תשובה מאהבה חלק א קל״אTeshuva MeAhava Part I 131
א׳לשון הרמב"ם פ"ד מהל' אסורי מזבח הל' ה' והל' ו' הרובע והנרבע בין שהיתה בהמת שלו כו' ה"ז אסורה למזבח אבל המוקצה אם היא שלו והוקצה קודם שיקדיש נפסל הקצה של חברו או שהקצה שלו אחר שהקדישו ה"ז מותר שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו הנעבד בין שעבד שלו בין של חברו בין באונס בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדש בין לאחר הקדש ה"ז אסור וכ' הראב"ד בין שעבד שלו בין שעבד של חברו אמר אברהם במס' ע"א אוקמי' של חברו בשעשה בה מעשה עכ"ל והאריך בעל לח"מ וסיים וכתב וז"ל גם מ"ש דאפי' לאחר הקדש אסור סוגיא דפ' פרת חטאת (זבחים קי"ד ע"א) הוי תיובתא דשם אמרו על המתני' דהרובע והנרבע המוקצה והנעבד בשלמא רובע משכחת לה דאקדשינהו מעיקרא והדר רבעו אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' וא"כ משמע בההיא סוגיא דכי היכי דבמוקצה יש חילוק בין קודם הקדש לאחר הקדש ה"נ בנעבד ורבינו ז"ל שחילק ביניהם הוא דלא כסוגית הגמרא ואפי' נאמר דרבינו ז"ל איירי בעשה מעשה וכדברי הר"א ז"ל אין לו לחלק בין מוקצה לנעבד בכך דודאי או עשה מעשה אפי' במוקצה לאחר שהקדיש אסור ומיהו לזה י"ל דרבינו ז"ל אזיל לטעמי' דאין איסור מוקצה בלא מעשה כמ"ש לעיל (הל' ד') שיגזזו בו וכיון דאמרו בגמרא דאין איסור מוקצה לאחר הקדש א"כ משמע דלא מהני איסור מעשה והשתא ניחא קושי' אחריתא דמאי הוצרך לאוקמי מתני' כריה"ג ובקדשים קלים לוקמא אפי' כרבנן ואיירי דעביד מעשה ולכך אפילו אקדשינהו מעיקרא חייל איסור מוקצה ונעבד ועם מ"ש ניחא כיון דלאסור מוקצה לא מהני מעשה וכמ"ש א"כ לא מצי לשנויי גמרא הכי משום דמוקצה וקושיא זו איתא ג"כ להר"א ז"ל דסובר בשעשה מעשה סגי אמאי לא שני גמרא בכה"ג וכדכתיבנא ונימא דבין למוקצה ובין לנעבד מהני מעשה לאסור אחר הקדש דלדידי' כל מוקצה אסור בלא מעשה בגופו כמו שהשיג על רבינו ז"ל וא"כ נוכל לומר דהיכא דהקדיש ועשה מעשה בגופו מהני לאסור כיון שהוא מעשה גמור ובשלמא רבינו ז"ל אזיל לטעמי' כדכתיבנא דאית לי' דאין מוקצה בלא מעשה בגופו ומ"מ קאמר הגמרא דלא מהני באיסור מוקצה מעשה אחר הקדש אבל הר"א ז"ל אין לומר כן עכ"ל ומה שרצה לתרץ שם דעת הראב"ד וכ' וז"ל דאפי' בנעבד לא משמע לי' לגמרא לאסור במעשה אחר הקדש אע"ג דבשל חברו מהני מעשה לאסור בשל הקדש שהוא של גבוה לא מהני עכ"ל דבריו צל"ע א"כ ק' מאי פריך הגמר' (חולין מ' ע"א) מברייתא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"א הא ר"ה בהמת חברו קאמר אבל חטאת שהיא של גבוה לא ועו"ק דהא דבשל חברו מהני מעשה הוא מכלים דאחז (ע"א נ"ד ע"ב) והתם של גבוה.
