תשובה מאהבה חלק א קע״אTeshuva MeAhava Part I 171

א׳בע"ה יום א' כ"ד כסלו תקסו"ל פראג. בימי חשמונאי ובניו יאר ה' את פניו וישכיל בכל עניניו ויצליח בכל קניניו כבוד אהובי ידידי וחביבי הרב הגדול שבח עוז ומגדול מבארות עמוקים מים ידול מוהר"ר בצלאל ר"ב נ"י בעהמ"ס הורה גבר.

ב׳אהובי ידידי הרב נ"י אם אני שרוי בשמחה ובטוב לב אין אני כדי לעיין בדבר הנוגע בטיב גיטין וקדושין ועכשיו כמה תלאות ע"ג תלאות שונות משונות רבו למעלה ראש על הכלל ועל הפרט פחד אויב ומועקה במתננו ובעוננו כעם ככהן מבקשים לחם ואין ואני שרוי בצר ויגון ורז"ל אמרו השרוי בצער אל יורה מכ"ש בדבר החמור הנוגע לאשת איש איככה אוכל להורות עכ"ז אהבתו עזה עלי עד מאד ולעשות רצונו חפצתי ועיינתי בגביית עדות והנה שפתי לא אכלה מה שרחש לבי ושעיפי רעיוני ומה שהוא על זכרוני אבל לא בדברי פלפולי'.

ג׳הנה לפי גב"ע כלם המה שפה אחת דברים אחדים שהעדים לא ראו נתינת הטבעת מהבחור שמעון להבתולה פלוני' ונודעים דברי הגהות רמ"א באה"ע סימן מ"ב סעיף ד' וז"ל וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה אעפ"י ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ יצא מתח"י אינן קדושין עד שיראו הנתינה ממש ואין הולכים בזה אחר אומדנות והוכחות עכ"ל פשוט וברור לכל ההולך ישר דהרמ"א כפל הדברים דהעדים צריכין לראות הנתינה ממש וכ' דבר והפוכו לידע ולהודיע ולהודע דאין הולכי' בשום צד בזה בתר אומדנות שיש להעדים ראיות והוכחות שמטבע זו בידו היתה וקדשה במטבע זו כדרך המקדשי' וגם הטבעת יצא אח"כ מתחת ידה אפ"ה אינן קדושין כי לענין קדושין שני עדים ברורים בעינן עדות ידיעה וראי' ממש מידו לידה כמבואר בשו"ת הרשב"א סי' תש"פ וסי' אלף קצ"ג ובשו"ת מהר"מ בר ברוך והעתיקו הגמיי"נ סוף ס' נשים בתשובות השייכות להל' אישות סי' א' ובמרדכי סוף פ' המגרש ואם העדים מסופקי' אם הגיע החפץ לידה שפלפל מורינו הרב הגאון המנוח נ"ע בס' נ"ב חלק אה"ע סי' נ"ח דף ס"ה ע"ב ומביא שם דעת הג"א שמובא בב"ש סי' למ"ד סק"ט ודעת הרשב"א בחדושיו עיי"ש הארכתי בס"ד במק"א לפי דעת הרמ"א הנ"ל יש להקל וכתבתי שדבר זה תלוי בשני תרוצים בתוס' יבמות דף ל"א ע"א בד"ה אי בשני כ"ע ועיין בהר"ן פרק שני דכתובות דף כ"א אבל אין הענין לכאן אחרי שבנ"ד כלם מעידים שלא ראו הנתינה ליד האשה ואין כאן חשש של כלם ואפי' היא מודה שלקחה לשם קדושין ואפי' הטבעת יוצא מתחת ידה כעובדא דאתרוג שזכר הרשב"א ועיין.

