תשובה מאהבה חלק א קע״בTeshuva MeAhava Part I 172
א׳ב"ה י"ג טבת תקסו"ל ברעזניץ. ה' יגדור פרצות עמו ישראל ולא ישמע בערי יהודה ובחוצות ישראל קול פרץ וקול צוחה עולם סלה לאדמו"ח הרב הגאון המאוה"ג המפורסם ע"ה פ"ה נ"י כבוד מוהר"ר אלעזר נ"י כו'.
1
ב׳אהובי אבותי גם כי אזעק מרה ואבכה עוד באזניכם שברי לא ירפא ומרת נפשי לא תבינו גם נחמה לא תוכלין שאת לכן אשא ואסבול ואדום עד ירחם ה' אותי ויערה ממרומו רוח נחמה לנחמני בתוך שאר אבלי ציון וירושלים וימחה דמעה מעל כל פנים במהרה אמן.
2
ג׳והנה אהובי אדמ"ו ע"ד השאלה בעסק הקדושין נא ונא במופלא ממני אל ידרוש טוב כי אדום ונחשב לי לחכמה כי מה אני ומה דברי במאזנים לעלות המה מהבל יחד איש אשר כמוני מטרה לחץ התלאות מנעורי איש ריב ומדון לריב וללחום את פגעי הזמן באין דומי' איש מוכה הדאגות עמוס אנחות שבוע מרורות שנה אחת במספר שנותי לא מצאתי אשר הניח לי ה' (יהי רצונו מבורך מעתה ועד עולם) מטרדות ודאגות שונות לכן נסתמו מעיני מעיני החכמה וארובות התורה נסכרו ומעט למודי אשר בידי גנוב גנבתי ברגעים מספר ואיך ארים ראש איך אשא עין לפתוח פי בענינים עמוקים וחמורים כאלה לעמוד במקום גדולים ובפרט לעת כזאת אשר לבבי נמלא אבל ויגון אם אמרתי אספרה כמו את אשר עברו ראשי זה ירחים שלשה קצר המצע אכן לגודל הפצרת אדמו"ח פניתי אתמול הלילה שעות מספר לעיין קצת בענין הזה והנני אשלח לידו את אשר העליתי במצודת שכלי והנני אכפול אשנה ואשלש כי לא להלכה ולא למעשה אדבר גם לא להיות סניף קטן והצטרפת לא לדברי האוסרי' ולא לדברי המתירי' רק כתלמיד הדן לפני רבו דרך חדוד ופלפול בעלמא גם זאת לדעת כי עוד לא נתנני הזמן לעיין בדברי אדמו"ח ולא בדברי ידידי הרב המאוה"ג מהר"ש קו"ו אך בהעברה בעלמא ראיתי אשר במכתבי הראשון אשר כתבתי בחפזון ובטרדו' רב כוונתי בעיקר הדברים לאדמו"ח הרב המאוה"ג נ"י ושמחתי מאד וזה הרהיבני לעיין עוד רגעים מעטים אולי יזכני ה' עוד בדברים נכוחים אם רב ואם מעט והנני אקריב פרי עשתונותי לפני הדום רגלו ואת אשר יבחר ויקרב יודיעני וירצני ואת אשר שגיתי יורני וינהלני.
3
ד׳הנה מכתבי הראשון ראה אדמו"ח כי בעיקר הדברים כוונתי לדעתו הגדול' והרחב' ולדעת בעל או"ת ושמחתי עד מאד ולגודל הפצרת אדמ"ו הנני אנופף שנית ידי אך דרך פלפול בעלמא לא להלכה ולא למעשה גם לא להיות סניף והצטרפת כ"ש לא לדברי האוסרי' ולא לדברי המתירי' רק כתלמיד הדן לפני רבו ואנכי עפר ואפר תחת כפות רגליו ושותה בצמא דבריו.
