תשובה מאהבה חלק א ק״אTeshuva MeAhava Part I 101
א׳ב"ה תקסט"ל ברעזניץ שר התורה גולת המנורה משיב שערה מלחמתה של תורה אלקים לו בעזרה ואוהביו כצאת השמש בגבורה ה"ה מורי ורבי אדוני חמי הגאון המפורסם נ"י ע"ט פ"ה כבוד מוה' אלעזר נ"י והל' נצח.
1
ב׳אחרי דרישת שלומו דמר ושלום תורתו עתה באתי בשביל דברי תורה בהרבה ספקות ושאלות אשר צמחו לרגלי דרך למודי בשעורי' דרבנן מענין לענין באותו ענין ונא ונא אל אהי עליו למשא כי תורה היא וללמוד אני צריך ואדוני הגאון נ"י בגודל חסדו וענותנותו יאיר נתיב לרגלי וינחני דרך אמת.
2
ג׳ספק א' באחד שאמר יאסר עלי ככר זה אם אוכל זה ואכל ככר א' שהוא האסור ונשאר ככר ב' התנאי ואח"כ נתערב ככר ב' מין במינו מה דינו של תערובת זה דלפי פשוט' יהי' כל התערובת אסור וטעם דבר שיש לו מתירין שיוכל לשאול על נדרו אבל אנכי נסתפקתי אם יוכל בנדון זה לשאול על נדרו דהא אמר רבא כ"ו ע"ב נשבע על ככר אם שייר ממנו כזית נשאל עלי' ואי לא לא נשאל הובא בטור ובש"ע י"ד סימן רל"ח והכ' דלא נשתייר מן האיסור כלום א"כ אינו יוכל לשאול וממילא לא הוי דשיל"מ א"ד הכי כיון שנשאר התנאי התלוין בככר האיסור י"ל דשפיר לשאול על נדרו ישפיר הוי דשיל"מ ואת"ל כיון דאכתי נשאר התנאי יוכל לשאול על נדרו דהוי כמו נשאר האיסור עצמו אכתי נסתפקתי.
3
ד׳ספק ב' אם אפשר בנדון דידן לשאול על נדרו לפי מה שכתב ר"ת בתוס' ד"ה אמר רבא כו' דף כ"ח דעיקר חלות האיסור והשבועה תלי באכילת התנאי (דלא כפי' רש"י דחיילת השבועה תלוי באכילת ככר הראשון יהי' איסר או תנאי) א"כ לשיטת ר"ת אין השבועה חיילה עד שיאכל התנאי וא"כ לפי מה דקיימ"ל דאין נשאלין על שבועה קודם שחל השבועה וא"כ הכא דחל השבועה בשעת אכילת התנאי וקודם לזה עדיין לא מיקרי נשבע א"כ א"א לשאול כלל דהאיסר כבר נאכל וקודם אכילת התנאי לא חל השבועה וגם אחר אכילת התנאי א"א שלא נשאר כלל לא מן האיסור ולא מן התנאי ויש כאן דבר חדש שאי אפשר לשאול לא קודם חלות השבועה ולא אחר חלות לשיטת ר"ת עכ"פ לפי דברינו אין כאן דבר שיל"מ ושפיר בטל ומותר התערובות אמנם אכתי נשאר לנו צד אחר לאסור התערובת מכח ספק אחר שנסתפקתי בנדון דידן.
4
ה׳ספק ג' ע"פ מה שכתב הר"ן דטעמא דרבנן דסברי מין במינו בטל משום דכל איסר בהיתר נקרא מין בשאינו מינו ומהאי טעמא דבר שיל"מ לא בטל משום דנקרא מין במינו היתר בהיתר והנה הגם דרש"י ותוס' ל"ל טעמ' דר"ן בדבר שיל"מ אבל הטעם משום עד שתאכלנה באיסר כו' מ"מ בעיקר סברת הר"ן לא מצינו דפליג' דטעמ' דרבנן דמין במינו בטל משום דאיסר בהיתר לאו מן במינו הוא א"כ בנ"ד דהאיסר כבר נאכל א"כ לא נתערב רק ככר התנאי א"כ גם רבנן מודים דמין במינו לא בטיל דהכא נתערב היתר בהיתר דככר התנאי שפיר מיקרי היתר רק שזה תלאו תנאי האיסר בזה עוד יש לנו דרך אחר לאסור התערובות מכח ספק אחר שנסתפקתי.