ד׳יען ראיתי בב"ש ס"ק י"ב צדד להקל ולהחמיר וכו' וז"ל עד שיראו הנתינה ממש במרדכי פ' האומר כ' ואפילו לא ראו הנתינה אין לבטל הקדושין אם ראו דבר המוכיח יכול להעיד כאלו ראו גוף המעשה דהא אמרינן הן הן ע"י הן הן ע"ב אע"ג דלא ראו הביאה מ"מ אם ראו היחוד הוי כמו שראו הביאה והרשב"א בתשובה כ' דוקא בביאה אמרינן כן משום דא"א לראות כמכחול בשפופרת גם י"ל אש בנעורת ואינה שורפה אבל בקדושין צריכין לראות המעשה ממש עכ"ל (הנה מ"ש בשם הרשב"א בתשובה ט"ס וצ"ל מהרי"מ בתשובה והיא תשובת מהר"מ בר ברוך הנ"ל ועיין שם כי הב"ש קיצר בדבריו.)

ה׳והן אמת שבמרדכי פ' האומר ס"ס תקכ"ט מביא ס' החכמה בסימן שפ"ד בשם תשובת הר"א מי"ץ וז"ל דהיכא דאחד מן העדים לא ראה נתינת הטבעת אין לבטל בכך הקדושין חדא דחוששין לדברי ר"פ דאמר חוששין לקדושין ואע"ג דבסמ"ג (דבסמ"ק צ"ל) פוסק כמ"ד אין חוששין מ"מ ראיתי מעשה ולא הי' כח ביד המתירין להוציא בלא גט ועוד אם עד רואה דבר המוכיח ונראה שיכול להעיד ונדון כאלו ראה גוף המעשה כדאמרינן בגיטין וקדושין ובה"א הן הן ע"ב ואמרינן בכ"מ במנאפים עד שיראו כדרך המנאפים ועיין פ' המגרש תשובת הר"מ עכ"ל פקח עיניך וראה בשתי סברות יחדו המתיק סוד דין זה וחשש להחמיר אעפ"י שאין אחת מהנה אלימתא אליבא דכ"ע אבל אם חוברת אשה אל אחותה יש להחמיר משום חומרת אשת איש דהיינו שחשש לדברי הסמ"ג דפסק כר"פ אפי' בעד אחר חוששין לקדושין (ואעפ"י שהוא נגד ה"ג והרי"ף והרמב"ם והרא"ש וממש כל הפוסקי' ועיין מהרי"ק שורש ק"א) אמרי' נמי לצרף עד השני אף שלא ראה הנתינה ממש מ"מ הואיל וראה דבר המוכיח כדאמרינן בעלמא הן הן ע"י כו' ואף שאינו דומה לגמרי מכמה פנים כמו שהאריך מהר"מ ב"ב בתשובה (כאשר סיים המרדכי שם ע"ז ועיין פ' המגרש תשובת הר"מ) אמנם אחרי שיש עד בלעדו שראה גוף הנתינה לידה ממש וחוברה לה יחדו שני עדים וחשש להחמיר מפאת חומר איסור אשת איש אבל אם גם אחד מן העדים ראה הנתינה גם המרדכי מודה שאין כאן קדושין כלל.

ו׳וכן נלע"ד להוכיח במישור דעכ"פ דעת המרדכי כן שהרי בפ' המגרש מביא תשובת מהר"מ ב"ב להלכה ולמעשה דבקדושין צריכין העדים לראות הנתינה ממש ואם גם שניהם לא ראו גוף הנתינה ואפי' ראו אומדנות וכחות אינן קדושין כלל ואינו דומה בשום ענין למה דאמרו הן הן ע"י כו' עיין שם באריכות ובסוף פ' האומר פסק המרדכי דמקדש בע"א אין חוששין לקדושין כלל וכן נראה מהג"מ שם וכ"כ המרדכי סוף פ' המגרש ולא נעלם מני שמביא שם דעת הרא"מ שחשש להחמיר אף בע"א יען בזה אין סתירה לדברי וכדבעינן למימר קמן אי"ה בד"ה אפי' וא"כ איך מביא המרדכי פסקי ס' החכמה בשם הרא"מ דמקדש בע"א חוששין לקדושין ואפי' לא ראו העדים גוף הנתינה אם ראו דברים המוכיחי' כאלו ראו גוף הנתינה והם סותרות פסקי המרדכי הנ"ל אלא זה הדבר אשר דברתי המרדכי סמך יתדותיו בספר החכמה אם יקרה מקרה שהיו שם שני עדים אלא שאחד הוא עד וידע וראה גוף הנתינה מידו לידה ואחד ידע דברים המוכיחים על גוף הנתינה אז חזו לאצטרופה יחדו שאין לבטל הקדושין בעבור האחד שלא ראה הנתינה ממש אבל אם גם שניהם לא ראו הנתינה ולסמוך על סברה זו לבדה הואיל ושמעו וראו דברים המוכיחים אע"פ שלא ראו נתינת המטבע בזה לא חשש המרדכי להחמיר.