4
ה׳והנה כדי הם הרשב"א ומהר"מ והכרעת הרמ"א לסמוך עליהם שלא בשעת הדחק ואף בשעת הדחק כנדון דידן הגם שהגאון ב"ש רצה לתלות הדבר באם דיני קדושין מד"מ ילפינן וכמו שבד"מ אזלינן בתר אומדנא כך הי' לנו לילך בקדושין כבר שדי בה נרגא הגאון בעל או"ת וגם אדמ"ו כיון לדעתו דאין לדמות כלל יען בד"מ צריך רק לאמת הדבר משא"כ הכא בקדושין דגז"ה הוא דצריכי' עדים א"כ לא די לנו מהתאמתת הדבר רק ידיעה וראי' בעינן והדבר מתפלא על הגאון בעל ב"ש על דמיון שני דברים שאינן דומי' כלל ולזאת אמרתי שדין זה לכאורה לית צריך בושש כלל ונערה זאת מותרת לכל אדם.
5
ו׳אמנם ראיתי אחד גדול וקדוש שמו הוא הגאון בעל הפלאה בק"א סימן מ"ב רוצם להשוות הדעות ולומר מר א"ח ומר א"ח ולא פליגי דהיכא שראו העדים הטבעת יוצא מת"י האשה תכף כ"ע לא פליגי דהוי אומדנא דמוכח ויש לחוש לקדושין אבל תשובת הרשב"א ומהר"מ איירי שלא ראו הטבעת יוצא מתחת ידה בשעת מעשה יעיי"ש הגם ממשמעות דברי הרשב"א שהוא כופל ומשלש הדבר דבעדות קדושין ידיעה וראי' בעינן דמשמע מדבריו אף גם בידיעה ברורה שאין לספק בה אפ"ה אין לחוש רק בידיעה וראי' מגז"ה מ"מ ממשמעות בעלמא באין ראי' ברורה אין מזיחין דברי ההפלאה אשר גם עיניו ראו דברי הרשב"א ומוהר"מ ואפ"ה השוה דעותיהם ובאמת חובה עלינו בכ"מ להשוות דעות הראשונים בכל מה דאפשר אף במקום דוחק קצת שלא להרבות מחלוקות וזה אשר השיאני לתור ולחתור אחרי גדולי הראשונים אם יש א' בפירוש אתמר או מכללא אתמר דעת תורה או דעת נוטה לדעה אחת מן הדעות וראה זה מצאתיו וראיתי לברר דעת הרמב"ם והרא"ש זללה"ה.
6
ז׳דהנה בתשובה מהר"מ מחלק בין מה דאמרינן בגיטין ההע"י ההע"ב בין שאר אומדנות דהתם איכא למימר אש בנעורת וע"ד שלבו גס בה ועוד דהתם אינן יכולין לראות כמכחול בשופרת דגנאי הוא לה ועלינו לברר אם רוצה לומר דהתם בההע"י אינו נכנס כלל בגדר אומדנות אבל הוי ראו ממש דמעשה היחוד הוא מעשה הביאה בעצמו דאש בנעורת כו' אבל באומדנות הגם שהמה טובות מאד ומוכיחות ממש מ"מ הוי רק ידעו ולא ראו ולא מהני או די"ל דגם בההע"י נכנס בגדר אומדנות ומהר"מ מחלק רק בין אומדנות שאינם טובות כ"כ ולסברה השנית נוטה דעת הגאון בעל הפלאה שמשוה דעת הגאונים באמרו דהיכא שעדים ראו טבעת יוצא תכף בשעת מעשה מתחת ידה כ"ע סבורי דחוששין לקדושין מוכא דמהר"מ מחלק רק בין אומדנות טובות וברורות ליתר אומדנות שאינן טובות כ"כ אבל באמת גם בקדושי כסף אם נמצא ברות וטובות חיישינן ולסברה זאת נוטה דעת הב"ש דסובר דגם בעדי יחוד נכנס בגדר אומדנא רק שהוא אומדנה יותר ברור מ"מ לא יצא מגדר אומדנא רק שהוא אומדנא יותר ברור מ"מ לא יצא מגדר אומדנא ואפ"ה היא מקודשת ומוכח דלא בעינן בקדושין ראו ממש אבל בראו אומדנות הוי נמי כמו ראו גוף המעשה ולפ"ז שפיר מדמה לד"מ כמו שאזלינן בהתאמתת הדבר בד"מ בתר אומדנא וא"ל אפ"ה הוי רק ידעו ולא ראו המעשה ממש ואפ"ה אמרינן דאומדנא הוי כמו ראו ומסולק קושי' הגאון בעל או"ת ודברי ב"ש על מעמדם עומדים קמים גם נצבים כראי מוצקים באין נפתל.