1
ב׳לכך אני אומר לתרץ קושי' הלח"מ על הראב"ד באופן אחר עפ"י מה דפריך הש"ס (ב"ק ע"א ע"ב) ור"מ אמאי מחייב שוחט לאחרים כיון דשחט בה פורתא אסרה ועיין רש"י אידך אסירי הנאה הוא ולא דמרי קא טבח (ולאו דידי' קא טבח) אמר רבא באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכתבו תוס' בד"ה אסורי הנאה וא"ת ל"ל טעמא דלאו דמרי קשחיט ת"ל דאין זה טביחה דמחתך בעפר בעלמא הוה כדאמרינן בהשוחט גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"א חייב שלשה חטאת ופריך אשחוטי חוץ לא לחייב מחתך בעפר כו' וי"ל דהתם נמי לא פריך אלא משום דבעי ראוי לפתח אוהל מועד וכיון שנאסרה בשחיטה סולה תו לא חזי לפתח א"מ עכ"ל אמנם מדברי רש"י נראה דלא הוה שחיטה כלל דהוה כאלו השליכה לאור קודם שחיטה וכ"כ הת"ח לכך נקט הש"ס לאו דמרי ולאו דידי קא טבח כלומר דלא קטבח ולא מידי וכמחתך בעפר בעלמא דמי עייש"ה וכן נראה מפירש"י (חולין מ' ע"ב) בר"ה מחתך בעפר כו' אבל הכא דסי' השני לא אישתחט כלל דחיתוך עפרא בעלמא הוא קמא נמי לאו שם שחיטה עלי' עכ"ל לפ"ז ילה"ק ל"ל למילף מוקצה ונעבד דפטור אשחוטי חוץ מלפני ה' (עיי"ש זבחים קי"ד ע"א) תיפוק לי' גבי שחוטי חוץ כתיב אשר ישחט והאי לא אישתחיט כלל דמחתך בעפר (וכעין זה הקשה במשמרת הבית על ב"ה עייש"ה סוף שער א') ונראה ודאי אי להדיוט ג"כ אסור שפיר הוי מחתך בעפר ולא מקרי שחיטה כלל אבל אי להדיוט מותר לא שייך לומר דהוי מחתך בעפר כיון דעכ"פ אקרי שחיטה לגבי הדיוט לכן מוקצה ונעבד דאסורי' רק דאינו ראוי לבא אל א"מ אבל אם נפסל ע"י שחיטה במעשה דאסור אף להדיוט לר"ה לדידי' שפיר פריך התלמודא דמחתך בעפר ומעתה נסתרה קושי' הלח"מ דלוקי שם בזבחים דמשכחת מוקצה ונעבד אף אחר שהקדישו ע"י מעשה ילפינן (בע"א נ"ד ע"ב) מכלים דאחז ורש"י לשטתי' ס"ל דמכלים דאחז מוכח דאף להדיוט אסור עיי"ש ד"ה איתסרו להו כו' וכ"כ רש"י (חולין מ"א ע"א) וא"כ כגון דא ל"צ למילף מלפני משכן ה' ולא מאל פתח א"מ וגו' כי לא אישתחיט כלל ולא קרינן בי' אשר ישחט ומחתך בעפר בעלמא הוה ע"כ צריך לתרץ בקדשי' קלים ואליבא דריה"ג ואיירי בלא מעשה ומותר להדיוט אף בדידי' כדתנן (תמורה כ"ח ע"א) זה וזה מותר באכילה וכ"כ רש"י (חולין שם שם) אמור מעתה דהראב"ד ורש"י בחדא שיטה שיטו ודוק את זה כתבתי בילדותי בק"ק ג"ט בין כסא לעשור תקמא"ל והארכתי עוד שם בס"ד ותמצאנו בדרשות לשבת שובה. הק' אלעזר פלעקלס
2