ז׳ואפילו אם נימא דהרא"מ ס"ל להחמיר אף בחדא מתרתי היינו דס"ל להחמיר כר"פ וכדעת הסמ"ג דבע"א חוששין לקדושין (כמ"ש המרדכי שם בשמו בסי' תקל"ד) ס"ל ג"כ להחמיר אפי' שני עדים לא ראו הנתינה אם ראו דברים המוכיחי' על הנתינה עכ"פ המרדכי סבר לי' כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא דהמרדכי ס"ל דעדים צריכין גוף הנתינה אבל אומדנות המוכיחות אינן מועילות כאשר סיים המרדכי שם וציין עיין בפ' המגרש תשובת הר"מ עכ"ל ובקשת משם ומצאת כי תדרשנו שאינו דומה כלל למה שאמרו הן הן ע"י הן הן ע"ב אלא בעינן דלהוו סהדי דחזו דמטי כסף קדושין לידה ועדי ידיעה וראי' בעינן וצל"ע על הב"ש שגזר אומר דבר בשם מרדכי שאפי' לא ראו הנתינה אין לבטל הקדושין אם ראו דברים המוכיחים וכל המעיין בצדק עיניו תחזינה מישרים שאין זה בכח המאמר מרדכי ובפרט שבסוף המגרש החליט המרדכי להלכה ולמעשה דלא אמרינן בקדושי כסף אם ראו עדים דברים המוכיחים הוי כאלו ראו גוף הנתינה אלא כדעת מהר"מ ב"ב ומצא און לו עד המסייע מהרמב"ם דדוקא בקדושי ביאה אמרינן הן הן ע"י הן הן ע"ב והוה קדושין מספק אבל בשאר קידושין עד דחזו לקדשה עיי"ש (כפי הנראה בתשובת הגמיי"נ סוף ס' נשים סי' א' גם מהר"מ ב"ב ידע מדברי הרמב"ם האלה) אמנם מסידור דברי הב"ש בעצמו נראה שלא רצה לקבוע הלכה כפסק המרדכי כי אחרי אשר הביא דברי המרדכי דדבר המוכיח הוי כמו ראי' כעין הן הן ע"י כו' סותר דבריו עפ"י דברי מהר"מ דש"ה דא"א לראות כמכחול כו' ופסק בקדושי כסף בעינן ראי' ממש.