7
ח׳אמנם כ"ז לסברה שני' שכתבנו לעיל דגם ע"י נכנס בגדר אומדנא רק שהוא אומדנא טובה וברורה אבל לסברה הראשונה שאמרנו שכונת מהר"מ דע"י לא נכנס כלל בגדר אומדנא רק שהוא ראו ממש מעשה קדושין משום שהוא כאש לנעורת א"כ כל הנ"ל ליתא ואין לומר להשוות דעות הגאונים כרצון הפלאה גם דברי הב"ש אינם קיימים אבל נראה לדעתי ראי' ברורה שגם ע"י נכנס בגדר אומדנא וחילק של מהר"מ בין זה לשאר אומדנות הוא רק ברב למעט.
8
ט׳והוא מדברי הרמב"ם פ' יו"ד מהל' גירושין הל' י"ח (והרא"ש בתשובה הובא בטור קמ"ט) שכתב שם בעדי יחוד שהוא רק ספק קדושין ובאם קדשה אחר צריכה גט משני וע"כ ליכא למימר דהספק הוא שמא לא בעל לשם קדושין רק לשם זנות דא"כ גם בראו העדים שבעל ליכא רק ספק ובאמת כ' שם הל' י"ז בראו שבעל הוי קדושי ודאי א"ו דהספק הוא שמא לא בעל וא"כ ע"כ סבר הרמב"ם דלא הוי ממש כאש לנערות דאין לספק כלל וא"כ אי אמרינן דבקדושין צריכי' ראי' ממש והיחוד הוא ראי' ממש א"כ ממנ"פ אי הדבר באמת ברור ממש כאש לנעורת תהי' מקודשת ודאי ואי אין הדבר ברור א"כ גם ספק לא הי' דאת"ל דבעל מ"מ העדים לא ראו והוי קדושין בלא עדים ולאו כלום הוא אלא נראה ראי' ברורה דבקדושין צריכי' רק אומדנא טובה הגם שיש באפשר שלא נבעלה מ"מ כיון דע"פ אומדנא דעת העדים היא נבעלה הוי ס"ק והואיל והוא אפשר ג"כ שלא נבעלה מש"ה צריכה גט משני ודוק.
