו מעבירות ולא להצלת ישראל רק כדי להמית פלשתים הרבה ולנקום נקמתו ועל זה היה חושב דאפשר שיש לו דין מאבד עצמו לדעת דאין לו חלק לעוה"ב, אבל נתרצה גם בזה כדי להמית הרבה מאויבי ד' דבאבוד רשעים רנה ועל כן אמר תמות נפשי עם וכו' כאלו חלקו עמהם יחד במיתת הנפש חס ושלום גם כן דלא חש לכל זה כדי למנוע חילול שמו יתברך שהיה על ידי שתפשוהו ולאבד אויבי ד' ושיראל ודבר זה הוא רק על ידי תוקף האהבה לו יתברך:
2
ג׳ועל זה אמר במצות האהבה בכל נפשך דפשוטו הוא כמו שאמרו למסור נפשו ונשמתו גם כן בשביל אהבת השם יתברך, והקדים בכל לבבך שאמרו ז"ל בב' יצריך דזהו ג"כ ממדת האהבה וכמ"ש בירושלמי (פ"ט דברכות) אברהם אבינו ע"ה עשה יצר רע טוב שנאמר ומצאת את לבבו נאמן ודוד המע"ה לא הי' יכול לעמוד בו והרגו, כי מדת המלכות הוא תוקף היראה משכרע אינו זוקף והוא דרגא דאשה יר ד' והיא מדת הגבורה לכבוש יצרו ולאכפייא ולפיכך מצד מדתו א' אפשר לאכפייא לגמרי דרך כבישה כי עיקר האחיזה בסטרא דנוקבא כידוע הוכרח להרגו לגמרי ולהאבידו ממציאות, אבל מצד מדת האהבה ותוקף החשק להשם יתברך יוכל לאהפכא ולעשותו טוב כיודע ממשל הזונה המובא בזוהר דעיקר ברייתו הי' ברצון השם יתברך, וכן בבראשית רבה טוב זה יצר טוב מאוד זה יצר רע דעל ידי זה יוכל להיות טוב מאוד, כי עיקר שם יצר הוא על חשק הלב ויצר רע הוא על חשק הרע, אבל מי שבתוקף אהבת השם יתברך דכל חשקו ותאותיו הוא למצוא דבר לנחת רוח לפניו יתברך גם כשיזדמנו לפניו חשקי ותאות עולם הזה אין צריך להתגבר נגדם ולאכפייא להו כי מי שלבו בוער באהבת השם יתברך כל אהבות אחרות בטלות לגבה, כמו שאנו רואין אהבות עולם הזה כממון וכיוצא שמי ששקוע ושוקד למלאות אהבתו ותאותו בדבר זה גם אם ימצא ויפגע באהבות אחרות לא יפן להם ואין חילוק אליו בלכתו להרויח ממון הרבה אם אוכל מעדנים או לחם צר ולא יטריד עצמו אפי' רגע מועטת בשביל אכילת מעדני עולם אם יפסיד על ידי זה רויח העצום ששוקד להרויח וגם כשאוכל אין לבו פונה לעידון המאכל ומילוי אוה זו כל זמן שלבו שקוע ובוער למלאה בתאוה אחרת, וכל שכן באהבת השם יתברך דמעט מהאור שמאירים עיניו על ידי זה דוחה הרבה מן החושך וכל תאות עולם הזה מאוסים בעיניו לגמרי, אלא שהאוהב השם יתברך וכל חשקו למצוא איזה דבר לעשות נחת רוח לפניו נה הוא מוצא גם בתאות עולם הזה מה שיהי' לנחת רוח לפניו דמאחר שהוא יתברך ברא דבר זה וחשק זה בעולם ודאי יש בו צורך ותועלת לקדושה ולהיות לו יתברך גם כן נחת רוח מזה, וזה כל עבודת האוהב ד' בענייני עולם הזה שאין צריך הלתאמץ לאכפייא רק לאהפכא שימצא בהם דרכי עבודת ד', וזהו שעשאו אברהם אבינו ע"ה טוב והוא נקרא טוב מאוד, כידוע המשל מבן מלך שהיה בשבי' ביד אויבים והביאוהו לו דיותר שמחה הוא לפניו בו לאין ערך ממה ששמח בבניו האחרים שהם לפניו תמיד ואפי' יהי' זה הבן פחות המעלה הרבה מהם, וכן מה שמוציא יקר מזולל בעבודת ד' בענייני תאות וחמדות עולם הזה המעט בזה לרב ולטוב מאוד יחשב לפניו יתברך:
3