5
ו׳ספק ד' אם אוכל מהתנאי כ"ש אם חייב באכילת האיסור או דוק' אם אוכל כזית מן התנאי דהנה דף י"ט ע"ב בפלוגת' דר"ע ורבנן אי חייב בכ"ש או בכזית דוק' וכתב המ"ל פ"ד מהל' שבועות דכ"ע בין ר"ע ובין רבנן סוברי' דלשון אכילה בלשון בני אדם בכ"ש ומש"ה מחייב ר"ע בכ"ש ורבנן סוברים דמסתמ' דעת הנשבע שלא יאסר עצמו בדבר יותר ממה שאסרו התורה שאר אסורי' ובכל איסורים בכזית מ"מ בשבועה הואיל ומפרש חייב בכ"ש התם נמי חייב יעיי"ש ולפ"ז דגם רבנן סוברים דאכילה בלשון בני אדם הוא כ"ש ורק בשבועה ודאי אין בדעתו לאסור פחות מכזית שלא יהי' איסור עצמו חמור משל תורה וכל זה בככר האיסור אבל בככר התנאי שלא בא לאיסר את ככר זה בעצמו רק לאיסר ככר אחר א"כ ודאי יש לנו לומר דאפילו בכ"ש נקרא אכילה ואם אכל האיסר בתחילה אסור לאכול מככר התנאי אפי' כ"ש אסור אין כאן בטל ברוב או בששים כיון דאיסורו איסר כ"ש ודו"ק.
6
ז׳ויצא לנו מכלל דברינו חומרא דאתי לידי קולא דלדעתי הדבר ברור באם אכל האיסר ואח"כ אוכל כזית מן התנאי וחייב למפרע על האיסר ככר התנאי הנשאר עוד ודאי מותר לאכול לכתחילה דהא באותו ככר התנאי ליכא איסר רק מצד שעובר על שבועתו למפרע וכיון שכבר עבר על השבועה באכילה כזית מן התנאי שוב אינו עובר כשאוכל הנשאר והשתא לפי דברינו שבככר התנאי עובר אף בכ"ש א"כ אם אוכל כ"ש מככר התנאי כבר עבר על שבועתו בככר האיסר ומותר לאכול אח"כ ככר הנשאר מן התנאי.
7
ח׳ואחר שדבר זה תלוי ועומד בטעמא דפלוגתא דר"ע ורבנן וכדברי המ"ל שהבאנו לעיל אימא בה מילתא לדרוש ולתור בדברי המ"ל הנ"ל הנה הגאון בעל מ"ל נדחק מאד לפרש במאי פליגי ר' עקיבא ורבנן דממה נפשך אי בלשון ב"א אכילה בכ"ש מ"ט דרבנן דפטרו ואי בלשון ב"א בכזית מ"ט דר"ע והי' רוצה לומר דבזה גופי' פליגי ר"ע סובר לשון ב"א הוא כ"ש ורבנן סברי בכזית רק שכתב שזה דוחק ולענ"ד אי אפשר לומר כן דלקמן דף כ"ג קאמר הש"ס ר"י מ"ט לא אמר כר"ל דמוקי מתנית' אליב' דכ"ע שם בתוס' ד"ה דמוקי כו' כתבו והוכיחו דעיקר קו' הש"ס על ר"י אמאי לא מוקי מתני' בשלא כד"א יע"ש ולפי דברי המ"ל מאי מתרץ הש"ס דמוקי מתני' אליב' דכ"ע ולפי דבריו הלא עיקר פלוגת' דר"ע ורבנן אי לשון ב"א כ"ש או כזי' א"כ מנ"ל דגם בשלא כד"א פליגי בלשון ב"א דלמא בזה כ"ע ל"פ דלשון ב"א דוק' כד"א ושפיר מוקמי מתני במפרש אליב' דכ"ע והאיך תלי' פלוגת' דשלכד"א בפלוגת' דכ"ש.
8
ט׳ובזה איכא נמי תברא לפי' השני של המ"ל דרוצה לומר דכ"ע סברי דלשון ב"א בכ"ש ורק רבנן סברי כיון דלשון תורה מתנגד ללשון ב"א אזלינן בתר לשון תורה א"כ מנ"ל דגם בשלכד"א איכ' פלוגת' בזה דלמ' כ"ע סברי דגם לשון תורה גם לשון ב"א הוא דוק' כד"א וגם ר"ע מודה דאינו חייב עד דמפרש ודוחק גדול לומר דסתמא דש"ס סובר בבירר דגם שלכד"א הוי בלשון בני אדם אכילה ושפר תלי' בפלוגת' דר"ע ורבנן אי אזלינן בתר לשון תורה או לשון ב"א.
9
י׳ועוד איך נוכל לומר דלשון תורה הוא דוקא כד"א דיש לנו קבלה או הלמ"מ אבל באוכל מצה שלכד"א יוצא י"ח דאכילה שלכד"א שפיר מיקרא אכילה א"כ אדרבה לפי דבריו לשון תורה מיקר' שלכד"א אכילה ואיך שייך לומר דלשון תורה מתנגד ללשון בני אדם.