9
י׳עוד נ"ל ראי' ברורה ממה שכתב הרמב"ם פ"ג מהל' קדושין הל' ה' ואם קדש בביאה אומר לה האמ"ל בביאה זו ומתיחד עמה בפני שני עדים וכ' ה"ה ז"ל ואם קדש בביאה גיטין פ' הזורק דאמרינן שם ה"ה ע"י וכו' והטור סי' ל"ג נקט נמי כהאי לישנא דהרמב"ם וכ' הב"ש ג"כ שם כ"כ הרמב"ם פ"ג מהל' אישות וכ' ה"ה בפרק הזורק אמרינן ההע"י כו' מכל הנ"ל ראינו דדין מקדש בביאה ילפינן מהש"ס פרק הזורק לא זולת ולכאורה הדבר תמוה הלא התם בפרק הזורק סבר הרמב"ם שהוא רק ס"ק ולא אמרינן שבודאו בעל ודיו לבמה"ד להיות כנדון ואיך נילף משם לקדש לכתחלה בד"ז הגם שודאי יש לחלק בין הכא להתם דבפ' הזורק לא אמר שמיחד עמה לקדשה בביאה י"ל דלמא לא בעל אבל הכא דאמר לה האמ"ל בביאה זו הוי אומדנא דמוכח יותר מהתם והוי קדושי ודאי וכמו שמשמע מלשון ה"ה ומ"מ קשה עלי הדבר דהרמב"ם וכל הפוסקי' הקילו כ"כ בחומר דא"א מסברא בעלמא מה שלא נמצא בש"ס ואנחנו רואי' דה"ה והב"י כתבו שהוציא דין זה מפ' הזורק ומשם באמת אינו מוכח מידי רק מסברא דנפשי' סובר כיון שאמר האמ"ל הוא יותר ברור וליכא ספק כלל שקידשה בביאה ובפרט שאינו מדרך הרמב"ם לכתוב רק מה שמצא בש"ס מפרש לא מה שהמציא הוא מסברת דנפשי' והוא דבר מתמי'.
10
י״אאבל הוא הדבר שאמרנו דהנך פוסקי' לא הביאו מפ' הזורק ראי' דאמרינן ה"ה ע"י ה"ה ע"ב דמשם אינו מוכח רק שהוא ס"ק ומנין עוד לומר באומר האמ"ל שהיא ודאי אבל עיקר ראייתם משם הוא דאזלינן בקדושין בתר אומדנא וכמו שאמרינן התם הגם דעדים לא ראו גוף המעשה ועוד יש לספק אם נעשה אפ"ה הוי ס"ק משום דראו אומדנות א"כ נילף מיני' דבכ"מ אזלינן בקדושין בתר אומדנא ואז הדבר מסור לחכמים לראות אם האמדנות טובות וברורות הוין קדושין ודאי ואם האומדנא הוא רק קרוב לודאי אז חיישינן לקדושין ומ"מ לא הוי רק ספק וזה לדעתי ברור ואמת.
11
י״בא"כ מכל הנ"ל נרא' דהרמב"ם והרא"ש סוברים דע"י לא הוי רק בגדר אומדנא רק שהוא אומדנא טובה ואחריהם הטור והש"ע שהביאו ג"כ שהמגרש את אשתו ומתיחד עמה הוא רק ס"ק א"כ גם הם סברי שע"י הוא רק אומדנא טובה לא ראו ממש כאש לנעורת ודי בכך ולא צריכין ראי' ממש וע"כ מה שהכריע הרמ"א כדעת הרשב"א היינו רק באומדנא לא טובה ממש אבל בראה הטבעת יוצאה מתחת ידה בשעת מעשה כ"ע לא פליגי כדעת הפלאה ולדעתי הוא דעת הב"ש כמ"ש לעיל וממילא הדבר תלוי בד"מ ובכ"מ שמוציאין ממון עפ"י אומדנא זאת גם בקדושין יש לחוש ונ"ד שהוא אומדנא טובה וברורה שראו העדים הטבעת יוצא מתחת ידה בשעת מעשה ממש א"כ קשה הדבר להוציאה בלא גט לדעתי הקלושה וכבר כתבתי ושניתי ושלשתי שכל דברי אלה המה דרך פלפול וסברה בעלמא לא לבנות עליהם פסק הדין לא לסניף ולא להצטרפת כל שהו גם לא לפרסם דברי יען כתבתי כל אלה בנחיצה רבה וטרדות רב בל אמלט מהשגיאה וה' ינחני בדרך אמת במעגלי צדק ויוריני נפלאות מתורתו אשר אהבה נפשי אמן הכ"ד הכותב ברוח נשברה ובלב נדכה המשתחוה ארצה. איצק שפיץ מקעללין.
12