ח׳יען עדיין נצבה כמו נד מה שסיים הב"ש וז"ל ועיין בהרמב"ם פי"ז מהל' עדות ובח"ה ס"ס צ' שם כ' בשם הרמ"ה ד"מ מתקיים בידיעה בלא ראי' לפ"ז י"ל בקדושין ג"כ מהני בלא ראי' וס"ל כהמרדכי כי לענין דו"ח קיימ"ל קדושין דומה לד"מ עכ"ל עפר אנכי תחת כפות רגליו ולענ"ד משום הא לא ארי' הנה לפי דבריו הקשיתי לשאול לפי מה שהעידו עדים נאמנים ונחמדים מהר"מ ב"ב והמרדכי בשם הרמב"ם דס"ל דוקא בקדושי ביאה אמרינן הן הן ע"י כו' אבל בשאר קדושין בעינן ראי' ממש וידיעה בלא ראי' לא מהני (ויגעתי ומצאתי בהרמב"ם פ' יו"ד מהל' גירושין הל' ח"י משמעות לשונו דוקא כל המקדש בביאה אמרינן הן הן כו' אבל בשאר קדושין בעינן עדות ראי' דוקא כמ"ש מלתא בטעמא מהר"מ ב"ב) ואי קדושין לענין זה דינן כד"מ הא כתב הרמב"ם פי"ז מהל' עדות הלכה א' ואין לך עדות שמתקיימת בראי' או בידיעה אלא עדות ממון והוא כריה"ג שבועות ל"ג ע"ב ויהיו פסקי הרמב"ם סותרי' זה את זה לפי כוונת הב"ש ולא ראיתי לאחד שהרגיש בזה, אבל אחר העיון הדק היטב אין כאן סתירה כלל ודברי הרמב"ם מדוקדקי' שכתב ואין לך עדות שמתקיימת בראי' או בידיעה אלא עדות ממון ואפי' אם קדושין דומין לד"מ לענין דו"ח בדבר הזה אינו דומה כלל כי בדין ממון אם הבע"ד בעצמו מודה א"צ שוב לעדים כלל כי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואפילו אם אין הבע"ד מודה אם ברור הדבר כמו נחבל בין אצילי ידיו ולא הי' אחר עמו וכה"ג גבי נגזל אם ברור דגזלי' כמ"ש הטור בשם רמ"ה בח"מ ס"ס צ' נמי ל"צ עדים כלל משא"כ אצל קדושין אפי' אם שניהם מודים אלא שהי' בלי עדים לא מהני (ועיין היטיב ב"ש סי' מ"ב ס"ק ט' יוד י"א) וצריכין העדים לראות גוף הנתינה ואם דבקדושי ביאה מהני ידיעה בלא ראי' דשם א"א לראות כמכחול כו' כמו שהאריך מהר"מ וע"כ צ"ל בקדושי ביאה הן הן ע"י כו' אבל בקדושי כסף צ"ל עדי ראי' וידיעה ממש ואפי' בד"מ גופי' דמתקיימת העדות בידיעה או בראי' ודוקא במנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני כו' והלה אומר יביאו ויעידו אז חייב מפני שהוחזק כפרן אבל אם אמר אין שקלי ודידי שקלי או במתנה אתי לידי לא מהני ועיין שבועות דף ל"ד ע"ב ועיין בח"מ סי' ע"ט סעיף ד'.

ט׳(ואחרי בינותי בספרים ומצאתי בתומים סי' צ' ס"ק י"ד גם הוא השיג על הב"ש בזה דשאני ד"מ דלא אברי סהדי אלא לשקרא ובקדושין העדים גזרת המלך ובסברה זו מבאר דברי תוס' מכות ו' ע"א ד"ה אר"י דבד"מ א"א לומר ההיקש דאם נמצא א' קרוב או פסול דעדותן בטלה דעכ"פ נתברר לב"ד האמת דלא איברי סהדי אלא לשיקרא משא"כ בד"נ בעינן עדות גמורה כעובדא דשמעון בן שטח וכי נימא זה מודה בב"ד או בעדים דחייב לא יתחייב מהיקשא וד"נ עייש"ה דברים של טעם ואני תמה עליו א"כ ר' דפליג על ריה"ג ואמר א' ד"מ וא' ד"נ לא ס"ל הך סברא ומה יענה על פסק הרמב"ם פ"ה מהל' עדות הל' ג' וז"ל מה שנים נמצא א' מהם קרוב או פסול בטל עדות אף שלשה כו' בין בד"מ ובין בד"נ ועיי"ש ולולי פי' הגאון בעל או"ת לק"מ לפי' תוס' אליבא דר' כאשר כתבתי בס"ד בחדושי מכות ועייש"ה בתוס' ד"ה שמואל ועיין בחדושי הריטב"א קדושין דף מ"ג ע"א דוק ותשכח ואין כאן מקומו).

