תקנת השבין ו׳Takanat HaShavin 6
א׳שמארכת שנותיו של אדם, הוא על ידי התפשטות מדריגת יעקב אבינו ע"ה לא מת שזכה לה חזקיה בהארכת חיים דוהוספתי על ימיך וגו' על ידי התעוררות תשובתו בתוקף כ"כ לפרוץ כל הנדרים והגזירות והגבולים לחייו עד פה תבוא רק בנחלת יעקב בלא מצרים, דעל כן לא מת כי המיתה הוא על ידי הגבול ששם הבורא לחיי האדם מה שאין כן כשהוא בלא מצרים לא שייך מיתה ומיתתו הי' רק בעולם הזה למראית העין, וכמו שאמרו (בתענית ה' ב) מקרא אני דורש וכו' מקיש הוא לזרעו וכו', רצה לומר אתה מביא לי מעדות הכתוב על מה שראו במוחש בעולם הזה אבל אני דורש המקרא שהדרש הוא השגת העומק הנעלם מהפשט וידעת הדבר לאמיתו הנעלם בעולם הזה הוא הדרש הנעלם תוך הכתב שהוא הנגלה לכל, וענין חיותו הוא מקיש הוא לזרעו וכו' פשוטו הכונה דחיות שבזרעו היינו חיותו דשורש נפשות כל דור ודור בכלל הוא נפש יעקב אבינו ע"ה:
1
ב׳והנה תולדות יעקב יוסף שהוא עיקר תולדותיו, ואמרו ז"ל דזיו איקונין דומה לו, ונודע דכ"ד אינו באיקונין דגוף שבעולם הזה שהוא דבר שלשעה רק באיקונין דנפש וצלם אלקים דנשמת חיים שהוא דבר הקיים לעד וזה הי' דומה לו, ועל כן נקראו ישראל על שמו שארית יוסף כי גם הוא כולל נפשות ישראל בכל דור, והיינו דידוע דהוא נקרא יוסף הצדיק דזהו מדתו ונאמר ועמך כולם צדיקים שזהו מדת כל ישראל, סכולם היינו אפי' פושעי ישראל ורשעים גמורים דעיקר שם צדיק ידוע דרצה לומר שומר הברית כיוסף, והרי אמרו בנדרים דאין הערלה נקראת אלא על שם או"ה ואפי' ערלי ישראל נקראים מולים, ובפרק עושין פתסין אמרו דבועל ארמית מימשכא ערלתו ולא מבשקר ליה היינו דאינו מכיר לבד לא שבאמת ערל דהרי המשוך אינו ערל רק מדרבנן מפני מראית עין צריך לתקן והיינו ראית העין דלא מבשקר, לפי ראות העין והנגלה דקלקל הברית היפך יוסף שבזה עיקר נסיון שמירת הברית שהוא לאכפייא בדרגא דצדיק בצמצום הוא בארמית דאין לה שייכות עם זרע ישראל, מה שאין כן נסיון דדוד המע"ה בישראלית לא עלתה בידו שדם הנסיון הי' לאהפכא לא לכפייא דבאמת ראוי' היא לו ואין זה דרגא דיוסף, ועיקר ההבדלה בין ישראל לעמים הוא באות הברית דעל כן הערלה נקראת על שם רו"ה, ורצה לומר בקדושת שורש התולדה כי במעשה אפשר שיהיו שניהם דוים רק זה שורשו טוב ועל כן אפי' פושעי ישראל בכלל שארית יוסף כולם צדיקים, ואפי' חסידי או"ה אין להם שייכות לזה כי המשכת מקור חיותם ממקום טומאה וערלה, מה שאין כן בני שיראל שורש חיותם מיעקב אבינו ע"ה ועל כן עיקר תולדותיו יוסף לומר דזרעו כולם צדיקים מצד הולדתו אותם דעיקר תולדותיו הוא כן משרשם, דכל ענין יעקב אבינו ע"ה מטתו שלימה היינו שכל הולדותיו בקדושה כיה וא שלימות תיקון חטא אדה"ר שהי' בתאוה, ועל כן אמרו על ישי שמת בעטו של נחש היינו שורש הסתת הנחש בחטא אדה"ר דבעוון מלא אפי' חסיד שבחסידים וכו' דהי' בו שורש של כוונה להנאת עצמו, ומזה נמשך הבושה לאדם ואשתו אחר החטא כשהכירו שהם ערומים על ידי שהרגישו בהנאה גופניץ מה שאין כן מקודם נאמר ולא יתבוששו, וכן יעקב אבינו ע"ה אמר הבה את וגו' מה דקל שבקלים אינו אומר כן מפני הבושה שבא אחר חטא אדה"ר רק הוא דלא הרגיש בשום הנאה גופנית רק להעמיד תולדות לבד נתכוון, וכמו לעתיד לבוא דאמרו ז"ל על תסוק לב בשר לב להוציא בשר הרי זה אצלו כהנחת תפילין וכל מצות התורה ולא שייך בושה, ועל כן מטתו שלימה דשומר מצוה לא ידע דבר רע ואי אפשר כלל שיבוא ממצוה עבירה ודבר רע חס ושלום, רק יציאת הפסולת הוא על ידי עירבוב הנאות גופניות הנמשכות מעטו של נחש שנתערב על ידי חטא אדה"ר בכל זרעו, והאבות הם שבאו לתקן זה וגמר התיקון הי' ביעקב דאמרי עליו אשר פדה את אברהם, וגם אברהם ויצחק נקראו יעקב כמו שאמרו ז"ל היינו אחר שבא הוא לעולם נתבררו גם הם דאין נקראו דרעו של אבות אלא יעקב בלבד כמו שאמרו בנדרים, ונמצא גם מטתם הי' שלימה שהרי הפסולת אינו דרעם כלל כי לא הי' זה מצידם וכמו דאצל יעקב אבינו ע"ה מטתו שלימה אף שנראה שיש איזה תסולת למראית העין באמת אינו פסולת כלל כן אצלם אף דלמראית העין הי' נראה איזה פסולת מהם באמת אינו שלהם כלל, דזה כל כח יעקב נחלה בלי מצרים היינו גבולי העולם הזה שהוא כפי ההתגלות למראית העין דבזה הם הגבולים:
2
ג׳וזהו דחיית ל"ת שבתורה הנזכר (בסימן ג) שזוכין לה בעלי תשובה בעימק תשובתם, וצדיק גמור הוא בהיפך מזה שנשמר שלא לעבור על שום דבר מדברי תורה, והוא זיו איקונין של יוסף שהוא התפשטות מדת יעקב אבינו ע"ה בזרעו שבחיים בכל דור, ומדת יעקב אבינו ע"ה עצמו שלא מת כלל זה לא נתגלה עדיין בעולם הזה עד שיבולע המות אבל למראית העין גם איתו קברו לבקייא וחנטו וכו', רק ההתפשטות בעולם הזה הוא בחיות זרעו וזה נקרא יוסף לשון הושספה שעל ידי זה נתוספו נפשות רבות דזרע ישראל בכל דור ודור, וע"ד שאמרו (ע"ז ה' א) אלמלא אבותינו חטאו אנו לא באנו או מי שלא באנו, שהיינו כלולים בהם ולא הי' מקום להתפשטות בפני עצמו, והנה תפשטות זה הוא גורם התפשטות והתרבות חלת ונפש יעקב אבינו ע"ה עצמו שהוא עצם נפשות דישראל ונמצא העלם חיותו שלסבורין אנו שהוא מיעוט חיות אינו אלא ריבוי והוספת חיות שנתרחב וניתוסף התפשטות הרבה יותר, וזה גם כן ענין הוספת ימים על ימיו דחזקי' אחר שקיבל על עצמו לינסב ויוליד זרע שהיהיו התפשטות חיותו לדורות כידוע דכל הצאצאים גנוזים אבותם שהרי מהם יצאו ובהולדה הם יוצאים מההעלם לגילוי ומהצמצום להתרחבות וזה גורם גם כן התרחבות והוספה בחיותו וימיו על ידי התשובה שאחר החטא בזה, והוא הי' מד התחלת מדרגה זו דרגא דיעקב אבינו ע"ה שהוא בהלם בעולם הזה ועל כן אינא למ"ד (יבמות נ' א) דרך השלימו לו ומשלו נתנו לו ואין כאן עדיין הארכה גמורה עולם הזה, וגם למ"ד הוסיפו לו לא האריך ימים יותר משאר בני הדור ואין כאן עדיין דריגת מארכת ימיו רק מה שנדחה הגזירה והגבול מימיו, וזהו רק כדחיית ל"ת וגזירת התורה, אבל כאשר יעמוק יותר בתשובתו ובדביקותו באלקים חיים יזכה לחיים והארכת ימים על ידי שובו מרשעתו על ידי זה יחי' כי יוסף שהי' צדיק גמור והוא עיקר דרגא דהוספה אמרו ז"ל דאדרבא נפחתו לו י' שנים בשביל חטא דשמע עבדך אבינו הענין דהוספה רי נראה כמוסיף ומעדיף על העיקר וצריך זה שמירה יתירה שלא יבוא להתגאות ולחשוב שהוא באמת טוב יותר, ועל זה הוזהרו אל תתאמר בצדקתך וביושר לבבך וגו' ואזהרה זו הוא למי שהוא צדיק גמור וזה עלול לטעות ובזה יוכל להחשיב עצמו טוב יותר מעילתו ושרשו ואין מכיר שעיקר מה שהוא טוב הוא רק ממנו:
3
ד׳וידוע דג' שרשי הטומאה דיצר רע זה לעומת זה לג' אבהן הם קנאה ותאוה וכבוד שהוא כעס הבא מפסולת הגבורה דיצחק ותאות מפסולת החסד דאברהם שהם שרשי הרע שבאומות אדום וישמעאל ברציחה וניאוף, וגאוה הוא נגד מדת אמת ליעקב שמדתו ענוה, דרגא דנחושת נגד כסף וזהב שהם רומזים לג' אבהן כידוע, כי הגיאית הוא שקר דאפי' אצל השם יתברך נאמר גאות לבש רק דרך לבוש ומתגאה על גיותנא אבל ענוים יתן חן וכבוד ובמקום גדולתו אתה מוצא ענותנותו, וזהו צורתו של יעקב שחקוקה בכסא הכבוד דאני מרום אשכון ואת דכא ושפל רוח והיו המלאכים מביטים למעלה ורואים צורתו וכן למטה דהיו עולים יורדים בו דהיינו מקום גדולתו וענותנותו,וכן הוא צורת אדם בעולם שאמרו ז"ל דגאה בכולם אדם דמתגאה על הכל, ועיקר השם מורה פחיתות כמו שאמרו (בסוטה ה' א) דמורה אפר דם מרה, והיינו כי הוא באמת מורכב מנפש החצובה מעולם הכסא למעלה מלאכים וגו, עפר מן האדמה שהוא תכלית השפלות ונפש הוא חלק אלקי ממעל ומצידה וא הדביקות בהשם יתברך, ועל זה נאמר ביהושפט ויגבה לבו בדרכי ד' ועל ידי זה יוכל להכניס בו יצר רע גסות הרוח, ע"ד שאי' תענית ברשב"י שלמד תורה הרבה וזתה דעתו ונזדמן לו האדם מכוער, וידוע דהיופי והכיעור בתורה ובדברי רז"ל הכל בענייני הנפשיים וגילה לו דבר זה דהכל האומן שעשאני ואם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כאלו השתדלותך גרמה רק כי לכך נוצרת, ובאמת נא' בטרם אצרך בבטן ידעתיך ואף דהכל בבחירה מכל מקום אמרו גם כן בבבא בתרא בראת צדיקים בראת רשעים, וכן בברכת רנבה"ק על ששמת חלקי מיושבי ביהמ"ד דעל האמת הכל מהשם יתברך, וכידוע מסוד הידיעה והבחירה שנתקשה בו הרמב"ם סגילה שם תכלית ידיעתו במה שאמר שלא ידע תירוץ על זה כי אין ידיעתינו כידיעתו והוא התירוץ האמיתי על קושיא זו ולא כהראב"ד שכתב שהניחה בוקשיא, וסודו ידוע בתיקוני זוהר חדש ובספר ד' מאות שקל כסף מהאר"י ז"ל,ותורף הענין דבמקום הידיעה אין בחירה ובמקום הבחירה אין השגה לידיעתו יתברך, והיינו דהבחירה הוא רק מצד העולם הזה וכל זמן שעדיין דבוק בחומריות ואינו דבוק לגמרי בו יתברך ואז אינו בתכלית שלימות הבחירה עדיין שהוא לידבק באלקים חיים לגמרי דאז כשיגיע למדרגה זו משיג האמת שאין בחירה ואינו בצדקתו וביושר לבבו, והגיאות הוא מצד השפלות והחומר שבו ואז גם השם יתברך מרומם ממנו שאלו הי' מכיר שהשם יתברך עמו ושהכל ממנו אין מקום לגיאות, דאז הוא במקום גדולתו ושם ענותנותו ונמצא הענוה הוא הגדלות דאדם כאשר נפשו דבוקה במקורה, והגיאות הוא מצד הגוף המרוחק מהשם יתברך שמצידו הבחירה ועל ידי זה בא הגיאות כאלו הוא משתדל ובותר בטוב:
4
ה׳וכל בקשת יעקב אבינו ע"ה הי' אם הי' אלקים עמדי וגו' אז הוי' ד' לי לאלקים, דידע שאלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו רק אם הוא יהי' עמדי וישמרני אז יהי' וגו' והמצבה וגו' שאוכל לעבדו, וזה מידה יתריה שבישראל מבגרים שאי' (בפרק י' יוחסין) דמקודם השם יתברך להם לאלקים והרר והם וכו', והוא על דרך משכני אחריך נרוצה כי ישראל משיגים כן דרך הוא המנהיג בכל פרטי מחשבות אדם ותחבלותיו ושהכל ממנו ומדה כנגד מדה השם יתברך מתנהג עמו כן, מה שאין כן הגרים חושבים דבר בהשתדלותם שבחרו בטוב על כן הם צריכים השתדלותם קודם, וכל ענין יעקב ע"ה הי' לברר דבר זה כי הכל ממנו יתברך ואין עוד מלבדו שזהו מדתו בדביקות, ועיקר גלגולו לבית לבן הי' בשביל רחל שהיא עקרת הבית בין ישראל כי היא יפ"ת ויפ"מ ההיפך מאדם מכוער דהיינו ביופי הנפש דהאומן עשאה ביופי וכן זרעה צדיקים גמורים, וזהו עלמא דאתגליא שהם בהתגלות בעולם הזה נאים במעשיהם בכל מיני יופי כטעם יוסף יפ"ת ויפ"מ, וזהו שאחזה פלך השתיקה היינו ההגדרה שהוא מצד הגוף כטעם לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה היינו שב ואל תעשה בלא התפשטות שהוא דבור כי ברוב דברים לא יחדל וגו', וזהו יקר המכוון דבית ישראל דעמך כולם צדיקים שיהיו כן בפועל גלוי לכל ועל זה כל אזהרות התורה, וזה כל חפץ יעקב להעמיד תולדות צדיקים המקיימים דרך ד' שזה כל ענין האבות להעמיד אומה שלימה עושי רצון היש"ת ואל רצה שיהי' במטתו פסולת כלל ועל כן אהב את רחל רצה לומר חשק בהולדה כזו דצדיקים גמורים, ולאה היתה בהיפך כי היא סוד עלמא דאתכסיא היינו דטובי' שהוא מדת צדיק אמרו צדיק כי טוב גניז בגוי' וההתגלות לא כן וזהו מדת הבינה דלבבו ושב דרגא דבעל תשובה שהוא למעלה מצדיקים גמורים, והיא וכל זרעה תפסו פלך ההודאה דזהו עיקר התשובה דמודה ועוזב ירוחם, וראובן בכורה פתח בתשובה תחלה וכן הושע מזרעו כמו שאמרו ז"ל:
5
ו׳וזהו וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, דחלילה שיעבור יעקב אבינו ע"ה על לא תשנא אחיך בלבבך ועל לא דבר וכל שכן בהיותה אשתו ויהי' חס ושלום בני שנואה ועל כן דרשו רז"ל (ב"ב קכ"ג א) ששנואים מעשה שו בעיני', ומכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו גם כן כי מעשה עשו ברציחה ויצרא דכעס הוא שורש מיצרא דע"ז שאיבדו אנשי כנה"ג כמו שאמרו כל העועס כאלו עובד ע"ז, כידוע דשם אלקים הוא לשון איל כח וגבורה שהוא בעל הכוחות כולם וזהו מדת הגבורה שהיא הכובש יצר כמו שאמרו ז"ל, וממנו התפשטות דאלהים אחרים בזה לעומת זה אשר שה אלקים ומהם מתפשטת מדת הגבורה הרעה בכעס ורציחה, ועל כן ראשית גוים עמלך שהוא השורש מכל מיני ע"ז של כל ע' אומות דכל אומה יש לה כח מיוחד שבו מתפארים כחם ועוצם ידם עשה זה, וזהו ע"ז שלהם דכל ענין ע"ז היינו שמפריד איזה כח מהשם יתברך ואומר שהוא שליט ובעל כח בפני עצמו, ועמלק הוא הראשית והמקור שבכולם כי הוא שורש פסולת מדת הגבורה דרגא דאלהים אחרים, ואינו נופל אלא ביד זרעה של רחל שהם האוחזים במדת הגבורה דקדושה לכבוש את יצרם ויבוא מי שנאמר בו את האלקים אני ירא דרגא דיצחק ויפרע ממי שנאמר בו ולא ירא אלקים, דאף דזה נאמר על ישראל היינו דעמלק, פגע בהם בשביל זה כי הוא שרשו מצד אותו פסולת דיצחק ועל כן כשרואה גם ישראל למראית אין כן יש לו טענה לקטרג חס ושלום עליהם, והבריות היו אומרים הגדולה גדול דמצד ההתגלות הי' נראה כאלו חס ושלום דומית אליו, אבל באמת שנואים מעשה דעשו ביני' ובזה נתעלית היא על רחל דזרעה הם רק שטנו של עשו היינו מקטרגים בהיות הם טובים והוא רע אבל אם חס ושלום יחטא האדם הרי חס ושלום נראה דומה לו, אולם היא שורש מעשיו שנואים אצלה והשנאה היא בלב שממאס הדבר ואף אם בפועל אינו כן הוא רק למראית העין באתגליא אבל השורש שבלב אינו כן, ועל כן אמרו במגילה הכופר בע"ז נקרא יהודי דזהו שורש יהודה מזרעא דלאה שאין לו אמונה בלב בע"ז ושום כח נגד השם יתברך:
6
ז׳וזה שורש דרגא דדוד המע"ה ואני תפלה להכיר שהכל מהשם יתברך ואין לו אלא מה שמקבל ממנו בתפלתו, משח"כ מזרעא דיוסף עמד ירבעם שחידש ע"ז בישראל ובאמת גם הוא לא האמין בע"ז כי גם כל בית יוסף נקראים יהודים כמו שגם כל בית יהודה נקראים שארית יוסף דכל השבטים כלילים זה בזה במעלותיהם כמו שאמרו ז"ל דחזר וכללן בברכותיהם, ועיקר כונתו הי' מצד הגיאות והכבוד כשיראו רחבעם יושב והוא עומד כמו שאמרו ז"ל (בפרק חלק) וכן אמרו דלא רצה לשוב בשביל שא"ל בן ישי בראש, וזה הביאו לע"ז כי כל המתגאה כאלו עובד ע"ז, והיינו דרז"ל חשבו רק ב' יצרים דע"ז ודעריות כי רק מאברהם ויצחק יצאו פסולת דעשו וישמעאל ועשו הוא שורש לע"ז כנזכר דכעס וגאוה הם ענפי יצרא דע"ז, ודמעתי על פסוק ושם אמו צרועה דענין טומאת צרעת בא ממדת הכעס ושורשו דירבעם אגב אימי' הי' ממדת הכעס דבזה הי' החסרון שלו, והוא נכון גם כפי מה שכתבתי דהגאות נמשך מהכעס וגבורה דרע שחפץ להתגבר על הכל, ובישראל גם כן חלוקים ב' יצרים אלו בזרעא דרחל וזרעא דלאה, ולכך שנאת מעשה עשו הוא רק אצל לאה שהיא ההיפך ממנו ממש ולא שטנו, ובאתנליא היו הבריות אומרים דראוי' לו היינו דידוע דהב' יצרים הם זכר ונוקבא ועשו הי' דכורא ביצרא דכעסוע"ז וחשבו כאלו היא חס ושלום הנוקבא ביצרא דעריות לעשו שהוא השורש דרע וגדאי זווגו הראוי לו הוא על ידי שהיא גם כן שורש דרע ומיצרא דעריות והיא מתלת בת ישמעאל, אבל לאה היא שורש קדושה העליונה דכנסת ישראל מצד דת התשובה שאפי' יחטאו חס ושלום ויגדילו עונות עם כל זה שורשם דבוק באלקים שנואים מעשה עשו בעיניהם וכופרים בע"ז וכל החטאים רק כהוצים הסובבים לאסא, רק לפי שהגוים אין להם שייכות לשובה על כן לא ידעו מזה, דבאמת הכיעור שבלאה דעיני לאה רכות דזהו כמספר בגנותה כמו שאמרו ז"ל בבראשית רבה אפי' בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב אלא שהיתה בוכה וכו':
7
ח׳וענין הגנות דעינים הוא עיקר באשה כמו שאמרו בשהש"ר על פסוק מבעד לצמתך כל כלה שעיניה יפות וכו', והאו כענין הסבי עיניך וגו' שהם הרהיבוני ואמר הסבי וגו' שאינו רוצה בכך לפי שהם הרהיבוני הכניסו בי גדלות וגיאות כידוע עין רואה ולב חומד שממנו התחלת התאוה וכמו שנאמר ותאוה היא לעינים, ועל כן בזרעא דיוסף נאמר עלי עין ומדה כנגד מדה אין העין שולט בהם, ועיקר היופי הוא בכבישת התאות ועל זה אמרו (בנדרים כ' ב) מפני מה ביך יפיפין שכשהוא מספר וכו' בשבילה קודושה בלידתם, ומי שהוא גבור הכובש יצרו בתאות אין כל גופו צריך בדיקה דזהו דרגא דיראת ד' ואשה יראת ד' היא תתהלל והוא תרעא לאעלא גו מהימנותא ומה ד' שואל כי אם ליראה, אבל מי שעיני' וכו' כל גופה צריך בדיקה ומכל מקום בבדיקה מיהת מהני שאין להשגיח עוד בגנות העינים והיינו כי יש שאינו בעצם ובלאה הי' אדרבא לשבח לפי שהיתה בוכה כו', כי אחר התשובה והתיקון באותו אבר שבו הקלקול נעשה אדרבא אותו אבר משובח יותר והגנאי עצמו שב להיות שבח כטעם זדונותת כזכיות ובשבחה דבר הכתוב לא בגנותה דמה שעיני' רכות הי' מצד ששנואים מעשה עשו ביעני', דידוע דכעס ותאוה הם ב' הפכים, ומכל מקום למראית העין כפי הנגלה בפשט הכתוב נראה כגנות וכיעור וכן כפי פשט לשון הכתוב שנואה לאה מוסב עליה, דעל ידי ששנואים מעשה וכו' על ידי זה נגרם למראית העין דהיא שנואה רצה לומר שנואה במעשי' חס ושלום כמשז"ל על פי וא' שנואה הוא מצד הראי' דוירא ד' כטעם ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ד', כי קלקול הברית הוא כיעור העינים וגורם גם כן בעיינין דלמעלה כביכול להיות רע בעיני ד', ויראת ד' שנאת רע שזהו דרגא דירא ד' הכובש יצרו להיות שונא רע שהוא מי שאינו שומר הברית כידוע בזוהר מקרא דער, וראיה אותיות יראה שזהו מצד ראיית השם יתברך היינו הסתכלותו בעלמא דאתגליא דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שזהו עסק האדם בעולם הזה שהוא עולם המעשה:
8
ט׳וכל עסק קדושת לאה וזרעה הוא בטהרת המחשבה ושלא להשגיח במעשה אם לא כן והוא הדבקות במחשבתו יתברך כטעם ישראל עלו במחשבה, ואוכמא הוא לגבי מדריגות שלמטה הימנו ושנוא לגבי מדריגת הראי', אבל זה גרם לפתיחת הרחם שאינו בלא דם וטומאה דלידה, כי כל לידה והוספת קדושה יתירה וריבוי בנפשות מישראל אינו אלא על ידי התשובה הבאה אחר החטא והריחוק דעל ידי זה נתגדל ונתרבה חלקו וגורלו שיוכל להתרבות הרבה יותר מכפי גבולו הנקצב, דזהו מדת התשובה לפרוץ מצרים וגבולים ולעשות זכיות חדשות מזדונות, מה שאין כן צדיק גמור שאינו אלא הולך בדרך התורה הקצוב והמוגבל ואין הוספה ועל כן רחל עקרה וכן יהושע ב"נ הגדול מזרעא דיוסף לא הו"ל בנין, ועל כן אמר בעון חוללתי ובחטא יחמתני וגו' ועיקר ההולדה מנפשות יקרות ומשובחות כשבטי יה והדומה אותן שצדיקים כרחל ויהושע ב"נ מתאוים להם לא כבנים דעלמא אינו אלא על ידי דרגא דתשובה שהיא אימא עילאה אם הבנים, מה שאין כן רחל מדת כנסת ישראל הנקראת ברתא ובת שמעי בת וראי ואמרו (בר"פ בן סו"מ) בן ולא הראוי ליקרא אב ה"נ בת ולא הראוי' ליקרא אם, ונקרא רק אימא תתאה רצה לומר מצד התחתונים ועלמא דאתגליא גם זה נקרא אם, כי בעולם הזה אדרבא צדי' גמור חשוב יותר מבעל תשובה כי האדם יראה לעינים מי שעיני' יפות וד' יראה ללבב לטהרת המחשבה והמעמקים שבו,ושם אמר יראה לשון עתיד הראי' גם כן ללבב וזה הי' בעת בחירת דוד המע"ה הגבר אשר הקים עולה של תשובה שתלוי' בלב דלבבו יבין ושב ועיקר הסתכלות השם יתברך בו ללבבב אף דהוא הי' יפה עינים גם כן כי כל לשון עתיד מורה על השגה דלעתיד לבוא כטעם אין והיה אלא שמחה שהוא לשון עתיד מה שאין כן ויהי, וכאן וירא ד' לשון עבר הוא ראי' בעלמא דאתגליא ולפי שמפתח של עקרות בידו יתברך ולמדו ממקרא הזה דויפתח דלא הי' הולדה טבעית כלל לית בנים דעלמא רק הולדת נפשות יקרות מידו ית"ש כפי מעשיהם הראוי להם הי' המשפט רק ללאה, ולפי שהי' מצד הראי' נולד ראובן על שם הראי' כי ראה ד' בעניי (וכי שנואה אנכי) ובו נתגלה דבר זה שהוא הראשון מזרע ישראל המקודשים שנאמר בו בתורה חטא עצום כזה ונתגלה תיכף על ידו מדרגת התשובה בעולם שאי אפשר לה בלא חטא:
9
י׳ות"ח שחטא אל תהרהר דודאי עשה תשובה מיד ונאמר מיד ויהיו בני יעקב שנים עשר דנתקבלה תשובתו, ואף שאמרו ז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה רק מעלה עליו הכתוב מכל מקום הרי הכתוב חפץ בטובת ובשבח כל הבריות וכל שכן שבטי י' ולמה יספר בגנותן מה שלא חטאו ויתלה בו חטא עצום כזה להיות מעלה עליו הכתוב כאלו עשה ובפרט שבאמת שב אח"כ, רק לפי שכל חטאו הי' לגלות מדרגת התשובה ולהודיע תשובתו אם כן בהכרח הי' לגלות החטא ועוד להגדילו כדי להגדיל כח התשובה וזהו שבחו שאחר התשובה שב החטא עצמו להיות שבח וזכות וכן ביהודה מאתו יצאו כבושים לברוא אורו של משיח ובו נתגלה תכלית השלימות של התיקון דאף שהי' נראה כחטא וביאת זנות באמת הי' דבר קדוש מאוד דמאריא בישא ופועל רע גוריא טבא לא נפיק, ומאחר שמזה יצא שלשלת בית דוד ומשיח שם נפשות היותר קדושות בישראל על כן הי' הענין קדושה יתירה מאוד שלא הי' עדיין כזאת ושיהי' ראוי לזה ואף על פי שלמראית העין אין כן, וזהו תכלי שלימות דרגא דלאה ועל כן אמרה אז הפעם אודה את ד' שכבר נתברר עניינה ומעלתה, ואז עמדה מלדת עד מעשה הדודאים שאז התחדש גילוי ענין נוסף במעלת לאה בהולגת יששכר וזבולין שהם לומדי התורה ותמכי אורייתא, והתורה נובלות חכמה העליונה כמו שאמרו ז"ל והוא למעלה ממדרגת הבינה שמשם התשובה דרגא דלאה מצד עצמה, וכשיצא ממנה שלשלת הגבר שהקים עולה של תשובה כבר נשלם מדריגתה בשלימות אבל מצד מדריגה גדולה יותר חבורה עם יעקב שבחבורו עם לאה גם הוא נתעלה למדרגת חכמה דרגא דישראל המורה על ת"ח כמו שאמרו (בבא מציעא ל"ג א) ונודע דחכמה ובינה תרין ריעין דלא מתפרשין, רק לפי שעצמות יעקב דרגא דאמת היא התורה שהיא רק רשימות מחכמה עליונה המושג בעולם הזה ומצידה הוא ההגדרות דעשה ול"ת על כן אהב את רחל:
10