10
י״אועוד דלקמן דף כ"א ע"ב איבעי' להו ר"ע בכל התורה כר"ש ס"ל כו' ע"ש ולפי דברי המ"ל אין מקום לספוקא בהא דהא ר"ע ע"כ סובר בלשון בני אדם אכילה בכ"ש ואי סובר בכזית מאי אהני לי אם סובר כר"ש שכל התורה שהוא בכ"ש הלא עכ"פ בלשון בני אדם הוא בכ"ש וגם לשון תורה אינה מתנגד ללשון ב"א דהא גם ר"ש מודה דלענין קרבן אינו חייב רק בכזית א"כ לשון אכילה משמע הכי ומשמע הכי בלשון תורה ומעתה כיון דע"כ סובר ר"ע דלשון ב"א בכ"ש ל"ל למימר דסובר בכל התורה כר"ש ומכ"ש לפי' ראשון של המ"ל דפליג בלשון ב"א ולא תלי' מידי בלשון תורה א"כ איך תלי' הש"ס דברי ר"ע בדברי ר"ש ויש לי עוד להקשות על דברי המ"ל הנ"ל כמה קו' אך אין רצוני להאריך ודי בזו.
11
י״באבל מה שנלע"ד נכון וברור דפלוגת' דר"ע ורבנן אינה תלוי' כלל וכלל בלשון תורה או לשון ב"א אבל הנשבע והנודר כונתו לעשות מחתיכה דהתיר חתכה דאיסור שיהי' הדבר הנאסר אסור עליו ככל איסורי' שבתורה והיינו טעמא דרבנן דסברי דאינו חייב רק בכזית כמו כל איסורי דמכח איסור שבועה אינו נעשה רק ככל איסורי' לא חמיר מנייהו והיינו דאמרו היכן מצינו דכ"ש חייב שזה חייב ור"ע סובר דחתיכה דאיסר שבועה יוצא מן הכלל דהאי שיעורי' המה הלל"מ וההלכה היא רק על איסורי' איסורי' שאסרה תורה לא על מה שהוא בא מחמת עצמו והא חזינן במפרש דחייב בכ"ש מה שלא נמצא בכל התורה א"כ גם לענין זה יוצא מן הכלל דאפי' בסתם חייב והיינו נמי דמספקא לי' לש"ס אי סובר ר"ע כר"ש או סובר בכל התורה בכזית רק הכא משום דמפרש חייב כו' ואין כאן שום קו' וספק בכל הפי' הזה ועיי' בתו' לקמן כ"א ד"ה היכא מצינו דנראה דגם הם כיונו לפרושי וזהו לדעתי דעת הרא"ה שהביא המ"ל והרבה להקשות על דבריו ולדברינו הכל נכון באין נפתל.
12
י״גומאחר שדברינו תלוים בפלוגתא דרש"י ור"ת אמרתי לכאורה להביא ראי' לדברי רש"י על פי.
13
י״דספק ה' שנסתפקתי בנשבע שלא יאכל בליל פסח אם אוכל בשר אם גם בזה אין השבועה חיילה מטעם דאין שבועה חל על דבר מצוה א"ד הא דאין שבועה חל על ד"מ היינו היכא דא"א לקיים המצוה כלל אבל הכא שיוכל לאכול מצה אם לא יאכל בשר הסברה נתונה דהשבוע' חל ודאי אם אכל הבשר ראשונה א"כ השבועה חל בשעת אכילת הבשר ואי אפשר לקיים המצוה ודאי אין השבועה חל אבל אם אכל המצה ראשונה ואחר כך הבשר א"כ כבר עשה המצוה אמאי לא יהי' חייב למפרע אם אוכל בשר.
14
ט״וואם האמת כן הוא כאשר הסברה נותנת שהוא חייב באופן זה קשה מה דקאמרי רבנן לריב"ב מה לנשבע על המצוה משום דלית' בלאו והן ולפי הנ"ל שפיר משכחת לה לאו והן בנשבע לבטל המצוה בתנאי היינו שלא יאכל מצה אם אוכל בשר.
15
ט״זרק לשיטת רש"י שפיר י"ל דכונת חכמים דצריך להיות בלאו והן היינו חייב קרבן בלאו ובהן והכ' לא משכחת קרבן דהא ע"כ איירי שאוכל האיסר ואח"כ התנאי והנה לשיטת רש"י חל האיסר בשעת אכילה ראשונה בין שאוכל האיסר תחילה בין שאוכל התנאי תחילה וא"כ ה"כ בשעת אכילת האיסר דהיינו המצה ע"כ שיודע מן השבועה דאי שגג בשעת אכילה א"כ לא הוי אדם בשבועה וע"כ שאכל במזיר ושוב ליכא קרבן אף שאוכל התנאי בשוגג דעל האיסר מביא הקרבן ועיי' בש"ס דף כ"ח אבל לשיטת ר"ת השבועה בשעת התנאי ואז צריך להיות אדם בשבועה ושפיר משכחת שאכל המצה בשוגג א"כ התמי' במק"ע ויש כאן מקום לפלפל בטעה בדבר מצה וגם יש ליעוד ספיקות ופלפולים בענין זה אך אין העת מסכים עמדי להאריך ואני אחכה מענה מפיו הקדוש הכ"ד חתנו ותלמידו משתחוה ארצה איצק שפיץ.
16