תשובות בית חדש, החדשות צ׳Teshuvot Bayit Chadash, HaChadashot 90
א׳תשובה זו היא מהב"ח לבעל הסמ"ע על תשובתו הלא היא כתובה על ספר הישר בשו"ת גאוני בתראי סי' נ"ב. ועיין בתשוב' מהר"ם מלובלין סי' קכ"ב:
1
ב׳להארז אשר בלבנון שמו ינון. רחום וחנון יושע אותו מחץ גבור שנון. כיהושע בן נון עוקר הרים וטוחן. בפלפולו בונה וסותר ובונה ומייסד אפריון בזבולו בהיכלו כבוד אומר כולו ה"ה הרב הגדול בדורו בהלו נרו ובאורו ילכו בני גילו למולו מול האלדים לשמוע מפיו תור' כהלכה וכשורה ובסברא ישרה ברורה וזכה מנופה בי"ג נפה וברורה יפה ר"מ ור"ג נ"י מאור מול פני המנורה העליונה אור ישראל והודו והדרו וכבודו האלוף הגאון מוהר"ר ולק כ"ץ נרו יאיר יזהיר יח' עד ביאת הגואל א"ס ע"ש החברי' בני ישיבתו המתחממים באור גחלתו כולם יעמדו על הברכה ויתברכו בברכתו ובאור תורתו א"ס:
2
ג׳אהובי אלופי ומיודעי מלמדי ומרדעי עתה באתי להציע מול שולי מעיל הדרת יקר תפארת עטרת הוד מעכ"ת מה שהעלתה מצודת צמידת בדבר הגט מש"מ שניתן בק"ק ווינא ועם כי דברי אלה צרים וקצרים ומועטים מלוקטים כמלקטי שבלים מבין עמרים הגדולים ובטלים ברוב תורתו דמר עכ"ז לא משכתי ידי אחור ולא נמנעתי מלהעלות על ספר ובדיו לפני רום הוד כ"ת ולפני שאר רבותינו מה שנראה ברור לענ"ד בקיצור מופלג כראוי לפלגות גדולים חקרי לב המעיינים בענינים המחודשים המה צאן קדשים חכמי חרשים נבוני לחשים:
3
ד׳הגם לענין מעשה כבר גליתי דעתי העני' והסכמ' עם רבותי וחבירי ביריד יערסלב שאין בדברי המערערין על הגט הנזכר שום ממשות והם בכלל מוציאי לעז כאשר מפורש בכתבינו אבל כאשר כל מה שכתבנו אז לא היה מפי ספרים כי אם מבחוץ מפי סופרים אמרנו בגזרתנו לא יוסיפו עוד לענות סרה אחר רוב האזהרה ולכך לא הארכנו בשום ראי' מן התלמוד ופסקי הגאונים אבל מעתה ששמעו שהחכם בעל דודתו של המגרש משתבח בעיר לכתוב מגילת סתרים לערער על הגט וכאשר הבנתי ושמעתי מפי אנשים חשובים באתי לברר הדברים כשמלה לבינה. כפי קוצר שכלי ומיעוט מבנה ועם רום מעכ"ת אתווכח בגילה וברננה לקיים גזירתו דמר ושאלתי לעיין בתשובתי והיא אבן פנה ראש אמנה אומנו' אומן כהנא רבא תורה וגדולה במקום אחד ניתנה לו למנה את אל רוחו נאמנה וכל מעשיו לשם שמים יזכה לראות בבנין ירושלים וינוחם בכפלים עם כל אחינו בית ישראל הנפוצים בד' כנפות הארץ:
4
ה׳תורף המעשה ש"מ נתן גט לאשתו בפני ב' גדולי ישראל והמה חכמים מחוכמים וסדרו את הגט ע"פ הנהגת רבינו יחיאל מפרי"ש ליתן גט גמור בלי תנאי וכך אמרו לבעל הוי יודע שאין אנחנו נוהגים ליתן גט ע"ת אף שהוא ש"מ אבל מקשרין עצמן בחרם ובקנס שיחזרו וישאו זא"ז בנשואין חדשים והשיב הבעל טוב הדבר כן נעשה גם אנחנו וכך עשו וכתבו גט ע"פ ציויו ונתן גט בלי תנאי ואח"כ עמד הבעל וכתבו תנאים מחדש וקבעו זמן לנשואין שנית ונתגלגלו הענינים והסיבות שהבעל מחל ברצונו הטוב כל התקשרות שהי' בחרם ובקנס בפני ב"ד חשוב ומערערים על הגט באמרו שמעשה הגט ח"ו הי' בערמה ובתרמית וראיית' ממה שבאה חמותו וקרובי האשה ודברו תחלה על לב הבעל שיגרשנה והבטיחו בהבטחה גמורה כשיעמוד תחזור לקחתו בנישואין שנים. והנה לפי ערעורים כל כוונתיו בשעה שצוה לכתוב הגט ובנתינת הגט ליד האשה היה הכל רק ע"ד שתחזור לקחתו ותהי' אשתו אם יעמוד מחליו כאשר הבטיחו חמותו וקרובותי' קודם כתיבת הגט ונמצא כשעמד הווית אשתו ואין כח במחיל' על התקשרות והחרם לבטל הקידושין הראשונים דלפי ערערו חשוב כגט ע"ת ועוד מערערים ואומרים אנן סהדי ואומדנא דדעתו דש"מ כשנותן גט אינו אלא לשם שמי' פן ימות ותהיה זקוקה ליבם אבל דעתו וכונתו כשיעמוד תהיה אשתו ונמצא הגט בטל מעיקרא והיא אשתו כבראשונה ועוד יש אריכות דברים בערעורי' אבל את אלה בלבד ראיתי להעלות על הספר כי באלה הקרנות באו לנגח ולהזיק את הגט ברשות המזיק ומעתה באתי להודיע דעתי העני' שנראה דאין בדברי המערערין ממש דמה שמערערין מצד אומדן