י״אוזהו מצד ההתגלות בעולם הזה הי' רק באוהל רחל אבל לעוה"ב אינו כן שכן קבורתו במערת המכפלה עם לה נראה דלעוה"ב שנתעלית מדרגתו לשרשו שהוא שורש חכמה העליונה שם אין הגדרות והם יעקב ולאה ברזא דאבא ואימא דלא מתפרשין, ובוה"ז לא יצא עדיין לגילוי בפעל דרגא דלאה בשלימות עד ביאת המשיח מזרעה במהרה בימינו, וכל לידת השבטים הם התגלות השרשים לבד בעולם הזה, ושורש ראובן ושמעון הוא רק תיקון הראי' והשמיעה, דמצד עין רואה בא החמדות ומצד אוזן שומעת בא קבלת התוכחה והתשובה כמו שאמרו ז"ל האוזן הזה כקנקל לגוף, וכל חשק לאה להרבות שבטים וזה עיקר מעלתה מצד החמדה והחשק, אף על פי שכל חשק היא מצד היצר בעולם הזה שהרי אמרו (ביומא ס"ט ב) דבכבישת היצר לא אשתכח ביעתא בת יומא ונמנע ההולדה, מכל מקום כאשר הוא בקדושה אין קדושה למעלה ממנו ונקרא טוב מאוד דלא תוהו בבראה ורצה שיהיו נביאין המכירין כח מלכותו יתברך, והיא לא רצתה להעמיד תולדות רק מיעקב אבינו ע"ה שידעה דכולו זרע אמת ומצד העולם הזה נראה זה חסרון בעיינין ובאמת זה הי' עיקר המעלה, ולכך ראובן הוא ראשית אוני דיעקב, וידוע דמעלת הבכור דבו נכלל כל הנולדים אחריו דזה טעם חיוב כיבוד אחיו דול כנודע מטעם האר"י ז"ל, וזהו שורש כלל מדריגות האמיתות המתפשט בעולם הזה שהוא עלמא דשקרא, עיקר שקרות העולם הזה הוא מה שכל הנאותיו הוא רק כרגע מגת לשון שקר מה שאין כן שפת אמת הוא מה שתכון לעד:
11
י״בוכל התאות דעולם הזה נקרא ערב לאיש לחם שקר וגו' מהאי טעמא, מה שאין כן בבני ישראל נאמר ומספר את רובע ישראל כי הם קיימים לעולמי עד, וכמו שאמרו בזוהר (מובא בחסדי אבות לה"ר חיד"א) על פסוק אלה מי ילד דגם מכל טיפין שאין נולד בפועל אינם לבטלה ויהיו מהם תולדות לעת"ל, וזה מדת האמת ליעקב שאינו לחם שקר אלא שבעולם הזה אין בירור גמור בזה אפי' לחסיד שבחסידים כמו שאמרו ז"ל על פסוק בעוון מלא, וכל שכן הפחותים עד סוף כל המדריגות מזרע יעקב דכולם לא ידח מהם נדח דלעולם אף על פי שחטא ישראל הוא ובשרשו דבוק באמת, וזה ראשית אונו דיעקב התגלות הקדושה דעין רואה שמחמתו הלב חומד דגם זה זרע אמת ומה שנגלה בעולם הזה לא כן הוא רק מצד המהירות, ע"ד שאי' בדוד המע"ה אכלה פגה וזהו פחו כמים ומים מורה תאות כנודע, ולכשיתגלה ויתברר דהכל דבר מצוה הרי זה דהירות למצוה וזריז ונשכר קרי' ליה, דאין לך גרוע מבנות לוט ומכל מקום אמרו ז"ל מפני שקדמתה למצוה קדמתה ד' דורות ולמלכות, והיינו אחר שיצא השורש הטוב שהי' בה ונקלט בישראל ונתגלה הקדושה הגנוזה בדבר זה, מצד הקדושה נקרא קדימה למצוה אף על פי ששם רובו ככולו ממש הי' כלול במחשבות רעות שהרי לא נבחר מכל אחת מהם אלא פרידה אחת טובה, ונקרא תרידה לשון יונה ולשון פרד דהא והא איתי' כנסת ישראל ליונה אמתילא ואל אחר דאסתריס נמשל לפרד שאינו מוליד ומורה על זימה כמו שנאמר כסוס כפרד וגו' והוא ממזר וכלאים מסוס וחמור, וכן הם מצד שרשם כן רק אחר שנפרדה משרשה דגר שנתגייר כקטן שנולד יצא מהם מלכותישראל שהוא שורש הכנסת ישראל ונמשל ליונה כמו שאמרו (בפרק חלק) דוד המע"ה בעובדא דישבי, וק"ו בן בנו של ק"ו לכל התאות שבזרע ישראל שהם כולם זרע אמת:
12
י״גועל כן ברכת ראובן יחי ואל ימות שהמיתה נמשך מהתאוה כמו"ש לעיל דזהו עטו של נחש, אבל שלימות הברכה בדרגא דראובן היא המביאה חיי עד, וסיים ואל ימות דבאמת הרי יש חיי עולם נטוע בכל ורע ישראל והמיתה רק בעולם הזה לבד וכמו דיעקב אבינו ע"ה לא מת ומכל מקום הי' בהתגלות מיתה וקבורה, אבל מצד הברכה הוא היברור בעולם הזה גם כן דלא ימותכלל כמו שיהי' בימות המשיח, וזהו מצד התגלות ראשית אונו דיעקב שהוא שורש האמת דתכון לעד ואין שם מיתה ובטול כלל דאם כן אינו לעד, והתגלות זה רק על ידי דרגא דלאה דהיינו לאהפכא ולא לאכפייא ומזה נשלם הראיה שהוא מעניינים שחוץ לגוף, ועדיין קראה שמעון כי שמע ד' כי שנואה אנכי דעדיין לא נתברר בפנימיות, דידוע דהראי' הוא השגת האדם בדבר שחוצה לו והשמיעה הוא קבלת הדבר שחוצה לו לגופו דעל ידי זה הוא כקנקל לגוף דכל הגוף מקבל חיים על ידו ועל ידו הוא הכניסה לגוף, וכן הם סדר התחלת השלימות בתחלה בראי' להיות כל מה שרואה מענייני עולם הזה הכל הסתכלותו וראייתו הוא רק לכח השם יתברך הגנוז בגוום דאתה מחיה את כולם, ועל ידי זה ממילא כל מה שהוא מקבל מהעולם הזה לגופו הוא מקבל ממקור חיותו יתברך המחייה אותם וממילא גם גופו מתקדש על ידי זה בכל כחותיו הפנימיים ואז מסתלק השנאה דלמראית העין גם כן וגורם הדביקות הגמור דהפעם ילוה אישי שכבר נעשה כל גופו מרכבה ומשכן לכבוד שמים וזהו כל חלקה של לאה בבנים, אך חלק זה אפשר להשיג גם כן מצד דרגא דאכפייא להיות צדיק בכל דרכיו והוא חלק המגיע לרחל גם כן, אבל על ידי דרגא דתשובה יש הוספא כנזכר לעיל, וביהודה הוא התגלות דרגא דתשובה וברכתו הוא שמע ד' קול יהודה דכל מדריגתו בהשגת הקול קול יעקב, רק שאצלו הוא הקול דתפלה דרגא דדוד מה שאין כן קול יעקב הוא קול דתורה:
13
י״דושלימות התורה גם כן איני אלא בזרעא דלאה דליכא צורבא מדרבנן דמורי אלא מלוי ומיששכר, ועיקר מתן תורה הוא מלוי שמזרעו הוא התגלות התורה לפועל בעולם מתן תורה על ידי משה רבינו ע"ה והכהנים בהם נאמר יורו משפטיך וגו' ועיין בספר יוחסין דגם בדורות תנאים ואמוראים היו עיקר מייסדי התורה כהנים בכל דור, וזהו חכמה המתגלות בעולם שהוא נובלות חכמה העליונה אבל החכמה שבלב כל חכם שאי אפשר לו לגלותה ולהוציאה מכח לפועל זה נקרא בינה שזכו לה בני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל לא ללמד ולהורות מה ישו רק לדעת בידיעה לבד, ועל ידי הידיעה שלהם ידעו בני ישראל גם כן מה יעשו כי לעתים היינו מה שהוא עת לעשות ודבר של שעה כי התורה הוא חוקים קצובים וגדרים שוים תמיד דלא ישתנה כל ימי עולם, וזהו מצד ההתגלות בפועל אבל במעמקי הלב דהוא עקוב מכל הוא משתנה בכל רגע ועל ידי זה יש לפעמים עת לעשות ל ד' הפרו וגו', ועל זה אמרה תורה פרשת נדרים ונקרא איש כי יפליא ולא ניתנה נזירות אלא להפלאה וידוע דהוא דרגא דחכמה כמו שנא' הנני יוסיף להפליא וגו' ואבדה חכמת וגו', והוא על דרך מסעף פארה ובכל תבואתה תשרש דרצה לומר הסרת הסעיף והשורש וכן להפליא רצה לומר הסרת ההפלאה וכל שורש בלשון הקודש מורה על דבר והפכו כנודע, ופלא הוא לשון העלם כי חכמה עליונה נעלמת בעולם הזה רק רשימו שלה מושג בבינה שבלב, ועל ידי זה הלב יודע מרת נפש יוכל להגדיר גדרים לעצמו כפי מה שראוי לו לאותו נפש פרטי ולאותו זמן פרטי, ואינם עניינים כוללים לכל ישראל שתגזור עליהם התורה רק מסרתם למי שיודע להפליא ולהשיג הפלא הנעלם בהרגשת הבינה לעתים על ידי זה מה שראוי אותו עת ובאותו רגע מה שאינו כפי משפט הכולל שבתורה:
14
ט״וודבר זה נקרא דעת שהוא המחבר חכמה ובינה ופירש"י בפרשת שא דדעת הוא רוח הקודש, והיינו דדבר זה אי אפשר להשיג כלל בעולם הזה מעצמו רק על ידי המשכת רוח מקודש העליון ברזא דחכמתא, וכנודע ברמב"ן (ב"ב י"ב א) דרוה"ק הוא השגת חכמה הבאה בלב האדם מה שלמעלה מהשגת שכלו, והיינו כי חכמה העליונה היא למעלה מהשגת שכל האדם בעולם הזהוהשגה זו אינו בא לאדם מצד החכמה שבמוח כלל רק מצד הבינה שבלב וסימנו ההרגשה דבלב הוא כח ההרגשה, וכל חכמתו של דואג מהשפה ולחוץ היינו דלא נכנס ללב ולא פעל הרגש בו דאז המאור מחזיר למוטב, כי חכמה הנגלית אפשר לכל אחד מישראל להשיג מצד הנגלה אבל על זה אמרו (בפרק במה מדליקין) מוטב שלא העלית, וכמו שאמרו (ביומא ע"ב ב) דלמשמאילים וכו' ואין זה חכמה באמת וכמו שנאמר למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, דהעיקר הוא שיהי' לו לב כלי קבול להחכמה שהוא היראה שבלב דאז הוא סמא דחיי למיימינים להיותה חיי עולם אבל החכמה של המשמאילים אינו אלא מחיר לקנות חכמה ולא חכמה באמת כיון שאינו קיים לעד בו כמו שאמרו בדואג דמלאך השכיחו, אבל למיימינים אמרו בהיפך במדרש (והובא בתשב"ץ קטן) דמלאך מזכירו הכל, ופירוש מלאך הוא הנוצר מהלימוד דמכל מצוה נוצר מלאך רצה לומר כח רוחני המתקיים בדבר זה שהוא עוסק בתורת ד' דמדבורי תורה הוא עיקר קיום המלאכים, ואותו מלאך עצמו הוא שהשכיחו כטעם סמא דמותא שהיא עצמה נעשית משום דפושעים יכשלו בה ואלמלא תורתו של דואג לא הי' בא לכל מה שבא נגד דוד ונוב דהכל גרס לו מה שהי' אביר הרועים וראש סנהדרין, ועל כן זה עצמו השכיחו אף שהי' מלאך טוב הנוצר ממצוה דאין עבירה מכבה תורה מכל מקום על ידי שהי' משמאיל בה הטוב שבו גרס להשכיחו, מה שאין כן במיימין על ידי כח הרוחניי שבדברי תורה הוא נזכר הכל אחר שנפשט מהגשמי חומר המשכיח, והשכחה הוא רק בדבר שאינו נבלע בלב דמה שעושה רושם בלב אי אפשר להיות נשכח אלא שלא הכל נבלע מיד בלב להיות מורגש בכל אברים, אבל מכל מקום כל שיש לו לב מבין אפי' רק בדבר אחד שנפתחו שערי הלב כחודה של מוחט הקב"ה פותח כפתחו של אולם, דרוח אמשיך רוח ועיקר משכן הרוח הוא בלב ובו הוא כח ההמשכה לאתערותא דלעילא כטעם צור לבבי דהקב"ה לבן של ישראל, והפתח כחודה של מחט הוא על ידי היראה שבלב שזהו ביד האדם, ומה שהקב"ה שואל מעמו, ואח"כ מה שהקב"ה פותח הוא תקוף החשק והצמאון שבלב לדברי תורה דכפי תוקף החשק כן הוא הבלעת הדברי תורה בלב, ודבר זה הוא מצד האדם ועבודתו בעולם הזה להיות כוסף וחושק אליו יתק וגם זה יש לה גבול, ומה שאין כן הקיבול שכר דלעתיד לבוא הוא הבלעת דברי תורה לגמרי בלב בלי גבול כטעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו, וזהו מ"ש דהמלאך מזכירו מה שאין כן מה שנבלע אין צריך להזכירו:
15
ט״זוהיראה הוא השער לד' וצדיקים יבואו בו דרגא דיוסף דירא אלקים סהיא תרעא לדרתא לבד, אבל הדרשק תא הוא בזרעא דלאה על ידי תוקף החשק, ולפי שלא נשקט ממנה החשק להעמיד שבטים שענין חשק זה הוא ממש מה שאמר הכתוב למאה נפשי לאלקים לאל חי, כי צורתו של יעקב אבינו ע"ה חקוקה בכסא הכבוד, ושבטים הם כלל השראת שכינתו יתברך בתחתונים, וגם אחר שביררה כל שלימות מדריגותה ועמדה מלדת בפועל מכל מקום החשק שבלב לא נשקע עדיין כי זה תכלית תוקף החשק שאין לו שביעה כלל כמו שאמרו על פסוק אוהב כסף אוהב מצות לא ישבע, ושכרתו בדודאי בנה ראובן היינו ממדרגה הא' שבהתחלה דאחר השלימות חוזר להתחלה כמו אדם שסיים ימודו כל הש"ס וחוזר להתחלה ללמוד' פעם ב' בעיון עמוק יותר, ודבר זה דחזרה אחר שנשלפ הוא מה שהשם יתברך מטעים לאדם שטוב מפרי מעשיו בעולם הזה והוא קיבול שכר, וזהו שאמרה נתן שכרי אשר נתתי שפחתי זהו התחלת הצמאון שלה אחר ההשלמה להרבות שבטים על כל פנים משפחתה ויהיו קראים על שמה, ודודאים אמרו דמסוגלים להריון היינו דמעוררים חשק לשון דודים כי פעמים מניעת ההריון מצד מיעוט החשק והתאוה, וראובן שהוא בירור נקיון הראי' דזרע יעקב במה שעין רואה ולב חומד הוא הכל לשם שמים מצא הדודאים בשדה מקום הפקר שלא באיסור, כי כל חשק לשם שמים צריך שמירה שלא יחשיק במה שאין שייך לו דעל זה אזהרת לא התמוד שהיא אחרונה בי' דברות, ונעוץ זיפן בתחלתן דמי שמכיר דאנכי ד' אלקיך אינו חומד ומתאוה במה שאינו שלו כי יודע דמשלך יתנו לך ואין אדם נוגע במוכן לחבירו מאחר דד' אלקים מנהינך, והא בהא תליא שאמרו דהחומד סוף לעבור על כל עשרת הדברות, כי עיקר חטאי ישראל הוא בתאות כמו שאמרו לא עבדו ע"ז אלא להתיר עריות, וחמדה האסורה הוא כשחומד מה שאין ראוי לו ואף מה שראוי לו לאל שאין ראוי עכשיו רק לאחר זמן כמו שאמרו שאכלה פנה הוא דוגמת נידה דגם כן עכשיו אינה ראוי' לו ודוגמת חטא אדה"ר שאמרו ז"ל (בביצה) שלא יכול להמתין, וזהו ענין ראובן פחו כמים שהוא ראשית החמדה ובירורה בתיקון חטא דאדה"ר עד שיתוקן ויבולע המות ואל ימות, וזהו דודאים בשדה דאף שאינו שלו מכל מקום כיון שהוא הפקר יכול לחמוד לו:
16
י״זורחל קנאה באחותה, וידוע קנאה הוא היפך תאוה וחמדה והא קנאה בחמדה זו בקשה לקחת דודאי בנה, אבל באמת זה לא הי' שייך לה וזהו חמדה במה שאין שייך לה ולפי שהיא בקשה חמדה ואין זה מדתה ולא ידעה דאצלה החמדה הוא שאין שייך לה ואסור גרס לה לזלזל על ידי זה במשכבו של צדיק שהוא היפך החמדה לגמרי, וע"ד שאיתא דגם מה שהי' לו ניטל אלא דשם הוא עונש בעל כן, אבל בכאן דהיא כיונה לשם שמים וחלילה לא חמדה מה שאין ראוי לה באמת דהרי היא נתנתם לה רק דלא הי' ראוי לה בחנם אלא בשכר היא בעצמה נתנה שלה מדעתה, וזהו תיקון קנאתה דידוע מדת הקנאי יסכים לסלק טובה מאחרים אף שגם לו לא יהי' ויגרע עוד יותר, אבל היא הי' לה טובת עין לתת ללאה שתלד יותר רק שגם היא יהי' לה על כל פנים ובשכר זה קנאה הדודאים היינו החמדה על ידי סילוק הקנאה מלאה, ובזה זכתה לאה ליששכר שהוא קיבול השכר אחר שסילקה רחל קנאתה ממנה דבכל מקום שנתנו חכמים עיניהם וכו' שזה מונע הטוב, וברצות ד' דרכי איש וגו' כמו שאמר רבי על ר"ח (במועד קטן), ונתברר אז טהרת לבבה במה שאמרה אלי תבוא כמו שאמר יעקב הבה אשתי לפי שלא הי' כונתו אלא להעמיד תולדות לא שייך בושה אף היא כן ותבעתו בפה שהוא התגברות החשק לשם שמים גמור, ועל ידי זה זכתה לבנים דאפי' דורו של משה לא אשתכח כמו שאמרו ז"ל דחכמתם הוא מחכמה עליונה הנוטפת לבינה שבלב שבו הידיעה רצה לומר ההרגשה כטעם וידע אלקים:
17
י״חובראובן נתברר הראי' וביששכר הידיעה בלא ראוי' דזהו הידיעה דבינה שבלב שלא בראי' נגלית כלל רק על דרך ולבי ראה הרבה חכמה שהיא ההתחלה שנית דקיבול שכר בשלימות הראי' רוחנית, ואח"כ זבולן הפעם יזבלני אשי קיבול שכר נגד לוי הפעם ילוה אשי, וילוה היינו דבקות בשעת חיבור ויזבלני היינו דביקות גם שלא בשעת חיבור כמער איש ולויתו רק דירה תמידות על דרך אבא ואימא תרין רעין דלא מתפרשין, וזהו תמכי דאורייתא דחכמה עילאה שיהי' לה דירה קבוע וקיימת בחדרי לבו כענין בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים והוא לוף ימים ישכון, דידוע ים מורה תוקף החשק שאין לו שביעה כמו שנאמר כל הנחלים וגו' והים איננו מלא והיינו חשק דעולם הזה שהוא מלא טרדות וכמו שאמרו ז"ל דכל יורדי ים אין להם נייחא עד שיעמדו ביבשה, וזהו המיון האומות שהוא כשאון ימים בשקיעה יתירה בכל חמדות עולם הזה שאין להם קץ, ועל כן הים ראה ארונו של יוסף שהוא ההגדרה מחמדות עולם הזה וינוס ונעשה יבשה, אבל זבולן הוא לוף החול אשר בגבול ימים והוא גבורה דמארך דכמלא חוטא דחול אין יכול לעבוד כמו שאמרו (בהספינה) דזהו מצד מדת הגבורה המצמצמת לתאות ומשביח שאון ימים, ומאיתו חול נעשה דכוכית לבנה הוא אספקלריא המאירה דמחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו כי עין בעין יראו בשום ד' ציון דגם עיני הדשמים שבו להיות רוחנים ואז היראה מלתא זוטרתי, ועל כן הכל צריכין לו על ידי חלזון תכלת שהוא מורה על יראת שמים כמו שאמרו בזוהר (סו"פ שלח) כי זוף הקיבול שכר דעולם הזה הוא שגם היראה שהוא בידי אדם והוא כל השתדלות אדם גם זה ינתן לו מן השמים בלא השתדלות כלל:
18
י״טוזהו תכלית שלימות זרעא דלאה שהם עיקר עבודתם באהבה וחשק וזוכים גם ליראה שהוא עבודת זרעא דרחל, וחוט דתכלת דציצית היינו התעוררות יראה מן השמים דוראיתם אותו וזכרתם, דהשכחה באה מצד העדר היראה וזה אתחלתא דכל רע כמו שנאמר והי' אם שכוח וגו', כמו שהיראה תרעא דצדיקים ועל ידי היראה בא הזכירה כי דבר שאדם ירא הוא נקבע בלב דעל כן אמרו ולב אין על העדר היראה ודבר שהוא בלב תמיד אי אפשר לשכוח בו, וזה טעם מה שאמרו חז"ל על פסוק וטוב רואי כל הרוא הדור נזכר לתלמודו והיינו דענין ציווי התורה במלך שתהא אימתועליך אין הכונה אימת בו"ד כפשטיה דעל זה נאמר מי את ותיראי מאנוש ימות וגו', רק דמלך ישראל מלכיתו נמשכת ממלכות שמים וכידוע דרגא דדוד המע"ה הוא מדת המלכות דהי' דבוק במדת מלכותו יתברך וכטעם וישב שלמה על כסא ד', ועל כן מברכין שחלק מכבודו ליראיו על כל מלך ממלכי ישראל יהי' איזה שיהי' דבהכרח מצד המלכות ששופע עליו מדת מלכותו יתברך אשר בכל משלה דמכחה זכה למלכות מגופתו יראה גדולה הנמשך ממדה זו כידוע בזוהר, וכמו שכתבתי (לעיל סימן ב) דעל כן מלך כיון שכרע שוב אינו זוקף מצד תוקף היראה, ודוד המע"ה שהוא רגל ד' דמרכבה שורש למידה זו כל הרואהו מסתלק ממנו השכחה לגמרי, וזהו שנוזכר לתלמידו דדרשו ממלת וטוב דאין טוב אלא תורה וכמו שאמרו (במנחות נ"ג ב) מקרא דלקח טוב דמשלי דשלמה המע"ה גילה שם זה לתורה וכן דוד המע"ה אמר טוב לי תורת פיך, דעיקר שם טוב רמוז לצדיק כטעם אמרו צדיק כי טוב כנודע והיינו בעל מעשים טובים וגדול ביראת שמים:
19
כ׳ונודע דחלוקים בכל מקום בעלי תורה ובעלי מצות כי העוסק בתורה אי אפשר לו להיות כ"כ בעל מצות ומעש"ט מפני שקודתו בתורה אלא דהתורה עצמה היא כוללת כל טוב, ואולם ענין תורה שבכתב שנקראת תורת ד' אינה אלא לימוד המעשה ומצד זה מעשה גדול שהוא עיקר המכוון, אבל תורה שבעל פי הנקרא תורתו זהו עיקר גדולת התורה דכל חפצים לא ישוו בה אפי' חפצי שמים ואוהב ד' שערי ציון המצויינים בהלכה מכל משכנת יעקב הכל הוא על חידושין דאוריתא בתורה שבעל פי, שעל זה אמר לקח טוב נתתי לכם היינו מה שניתן במתנה לישראל דלא בשמים היא מעתה, ומתיבתא דרקיע נחלקו עם הקב"ה בהלכה בהפועלים ופסק הרמב"ם שם הלכה כמתיבתא דרקיע ולקחו נווכוח רבה בר נחמני חכם מהאי עלמא דוקא כי כבר ניתנה תורה לתחתונים מתנה גמורה שנקרא תורתם, ומצד הזה הוא נקרא טוב דהוא עצם הטוב הכוללות כל טוב שבכל מיני מעשים טובים, וזה טעם טוב לי וגו' מאלפי זהב וכסף הם אהבה ויראה כנודע, ואלפי הוא תכלית השלימות בעולם הזה דכל ברכאן דהאי עלמא הוא במספר אלף שהוא נגד עולם העשי' כי המספרים יחידות עשירות מאות אלפים הם נגד ד' עילמות אבי"ע, ותורת פיך היינו תורה שבעל פי דמלכות פה תורה שבעל פי קרינן לה והיינו טוב לי דוקא שזהו דרגא דידי' והוא שורש לתורה שבעל פי, וזה טוב מכל עבודת האדם בעולם הזה באהבה ויראה שהם רק גדפין אבל אן דאחיד באורייתא שהוא גופא דמלכא אחיד בכולא, ואחיזה הוא רק על ידי תורה שבעל פי שזהו התאחדות האדם בתורה דעל ידי זה נקרא תורתו דהיינו מה שהוא מחדש דהו עיקר תורה שבעל פי מה שכל תלמיד ותיק עתיד לחדש בדברי תורה וכשמשיג החדושים השייכים לחלקו הרי זה אחיד באורייתא, ועל כן אמרו ז"ל על פסוק וישב לבו בבועז דעסק בתורה גם כן מלשון ויטב וטובה שבלב הוא השגת התורה שבעל פי שבלב כל אחד ואחד דשם הוא עיקר השגת תורה שבעל פי כטעם לשון רז"ל אליבא דר' פלוני, ואז נזדמנה לו רות הנקראת אמו של מלכות, ועל כן נקרא גם כן יהודה מחיקקי וגם ממנו מחוקק מבין רגליו בהשגת תורה שבעל פה דשרשה הי' בזרעא דיהודא:
20
כ״אושלמה המע"ה הוא הראשון שעשה אזנים לתורה כמו שאמרו ז"ל דהיתה כקופה שאין לה אזנים, היינו בית אחיזה להיות אחיד באורייתא דזה אי אפשר רק על ידי הרגשת הלב והשגתו בבינה שבלב במעמקי התורה ולא מצד ידיעת תורה שבכתב לבד דכתיבה ומנחא דהיא גלוי וסתום, היינו גילוי מצד הנגלה אבל מעמקיה סתומים וחתומים מאוד ורק איש תבונה ידלנה היינו שיש בו בינה שבלב לספק חבל בחבל כמו שאמרו ז"ל על שלמה המע"ה, וכל תורתו של עולם הזה הבל הוא עדיין בפני תורתו של משיח כמו שאמרו ז"ל, לשון הבל אינו גנאי כי הוא בסוד ז' הבלים שאמר קהלת על כל ענייני עולם הזה כולם הנכללים בז' מדות וז' ימי הבנין והכל הוא דוגמת העוה"ב הקיים לעד רק שעולם הזה הוא דוגמת הבל היוצא מהקדירה שיש בו טעם התבשיל או הבל הוצא מהפה בעת הדבור גדם בהבל כלול אותיות הדבור אבל בהעלם עצום מאוד שאינו נגלה כלל, ואף על פי בעולם הזה הוא עולם הנגלה ונראה לעין ומראין עליו באצבע במלת זה, הנה מצד ההתגלות שלו נקרא עלמא דשקרא שכולו שקרים והאמת שבו שהשלך השם יתברך ארצה הוא בתכלית ההעלם, ואף אחד שנתן אמת ליעקב התורה דכתיב בה אמת האמיתות הוא בתכלית ההעלם ומה שמתגלה לחכמי ישראל האמיתים בכל דור ודור אינו אלא דוגמת הבל היוצא מתורתו של משיח שהוא יהי' שלימות הדבור דתורה שבעל פי:
21
כ״בועל כן אחר לוי שבו כלול כח הורדת תורה שבכתב לארץ על ידי משה רבינו ע"ה נולד יהושה שהוא שלימות התורה שבעל פי על ידי המשיח, וזהו תכלית השלימות כולו כפי מה שיהי לעתיד ועל כן נקרא יהודה מחוקקי כביכול מחוקק אותי כי אורייתא וקוב"ה חד, והחיקוק דדברי תורה בלבבות בני ישראל כדרך שנאמר לעתיד על לוח לבם אכתבנה שלא ישכחו עוד זהו על ידי יהודה, אבל אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא בעולם הזה להילוך בני אדם דבלכתך בדרך היינו טירדא דעולם הזה וכמו שאמרו ז"ל על פסוק בהתהלכך תנחה דהיינו הילוך דעולם הזה וזהו לשון הלכה שהאו הנהגת ההילוך הוא בלוי ויששכר, היינו הנהגה דתורה שבכתב ושבעל פי המושגים בעולם הזה לצורך הנהגת אדם בו כפי מה שהיא כצל ימינו עלי ארץ כמו הלל שהוא דוגמא וגוון לבד מצורת אדם האמיתי שהוא הנפש העשארת קיימת לעוה"ב, כנודע דעליה הוא עיקר חלית שם אדם, אבל הגוף דעולם הזה נקרא רק בשר אדם כמו שאמרו בזוהר והוא הצריך הגדרה וכמו שנאמר צדיקים ילכו בה דההליכת עולם הזה בדברי תורה אינו אלא לצדיקים המוגדרים במעשיהם, ובזמן הבית הי' עיקר הנהגה על ידי התורה שבכתב ונביאים דהיינו גם כן התגלות משמים ואף על פי שבאו דוד ושלמה וחידשו תורה שבעל פי כמה דברים, עדיין הי' במדריגת כתובים כי השגה שלהם הוא רשימו מורתו של משיח שבעולם הזה דאז יעשה אלקים חדשה בארץ דנקיבה תסובב גבר, היינו דרגא דתורה שבעל פי יהי' גם כן מורגש לעיל דהכל משמים לא כמו בעולם הזה שהוא בהעלם והאדם חושב שהוא מחדש דבר בחכמתו, אף על פי שהוא באמת רוה"ק כל מהש הוא מחדש דברי אמת דאתאמרא הלכה למשה מסיני כותי' וממה שגילה השם יתברך למשה רבינו ע"ה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש מכל מקום בעולם הזה הוא נחשב להשגת אדם:
22