ד׳וזהו בכל לבבך היינו אפי' באהבות ותאות עולם הזה, ובכל נפשך הוא על דרך שאי' (בפרק הרואה) בכל דרכיך דעהו ואפי' לדבר עבירה שהכונה כענין עבירה לשמה הנזכר, ובכל מאודך דקאי אממון כמו שאמרו (ברכות נ"ד א) והיינו גם כן ד"א דשם בכל מדה שמודד לך הוי מודה לו דרצה לומר אפי' בעאקו רצה לומר, ועיקר יסורין דעולם הזה הוא בממון כמו שאמרו ז"ל חסרון כיס קשה מכולם ומפורש באיוב כי כל זה בחרת מעוני, וידוע דיסורי איוב הם תכלית תוקף היסורין שאפשר במציאות בעולם הזה ועוני הוא יותר מזה ועל כן לענין עאקו רצה לומר נקט ממון, וזהו תכלית בירור האהבה כי כאשר השם יתברך מראה לו כנגד פנים מסבירות גם כן אין האהבה* כ"כ וכדרך בני אדם האוהבים זה לזה כמים הפנים וכו' וכמו שאמרו ז"ל מה דבלבך על רחמך וכו' גם כלפי השם יתברך (כן), ובהתחלת כניסת האדם למדת האהבה אין השם יתברך מביא עליו נסיונות עדיין רק אחר שכבר נתברר בב' המדריגות דכל לבבך וכל נפשך אז השם יתברך מנסהו ביסורין רצה לומר, ובאמת אשר יאהב ד' יוכיח וגם זה מצד תוקף אהבתו אליו יתברך רוצה כביכול לברר שלא בחנם אוהבו כי הגם שהוא מראה לו פנים זועמות רצה לומר עכ"ז הוא לא ניתק מאהבתו שזהו תכלית שלימות האהבה כי הוא דבוק במעמקי לבבו בו יתברך אשר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ודבוק במעמקיו יתברך אשר הוא באמת אוהבו, ועל כן לא כתיב בפרשה ב' דק"ש בכל מאודיכם כי אין נסיונות לצבור ולכלל ישראל רק ליחידים היכולים לעמוד בנסיון וכמו שאמרו בבראשית רבה שאין מנסה אלא קנקנים חזקים:
4
ה׳ואברהם אבינו ע"ה הוא הראשון לנסיונות כי הוא הראשון שבירר מדת האהבה בכל תוקף עד שנעשה מרכבה למדת האהבה, כנודע דכל נסיונות מצד יסורי עולם הזה כרוב נסיונות אהברהם אבינו ע"ה מצד היראה אינו רבותא דאדרבא יותר יראה יש על האדם כאשר רואה מדה"ד חס ושלום מתוחה שהוא המטילה יראה על האדם ומדת חסדיו יתברך מביאה אהבה לבני אדם, אבל אם הוא אוהב גם בעאקו רצה לומר זהו בירר על שלמיות האהבה ואלו היסורין הן הנקראין יסורין של אהבה שגם השם יתברך אין מביאן על האדם אלא מאהבתו אותו כמו שנאמר אשר יאהב וגו' ונאמר ד' חפץ וגו' ודרשו (בברכות ה' א) מי שחפץ בו עי"ש, כידוע דכמים הפנים וגו' ואתערותא דלתתא ודלעילא מעוררים זה את זה רק שאנו אומרים משכני וגו' והשיבנו וגו' שיהי' אתערותא דלעילא קודמת לעוררינו ואנו נמשוך ונרוץ אחריו אח"כ באתערותא דלתתא, והשם יתברך אומר בהיפך שובו וכו' ועל זה הוא כל אורך הגלות שהשם יתברך רוצה שנעורר אנחנו באתדל"ת ואם ישראל עושים תשובה מיד נגאלים, ובעתה נאמר ביד חזקה וגו' אמלוך וגו' ועשיתי אשר בחוקי תלכו בלי שום אתערותא דלתתא, אבל בעולם הזה אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד היראה היא האתערותא דלתתא כידוע דעליו נא' זה השער וגו' דהיא תרעא לאעלא גו מהימנותא, דבתחילת כניסת האדם לעבודת השם יתברך הוא על ידי יראת שמים שהיא ראשית חכמה רצה לומר התחלת הכרת האדם דכן חכם בארמי רצה לומר הכרה שיש מציאות השם יתברך מיד יגיע אליו היראה וההכנעה וכו' כלשון רמ"א (בריש ש"ע או"ח), ונא' מה ד' וגו' כי אם ליראה דאין המבוקש מהאדם רק מדת היראה, אבל האהבה א"א להגיע בהשתדלות אדם כי אין האהבה אלא בין הדומים ואיך יתפאר הגרזן על החוצב לומר שאוהבו רק השם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו קורא לכנסת ישראל אחותי ותמתי תאומתי ואמר אהבתי אתכם וגו', וכשהי"ת אוהב האדם ממילא האדם אוהבו גם כן והאתערותא דלעילא קודמת בזה לעולם, ולכך מצד עבדות ישראל שהוא באתערותא דלתתא היראה קודמת אבל מצד מדותיו יתברך ידוע דאהבה קודמת וכמו שנאמר לך ד' הגדולה והגבורה גדולה קידמת וכן באבות שהן המכבה אברהם הוליד את יצחק, דרק בעבודת פרטי הנפשות אחר מתן תורה שנעשו קנין להשם יתברך ורצונו יתברך ושואל מהם ליראה ולהעיר באתערותא דלתתא, אבל האבות שהם בנין כלל הכנסי' ושורשה ומקורה ודאי באתערותא דלעילא לבד כמו תחלת בריית העולם שהיה רק במאמרו יתברך יהי אור ובעדל"ע לבד דאדם אין לעבוד באתדל"ת, וכן זריחת אורו דאברהם אבינו ע"ה מתוך החושך נא' מי העיר ממזרח וגו' שהש"ת העירו ועוררו ולזה:
5
ו׳וזהו מצד מדת אהבתו יתברך שמטבע הטוב ואיש החסד להטיב חסדו מבלי שיקדמנו הלה לבקשו על זה כלל, ואך מצד מדה זו הוא שבא אתערותא דלעילא הקודמת לאתדל"ת וכל אתדל"ע הקודמת היא המעוררת מדת האהבה, כי האהבה מעוררת אהבה שהאהבה הוא בדברים הדומים והוא שוים בשניהם, מה שאין כן היראה ממי שהוא מתיירא על כן אינם דומים ואין המדה שוה בשניהם שזה מתיירא וזה מטיל ונותן המורא, ולכך בהתעוררות מדת הגבורה שלמעלה שעל ידי זה מוליד היראה בלבב האדם כדרך שאי' כשהקב"ה עושה דין ברשעים הוא יראוי וכו' אין זה נקרא אדל"ע הקודמת לאתדל"ת שאין שניהם ענין אחד, ולכך אף דגם היראה אינו מצד האדם ועל כן נאמר מי הקדימני ואשלם דגם בזה השם יתברך המקדים להביא אליו דבר המעורר היראה מכל מקום נקרא שבא באתדל"ת כיון שאין אותו דבר מעורר בפועל ברור כמו אהבה המוליד אהבה וכטעם משכני וגו' והשיבנו וגו', ועל כן זה לא דייך רק בישראל דאהבתי אתכם יאמר ד' מצד שהם קרוים תאומתו כביכול ושייך אהבה גבייהו, מה שאין כן כדת היראה הוא דם באו"ה רק שהיא יראה תתאה ביותר שיראים מעונשיו יתברך כי על כל פנים בהתעוררות מדת גבורה מוליד יראה אלא שמכל מקום אינה נמשכת אחרי' בבירור, שהרי באו"ה נא' והי' כי ירעב והתקצף וקלל וגו' שהתעוררות מדת הגבורה וזעם אם מוליד בלבו גם כן כן הוא אדרבא גם כן חפץ להתגבר ולזעום ולהתקצף ולמרוד כביכול בהשם יתברך, וזהו באותן שהן מפסולת וזוהמת מדת הגבורה ושמרי' בזה לעומת זה, ואף באותן שאין בהם כח המרד ונופלת עליהם יראה מעונש וזעף מכל מקום אפשר דאינו אלא יראה גרועה ותחתונה ואינה קרוי' יראת ד', רק אותם שנאמר בהם החפיצים ליראה את שמך שהמחפשים כמטמונים להבין יראת ד' הם ימצאוה, ועל כן נקרא אתערותא דלתתא וזה כל ענין התורה דמסטרא דגבורה נפקא המצווה ומזהרת לאדם להשתדל לחור בטוב אתערותא דיליה:
6
ז׳ואחר שנתברר אברהם אבינו ע"ה באהבה הגמורה בנסיון י' דעקידה שהיה לגבי' כלית תוקף דבכל מאודך, נאמר עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה דאתכליל אז במדת יצחק כי זהו שלימות האהבה דאברהם אבינו ע"ה שהי' מדתו אהבה, לבד שהיא מאתערותא דלעילא רק שהוא הוסיף אומץ השתדלות מרובה על ידי האתגל"ע שקדמתו עד שזכה להיות נקרא על שמו כאלו הוא המעורר שזהו מדת היראה, והאהבה הבאה על ידי היראה נחשב שבא על ידי אתערותא דיליה שעל ידי שהוא נתעורר ליראה על ידי זה רוח אמשיך רוח אהבה לעילא ונתעורר אח"כ לאהבה, וזהו שאיתא באברהם שבחרו אבל לא קרבו רק הוא קירב את עצמו, פירוש חלת האדל"ע שהי' עליו ונבחר הוא מכל העולם כולו לעוררו לאהבת השם יתברך זהו מה' שבחר באברם והוציאו כ' אבל אח"כ נתנסה בנסיונות, וידוע דמספר י' הוא מספר כולל ומדת קומה שלימה היינו שתכלית כל ענין הנסיונות שיסד השם יתברך ושיש במציאות בעולם הביא עליו, וכל ענין הנסיון ידוע דהיינו שהשם יתברך מראה עצמו מרוחק ממנו בתכלית והוא צריך בהשתדלותו לקרב את עצמו