דעתו דש"מ הלא הדברים פשוטים לדרדקי דאף דבממון אזלי' בתר אומדנות בדוכתי טובא מ"מ גבי גט קיי"ל דלא אזלינן בתר אומדנות ודבר זה מפורש בפרק מי שאחזו בפלוגתא דרב הונא עם רבה ורבא. דכל המחבר' פה אחד דלית הלכתא כרב הונא דסבירא להו דש"מ נותן גט כדי שלא תפול לפני יבם דאפילו עמד אינו חוזר ואפי' בנותן גט סתמא. ולא הזכיר בפירוש שמגרשה בלי תנאי. והיינו טעמא דאף ע"פ דמדאורייתא לא הוי גיטא דאזלינין בתר אומדנות וגילוי דעת אפ"ה אתו רבנן ושרו אשת איש לעלמא גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה דכל המקדש אדעתיה דרבנן מקדש כו' וא"כ כ"ש בנ"ד שהיה מגרשה בפירוש בלי שום תנאי ואמר כך בפיו. דאין צ"ל דלא אזלינן בתר אומדנות ודעתא דלבו מאחר שאמר בפיו בפירוש הפך מחשבת הלב ואיכא נמי גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה ואין להאריך מזה. אכן מה שכתב מר להביא ראיה להוציא מלב המערערים הטוענים לומר דאזלינין לגבי גט בתר אומדנות וגילוי דעת מסוגיא דהשולח בפלוגתא דאביי ורבא בגילוי דעת בגיטין דקיימ"ל כאביי דלאו מילתא היא ומסוגיא דפ"ק דכתובות ופרק השולח דאין טענת אונס בגיטין דאלמא דלא אזלינין בתר אומדנות וגילוי דעת בגיטין. ע"ז אני אומר דמר נתן מקום למערער לטעון ולומר דהפרש גדול יש בין גילוי דעת ואומדנות דלבתר מעשה כתיבת הגט ונתינה ליד שליח. דהתם ודאי סברא דאין כח בגילוי דעת ואומדנא דלבא לבטל מעשה הגט שכבר עשאו הבעל בסתם דר"י ור"ל דפליגי בפרק האומר באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום וחזר בו אי אתי דיבור ומבטל דיבור מודו דאפילו דיבור לא אתי ומבטל מעשה כ"ש דלא אתי גילוי דעת ואומדנא לבטל מעשה הגט ואף ע"פ דקאמר התם דכל כמה דלא מטא גיטא לידה דיבור ודיבור הוא. וכ"כ התוס' בפרק השולח דכל זמן שלא הגיע ליד האשה לא חשיב מעשה הגמר מ"מ לגבי גילוי דעת חשיב מעשה ולא אתי גילוי דעת ואומדנא לבטל מעשה כתיבת הגט ונתינתו ליד השליח אע"פ שלא הגיע ליד האשה ולא הוי גמר מעשה והכי תנן לגבי טומאה ומביאו בפרק האומר מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה מחשבה אינו מוציא לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה והלכך לגבי גט נמי גילוי דעת אין מוציא מיד מעשה הגט שקדם אליו. אבל נ"ד דגילוי מילתא ואומדן דלבו הוי מקמי מעשה כתיבת הגט שהרי גלוי היה וידוע לכל שלא הכניסו עצמם הבעל והאשה בעסק זה הגט אלא כי היכי דלא תפול קמי יבם לכך היה דעת הבעל ומחשבתו קודם כתיבת הגט שפיר יאמרו המערערים דאזלינן בתר גילוי דעת ואומדן דלבו דמחשבתו ודאי לא היה בעסק הגט מתחלתו ועד סופו אלא כי היכי דלא תפול קמי יבם וכשיעמוד יהיה הגט בעל למפרע ובכה"ג ל"ל דמעשה מוציא מיד מחשבה דהלא המעשה אינו היפך המחשבה אלא עושה מעשה כתיבת הגט ונתינתו ע"ת אם ימות כאשר היה מחשבתו וגילוי דעתו בראשונה קודם כתיבת הגט וזו היא ממש סברת רב הונא ע"פ דת התורה דמיירי נמי דיהיב לה גט בכה"ג דיהיב לה גט בחליו כי היכי דלא תפול קמי יבם אלא דקי"ל כרבה ורבא דאמרי כל המקדש כו' והלכך בנ"ד נמי אע"פ דאיכא אומדנות דלבו וגילוי דעת טובא מקמי מעשה כתיבת הגט דלא קמגרש אלא אדעתיה דמיתה והא לא מת א"ה אם עמד אינו חוזר משום הך גזירה גופא שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה וכדאמרן ובענין זה חילק הראב"ד בדין תנאי כפול בין מעשה שכבר נעשה לבין מעשה שלא נעשה המעשה עדיין כמ"ש הרמב"ן במלחמות בפ"ב די"ט עיי"ש ואע"פ שאינו דומה ממש לנ"ד מכל מקום רמז ראיה יש למה שכתבתי ולא נמנעתי מלהודיע למר מה שנ"ל ליישב לפי סברא זו שכתבנו לחלק בין גילוי מלתא מקמי מעשה לגילוי מלתא דבתר מעשה והוא שקשה במה שאמרו בפרק חזקת מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנתא גילוי מלתא בעלמא הוא דפשטא דלישנא משמע דגילוי מלתא בעלמא מהני לבטל הגט היפך ממאי דקי"ל כאביי אע"פ דלשון זה כבר תקנוהו הרשב"ם בפי' והרא"ש בפסקיו בטוב טעם מ"מ אי לא פירוש' הייתי מכריע הלשון הזה כפשוטו והיינו לומר אע"פ דגילוי דעת לאו מלתא הוא בגיטין היינו דווקא לאחר מעשה כתיבת הגט אבל קודם כתיבתו אפי' גילוי מלתא בעלמא מהני לבטלו כיון שהוא אנוס כ"ש כשמסר מודעא בפירוש מקמי מעשה כתיבתו דפשיטא דלא בעינן דידעינין באונסו והיינו דקאמר אי דגיטא ודמתנתא גילוי מלתא בעלמא דהא ודאי מקמי כתיבת הגט אפילו גילוי מלתא בעלמא מועיל לבטל הגט כשהוא אונס ומ"מ לגבי גט ש"מ דאינו אנוס אפילו בגילוי מלתא דמקמי מעשה הגט אין הגט בעל כשעמד וזה דבר פשוט למאי דקי"ל כרבה ורבא מטעם גזירה כו'. אבל במה שמערערין מצד שנכנסו קרובי האשה מקמי מעשה הכתיבה ואמרו לבעל אל תירא ואל תפחד דגם בשתתן הגט לכשתעמוד מחליך תחזור להיות אשתך או דברים כיוצא בהם בזה יש להם סמך מן התלמוד שיבואו לערער מכחו והוא מעובדא דאי' בפרק איזהו נשך ההוא ש"מ דכתב גיטא לדביתהו אנגיד ואיתנח א"ל אמאי קא מתנחת אי קיימת דידך אנא. א"ר זביד פטומי מילי בעלמא הוא. א"ל ר"א מדפתי ואי לאו פטומי מילי מאי בדידה קיימא למשדי תנאי בגיטא בתמיי בדידי' קיימא למישדי תנאה מ"ד הוא גופא אדעתא דידה קא גמר ויהיב גיטא קמ"ל דלפי מה שפי' התוספות והרא"ש בההי' עובדא וז"ל ומיירי שנתרצ' בדעתו ובפיו לגרש בלא תנאי והיא באת לנחמו בדברים משמע שהם מפרשים דמיירי שנתרצה קודם כתיבת הגט וגמר בדעתו ובפיו לגרש ולא הזכיר שום תנאי אלא צוה לכתוב גט סתם וקודם הנתינה באת לנחמו בדברים והתם הוא דאמר פטומי מילי בעלמא הוא אבל באמרה כך קודם הכתיבה אינו מפורש בדבריהם דלא הוי פטומי מילי בודאי וכבר א"ל דס"ל דיש לחוש דלמא לא הוי פטומי מילי ויש קצת ידים מוכיחות שכך כוונתם מדלא ביארו דבריהם דבקודם כתיבה לא הוי פטומי מילי ואם עמד הגט בטל אלמא דספוקי מספקא להו. ובזה מתיישב מה שקשה שלא הזכיר הטור פי' זה שמפורש בדברי התוס' והרא"ש אבל נראה דלא ידע מה ידין בו באמרה קודם כתיבה לפי שיש לדון מדברי התוס' והרא"ש דלא הוי פטומי מילי בודאי והגט בטל ואם קבלה קידושין מאחר לא הוה קידושין או שמא ספוקי מספקא להו ואם קבלה קידושין מאחר הוה ספק מקודשת וע"כ השמיטו הטור זה לגמרי כדרכו בכמה מקומות שהשמיט מה שעומד בספק. ובדברי הנ"י מפורש דספוקי מספקא לי' שהרי כ' דצ"ע אי אמרה קודם כתיבה אי אמרינן אדעתא דידי' קא גמר ויהיב דהשתא לא שייך למימר פטומי מילי לפי הטעם שכ' בשם המפרשים עכ"ל ולפענ"ד נראה דמקום ספק זה הוא במאי דקאמר תלמודא קמ"ל דיש לפרש שאינו חוזר אלא להיכא דקאמרה לאחר הכתיבה דההיא עובדא מיירי בכה"ג דומיא דעובדא דשדה שכבר עמדו על סוף לקנות כו' אבל קודם הכתיבה פשיט' לן דלא הוה אלא פטומי מילי וכסברת מהו דתימא או שמא חוזר נמי אקודם כתיבה דאפילו אי הוה בקודם כתיב' נמי אמרינין פטומי מילי ול"ד לממון דקאמר קודם לכן ל"ש מוכר ל"ש לוקח ודאי ע"ד כן נגמר המקח דמשעבד נפשי' בדבורי' אבל לגבי גט פטומי מילי בעלמא הוא כדי לנחמו אף באמרה קודם הכתיבה: ומ"ש הנ"י בתחלת דבריו לגבי מכר לו בית כו' וז"ל וראוי לפרש דהא דאמר דמדעתי' לא מיירי בשעת המכר דאלו בשעת המכר כ"ע מודו דל"ש מוכר ול"ש לוקח כו' עד וכן פירשו המפרשים ז"ל בהנך תרי עובדא דבסמוך נלע"ד דמ"ש וכן פירשו המפרשים כו' אינו חוזר אלא אמאי דסמיך לי' שכתב אלא הכא מיירי בשהתנו לאחר שהתחיל ועדיין לא נגמר כו' ועלה קאי ואמר וכן פי' המפרשים בהני תרי עובדא דבסמוך דאיירי נמי בשגמר תחלה בפיו ובדעתו לגרשה בסתם ועדיין לא ניתן לה הגט התם ברירא לן דפטומי מילי נינהו אבל בקודם כתיב' לא דיברו המפרשים כלל לגבי גט. ולכך כתב בסוף דבריו דצ"ע בקודם כתיבה כו' דשמ' בגט אפילו קודם כתיבה הוי פטומי מילי כדפרישית:
5