כ״גוזהו כל ענין עולם הזה דטובי' גניז בגוי' כמו שאמרו ז"ל שהוא בגניזה והעלם ורק האדם מצד השתדלותו בוחר בטוב, מה שאין כן בזמן הבית שהי' גילוי שכינה בתחתונים ועל כן לא הי' אז התפשטות תורה שבעל פי כ"כ עד אחר החורבן דהשליך משמים ארף תפארת ישראל היא התורה דנקראת כן כנודע ולא זכר הדום וגו' דעל ידי זה בא השכחה ועל ידי השכחה הוצרכו להעמיק עיונם יותר בדברי תורה, וכל התחדשות התגלות תורה שבעל פי הוא רק על ידי השכחה וההעלם שנוסף שכל דור ודור וכל מה שהשכחה מתוספת תורה שבעל פי מתוספת דצריכים להעמיק יותר ולחדש יותר, ואנשי כנה"ג הם שהתחילו לייסד תורה שבעל פי אחר חורבן ראשון, וגם בבית שני דלא שרתה שכינה כמו שאמרו ז"ל הי' התפשטות תורה שבעל פי יותר מבבית ראשון כמו שאמרו (בפרקי היכלות) דעיקר זיוה דתורה הי' בבית שני ויעוין שם באורך כל לשונו, ואחר חורבן בית שני נתרחבה עוד יותר בדורות תנאים ואמוריאים עד שאמרו ז"ל (בויקרא רבה) דראתה עינו של רבי עקיבא וחביריו מה שלא ראתה עינו של משה, ור' עקיבא הוא המיסד כללי ופרטי תורה שבעל פי אז כמו שאמרו (בירושלמי דשקלים) והוא הי' נושא כלים דבן כוזיבא כי הוא המוכן להיות נושא כליו דמשיח כי תורה שבעל פי שהשיג הוא דוגמא כלים תורתו של משיח:
23
כ״דולכך לאה גם כן עמדה מלדת אחר לידת יהודה ועל ידי זו העמידה מלדת נעשה הכנה ללידת יששכר שהוא השגת התורה שבעל פי בבינה שבלב להילוך שבעולם הזה דהיינו אליבא דהלכתא הילוך הלב בעולם הזה, וכל לידת שבטים הוא התגלות אור והעמידה מלדת הוא העלם ההתגלות ועל ידי ההעלם ומצמאון שמתוך ההעלם בא גילוי השגה זו לעולם הזה, ואז אח"כ מתגלה אור דזבולן שהוא כטעם בצל החכמה בצל הכסף, ומכל מקום הקדים זבולן בצאתך ליששכר באוהלך שזהו מדריגה יותר גדולה שגם בצאתו בענייני העולם יהי' לבבו דבוק באלקים חיים ומלך עולם, ואף על פי דטוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף שהוא דרגא דצל הכסף דזבולן שהוא הכיסופין לעבודתו בצאתו בעולם הזה דזהו עסקן של בעלי מצות כמו שאמרו דעתיד הקב"ה לעשות צל וכו' ממקרא זה והצל הוא מצד צל ימינו דעולם הזה, ובעוה"ב דנגלה דזה צל לבד צל החכמה גדול ויחוס דבעלי מצות הוא רק מה שהם אצל בעלי תורה, וזהו טוב לי דייקא לדרגא דדוד המע"ה דהוא משיח בעצמו והשיג מדריגת גילוי עצם האדם עושה הצל דהוא שלימות צורת אדם דידוע דהוא ר"ת אדם דור משיח אבל מקרא דשמח וגו' שהוא השמחה שמצד הגילוי שבעולם הזה עיקר החכמה שבלב הוא נעלמת והגילוי אינו אלא במעשה ופעולת נגלית, אף מעלת בעלי תורה בעולם הזה אינו אלא מצד ההתגלות דעסקם בתורה שהוא קיים מצות ת"ת שהוא גם כן אחת מתרי"ג מצותיו של תורה, וזהו מצד הגלוי לכל העמים שאין קרוים אדם דישראל יש להם הרגשה בפנימיות הצורת אדם מה שאין כן מדריגה הגלוי' לעמים הר יקראו העיקר על ידי זבולן, וזהו הר יקראו כאברהם שקראו הר דהוא אב המון גוים והם אין משיגים אלא מדריגת הר שהוא גילוי רשום ומצויין במה שהוא גבוה מכל, אבל דרגא דזבולן יזבלני לשון דירה שהוא בבית השייך לזרעא דיעקב אבינו ע"ה שקראו בית, דהשבטים הם תקרתו של עולם כמו שאז"ל על פסוק ישראל מקוראי ועל ידם נבנה הבית בית יעקב להיות שכינתו בתחתונים דזהו מקוראי כביכול עושים תקרה עליו על גבי שכינת כבודו יתברך כי מקום שכינתו יתברך הוא רק בקרבם:
24
כ״הולאה היא עקרת הבית ובגילוי גמור הוא הבית המקדש וזה עיקרו בימות המשיח, ובעולם הזה הי' גילוי מעט בבית לדור שבנה שלמה המע"ה והי' רק לשעה בזמנו דהי' סיהרא באשלמותא וגם הוא מלך והדיוט ותיכף אח"כ נחלקה מלכות בית דוד, אבל עיקר גילוי שכינתו יתברך בועה"ז בתחתונים הוא בחדרי הלבבות דבני ישראל דיכוין את לבו כנגד בית קדשי קדשים, ובגילוי הוא מה שאמרו אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה והוא עצמו האוצר של יראת שמים שאמרו גם כן דאין לו להקב"ה בעולמו אלא וכו' דהא בלא הא לא סגי, רק זהו אוצר הגנוז בחדרי הלב ומתגלה בפועל בד' אמות של הלכה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא שזהו הסימן למי שיש בקרב לבו אוצר של יראת שמים, ואם אין יראה אין חכמה היא התרעא דיראה שבהשתדלות אדם, ואם אין חכמה אין יראה הוא מורא שמים שעליו מעצמו על ידי הכרה בחכמתו דהשם יתברך נגדו תמים ממילא יגיע אליו היראה כמו שאמרו (בהג"ה דריש או"ח), וכדרך שאי' ובמורא גדול זו גילוי שכינה דעל ידי ההתגלות בא תוקף היראה הנקרא מורא גדול, וידוע דגדול מורה התפשטות עד אין קץ והיינו ירא שאי אפשר לשכוח ממנה כלל, וזהו היראה דזבולן הבא אחר החכמה שיששכר על ידי שהוא בית זבול לגילוי שכינתו יתברך דהכל צריכין לו בזה לקלוט יראה זו דזבולין על ידי חלזון הגורס זכירה, והוא עולה מהים ושפע ימים יינקו על ידי זה דהיינו שפע כל מיני חמדות עולם הזה יינקו הם לקלוט הכח של קדושה המקיימם וממציאם בעולם הזה, דכל העולם כולו נברא בשביל ישראל דיש לו שייכות אליהם אלא שאם ישקיעו עצמם בזה לבד יבואו ליפרד חס ושלום מאחדותו יתברך כטעם שמנת וגו' ויטוש וגו' וכמו שנאמר ורם לבבך על ידי ריבוי חמדות עולם הזה ושכחת וגו', ועיקר דרגא דיר"א דיוסף הוא להיות צדיק מוגדר ונבדל בכל חמדות עולם הזה אבל זהו בירא שמים שמצד בחירתו כיוסף, אבל כאשר השם יתברך יקבע שכינתו בקרב לבו בענין שהיראה מקיפתו ממילא זהו החוט של תכלת דחלזון הגורם זכירה ומסיר השכחה אז יוכל לינק הקדושה לבד משפע ימים ולא ידבק בקליפה הסובבת לפרי כי ישיג שפוני טמוני חול דישראל נמשלו לחול מצד ההעלם, דמה שהם ככוכבי השמים הוא מצד התגלות אורם לעתיד לעין כל אבל כשיורדים יורדים עד לעפר הם כחול גבול לים שלא להניח או"ה בחמדות שלהם לשטוף כ העולם כולו כמו בדור המבול, והם הגבול בזה ומצד הזה הוא כח ההעלם וכמו שאמרו ז"ל על פסוק ויטמנהו בחול אלו ישראל, היינו דענין ההטמנה וההעלם הוא רק בהם שמונים ללבנה שפעמים מתכסית והיא באתכסיא ורזיהי כסיין כמו שאמרו (בסוף שבת): וזהו סוד מה שאי' רוב גנבי ישראל דמאן דבלבנה אי גניב מצלח מה שאין כן או"ה דמונין לחמה רזוהי גליין, ואפי' עשו שיש לו אחיזה קצת ביעקב דידו אוחזת בעקבו ועיקר שמו יעקב הוא על שם אחיזת העקרב דעשו, והיינו דעשו נקרא (בפרק קמא דקדושין) ישראל מומר כי מצד שהי' זרע יצחק ורבקה שלא הי' בו צד רע כלל מאבותיו כבישמעאל ונימול לשמונה הי' מלידה חל עליו שם ישראל דגם אברהם ויצחק נקראו ישראל כמו שאמרו ז"ל, אלא שהם לא זכו עדיין לשם זה אלא לעצמם לבד אבל שיהי' כן קבוע לדורות שלא יהי' אפשר להתקלקל כלל זה זכה רק יעקב שנקרא ישראלי בעצם דעלמותו כך ואי אפשר להשתנות עוד, וכמו שאי אפשר לאדם שיוליד בהמה כך אי אפשר לישראל מזרע יעקב אבינו ע"ה להוליד גוי ואפי' ישתמד עדיין ישראל הוא וזרעו שמישראלית משומדת אחריו כן, מה שאין כן עשו היה אפשר לו להשתמד ולהשתנות להיות גוי גמור, ומכל מקום מה שמלידה הי' ישראל זה לא על חנם הי' כי באמת הי' גנוז בו הרבה נשמות גדולות וכידוע מהאריז"ל על פסוק ליד בפיו דהי' בו נשמת ר' עקיבא יסוד תורה שבעל פי ור"מ שבא מנירון קיסר הוא מצאצאיו וסתם משנה כותי' שזהו עיקר תורה שבעל פי המשניות שנקרא הלכות, אבל אצלו הי' זה רק בעקביו רצה לומר מה שאינו אצל האדם עיקר מכוון זה נקרא בכל מקום שדש בעקיבו ושם הם חהטאים כטעם רגליה יורדות וגו', והוא המדרגה התחתונה שבקומת אדם ואצל קומת אדם בליעל מעט הטוב שבו הוא בעקב כי עיקר הקומה שלו הוא ההיפך מזה וסוף מעשה במחשבה תחלה דזה הי' חלת המחשבה ביצירתו, וכנודע (מספר גלי רזיא) דתחלת יצירה הי' ראוי לצאת דוד המע"ה עם יעקב שהי' גם הוא אדמוני, רק עם יפה עינים שכבר נתקנו בו העיינין דלאה והי' התיקון הגמור לאלתר אלא שלכל זמן ועת לכל חפץ מצד מדת העולם הזה שהוא תחת הזמן ויש עת אשר שלט האדם באדם וגו' דהוא שליטת האדם בליעל כנודע (בספר הגלגולים), על כן לא יצאה אז נשמת דוד עדיין מהטיקלא ונתהפך לעשו, ומכל מקום בעקבו יבוא מלך המשיח שיתפוס המלכות אחריו כמו שאמרו ז"ל (בבראשית רבה) על פסוק ידו אוחזת, והיינו דשם בעקב גנוז תחלת המחשבה ושורש דוד שהוא נגד עולם העשיה דהוא שלימות המעשה, ומצד זה הוא אחיזת עשו דפושט טלפיו כחזיר דהיינו עקיבו ואמרו ז"ל מצעת הבימה דמראה עצמו כצדיק, דמקצת מצות קלות יש באו"ה כמו שאמרו (פ"ק דב"ב) על פסוק דביבוש קצירה אף דגם זה אמת דחסד לאומים חטאת הוא להם דכל מה שעושין אינו אלא להתיהר כדאי' שם ולפשוט טלפיים ולגבי או"ה נקרא בזה רשע כמו שאמרו (פ"ק דר"ה) מכל מקום מצד הגילוי העולם הזה אין ניכר:
25
כ״ווזהו כח עשו על ידי שורש קצת טוב שהיה בו בתולדה דנעשה לו סמא דמותא ופושעים יכשלו בה, דעל ידי כח ההעלם שיש בישראל להעלים הקדושה בהם נשתמש הוא באותו כח להעלים הרע שבו ולהיות רזוהי דהיינו הרע כסיין ושליטת האדם באדם היה לרע לו, דבאמת על ידי זה קלט יעקב גם כל מה שבעקב עשו גם כן לקבל הטוב שבפשיטת טלפיו רק שאצלו אינו דרך פשיטת טלפיים רק גופו אחיד ביה, ודרגא דישראל דרצה לומר ת"ח דאחיד באורייתא זה לא עשה כן לכל גוי, רק דרגא דיעקב שהם עמי הארץ דישראל בעלי מצות לבד בפועל מעשה הנגלית בעולם הזה זה ישנו גם באו"ה ובעשו מצד התגלות למראית העין, דעיקרו הוא דרגא דעשו לשון עשי' אלא שאצלו הוא רק בעקב ועשי' למראית העין, ויעקב אחז גם בעקב זה ומשכו אליו, ועשו באמת ריקן מכל כי הוא מונה לחמה דרזוהי גליין ועל זה נאמר איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו דאף על פי שהי לו כח ההצפנה גם זה הוא רק למראית העין לבד נראה כרז וסוד נעלם ובאמת גליין ונבעו לכל:
26
כ״זולאה היא עלמא דאתכסיא וחשבו הגדולה לגדול דלמראית העין הי' נראה בעשו כח זה ויעקב מצד התמימות הי' נראה להיפך, דהתמים הוא שכפיו כן לבו ורק דרגא דישראל הוא מעמקי החכמה שבלב איש תבונות דאין נגלה לפועל, ובאמת גם דרגא דיעקב הוא כן דאף דהוא תמים מכל מקום אמרו אחיו י ברמאות, וע"י זה רימהו לבן לתת לו לאה דרך רמאות ולא בהתגלות כי מצד ההתגלות הי' נראה לעיני העולם דשייכה לעשו, אבל באמת מצד מדריגתה באתכסיא היא עקרת הבית בית יעקב בבנין השבטים ומצד המעמקים אין לה שום שייכות לעשו כלל, וזהו תכלית שלימות מדרגתה שנשלם בלידת זבולן לינק שפוני מוני דברים יקרים הטמונים בשכל שיציאתם לפועל הוא בזבולן שבו הוא גילוי המטמון הזה דגילוי שכינה שבקרב לבם ודגם המורא הגדול ויראת שמים שהוא תכלית שאלת השי"ת מהאדם בעוה"ז הוא באמת בלבבם מעצמו נמשך ממילא מגילוי השכינה, וזהו הקיבול שכר נגד לוי, אבל שמעון נכלל ברכתו ונחלתו ביהודה, והיתה ראוי' לאה להוליד גם את יוסף כמ"ש ז"ל דנתחלף בדינה ע"י שדנה אה דין בעצמה וזה הי' הקיבול שכר נגד שמעון ויהודה, דשלימות מדריגת בעל תשובה הוא כאשר חטאם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית והכל זכיות והוא שב להיות צדיק גמור:
27
כ״חועיקר בירור זה לעין כל יהי' לעתיד ואז יקרב השי"ת עץ יוסף ויהודה אחד אל אחד להיות חבירים, משא"כ בעוה"ז דעדיין האמיתות בהעלם הם הפכים, כי התחלת התפשטות יהודה בצאצאיו שבזה הוא התפשטות כחות אבות הנעלמים לפעול הי' בער ואונן שהם פגמו הברית המעשה דדור המבול, ומזרע שמעון הי' הכ"ד אלף שנפלו בשיטים וגם נשיא שבטו והוא פגם דביאת ארמית דב' אלה לא נתפרש אזהרת איסורן בפירוש בתורה רק עונשן לבד והרי בכל מקום לא ענש אלא אם כן הזהיר, ועל כן נתעלמה ממנו הלכה ממשה רבינו ע"ה עד שא"ל פנחס כך למדתנו דקנאים פוגעין דבאמת אין בו עונש מפורש דמצד האמיתות אין שייכות לזרע דישראל עם בת נכר כלל ואי אפשר שיחשוק בה והיא בו, אלא אם כן יש לו שייכות מה לה וכמו שאמרו באשת פוטיפרע דראתה באצטגנינות וכו' והחיבור הי' על ידי בתה וכן באשת טורנסרפוס ורע"ק דלולי זה לא שייך באנשים כאלו וכן בדור דעה כדור המדבר, דלעולם הרע שונא את הטוב ואין ארור דבק בברוך ושמעתי מדיוק לשון זה ולא אמר בהיפך אין ברוך וכו' דרצה לומר דגם הארור אין רוצה, וכן נודע מהאריס"ל בשכם דחשקה נפשו וכו' דהי' לו שייכות ונתגלגל בזמרי, אלא שמכל מקום כל זמן שלא נתגיירו אין להם שום שייכות רק אח"כ גר שנתגייר כקטן שנולד, ועל כן ר' עקיבא רקק אף דשחק וידע דשייכה לו דעל כן נתעורר בה החשק מכל מקום בו לא פעלה כלום להעלות אף הרהור כל שהוא בלב ושיצטרך לאיזה כפיית יצר כלל כיון דבגיותה אין לה שום שייכות עמו ודי הי' לו ברקיקה לבד (שהוצרך לה להיותו בן גרים), ואותו תלמיד (במנחות) שהוצרך לציציותיו שיטפחו המנאוהו שהוא התגלות שפוני טמוני דישראל דאין להם שום חיבור עם גוי, לפי שכבר נשתקע קצת בהוצי דסובבים לאסא והיא גם היא נשתקעה בזנות ולא הי' אפשר שתתגייר רק על ידי סיבה זו שתציע מצעות באיסור, ועד שיתעורר בו שורש הנעלם דיהדות הגמור ובזה משך גם ניצוץ הטוב דגניז בגווה שיתעורר בקרבה הרצון להתגייר וזכה שתציע לו המצעות בהיתר, ולא שייך בזה לאכול פגה דרק בזרע ישרל שייך פגה דהוא אותה הפרי רק דעתה לא הגיע השמן אבל גוי' שנתגיירה היא ברי' חדשה ופנים חדשות ואין זה אותו הפרי פגה כלל:
28
כ״טאבל יודע מה שאומרים שלא עשני גוי דיש נשמות ישראל שבאים בסוד הגלגול בגוים וזה אין לו ענין לגרים דנפש הגר הוא ממקום אחר ולא ממחצב הנשמות דישראל, וזה יש לו שייכות עם נפשות הגוים עצמם ומטיקלא דידהו שהוא בחדר אחר כמו שאמרו התוס' (ע"ז ה' א) בשם הר' אלחנן, וכנודע גם כן ע"ד הסוד דהם בסוד קליפת נוגה דמתהפכת מרע לטוב שהוא סוד נוגה לו סביב שהם הרשעים אשר סביב יתהלכון סביב לקדושה על דרך ציוה ליעקב סביבות צריו, ומהם הם הגרים דגלו ישראל על זה להוסיף גרים על ידי שליטת האדם בליעל דקליפת נוגה שהיא אשת זנונים המהלכת בתר אשת חיל כקופה בתר בר נש כנודע, ושולטת באשת חיל לרע לו דעל ידי זה יוציאו בלעה מפיה הם נפשות הגרים הנקלטים מהרע לטוב, ושליטתה הם נפשות דישראל הנתפשים ברשתה להתגלגל בגוים ואין מתגיירים אבל מכל מקום אע"ג דאיהו לא חזי מזליק חוי ויש לו חשק להתדבק בישראל, וכיוצא בו הי' הענין הזנות דבנות מדין וכמו שאמרו (בספר תפארת יונתן פ' פנחס) דחלילה לחשוד זמרי ושאר דור המדבר דור דעה אוכלי מן שיחטאו בתאות מגונות רק כל חטאים שלהם הי' לשם שמים על ידי איזה טעות ושגגה שהי' להם עיין שם באורך על פי דרכו, אבל באמת הם סמכו על זה גופי שידעו דכבר גדלו מ' שנה על התורה ועבודה ובאכילת מן שנזדכך גופם לגמרי ונבלעו דברי תורה בגופם כמו שאמרו ז"ל והכירו בעצמם דנקיים מתאות לגמרי ואי אפשר שיתאוו לזנות לדבר שאינו רצון השם יתברך, ועל דבר זה נסמית עינו של אותו רשע שאמר ומספר את רובע ישראל דראה שכל תאות שלהם גם כן בקדושה וחביב אצל השם יתברך ונתן עצה להכשילם בבנות מדין, דרק בבני ישראל שהוא והיא מזרע קודש ודבוקים בקדושה וקרוים בני אל חי כל מעשיהם הם פעולת צדיק לחיים ודבוק בחיות חי העולמים, אבל כשידבק בבת אל נכר שהיא מסטרא דמותא דרס מיתה להם ולכ"ד אלף כי בהיות ולדה כמותה הרי אין זה נקרא רובע ישראל כלל מה שבא לגוף הקוי', והוא ידע זה דאי אפשר שיתחברו לאלא אם כן יש איזה שייכות וזה שאמר לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית וגו', ורז"ל דרשו איעצך אעצה דזנות ולכאורה הרי סיום הכתוב אינו כן, אבל באמת אשר יעשה וגו' הי' על ידי דוד ומשיח הבאין מזרע רות שהי' על ידי התחברות עם בנות מואב, והתחברות מחלון וכליון ה'י קודם שנתגיירו דאח"כ הוא שנתגיירה רות והם מתו באמת בלא בנים אבל הם גרמו ליבום וגאולת בועז והולדת זרע קודש אחר שנתגיירה והם ראו זה מאצטגנינותם, וכמו שאמרו (בספר תפארת יונתן שם) דעל ידי זה טעה זמרי גם כן יעוין שם עפ"י דרכו, ובלעם ידע דזה יהי' באחרית הימים ועדיין לא הגיע עתו ויעצו שיעשה עתה מה שיעשו לעמו וגו' בהתחברות לבנותיו, ועתה שהוא פגה ובלא גירות ידבקו על ידי זה בסטרא דמותא ולא הגיע עת התיקון עדיין כבימי בועז:
29
ל׳והם טעו בזה ולא ידעו דולדה כמותה וחשבו דיכניסוס לקדושה כשהרגישו החשק בקרבם על ידי דיש איזה שייכות, וכידוע מהאריס"לך דבכזבי הי' ניצוץ דינה וכן מסתמא בשאר בנות מדין נתתלקו ענפי ניצוץ זה וכיוצא, כי ענין מה שנתגדל משה רבינו ע"ה במדין ונשא בת יתרו כהן מדין הראש והגדול שבהם והוא נתגייר וזכה שנקרא פרשה בתורה על שמו פרשת יתרו ובאותה פרשה נאמרה מתן תורה, דענין שנמכר יוסף למדינים ואמרו בזוהר (יתרו ס"ח א) משה ויוסף ברזא חד וכהן מדין רזא דאשת מדינים ע"ש, והענין פירש (בליקוטי תורה) שהוא נגד יסוד אבא שבקדושה דשם תורף האהבה דלא מתפרשין וכנגדו בקליפה אשת מדינים ויתפרשו וגו' ע"ש באורך, ואחר שזכתה לאה לזבולן דיזבלני אלו הולידה אח"כ גם את יוסף שהוא היסוד דקדושה ומצד תבור לאה עם ישראל הי' נקרא יסוד אבא הי' תכלית התיקון דלא מתפרשין לגמרי ותוקף האהבה גדם כל השבטים היו אוהבים אותו והיו מתאחדים כמו שיהי' לעתיד, כי יסוד אבא נקרא היוצא מצד החכמה לא כיסוד זעיר שהוא ו' קצוות דו' ימי המעשה שיוצא מצד כח המעשה לבד, דזהו ענין צדיק שעיקרו מעשה והגדרה כיוסף הצדיק שעיקר מדריגתו הגדרת המעשים, ועל כן הביא דיבת השבטים רעה שאין מוגדרים במעשה כמיהו, אבל באמת הם דבוקים באלקים חיים וכל מעשיהם לשם שמים ואעפ"י שנגלה של המעשה לא כן המשכיל יבין דמעמקי לבבם באמת דבוק בו יתברך:
30
ל״אוזהו דרשת דורשי רשומות (בפרק חלק) דכולם יש להם חלק לעוה"ב כל אותם שהם מזרע אברהם יצחק ויעקב חוץ מבלעם, ורשומות נקרא דרגא דחכמה שלמעלה מבינה שהוא עוה"ב כנודע והוא לבא דשם ההרגשה אבל חכמה שבמוח אינה מורגשת רק הרישומו ממנה מורגש בלב שרישומו ניכר מצד חיבור מוחא ולבא שהם תרין רעין דלא מתפרשין, ומצד השגת החכמה אין בזרע יעקב שום פסולת כלל ואף דברים שאין להם תקנה בתשובה שרומזת לעוה"ב כנודע הם מתתקנים בפתיחת תרעא דחכמתא שהיא למעלה ממדרגת התשובה, ומדת יסוד ידוע שהוא ההתקשרות והתחברות שבין ישראל לאביהם שבשמים שזהו יסוד הבריאה והעולם כולו כמו כל בנין שיש לו יסוד בתחתיתו שעליו עומד כל הבנין וגם כל בנין הבריאה יש לו יסוד שעליו נתכונן וכמו שנאמר צדיק יסוד עולם שעליו העולם עומד ולולי כן הי' העולם חוזר לתוהו ובוהו, וכמו שהי' בדור מבול דנשאר רק נח איש צדיק דמנופו הושתת העולם אח"כ, והוא המדרגה התחתונה כלפי כלל אצילות קדשו שאין מושג לאדם אלא כפי מה שהוא בריאה תחתונה כלפי נבאים עליונים אלא שבו הוא התחברות תחתונים ועליונים שמים וארץ על ידי חיבור נפשו ורוחו עם גופו, וכל התחברות תחתון בעליון היינו במדה אחרונה של עליון אלא שאחר הנסירה דנעשו אנפין בהנפין אלו לא חטא ונכנס ליום השבת בקדושה שאז עליות העולמות הי' מתעלה לגמרי להיות נקבה תסובב גבר כלעתיד שיהיו רעין דלא מתפרשין לעולם ומחוברים לגמרי, אלא שזהו שפע השגה יתירה שאין העולם הזה ראוי לה שנברא במדת הדין רצה לומר מדת צמצום האור מהשגה דמה שלמעלה מהשגת עולם הזה ושאינו כדאי לה נתעצם, וזהו שדגה לאה דין בעצמה הכניסה בה מדת הדין והתצמצמות ההשגה שמצד הדין לא הי' העולם הזה אז כדאי עדיין להתגלות אור הזה בעולם שיוגמר שלימות התיקון דזרע יעקב לגמרי איך הם לא מתפרשין כלל ממנו יתברך, ועל ידי זה נתהפך לנקיבה שכל מדת הדין הוא מסטרא דנוקבא כנודע כי כל מדת הצמצום הוא מצד המקבל שהוא הכלי לקיבול שהכלי מצמצמת שפע ההשפעה ולא מצד המשפיע:
31
ל״בוכל הגליות ועיכוב התיקון הגמור הוא מצד מדת הדין ודינא דמלכותא ית"ש הרומז לשם האדנות מאחד מכ"ד צירופין שהוא מדת כנסת ישראל המקבלת עול מלכותו יתברך באהבה יומם ולילה כל י"ב חדשי השנה [ועל כן הם כ"ד צירופים מה שאין כן שם הוי' רק י"ב נגד מדת יום לבד שהוא מדתו יתברך שמש ומגן ד', וסטרא דנוקבא הוא מדת לילה שליטת הלבנה המקבלת אור החמה והוא חיבור יום ולילה על כן אצלה הי"ב הם כ"ד רצה לומר השגת עצמה והשגת המשפיע שהם חומרה וצורתה, ועל כן מזכירין מדת יום בלילה ומדת לילה ביום בברכת ק"ש], ונראה לי כי הצירופים אדי"ן ודינ"א שהם אותיות דין סדורים יחד, והא' דהוא אלופו של עולם הגנוז בגוי' בתחלה הוא נגד חודש אב דנראה לי שנקרא כן לפי שאברהם אבינו ע"ה בחר הגליות כמו שאמרו ז"ל, והיינו דאברהם הוליד את יצחק דאעפ"י שמדתו חסד הוא הוליד מדת הדין והצמצום, וכל הולדה הוא כפי השתוקקות המוליד ואברהם הוא הנקרא אב המון גוים ובתחלה אב לארם ואח"כ לכל העולם כולו, דמלת אב הוא עיקר שמו המורה על עניינו שהוא אב העולם וראש לאבות העולם, דמה שיצחק ויעקב גם כן אבות הוא רק מצד כח אברהם הגנוז בוום כי הוא שורש לענין אב דהיינו ההולדה שהוא התפשטות הבא מצד החסד, אלא שמצד שפע ההתפשטות אין מקום להולדה והבדל בין אב לבן ועל דרך אלמלא אבותינו שחטאו אנו לא באנו או כמי שלא באנו לעולם, ועל כן הי' תחלתו עקר דכל הולדה הוא רק מצד ההתצמצמות שהוא דרגא דמדת הדין, ואף דאברהם אבינו ע"ה מצד עצמו הוא רב חסד בחר בגליות מצד חשק שלימות מדתו שהוא שלימות שם אב שמוכרח להוליד בנים ומוכרח להוליד מדת הצמצום ולהביאה לעולם, ועל כן שם החודש אב המוליד הדינין, ולהמתיק הדינין שהוא כנסתן בשרשן קראוהו אב שהוא שורשן המולידן שהוא אדרבא רב חסד, כי כל יסורי ישראל וגליותיהם הוא לתת להם על ידי זה אחרית ותקוה טובה הנמשכים ממדת החסד, וזהו הא' הרומזת למדת החכמה שהוא חסדים הנעלמים בעולם הזה המתחברות לאותיות די"ן ובתחלתו היינו כפי דרך ירידתם מלמעלה שזהו נגד מדת יום, ואל"ף בסוף הוא מדת לילה שהוא השגת הכנסת ישראל הסוף והאחרית מזה יהי' לטוב ולהשגת פלאות החכמה דימות המשיח ועוה"ב, ועל כן יצירת החידש באות הט' דטובי' גנוז בגוי' ומזלו ארי', ונראה לי שהוא נגד שבט דן ואף שכפי מה שקבלתי סדרן של שבטים נגד חדשי השנה אינו כן, באמת יש כמה נוסחאות שונות בזה עיין במפרשי ספר יצירה, ולדעתי אלו ואלו דברי אלקים חיים כי יש באמת סדרים שונים בזה וכולם אמת מצד זולת צד, ועל כן לא נתפרש בספר יצירה עצמו סדר השבטים לי"ב פשוטות ואין כאן מקום ביאור זה גור ארי' שהוא הירוד שבשבטים כמו שאמרו ז"ל, ומכל מקום נקרא ארי' כיהודא ובכל מקום מחובר ליהודא כנודע במלאכת המשכן והמקדש וגם לימות המשיח כמו שאמרו בזוהר, והוא מצד מדת העגולים דהראש והסוף מחובר יחד וגם זנבא דארי' ארי' הוא ודן ידין עמו כאחד וגו' מיוחד שבשבטים זה יהודה:
32
ל״גושמשון ושלמה שניהם נשאו נשים נכריות ועיין בהרמב"ם (הל' איסורי ביאה) שגיירום ע"ש, והיינו דכל כוונתם הי' להכניעם על ידי זה ולהכניסם לקדושה וכמו שאמרו ז"ל דמשיח יבוא ללמד תורה ומצות לאו"ה, אבל ישראל לא יצטרכו לו דילמדו מפי הגבורה ואנו אין לנו מלך אלא אתה, וכל מלכות ישראל הוא מלכותם על האומות ומה שיכניסום גם כן למקום הגרים תחת כנפי השכינה, וזהו מצד מדרגה התחתונה שבמדת המלכות שהיא מלכותא תתאה והוא דרגא דארי' מלך בחיות הם או"ה נמשלים לחיתו יער שאין להם צורת אדם כמו שאמרו ז"ל דאין קוים אדם, ולפי שרגליה יורדות מות כנודע וכל שליטת האדם בליעל הוא רק ברגלין ומדרגה התחתונה שם הוא מתהפך לרע לו שעל ידי זה יכלה הרע ומעט הנשאר יתהפך לטוב, ומשיח יהי' סוף הרגלין דהוא מלכות שבמלכות, ושלמה המע"ה הי' יסוד שבמלכות והוא זנבא דארי' מצד מדת המלכות שבארי', ואף על פי שמלך במשפט יעמיד ארץ וכל מדת מלכות היא מדת הדין ודינא דמלכותא לשפוט תבל בצדק מכל מקום זהו רק להעמדת ארץ והנהגת המלכות שזה נקרא מדת מלכות אבל עצם המלך אדרבה מלא רחמים, ועל כן מלכות ישראל הוא משבט יהודה דנקרא כולו על שמו של הקב"ה שם הוי' שהיא עצם המלך והוא מדת הרחמים והוא הנקרא מלך ישראל כי אנו בניו ית"ש, והמלך בביתו אין שייך הנהגת המלוכה דכל איש שורר בביתו והנהגת מלכות הוא רק על זולתו אבל בביתו הוא ככל אב לבניו ודבוקם בעצם המלך, אבל מדת המלכות שהוא הנהגת המלוכה מתפשט בכנסת ישראל להיות מושל בגוים ולשפוך חמתו עליהם חמת מלך מלאכי מות, מה שאין כן בבני ישראל דהיסורין רק כאב המייסר את בנו להחיותו ולהטיב אחריתו על ידי זה:
33
ל״דודוד מהע"ה שורש מדת המלכות אמרו ז"ל דאמר למה הרצועה תלוי' הלקיני דהקב"ה אמר לו חיים אתה מבקש צפה ליסורין שזהו סטרא דידי', והוא דל"ת שביהודה הרומז לכנסת ישראל העני' והדלה וכמו שאז"ל דכל מקום ד' וכו' בישראל הכתוב מדבר שאין להם כלום מצד עצמם, וזהו תכלית יסורין כמו שנאמר כל זה בחרתי מעוני שהוא תוקף יסורי אדם בעוה"ז דעל זה אמרו יאי עניותא לישראל דעל ידי זה זוכין לעוה"ב שניתן רק על ידי יסורין כמו שאמרו (ברכות ה' א) על ג' מתנות טובות שהם נגד ג' עלמין בי"ע, דשם יש מציאות לרע ואימא מקננא בבריאה הוא עוה"ב קן שלה בעולם הזה הוא בנשמתן דישראל החצובים מכורסייא, ואף דנשמה מצד עצמה טהורה היא מכל מקום יש בה גם כן חיבור לרע מצד חיבור לגוי' כמשל חיגר וסומא כי הנשמה חגרית דאין לה רגלין בעולם הזה דרגליה יורדות מות ושם שליטת הרע בגוף שהוא רגלין דילה ורוכב על הגוף שהוא סומא כי הוא אינו אלא כלי המעשה הגומרים, אבל העין רואה שעל ידי זה הלב חומד הוא כחות נפשים הנמשכים מהנשמה, ואף על פי שעיקר ראיית הנשמה הוא בטהרה וקדושת הראי' להיות רואה רק מראות אלקים גם בכל דבר גשמיי שבעולם הזה וזה הראי' הנמשכת מהיראה דרגא דארי' אתוון דדין כאתוון דדין שורש קרושת כנסת ישראל שהוא קביצת נשמות ישראל, מכל מקום מצד ההתחברות הגוף החומרי שהוא הרגלין דעל ידי שליטת האדם באדם שולט גם במדת הראי' להיותה משמשת אל חמדת הרעות אל חמדת הרעות להכניסם ללב:
34
ל״הוהתעלות קדושת הראי' נאמר בכתוב בלידת ראובן כי ראה ד' בעניי על ידי מדת העוני כי לתקן שורש התחלת החטא והתחלת שליטת האדם בליעל שהוא בראי' דעל ידי זה חשוב הנשמה טהורה כמו שהיתה היא בעוני, ודוד המע"ה שהי' טוב רואי קרא לנפשי' עני ש ברזא דתפלה לעני כשראה רשעים יוצאין ממנו שפגמו מדתו ואמר על עצמו הכינותי בעניי כי הוא קיבל על עצמו יסורין דעוני, ואף על פי שהי' עשיר גדול ומלך ישראל דלא שייך עניות במקום עשירות, אין הכונה על עניית בפועל גופני דכבר אמרו ז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו ויש עני השמח בחלקו ומתענג בכך ואין חסר כלום וזהו מדתן של חסידי ישראל כדוד המע"ה ולא שייך דבייהו עניות אפס כלל ועיקר עניות הוא כאשר לרש אין כל וחסר הכל ועוני גופני הוא מדה רעה והרשעים אף שהם עשירים אינם בשלוה דיש לו מנה רוצה מאתים והם עניים גדולים וזהו עניותא דאו"ה, אבל עניותא דישראל הוא כברזא סומקא לסוסיא חיורא שהוא יופי היפך העניות שהוא ניוול כמו שאמרו בנות ישראל נאות אלא שעניות מנוולתן כי באמת כל ישראל בני מלכים וכלום חסר מבית המלך, וזהו דרגא דיעקב שאמר יש לי כל דאין חסר כלום לא שעשו שאמר יש לי רב ולא כל דעדיין חסר דבטן רשעים לעולם תתסר אבל צדיקים שמחים בחלקם ושבעים ואין חסר להם כלום, וזהו סוסיא חיורא שהסוס הוא הגוף שעליו רוכבת הנשמה וכמו שאמרו (בתיקוני זהר) על פסוק עבדים רוכבים על סוסים וכשהוא לבן היינו נקי ומלא חסדים ומכל מקום גם הטוב שבסוסים צריך לשבט ורצועה לאלקאה והיא סומקא ומדת הדין וכשהיא יורדת על הסוס יש בה נוי ויופי לפי שהיא רצועה אדומה, ואינו כשוט לסוס הנמשל לשבט לגון כסילים דהשוט עשוי להכות לבד מה שאין כן הרצועה של עור עשוי לנוי גם כן וכשמונחת על הגוף יש בה נוי למראית עיני אחרים רק הסוס עצמו לבדו הוא שמרגיש ההכאה ושהיא רצועה לאלקאה, וכן עניותא דישראל אינו חסרון גופני הנראה לכל שהומה ומהמה אחר חסרונו רק חסרון נפשי דרק הלב יודע מרת נפשו והוא עיני רוחני דנפש שמכיר בחסרונו דלית ליה מגרמי' כלום, ובזה או"ה עשירים דמדמים בנפשם שיש להם כח ועוצם יד לעשות חיל ועל כן הם מתפארים בעשרם כמו שנאמר בהמן שסיפר כבוד עשרו והיינו על ידי שאמר דבכחו אסף לו עושר רב כזה, מה שאין כן כפי האמת דהכל בידי שמים ונגזר קודם יצירת הולד נאמר אל יתהלל וגו' כי אם בזאת וגו' הוא דרגא דירא שמים הרמוז במלת זאת דזהו בידי אדם והוא ההשכל וידוע אותי להכיר את קונו דהכל ממנו והחכמה והגבורה והעושר ממנו ואפי' יש לו אוצרות מלכים מכיר דאין לו מגרמי' כלום ואם השם יתברך לא ירצה שיהנה מהם הוא כאלו אין לו כלום ורק מה שהשם יתברך יתן לו הוא שיש לו והוא אין לו שום כח ושום סבה מגרמי' לעשות חיל כלל ואל יאמין בעצמו עד יום מותו דכל ימי חייו הוא בעוני זה כי לא ידע מה יולד יום:
35
ל״ווזהו תכלית היסורין שזוכה על ידם לחיי עוה"ב שהוא קבלת השכר דצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים וכו', שאין חסרים כלום על ידי הנאת זיו השכינה הגלוי לעיניהם בקביעות וישיבה בלי שום הילוך והשתדלות שהוא דרגא דעולם הזה דפעמים נגלה ופעמים נעלם רק ריעין דלא מתפרשין, וזה הדל"ת דיהודה הרומזת לדלות זו שדלות עיניו למרום ולת ליה מגרמי' רק מה שמקבל משם הוי' ית"ש, ועל זה אמרו (בפרק ערבי פסחים) אף על פי שדלותי לי נאה להושיע על ידי זה גופי' דבדלותיו עינינו צופות לשמים, ואחר הישועה נעשה מד' ה' שהוא בחר דקבילת עוברה שהוא הישועה ומילוי החסרון, והוא גם כן רזא דדור ד' תחלה וסוף וה' באמצע שזהו עיקר מלכות ישראל להיות מכיר דלותו וחסרונו לבלתי ירום לבבו מאחיו, וזהו שלימות המלך כששומר מצות המיוחדות למלך דעיקרם הזהירות מרום הלב והרגשת נגעי לבבו שאין בו מתום מראשית המחשבה ועד סוף המעשה, רק ו' באמצע אות אמת מבריח מקצה אל הקצה דרגא דיעקב אבינו ע"ה שצורתו חקוקה בכסא הכבוד ודבוק כולו בו יתברך ובעצם המלך ומזה נמשך מדת המלכות רק על ידי דביקות בעצם המלך שהוא המנהיג המלוכה:
36
ל״זודן הוא זנבא דכללות הארי' והוא שורש מדת הדין כשמו, ועל כן שמשון הי' שופט וידין עמו לא מלך, ועל כן בברכת יעקב נמשל לנחש לא לארי' ונודע דכעס הארי מעורב ברחמנות גם כן כמו שאמרו הטבעים מה שאין כן חמת זוחלי עפר ונחשים ועל כן לא נאה לו המלוכה כי מהכעס בא לגסות כמו שכתבתי לעיל דשניהם חד, והם ענפי יצרא דע"ז דעל כן שם ירבעם הא' בדן ושם הוא שורש למציאות ע"ז בישראל כמו שאמרו (בספרי) על פסוק פן יש בכם משפחה או שבט זה שבט דן, והיינו כמו שאמרו (בפ' חלק) דפסל מיכה עבר בים ובתדב"א דמיכה בעט באנכי וזהו שורש היהדות דישראל דעל כן לא אמר אנכי בלשון ציווי כי שורש ישראל מאמינים בני מאמינים, וגם עובדי ע"ז דישראל בכלל זה ואף על פי שמבעטים בלא יהיה לך מכל מקום שורש לבבם דבוק באמונת השם יתברך רק מיכה שנתמכמך בבנין, כי אותם ששמו במקום לבנים בבנין הוא כאלו אין בהם אלא חומר העפרי לבד ואף על פי שכל זרע יעקב יש בהם חלק אלקי ממעל, *לעוצם ההשתקעות במצרים יש שהי' גופם חומריי כ"כ עד שלא הי' לו התחברות כלל עם נפשו הרוחנית עד שגם בחייו הי' כאלו נפרד ממנו ועומד עליהם בסוד מקיף לבד, וזה טעם ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר שהוא למטה מכל --ומה אלא שמכל מקום בסוד מקיף הי' מזככם עד שנעשו ספיריים, ולפי שח-ק משה רבינו ע"ה היה שיהיה תיקון הגמור בימיו כי לא חשב שיקולקל על ידי העגל דעל כן קיבל הגרים דערב רב כמו שיהיה לעתיד גרים גרורים אף דאין מקבלים גרים בימות המשיח וכן רצה לתקן גם אלו וכל מה שאפשר לבוא בסוף לידי תיקון חשב שיהיה כן בימיו, וציוהו השם יתברך להוציא מיכה לפי שאליו הי' לו שייכות שהרי נתחבר אליו יהונתן מזרעו ועל ידו נתברר שורש טעותו במה שאמר עתה ידעתי כי ייטיב ד' לי וגו', דנראה לי דמכתיב ה למדו שבעט באנכי ולא בלא יהיה לך מה שאמר ייטיב ד' שם הוי' ולא נמצא כן בע"ז בשום מקום כידוע דעל שם זה נאמר וכבודי לאחר לא אתן אבל זה מורה על גסות חומרו שהי' מרוחק לגמרי מרוחניות ולא הבין ענין הרוחנית כלל, ואף הוא הי' מכלל המאמינים בני מאמינים והאמין בד' אבל דומה שעל הפסל שלו ג "כ חל שם ההוי', וזהו הבעיטה באנכי דלא עבד ע"ז להמציא אלהים אחרים כלל דהאמין בהוי' רק שהנשים כפי חומרייתו והרי כפר באמיתות השם יתברך ובעט באנכי לא בלא יהי' לך:
37
ל״חוכל מאמיני ההגשמה כן, אעפ"י שהראב"ד (בהלכות תשובה) קראם גדולים וטובים היינו לפי שהיו שוגגים בזה אבל מכל מקום מודה דשגו בזה ואף גדם השוגג צריך כפרה מכל מקום לא נקרא רשע כלל אף על פי שלא הכיר כל ימיו בשגגתו ולא שב ממנה, ואף מיכה ודאי מוטעה הי' ומכל מקום נקרא בעט לפי שהי' לו ללמוד ולא למד והי' קרוב למזיד בזה על ידי שעבר תחלה על ב' דברות לא תגנוב ולא תשא ששמע אלא וקיבל על עצמו ולא הודה ועל כיבוד אם ובתלתא הוי חזקה שבא לטמא להיות פוחרין, והוא הי' מזרע דיוסף ונתגלגל פסלו לבני דן שהם התחלת גילוי זרעא דרחל על ידי בלהה שפחתה שרצתה להבנות ממנה בעוד שהי' עדיין מדת הדין נותנת שלא תפקד רחל, דעל כן אמרה דנני אלקים ר "ל על שמנע ההולדה ממנה הצדיקה הדין וגם שמע בקולי ליבנות משפחתה וקראתו דן על שם מדת הדין בה כי בלידת כל שבט ויציאתו לאויר העולם נתגלה אורו בעולם ונודע למביני מדע כאבות ואמהות כל מעלות וחסרונות שבו, והרגישה ביצרא דע"ז וכעס הנמצא בו והתחלתם בזרעא דיוסף והבינה מזה הצדקת דינה, ומכל מקום שמע בקולה גם כן דתוכל להבנות על ידי זה דעל ידי זה נחלש כח אותו יצר דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו דכפי תוקף המעלה כך תוקף החסרון מסטרא דעץ הדעת טוב ורע שהם זה לעומת זה הרע נגד הטוב ומקביל לעומתו כידוע, ודן שהוא ירוד שבשבטים מצד המעלה גם האסרון שבו ירוד ואין היצר תקיף כ"כ בו, ולפי שכבר נתחלק ממנו לדן שיצא תחלה נתלש גם ביוסף אח"כ ואף שבו עיקר תקפו והתחלתו ביציאה לפועל דמה שהי' בדן הי' על ידי ירבעם וכן בני דן לקחו ממיכה, מכל מקום שורש יוסף הוא עיקר תולדות יעקב זרע אמת ואין לו שייכות באמת לע"ז ולא לגוים כלל וממנו קמו מלכים גדם בהם יש בשורש תוקף היראה והכרת החסרון ולבלתי רום לבבו והגיאות הוא רק בהוצי הסובבים לאסם ולא חסרון בעצם, אך דן שהוא הירוד ורגליה דיורדות מות רצה לומר נחשב אצלו זה כחסרון בעצם שלבבו פונה וגו', ועל כן לא נפל לשבט הדני נחלה בתוך שבטי ישראל עד פסל מיכה שהיו מבקשים אז עדיין נחלה כמו שאמרו בענין (בספר שופטים), דנחלת הארץ לזרע ישראל היא ירושה מאבות מורה על שורש קדושת ישראל מתולדתם כי השם יתברך נקרא אלקי הארץ וכן התורה עיקרה בארץ ישראל כמו שאמרו הרמב"ן, וזהו קדושת הארץ שהקיאה כל הגוים ולא קיבלה אלא בני ישראל שיש בהם שורש קדושת אבותם שזכו על ידם להבטחת נחלת הארץ, ומה שלא נכבש הכל בימי יהושע עד ימי דוד היינו שלא נתבררה קדושת ישראל עדיין לגמרי עד דור דוד המע"ה שהוא שלימות הכנסת ישראל, ובני דן שלא נתברר חלקם ונחלתם בארץ ישראל היינו שלא נתברר עדיין שורש מעלת קדושת ישראל שבקרבם עד אז כי נתברר מעלתם, ולעולם המעלה מושכת החסרון עמה ונתגלה אז גם כן חסרונו שמחמתו לא מצאו נחלה עד אז ולפי שזה חסרון בשורש היהדות על כן איחרו הכתוב:
38
ל״טוסידר סיפור זה אחר סיפורי שמשון אף שקדם לו הרבה, כמדת הכתובים להקדים הרפואה למכה כי שמשון הוא הי' היותר גדול שבשבט דן בעולם הזה ובו הי' תיקונם שאף על פי שגם הוא בחר בבנות הערלים ונראה כאלו יש לו שייכות עם ערלים מכל מקום הכתוב העיד עליו כי מאת ד' היתה זאת לנקום אדרבא על ידי זה מהם ולהכניעם ולרע לו לאדם בליעל, ונאמר שם בענין מיכה וכן בענין התחלת סיפור דבני דן אח"כ דבימים ההם אין מלך בישראל, והיינו כי מצד מדת המלכות הוא שלימות הכנסת ישראל ואי אפשר להיות חסרון בהם בשורש היהדות רק כאשר עדיין אין מלך ולא נשלם עדיין בנין קומת כנסת ישראל בשלימות ועל כן עמד פסל מיכה, רק כל זמן היות בית אלקים בשילה שהוא בשבט אפרים אשר לא יבחר בו לנחלה וכל זמן שלא נבחר ירושלים שהוא הנחלה היינו שעדיין לא נתברר בחירת ישראל לגמרי שיהי' שכינתו יתברך בתוכם לנחלה קבוע וקיימא ועל כן הי' אז מציאות פסל מיכה שהוא הבועט באנכי שהוא שורש קדושת ישראל:
39
מ׳וחורבן הנחלה ובית המקדש דירושלים הי' גם כן בחודש אב שהוא נגד דן שמצידו הוא זה, כי כל השבטים כלולים זה בזה והחסרון שבו ישנו גם כן בכלל הכנסי' רק שבו נתגלה ביותר כי כל הכנסי' קומה אחת שלימה, ומשנכנס אב ממעטין בשמחה וכן בני דן נקראו שם בכתוב (בספר שופטים) מרי נפש שאין להם לב שמח הגורם טובת נפש, כי שמחת בני ישראל הוא רק לפני ד' כמו שנאמר ושמחתם שם לפני ד' ונאמר שמחו בד' וגו' וכן בהרבה מקראות וע"ז גורמת עצבות ומרירות נפש לנפש היהדות דבני ישראל שמרוחקת באמת מהם, ושמשון סופו גם כן גרס גלות לעצמו בין העמים ועד שמאס בחייו ואמר תמות נפשי וגו' שהוא מצד מרירות הנפש על מה שראה עצמו כבוש תחת ידם והוא טוחן בבית האסורים כדרשת רז"ל שאנסוהו לבוא על בנותיהם ושיולידו ממנו בנים ערלים ומצד מרירותו העצום על זה נתרצה במיתת נפשו עם פלשתים חס ושלום כאלו כשב חס ושלום חלקו עמהם על ידי מעשיו, דעל כן הוצרך יעקב להתפלל עליו לישועתך קויתי דבאמת לא נשתקע כלל חס ושלום ביניהם ולא נשאר מזרעו כלום, ואדרבא על ידי גלותו זה וכבושתו בידם כ"כ עד שהוצרך להמית את עצמו זה גרס להכניעם ביותר כמו שנאמר כי רים אשר המית במותו וגו' דכל שליטתם לרע להם, ולא נתגלה בימיו עדיין האל"ף שבסוף הדינא דמלכותא וגם יעקב אבינו ע"ה לא גילהו, רק משה רבינו ע"ה בברכתו שהוא הברכה דלעתיד לבוא קראו ארי' מצד התגלות מדריגת העיגולים כשיעשה הקב"ה מחול לצדיקים לעתיד לבוא ויהי' דן מחובר יחד עם יהודה להיות נעוץ הסוף בתחלה, וזהו היו"ט דט"ו באב שבו הותרו שבטים בוא זה בזה דעל ידי זה הוא התאחדות כל השבטים יחד דמורה היות כולם עם אחד ולא כל שבט עם בפני עצמו וממילא כולא חד וגם זנבא דארי' ארי' הוא, אז יהי' גם ט' באב לששון ולשמחה ולא יהי' עוד מרי נפש כלל:
40
מ״אומשנכנס אדר שהוא נגד יוסף על שם וידגו לרוב וכן הם ב' אדרין שכן יוסף נמנה ב' שבטים, מרבין בשמחה כי בו הוא שורש השמחה בד' דעל ידו הוא יחוד קבה"ו וחבור כנסת ישראל לאביהם שבשמים על ידי הצדיק יוסד עולם, שיוסף לא סבל שום התחברות עם גוי' והוציא דיבת אחיו שנושאין עיניהם בבנות הארץ והוא גם כן מצד גודל ריחוקו בזה שזה גל קדושת ישראל שהם מובדלים מהעמים וקדושה הוא לשון הבדלה וכל זרע יעקב מובדלים מהם לגמרי בעצם, אבל בפועל ומעשה הנגלה אצל בני אדם הי' יוסף מוגדר יותר מכולם וכן זרעו אחריו אפי' הגרועים דעל כן ירבעם הרים יד בשלמה על שנשא בת פרעה ועשה המילוא בשבילה, ועדיין לא נתברר אז דבר ז דגם שלמה המע"ה הי' מרוחק מהם בתכלית ודכל כונתו הי' להכניסם תחת כנפי השכינה מה שאפשר להכניס מהם ולהוציא בלעם מפיהם, כי לפי הנגלה לא הי' כן ולא לפי הנגלה לעיני בשר לבד שהרי גם הכתוב סיפר בגנותו בזה, ואנשי כנה"ג בקשו למנותו מאותן שאין להם חלק לעוה"ב חס ושלום עד שהודיעום משמים דלא מחשבותיו יתברך מחשבותיהם, דאף שכפי הנגלה בעולם הזה ועולם העשי' שבטו עליו מה ששפטו זהו כפי החכמה והידיעה המתגלית לחכמים ונביאים בעולם הזה ולא כפי אמיתות חכמתו יתברך שיתגלה לימות המשיח ועוה"ב שאז יהי' חיבור אבא ואימא ביסוד אבל וישיגו חכמה העליונה:
41
מ״בואלו זכו ונולד יוסף מלאה כבר הי' אז כן תיקון כל זרע יעקב בשלימות כמו שיהי' לעתיד וזרעא דרחל הי' בנימין לבד, ולפי שרחמה על רחל ורצתה להשלים קומתה שהיא קומת השכינה שממנה דינא קשיא על ידי זה זנה דין בעמצמה והודית דמצד מדת הדין הקשה עדיין לא הגיע זמן התיקון הגמור ועל ידי זה נתהפך לדינה אותיות די"ן על מדתה והה' בסוף היא ה' אחרונה שבשם שרומזת לנוקבא ושכינה, רק שזה י' אצלה בסוף ואחרית וכללותה הוא די"ן הקשה וצמצום גמור מהתגלות אור השכינה שעל ידי זה גרס מעשה שכם שנדבקה בו עד שאמרו ז"ל ממנה דהנבעלת לגוי קשה לפרוש, וכן אמרו על בן הכנענית זו דינה שנבעלה לכנעני ועל ידי זה גם היא כנענית כאלו נדבקה בו לגמרי להיות חס ושלום כמוהו, ועל כן אמרו (בבראשית רבה) חדא הו"ל והלואי קברה דלמראית עין בעולם העשי' הי' נראה כן ועל כן ולואי קברה ואחר הקבורה והסתלקותה מעולם הזה שהוא עלמא דשקרא נתגלה האמת ה' אחרונה שבא שהוא שורש כנסת ישראל אשר ד' בדד ינחנו ואין לו שום שייכות וחיבור לבני נכר כלל, ובת אחת שהיתה לו ליעקבב אבינו ע"ה מצד מדת האמת ליעקב ודאי היא שורש נוקבא דקדושה רק לפי שהאשה הביאה מיתה לעולם דבה אחיזת החיצונים כנודע דרגליה וגו', וכמו שאמרו (בבראשית רבה) דאין ס' בפ' בראשית עד בריאת האשה שנברא השטן עמה והוא יצר הרע והוא מלה"מ שורש כל הרע שבעולם הזה הנמשך מצד מדת הדין שבה רצה לומר כח הצמצום שהוא מסטרה שהיא הכלי קיבול לצמצם האור ולהעלימו, ואין בהם שום התגלות אור דתורה רק מצד חיבורן לבעליהן ולבניהן כמו שאמרו (בברכות) הני נשי במאי זכיין כו' דרק על ידי זה מזדככות אבל מצד עצמן אין בהם התגלות אור מאיד, ומצד גודל ההעלם על ידי זה אשת זנונים מתתקנא ברזא דאשת חיל כידוע זוהר, ויש אשת זנונים ואשת מדינים והם הקליפות שנגד רחל ולאה כי זה לעומת זה עשה אלקים ואשת זנונים הוא היפך רחל ואשת מדינים הוא ההיפך מלאה וזה מבואר מתוך מה שכתבתי למעלה:
42
מ״גוכאשר הי' הרצון להתגלות יסוד דאבא בעולם אלא שדנה דין והתעורר קטרוג מדת הדין, גרס התעוררות אדם בליעל באותה מדרגה כידוע דלעולם שליטת אדם בליעל באדם דקדושה הוא באותו אבר עצמו ואתה מדריגה עלמה שהוא בו כנגדו ולעומתו, ועל ידי זה נתעורר כח אשת מדנים שהי' לה קצת שייכות באותיות די"ן שבדינה, והמדינים הם זרע אברהם אבינו ע"ה ממני קטורה ועל כן נכללים בכלל ישמעאלים בסיפור מכירת יוסף ויש בהם גם כן זוהמא דישמעאל בתאות רעות וזימה שהוא הפסולת דמדת החסד לאברהם אבינו ע"ה, רק לפי שהוא יצאו מאברהם אבינו ע"ה אחר שנימול ואחר לידת יצחק והעקידה דאתכלילו אברהם ויצחק וזכה אברהם אבינו ע"ה גם לדרגא דיצחק כמו שנאמר כי ירא אלקים אתה ולצמצם החסדים שלא יתפשטו למקום שאין צריך, על כן נקראו מדין שהוא לשון דין ומדנים המורה פסולת גבורה רעה והיפך התאוה כי תאותם היתה מצומצמות קצת לא בהפקר גמור כישמעאל רק כזנותבית מדין שהי' רק לעורר מדנים בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי זה, ועל כן נקראו מדין דזה כל ישעם וחפצם כי יסוד אבא רצה לומר התקשרות גמור דלא מתפרשין ואי אפשר לו להפריד חיבור זה לגמרי על ידי הסתת אשת זנונים בזנות שהוא דבר המפריד וגורם שילוח וגלות, מה שאין כן הסתת אשת מדינים הוא רק בדברים המעוררים קטט כרגע וקר למראית העין כי מצד אותה מדרגה אין עוד מקום לזנות גמור שהוא הפרדה כי תזנה האשה מאישה דזה אי אפשר בדור דיעה כדור המדבר, רק שהי' להם שייכות מה וכמו שהי' אח "כ דאותם שלא ידעו איש החיו בני ישראל להם ונדבקו בישראל, ואלו גם הם לא ידעו תחלה בזנות ואיסור היו נדבקים אח"כ בהם בהיתר דמצד היותם זרע אברהם אחר שזכה לשם ישרל וליקרא אזרחי יש להם שייכות וחשק לידבק בישראל, אלא שחשקם להיות ישראל נדבקים בהם כמות שהם בגיותם שיהי' ידם על העליונה, וזהו ענין אשת מדינים הרוצית למשול בבעלה ועל ידי זה מעוררת מדינים וקטטות:
43