י׳עכ"פ דעת כל הפוסקי' שוין בזה שעדי קדושי כסף צריכין לראות הנתינה ממש מידו לידה ואפי' לדעת ס' החכמה בשם הרא"מ שמביא המרדכי בשמו אם ראו דברים המוכיחי' הוין כאלו ראו גוף המעשה כדאמרינן הן הן ע"י כו' כו' צ"ל דוקא בענין הזה שראו הטבעת ביד המקדש לקדש אשה פלונית ושמעו לשון של קדושין וכמעט הרף עין שהעלימו עיניהם רואים העבעת ביד המתקדשת אז אמרינן הדבר מוכיח על המעשה כאלו ראו הכל וה"ז דומה לראי' שמביא ממה דאמרינן הן הן כו' כי בודאי בא עלי' כאש לנעורת כו' אבל אם העדים לא ידעו ולא ראו מאומה עד שהפכו את פניהם וראו הטבעת ביד הנערה בזה לא עלה אפי' על דעת הרא"מ להחמיר ועוד עד כאן לא החמיר הרא"ם אלא אם אינהו קא שתקו ועדים מקרקרין אבל אם שניהם הנער והנערה עונים ואומרים לשחוק עשו (ועיין בסמוך בד"ה ואין לומר) ועדים לא ראו הנתינה כלל ע"ז לא האירו קרני הרא"ם כלל.

י״אומצאתי און לי בתשובת רבינו הגדול הרמ"א סימן למ"ד וז"ל ולא הוי דומי' דנדון שכתב עליו בס' החכמה כי המעשה ההוא הי' שנתרצית האשה לקדושין ושניהם לקדושין נתכוונו רק שלא ראה הנתינה ואפשר שבמעשה ההוא שמע ג"כ העד הלשון שאמר בשעת הנתינה רק שלא ראה העד הנתינה ודומה הראיית' שמביא דהן הן ע"י ותו דברי הרשב"א ומוהר"מ חולקי' עליו וראוים לסמוך עליהם עכ"ל וכ' עוד שם אעפ"י ששמעשה שכ' עליו הרשב"א הי' הרבה אומדנות המוכיחות שנתן לשם קדושין ואפ"ה התירה מטעם שלא ראו עדים הנתינה עיי"ש.

י״בואין לומר מה גם ששניהם יחדו גם בחור גם בתולה עונים ואומרים שלא כוונו לקדושין אלא לשחוק בעלמא עשו וכי המה נאמנים בזה והוין דברים שבלב כו' ז"א חדא כבר בארנו דעת רוב הפוסקי' דאפי' זאת אומרת שקבלה לשם קדושין אפ"ה אינן קדושין אם העדים לא ראו הנתינה ממש (ולא מכללא אתמר אלא בפירוש כ' הרשב"א וז"ל ולא עוד אלא אפי' ראינו אתרוג יוצא עכשיו מתחת ידה והיא מודה שקבלתו מידו לשם קדושין אינו רואה בו חשש קדושין שאין כאן ראי' אלא כעין ידיעה ולגבי קדושין ראי' וידיעה בעיא עכ"ל) מכ"ש בנ"ד ששניהם אומרים שלא כוונו לקדושין אלא לשחוק עשו גם שניהם שאין כאן קדושין כלל ועוד הנה המהר"מ שמביא הגמיי"נ הוא בעל המצאה זו אע"ג דאנן סהדי דלא נתכוונו אלא לשחוק ולהתלוצץ ובעלמא אזלינן בתר אומדנא ואפ"ה בעבור שלא ראו עדים הנתינה סמך על אומדנא דמוכח שלא הי' דעתו לקדש אלא לאכוחא ואטלולא בעלמא הוא דעביד עיי"ש.

י״גוכן הדעת מכרעת דזיל בתר טעמא כי לכך בקדושין דברים שבלב לא הוין דברים אע"פ שיש הוכחות ואומדנות דצדקו יחדו וקושטא קאמרי דלשחוק נתכוונו כי מפני שבדברים שבלב סותרים המעשה שעשו בפועל שנתן לה הקדושין אמר לה והיא קבלה לשם קדושין (ועיין מ"ש מורינו הגאון נ"ע בנ"ב חלק אה"ע סי' נ"ט) אבל במקום שלא הי' עדי נתינה ולא נעשה מעשה קדושין אז אזלינן בתר אומדנא כר"ש ב"מ ב"ב דף קמ"ו ע"ב וכיוצא בהן רבות בתלמוד ומצאתי לי חבר בס' ב"ח סימן מ"ב שכתב מ"ש בתשובת מיימוני דמה שאמר שלא הי' בלבו אלא לשחוק ולהתלוצץ הוין דברים שבלב ואינן דברים התם הוין שני עדים דאם הי' מכחישי בלהד"ם אין שומעין להם ה"ה נמי במאי דקאמרי דכוונתן לשחוק נמי אין שומעין להם אבל בע"א שומעין להם ומאמינים להו דלשחוק עשו ואין כאן קדושין כלל עיי"ש ובתשובותיו סימן צ"ז להלכה ולמעשה וק"ו בנ"ד שלא היו עדי נתינה כלל שנאמנים שלא עשו אלא מהתלים בעלמא וכי ישאל איש מעם רעהו דיש בזה תרי קולות וכי משוא פנים יש בדבר ממ"נ אם יש לסמוך על אומדנא דמוכח דהם לא עשו אלא לפנים לשחוק והתל למה לא נסמוך ג"כ על אומדנא דמוכח כדעת הרא"מ אם ראו עדים דברים המוכיחי' כאלו ראו הנתינה ממש אל אחי תרעו הנה בארתי למעלה למשכיל בפנים שונים שאין הנדון דומה לאומדנא אשר בקול רא"ם גבורותיו מי יתבונן.