ו׳וראיתי שכתב מר מדכתב רש"י ול"ד לממון כו' לכך כתב הנ"י דצ"ע לפי דעת רש"י אבל מ"ש תחלה הוא ע"ש המפרשים דלס"ל כרש"י. וק"ל על דברי מר דהלא מ"ש רש"י ול"ד לממון לא פירש כן אלא בדברי ר"א מדפתי דאקשי לרבינא ובקושי' ודאי צריך לפרש לדברי הכל ומר נמי ודאי מודה בהא דהוה ס"ל לרב אחא דבגט אפילו לא הוי פטומי מילי נמי אם עמד אינו חוזר דמאחר שהבעל נתן גט בסתם ולא הזכיר שום תנאי לא נפקא לן תו מידי במה שאמרה היא אפילו אמרה קודם לכן ול"ד לממון. ומעתה לפי המסקנא ודאי איכא למימר דלמאי דמשני מהו דתימא כו' לד"ה דומה לממון לגמרי ובקוד' כתיב' לא הוה גט אם עמד או שמא בקודם כתיבה הוה גט אפילו אם עמד דהאי קמ"ל חוזר נמי אקוד' כתיבה כדפי' ול"ק לאיזה צורך פירשו התוס' והרא"ש ומיירי שנתרצה כו' י"ל דפי' כן כדי שלא יקשה לך בהנהו ב' עובדא דמייתי בגמרא דאדכר בהו פטומי מילי בעלמא ולא יהא פירושן שוין דלגבי שדה צ"ל דמיירי שכבר עמדו על סוף כו' ולגבי גט נפרש שעדיין לא נתרצה לכך כתבו דה"נ הוי עובדא דנתרצה וגמר בדעתו כו' אבל למסקנ' דקאמר קמ"ל ודאי א"ל דאפילו אי הוה עובדא בקודם כתיבה הוה פטומי מילי ואין דומה לממון וכן ראוי לפרש שאין א' מהמפר' שיפסוק בפירוש דמקמי כתיבה לא הוי פטומי מילי והלכך בקבלה קדושין מאיש אחר הוי ספק מקודשת לדברי הכל. ואיך שיהיה עכ"פ יבאו המערערים ויערערו לומר בנ"ד נמי דהבטיחו אותו מקמי כתיבה אי קיימת דידך היא דלמא הוא גופא אדעתא דידה קאמר ויהב גיטא ונמצא כשעמ' דהגט פסול מספק לפחות ומה שכתב רומ"פ לדחות ערעורן בזה משום דיש חילוק בין כשאשה עצמה אמרה אי קיימת דידך אנא לבין כשאמרה חמותו דידך היא וכדמפלגינין בפ' האיש מקדש דאמרינין אפי' למ"ד חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינין נלענ"ד דאין חילוק זה עולה יפה דמדקאמר בדידה תלי' מילתא בתמי' כו' אלמא דאין הכי קאמרינין דבקודם כתיבה איהו גופא אדעתא דידה קא גמר ויהיב גיטא ולפ"ז וודאי מה לי אשתו ומה לי חמותו ושאר קרובים ולגבי קידושין דוקא קאמר שמא נתרצה הבן ולא קאמרינין לפי שאין הבן ברשות אב לקדש לו אשה שלא מרצונו אבל בגט דאשה מתגרשת מדעתא ושלא מדעתא פשיטא דאין חילוק בין אשתו לחמותו או שאר קרובים כל שאמרו לו קודם כתיבה לא תירא ולא תפחד כו' אפשר להסתפק ולומר דאיהו גופא אדעתא דהכי קגמר ויהיב גיטא וכאלו הזכיר הוא התנאי בפירוש בשעה שמצוה לכתוב הגט ולפענ"ד נראה עוד דאפי' אמרו כך אחרים לפניו מקמי כתיבה אי קיימת דידך היא ולא הוי מקרובי אשה כל עיקר דא"ל נמי דאיהו גופא אדעתא דהכי קגמר ויהב גיטא דהא איכא אומדנא וגלוי מילתא מדאינגוד ואיתנח דלא קיהיב גיטא אלא אדעתא דמיתה הלכך כשאמרו לפניו כך אפי' אינו מקרובי אשה נמי א"ל דהוא גופא אדעתא דהכי קגמר ויהב גיטא ויש לנו לפרש כך להחמיר באיסורא דאורייתא וטעמא רבה נמי איכא בדבר הכא שהרי ליכא נפקותא בהני דקאמרי לקמי' ולא מידי דלאו בדידהו קיימא למשדי תנאי בגיטא אלא בדידיה הלכך לא נפקא לן מידי בהני דאמרי לקמי' מי ומי הם המדברים ויהי' מי שיהי'. גם החילוק הב' שחילק מר ואמר דמ"ש המפרשים קודם כתיבה היינו דוקא סמוך לכתיבה ולא קודם דקודם והלכך בנ"ד מאחר שלא פירשה חמותה דברי' בשעה שציוה לכתוב הגט לא חשיב כאלו צוה לכתוב הגט אדעתא דידה ומביא ראי' לסברתו מדברי הר"ן פ"ב דקידושין לגבי עובדא דההוא גברא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י כו' נראה דאעפ"י דסברת הלב ודאי כך הוא כדכתב מר ואית לה ראי' מההוא עובדא אפ"ה יש למערער לטעון לומר דהתם ה"ט דכיון דלא אמר בשעת המכירה דאדעתא דהכי מוכר אעפ"י שקודם המכירה גילה דעתי' שמוכר כדי לעלות לא"י א"ל השתא דמכר זוזי אצטרך לי' וזבין ולא מוכחא מילתא כולי האי אבל בנ"ד ודאי מוכחא מילתא טובא דמצוה לכתוב גיטא אדעתא דמיתה ואם לא ימות תחזור להיות אשתו כאשר הבטיחו מתחלה קודם שנכנסו המסדרים אצלו שהרי פיתו אותו שיתן גט כדי שלא תפול קמי יבם והבטיחו אותו שתחזור להיות אשתו כשיעמוד א"כ מוכחא מילתא טובא דאדעתא דהכי קגמר וקא יהיב גיטא. ותו איכא למימר דבנ"ד אעפ"י