מ״דוזה היה כל עצת אותו רשע שנקרא מחליק לשון כמו שאמרו (בדברים רבה) דזה בלעם שהחליק לשון לישראל כדי לטורדן מהעולם, רצה לומר גילה להם מעלתם העצומה באחרית ששום חטאים לא יפרודים וחושך לא יחשיכום ועל ידי זה הכניס בלבם לעשות כל מה שבלבבם ואף אם למראית העין הוא נגד התורה לפי שבלבבם ידעו שהם דבוקים בכל מעמקיהם באמת באלקים חיים ודאי כל מעשיהם איננו מתנגד זה, והתורה היא נובלות חכמה העליונה ויוצאת מיסוד אבא וכאשר עובר על דברי תורה למראית העין אף שבלבו לשמים מעורר מדינים וקליפה דאשת מדינים שנגד יסוד אבא, ועל כן מדין ועמלק מחוברים כמה פעמים כמבואר במקראות כי גם עמלק מתעורר נגד זה כידוע ומבואר אצלינו מקום אחר בסוד הפורים, וכמו שהי' קטרוג המן על מה שלא עשו אלא לפנים בהשתחוי' לצלם כמו שאמרו ז"ל כי הוא ףאשית גוים ותחלת ההתפשטות הוא מדין והו התחלת הרע ועמלק הוא שורש הרע וכלול בו כל מיני רע של כל האומות כולם, ן"כ אף על פי שהוא ראשיתם ופושט טלפים אחריתו עדי אובד לגמרי, ושאר כל אומות כל אחת כולל רע מיוחד לבד שבו שרשו ועיקר אחיזתו, ושורש מדין הוא לעורר מדנים נגד שורש ויסוד ישראל דאורייתא וישרקאל כולו סד היוצא מיסוד אבא וישראל סבא, ועל כן לעבד נמכר יוסף להם, דענין מכירתו שהשבטים לא ידעו דיעקב אבינו ע"ה שטתו שלימה וחשבו גדם בו יצא פסולת כמאברהם ויצחק ודימו על יוסף כי ראוהו חפץ למשול בהם וחשבו דזהו פסולת מדת יעקב אבינו ע"ה קו האמצעי המחובר מחסד וגבורה כי גיאות היא מתאוה וחשקות רעות ומכעס וגבורות רעות, ולפי שכל מיני רע מחוברים יחד ומי ששרשו באיזה רע פרטי יש לו שייכות לכל מיני רע, על כן אף שהכירו בו שהוא מוגדר מתאות חשבו דאין זה באמת ובסטרא דרע אם נראה בגונו איזה דבר טוב ידוע דפנימיותו היא ממש להיפך, ולפי שבדבר זה הוא בתכלית הרוע הוא חפץ להעלים כדרך עלמא דשקרא שמראה הכל היפך האמת, ועל כן חשבו למכרו לישמעאלים שהם שורש הרע דתאוה ולא עלתה בידם שנמכר למדינים שהם החפצים בכך לעורר מדנים נגד יסוד קדושת ישראל לומר שגם בהם יש פסלת ושיש להם חיבור לעמים, ועל כן הם חזרו ומכרוהו למצרים ערות הארץ לומר שיש לו חיבור ליסוד הרע גם כן כי הם נגד התחלת ההבדל שבין ישראל לעמים:
44
מ״הובהיות השבטים שבטי י' ותקרתו של עולם ודאי אין מחשבותם מחשבות הבל ופעולותם מקיים וכל שכן כפי מה שאז"ל כשרצית נתת בלבם לשנוא, כי הי' באמת עדיין דבר זה צריך לבירורים כי עד שלא נתנה תורה לא היה עדיין בחירה גמורה בישראל ולא נתברר עדיין שאין בהם פסולת, והבירור היה העיקר על ידי הבדלתם מהעמים והתחלת הבירור בזה הי' צריך ביוסף שמדתו הפרטית הכלילה בכנסת ישראל הוא מדה זו דהגדרה מבנות הארץ, וכאשר נתברר הוא בזה באשת פורטיפר נתברר דמחשבתם לרעה האלקים חשבה לטובה דעל ידי זה נתברר קדושת יעקב וזרעו דגרס בזה להשפיע להם מזון וקיום החיות לקלוט מעט החיות שבמצרים ערות הארץ נגד היסוד דצדיק, ועד שלבסוף עשאוה כמצולה שאין בה דגים אחר שנתבררו כל ישראל בשנות השיעבוד שהיו גדורים בעריות ובחיבור עם מצרים דעל ידי זה זכו לגאולה דרק אחת היתה משבטו של דן שפירסמה הכתוב, דאותו שבט הי' עדיין צריך לבירורים קלצת עד שמשון, ועל כן מחשבת השבטים הוא שגרמה מכירת יוסף והצרכת הבירורים ועל ידי זה גרמו התחלת התעוררות שליטת האדם בליעל שהוא במדינים, ועל כן גרמו גם כן עונש לעצמם בי' הרוגי מלוכה שהי' גם כן שליטת האדם באדם לרע לו דעל ידי זה הוציאו ניצוצות קדושות הרבה כנודע, וכן התחלת שליטת אדם בליעל אחר מתן תורה הי' על ידי בנות מדין שהם התחלת הרע, ועל כן מיתת משה רבינו ע"ה הי' תלוי בנקמת המדינים כי הוא בסוד הדעת המחבר חכמה ובינה כנודע:
45
מ״וועל כן כל זמן שהיו ישראל עדיין בגלות מצרים ואמרו ז"ל על פסוק גוי מקרב גוי שהיו בקרבם ממש מוקפים מהם לגמרי כעובר ירך אמו שאין לו חיות בפני עצמו, הוכרח הוא להיות במדין שהיא הקליפה המקפת יסוד אבא שבו חיבור אבל ואימא ששם היא העלמת חיבור זה ומשם הי' חיותו על ידי צפורה שחמדה בו כחשק בנות מדין לידבק בזרע ישראל, ויתרו הוא הכהן והראש שבהם שבו עיקר כח האומה אלא שנתגדה אז מאצלם עוד טרם בא משה אליו וכבר נתרקל מהרע אלא שעדיין לא נתקרב אל הטוב, והוא הי' בואתה עצה דפרעה לעכב יציאת ישר לעם בפני עצמם אלא שברח, ושם איתן מושבו רצה לומר נתעורר בו שורש הקובע בו משרשו שיצא מאיתן זה אברהם אבינו והוא גם כן אביהם של כל הגרים, ויתרו הוא הי' הראש לגרי הצדק שהוא גם כן מזרעו אף על פי שאין נקרא זרעו אלא יעקב, זה נתברר אחר שיצאו ממצרים ונבחרו לעם מיוחד אבל בהיותם במצרים כעובר בבטן אמו הי' עדיין שם זרע אברהם על כל מי שהי' מזרעו, ואף על פי שאין זה באמת היינו שאינו שפת אמת אשר תכון לעד אבל מכל מקום הי' לו מציאות גמור עד אריגעה שהרי הי' אז מציאות לגלות מצרים ועל כן הי' מקום להתעוררות אור ביתרו מאחר שנתרחק מהם עוד קודם מתן תורה, ועל כן הוא ראש הגרים שבא מכח של אברהם שהי' תחלה לגרים אלא שהוא זכה להיות אח"כ אזרח בישראל ואב לאומה הישראלית, ויתרו נשאר במדרגת תחלה לגרים והי' יושב בתוך עמלק כמפורש בענין שאול כי סמוכים במדרגתם זה ראשית גוים סזה ראשית גרים צד הטוב שבגוים כאשר בשם ישראל יכנו, כי התחלת התורה והאומה הישראליתת הוא יוצא מיסוד אבא על דרך ישראל עלה במחשבה, וכל יציאה לפועל הוא דרך היסוד כנודע ומשם גם כן זה לעומת זה התחלת הרע וכשהטוב מתברר הוא קולט עמו גם מן הרע מה שאפשר להיות נקלט ממנו ולהתחבר אל הטוב, וכדרך שאי' לא גלו ישראל אלא להוסיף עליהם גרים כי זה כל צורך הגליות שיהי' שליטת האדם באדם לרע לו שבצאתו יוציא עמו כל ניצוץ טוב שבו וישאירו כמצולה אין בה דגים:
46
מ״זומשה רבינו ע"ה על ידי גלותו במדין קלט עמו את יתרו שהוא מכח הפסולת שנגד יסוד אבא שאין מניח לצאת לפועל מה שבמחשבתו יתברך לעשות ישראל גוי אחד וליתן להם תורה ומצות שהוא המחברתם יחד והם חפצים לעורר מדנים ולמנוע חיבור זה שעל ידי זה ירדה חורבה ושנאה לאו"ה כמו שאמרו (בפרק ארע"ק), ולפי שהאומות גם כן בריותיו יתברך על כן יש באותו כח גם כן צד מה הטוב שממנו הגרים באותה אומה הנקלטים בישראל, והטוב שבמדין שהוא החכ שרוצה להיות פירוד ומדנים ולא חיבור וגוי אחד מיוחד לאביהם שבשמים קלט משה רבינו ע"ה לעורר מדנים בין האומות לאבינו שבשמים, וכמו שאמרו ביקש שלא תשרה שכינה על או"ה והוריד חורבה ושנאה להם ושאפי' ירצה גוי להטיב מעשיו לגמרי לא יוכל כל דאפי' חסידי או"ה אין להם שייכות שמץ ואפס קצהו לקדושת ישראל אלא אם כן יתגיירו ובשם ישראל יתכנו וזהו הטוב שבכח מדנים זה לעוררו נגד או"ה, ועל ידי זה נתעורר יתרו ובא למדבר שנתעורר בו שורש כח דמדין מצד הבריאה שהוא הריחוק הגמור לכל מיני כחות דאומות שהם כחות מפניים דעולם הזה שאין להם שייכות לקדושה כלל, ומה שהם חשבו שככל הגוים בית ישראל אדרבא על ידם הוא עיקר בירור ההבדל והריחוק ביניהם ושאין לשום אומה ולשון אפשרות לידבק בהשם יתברך כלל אלא אם כן יתייהדו, ועל כן הוכרח לעזוב משכנו ברומו של עולם רצה לומר שהי' בעיני עצמו כבר בתכלית השלימות מתרומם מכל ענייני עולם הזה דעל כן נידוהו ורחקוהו בני מדין דהי' מרוחק מהם, מכל מקום השיג כי עדיין אין זה כלום אם לא ילך להתחבר עם ישראל דוקא כדי להשיג מקדושתם שלא עשה כן לכל גוי, וזהו כח הטוב שבמדין להכיר ריחוק האומות ושצריך להתגייר, אם כן הוא הגר הראשון במתן תורה ושהשם יתברך קרבו כי בו בכחו שבתולדתו הוא התחלת ענין הגירות, רק שבכח הרע רוצים לדמות ישראל להם בכח הטוב הוא שיכירו ריחוקם וירצו ליכלל בישראל, ומשה רבינו ע"ה שהוא שורש היסוד והתקשרות ישראל לאביהם שבשמים בקשר אמיץ דלא מתפרשין לעלמין נתגדל במדין לבטל הקליפה הסובבת להעלים ולהתנגד קשר זה והוא התאמץ נגד זה להיות חרבם תבוא בלבם ולרע לו:
47
מ״חועל ידי זה נתעורר שורש הגרים ולכן קיבל הערב רב שהם הגרים מאו"ה שרצו להתרחק מהאומות ולהתחבר עם ישראל, והשם יתברך קראם עמך כי באמת אינם בכלל עם ד' רק כח זה של קיבול גרים קלט משה רבינו ע"ה ממדין על ידי בת יתרו והוא רק כח טוב שבאומות, והם שעשו העגל שאינם חפצים בשלימות הגמור כלעתיד דאז ד' בדד ינחנו ולא יהי' גרים כלל, ועיקר התעוררות מדינים דמדין שבבריאה הוא נגד הדרים דהשגת האומות הוא רק בהם והם יש להם שייכות עדיין עמהם כמו שאמרו גיורא עד י' דרי לא תבזי וכו' כי אין להם דבקות גמור באלקים חיים ועל כן הם גם כן חפצים לעורר מדנים ולבטל הדבקות הגמור מישראל, ושלימותם הוא רק כאשר ירצו ל התגבק בישראל לגמרי ואז קשים לישראל כספחת שהוא נגע הדבוקה בעור הבשר ועל ידי זה חוץ למחנה מושבו כי גורמים לריחוק שכינה אינה שורה לאלא על משפחות המיוחסות ומבטלים גם כן הדביקות הגמור אלא שהוא רק לשעה דמיד נרפא הנגע, וז הי' אות ראשון דמשה רבינו ע"ה בנגעי ידו סששבה כבשרו ודעל ידי מה שאמר הן לא יאמינו י שחשד חסרון אמונה בבני ישראל וגם הוא בכלל בני ישראל ולפי שהי' בו חסרון אמונה בבני ישראל שהם מאמינים גרס לחשדם בחסרון אמונה בהש"י, וזהו מצד הקליפה דמדין שעדיין לא נתפרש אז ממנה לגמרי שהם החושדים כן לבני ישראל ועל ידי זה חשב גם כן שיש לגרים חיבור עם בני ישראל, ועל כן הראה לו הנגעים בידו שהיא המקבלת הגרים ובכל מקום הקיבול מיוחס ליד וכמו אתה נותן יד לפושעים, והראה לו אח"כ שבה לבשרו דבסוף לא יזיק כלום לישראל וכל מה שקלקלו הגרים הי' רק לשעה ועל כן לא חש וקבלם:
48
מ״טויתרו בא מעצמו מהתעוררות השם יתברך רצה באומות שהרי ישנם בעולם מפני איזה ניצוץ טוב שהם כל שכן שרצה בגרים מפני איזה ניצוץ טוב שבהם והוא יתרו, כי השם יתברך רצה שיהי' בעולם הזה קליפה הסובבת לפרי ותכלית הקליפה מפני איזה טוב הנקלט מהם לקדושה הרי יש בהם איזה דבר טוב הנטפל לקדושה וזהו נפש הגר שרצה השם יתברך בקליפה שעל ידו יהי' העלמת הפרי, וזה שאמר ליתרו והיית לנו לעינים כי הסנהדרין נקראו עיני העדה וכן אי' (בבר"ר פ' ס"ג) על פסוק עם יפה עיים מדעת זנהדרין ומזרעו של יתרו ישבו בלשכת הגזית והיו ראשי סנהדראות, וגם הוא ייתר פרשה אחת בתורה והוא פרשת סנהדרין והמנאת שופטים, כי העין מורה בכל מקום על ההשגחה ושימת לב על הדבר כמו ואשימה עיני עליו עיני ד' אל צדיקים וכדומה והסנהדרין הם המשגיחים על העדה וכמו שאמרו ידינו לא שפכו וגו' שלא ראינוהו והנחנוהו וכו' כי על הסנהדרין להשגיח בכל דבר, ודבר זה חידש יתרו שאמר נבול תבול וגו' דמשה רבינו ע"ה לא רצה להמנות סנהדרין אף דידע שאי אפשר לו לבד להשגיח על ס' ריבוא מישראל בכל פרטי ענייניהם הוא רצה להנהינם בענין זה שיאיר עיניהם שיוכלו לראות כל אחד געי עצמו בעצמו ויהי' כל אחד עיניו בראשו ולא יצטרכו לעיני העדה כלל, וזהו אור שיהי' לעתיד דלא ילמדו עוד איש את רעהו, וזוהי שלימות מדת משה רבינו ע"ה שהיא רבן של ישראל שרצה ללמדן בתכלית השלימות עד שלא יצטרכו לרב עוד, אבל אור זה אי אפשר אלא לבני ישראל אבל הגרים בהכרח להם לקבל מבני ישראל, וכמו שאמרו דלעתיד משיח יבוא רק ללמד לאו"ה דהם יצטרכו לימוד גם אז, ולפי שבעולם הזה אין התגלות הפרי אלא דרך הקליפה על כן נעלם כח זה גם בבני ישראל ועל כן הסכים לו השם יתברך, ומכל מקום נקרא שהוא ייתר הפרשה בתורה כי אין זה מצד עצם התורה שהיא מצד עצם הנפשות דישראל רק מצד היתור והתוספות שיש על נפשות ישראל בגרים נתייתר ונוסף גם כן פירוש תורה:
49
נ׳ונראה לי כלי שורשי נפשות הגרים בתורה הוא בפרשה זו דיתרו והוא גרסכיסי עינים דישראל, אלא שהי' רצסן השם יתברך כן ולרומם על ידי זה נפשות מיוחדות להיות לעינים לעדה ועל ידי זכה גם הוא לזה, ועל כן נכתב מתן תורה בפרשה הנקראת על שמו, והשם יתרו הוא על יתור פרשה שהיא חוץ לתורה והרי מתן תורה הוא עיקר התורה, רק ענים ס"ת הכתובה בדיו על גבי קלף גם כן רק מצד העולם הזה המעלים ומסתיר אור האמיתי, דלעתיד לבוא נאמר ועל לוח לבם אכתבנה ועל כן לא יצטרכו למלמד ורק בעולם הזה שנתחלף עור בעד אור כמו כתבנית עור דאדה"ר תמור כתנות אור שהי' לו קודם החטא, כן התורה דעולם הזה שמסטרא דעץ הדעת טוב ורע טמא וטהור כשר ופסול מליבשת בכתנות עור וקלף וכן כל מצותיו מל בשים בעניינים מעשיים דעולם הזה הגופני, וזהו עיקר התורה וחיי עולם שנטע בתוכינו ואף על פי שהוא רק לבוש להפנימיות מכל מקום בעולם הזה שהאדם בלבוש נעשה גם זה הלבוש מצד התורה, וזהו מצד הקליפה הסובבת לפ\רי בעולם הזה ועל כן נכתב בפרשת יתרו שמצד הזה שבראה השם יתברך בעולם הזה דבר יתור המקיים לדבר העיקר מצד הזה נתלבשה התורה גם כן בלבושים הללו, והגרים אין משיגים אלא הלבושים, ובהליכה במדבר שלא הגיעו עדיין לארץ ישראל ששם יזכו לבנין ביהמ"ק והשגת הפנימיות הי' הוא להם לעינים מצד השגת להבוש, ועל כן זכה לדושנה של יריחו עד זמן בנין ביהמ"ק שאז האיר אור דגילוי שכינה בארץ ישראל ונתרחקו הגרים מנחלתה:
50
נ״אומצד הלבושים דתורה הם כל דיני דינים יש בה, וזה הי' על ידי גידול משרע"ה במדין ועל כן נתלה מיתתו בנקמת המדינים כי הם גרמו כיסוי והעלם אור התורה בעולם הזה וזהו מצד השורש שיש בהם בקדושה אבל מצד הרע שבהם רצו להעלים לגמרי שיתערבו בגוים, ופנחס שבא מיתרו עיכב בדבר זה ומני' ובי' אבא ניזול נרגא, ומכל מקום שורש ההעלמה נשאר וזה גרם מיתת משה רבינו ע"ה שהוא העלם התגלות אורו והוצרך לצרור למדינים מקודם שלא יבואו אחר זמן להעלים לגמרי מצד הרע שבהם, כידוע דהלבוש היא סטרא דנוקבא המסובבת גבר ומלבישתו, ועל כן דינה נתגלגלה בכזבי בת נשיא מדין שכזבה באביה שהי' נשיא ושורש כח הרע שבמדין ורצה להכשיל ישראל ולהמשיכם למקום שאין להם שייכות ולהיות ככל הגוים, אבל היא לא שמעה לו ודבקה רל במקום שהי' לה שייכות והיא היתה מתרצית להתגייר גם כן אלו רצה זמרי, וזהו טעם טענתו בת יתרו מי התיר לך כי גם היא דוגמתה חפצה לידבק בישראל לא להמשיך ישראל להם, אלא שהוא חפשה בבלוריתה שהוא דרכי האמורי ונאשר היא עדיין בגיותה כי הוא גלגול שכם והרגיש בדבר זה שיש נפשות גוים מתגלגלות בישראל ודישראל בגוים, ודימה מזה דאפשר להיות גם כן קליטה לנוקבא גם בעודן בגויתן ובפרט במדין שסמוך לעמלק, ובעמלק ביארתי במקום אחר דאי אפשר לקלוט הנוקבא שבו אלא על דרך זה דבו כתיב תמחה ואמרו (במכילתא) דאין מקבלין גרים מעמלק ומכל מקום מבני בניו של המן למדו תינוקת בירושלים ועל כן דהי' על ידי שבא גוי אחד מבני בניו על בת ישראל דהולד כשר וישראל הוא ומכל מקום קרוי גם כן בן הגוי כמו שנאמר בתורה והוא בן איש מצרי, וחשב דגם במדין חבירו שהוא גם כן התחלת הגוים הקליטה על דרך זה דוקא, וטעה בזה גדם שם חלילה להיות ברצון ואי אפשר לקלוט הנוקבא מעמלק אלא כאונס ושלא כמתכוין וכענין לבסומי בפוריא עד דלא ידע, וזהו רק באשה דקרקע עולם היה ומה שכתבתי לעיל אונס, וגם זה רק כגוי על בת ישראל דהולד כשר אבל ישראל על הגוי' הרי ולדה כמותה ושרשו שהי' נפש הגוי גרם לו טעות זה, ולפי שלא אסרה תורה אלא דרך מתנות אף דידע דהוא איסור חמור גם שלא דרך חתנות חשב דלכך לא נתפרש האיסור לפי שפעמים יש שאנו איסור, ובאמת מה שלא נתפרש הוא לפי שזה דבר שאין לו שייכות כלל לזרע ישראל, וכדרך שנאמר אנכי וגו' שלא אמר בלשון ציווי, אלא שמכל מקום כתבו בתורה ולפי שמכל מקום יש שורש לחסרון זה גם כן בישראל בשבט דן אף דהוא רק מצד עובי החומריות כמו שכתבתי לעיל סוף סוף הוא חסרון למראית העין והוצרך ליכתב:
51
נ״בוכל תרי"ג מצות התורה הם תרי"ג עטין לזרע ישראל נגד כל החסרונות שיש להם בשרשם, וכל שבט יש לו חסרון מיוחד דעל זה נאמר י"א ארורים נגד י"א שבטים ושמעתי דהוא נגד החסרונות שבשורש כל שבט כי ארור לשון חסרון ונגד שמעון לא כתוב ארור לפי שלא רצה לברכו כמו שאמרו (רש"י פ' תבוא), ואין דברי תורה באים במקרה ונראה מזה כי הוא דבר שאין מתלבש בכתב ואי אפשר לכתבו, כי באמת חסרון כזה הנמצא בהם במעשה דשטים אי אפשר כלל להאמין שיהי' בזרע יעקב כי ע"ז אינו חיבור באמת רק כפי הדמיון שמדמה זה לאלקות אבל באמת הוא עץ ואבן בעלמא וכמו שמשלו במדרש על העגל למגפפת לסריס, אבל הבא על בת אל נכר דיהיו לבשר אחד שיוכלו להוליד בדומה לשניהם גוף ששניהם שותפים בו זה חיבור ודיבוק גמות וכן תורה כתבה בו לשון ודבק באשתו למטה אבותיו ידבקו וכדומה, וישראל הדבקים באלקים חיים איך אפשר להם לידבק במה שכנגד זה, והכתב הוא דבר הגלוי לכל ושיהי' החסרון כפי הנגלה מהמעשה הוא דבר שאי אפשר אבל יש דברים בגו ואין החסרון כמו שהוא בהתגלות, כי שורש כח קדושת שבט שמעון נעלם אוד בעולם הזה כי הוא שורש עלמא דאתכסיא הנעלם, כי ו' בני לאה ובת אחת הם נגד ז' מדות שיש בכל דבר ו' קצוות דדכורא ונוקבא כידוע, ושמעון נגד מדת הגבורה שהוא מדה המצמצמת ומעלמת הדבר ועל כן נוסף בו העלם על העלם וכן כח השמיעה אין לותפיסה בדבר גשמי וממשיי כראיה כי הדבור והקול רוחני ואינו נרגש ומוחש בעולם הזה כלל, ועל כן חוש השמיעה רוחני יותר מכל החושים שיש לו תפיסה רק בדבר רוחני ולא בגשמי כלל ובשמיעה יוכל האדם לדעת מטמונותיו וסתריו של חבירו מה שבלבו נעלם וטמיר שישמע לו בדבורו מה שאי אפשר בראיה ושאר חושים להשיג אלא נגלה למראית העין בעולם הזה, ולידתו הי' על ידי כי שמע ד' וגו' דגם למעלה יש כן אף דד' יראה ללבב והוא רואה גם הנסתרות מכל מקום יש חילוק בין ראיה לשמיעה, כי הראי' הוא כפי תפיסת עין הרואה בדבר הנראה והשמיעה הוא רק מה שהלה משמיע לו והמשמיע משמיע כפי תפיסתו והשגתו, ועל כן בראי' נאמר כי ראה ד' בעניי כי אתה יאהבני ולא נזכר לשון שנאה דמצד ראיית השם יתברך לא הי' נקרא שנאה רק חסרון אהבה ועוני:
52
נ״גוזהו שורש ישראל שהם עניים ודלים שאין להם כלום דוגמת האשה דלית לה מגרמה, על כן הם מונים ללבנה ואו"ה לחמה שהם נגד זכר ונוקבא כי כל אומה יש לה כח מיוחד ובאותו כח הוא דוגמת דכורא דאית לה מגרמה ואין צריך לקבל כי כך רצה השם יתברך שהי' כחות נפרדים בעולם הזה המראים עצמם כפי דמיון עולם הזה לנפרד לגמרי שאין צריך כלום ועושה לעצמו מה שחפץ, אבל ישראל גוי אחד מיוחד בזה שאין להם שום כח מעצמם ועל ידי זה הם בתכלית העניות והדלות בכל עניינים הנפשיים אלמלא הקב"ה עוזרם וכמו שאמרו (בסוכה נ"ב סע"א) שמניח או"ה ומתגרה בישראל, והיינו דהחסרון דיצר לב האדם רע מנעוריו הוא בישראל יותר שאין להם שום כח עצמן לנצחו אבל נגד זה או"ה אין להם שום עזר אלקי וכחם הוא המורידם לשאול תחתית מאחר שסבורים שזהו כחם ועוצם ידם ונפשרדים מהשם יתברך ממילא הם בתכלית הריחוק מהשם יתברך, אבל בני ישראל דלית להם מגרמייהו עיניהם צופות להשם יתברך ועל זה נא' אל זה אביט אל עני וגו' דאין הבטת עיני השם יתברך אלא עליהם מפני עניים ונאמר דלותי ולי יהושיע דמהפני כן לי יהושיע מפני שאני דלה וענייה מה שאין כן האומות, ובפסחים (קי"ח ב) אף על פי שדלה אני מהמצות לך אני ולי אה להושיע, דזהו גם כן תוקף מעלתם שאף על פי שהדלות הוא חסרון מכל מקום הוא תוקף המעלה ותכלית רצון השם יתברך בעולם הזה שהוא עולם המלא חסרונות ורצה שיכירו חסרונם ושהוא עוזר והמושיע ועל ידי הדלות לך אני דמכיר שאין לו שום ישועה אלא מהשם יתברך כמו האשה שעיני' נשואות לבעלה ואין לה אלא מה שהוא משפיע, ועל כן לי נאה להושיע שוי כל דבר הוא כאשר הוא כמית שהוא ראוי להיות ונוי הישועה כשמושיע למי שהוא דל ונצרך להישועה, והתחלת התקרבות האדם להשם יתברך הוא בזה שיכיר עניו ויחכה לעבודתו יתברך, וזהו התחלת ההתעוררות הבא בלב האדם על ידי בת קול היוצא בכל יום שובו נים שובבים דראיית השם יתברך למעמקי הלב דבני ישראל הוא מכיר שרשם דעיניהם צופיות רק אליו, ובנות שיראל נאות דלהם נאה להושיע וזהו הנוי שלהם אלא שעניות הדעת מנוולתן שגם זה מכלל חסרונם שאין להם כח המתעורר לזה גם כן להכיר חסרונם ולצפות להשם יתברך:
53
נ״דוהתחלת ההתעוררות לזה גם כן הוא מהשם יתברך על ידי יצ"ט הניתן באדם המעוררו לטוב וזהו על ידי הראי' דהשם יתברך כי הקב"ה לבן של ישראל כמו שאז"ל על פסוק ולבי ער וכאשר הוא מתעורר בראיית עינים גם לב האדם מתעורר להכיר עניו ולבקש אהבת השם יתברך וישועתו, וכאשר מוסיף להעמיק בהתעוררותו ולהתבונן יותר בדרכיו רואה ומכיר ריחוקו מהשם יתברך עד שחושב עצמו שנוא חס ושלום לפני השם יתברך, ודבר זה אינו מצד התעוררות השם יתברך ודבר זה אינו מצד התעוררות השם יתברך כי דבר זה אינו באמת כלל וגם כי מצד ההכרה שהוא שנוא לא יבוא השם יתברך לעוררו זהו מצד אהבה או מצד רחמנות והעדר שנאה על כל פנים, אבל האו מצד תפיסת האדם בעצמו שאינו מכיר מעמקיו באמת וכפי התגלות לבו חושב עצמו לשנוא ומרוחק לגמרי מהשם יתברך ועל ידי זה מתעורר יותר לצעוק להשם יתברך להושיעו ואין סומך שהשם יתברך יעוררו בעצמו ועל ידי זה מעורר אהבת השם יתברך, וכמו שאמרו (בפסחים קי"ח ב) אימתי אני אהובה כשישמע קול תחנוני, כי השם יתברך משתוקק לשמוע הקול קול יעקב כמו שנאמר השמעיני את קולך כי קולך ערב ולמדו מזה (בברכות כ"ד א) דקול באשה ערוה, כי הקול הוא יוצא מפנימיות ומעמקי הלב ולפי שאין תשוקתה של אשה אלא לבעלה כמו שאמרו (בבר"ר) על פסוק ואל אישך תשוקתך דעל כן אמרו (באדר"נ) שכל שיחתן ניאוף לכן כמים הפנים לפנים קולה מעורר אהבה ותאוה בלב האיש, וכן אין תשוקתם של ישראל אלא להקב"ה על כן קולם מעורר אהבתו יתברך להם ואז האהבה בהתגלות שגם האדם אין חושב צמו לשנוא:
54