אליו, וכך רצה השם יתברך באברהם אבינו ע"ה שאף על פי שהוא בחר בו ועוררו מכל מקום לא קירבו שלא יצטרך השתדלות רק רצה שבהשתדלותו יגיע לזה כי זה יסוד אומה הישראלית לתת מקום לתורה שהיא המזהרת בהשתדלות אדם ומאברהם אבינו ע"ה הוא שהתחיל ב' אלפים תורה, ואף יעקב אבינו ע"ה שהוא שורש שם ישראל בחרו ולא קירבו, כי יסוד בנין אומה הישראלית בעולם הזה הוא להשתדלות לקרב את עצמו, ורק בעת קץ א הוא יקרבם ונשתוקק לזה דור המע"ה אשרי תבחר ותקרב דגם הוא בחרו ולא קרבו דהוא רק הקים עולה של תשובה אבל אל השלימה עדיין לגמרי, דשלימותה על ידי משיח שיתוקן כל הקודם גם חטא אדה"ר דיתהפך הכל לזכיות זה אי אפשר רק על ידי התגלות הקירוב הגמורממנו והסרת ההשתדלות לגמרי כי יתברר דגם כל מחשבותינו ומעשינו פעלת לנו והכל ממנו יתברך, כדרך שאיתא בבראשית רבה באחי יוסף כשרצית נתת בלבם לאהוב וכשרצית וכו', וכך רצה יתברך לתת בלב האדם לשנוא וגם זה מאתו ית' שרצה לקרבו על דרך זה והריחוקים הכל הם קירובים, כענין יסורים של אהבה שהרי הייסור הוא ריחוק והיפך האהבה ובשעת מעשה כסבורים אנו שהוא ריחוק ובאמת אינו אלא קירוב ותוקף אהבה ואשר יאהב וגו' שעל ידי זה מתברר תוקף אהבת אדם, וכן כל העבירות שהביאו האדם לשוב ולזכות למדריגת בעל תשובה שאמרו ז"ל שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד הרי הריחוק הוא סבת קירוב:
7
ח׳ומדריגה זו הוא על ידי תשובה מאהבה יותר בקירוב שאחר הריחוק, וכדרך שאמרו ז"ל בטעם טומאת נדה כדי שתהא חביבה עליו, ונמצאו הזדונות גם כן כזכיות שהם הזוכים הקירוב ויש לו זכיות הרבה אלומות אלומות מה שאין לצדיקים גמורים כך, ולעתיד על ידי משיח יתוקן כן בכלל ישראל שעל זה נאמר יבוקש עוון ישראל ואיננו וגם בעולם הזה נעשה מקצתו להשבים מאהבה, ואף דוד המע"ה סדאי שב מאהבה הגמורה ומכל מקום נאמר לו בחייך איני מודיע וכו' דעליו נאמר אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ דעדיין לא הגיע זמן שתחפץ כי האהבה עיקרה מאתדל"ע וצריך לזה זמן שתחפץ לירד שפע האהבה מאתדל"ע ואינו ביד האדם לעורר אהבה בהשתדלות ואתערותא דלתתא, ודוד המע"ה נקרא גם כן דלא קרבו והוא קירב את עצמו ואמר בחנני ונסני אף שלא עלתה בידו למראית עין על האמת עלתה בידו שהרי זהו שהביאו להקים עולה של תשובה שזהו עיקר התעלות מדריגתו מה' תתאה מדת מלכות לעשותה ה' עלאה הרומזת לתשובה כנודע ועל ידי זה קירב את עצמו, ואשרי אהרן בכפלים שנבחר ונקרב שהוא לא קירב את עצמו בעבודה והשתדלות רק השם יתברך קירבו לעבודה זו, ודבר זה לא הי' עדיין בעולם הזה שהוא זמן העבודה וההשתדלות והיום לעשותם ומי שנתקרב היינו שאין צריך השתדלות, וזה הי' רק ביתרו ורחב שקרבו אבל לא בחרו והקירוב שלהם הי' שיבואו להתגייר וליטפל לאומה ישראלית שזה לא הי' בהשתדלותם כלל רק יתרו על פי סבה שהיה חותן משה רבינו ע"ה ורחב בסבת המרגלים שהיו בביתה, וזה קירוב מה' בלא השתדלותם וישנו בגרים דעל תחלת ההתגיירות שייך קירוב ואח"כ צריך השתדלות להיות בשם ישראל מתכנה כיון דלא נבחר כלל, אבל מי שהוא נבחר ונתקרב אם כן אין צריך השתדלות - אי אפשר בעולם הזה רק גבי אהרן הכהן שנבחר לעבודה, וזכה לו על ידי עשיית העגל שהוא אדרבא עבירה ועל כן הי' בוש דידע בעצמו שאינו כדאי והגון עד שא"ל למה אתה בוש לכך נבחרת, וראיתי הפירוש דבשביל זה עצמו שאתה בוש בשביל זה נבחרת, היינו דלעבודתו אין הקב"ה משתמש אלא בכלים שבורים ומי שלבו שבור ודואג בקרבו:
8
ט׳וזהו מדריגות זדונות כזכיות שבעולם הזה לא כלעתיד דיבוקש העון ואיננו כי יהיה גלוי לכל איך הוא זכות ואינו עוון כלל ואין בוש כלל, אבל בעולם הזה אין גלוי ומבורר לעין איך הוא נדון* שאף על פי שחשב לאיסור וכונתו מיהת לאיסורא לא יצא מכלל שוגג כנזכר לעיל דנקרא חטא ומה שמביא לידי זכיות אחר כך הוי כמו עבירה לשמה דנמי צריך סליחה וכפרה על העבירה, וכמו שאמרו לקמן (סי' י') מדברי תוס' נזיר (ב' סע"ב) ותענית (י"א א) גבי נזיר חוטא [ויושב בתענית חוטא] אף דמצוה רבה על החטא ונקרא נאה מכל מקום נקרא גם כן חוטא עיין שם, ולכך בעולם הזה יש לו בושה מזה עדיין ואסור לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים אפילו למי ששב מאהבה מכל מקום יש לו בושה מעבירות שקדמו דעל כל פנים בשעת העבירה היה מרוחק אף דבאמת ריחוק זה קירוב הוא, ולעתיד יתגלה זה בבירור שגם בשעת הריחוק והעבירה הי' מקורב וזהו כזכיות לגמרי, בעולם הזה אין זה נגלה עדיין רק בשעת עבודה דקרבנות או עבודה שבלב זו תפלה דהקב"ה קרוב יותר למי שלבו דואג בקרבו, ותפלה דעני מעטפא כל צלותין וכאשר השם יתברך קרוב אליו הרי הוא מתקרב להשם יתברך גם כן, כי זהו העבודה שהוא כעבד לפני המלך שהוא בן בית אצל המלך, וכמו שאמרו בריב"ז על רחב"ד אלא שהוא כעבד לפני מלך ועל כן יכול לפעול בתפלה יותר דתפלה הוא כעומד לפני המלך והוא לשון דיבוק וחבור כידוע, ואז בשעת העבודה שעומד לפני המלך ומקורב אליו ומאיר לעיניו אור פניו מלך חיים האמיתים שאין בהם מות ורע כלל אז מתגלה נוח עיניו דבר זה איך הכל זכיות גמורות:
9
י׳וזהו דרגא דאהרן שבחרו וקירבו בעסק העבודה דלא עשה שום השתדלות המגיע למדריגה זו רק הבושה שהי' לו ממעשה העגל שהיה למראית עין השתדלות להיפך שהיה ראוי להתרחק מחמתו מעבודת השם יתברך ככהנים ששימשו לע"ז דנפסלו לעבודה אף ששבו בתשבוה והיינו בתשובה בעולם הזה דאין מועיל להיות כזכיות לגמרי ממש, ואצל אהרן הי' להיפך דבאמת ריקול זה קירוב הוא דעל ידו נתקרב ורק למראית העין ומצד האדם אז הי' ריחוק, וקירוב זה הוא לענין העבודה דבעת העבודה שעומד לפני המלך שפיר שייך הקירוב הגמור גם בעולם הזה, וזהו נגד מדת ההוד אשר הוא התפשטות מדת הגבורה דמדה זו הקב"ה יראוי ומאויים וכן במדת ההוד שהרי משה רבינו ע"ה שזכה לקרני הוד ייראו מגשת אליו, רק שהגבורה הוא מדה עצמיית וההוד עניינו זיו המתפשט מן העצמיות והוא מתפשט מצד דת הגבורה שהיא המצמצמת כבוד המלך שלא יהיה בהתפשטות כמדת החסד ועל ידי זה מתגלה ההוד והזיו לבד, ועל ידי התעוררות מדת הגבורה מתפשט היראה ובהתעוררות מדת ההוד והזיו מלך מתפשטת מדת הבושה שהוא גם כן ענף היראה, כמו שאמרו (בנדרים כ' א)המען תהי' יראתו על פניכם זו הבושה שהיא יראה שעל הפנים המכסה את הפנים, והוא ההיפך מהוד שהזיו מכסה הפנים וכמו שהיראה היכך מגבורה שהגבור אינו מתיירא רק זה ירא מפני הגבור, וכן הבושה הוא מפני זיו המלך שמכיר שזהו דרגא דשויתי וגו' המוזכר בהג"ה (דריש ש"ע או"ח) שמביא בושתו ממנו תמיד:
10