שחמותו דיברה אליו קודם שנכנסו המסדרים אצלו ולא הייתה אמירתה בהבטחתה אליו סמוך לכתיבה אפ"ה מאחר שהי' עסוקים הכל באותו ענין ולא סליקו מענינא לענינא א"ל איהו גופא אדעתא דידה קגמר ויהיב גיטא וההוא דפי' הר"ן בפ"ב דקידושין מיירי דקודם המכירה גילה דעתו דרוצה למכור כדי לעלות לא"י ואח"כ הפסיק מאותו ענין ועסק בדברים אחרים הלכך אמרינין דאימר השתא זוזי איצטריך לי' וזבין כו' ואה"נ דאם משעה שגילה דעתו שרוצה למכור כדי לעלות לא"י ולא הפסיק מעסק מכירתו שום הפסק עד שמכר שפיר ה"ל גילוי דעת דאדעתא דהכי מכר וא"כ בנ"ד דאין ספק דמשע' שהתחילו להשתדל שיתן גט לא הפסיקו מעניינא לעניינא שפיר א"ל דאיהו גופא אדעתא דהכי קא גמר ויהיב גיטא ועל הפחות מידי ספק לא נפיק ורמז ראי' ממה שאמרו בפ' יש נוחלין ולרב יוסף מי ניחא כו' אלמא דלרב יוסף דהלכתא כוותי' בשדה ענין ומחצה כל היכא דלא סליקו מעניינא לעניינא לא חיישינין דילמא הדר בי' ה"נ א"ל דכוותי' דכיון דלא סליקו מעניינא לעניינא קגמר ויהיב גיטא אדעתא דידהו שהבטיחו אותו מרישא דעניינא שתחזור להיות אשתו בנשואין הראשונים והי' מתעסקים באותו ענין וה"ל כאלו פי' בפירוש וכתב הגט ונתנו על אותו הבטחה והתנאי באם ימות דודאי לא הדר בי' ממחשבתו ודעתו וכונתו שנתכווין עליו ברישא דעניינא:
6
ז׳אכן מה שנראה לפי ההלכה דאין בערעורם ממש גם כשנניח דהמסדרי' היי נוהגי' בסדר נתינת הגט זה לפי דין התלמוד והיינו שנתן גט סתם הוא משום דאפילו דאת"ל דיש לחוש דילמא גם הוא קגמר ויהיב גיטא אדעתא דחמותו דקאמרה אי קיימת דידך היא ואת"ל נמי דמשמעות אותן הדברים אין לומר דידך היא עפ"י הנישואין הראשונים וכך הבין הוא ואדעת' דהכי קיהיב גיטא מ"מ לא עדיף מאלו אמר בפירוש שנותן לה גט מעכשיו אם ימות דקיימ"ל דהמעשה קיים והתנאי בטל כיון דלא כפלי' לתנאי וכ"כ התוס' והרא"ש בפ' מי שאחזו והמרדכי האריך בפ' א"נ ומביאו בהגהות מרדכי שלנו בשם הר"ר אלחנן שהקשה דלמאי דבעינין תנאי כפול מה קאמר פטומי מילי בעלמא הוא תיפוק לי' דלא כפלי' לתנאי ואומר ר"י דנקט דווקא פטומי מילי לישנא דמהני אפילו לרבנן דר"מ אבל לר"מ דמצריך תנאי כפול אפי' הוא בעצמו אמר אינו מועיל דהא קיימ"ל כדאתקין שמואל בגיטין דש"מ ע"כ דהשתא בנ"ד נמי אעפ"י דחשיב כאלו קא יהיב גיטא בפירוש ע"ת מ"מ מאחר דלא כפלי' לתנאי' ולא קאמרה נמי ואי לא קיימת להוי גיטא ואפילו קאמרה הכי מ"מ לא דקדקה בדיני תנאי כתנאי בני גד ובני ראובן הן קודם ללאו כו' המעשה קיים והתנאי בטל ומה שהקשה מר בדברי הרא"ש בפ' א"נ כת' ומיירי שנתרצה וגמר בדעתו כו' דאלמא דבקוד' כתיבה לא הוי פטומי מילי ואם עמד חוזר ואמאי חוזר הלא לא כפלי' לתנאי' וכדכתב רא"ש בפרק מי שאחזו הנה קושיא זאת יש להקשות בדברי תוס' גופייהו שהרי דברי הרא"ש הן הן דברי התוס' באותן שני פרקים אבל נלפענ"ד דבפ' א"נ לא כתבו דבריהם כ"א לפרש ההוא עובדא למאי דנקיט לישנא דמהני אפילו לרבנן דר"מ דלא בעינן כפלי' לתנאי' דלדידהו לא הוי פטומי מילי בקודם כתיבה אעפ"י דלא כפלי' לתנאי' אבל לדידן דקיי"ל כר"מ דבעינין תנאי כפול ולאחר כתיבה הוי פטומי מילי אפילו כפלי' לתנאי' ממילא בקודם כתיבה לא הוי פטומי מילי ומהני אי כפלי' לתנאי' אלא דלמאי דנקט תלמודא אליבא דרבנן נקטו התוס' והרא"ש פרושם ג"כ אליבא דרבנן ולא הזכירו בפ' א"נ מענין תנאי כפול מאחר דלאו בהאי ענינא קעסיק תלמודא בפ' א"נ אבל בפ' מי שאחזו דעסיק בדין תנאי כפול פי' לשם נמי דההוא עובדא דא"נ אינו אלא לרבנן וממילא אנחנו שומעין מדבריהם לחלק נמי אליב' דר"מ דקיימ"ל כוותי' היכא דכפלי' לתנאי' קודם כתיבה לכפלי' אחר כתיבה:
7