נ״הומתחלה הי' האהבה בהעלם על כן אף שאמרה עתה יאהבני אישי חזרה לומר כי שנואה אנכי לפי שלא הרגישה התגלות אהבה אגם שילדה לו בן עם כל זה חשבה כי היא שנואה בתכלית, וזהו תכלית ההעלם של עלמא דאתכסיא עד שהוא נדמה ממש בהיפך וזה גורם שמיעת השם יתברך צעקת האדם כפי דמיונו בהעלם, ועל ידי זה נולד שמעון שבו הוא כח זה דשמיעה דהשם יתברך כי הקול עצמו הוא נחלת וברכת יהודה כמו שנאמר שמע ד' קול יהודה ובזה נרמז ברכת שמעון כמו שאוז"ל וברש"י (פ' הברכה), היינו שמיעת הקול כי הנפשות דבני ישראל הם חלק אלקי ממעל שהוא בעל הכחות כולם המתחלקים בפרטי הנפשות דישראל דעל זה נא' בצלמנו כדמותינו, וידוע דצלם ודמות הם דכר ונוקבא היינו שיש כחות משפיעים ומקבלים כמו ראי' ושמיעה, הראי' הוא כח הרואה ויוכל לפעול גם כן בכחו כידוע מכח עין הרע ומדה טובה דעין טובה מרובה אבל דבר הנראה גשמי ואין פועל ברואה, וכח השמיעה הוא בהיפך שהמשמיע פועל בשומע ועיקר לשון שמיעה היינו קבלת דברים והוא כח מקבל, ועל כן במעשה בראשית נזכר ראי' תיכף בבריאת האור נאמר וירא אלקים וגו' נאצל כח הראי' עמו שהראי' הוא באור, אבל שמיעה נזכר ראשונה בתורה באדם וישמעו את קול ד' אלקים מתהלך וגו' דעיקר יצירת כח זה הוא לאדם שישמע הקול ד' ולהיות שמע ישראל ד' אלקינו וגו' שהוא המקבל קול ד' המשפיע, וזהו קול הראשון הנזכר בתורה כי יצירת ענין הקול הי' רק להשמיע לאדם קול ד' ומצד עץ הדעת טו"ר בו הי' התחלת קלקול האדם כמו שנאמר כי שמעת לקון אשתך שרק על ידי זה הי' החטא, ומה שנוצר להיות וא מקבל מהשם יתברך ואשתו מקבלת ממנו על ידי הנטי' לתאות עולם הזה היפך הסדר, כי כאשר הוא נמשך אחר התאות הרי התאוה מושלת עליו והיא משפיע והוא מקבל וכאשה מקבל לקול אשתו המשפיע לו, אלא שהקב"ה הקדים רפואה למכה היא התשובה שקדמה לעולם ואף על פי שאינה באה אלא אחר החטא ועל כן שמיעה זו בקול ד' נאמר אחר החטא, מכל מקום הוא לשון שמיעה הראשון שבתורה שנכתב בתורה קודם לשון שמיעה דרע כי שמעת וגו', דהאמת כפי סדר השם יתברך התשובה קדמה במחשבה כי תכלית החטא הי' בשביל התשובה שאחריו, ואף על פי שזה אינו מצד האדם דאדרבא האומר אחטא וחשוב אין מספיקין בידו ואדם החוטא אין דעתו לשוב ועל כן במעשה החטא קדם בתחלה, כפי האמת שבמחשבתו יתברך התשובה קדמה:
55
נ״וושורש התשובה הוא במקרא זה דשמיעת קול ד' ויתחבאו, שזהו עיקר התשובה הבושה מהחטא וכמו שאמרו (ברכות י"ב ב) העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין וכו', וזה בא על ידי השמיעה דעל ידי החטא הוא בהסתר פנים ואין זוכה לראי' דשויתי ד' לנגדי המביא גם כן בושה ודם האדם על ידי הכרת החטא מסתיר פניו כי ירא מהביט ובהית לאסתכולי באפי' ומטעם זה חושב כי שנוא הוא, אבל מכל מקום זוכה לשמיעת קול ד' בדברי תורה ודברי חכמים המעוררים בושה בלבו, ולא נכתב תחלה שמיעה ראשונה דקודם שיחטא שהוא שורש כח השמיעה שנוצר באדם, כי מיד לציוי ראשון לא שמע דבכח זה הוא שורש כח הקלקול דכח זה הוא עיקר כח התחתונים שהם המקבלים אלא שהשם יתברך בעל החכות כולם דלא שייך לומר שנוצר כח שחוץ ממנו יתברך, בל רצונו יתק שיהי' כח מקבל הוא השורש לכח המקבל שהרי יש מציאות לכח זה ברצונו יתברך כי הוא ורצונו חד, והיינו כיון דרצה השם יתברך שיהיו נבראים המקבלים וכשנעשה כן הרי נעשה רצונו ונחת רוח הוא לפניו שאמר ונעשה רצונו הרי כביכול כאלו הוא מקבל מנבראים שהרי יש לו נחת רוח מזה, וזה שאמרו על פסוק תנו עוז לאלקים דישראל מפרנסים לאביהם שבשמים ומוסיפים כח בפמליא של מעלה כי מאחר שהי' הרצון בבריאה הרי קיום הבריאה הוא מילוי הרצון, אלא שדבר זה הוא רק מצד הבריאה דבאמת אם צדקת מה תתן לו:
56
נ״זוזה ענין בצלמנו כדמותתינו שהם כל הכחות משפיעים ומקבלים, וההשפעה שהוא עיקר כח העליונים נקרא צלם אבל כח הקיבול הוא רק דמות ודמיון שיש בעליונים דמות זה גם כן ולא באמת, אבל באדם הוא באמת מצד מה שהוא מקבל מהשם יתברך אלא שכח זה נאצל לו מדמות שלמעלה היינו כח הקבלה מתחתונים על כן נשרש בו כח זה גם כן דקבלה משלמטה הימנו הראוי' לקבלתו, וזהו שורש לכח החטא דשמיעה לקול אשתו וקבלת הנאה ונחת רוח מדברים השפלים ושלמטה הימנו שבשורש שלמעלה הוא טוב, דזהו עיקר כח השמיעה דלמעלה לשמוע זעקת התחתונים וכמו שאמרו (בשוח"ט) על פסוק אזנים כרית לי אין אזנים שלמעלה כרויות אלא לצורך ישר, כי אוזן הוא כלי הקיבול דלא שייך כלפי מעלה כלל אלא בשביל ישראל הכתיב השם יתברך בעצמו שהוא מקבל מהם, וזהו מדת המלכות המקבלת מאת הממליכים אותו דלולי הם אין מקון למדת המלכות ועל כן רגליה יורדות מות, רצה לומר היינו מדריגות התחתונות המתפשטת בנבראים שבהם הוא עמידת רגל מדת המלכות מה שמלכותו בכל משלה כשבהם מתפשט כח חשק זה לקבל מתחתונים, זהו שורש להשתקעות בכל מיני רע דעולם הזה שכללותן המות שהוא הזילוק וביטול מעולם הזה שזה הי' עונש חטא אדה"ר, דעל ידי השימוש בכח זה דקבלה מתחתונים בהיותו חלק נפשרד משרשו יוכל לבוא לפירוד גמור, ותקנתו שיסתלק ויוכלל בשרשו למעלה ששם הוא טוב, וזהו מדת שכינה תתאה היינו שכינתו יתברך בתחתונים בפועל גמור בנגלות המעשים כולם, אבל שכינתא עילאה היינו שכינתו יתברך בהנתסרות ומעמקים והיא הבינה שבלב שאין מתגלית לפועל מצידה הוא התורשבה המהפכת זדונות לזכיות ודהכל הי' שמיעה בקול ד' כיון שהמעמקים דבוקים לעולם בו יתברך הרי לעולם החלק כלול בהכל:
57
נ״חוזהו שורש קדושת נפש שמעון שהוא שורש דמות כח השמיעה שלמעלה דאף על פי ששנואה מכל מקום שמע ד', דמה ששנואה הוא רק למראית עין ההתגלות בעולם הזה אבל באמת אהבתי אתכם אמר ד' ולא ירדה שנאה אלא לאו"ה שנא' ואת עשו שנאתי, וכן אצל שורש ישראל שנואים מעשה עשו ומצד הזה נדמה לשנוא כטעם כל הגדול מחבירו יצרו גדול, דכפי המעלה כן החסרון שבלב כנגדו המעלים המעלה כקליפה הסובבת לפרי דזה לעומת זה עשה אלקים, וכח השמיעה שבו שורש הטוב שבאדם מצד שהוא אדם המקבל בו הי' גם כן שורש כח הרע, וכל עמל האבות והאאמהות הי' לתקן חטא אדה"ר כידוע וביחוד לאה עקרת הבית בית יעקב כי בה עיקר התיקון, דתיקון החטא הוא על ידי תשובה ועל ידי אנשין שהקימו עולה של תשובה זרעא דדור ומכיח שהוא גמר התיקון לא על ידי צדיק גמור שלא חטא מעולם, ותחלת התיקון צריך להיות בכח ואח"כ בפועל ולידת ראובן ושמעון הוא התיקון שבכח, ולוי ויהודה הוא בפעל שכבר נסתלק השנאה בפועל גם כן דהפעם ילוה ומשבטו הי' עמוד התורה והעבודה במשה ואהרן שהוא התחלת התיקון בפועל בעולם הזה ואח"כ הגמר על ידי משיח בן דוד מיהודה, וכהח ההתחלה הוא בראובן שהוא הראי' וההשגה דשויתי ד' לנגדי ומצידו התחלת התעוררות התשובה בלב, והגמר כשזכתה להוליד שמעון שהוציא השם יתברך נפש זה חלק אלקי וכח השמיעה דממעל שכל שמיעותיו אינן אלא לצורך ישראל מצד המעמקים ולא כפי ההתגלות, שדבר זה אינו נגלה בעולם הזה כלל דאם כן הי' תיקון הגמור לחטא אדה"ר ובלע המות לנצח:
58
נ״טותיקון הגמור הוא על ידי זרע יהודה שהוא המתקן בכועל אבל בכח ומצד המעמקים הוא בשמעון ועל כן אין ברכתו בהתגלות רק כלולה בברכת יהודה שבו הוא תהתתגלות ובשמעון הוא בהעלם, אבל תחלת גמר הישועה בהעלם הוא בכח שעל ידו באה אהבת השם יתברך לישראל במעקים היפך הדמיון שהוא שנוא וכן בלבו נטוע אהבת ישראל באמת, אף על פי שלמראית העין שנאת יוסף התחיל ממנו שהרי ראובן חשב להצילו, זה לפי שלא הי' עדיין גמר התיקן בפועל ממש, וזהו החסרון שיש בו מה שמצידו התיקון רק במעמקים ולא בפועל ובהכרח מושך חסרון אחריו בופעל, ועל כן נא' ויאמר איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו וגו' בהתחננו ולא שמענו, ואמרו ז,ל איש אל אחיו שמעון ולוי שהם היו העיקר במכירתו ושמעון הגדול המתחיל בדבר דבו עיקר השנאה ליוסף שעל כן בחרו יוסף מכולם לאסרו, כי הוא ממש היפך יוסף הצדיק אתגליא ובפועל ואין מביט למעמקים והוא כל עסקיו רק במעמקים ואין מביט למה שבפועל, ודבר זה חסרון אבל החסרון רק דלא שמענו שלא שימש בכח השמיעה שלו במקום שהי' ראוי לשמש בו אבל לא שישמע במקום שאין ראוי, שבזה הי' נסיון יוסף דלא שמע אליה, וגבי שמעון לא שייך כלל לנסותו בזה כיון דכחו הוא השמיעה דחלק אלקי איך אפשר שישמע למה שאין רצון השם יתברך רק אפשר שלא ישמש בחלקו הטוב ולא ישמע, ובזה הי' נסיונו שלא עמד בו מצד העולם הזה שהוא עולם הנגלה ואין כחו מתגלה בו, ועל כן לא העמיד מלך ולא שופט כי אין שייכות לו ממשלה בישראל בעולם הזה שהממשלה מצד התגלות כח המיוחד והמעלה שיש בו, דבכל שבט יש מעלה מיוחדת שכאשר היא מתגלית באיזה נפש פרטית מאותו שבט הוא מתנשא בו על שם ד' ומעלת שבט שמעון אין מתגלית בפועל בעולם הזה:
59
ס׳וכיוצא בו אמר ר' עקיבא לר' שמעון בן יוחאי דייך שאני ובוראך יודעין כחך, דגם הוא שמו שמעון ודרשינן שמות כי זה הי' כחו ושורש נשמתו, וכן קבלתי כי הוא הי' משבט שמעון, ועל כן לא נתגלה תוקף כחו בעולם הזה ובתלמוד הנגלה אף על פי שגם כן יש ממנו בהפלגות מעלתו (בסוכה) מה שאמר על עצמו ובבר"ר (פרשה ל"ה) ועוד בכמה דוכתי, מכל מקום בנגלות התלמוג לא נגלה מעלתו נגד חביריו כלל ורק בוראו וכן רק עקיבא ברוה"ק שבו להכיר הנעלמות ידע כחו, ואף הסודות שגילה לא יתגלה סודם לעין הכל אלא בוף יומיא, ונראה לי דזה סוד מ"ש (בפרק גט פשוט) שני יוסף בן שמען וכן בכמה דוכתי דנקט יוסף בן שמעון והי' לו לינקט למשל ראובן בן יעקב כדרך שאי' (בפרק המגרש) ראובן בן יעקב עד שהוא השבט הראשון סהבן הראשון בישראל וכדרך שאי' בכמה מקומות ראובן ושמעון ראובן שלקח שדה משמעון וכיוצא בו טובי שהם ראשוני השבטים וכן ביבמות (צ"ד ב) ראובן ושמעון ולוי וכן בכמה דוכתי ואפי' במקום איסור נקטו (יבמות י' א) יעקב אנס כלתו ומת ראובן וכו', ומה ענין לתפוס למשל יוסף בן שמעון שלא נמצא דוגמתו בכתוב כלל, וכן דברי חז"ל לא באו במקרה ושלא בדקדוק ואפי' במקום שנקטו למשל המורגל יש בו טעם נעלם גם כן וכל שכן במקום שנקטו משל שאינו מורגל, ורחוק לומר כי הי' מצוי ביניהם יוסף בן שמעון הרבה, וכמדומה כי השם שמעון מצוי בין התנאים ואמוראי ארץ ישראל כר' שמעון בן לקיש ובן פזי ובר אבא וכיוצא טובי הכל מארץ ישראל, אבל בין אמוראי בבל לא נמצאו כמדומה רב שמעון דהיינו שלא נסמך דאין סמיכה בבבל רק רבי שהוא מארץ ישראל נראה דהשם שמעון לא הי' מצוי כ"כ שם, והשם יוסף מצוי באמוראי בבל ולא בארץ ישראל רק יוסי לא בתנאים ולא במוראי ארץ ישראל, כמדומה אף ר' עקיבא בן יוסף וכיוצא אין מצוי כ"כ כי שם היו קורין ליוסף יוסי ואם כן אדרבא אין יוסף בן שמען מצוי כ"כ וגם זה לא במקרה:
60
ס״אאבל נודע כי הבנים מבררים האבות וכמו ששמעתי כי בבנים נגלה מעמקי לב האבות והנעלמות שבהם, ונודע דכל בירור צריך להיות בהפכו ועל כן אברהם הוליד את יצחק שהי' חפצו לברר דהחסד לאברהם הי' רק לשם שמים והפסולת דישמעאל יצא ממנו לא נקרא זרעו נתברר על ידי שהוליד יצחק שנקרא זרעו שבו גילוי מעמקי לבו, והוא אדרבא מדתו בצמצום ופחד לשם שמים בזה נתברר דגם החסד שהי' בהתגלות דמדת אברהם אבינו ע"ה הי' גם כן רק לשם שמים, ולא כאו"ה ששקועים במדה אחת ואי אפשר להם לשנותה אבל הוא הרי הי' במעמקיו גם מדה ההפכית ואם הי' צריך לשם שמים שלמה בה הי' משמש בה גם כן, וכמו שהי' בעקידה, כון מצינו ברבן גמליאל שהי' מתקיפי קמאי והעבירוהו מפני שלא נהג כבוד בחכמים הגדולים ממנו כמו שאמרו (פרק תפלת השחר), כי ר' יהושע הי' גדול ממנו כמו שאמרו בעצמו (בראש השנה) רבי בחכמה, וזה נראה כגסות הרוח ושקליה למטרפסי' בעולם הזה כל זמן שלא נתברר כונתו דלא הי' מפני גסות רוחו חס ושלום כלל, כי כך הוא המדה להעניש בעולם הזה כפי הנגלה בעולם הזה כל זמן שלא נתבררו ונגלו המעמקים בעולם הזה, וכדאשכחן בדוד המע"ה אף על פי שאמרו (בפרק במה בהמה) דלא חטא באמת ובחיי שלמה בנו הודיע השם יתברך דנמחק העון לגמרי כי באמת לא חטא כלל וכמו שאמרו גם כן (בהקדמת הזוהר), מכל מקום כיון דבחייו לא הודיע עדיין הי' צריך לקבל עונש בחייו בעולם הזה על זה והעונש מדה כנגד מדה, ורבן גמליאל שחטאו בכבוד נענש בהסרת הכבוד ולא ממילא בידי שמים באיזה סיבה רק על ידי הסנהדרין דבזה הכפרה מיד כמו כל חייבי מיתות ב"ד והנעשים בבית דין דנתכפרים מיד, ועדיפים מנענשים בידי שמים והיינו דבזה מכירים החטא מיד כי הב"ד מודיעים להם חטאם ושבים בתשובה, וכמו שאמרו (בסנהדרין) כל המומתים מתודים ומה שאמרו כל וכו' היינו לא על פי ציווי ב"ד בלבד דמי ליכא פרוץ הממרה פי ב"ד רק מעצמו וממילא הי' כן, כי על ידי גזירת הב"ד עליו העונש והוליכו לקיים בו השפט הי' מתעורר הרהורי תשובה בלבו לשוב ולהתוודות, ורק באו"ה אמרו (עירובין י"ט א) דאפי' על פתחו של גיהנם אין חוזרים כדאיתא התם כי חטאם הוא בעצם נפשם כי כך עצמיותם ואי אפשר להם לחזור, מה שאין כן בבני ישראל דאינו בעצם וזהו גם ברשעים ובעלי עבירות חמורות, ובצדיקים גמורים שאין חוטאים כלל באמת רק מה שהקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה זה לא נמסר כלל לב"ד כי דקדוק זה הוא רק על ידי השם יתברך בעצמו, אבל הסנהדרין אם ידקדקו בחוט השערה גם בהם עצמם יצמאו כן כי אין אדם צדיק בארץ וגו' וקשוט עצמך ולא ניתן דבר זה לסנהדרין כלל, רק שם בהסרת ההתפארות עליהם ושיהי' דומה להם זה שפיר הי' בידם לטעון דמאי אולמי' מיהת מינייהו, ודבר זה גם כן הי' לזכותו ובשביל שכונתו האמיתית הי' לשם שמים על כן ענשו הי' על ידי גדולי ישראל (ועיין זוהר שמיני ל"ו ב) דבזה יש טובה גדולה ויתירה בהיות כונת המריעים גם כן לשם שמים, ומלבד מ"ש מהמתוודים דזה בא גם כן על ידי מה שכונתם לשם שמים, שהרי אפי' עץ שנסקל ואבן שנתלה עתיד ליתן הדין כמו שאמרו (בתדב"א), ועל כן הסנהדרין התענו אותו היום לכפר על עצמם ולברר עצמם שכונתם לשם שמים, והבירור הי' על ידי שהתוודה המומת כי מצוה גוררת מצוה וכל דבר קדושה ומעשהשלשם שמים מוליד קדושה בעולם ואם נתעורר בו פתח תשובה להתוודות הרי פעולתם הי' לחיים באמת חיי עולם ולא למות ועל ידי זה נתברר דפעולתם רק לשם שמים ולא לשום שנאה וענין עולם הזה:
61
ס״בודוד המע"ה דעל ידו נטרד דואג האדומי בעונש בידי שמים למות בחצי ימיו ולא שב בתשובה דאין לו חלק לעוה"ב, קיבל יסורין על זה דכל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין וכו' אלא אם כן גרס לו על ידי זה שישוב בתשובה, ועל כן הנידונין בסנהדרין שהם דנין על פי ציווי ד' ומחוייבים לבער הרע היו מעוררים תשובה בלב הנידון, עוד זאת יש בזה שבח ע"ד שאי' (בשבת ק"ח סע"א) זה שהרגו מלך משובח ויש בזה כבוד, ולפי שנענש (ר"ג) בהסרת כבוד והוא באמת הי' לשמים ולא רדף חס ושלום אמר הכבוד על כן הי' ענשו דרך כבוד ואף שלעיני בני אדם בעולם הזה הוא להיפך אלו הועבר דרך מקרה על ידי גזירת מלך או כיוצא לא הי' בזיון כ"כ כמו כשהעבירוהו חכמי ישףאל עצמם, על האמת למככירי האמת שגם כל המקרים הוא מהשם יתברך ולא עביד קוב"ה בלא דינא אדרבא זה כבוד יותר כשלא נמסר למקרים ולאספקלטור בעד חטאו, אלא השם יתברך בעצמו על ידי עבדיו שלוחי דרחמנא העשים לשם שמים שהוא כאלו השם יתברך בעצמו העושה ועל ידי זה גם כן אין רע כלל דמפי עליון לא תצא הרעות חס ושלום, ועל זה, ביקש דוד המע"ה מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה משרים כי השם יתברך רואה ללבב והעונש רק לרגע כפי העולם הזה לבד, ועל כן גם שם הוחזר והוא חזר לפייס את ר' יהושע והכיר שלא עשה כהוגן, ומה דתחלה לא נתפייס ר' יהושע לא שלא רצה למחול על כבודו דהרי גם תחלה לא ר' יהושע עצמו תב כבודו כלל וגם חלילה שיהי' אכזרי מלמחול, רק ענין פיוסו הי' שיחזרו להמנותו נשיא וזה הי' בעיטו תחלה כרודף אחר הכבוד כאשר חשבוהו תחלה כן, ועל כן לא נתפייס עד שאמר לו עשה בשביל כבוד אבא כי אין מתכוין לכבוד עצמו:
62
ס״גובירור הי' בבנו רבן שמען בן גמליאל שהוא מג' ענוותנין והוא העיקר כמו שאמרו (בפרק הפועלים) שהראה ענותנותו ץגד ר' שמען בן יוחאי שלא היו יודעין כחו בדורו כ"כ רק הוא הכיר האמת וזהו עיקר העניוות, דעל כן לא חשבו שם הלל שהי' גם כן עניו וכן משה רבינו ע"ה שהעידה תורה על ענוותו מכל האדם, אבל מי שהוא גדול באמת מכל אדם והוא עניו נגד הקטן ממנו אין זה רבותא כ", והרבותא הוא כשהוא ענין נגד מי שהוא גדול ממנו באמת ומכל מקום בעולם הזה הי"ל כבוד יותר ומכיר האמת להשפיל עצמו נגד מי שהוא שכפל באמת נגדו ולא לפנים בעולם הזה לבד וזהו סימן העניוות הגמור וכל הני ג' דחשיב שם יהונתן ובן בתירה ורשב"ג היו כן, ומכל מקום גם הוא דרש והתקין בכבוד הנשיא נגד החכם ואב"ד כדאיתא (סוף הוריות), ור' מאיר ור' נתן חשדוהו גם כן למבקש בכבודו וביקשו להעבירו כמו שעשו לאביו ולא עלתה בידם כי הוא לא הי' ענוותן במעמקים לבד רק גלוי לעין ומפורש בענין שאין מקום לחשדו בכך, והם שחשדוהו הי' מצד חסרון קצת שהי' בהם בזה כידוע דכל הפוסל במומו פוסל ואף בגדולי ישראל אין אדם צדיק בארץ וכו' שלא יהי' בו חסרון כל שהוא, ולפי שהם אמרו ניעבד כי לדידן כו' ונהוי אנא אב"ד ואת נשיא דנראה שכויינו לגרמייהו ועל כן לא עלתה בידם על ידי זה חשדו בזה לרשב"ג, ומכל מקום הם חס ושלום שכיונו לגרמייהו באמת ור' מאיר שהי' המעורר רצה להושיב לר' נתן בראש, ואף די"ל דהי' משום קמרא דאבוה שהי' בן ראש גלות ומבית דוד ור' מאיר בן גרים, מכל מקום כשהעבירו רסן גמליאל ביקשו למנות ר' עקיבא אף דגם כן הי' בן גרים רק משום דלית ליה זכות אבות דילמא עניש ליה ורק מאיר משמע דלא חש לזה, ואף ר' עקיבא נראה דהוא לא הי' חושש לזה וכדאיתא (בירושלמי) דנצטער על זה שלא מינוהו והרי ראב"ע אמר לשתמש יומא חדא וכו' אף דהדר לתבר, ואם כן גם ר' עקיבא ור"מ ודאי רצו בזה ואפי' אם יענשו וליתבר אלא שהחכמים שם לא רצו למנותו מהאי טעמא דהם רצו להמנות נשיא שיתקיים, וכמו דשם לא רצו להמנות ר' יהושע מפני שהי' בעל דבר וכאן ר' מאיר ור' נתן גם כן בעלי דבר, והם לא חשו לזה וחשבו דהחכמים יסכימו לפי שהם היו היותר גדולים בתורה מכולם כמו שאמר ר"י שם תורה מבחוץ ור' מאיר הי' גדול הרבה בחכמה מר' נתן וכמו שאמרו (פ"ק דעירובין) דאין בדורו כמותו, אבל לפי שהוא הי' המעורר רצה להרחיק עצמותו מן הכיעור ולגבי נפשי' גם כן לבל יהי' כנוגע ודורש לכבוד עצמו לא רצה להיות נשיא רק אב"ד, והם ידעו כי באמת הם גדולים מרשב"ג אלא שמכל מקום למראית עין כפי הלשון הנזכר כונתם לגרמייהו ועל כן יקנסו עוד לשעה בהורדת כבוד הקודם ומכבוד רשב"ג לא נגרע מאומה כי אצלו הי' כבר מבורר שאיננו רודף הכבוד כלל:
63
ס״דוכן רבי בנו בן בנו דרבן גמליאל החזיק בענוה וכמו שאמרו (סוף סוטה) דמשמת בטלה ענוה ובסוף הוריות אפי' רבי דענותנא וכו' משמע דהוא הי' עניו יותר מאביו, ומכל מקום גם הוא הזהיר לבנו (בפרק הנושא) נהוג נשיאותך ברמים ולפי שכבר נתברר בענוה ידעו הכל כי אין כונתו בשביל כבוד עצמו כלל רק לשם שמים ולא חיישי לה, ועל ידי רשב"ג נתבררו גם מעמקי לב דרבן גמליאל כי הי' באמת מלא ענוה ולא כיון לכבודו כלל ועד שאמרו (פ"ק דסנהדרין) תא חזי מה בין תקיפי קדמאי לעינותני בתראי שהי' עניו עוד יותר מבנו, ועל כן נשאר שלשלת נשיאותו לזרעו עד שבטלה הנשיאות מישראל ומה שהעבירוהו הי' רק עד אריגעה, וכן כל בירורים הוא על ידי הבנים כאשר הם התכלית השלימות באותו ענין שהי' החסרון באב:
64
ס״הוהנה שורש החסרון היותר עצום למראית עין שיש בנפשות דישראל הוא החסרון דשמעון, ועל האמת הוא החסרון היותר קל דעל כן לא נכתב בתורה כי על האמת אי אפשר שיהי' חסרון בזה בנפשות דישראל כלל, אלא שדבר זה צריך לבירורים גדולים ועל כן אין מיתתו בבית דין אלא מקנאי הפוגע בו והקנאי הוא שזריז ומהיר לנקום ואין מתון בדבר ומצדד לזכות ולהציל כמו שהיו עושין הסנהדרין, והבירור השלם הוא כאשר יהי' יוסף בן שמעון שהבן יגלה המעמקים שבאב כאשר יהי' הבן היפך לו מש, שזהו שורש יוסף שהוא מוגדר בזה בתכלית, ועל כן סתם בן המברר אביו יש לקרותו על דרך משל יוסף בן שמעון, כי בירור זה הוא ברור בכל ישראל שהרי חסרון זה אינו בעצם במי שהוא משרשא וגזעא קדישא דישראל, ולכן נקטו למשל השם יוסף בן שמעון כשדברו משני בני אדם השוין בשמן כמו שאמרו במשנה (ב"ב קע"ב א) ובגמ' שם (קס"ז ב) ובכורות (מ"ח א) דנראה דהוא שם המצוי, ואף על פי שאין זה עצמו שם מצוי בפועל הם נקטו למשל מה שהוא ראוי להיות בשורש וכפי דרכם לתפוס למשל שמות השבטים שהם ראשי האומה הישראלית ראוי להיות שם בן ואב, רצה לומר בן המברר האב שעל זה הוא עיקר ענין הבנים המצוי הרבה יוסף בן שמעון, רצה לומר השמות יוסף ושמעון של השבטים יהי' זה בן לזה ומברר את זה, ולא שיהי' בפועל לדורות שמות בני אדם כן דלא כל שמעון ויוסף שבעולם הם דוגמת השבטים ופוק חזי כמה יוסף איכא בשוק שאין גדורים בעריות כיוסף הצדיק, ואף על פי שמכל מקום ודאי שמא גרים להיות לו שייכות מה לשורש שמו מכל מקום אין הבירור בשמות יוסף ושמעון בעלמא, רק לדוגמא נקטוה משמות השבטים ויהיו השמות איך שיהי' השם המצוי דהיינו הבירור המצוי בין בני ישראל להיות על ידי זה מצוי שמות אב ובן שוים, כי השם הוא עיקר הנפש והחיות כידוע ראוי להמשילו ולכנותו ביוסף ן שמעון:
65
ס״וויש להוסיף דמה שאין מצוי אותן שמות בפעל כ"כ, כי באמת אף על פי שבירור זה ברור היינו מצד שרשי הנפשות בני ישראל באמת לאמיתו, אבל מכל מקום אינו גלוי ממש בפועל בעולם הזה ואפי' בגיהנם אברהם אבינו ע"ה לא מבשקר ליה כמו שאמרו (בפרק ב' דעירובין), דכל זמן שימוש האי עלמא שיש בו בחירה ושכר ועונש משפט עולם הנשמות וא כפי השתדלות האדם בעולם הזה מצד התפשטות קומת הנפש הפועלת בעולם הזה שבה הבחירה, ולא על פי שורש הנעלם המתגלה בבנים שאין תלוי בבחירה אלא שבכל עונות דאברהם אבינו ע"ה מצילם היינו שמצד שהוא ניכר עדיין לזרע אברהם אבינו ע"ה היינו שיש בו שורש יהדות גמור אין לעון תפיסה בו בעצם רק כהוצי הסובבים לאסא על כן על ידי השורש דאברהם אבינו ע"ה ניצול מדינה של גיהנם גם בעולם הזה כשמתגלה ומתברר שורשו בבנו, אבל בועל ארמית שקשורה בו ככלב כי מצד גילוי החטא נראה כיציאה משורש היהדות שהרי אין זה ראוי שיארע למי שהוא משורש ישראל דעל כן אברהם אבינו ע"ה לא מבשקר ליה שהוא מזרעו כלל וכאלו אין בו שורש נעלם דיהדות כלל, על כן אין מתגלה בפעל בעולם הזה שרשו הנעלם בבנו גם כן דאז הי' גם אברהם אבינו ע"ה מכירו בשרשו ומצילו מדין של דיהנם, אלא שמצד משפט הגיהנם דהעולם הזה הנמשך אחר פעולת העולם הזה אין השורש ניכר בזה אם כן אי אפשר לו להיות בירור גלוי בעולם הזה בבנו גם כן, ועל כן אמרו (בסנהדרין) דענשו דלא יהי' לו ער בחכמים ובן מגיש מנחה, שלא יהי' לו בן המברר שרשו ומזכהו במעשים טובים ברא מזכה אבא, אבל מכל מקום כל זה מצד הנגלה בעולם הזה אבל יש לו חלק לעוה"ב ולא נמנה באותן שאין להם חלק לעוה"ז, כי מצד הבינה שבלב הנעלמת בעולם הזה אדרבא שרשו מבורר לגמרי וחז"ל דברו כפי האמיתות ונקטו למשל כפי מה שהוא הבירור המצוי באמת לאמיתו ולא כפי הבירור הנגלה בעולם הדמיון, וכל דברי חכמים מלאים חכמה גדולה אם בענין הלימוד והידיעה לתלמיד כחם ומבין מדעתו ואם לענין ההמתקה באמת כי דברי תורה יש להם כח הפועל בכל העולמות שכולם מתנהגים על פי התורה היוצאה מפי חכמי ישראל האמיתים, ועל כן לשון חכמים מרפא ומתיק לכל הדינים על פי לשונם לבד כי כל שיחתם תורה ונתברר שעל פי התורה דכתיב בה אמת שבה נתגלה ונתברר האמת לאמיתו הוא כן, ועל כן נקטו גם בזה למשל יוסף בן שמעון כפי הבירור האמיתי ללמד אגב אורחא להבאים ללמוד ולהמתיק כל ח\אי ישראל היותר חמורים בשרשן:
66
ס״זובאמת עיקר שורש שמעון הוא בהיפך תכלית ההבדלה מן העמים דעל כן הוא נכלל ביהודה שבו תכלית ההבדלה דעל כן נקראים כל ישראל יהודים ובפרק קמא דמגילה דכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, ובשמעון ההבדלה עוד יותר כמו שיהי' לעתיד דד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר ועל כן הוא עיקר המקנא על ענין דינה והרג לשכם, ונטפל אליו לוי שהוא גם כן נלוה לגמרי להשם יתברך לשעתו ולא עשה כן לכל גוי דאין כהנים ולוים אלא בישראל אלא שאצלו הוא רק מצידו שהוא נבדל גם מכל ישראל דאין כולם כהנים ולוים על כן מדריגתו גלויה בעולם הזה, מה שאין כן שמעון דהוא כאחד שבטי ישראל ומדריגתו הוא מה שיש בשורש קדושת כל ישראל ושיהי' כלל ישראל מובדלים כ"כ לגמרי בלי שום מציאות חיבור זה אינו גלוי בעולם הזה שהרי מצד העולם הזה נראה שאפשר לכל ישראל לבוא אל הגוי' ולהתחבר עמה, אל שמען הוא משורש כח זה המובדל לגמרי דעיקר זה הוא יחוד כח השמיעה להשם יתברך דעיקר שמיעה לשון קבלה וכמו שמתורגם כן כ"פ שמיעה בלשון קבלת דברים כי האוזן עשוי ככלי קיבול וזהו לקבל בתוכו מהזולת, וכאשר אין מקבל אלא מה שרצון השם יתברך לקבל ומה שהשם יתברך משפיע בזה הוא נבדל לגמרי מבני נכר, דזהו שורש דכנסת ישראל ואשת חיל המובדלת מאשת זנונים שאין מקבלת אלא מה שדודה נותן לה לא זולת זה כלל, ויהודה שממנו דוד המע"ה שהוא שורש כנסת ישראל הוא מצד הקבלה הנגלית בעולם הזה ועל כן העמיד מלכים והמלך עיקרו להיות משפיע לעם והם מקבלים ממנו, ומכל מקום גם הוא מקבל מהם כי כל מה שיש לו הוא מהם וכן עיקר מדת מלכותו וכבודו הוא מקבל מהם מה שהם מחזיקים אותו למלך, וזהו מצד דביקות בני ישראל במדת מלכותו יתברך שזהו מדת המלכות ומצד הזה יש מציאות לעמים גם כן רק שיהיו נכנעין לבני ישראל וקבלים מהם, כי יש לבני ישראל מדת ההשפעה גם כן לזולת והיינו לעמים הנעשים גרים גרורים, אבל שורש שמעון הוא הקבלה לבד שאין מוכן להשפיע כלל ועל כן גם כן לא העמיד מלך ושופט שיש בו מדת ההשפעה גם כן:
67
ס״חוכל זה הוא הכל רק מצד העולם הזה דיש לאיזה נפש התנשאות שיוכל להשפיע להקטן ממנו, מה שאין כן לעתיד כשיעשה מחול לצדיקים יתגלה מדריגת העיגולים שבכל מקום המחול שעומדים הכל בעיגול לא יהא חילוק מדריגות והתנשאות כלל כי אז לא ילמדו עוד איש את רעהו ולא יקבלו אחד מחבירו כלל רק כולם יקבלו בשוה מהשם יתברך לבד ולא יהי' מציאות לכח ההשפעה להזולת, ועל כן לא יהי' מציאות לגוים גם כן כי הם אין יכולים לקבל מהשם יתברך עצמו שאין להם שייכות לו רק יכולים לקבל מבני ישראל כמו שאז"ל (שוח"ט כ"א) דמשיח יבוא ללמד ולמסור איזה מצות לגוים, ומצד הזה יהי' לו תואר מלך, אבל לעוה"ב דאז ד' בדד ינחנו לא יהי' להם מציאות כלל כי לא יהי' רק השם יתברך משפיע ובני ישראל מקבלים, וזהו כח שמעון הקבלה לבד דלית ליה מגרמי' כלל דבר זה נכלל דעולם הזה ביהודא שאין לו התגלות בפועל בפני עצמו עדיין, ומצד הזה שבעולם הזה הוא נעלם מושך אחריו חסרון שנראה בעולם הזה היפך מכח זה ונמצא אין החסרון נמשך בעצם שורש שמעון כלל שהרי הוא אדרבא היפך זה רק מצד ההעלם של מדריגתו בעולם הזה נמשך החסרון למראית עין בעולם הזה הנגלה, ועל כן לא הי' אפשר ליכתב עליו החסרון בתורה שהרי אין החסרון בו ומצידו כלל ונתגלה החסרון קודם כניסה לארץ ישראל, כי ארץ ישראל ההיפוך מזה דענין ארץ ישראל הוא המיוחד לישראל לבד בלא תערובות טממין, ועל כן העלוים בתחלה לכבוש אחר מות יהושע שהוא הכובש מזרעא דיוסף שהוא מצד ההגדרה אבל הנשאר אח"כ היינו מה שהי' או"ה טענה דגם ישראל בעולם הזה אין מוגדרים כ"כ נא' (בריש טפטים) דהשם יתברך אמר יהודה יעלה בתחלה ויהודה אמר לשמעון אחיו יעלה אתי בגורלי, כי מצד הגילוי בעולם הזה שמצידו הניצוח לאומות לא דרך הגדרה מעריות כיוסף רק דרך כפירה בע"ז כיהודה, הוא הראשון והעיקר הראוי לכך אלא דשם צטוו לא תחי' כל נשמה שלא ישאירו שורש וענף כי אין להם שום שייכות וחיבור עמהם, דבר זה העיקר הוא כח שמעון אלא שאין דלוי בעולם הזה על כן לא הי' אפשר לבוא ציווי השם יתברך עליו בפירוש, רק יהודה כללו עמו כי הם כלולים יחד שיהודה הוא הנגלית ושמעון הנסתרות ועל כן אמר לו והלכתי גם אני אתך כי שמעון בפני עצמו גם כן לא יכול לנצח בהתגלות, (ועל כן השם שמעון הי' מצוי בארץ ישראל כמו שכתבתי לעיל היינו מצד המעלה שבשורש שם זה, אבל בבבל מצוי השם יוסף כי כח ההגדרה צריך להשתמש בוס העיקר בהיותן בין העמים לבל יתערבו בגוים וילמוד ממעשיהם, וזהו כל כח יוסףבהיותו לעבד נמכר בין מצרים שטופי זימה): ועל כן לא הי' כבישת הארץ על ידו בפועל רק בכח הוא נכלל ביהודה שהוא עיקר הכובש לגמרי אחר מות יהושע עד דוד המע"ה, ובימי שלמה המע"ה דקיימא סיהרא באשלמותא גם כן דבק לאהבה בבנות גוים, אבל על זה אמרו (ביבמות) אנן משלמה ניקו ונגמור כי באמת אז לא הי' שייכות לחטא זה דרך חטא בפועל אבל הוא לא נסיב רק שכפי מדרגתו החשיבו זה לחטא והטיית הלב, דהטו את לבבו דייקא לב כמותו הדבוק לגמרי בהשם יתברך כאשר הראה בשיר השירים ששר ברוח הקודש הנובע מלבו נחשב גם זה להטייה, אבל קודם הכניסה הי' חטא בפועל כידוע דקודם כניסה לאיזה מדריגה יש נסיונות הרוצים לעכב בידו והוא כברייתו של עולם להיות ברישא חשוכא והדר נהירא והקדרותא דצפרא שקודם התגלות אור הכהיר הוא חושך היותר עצום, ועל כן אז הי' מעשה דשטים, וכיוצא בו בגלות בבל בשעת כניזה לארץ נכשלו בחטא זה ושבו ואז נגלה תיכף נהורא שהוא נגד חושך זה, והכניסה לארץ הי' אז על ידי יהושע בן נון כי יוסף הוא ממש היפך זה ועיקר נחלת הארץ הוא על ידי שמירת הברית וכמו שנאמר ועמך כולם צדיקים ל עולם ירשו ארץ אלא שעם בני ישראל כולם כן, והראיה יהודה שהוא עיקר הכובש רי בו נמצא החטא דער ואונן שהוא היפך צדיקים ונקרא רע אלא שכל זה אינו בשורש באמת, וע"ד שאי' (סנהדרין מ"ד רע"א) אף על פי שחטא ישראל הוא דקדושת שם ישראל אי אפשר ליעקב ממנו אף אם ירבה חטאים עד למעלה, וכדרך שאי' שם בעכן דעבר על כל ה' חומשי תורה מכל מקום אי אפשר להגיע החטא כ"כ לעקור עצם היהדות ושם ישראל שהוא הקדושה שבשורש כל איש יהודי מורשה מאבות ויעק אבינו ע"ה ואי אפשר לשנות השורש, ואף שמרבה חטאים הוא הכל מצד השאור שבעיסה ושעבוד מלכיות המקיפים לשורש היהדות, וכמו שאי' (ברכות י"ז א) גלוי וידוע שרצונינו וכו' וע"ד זה ברמב"ם (ספ"ב מה' גירושין) בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני עיין שם, ועל כן המשילו (שם בסנהדרין) לאסא דקאי ביני חילפי כי החטאים הם רק בחלפי הסובבים לאסא אבל עצם האסא לא נשתנה:
68
ס״טוכך לענין תואר צדיק כל ישראל קראים כן וכמו שכתבתי (ריש סימן זה), ואף על פי שחוטאים ופוגמים בברית בפועל הוא רק מצד התלפי והחוחים הסובבים את השושנה אבל אינו נוגע בעצם האסא סהשושנה, וע"ד שאי' (בשהש"ר) על פסוק ששזפתני השמש דאו"ה שחורים בעצם והיינו דהם שרשם ברע ועצם נפשם שקוע רק בתאות עולם הזה שזה כל חיותם ואם לא יהי' להם מילוי תאותם למה להם חיים כי אין להם שום הרגשת והשגת חיות אחרת אלא חיות הגופני בעולם הזה ואין משיג עונג אחר אחא עינוגי התלאות הגופניות, דעל כן אמר בר ששך לרבא (ע"ז ס"ה א) אית לכו כהאי גונא לעלמא דאתי שהוא נחלת הצדיקים הפרושים ומרוחקים מתאות, ומה בצע להם מתקיתם להשיג על ידי זה העוה"ב ומה עונג יוכלו להשיג שם אם אין להם עינוגי התאות האלו שהי' לו כי הוא לא השיג כלל עונג אחר, ועל כן כל הגוים ערלים בעצם מה שאין כן כל בית ישראל ערלי לבד מצד משכן היצר שם על מפתחי הלב מנעוריו לא ערלי בשר שיהי' עצם הגוף בפועל רע ח"ן ושם ישראל הוא לענין קדושת עצם הנפש, ודבר זה הוא גלוי בפעל גמור בעולם הזה מאת שנבחרו בני ישראל לעם מיוחד דשם ישראל אין ניתק מהם עוד מצד שורש נפשם, כי שורש הנפשות דבני ישראל הוא מחדר אחר הנפשות דאו"ה כמו שאמרו (תוס' ע"ז ה' א) ואין לנפש זה שייכות וחבור כלל עם הנפש דאו"ה, ועל כן אפי' המיר לע"ז יש לו כל דין ישראל לענין קדושין וגירושין וכיוצא כי קדושת ישראל שבנפשות בני ישראל כבר נתבררה על ידי גלות מצרים דמאז נבחרו לגוי אחד בארץ, אבל השם צדי' הוא לענין קדושת הגוף הבשרי כי גם הגופות דבני ישראל משונים מגופות דאו"ה מלידה מבטן והריון זה בשר קודש וזה בשר חמורים, ודבר זה אינו גלוי עדיין בפועל בעולם הזה שהרי יש עדיין רשעי ישראל שאין עליהם שם צדיק בעולם הזה וכל זמן שהם שזופים ושחורים על זה אמר הלא כבני כושיים אתם לי וגו', ושמעתי דמקרא זה נאמר על פגם הברית שהשמור בו נקרא יפה תואר ויפה מראה כמו שנאמר ביוסף, וכן בכל מקום במקרא ובדברי רז"ל היופי וכיעור הוא בקדושת הברית שזהו יופי הבשר אדם והגוף:
69
ע׳ומקרא זה הוא הפטורת פרשת קדושים המדברת בקדושת הברית שזהו עיקר הקדושה כמו שאמרו כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, כי באמת כל ישראל קדושים הם וכמו שאמרו (בפרק רע"ק ובפרק קמא דחולין) ישראל קדושים הם ונאמר קודש ישראל לד' וגו', ורק למראית עין הם כבני כושים בכ' הדמיון על ידי שזיפת השמש ובמעט ריחוץ מתרחצים רק כ"ז שלא נתרחצו דומים לבני כושים והשפחה הכושית חושבת להתדמות לה ולירש גבירתה חס ושלום ועל זה הוא כל דלות זה לברר קדושת הגופות דבני ישראל שנקראים כולם צדיקים וכדמסיים המקרא דשם והניעותי וגו' ולא יפול צרור ארץ, כי באמת אין שם אפי' צרור אחר שיפול לארץ ולא ידח ממנו שום נדח כידוע בסוד וקבצו יחד מארבע כנפות כו' מרומז השם המיוחד לקביצת הניצוצות דהוז"ל, שזהו עיקר קיבול גליות מד' כנפות הארץ דהנידוד לכל ד' כנפות בא על ידי זה שאו"ה קולטים השפע שאינו יורד לארץ הקדושה ארץ אשר ד' אלקים דורש, הרומזת לארץ עליונה שהמטרא בעלה דארעא בירידת השפע מולידה ומצמיחה כשהוא יורד למקום הראוי, מה שאין כן כששופע לחוץ חס ושלום לבטלה כטעם ד' צלך על ידי זהמוכרחים בני ישראל לנוע בין העמים, והוא עת אשר שלט האדם באדם לרע לו לאדם בליעל כי באמת ישראל קדושים והם חוזרים וקולטים השפע שלהם בכל מקום שהוא, ואגבה נמשך גם מעט השפע שהי' לאו"ה מצד עצמם גם כן לישראל עד שהם ישארו כמצולה שאין בה דגים ודגן חיי גופני ונפשי בחיי עולם, ואז יהי' קבוץ גליות שיקובלו כל הנדחים מן השפע לחוץ שלא נלקטו תיכף בנו"ק שהיא כלל הכנסת ישראל דקדושה ולא יפול צרור ארץ, ויבורר זה דעמך כולם צדיקים שדרשו זה (בר"פ חלק) על חלק לעוה"ב כי אז הוא שיתברר זה, ולעולם ירשו ארץ דיתברר אף שגלו מן הארץ הי' רק לשעה ובאמת ירושת הארץ הוא להם לעולם, כי מה שהי' לשעה שפע יורד חוץ לארץ המיוחדת לקבלת השפע לא נקבע חס ושלום להיות כן רק עתידים לחזור לקבעא קמא, וכיון דעל פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו כסותר על מנת לבנות במקומו הוא כמו שאמרו (בפ' במה מדליקין) דבי משכן, וכן בכלל הנפשות דישראל בוץ לארץ שהם דוגמת המשכן כי השם יתברך שוכן אתם בתוך טומאותם ושכינתו יתברך בקרב הלבבות דבני ישראל, ובכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם ונעשה שם מקומם וכדרך שאי' (באיכה רבתי) וכי אית יהודי אכסנאי, והיינו דעל ידי הגלות שהם קולטים ם מעט הטוב שבאומות ומחזירים הכל ל קדושה נתקדם גם המקום ההוא בקדושת אוירא דארץ ישראל ועל זה אמרו דעתידה ארץ ישראל להיות ככל העולם כולו, היינו דיתקדש כל העולם כולו בקדושת ארץ ישראל על ידי מה שהיו ישראל שם בימי הגלות ונעשה גם אותו מקום שבחוץ לארץ מקומם ממש בענין שבכל מקום שהם הם במקומם ואין כאן ירידת שפע לחוץ כלל:
70
ע״אוזהו שלימות התיקון דביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת וגו' ונגש וגו' לדורך ענבים במושך הזרע, ודרשו רז"ל על יהודה ויוסף ומושך הזרע רומז גם כן על שומר הברית וממשיך זרעו ואינו שופע לחיצונים, ויהודה תחלתו שהוא ער בכור יהודה ראשית אונו שבו ראשית התגלות המשכת כחותיו לפעל הי' נראה בעולם הזה היפך זה ונקרא דורך ענבים כטעם ענבים סחטה לו שהרבה יין עושה, וזהו עיקר גרם דעץ הדעת טו"ר דאח"כ הוליד רושו"ל מה שאמרו ז"ל דחזי לאונסו כמו שאמרו (בפ"ב דעירובין) והוא עיקר עטיו של נחש בתאות, וישי שמת בעטיו של חש נתברר בלידת דוד המע"ה דקרי אנפשי' הן בעוון חוללתי ודרשו רז"ל בעוון מלא אפי' חסיד שבחסידים וכו', וידוע מטעם האריז"ל דבכל מקום שנוספו אותיות משם הוי' מורים תוספת קדושה ומעלה וטובה, ואות ו' הוא אות אמת כידוע (בזהר ר"פ ויקרא), והתאוה נקרא שקר כמו שאמרו לעיל מקרא דערב לאיש לחם שקר כי כל הנאה שלשעה ואחר ימלא פיהו חוץ ואין קיימת לעד רק עד אריגעה הוא דבר שקר ככל הנאות עולם הזה עלמא שדקרא, דעל כן נקרא השקר בלשון הקודש כז"ב דרצה לומר דבר הפסק כמו נהרות המכזבין, מה שאין כן שפת אמת תכון לעד ותאית בני ישראל הדבוקים באלקים חיים כמו שהם קיימים לעולם כך כל כחותיהם כי הכל דבוקים בקדושה, ועל כן אמר ומספר רובע ישראל דעל דבר זה נסתמית וכו' דאותו רשע לא הבין איך יהי' בזה קדישה ומי שהוא קדוש וכו', והיא ע"ד שאי' (בע"ז ס"ה א) גבי בר ששך עינא דבעא למיחזי לנו ישותא תפקע ופקעה עינו, כי עקר החמדה מהעין כמו שנאמר לא תתורו אחרי לבבכם ואחר עיניכם דעין רואה ולב חומד, ועיקר הניאוף בעין כמו שנאמר ועין נואף וגו' סכמו שאמרו (בסיטה) שמשון הלך אחר עיניו וכמו שאמרו (ביומא) טוב מראה עינים באשה וכו', ובלעם הי' חושב עצמו טהור עינים מראות ברע ותמה מי שהוא וכו' יסתכל נעשה שתום העין, כי באמת הוא עיקר הרע עין ופרץ גדר של זנות כי כך הוא באו"ה מי שנראה בגוון טהור עינים ונקי מאיזה דבר הוא במת בשרשו בהיפך, כי כך דרך פשיטת טלפיים שלהם להראות עצמו נקי במקום שהוא עיקר חסרונו בשרשו, ואצל בני ישראל הוא להיפך דבמקום שנראה למראית עין לא טוב הוא באמת בשרשו בתכלית הטוב, כי באו"ה הטוב הוא רק לפנים והוא לעומת הרע שבהם להעל מו ו כסותו מעין הרואים בעלמא דשקרא שהאמת נעלם, ובישראל הרע הוא רק לפנים מצד היצר הרע המסבב את הטוב ומתגבר ורוצה להעלימו:
71
ע״בוידוע דבטבע בעל תאוה הוא טוב עין ואיש טוב לבריות ומי שהוא רע עין ורע לבריות אינו כ"כ שטוף בתאות, אבל באמת כל הרעות מחוברות זה לזה וכל שכן כל הטובות ובשורש ישראל הוא הכל טוב ובשורש או"ה להיפך ובלעם הי' עין רעה מצד הלבוש שלו שהי' מראה עצמו נקי מתאות ונפש רחבה מצד פנימיות שורש הנפש הטמאה שבלבו שהי' מלא תאות כהמות ימים ורוח גבוהה מצד המוח והשכל הטמא שלי, וגוף ונפש ורוח יש לאו"ה גם כן רוח הבהמה ונפש הבהמית אבל לא נשמה דהוא רק נשמת חיים שמצד הקודשה במי ששקרא אדם דעל כן אומרים טהורה היא וגו', ובר ששך שהי' שטוף בזימה בעינין דזנות ערומות דימה דגם בני ישראל כן ומתעננים בזה, וזהו הבישות דבעא למיחזי בבני ישראל והוא לא חשב לקלל עצמו אך שדימה שזה באמת עונג וטובה ולא חפץ לראות רעתם כלל, אבל על האמת זה בישות לחשוב עים חס ושלום גם כן משוקקת לתאות הגשמיות כעינו של אותו נואף, ועל כן עני רבא בתריה אמן שיתקיים במי שהוא על האמת בעא ביכותי' ופקעה עינו שלא יכול עוד להתענג מתאוותו בעיניו, כי עין איש היהודי אין לו תענוג באת אלא על יצית הדומה לרקיע מביא היראה וכמו שאמרו לעיל דגוון תכלת מורה על זה, ובזה נתלקו כל מיני תאות כי אפי' יראה רעה ויראת העונש מבטלת תאות רעות כנודע על פסוק רק אין יראת אלקים במקום הזה וגו':
72
ע״גוזהו שאמר לו רבא אתון אית לכו אימתא דמלכותא ובזה מתלקת התאוה אבל אנן לית לן וכו', כי יראת שמים דבני ישראל הוא באמת תכלית התענוג שלהם דעל ידי זה זוכים לאהבה והוא דרגא דיצחק דמחוי להו הקב"ה בעינייהו כמו שאמרו (בפקר רע"ק), וזהו תכית עינים העין רואה ולב חומד דבני ישראל כמו שאמרו ז"ל מהו תאותן של ישראל הקב"ה, ויראת שמים מבטלת כל מיני יראות דעולם הזה והיא מושכת אחרי' אהבה ועונג, ודרגא דדוד המע"ה הוא דרגא דאשה יראת ד' כנודע ועל כן נקרא טוב רואי ושפירא דעיינין התאוה שלו הי' למי שראוי' לו מששת ימי בראשית שממנה בנין מלכות בית דוד שנא' בו כסאו כשמש נגדי ושמיח בן דוד הגואל אמיתי לבני ישראל גאולת עולמים ונתאוה לדבר הקיים לעולמי עד לא להנאת שעה הפוסקת, וכך בעוון מלא דחיללתי אף שמצד התגלות עולם הזה נראה כונה להנאת עצמו ונקרא עוון ואף שהי' במותר לו, ואפי' מי שאין מקדש עצמו במותר לו אף לפי דברי רמב"ן (ר"פ קדושים) דעל זה נאמר מצות עשה קדושים תהיו מכל מקום אין לקרוא זה עוון, וכל שכן בזה שאמר אפי' חסיד שבחסידים וכו' דמשמע שאי אפשר לסלק ההנאה לגמרי לא שייך לקרות עוון, וגם מה שאמר על אמו בחטא שוגג ועל אביו עוון היינו כמו שאמרו ז"ל על פסוק עבדך בן אמתך שבקש ישי לבוא על שפחתו, ונראה ודאי לא הי' שפחה כנענית דצדיק כישי שמת בעטיו של נחש אי אפשר לייחס לו חטא גמור ואפי' שנזדמן אשתו מכל מקום הרי בכהאי גונא כתיב וד' יסלח ונקרא חטא ואיך אמרו עליו דמת בעטיו של נחש, ונראה דהיתה אמה העברי' ועל כן נאמר בלשון הכתוב אמתך והי' יכול לייעדה ותהי' אשתו אלא שהרגיש שאינה בת זוגו, ומכל מקום דוד המע"ה קרי לנפשי' בן אמתך על ידי שהיא בצדקתה גרמה לידתו נחשב לבנה כמשה רבינו ע"ה לבן בתיה על ידי שגידלתו, והרגיש שבנו שיוליד יהי' נחשב בנה על כן חשב שתלד ממנו שלא דרך נאושין רק בביאת זנות שאינה זיווגו לאישות, ואף שזה נקרא ביאת זנות נראה דהיינו כשאין ראויה לו דהוא זנות בעלמא אבל אם באמת ראוי' ומזומנת לו מן השמים וע"ד שאי' ביהודה ותמר ממנו יצאו כבושים ורמז למלאך הממונה על התאוה אינה קדישה כלל, וחשב גם הוא דכל בנין המלכית דישראל ראוי להיות על דרך זה, כי עיקר ענין המלכות נקרא ככל הגוים אשר סביבותינו כי הוא שייך רק לגוים דבני ישראל אין להם מלך אלא הקב"ה וכן אמרו (שוח"ט כ"א) במשיח דיבוא רק ללמד לאו"ה ונהרו אליו עמים רבים אבל ישראל לא יצטרכו לו, ועל כן נאמר שום תשים עליך מלך דאצל בני ישראל הוא רק מה שהם משימים אותו ומקבלים מלכותו עליהם על דרך עשה לך רב דפירש הר"ב אף שאינו רבו באמת, ואינו מלוכה בעצם ומצד עצמו אלא על או"ה וכמו שאמרו ז"ל בדוד המע"ה ידיך חדות וחרוצות לפדות עולם, וכן שלמה המע"ה מלך על כל העולם כולו וזה מצד הגבורה והיראה וזה מצד החכמה והאהבה ורצה לאהפכא לא לאכפייא וכמו שיהי' כן לעתיד אז אהפוך אל עמים וגו', וחשב הוא שזה באמת עיקר המלכות רק על או"ה ומאחר דהוא נמשך ממלכות שמים וכמש"ש לברך שחלק מכבודו הוא החלק מה שהשם יתברך מושל בגוים ומחי' אותם גם כן:
73
ע״דוידוע מה שאמרו ז"ל בנביאי או"ה משל לבא על פלנשו במטמוניות, וכן כל ירידת שפע לאו"ה הוא ע"ד בעילת זנות במ' שאינה אשתו וזהו שורש בנין המלכות, אך זהו באמת במלכי או"ה דנקרא שחלק מכבודו לבשר ודם שאין לו שייכות לו כביכול, אבל מלכי ישראל שחלק מכבודו ליריאיו דהם תוקף היראה דלית להו מגרמייהו כלום הם עיקר אשה יראת ד' אזא דאשת חיל עטרת בעלה, ועל כן נקרא מלך ישראל לא מלך הגוים כלל כי כל השפעתו הוא על ישראל ולא לגוים דקולט השפע מהם ולא משפיע להם כלל, ורק ביהודה ותמר שהוצרך לתקן נפשות ער ואינן וקליטת אותן ניצוצות מיד להכניסן לקדושה גמורה לא הי' אפשר אלא על דרך זה שיהי' כעין בעילת זנות וגם זה קודם מתן תורה דלא הי' עדיין איסור בבעילת זנות, ונמצא כפי האמת הי' נחשב מחשבתו זו לעון אף מכל מקום אין כאן עוון בפועל כלל דהוא ל איכוין לאיסורא רק לשם שמים ולהוליד מלכות בית דוד, וגם לא עלתה בידו איסורא אלא פעולת היתר ועל כן חשבו העון רק מה שכיון להנאת עצמו, היינו דמכל מקום הי' זה טעות מה שחשב שמהאמה יצא מלכות בית דוד לא מאשתי, וידוע דכל טעות בא על ידי איזה נגיעה שיש בלבו לגרמיה שהוא כמו שוחד המעוור עיני חכמים שלא להשיג האמת דלולי כן ודאי אדם גדול הי' משיג האמת רק מפני שהי' לו נגיעה דהנאת עצמו בזה, וכבר אמרו (בסוטה) איהו בבוצינא ואתתי' בקרי ולאו דוקא בזנות גמור אלא הוא הדין בכל אבזהייהו דתאוה וכונה דהנאת עצמו כפי מה שהוא באיש גן הוא באשה עוד יותר דהם לבשר אחד מצד הגוף המתאוה ועיק התאוה ממנה, ומכל מקום אמר אאמו רק בחטא דכיון שהי' במותר לה אינו בגדר עוון רק חטא וחסרון בעלמא מיהת, אך כבי דידי' שיצא לפעל במחשבתו דבר הנחשב לעון נקרא עוון, ומכל מקום אינו עוון גמור דבאמת אין כאן עוון כלל כנזכר והכונה להנאת עצמו אינו מצד עצמו בגדר עסן רק מה שכאן הי' נראה כמו עוון, אבל זכה על ידי כונתו לשם שמים דנרמז כאן בעוון מלא שנתוסף בעון זה אות הו' דשם הוי' ב"ה המבריח מקצה אל הקצה ורומזת דלית מגרמי' כלום ואין עוד מלבדו וממני יצאו כבושים,ועל כן דרשו מזה אפי' חסיד וכו' וכפשטיה גם מעון סתם נדרש זה אך מי יאמר דישי הוא חסיד שבחסידים, אף ממה שכתוב בעוון מלא למדנו דעון זה דכונה להנאת עצמו הוא מצד השם יתברך שרצה שיהי' כן וישנו אפי' בחסיד שבחסידים:
74
ע״הוהיינו כידוע מהטבעים דכל הולדה הוא רק על ידי תאוה וכאשר הוא בתוקף התאוה אז יהי' הנולד זריז וממולא וחכם דעל כן רובן של ממזרים פקחים, ואם לא בתאוה כ"כ יהי' עצל וסכל ושלא בתאוה כלל לא יוליד כלל, וכן אי' (ביומא) דכשכבשו יצר הרע לא אשתכח ביעתא בת יומא ולא אמרו דלא הי' זיווג רק לא הי' הולדה שאינו בלא יצר ותאוה, וכך רצה השם יתברך שיהי' יצירת האדם על ידי תאוה ושיהי' בו יצר דתאוה בתולדה ועל ידי זה יהי' מקום לבחירה ולהשתדלות ומקום לתורה שהוא רק על ידי היצר, כמו שאמרו (בפרק רע"ק) כלום יצר רע ביניכם ואינכם צריכים לתורה שהיא ניתנה רק להיות תבלין ליצר על ידי תרי"ג עטין שבה, ועיקר נטיעת היצר באדם הוא על ידי תאות האבות בשעת יצירה, ושורש היצר אינו לרע דהרי יש יצר טוב גם כן נקרא יצר דחשקות הלב הוא הנקרא יצר כאשר יש בו תוקף חשק והמיון חמדה ותשוקה לאיזה דבר טוב או רע זהו תוקף היצר, ויצר זה לא יתבטל גם לעתיד כמו שאמרו (במדרש הנעלם) דנקרא לבן דאתלבן ולא יהי' בו זוהמא רק לב להוציא בשר כמו שאמרו ז"ל על פסוק ונתתי לכם לב בשר, ועל כן יש בעון זה אות אמת דתכון לעד, ואז כשיתלבן ויתברר דכל תאות דבני ישראל הוא מהשם יתברך יהי' הקמת סוכת דוד הנופלת דכל הפלתה בעולם הזה לשעה הי' על ידי חטאי התאוה וכמו שטענו בזה שונאי דוד על דוד המע"ה, ואף דהוא נתברר בחיי שלמה בנו דנמחל אותו עון ולא חטא, החלו אז לטעון בזה נגד שלמה המע"ה שגם הכתוב אומר עליו בזה בענין הנשים נכריות, ונכתב סורחנו כמו שנכתב סורחן דוד המע"ה כדי להורות תשובה לדורות דהרי ממנו עיקר שלשלת משיח המתקן לגמרי תאוה זו, כי כך המדה שבמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים קמורים וכו' כי הם ממתיקים הרע במקורו ולהפכו לטוב, שדבר זה הוא תכלית המכוון בבריאת האדם בעולם הזה מקום התגלות השקר והרע ושהוא יהפך הכל לטוב, ואז יהיו כל ישראל נקראים גם כן על שם יוסף שארית יוסף דיתברר דכולם צדיקים ואפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור וגו', כי בעולם הזה אפרים מקנא ליהודה כי הוא צדיק גמור ויהודה רואה שאינו כן ותחלתו ער ועונן וגם עליו הי' טענה במעשה דתמר וכן כל הנבחרים משבט יהודה כדוד המע"ה ושלמה המע"ה ימחשיב עצמו לצדיק נגדו ומעלוה ממנו, ואעפ"כ רואה שהקב"ה בוחר בזרע יהודה למלוכה וזה קנאה גדולה והוא קנאת ירבעם בשלמה המע"ה, וכמו ששמעתי דהוא הי' נקי מתאות ולא ראה קרי מימיו דעל כן נקרא איש אפרתי ועל כן מצא חן ביני אחי' השילוני, ועל ידי קנאה זו מעורר קטרוג למעלה עד שעל ידי זה נחלק מלכות בית דוד ועד שניטלה מהם בחורבן ביהמ"ק ועי"כ יהודה צורר לאפרים, ועל כן אמר דלעתיד כשיבורר צדקת כל ישראל לאיהי' לא זה יקנא ולא זה יצרור:
75
ע״וובירור זה היינו לא בעריות ואיסורין גמורים חס ושלום, רק בתאות דהיתר ובעון דהוצאת ז"ל דעל כן לא נכתב איסורו בפירוש בתורה, דאם כן בעולם הזה שלא נתברר עדיין חזרת כל הניצוצות לקדושה כל זמן שלא נתקבלו נדחי ישראל הי' נראה כנדח חס ושלום וכמו שאמרו (בזוהר) דעל עוון זה אין מועיל תשובה דאין עוון שמוסיף כח ושפע לחיצונים רצה לומר כמוהו, אלא שכל זה למראית עין בעולם הזה ועל כן לא כתב אזהרה על זה בתורה דנקראת תורת אמת שהיא קיימת לעולמי עד ועון זה אינו אלא מצד העולם הזה שיש מקום לחיצונים ושיהי' זרע קודש נשפע לחצונים ואין זה באמת כלל, ועל כן אף העונש על עוון זה בדור המבול וער ואונן הוא מקודם מתן תורה שזה מצד מדת דרך ארץ שקדמה לותורה דהזיווג נקרא בתלמוד (בסוף נדרים ופרק מי שאחזו ועוד טובי) בלשון דרך ארץ והמוצא ז"ל נקרא שאינו בדרך ארץ, וזהו דרך עץ החיים שאמרו (בתדבא"ר רפ"א) דרך זו דרך ארץ דמי שהוא בדרך ארץ בשמירת הברית כראוי יוכל להגיע לעץ החיים שיחי' לעולם כמו שיהי' לעתיד, אבל לא זכה לזה עדיין אדם בעולם הזה זולת אליהו דנקרא מלאך הברית ואמרו (בזוהר) דהי' באמת מלאך ונשלח לעולם הזה וזכה שלא הי' בו יצרא דתאוה כלל, אבל שאר כל אדם אי אפשר להגיע לזה ואפי' חסיד שבחסידים וכו' כי יש כרובים ולהט החרב לשמור את דרך וגו', וידוע פירוש רז"ל על כרוב כרביא וכאן רצה לומר חטאת נעורים כי יצר לב האדם רע מנעוריו ובילדותו אי אפשר להיות נקי לגמרי מתאות, וגם אם ימצא הנקי לגמרי גם מילדותו שזהו על כן מי שבטבע תולדתו אין בו חסרון זה דתאוה יש לעומתו בו החסרון בכעס דהם תרין יצרין ההפכים שבאדם, וזהו להט החרב המתהפכת ואמרו (בזוהר ותיקונים) דמתהפכת לזמנין חיי לזמנין מותא, היינו דמי שנקי לגמרי מתאות אי אפשר שלא יהי' בו שורש כעס אלא דיש רוגזא דרבנן דאיהו טב בכל סטרין כמו שאי' (בזוהר) וכמו שאמרו ז"ל דאורייתא מרתחא ליה דהנה כח דברי כאש והם דברי אלקים חיים ויש בזה חיים ותוספת חיות, אך מכל מקום הנקי מתאות לא ימלט שלא יהי' לו חסרון בכעס דלולי כן הי' חי לעולם והשם יתברך לא רצה בזה עד עת קץ שיבולע המות לנצח וברא יצר הרע לשמור דרך חיי עולם:
76
ע״זומשה רבינו ע"ה רבן שלישראל יוכיח דנקבר מול בית פעור הרומז לתאות שהי' נגד זה לגמרי, ומכל מקום אמרו ז"ל אף הוא בחטאו מת מה שאמר שמעו נא המורים והכאת הסלא שהי' מכלל כעס ורוגזא שלא ברצון השם יתברך הנגלה, ואף למ"ד יש מיתה בלא חטא אלא בעטיו של נחש, עטיו של נחש היינו חסרון התאוה שיש בתולדה מעטיו של נחש כמו שכתבתי לעיל, וזהו השמירה לדרך עץ החיים ועל כן אמרו (בזוהר) דאין מועיל תשובה היינו שיועליל לדמרי כמשפט התשובה הגמורה דזדונות נעשו כזכיות שמתקן הקודם לגמרי ועד ששב עוד לזכות ועדיף מצדים גמור דבמקום שבעלי תשובה וכו', דזה אי אפשר בעון זה דאם כן הי' מסתלק ממנו השמירה מדרך עץ החיים והי' אוכל וחי לעולם ואין רצון השם יתברך בעולם הזה בזה ושם שומרים שלא יוכל להגיע לזה היינו שלא יוכל לתקן כ"כ ולשוב לגמרי עש שיוכל לחיות לעולם, אבל מכל מקום אין לך דבר שעומד בפני התשובה והתשובה שבמדת היסוד ברית קודש זוכה מיהת להארכת ימיו ושנותיו, וכל הבטחות התורה בכל מקום הוא על הארכת ימים וכן נא' בתורה אורך ימים בימינה ודבר ארוך יש לו סוף עדיים אלא שארוך, וזה לא כיעקב אבינו ע"ה שנחלתו בלא מצרים דעל כן לא מת כלל, ובאמת התורה נקרא חיי עולם שנטע בתוכינו וכן אמרו עץ החיים זו תורה שנא' עץ חיים היא למחזיקים זה ואוכליה חיים לעולם, וכל הנפשות ישראל שקבלו התורה על הר סיני אחידין באורייתא ועל כן כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב דהיינו חיי עולם, אך בעולם הזה דנקרא עלמא דשקרא שאין האמת ליעקב נגלה אין דבר זה בהתגלות, וען קבלתי בפירוש לשון (התיקוני זוהר) גבי אבני שיש טהור דלעתיד יתגלה דלא הי' מיתה כלל בשורש זרע יעקב והמיתה דבעולם הזה הוא רק מצד ההתגלות שבעולם הזה ולא כשיתגלה האמת לאמיתו, ועל כן בקרא כתיב ובשוב רשע הוא יחי' סתם חיים היינו חיי עולם, ורז"ל למדו מזה דמארכת שנותיו כי עיקר התורה שבעל פי הוא ההתגלות של תורה שבכתב בנפשות דבני ישראל בעולם הזה דלא בשמים הוא, והכתב הוא דברי הנביא מפי ד' מגלה האמת לאמיתו אלא שבעולם הזה הוא נעלם ואי אפשר לדעת כלום מתוך התורה שבכתב רק על ידי פירושה שבעל פי שהוא גילוי מה שבכתב, וכפי הגילוי דעולם הזה הוא רק הארכת שנים כי בעולם הזה אין אפשר להתגלות יותר שהרי אף יעקב אבינו ע"ה דלא מת כפי הנגלה בעולם הזה הרי קברו קבריא וחנטו חנטיא:
77
ע״חורבינו הקדוש שאמרו עליו (כתובות ק"ג ב) דבא לאחר מיתתו לביתו כתבו גורי הארי"י ז"ל דהי' ניצוץ יעקב אבינו ע"ה דלא מת כמו שאמרו (בספר יין המשומר וזולתו), ואף על פי שהוא הי' קצת בגלוי יותר דבא לביתו מכל מקום אמרו שם דמשנודע לשבבתי לא בא עוד כי בהתגלות בעולם הזה אי אפשר, והוא גם כן מזרעא דדוד וזרע הלל ורשב"ג ותיקן מדת התשובה עד היסוד בה, דעל כן נקרא קדוש שהוא על ידי גדר עוה וכמו שאמרו (בשבת קי"ח ב) דלא הניח ידו למטה מאבנטו והוא לשמירת הברית, וכן אמר שם לפי מותו דלא נהנה מעולם הזה באצבע קטנה ופירשו קמאי דרצה לומר ע"ד שאי' לא כל האצבעות שוות, ואף דאפי' חסיד שבחסידים וכו' מדרגת הקדושה הוא למעלה ממדרגת החסידות שמכניס קדושה גם בהנאת עצמו עד שאין נקרא בזה נהנה מעוה"ז, וכל ישראל נקראו קדושים כמו שכתבתי לעיל אלא שבעולם הזה אינו מבורר והוא הי' המברר דבר זה בעולם הזה, ועל כן אף דאמרו (בפרק הפועלים) דשלחה ו אשת ר"א ב"ר שמעון כלי שנשתמש קודש וכו' ומדהובא בגמ' דברי' משמע דלא דברה דברי ריק וגם משמע שם דרבי הודה לה, ומכל מקום הוא נקרא בשם קדוש סתם בין כל התנאים לא ר' אלעזר בר"ש היינו דהוא משבט שמעון כפי קבלתי הנזכר לעיל על כן היתה קדושתו נעלמת בעולם הזה והגילוי הי' ברבי, ועל כן אמרו (בסנהדרין צ"ח ב) אי מן חייא הוא כגון רבינו הקדוש ובמדרש (איכה) וירושלמי (דשבת) אמרו עליו קרא דרוח אפינו משיחד' שהוא ההתפשטות דחזקיה דגם כן בקשו לעשותו משיח, ובדורו הי' הרבצת התורה ביותר בישראל כידוע בדברי רז"ל כמה פעמים וכן בדור רבי, ואמרו (בזנהדרין) דמימות משה רבינו ע"ה עד רבי לא הי' תורה וגדולה במקום אחד, וחזקיה לא הי' כולי שני דהוי שבנא שלא הי' כפוף לו ורבי משנתפרסם ונתגלה קדושתו בישראל שנתמנה הי' הוא היותר גדול דהכל כפופים לו, כי כן הדורות הולכים בגילוי יותר עד משיח שיהי' בתכלית הגילוי בפעל ואצל רבי הי' גם כן תכלית הגילוי בכח, היינו כי ידוע דנפש הפרנס וראש הדור הוא הכולל כל הדור, כי לעולם כל דור הוא קומה שלימה והראש הוא העיקר וכולם ענפיו ועל כן אמחרו (בערכין) פרנס לפי הדור והדור לפי הפרנס, ושניהם אמת אע"ג דמקשה התם מצדקי' ויהויקים היינו נענין ההתגלות בפעל במעשה בעולם הזה ומ"ש שם תוקפא וניחותא היינו כחות הלב:
78
ע״טובדור רבי הי' התגלות הקדושה בו המעידה גם כן על קדושת כלל ישראל קדושים שהם ענפיו, והקדושה היא המדרגה אחרונה במדריגות דרפב"י (בסוף סוטה) [כפי גירסא דילן בגמרא והיא העיקר וכמו שאמרו בזה במקום אחר] בהשתדלות האדם המביאה לידי רוה"ק וביאת אליה ותחיית המתים, על כן הי' מעין משיח אלא שלא הי' ההתגלות בפעל בכל הנפשות דישראל שבדור עד שתשוב הנבואה ורוה"ק לישראל כמו שנאמר לעתיד אשפוך רוחי על כל בשר ויזכו לתחיית המתים, ומכל מקום הוא זכה לעצמו שלא מת וזכה לחבר המשניות חבור הכולל כל תורה שבעל פי שלא הי' עד זמנו, והתחלת תורה שבעל פי הוא מדור המע"ה שהתחיל להתגלות אור המלכות פה תורה תורה שבעל פי קרינן לה, ותכליתו במשיח שאז יהי' שלימות התורה שבעל פי שהוא החכמה המתגלית על ידי חכמי ישראל בעולם הזה דעד זמנו יתגלה כל מה שמוכן לתלמיד ותיק להתחדש ולהתגלות, ובימי רבי התחיל שלמות זה בחבור המשנה שהוא הכולל כל תורה שבעל פי וגם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נכלל בה אלא שעדיין הכל בכח לא בפעל:
79
פ׳ועל כן אמרו (בסוף נידה) שהוא סיום הש"ס כל השונה הלמת בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב, דהלכות רצה לומר משנה דקרו ליה הלכות והלכתא בכל הש"ס ומדרשות שבזה זוכה לחיי עולם, דהאחיזה באורייתא הוא רק על ידי תורה שבעל פי שבה הוא הגילוי דתורה שבכתב המושג ללבבות ונפשות דבני ישראל שאי אפשר להשיג בתורה שבכתב אלא על ידי שבעל פי, כי תורה שכתב הוא הופעת השם יתברך אורו לבני ישראל בשעת מתן תורה דנעשו על ידי זה חרות מיצר הרע ואז הי' די תורה שבכתב לבד וכמו שאמרו (בנדרים) דאלאמלא חטאו לא ניתנה להם אלא התורה וספר יהושע ערכה של ארץ ישראל, דהתורה הוא מצד הזמן והנפש וניתנה במדבר דקביעות המקום הוא נתפרש בספר יהושע וביארתי זה במקום אחר, ועל כל פנים הי' די להם להיות מובן הכל מתורה שבכתב לבד כי הי' גלוי אור השם יתברך בתורה המאיר ומגלה כל נעלם, אבל על ידי החטא עלם זה כמו שנעלם האור דששת ימי בראשית שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא שאמרו דנגנז בתורה, וההתגלות הוא על ידי תורה שבעל פי שהוא תיקון החטא כי התורה תבלין ליצר הרעולא על להבא לבד רק גם על מה שעבר וכמו שאמרו ז"ל בתיקון העבירו להוסיף בלימוד ובזה נתתבל היצר, וכפי ההעמקה בדברי תרוה כך יוכל להשיג מעמקי מדריגת התשובה לתקן הקודם כי על ידי היגיעה בתורה שבעל פי להשיג מעמקי התורה על ידי זה מתגלה לו כל אורות התורה להיות מאירים לו וממילא נדחה כל מיני חשכות, ועל כן בשלימות התורה שבעל פי נשלם כל תיקון הקדום ונתגלה אור הבהיר שבבני ישראל דאחידא באוייתא ובעץ החיים:
80
פ״אוהתחיל התעוררות גילוי אור זה בימי רבי בחבור המשנה ועל כן אמרו (בויקרא רבה) דבזכות המשניות הגליות מתקבצים כמו שנאמר כי יתנו בגוים וגו', והיא קבוץ הנדחים של כל הניצוצות דבני ישראל המפוזרות שהוא על ידי עוון קלקול הברית כזכר לעיל, ועל כן לימוד המשניות נראה לי דהוא תיקון לעון קרי והצאת ז"ל ומועליל לקבץ הנדחים ולהחזירם לקדושה כי כל הנפשות דבני ישראל שרשם בתורה דאורייתא וישראל חד, בסוד נפש דדור המדבר דורו של משה שקבלו התורה שבכתב שורשם באותיות התורה שבכתב כידוע, ושאר הדורות שהם הענפים המתפשטים מאותו דור נראה לי שדרשם בתורה שבעל פי שהוא ההתפשטות דתורה שבכתב וליכא מידי דלא רמיזי בתורה שבכתב, אלא שהוא שם ברמז והעלם וכך היות נפשות שאר כל הדורות גנוזות וכלולות בהעלם בדור המדבר שהרי מהם יצאו, וכפי התורה שבעל פי המתחדשת בכל דור ודור כן הם הנפשות דבני ישראל שבאותו דור:
81
פ״בוידוע דעל ידי עץ הדעת טו"ר דגם תורה שבעולם הזה המושגת עתה הוא מסטרא דעץ הדעת כמו שאמרו (בתיקונים) נמסרו הרבה דברי תורה לחיצונים שצריך להוציא מהם כמו ישי בתורה שבכתב הרבה פרשיות מאוות ודברי לבן ועשו ופרעה וכיוצא ספרשת בלעם ובלק וכדומה, והם דברי תורה שנמסרו מחטא אדה"ר למקום שנמסרו, ובשעת מתן תורה חזרו הכל להדושה ויצתה כל התורה כולה מנרתקה התגלות לנפשות דבני ישראל בלימותה עד שאלמלא זכו הי' אז עת קץ הגמור להיות חרות ממה"מ ויצר הרע ושעבוד מלכיות אלא שגרם החטא, ואף דהתורה שבכתב הוא כבר בשלימותה לבני ישראל לבד ולא עשה כן לכל גוי, מכל מקום מצד ההתפשטות דתורה שבעל פי עדיין יש בה שצריך להוציא מהחיצונים רצה לומר שנמסר על ידיי החטאים דבני ישראל וביחוד עוון דהוצאת ז"ל, אלא שזה אינו אצלם דברי תורה גלוים בפעל כמו בתורה שבכתב שמדבריהם ושיחתם ממש נעשה דברי תורה, כי התורה שבכתב הוא מחשבת השם יתברך בבריאת העולם דעל כן הוא דפוס של מעשה בראשית כמו שאמרו (בבראשית רבה פ"א) שהיא הדפתראות ופנקסאות של ציור כל העולמות הנוצרים ונבראים, וגם האומות מכלל ברייתו של עולם ויש גם בהם אותיות דדברי תורה שמזה נמשך הניצוץ המחי' אותם דלולי כן לא הי' להם שום מציאות כלל, ועל כן החזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון לקבלה כי הי"ל גם כן צד שייכות מה אליה כפי הדמיון של עולם הזה, אף כפי האמת דשרשם ברע כל מציאותם הוא בשביל ישראל ולצרכם וכמו שהם בעצמם עתידים לומר לעתיד כשיכירו האמת דהרבה כרכים וגשרים ומרחצאות וכו' הכל בשביל ישראל כמו שאמרו (בריש ע"ז), והיינו דבאמת לאמיתו הי' הכל בשביל ישראל רק שהם לא כיונו לזה, ועל כן כל האותיות דדברי תורה שהי' בהם מצד השפעת השם יתברך בבריאה ניטל מהם וניתן לישראל מורשה קהילת יעקב וגוי העוסק בתורה חייב מיתה, אבל תורה שבעל פי הוא מה שחכמי ישראל מוצאים מלבם דבר זה אינו אלא ביד בני ישראל, והאומר יש תורה באו"ה אל סאמן ואף על פי שיש חכמה באו"ה מחכמתם אין נעשה דברי תורה כלל רק מחכמה הנובעת מלב בני ישראל, ולא בחנם אמרו ז"ל לשון זה אם יאמר לך אדם יש תורה וכו' ומהיכי תיתי יאמר כן, אבל הם צפו ברוח הקודש מה שעתידים המתפלספים שבדורות אחרונים לומר כי חכמה חיצונית דבני יון הם סתרי תורה והודיעו לנו שלא נאמין, ולא זהו הדרך בהוצאת דברי תורה מהחיצונים לקבל דברי חכמתם כמות שהוא ולומר שזהו דברי תורה שנקלט מהם על דרך שיש בתירה שבכתב פרשת בלעם דהי' מנביאי או"ה עד שלא ניתנה תורה ומשניתנה תורה כבר טלו דברי תורה שהי' בהם מהם:
82
פ״גואמרו בתנחומא (פרשת נח) דעל כן ניתן תורה שבעל פי שעתידין או"ה לתרגם התורה יונית ולומר אנו ישראל ויאמר הקב"ה מי שמסטורין שלי בידו וכו', והיינו דלתורה שבכתב יש גם להם שייכות שגם מדבריהם יש בדברי תורה דעל כן נגלית בכתב לכל באי עולם, אבל תורה שבעל פי הוא מסטורין של הקב"ה שאי אפשר לגלותו בכתב כלל דעל כן לא נכתב בתורה שבכתב, רק סוד ד' ליראיו הם כנסת ישראל אשה יראת ד' דמעמקי לבבם צופה להשם יתברך דעיקר היראה בלב וכמו שאי' (ביומא ע"ב ב) על פסוק ולב אין, ועל ידי כך השם יתברך שוכן בקרב לבבם ולכן יוכלו להשיג מסטורין וסוד ד' הגנוז בתורה שבכתב, והתורה שבכתב הוא נובלות חכמה העליונה כמו שאמרו (בבראשית רבה) ותורה שבעל פי הוא נובלות בינה שלמעלה דהיא לבא ותמן הלב מבין וממנה נשפע הבינה ללבבות דבני ישראל להבין דבר מתוך דבר שבתורה שבכתב, ובחכמה שהוא ראשית הגילוי דיש מאין כנקודה בלבד בלא התפשטות לאורך ורוחב דעל כן רמוזה באות י' שבשם כידוע יש מקום לאו"ה לטעות שגם הם נגלים בעולם הזה לישף ועל כן יש חכמה באו"ה גם כן בעולם הזה כמו שאמרו ז"ל עד לעתיד דהאבדתי חכמים מאדום כי אז ד' בדד ינחנו ואין וגו', אבל הבינה שהוא ההתפשטות ראשית הגילוי הסתום להיות נגלה מפורש בלב מבין תמן נבעו מצפוניו דעשו וחבריו כל שרי או"ה שאין להם שום שייכות אל הקדושה:
83
פ״דועל כן בינה ומלכות שניהם רמוזים באותיות ההי"ן דשם כידוע, דבה' נברא העולם הזה שהוא התפשטות כל מיני נבראים שונים ויש מקום לצאת למי שרוצה כמו שאמרו (במנחות ק"ט ב), והאומות הם היוצאים ולא נשארו שם ואין להם שייכות לגוף הה' הרומז לכנסת ישראל, וקודם שיחטא הוא ה' תחתונה, ואחר שיחטא וישוב דמעיילא ליה בהך וקושרין לו כתר כדאי' זהו ה' עליונה הרומזת לתשובה דלבבו יבין ושב כידוע, ובמקום שבעלי תשובה עומדין וכו' דמתעלין על צדיקים גמורים שעולין דרך פתח העליון והקב"ה קושר להם כתר עליון לידבק בבינה אטימא עילאה שהיא למעלה מעלה ממדריגת צדיק גמור ועל כן רומזת גם כן לעוה"ב, אף דהעולם הזה נברא בי' מכל מקום אותם הנוחלים עולם הזה שהם כנסת ישראל דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב היינו דלעתיד יבורר דכולם עיילי בהך וכנסת ישראל רמוזה בה', אלא דבעולם הזה הוא ה' אחרונה והבעל תשובה נראה גרוע מצדיק גמור ובא אחריו אבל לעתיד ד' עושה חדשות דנקבה תסובב גבר ותתעלה בסוד אשת חיל עטרת בעלה כנודע, היינו תתשוב להיות ה' ראשונה על ידי שלימות התורה שבעל פי בבינה שבלבם יזכו לדבק במדת הבינה שלמעלה היינו הבינה שהאציל השם יתברך להשפיע בעולם, כי הקב"ה לבבן של ישראל והשגת הבינה שבלבבם הוא השגת המסטורין דהקב"ה והבינה הגנוזה דאכתי לפומא לא גליא אלא שהיא מתגלית על ידי פיות בני ישראל בכל דור ודור בתורה שבעל פי עד עת קץ שיתגלה גם הקץ האמתי עין כל מלבא לפומא דבני ישראל, ואז יהי' תכלית שלימות התורה שבעל פי ותכלית שלימות מדריגת התשובה דהא בהא תליא כפי שלימות מדת התושבה בלבבות דבני ישראל באיזה דור כך הוא ההתגלות דתורה שבעל פי שבחכמי אותו דור, דעל כן דוד המע"ה שהקים עולה של תשובה ממנה התחלת תורה שבעל פי בהתגלות שהוא החכמה שביד החכמים דעדיפי מנביאיםבזה כמו שאמרו (בבבא בתרא י"ב א) עיין שם בהרמבן"ן ונזכר (לעיל סימן ג) דהוא השגת רוה"ק דנשאר גם משנסתלקה הנבואה וכל השגת חכמת החכמים הוא ברוח הקודש:
84
פ״הוידוע דכמו דמשה רבינו ע"ה הי' רבן של כל נביאים כן הי' דוד רבן של כל בעלי רוה"ק, וממנו התחלת התפשטות רוה"ק ישראל וממנו התחלת התפשטות הרבצת התורה והחכמה בישיבות גדולות ותלמידים רבים שלא על ידי נבואה והוא על ידי התעוררות הבינה שבלב שממנה בא להקמת עולה של תשובה, ובדור רבי נתבררו כל הו' קצוות דמדת התשובה שהם כל הכחות שבכח כולם ועל כן נתגלה אז כללות התורה שבעל פי בחבור המשנה דכוללת בכח גם כל מה שיתחדש מחכמי הדורות אח"כ:
85
פ״וועל כן נראה לי דשורש כל הנפשות דבני ישראל כלולות בחבור המשנה, וכן כלולים בה גם כל הדברי תורה שיקלטו על ידי הגליות בין או"ה דעל ידי זה הוא קיבוץ הגליות דכל הגליות לד' כנפות הארץ הי' לצורך זה, כי על ידי החטאים נקלטו הרבה ניצוצות קדושות בשליטת האדם באדם וסופו לרע לו כשיוציאו בלעו מפיו בקיבוץ גליות דאז יהיו כל העמים משרפות סיד והנשארים יאחזו בכנף איש יהודי ויהיו גרים גרורים, כמבואר בכתובים ובדברי רז"ל, כי אותו ניצוץ קדוש מושך עמו כל החיות שבהם כמו שהי' מיתת הבכורים במצרים על ידי גילוי שכינה, והרבה דברי תורה מתחדשים על ידי ההתערבות בין האומות באופנים שונים ובדרך זה הוא קליטת הניצוצות מהם, והם רמוזים כולם במשנה בדרכים שונים ויש בזה הרבה עניינים עמוקים מאוד שאין כאן מקום ביאורם בפרט, ועל כל פנים זה אמת דרך כלל דכל תורה שבע"פ כלולה במשנה, אלא שהוא בה בכח ויוצאת לפועל במשך הדורות עד ימות המשיח, וכן מדריגות התשובה כל אותם ו' קצוות שהיו בכח הם יוצאים לפעל במשך דורות ההם עד המשיח שיגלה ב"ב אמן שיהי' שלימות מדת המלכות המוציאה לפעל מה שבכח הו' קצוות כידוע, ואז יתגלו כל מדריגות התשובה ומעלותי' בהתפשטות גלוי בפעל וממדרגת הארכת שנים נזכה ונחיה וגו' לימות המשיח ולחיי עוה"ב שהוא עולם שכולו ארוך וחיי עולם ב"ב אמן (ונראה לי מזה דלימוד המשניות סגולה לאריכת ימים):
86