י״דוהנה לפמ"ש מורינו הגאון המנוח נ"ע בס' נ"ב חלק אה"ע סי' נ"ט דף ס"ו ע"ג אפי' לדעת הפ"י בק"א על כתובות שאין להתיר אשת איש מטעם ס"ס היינו בספק גירושין או מיתה דאיתחזק איסור אשת איש אבל ס' קדושין אדרבה יש לה חזקת פנוי' ועיין בלח"מ פ"ה מהל' אישות הל' ט"ו מכ"ש בל"ד שיש שלש וארבע ספקות כי מה דלא סמכינן על אומדנא להאמינם דלשחוק נתכוונו כ' הגמיי"נ בשם מהר"מ משום חומרא דא"א לא נסמוך על אומדן דעתא לומר לא הי' בלבה כך ודאי וליכא אומדן דעת' דמוכח כיון דאיכא נמי למימר איתתא בכל דהו ניחא לה עכ"ל וא"כ אין זה אלא ס' שמא קבלה לשם קדושין ואפילו את"ל דודאי קבלה לשם קדושין הא הסכמת רוב פוסקי' וממש כלם דעדים צריכין לראות הנתינה ממש ואפי' את"ל כשיטת הר"א מי"ץ אם ראו דברים המוכיחי' כאלו ראו גוף הנתינה וספק פלוגתא הפוסקי' הוי ספק (ועיין ב"ש אה"ע סי' נ"ג ס"ק י"ג ובסי' ע"ז סק"ז ובדוכתי טובי) דלמא כי הא מודה שאין הנדון דומה לאומדנא דהרא"מ כמ"ש למעלה ואת"ל שדומה לאומדנא דהרא"מ וה"ז כמו הן הן ע"י כו' הא גם במגרש אשתו ולנה עמו בפונדק אין כאן אלא ספק קדושין ועיין הרמב"ם פ' יו"ד מהל' גירושין הלכה ח"י שסיים לפיכך צריכה גט מספק והרי היא ספק מקודשת.

ט״וכללא של דבר כמ"ש הרשב"א (והובא ב"י ר"ס מ"ב) לאחד מתלמידיו שרצה לפסוק כסמ"ג בקדושין דעד אחד וכתב מי סני לך הרי"ף והרמב"ם וכל הגאונים שאתה מחמיר על עצמך יותר מכל אלה כך אני אומר על המחמיר בנ"ד מי סני לך דברי כל הפוסקי' והרי הרשב"א כ' אם העדים לא ראו הנתינה ממש אפי' אתרוג יוצא מתחת ידה והיא מודה שלקחתו לשם קדושין והעדים שמעו התקדשי לי באתרוג זה אפ"ה אין כאן חשש של כלום דברי' אלה נאמרו בסי' תש"פ ונשנו בסי' אלף קצ"ג ביתר ביאור ושכבר נשאלה שאלה זו לפני ב"ד וכתבו לאשה שטר מעשה ב"ד שאין חשש של קדושין בדבר זה והתירוה לינשא והרשב"א שם כ' שיפה דנו ויפה התירו והרי היא מותרת לכל אדם ואפי' לכהנא רבא כ"פ מהר"מ בר ברוך והגמיי"נ והמרדכי פ' המגרש וכן מורים דברי הרמב"ם דוקא בקדושי ביאה אמרינן הן הן ע"י כו' אבל קדושי כסף עד דחזו דמקדשה ובד"מ מביא מתחלה דעת הרא"מ ואח"כ דעת מוהר"מ ובש"ע בהגהותיו סתם וכתב להלכה ולמעשת כהרשב"א ומהר"ם בלי חולק וכן אחריו בעל לבוש וכ"פ מהרי"ט בחדושיו על הרי"ף וכן דעת אביו המבי"ט וכ"מ בחדושי הריטב"א וכ"פ בתשובות הרמ"א סי' למ"ד וכ"פ היש"ש בקדושין פ"ג סי' כ' בסתם כהרשב"א מכ"ש בנ"ד גם הרא"מ מודה שאין כאן חשש קידושין כלל באופן שהבתולה שרה וכולי מותרת להתנסבא לכל גבר די תיצביין אפי' לכהן גדול מאחיו.