ח׳אבל מ"ש מר ליישב דברי הרא"ש דלדעתו ר"מ נמי מודה בקודם כתיבה דלא בעינין תנאי כפול ואמרינין דאדעתא דידה קיהיב גיטא שרי לי' מארי' נלפענ"ד דוחק גדול לחדש מלבנו דין אליבא דר"מ דקיימ"ל כוותי' ולומר דר"מ מודה בהא ועוד וכי יעלה על הדעת לומר דבאמרה היא קודם הכתיבה והוא קיהיב אדעת' דידה דלהוי עדיף מאלו אמר הוא בפירוש ע"ת קודם הכתיבה דלא מהני לר"מ בדלא כפלי' לתנאי' (וכדמשמע מדברי התוס' והרא"ש בפרק מי שאחזו שלא חלקו אליבא דר"מ בשום חילוק דבכל גוונא בעינין תנאי כפול) ובאמרה היא ושתק הוא נימא דמהני ועוד מאריך מר בישוב קושיא זו בסוף תשובתו בכמה חלוקים ולא ידעתי מה עלה על דעת מר הלא הדברים שכתבנו נראי' ברורים ופשוטים ומעתה בנ"ד דלא כפלי' לתנאי' ולא נזהר בכל דיני התנאי אפילו אם עמד אינו חוזר דהמעשה קיים והתנאי בטל וכך הוא לדעת רוב רבותינו שתופסי' עיקר כדעת התוס' והרא"ש שפסקו כר"מ וכן עמא דבר ומבואר ומפורש מדבריהם דאף להקל אמרינין דלא חשוב תנאי אלא בדכפלי' לתנאי' ונלפע"ד שכך מוכרח מדברי הטור בסי' קמ"ה שכ' וז"ל והיכא דאמ' מעכשיו דהוי גט אפי' לא מת בחליו אלא עמד הוי גט דיש לדקדק כמו שדקדק מר לאיזה צורך תלה דין זה דש"מ שנותן גט סתם דאם עומד אינו חוזר וכדרבה ורבא בדאמר מעכשיו וכתב מר וז"ל והאי דכתב מעכשיו ר"ל שנתן סתם גט דמשמעותו מעכשיו ולאפוקי אם אמר ה"ז גיטך אם אמות דמיני' מיירי הטור שם לפני זה ע"ש עכ"ל דמר ולא נתקררה רוחי בישוב זה ולכן אמרתי בלבי דדעתו בלשון זה לבאר דאף לקולא לא אמרינין דיש לו דין תנאי אלא בדכפלי' לתנאי' והלכך לאחר שכתב בתחלה החילוק בין אם אמר הרי זה גיטך אם מתי ומת דאינו גט דלאחר מיתה משמ' לבין היכא דאמר מעכשיו אם מתי ומת דה"ז גט כתב ע"ז והיכא דאמר מעכשיו דהוי גט כו' כלומר אעפ"י דאמר מעכשיו אם מתי דהזכיר תנאי בדבריו אפ"ה הוי גט אפי' עמד ואצ"ל אם נתן גט סתם ועמד ולהכי נקט מעכשיו לאורוי רבותא דאפילו בכה"ג נמי הוי גט משום דהמעש' קיים והתנאי בטל כיון דלא כפלי' לתנאי' דאף לקולא לא מקרי תנאי אא"כ כפלי' לתנאי' ופי' לתנאי בהדי' שאם יעמוד לא יהא גט וזהו שכתב הטור אחר זה מיד וז"ל ולכך צ"ל בשעת מסירת הגט אם לא מתי כדאתקין שמואל ואז הוא בטל אם יעמוד הא לאו הכי הגט קיים הנה נתבאר דגם הטור פוסק דלא הוי תנאי אף להקל אא"כ כפלי' לתנאי ובדברי הרא"ש בפ' מי שאחזו וכן פסק גדול אחרונים הרב רש"ל בתשו' והביא ראי' לדבריו דאפי' במידי דאיכא אומדנא טובא וגילוי מילתא אפ"ה אמרינין דלא הוה תנאי אא"כ כפלי' לתנאי ואפי' להקל ואנהיר לן עיינין ממתני' דהמוציא אשתו משום שם רע וכדמוקי לה רבא בפ' השולח. אכן לענין מעשה ודאי דקשה הדבר להקל באיסור דאוריית' מאחר שהר"ן בפ' האומר כתב ע"ש הרי"ף בתשובה דלא קיימ"ל כר"מ אלא דבגיטין וקידו' חיישינין לי' לחומרא אבל לא להקל וכן כתב בעל המאור ס"פ השולח וכן נמצא בדברי שאר עמודי העולם והרמב"ן ז"ל בפ' שני דמס' י"ט האריך בזה נראה דמסכים לזה וגם הרב מהר"י קארו ז"ל כתב בש"ע ב' הסברות ולא הכריע אלמא דחשש לחומרא גם הרמ"א לא כתב כנגדו אדרבא משמע מדבריו שמסכים להחמיר באיסור דאורייתא ואולי גם מהרש"ל לא כ"כ אלא מה שנראה לו מדינא לפסוק כרוב רבותינו אבל למעשה לא נסמוך ע"ז בלבד אלא על מ"ש עוד ואף אם נאמר שהי' שם תנאי כפול הלא מסתמא הרב המורה כו' והביא ראיה לזה מתשובת מהר"ם מ"ץ:
8
ט׳אבל בקושטא אין יד ולא הקמת רגל לערעור זה בנ"ד חדא דכל מה שכתבנו למעלה בדין תנאי כפול ושיש להחמיר באיסור דאורייתא היינו דווקא כשניתן הגט לפי דין התלמוד והוא שנתן גט סתם הרי זה גיטך התם הוא ודאי אם אמרה היא מקמי כתיבה אי קיימת דידך אנא והוא כתב ונתן סתם יש לחוש באיסור דאורייתא דילמא לא הוי פטומי מילי וחשוב כאלו התנה בפירוש ואם עמד חוזר אעפ"י דלא כפלי' לתנאי' דשמא לא קיימ"ל כר"מ דאין לנו להקל למעשה באיסורא דאורייתא בפלוגתא דרבותא אבל בנ"ד ברירא מילתא ושרירא כשימשא בטיהרא דאפילו את"ל דאיהו גופא כשאמרה לו חמותו וקרובי האשה קודם כתיבת הגט דאי קיימת דידך היא היתה דעתה אז לתת לה גט ע"ת אם ימות ואי להוי קיים דידי' הוה ע"פ נשואין הראשונים לפי שכן הבין הוא דבריהם ועל הבנה זו בדבריהם הייתה