י״אודבר זה דהכרת אנוכח בבירור הוא דרגא דיצחק אבינו ע"ה דמחוי להו הקב"ה בעינייהו כמו שאמרו (בשבת פ"ט ב) וזה אי אפשר להיות בתמידות כידוע דעל כן כל הברכות מתחילין בלשון נוכח ומסיימין בלשון נסתר דמיד נעלם הנוכח דפני המלך, אבל הנוכח דזיו אפשר לקיים בו לנגדי תמיד, וזהו דרגא דעבודה דכהנים בביהמ"ק ששם ניכר זיו שכינתו יתברך תמיד, והתקרבות זה דזיו הודו זכה לו אהרן על ידי הבושה שהוא העלם זיו ההוד שבפנים דפניו מלבינות דעל כן הוא כש"ד כי פניו כפני המת שמשתנה זיו הפנים כמו שאמרו בירושלמי (סוף יבמות) ובמדרש, וכענין שנאמר בבלשצר זיו אפוהי אשתני על ידי שלבש בגדי כהונה ונשתמש בכלי הקודש שהם זיו והוד פני מלך יתברך, וזהו מדה טובה שבנשים וכמו שנאמר כל כבודה בת מלך פנימה ואין מגלית זיו פניה, וזהו מדת ההוד מסטרא דנוקבא וכנסת ישראל שהיא אשת חיל להעלים זיוה ובושה לתבוע בפה, מה שאין כן אשה זונה העזה פני' ואמר וגו' ונאמר מצח אשה זונה הי' לו מאנה הכלם ונאמר אשת כסילות הומיה וגו', מה שאין כן אשת חיל עיקר מדתה הצניעות והוא מדת רחל בשתיקה, ומדת לאה כנגדה בהודייה כל התגלות שלה היה רק להודות פני המקום יתברך ולידבק במדת ההוד שלו יתברך ותבעה בפה להרבות בנים שבטי י', ווא מלידת יהודה ויששכר וזה אחר לידת לוי שאמרה הפעם ילוה וגו' דזכתה למדת הדביקות לגמרי ולהיות מרכבה למדת ההוד שלמעלה שכן יצא ממנו אהרן הכהן שהוא נלוה אליו יתברך כעבד לפני המלך וזכה למדת ההוד על ידי שלימותו במדה זו מצד מה שהוא בכנסת ישראל דהיינו העלמת הזיו שנראה כבושה ובאמת זה עיקר זיוון והודן של בני ישראל שהן ביישנים שהוא מג' סימנים דכנסת ישראל אשת חיל, ועל כן אמרו (ברכות י"ב ב) העובר עבירה ומתב"ש מוחלין כו' ולמדו משאול דא"ל אתה ובניך עמי במחיצתי, וידוע דרגא דשמואל השקול כמשה ואהרן שהם מדת נצח והוד דמשם יניקת הנביאים, ושמואל רבן של כל הנביאים שהוא בא והוריד התפשטות הנבואה בעולם, ועמו במחיצתו היינו במחיצת ההוד שזכה לה על ידי הבושה:
11
י״בוזהו מדת זדונות כזכיות שזוכין בעלי תשובה מאהבה בעולם הזה הוא מצד מדה זו שזהו מדת אהרן אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ואמרו ז"ל דעל ידי זה הי' מקרבן על ידי שהי' מתחבר ומראה אהבתו לו והי' הלא בוש מעבירות שבידו על ידי זה ועוזבן, ואם זהו על ידי אהבת אדם כאהרן כל שכן על ידי אהבה שמראה לו השם יתברך שהוא מוליד בושה גדולה בקרבו על ידי זה על עונותיו, ועל כן על ידי תשובה מאהבה הוא תוקף הבושה ועל ידי זה הוא מתקרב לעבודתו יתברך ומתפלל ונענה, וכיון שהתקרבות זה שהוא הדביקות באלקים חיים הוא על ידי העונות הרי עליהם ועל ידם חי' יתברך ונעשה אותו ריחוק דעבירה דוגמת נידות דאשה הנזכר שהאו לחבבה על בעלה ועי"כ כל היום דוה, ונודע דרומז לאלף החמישי שאותו יום כולו בגלות שהוא נגד ההוד דבהיפוך אתוון דוה והיינו כאשה דוה שהריחוק הוא לקירוב סלהוסיף אהבה שזהו מדת הקירוב של מידת ההוד לא אהבה מפורשת הבא על ידי אהבה גלוי' כמו שיהי' לעתיד, רק אהבה הבא מכח ריחוק כי הוא מהתפשטות מדת הגבורה שהוא נגד האהבה רק שהיא הביאה לאהבה, ובשעת הריחוק טרם נתגלה אהבה נקרא דוה שהוא ההיפך מהוד, ועל זה נאמר בדניאל והדי נהפך עלי למשחית כשבא אליו המלאך להגיד ממלכות יון ורומי, והרומים הם שגרמו היפוך ההוד לדוה שהם זרע עשו שהיה פסולת הגבורה והם הפסולת דהתפשטות שהוא פסולת ההוד דאהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום והם בהיפך זרעא דעשו דכתיב בי' על חרבך תחיה, רק למראית העין היו מדמים עצמם גם הם כן וכנודע מדברי אותו רשע טיטוס הכתוב בספר יוסיפון איך בדבריו היה מבקש רק שלום אף שבאמת כונתו הי' רק להרע כתב כן דרך אשת זנונים החפיצה להתתקן בתיקונהא ברזא דאשת חיל:
12
י״גולעולם כל אומה באותו רע שהם שקועים שבהם הם ההיפך מכנסת ישראל הם חפצים בו דוקא להתדמות לכנסת ישראל כנודע בזוהר שהוא כגונא דקופא דאזיל בתר בר נש, והוא בזרע דעשו ביחוד שנמשל לחזיר שפושט טלפיו וכמו שאמרו במדרש דמצעת הבימה ע"ש באורך, ובאמת בזה עצמו הוא ההיפך מרזא דאשת חיל שכל הודה וזיוה וכבודה תנימה בהעלם וצניעות, ובגילוי הוא אדרבא מדת בושה שהוא היפך הזיו והיינו הריחוק שסבת הקירוב, כי הריחוק והעבירות דבני ישראל הם רק למראית עין וכפי הנגלה אבל בפנימיות מעמקי לבבם ורצונם הוא רק לטוב, והם בהיפך כל הרע שלהם פנימה בהתגלות חפצם להראות עצמם טובים ולפשוט טלפיים, וזהו ממש ההיפך ממדת הוד דכנסי"י ועל כן על ידי ניצוחם להיות כנסת ישראל בגלות תחת ידם ולהיות הם המושלים לפי שעה הפכו ההוד לדוה, וגם מלכות יון הוא השחתת ההוד וזיו דכנסת ישראל שהוא מדת הבושה והם כל כחם בעזות פנים דעל כן נמשלו בנמר ושנינו הוי עז כנמר ועיין רשב"ץ בספר מגן אבות כי הוא ממזר וממזרים עזי פנים, וכן אלכסנדר מוקדן ראש ושורש ממשלת יון היה ממזר ומדתו היפך הבושה ורצו להכניס קליפה זו בבני ישראל:
13
י״דומתתי דנצחם ידוע בספר פע"ח שתיקן ההוד דעל כן אמרינן על הנסים בהודאה עי"ש, והוא כהן וזכו דזרעו למלכות אף על פי שנענשו על זה לפי שהם כהנים ונטלו לוכה וכמו שאמרו רמב"ן (פ' ויחי) על פסוק לא יסור שבט, והיינו דענין המלכות אינו אלא חלוקת כבוד שכן מברכין עליו שחלק מכבודו וגו' ואין הכבוד מפאת עצמותו רק מפאתת זיו והוד מלך המתפשט ממנו, ועל כן זכה יהודה שתפס בפלך הודי' מדת הוד למלכות והיינו שבט מושלין שהוא הוד מלכותו יתברך וזהו מלכות דוד ושלמה שנאמר בו וישב על כסא ד', ומדת הוד דאהרן הוא הוד דנוקבא מדת הבושה כנזכר ונאמר הן יורו משפטיך ליעקב וגם הוא הוד מלכות כמו שאמרו (בגיטין ס"ב א) מאן מלכי רבנן ונאמר כבוד חכמים ינחלו, אלא שהוא מלכות בלא שבט מושלים שאין הממשלה אלא לאיש שנאמר והוא ימשול, וגם ביהודה נאמר ומחוקק מבין רגליו ודרשו רצה לומר על נשיאי ארץ ישראל שהם מנוקבתא דבית דוד דאין להם שבט לרדות במקל רק הם מלכי דרבנן דזהו עיקר בכהנים כמפורש בקרא בכל מקום, והחשמונאים שתיקנו מדת ההוד זכו למלכות, רק לפי שהם לקחוה בשבט מושלים נענשו, ובארמת בימי בית שני שהיה פקידה בעלמא לא הי' ראוי מלכות לישראל ועל כן לא מלך מלך מבית דוד, ועל ידי שהם לקחו מלכות דממשלה לעצמם ולא על פי ביא נענשו על ידי הורדס שהאביד כל זכר לאו ובא המלכות לעבדים שאין ראוים למלכות כלל, ואז נבחר הלל שהוא מנוקבתא דבית דוד לנשיא שהי' בתחלת מלכות הורדס שהיה ק"ג (שנים) בפני הבית והלל ובניו ק' בפני הבית כמו שאמרו ז"ל, בוס' עשרה מאמרות כתב דעשו זה למלאות מקום המלכות ועל כן ירשו בניו אחריו כמשפט מלוכה עיי"ש, והם ממלכי רבנן כי הלל ראש לחכמי המשנה ואמרו (בסנהדרין י"א א) דהי' ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו ע"ה וע"ש במהרש"א בח"א הטעם, והספידוהו שם תלמידו של עזרא כי גם אעזרא אמרו (שם כ"א סע"ב) דהי' ראוי שתנתן תורה על ידו כמשה, ושניהם עזרא והלל יסדו תורה בארץ ישראל אחר שנשתכחה כמו שאמרו (בסוכה כ' סע"א) אלא שעזרא עיקר מה שיסד היה תורה שבכתב על כן