תשובות בית חדש, הישנות קי״בTeshuvot Bayit Chadash, HaYeshanot 112
א׳ועל דבר הבגד של מת שהפשיטו עובדי כוכבים ומזלות מגופו של מת ומכרו אותו ואחר כך פדאוהו היורש אי שרי או לא נ"ל דאסור בהנאה ואינו דומה כלל לההיא דבפרק לולב הגזול דקאמר הלכך לגוזזו אינהו כי היכי דלהוי יאוש בעלים בידייהו דידהו ושינוי רשות בידכם דהתם שהקרקע היתה של בעלים שהם בחיים בשעה שגזלה ודאי איכא למימר דמשעה שגזלה נתייאשו הבעלים ממנה ואעפ"י דלגבי קרקע גופה אינו מועיל הייאוש ואינו קניין לגזלן בשם ייאוש דקרקע אינה נגזלת מ"מ מועיל הייאוש אגב שינוי רשות לפירות שנתלשו ממנה ואעפ"י שכבר מתו הבעלים בשעה שתולש הפירות ודלמא לית ליה יורש שיתייאש מהם עכשיו בשעת תלישה ואפילו היה שם יורש מ"מ ה"ל כמו ייאוש שלא מדעת שאינן יודעין שהקרקע שלהם ולא נתייאשו ממה שהוא שלהם וגם הבעלים הראשונים שהיה להם להתייאש ממנה כבר מתו מ"מ מועיל הייאוש שנתייאשו ממנה בשעה שגזל כדפרישת אכן הבגד של מת שקנאום לאחר מיתה ולא שייך שום ייאוש לאחר מיתה פשיטא דלא קנאום הגזלן ואפי' שינה הבגד לחתכו לקרעים רבים לא נתבטל ממנו האסור שהיה עליו מקודם ואינו דומה למשמשי ע"ז שמהני בהם ביטול אף על גב דאסור בהנאה ובפ' נגמר הדין אמרינן לרבא דקיימ' לן כוותי' דהזמנה לאו מילתא הוא והאורג בגד למת אינו אסור בהנאה דגמר שם שם מע"ז מה ע"ז בהזמנה לא מיתסר אף ה"נ בהזמנה לא מיתסר ולא גמר שם שם מעגלה ערופה דבהזמנה מתסיר דמשמשין משמשין גמרינן לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה וא"כ נימא דמשמשין של מת תהני בהם ביטול כמו משמשין שפוסל אלוה שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש דהא פי' הרמב"ם בפתיחה ע"ז וכן הסמ"ג בלאוין מה שפירש הכתוב שכשבא לידינו והם נוהגים בהן מנהג אלהות אבל אם בטלום הרי אלו מותרין עכ"ל הנה מבואר שהתורה חלה האיסור כשנוהגי' בהם מנהג אלוהות אבל באיסור הנאה בבגד של מת שלא מצינו מקרא המלמדינו שתועיל שם הביטול באיסורו הוא עומד ואין לנו לבדות היתר מסברת הכרס וללמוד ממשמשי ע"ז אחר שלא נמצא לימוד בזה בתלמוד אף על גב דפ' נגמר הדין אליבא דרבא דקי"ל כותי' לית ליה האי היקישה דעגלה ערופה ובעל כרחך צ"ל דהיינו דווקא לענין משמשין לית ליה דמשמשין ממשמשין עדיף לי' למילף אבל מת גופה ילפינן מעגלה ערופה כדאי' בפ' אין מעמידין כמ"ש התוספות שם ובפ' נגמר הדין מ"מ הא ודאי כיון דילפת ממת עצמו שאין לו בטילה עולמות ה"ה משמשי של מת דכיון שנאסר מטעם מת יש לו גם דין כמת עצמו כמו ע"ז ומשמשיה יש לה דין אחד. ומאי דילפינן תשמישן של מת מתשמישי של ע"ז ולא ילפינן ממת עצמו היינו משום דהך מילת' דילפינן אי הזמנה מילתא היא אם לא לא שייך כלל למילף ממת עצמו וק"ל ואדרבה נראה להביא ראייה לאיסור מהא דאמר התם בפ' ר"י אמר רב גידל אמר ר' חייא בר יוסף אמר רב מניין לתקרובת ע"ז שאין לה ביטול עולמית שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו מזבחי מתים מה מת אין לו בטילה לעולם אף תקרובת ע"ז אין לה בטילה לעולם ופשוט הוא כשנכרך בם דמשמשין של מת יש לו דין מת עצמו כמו שמשמע מהסוגיא דפרק נגמר הדין ואף על פי שאמר מה מת וכו' ה"ה נמי משמשין של מת שאין לו בטלה לעולם ואם תאמר בפ' ר"י דמשמע דמשמשין של מת אינו דומה למת גופה שהרי כתב הר"ן ז"ל מה מת אין לו בטלה לעולם מת דאסור בהנאה נפקא לן מהיקשה דשם שם דכתיב גבי מרים אלמא דמת ותשמישין אין לו בטלה עולמות עד שילמוד משם לתקרובת ע"ז ואי כדפרישת בסמוך דמאחר שהתורה קאסר בהנאה בסתם ואין לנו משום מקרא המלמדים להתיר מאיסור אסור עולמות ומאחר שאין לנו מקרא המלמדינו להתיר בתקרובת ממילא אסורה נ"ל דשאני התם מאחר שהתורה התירה ע"ז ומשמשיה כשבטלה ס"ד אמינא ה"ה תקרובת ע"ז יש לנו ביטול לפיכך צריך מקרא המלמדינו לאסור אבל מת ותשמישין מאן סבר שיש לה ביטול עולמית שהרי לא מצינו להם שום היתר בכתוב אכן יש קצת לבעל הדין לחלוק ולומר דמההיא דתנן בשקלים בפרק ב' מותר המתים למתים. מותר המת ליורשיו וכדפסקוהו הפוסקים ודלא כר' נתן דפליג בברייתא כמ"ש הרי"ף והרא"ש בסוף פרק נגמר הדין אליבא דרבא דקיימא לן כוותי' דהזמנא לאו מילתא היא דטעמא דת"ק מותר המת ליורשים משום דסבר כי בזו לית איחולי מחול זילותא גבי יורשים אם כן ה"ה בנדון דידן איכא למימר דמאחר דזילותה הוי ליה בגויה דמלתא להפשיטה ערום אחיל זילותא ליורשים אכן מלשון רש"י שכתב שם וז"ל ת"ק סבר מחים אחליה לזילותא וניחא ליה שיתבזה אחר מיתתו להנאת יורשים עד כאן לשונו מבואר מלשונו דדווקא התם שידע מחיים שיצטרכו לגבות צרכיו לאשר הוא עני בוודאי מחיים אחליה לזילותא משא"כ בנדון דידן דלא עלה על דעתו מחיים שיפשטו אותו ערום עד שימחול ליורשים ותו דמלשון רש"י שכתב ניחא ליה וכו' משמע דדווקא התם שידע שיתבזה לאחר מיתתו עכ"פ להגבאות צרכיו ניחא ליה גם כן שתתבזה להגבות יותר מכדי צורך להנאות יורשין. אבל בנדון דידן וודאי לא ניחא ליה שיתבזה להפשיטו ערום כדי להנאות יורשיו ואנן סהדי דניחא ליה יותר שלא להתבזות כלל ודוק נ"ל הקטן יואל:
1