דעתו אז לכתוב לה גט וליתן ע"ת זה מ"מ הלא שני החכמים שהי' מסדרין את הגט נכנסו אח"כ אצלו והודיעוהו שלא יסדרו לו את הגט ע"ת כי אין מנהגינו בכך והוא השיב ואמר טוב הדבר כן נעשה גם אנחנו כאשר יורינו רבותינו וכך עשה חרם מתחלה ובקנס שישאו זא"ז אם יעמוד ואח"כ כתב ונתן גט ואמר בפירוש קודם כתיבה שהוא מצוה לסופר לכתוב גט ולעדים לחתום בלי תנאי והדבר פשוט דאפילו לא הי' מצוה בפירוש לכתוב ולחתום בלי תנאי אלא כתב ונתן סתם מ"מ מאחר שהודיעוהו המסדרין תחלה שצריך שיתן גט בלי תנאי פשיטא דבשעת נתינת הגט וכתיבתו איהו גופא אדעתא דמסדרין נתן גט שהודיעוהו מקודם שלא יסדרו שום גט ע"ת ואפי' לא הי' השיב ע"ד המסדרין כן נעשה אלא הי' שותק מ"מ מעשהו בהתקשרותו בפני עדים בק"ג אג"ס בקנס ובחרם מוציא מידי מחשבתו הראשונה שהייתה ע"ת דאפילו הי' בתחלה מעשה אתי מעשה ומבטל מעשה כ"ש דמוציא מיד מחשבה כדמוכח במתני' לענין טומאה וכדלעיל ומעשהו בהתקשרותו זה ודאי מוציא מידי מחשבתו הראשונה דאם עדיין קיים במחשבתו הראשונה א"כ התקשרות זה למה הלא מגרשה ע"ת אלא בע"כ מעשה ההתקשרות מוציאה מידי מחשבתו הראשונה ק"ו בן בנו של ק"ו היכא שמפרש קודם כתיבת הגט דמגרשה בלי שום תנאי כמו שאנחנו נוהגין ע"פ הסדר שבידינו מגדולי אשכנז דמצריכין לומר בלי שום תנאי דפשיטא דלא יעלה על הדעת לומר דאנו הולכין אחר תחלת המחשבה שהסכים מתחלה לדברי חמותו לפי הבנתו לתת לה גט ע"ת אם ימות דאפילו היכא דאיכא דיבור מעיקרא קיימ"ל כר"י דאתי דיבור ומבטל דיבור כל שכן דאתי דיבור ומבטל מחשבה ואצ"ל דאתי מעשהו בהתקשרותו בק"ס לפני עדים וקא מבטל מחשבה ועוד דאפי' הי' הוא מתנה אותו תנאי שאמרה חמותו לפי הבנתו והי' מתנה בפירוש קודם כתיבה וגם הי' מתנה אותו בתנאי כפול ובכל דיניו אפ"ה כשחזר ובטלו קודם כתיבה ואמר בפירוש שמגרשה בלי תנאי אתי דיבור ומבטל דיבור ואם עמד אינו חוזר ועל ענין כזה פסק הרא"ש בתשובה כלל ל"ח דין ח' לענין קידושין דאתי דיבור של התנאי שמבטל ומבטל דיבור של התנאי והאריך בזה כ"ש כאן דלא התנה שום תנאי בפירוש אלא שאנחנו חוששין דלמא הוא גופא הסכים ליתן גט ע"ת זה שאמרה לו חמותו קודם כתיבה והבין דבריה והחליטם לשם תנאי דאם לא ימות שתהי' אשתו ע"פ הנשואין הראשונים דאעפ"י שהבנה זו רחוקה ומוקצה מהדעת שהרי חמותו אמרה לו בפירוש שאם יעמוד תחזור לקחתו ויעשו נשואין חדשים הנה מפורשים דבריו שיתן לה גט בלי תנאי דאל"כ נשואין חדשים למה וחזרת לקיחה למה אלא דלחומרא הי' לנו לומר שמא הוא לקח דברי' בהבנה זו שיהי' הגט ע"ת א"כ אין כאן אלא חששא רחוקה דפשיטא מאחר שאמר אח"כ בפירוש שנמגרשה בלי תנאי דתו ליכא למיחש דקא גמיר ויהיב גיטא ע"ת ואצ"ל דמאחר דהמסדרין א"ל קודם כתיבת הגט שלא יסדרו שום גט ע"ת והסכים לדבריהם וכך עשה ומעשהו בהתקשרותו בק"ס בעדים וכתיבת כתב התקשרות מוכיח ומגלה את כל ונוכחת שהסכים לגרשה בלי תנאי ומעתה איך יכבד לבבם למרע ולערער ולומר שגירשה ע"ת ואם בעל תורה הוא בזדון דיברו הנביא בלי נבואת אמת מה לתבן בלי בר ומלאה לא תגורו לאגור דבריכם מפניו אוהב בהמון לא תבואה זה הבל ורעיון רוח לאסור המותר בעיני הכל ופשוט טפי מביעתא בכותחא אין זה כ"א כטלולא ואחוכא וכבר התבאר מראש דברינו שאיסור יש בזה להחמיר ולהצריכה גט אחר שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה וכמו שכתב מר והאריך בזה מכמה ראיות ברורות וסברות ישרות ונכוחות למבין וכמעט לא הניח מר מקום להתגדר בו אלא שאת אלה ראיתי להוסיף על דברי מר שאם באנו להחמיר בנ"ד להצריך גט אחר א"כ לא נמצא שוב רגלינו וידינו בבית המדרש דבכל גיטין יבואו הקרובים לערער ולהוציא לעז לומר שמסר מודעה בפני עדים קודם כתיבה ונתינת הגט ויעידו עדים על כך או יאמר בפני עדים אני מגרשה ע"ת כך וכך ויאמרו התלמידים להצריכה גט אחר ויביאו ראיה מנ"ד כשנצריך אותם גט אחר ואין לדבר סוף שלאחר שיצריכו גט אחר יחזרו