אמר שתנתן תורה, אבל הלל עיקר יסודו היה תורה שבעל פי על כן אמר שתשרה שכינה דגילוי תורה שבעל פי הוא על ידי השראת שכינה, ועל ידי זה נתגלה למשה רבינו ע"ה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ועזרא הי' עם נחמי' יחד ראשי הדור כמו שאמרו (בסנהדרין ל"ו א), ושניהם ראשי אנשי כנה"ג וראשי מביאי גאולה דבית שני לעולם שהוא אתערותא דלתתא דהופעת אור הגאולה הנזכר (לעיל סימן ד), וכל ענין נחמי' כלול בעזרא על כן נקרא ספר נחמי' על שם עזרא כמו שאמרו (בחלק צ"ג ב) אף דשם נתן טעם על זה לעונש דנחמי' סוף סוף הרי כלול כל ספרו שהוא חקיקת דברי חכמתו שחידש בעולם על שם עזרא והרי כלול בו ועל כן עשו עזרא לעיקר בכל מקום לנתינת התורה על ידו ולייחם הלל לתלמידו:
14
ט״ווהנה הלל היפך עזרא ואנשי כנה"ג ששקדו להוסיף שייגות והזהירו על זה (כנ"ל סימן ד), אבל הלל לא הי' רוצה בריבוי הסייגות כמו שאמרו לענין י"ח דבר עיין שבת (י"ז א) ובתוס' (שם י"ד סע"ב) מהתוספתא ועיין (שם קנ"ג ב) וערש"י דפלוגתת ר"א ור"י לענין י"י דבר ור"א שמותי מתלמידי ב"ש כמו שאמרו תוס' (שם ק"ל ב) ד"ה דר"א אמר על זה לשבח אבל ר' יהושע מב"ה אמר לגנאי דמחקו סאה על ידי ריבוי סייגות וכן בכל מקום ב"ה לקולא, ואף על פי שהוא נקרא תלמידו של עזרא ולא לחד לפניו רק שהי' הולך בעקבותיו והיינו בענין הענוה והחסידות שתארוהו שם וכל אחד לפי דורו, בדור עזרא היו צריכים להרבות סייגות ובזה הי' חסידותו גם ענוותו שאין מספיק לפי שפלותם מצות התורה לבד וזהו תיקון הבעל תשובה דלהבא, אבל אח"כ שמתתי' תיקון ההוד, ואחריו בא הלל מזרעא דדוד שהקים עולה של תשובה ועורר תיקון מדת התשובה מצד תיקון ההוד והזיו המאיר בה שהוא התיקון דלשעבר שיהי' זדונות כזכיות אין צריך עוד לריבוי סייגות מעתה לשמירה דלהבא, מאחר שגם הזדונות שבו זכיות ונתקן לשעבר גם כן ועל כן בהופעת אור הזה על ידו אז לא הוצרך עוד לריבוי סייגים, ונמשכו תלמידי הלל הנקראים בית הלל שהם כאנשי ביתו הנמשכים אחריו עד החורבן שהי' ריב"ז הקטן שבתלמידיו עדיין קיים ונשיא אח"כ, ונמצא כל הד' דורות עד רשב"ג הנהרג שהיו נשיאים עד החורבן כולם על שם הלל יקראו כי עדיין ביתו קיים והם גילו אור זה עד רשב"ג וחבריו י' הרוגי מלוכה מגדולי התנאים שביררו ריש מיתה בלא חטא רק כך עלה במחשבה לפניו יתברך כמו שאמרו (במנחות כ"ט ב) ברע"ק, ויש מפרשים כך עלה במחשבתו דרע" שהוא בעצמו רצה בכך כמו שאמרו (ברכות ס"א ב) מתי יבוא וכו', והיינו מה שרצה לברר תוקף אהבתו לו יותר בכל נפש והשם יתברך מלא רצונו, ועל כל פנים הרי מצינו מיתה לא לעונש רק לזכות או מכבשי דרחמנא והרי הוא יצר הרע הוא מה"מ כמו שאמרו בבבא בתרא, אם כן כך במעשה העבירה והזדון של יצר הרע יש שהוא כך או שהוא מכבשי דרחמנא שכך עלה ברצונו יתברך, וכיון שהמעשה הוא כרצון ד' האו זכיות אלא דכונתו לאיסור עושהו כשגגות או שמתוקך אהבה הופכו לזכיות שהחטא הי' לבירור תוקף אהבתו וכמו המיתה לברר בכל נפשך כפשטיה כן החטא שהאו אחר תיקון כעבירה לשמה דהיינו גם כן בכל נפשך כנזכר לעיל שהוא גוברת יותר על ידי התשובה שאחר החטא כנזכר, וגם על ידי תוקף האהבה המעוררות כח התנועה במוח ולב להיטיב דההתעוררות לפעול טוב בא על ידי אהבה שהיא שורש לקום ועשה, על ידי זה מתקן גם כונת מוח ולב הקודמת להיות מתמתקת ומתהפכת ומתבטלת וכמו שאמרו שאינה לרע:
15