ט״זאת זה כתבתי אחרי ששמעתי ברור שיצאה כבר הוראה להתירא מאת כבוד ידידי הרב המאוה"ג המפורסם המופלג בתורה מוהר"ש כ"ץ אב"ד מגליל ההוא אלא שבקש שיסכימו עמו עוד מורי הוראה (ויסודותיו אשר בנה עליהם לא ראיתי) לכן אני אומר אף אני כמוהו וגם מעלתו ידידי הרב נ"י ישים עינו על כל מה שנאמר מכשרתי למעלה וגם אל ידידי חתני הרב המאיה"ג החריף החכם השלם מיהר"א שפיץ אב"ד בגליל פראכין כתבתי הדברים כהוייתן אם נהי' נחנו יחד בהסכמה אחת כלן שוין לטובה היא מותרת לכל אדם ועדין צריך אני למודעא שהמעשה הרע הזה היא במקום עיגון מאד מטעם הכמוס עמדי חתם באוצרותי ולא אוכל לגלותו כ"א מפה לאוזן לחכם ומבין מדעתו עכ"ז מה שכתבתי הוא אף שלא במקום עיגון.

י״זכ"ז כתבתי לדינא אבל עלי לבי דוי על עון החמור הזה הנה מורינו הגאון נ"ע בסוף התשובה בחלק אה"ע סימן נ"ט כ' וז"ל ועכ"פ אני תמה על גוף המעשה שיעשה כן בישראל ומה לו לבחור אצל הבתולה ולשחוק עמה בשחוק כזה כמתלהלה יורה זיקים ואומר משחק אני וזה שחוק כסיל ורשע וראוי לקונסו בגופו ובממונו בל יוסיפו בני עולה לעשות כאלה עכ"ל מכ"ש נבלה כזאת דגאני בחיקה דשרה וקא מעיינה לי' ברישי' היחתה איש אש וגו' אם יהלך איש על הגחלי' וגו' הא הנוגע באשה נדה דרך חבה לוקה ובכלל יהרג ואל יעבור לדעת הגהות רמ"א בי"ד סי' קנ"ז ועיי"ש בש"ך ס"ק יו"ד ומרן ב"י החמיר אפילו במקום פקוח נפש אם בעלה הרופא למשש הדפק ועיין שם ס"ס קצ"ה ובש"ך שם ולענין איסור נדה אין חילוק בין פנוי' לנשואה ואפי' לדעת הרמב"ן החולק על הרמב"ם עכ"פ בכלל מכות מרדות לכן משפט וחובה על הרב המאור הגדול המפורסם אב"ד מגליל ליסר ולענש אותו רווק אם אין כח בידינו ליסר הפושעים העוברים על פקודת המלך ה' צבאות אבל זה שוטה רשע שעבר גם על פקודת אדוננו האדיר החסיד הקיסר יר"ה ויאות לענשו כפי שקול דעתו הרמה דעת תורה שלא יוסיפו לעשות נבלה זאת בישראל ולשמור את פי המלך על דברת שבועת ה' הכ"ד ידידו החפץ בכבודו ונאמן בבריתו הטרוד מאד. הק' אלעזר פלעקלס.