ויערערו אבל הדבר ברור ופשוט דאפילו אנן ידעינן בודאי שמסר מודעא בפני עדים כשרים והיה לו ג"כ איזה אונס אפ"ה אם הוא מבטל בפנינו אותה מודעא לאו מודעי' מודעא כדאיתא בפ' האומר משקלי עלי ומביאו הרי"ף בפ' השולח ורשב"ם בפירושו בפ' חזקת אמר ר' ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעי' מודעא פשיטא לא צריכה דעשיי' וארצי' מ"ד בטולי בטלי' קמ"ל. ואימא ה"נ א"כ ניתני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיתן מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמבטל לי' למודעא קמא אלמא דאפי' היה מוסר מודעא בפירוש בפני עדים אתי דיבור דביטל מודעא ומבטל דיבורא דמודעא ולא חיישינן לחומרא להצריכה גט אחר ודבר זה מעשים הם בכל יום ודכוותי' לגבי תנאי דאפי' היה מתנה איזה תנאי בפירוש אתי דיבור דביטול התנאי ומבטל דיבור דתנאי דמקמי מעשה הגט וכדכתב הרא"ש בתשובה הנזכרת ואין צ"ל בנ"ד דלא הוציא מתחלה שום תנאי מפיו כל עיקר ולאחר דברי חמותו מקמי כתיבה אמר נמי בפירוש דמגרשה בלי תנאי ומעשהו בהתקשרותו בקנין לפני עדים וכתיבה ומסירת כתב התקשרות נמי מוכיח דמגרשה בלי תנאי פשיטא דפשיטא דאין להחמיר כלל ולהצריכה גט אחר בכדי והמוציא מפיו בזדון לבו להצריך גט אחר הוא בכלל מוציא לעז ועוברים חרם ר"ת וכל הגדולים שהיו בדורו ועתידים ליתן את הדין. ועל דברי התוס' בפרק מי שאחזו שכתבו בשם ר"ת דלרב הונא ש"מ שנתן גט ולא התנה שאם עמד אינו חוזר ול"ד למתנת ש"מ דאם עמד חוזר דמתנה אינה חלה כלל אלא לאחר מיתה אבל גט חל מחיים דדעתו שיחול מיד הלכך אינו חוזר אם לא פירש עכ"ד התוס' ומר מעורר ספק בדבריהם דמאי שנא הא מהא הלא כמו שאין גט לאחר מיתה כך אין מתנה לאחר מיתה אלא שאנו אומרים דלאחר שמת חל המתנה למפרע משעת אמירה כו' הנה בדברי הר"ן פרק מי שאחזו מפורש שכתב שיטת ר"ת בזה הלשון. ויש כאן שיטה אחרת לרבותינו הצרפתים כו' עד ומ"מ אף רב הונא סבר דדווקא בדאתני אבל סתמא לא דלא דמי למתנה דחוזר מן הסתם דשאני מתנה שנוכל לומר דכל עיקרו לא רצה שתחול עד לאחר מיתה משא"כ בגט שאם אינו חל מחיים לא יחול לאחר מיתה הלכך אלים טפי כח הגט מכח המתנה עכ"ל יראה שעיקר הטעם דבמתנה מאחר שאין היזק אם תחול לאחר מיתה שפיר נוכל לומר שכל עיקרו לא רצה שתחול עד לאחר מיתה משא"כ בגט שיש היזק שאם אינו חל מחיים לא יחול לאחר מיתה הלכך אלים טפי כח הגט מכח מתנה ולא כדכתב מר משום דאנן סהדי דאינו נותן כל נכסיו ויחזור על הפתחים כו' דהא כל שכן בגט אנן סהדי שאין נותן אשתו לאחר ויחזור על הפתחים לבקש אשה אחרת אלא כמו שביאר הר"ן דברי ר"ת הוא העיקר ויש רמז ראי' לדברי ר"ת וע"פ ביאורו של הר"ן ממתני' דסוף פ"ק דגיטין האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפלוני ומת ה"ז יתנו לאחר מיתה ובין לרב זביד דמוקי לה בבריא ובמעמד שלשתן ובין לרב פפא דמוקי לה בש"מ קשיא מאי קמ"ל ברישא דאין גט לאחר מיתה הא תנן לה בהדיא בפרק מי שאחזו דאין גט לאחר מיתה וליכא למימר דאורחא דתנא למיהדר ולמיתנא בדוכתא אחרינא דא"כ מאי קאמר הגמרא בריש כתובות אי אשמעינן דאין גט לאחר מיתה הא תנא לי' כו' ולכך ע"פ התוס' בפרק מי שמת דף קנ"א ובפ"ק דגיטין דמתני' דגיטין איצטריך לארויי דאע"ג שמועיל המגרש בחייו השליח לא חשיב כמותו אחר מותו כאלו הוא עצמו קיים אלא חשיב גט לאחר מיתה ובפ' מי שאחזו אשמעינן דאע"ג שבא הגט ליד האשה מחיים הוי גט אחר מיתה כו' אלמא דאין גט דומה למתנת ש"מ דמתנה אין בה היזק אם היא חלה לאחר מיתה ועוד דהרבה דרכים יש למתנה שתהי' חלה לאחר מיתה הלכך בנותן מתנה סתם אם עמד חוזר אבל גט דאין חל לאחר מיתה כל עיקר דאפי' מינה שליח בחייו ולאחר מיתה נמי עומד השליח במקומו ויש מקום לומר דיכול לגרש דשלוחו של אדם כמותו אפ"ה אמרינן דלא הוי גט הלכך אלים טפי כח הגט מכח המתנה דאע"פ דבמתנה אם עמד חוזר אפ"ה בגט אינו חוזר. מני הצעיר יואל סירקש:
9