תשובות בית חדש, הישנות ס״זTeshuvot Bayit Chadash, HaYeshanot 67
א׳שט"ח שקורין ממרני משמעותה בזה הלשון שט"ח שמעבר לדף על ארבעים זהו' פו' קרן וריוח אי"ה ארבעה זהו' פו' ועשרה גדולים פ"ו ע"צ היתר כתקנת חז"ל ומשך השותפי' יהא עד יום א' בר"ח טבת ש"פ לפ"ק עכ"ל. וטענת המקבל דאין כאן אלא עשרים זהו' קרן בתחילת הנתינה ואח"כ הוסיף בסוף כל זמן וזמן עד שזקף הקרן לארבעים זהובי' גם טען שלא הרויח כלום וע"ז ישבע כדת וכדין והנותן מכחישו וטוען שהקרן הוא ארבעים זהו' כמפורש בממרמי ועסק זה נעשה כמנהג שטרי עסקא במלכות זה:
1
ב׳תשובה דין זה מפורש בי"ד סוף סי' קס"ט ע"ש הרא"ש בתשובה וכ"ה במרדכי פ' השולח באריכות דהמלוה נאמן בלא שבועה לומר לא לקחתי רבית אלא בהיתר לקחתי מה שלקחתי משום דדמי להא דאמר גבי פרוזבול נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד דלא שביק היתרא ואכל איסורא מיהו נראה דדוקא כשהלוה בא להוציא מיד המלוה מה שכבר קיבל מידו וה"ה כשיש משכון ביד המלוה אבל כשהלוה מוחזק אין המלוה יכול להוציא מידו אפילו בשבועה:
2
ג׳מיהו בנ"ד דאיכא שטר ביד הנותן צ"ע אם דינו כמשכון והרב ב"י כתב לשם דבשטר או משכון נאמן המלוה בלא שבועה ולפ"ז צריך לפרש דמה שנתבאר בח"מ סי' פ"ב דבשטר נשבע המלוה היסת והיא דעת הרמב"ם בשם רבותיו התם מיירי בטוען להד"ם אבל בטוען שהלוהו בהיתר אפילו בשטר א"צ לישבע וכ"כ ב"י בי"ד לשם ע"ש הרשב"א דמחלק בין טוען להד"מ לטוען שהלוהו בהיתר וכ"כ עוד ב"י בח"מ בסי' ע"ה ע"ש תלמידי הרשב"א ומדברי רמ"א בהגהותיו בי"ד נראה שחולק וס"ל דבשטר לעולם צריך המלוה לישבע אף בטוען שהלוהו בהיתר וצ"ל דס"ל דההיא דח"מ שכתב בסתם דהמלוה ישבע משמעו אפי' בטוען דהלוהו בהיתר נמי צריך לישבע מדלא חילק ואין השטר כמו משכון דקי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי' דמי וכן נראה עיקר. ואעפ"י דמדברי מהרי"ו בתשובה סי' ל"ז משמע דהבין מדברי המרדכי פ' השולח דנאמן המלוה בלא שבועה אפי' להוציא ולומר דע"י גוי הלויתי בהיתר ובע"כ צריכן אנו לפרש דבריו בשיש שטר ביד המלוה דבמלוה ע"פ אין מקום בעולם להורות דנאמן להוציא אפילו בשבועה כ"ש שלא בשבועה מ"מ אנו תפסינן עיקר דבשטר אין המלוה נאמן לומר בהיתר הלוויתי אלא בשבועה ובייחוד בדורות הללו שמקילין טובא באיסור ריבית יש להחמיר שלא להגבות השטר בלא שבועה:
3
ד׳מיהו כל זה אינו אלא כשכתב כך וכך סתם אבל בנ"ד כיון שמפורש ארבעים זהו' קרן וריוח ארבעה זהובים ועשרה גדולים עצ"ה כתקנת חז"ל היה נראה דיש להגבותו בלא שבועה דאפילו הי' טענת המקבל אמת שהקרן הי' מתחילה עשרים זהו' מ"מ מאחר שבכל פעם ופעם בהגיע זמן הפרעון קרן וריוח אז הודה המקבל שכך וכך עלה הריוח וחזר ועשה שותפי' עמו וכתב לו שטר חדש אין לנו אלא הודאות פיו ואעפ"י שעכשיו טען המקבל שלא הי' כן האמת כאשר הודה מתחילה יכול הנותן לומר לדבריך הראשונים אני מאמין וכמ"ש הרא"ש בתשובה הביאו הי"ד לשם אמשכון שהשכין בחזקה שהוא של עובדי כוכבים ומזלות ואחר כך אומר אינו אמת אלא שלי הוא וכו' מיהו כל זה אינו אלא כשהשטר מקויים או יכול לקיימו אבל באינו מקויים ואינו יכול לקיימו אז המקבל נאמן במגו דמזוייף בכל מה שטוען שלא היה הקרן מתחילה כי אם עשרים זהו' פו' ושלא הרויח בהן כלום מעולם ויתן לו עכ"פ עשרים זהובים ואינו נאמן אפילו בשבועה לומר שהפסיד גם הקרן אלא בעדים כשרים ואע"ג דלבעל העיטור היכא דקבל ממנו מעות להתעסק בהם ונותן לו ריוח בכל שנה ושנה והודה שנתן לו לשם ריוח אפילו ליכא שטרא אלא האמין לו בע"פ לא מצי טוען לא היה שם ריוח מ"מ הראב"ד חלוק עליו כמ"ש הטור סוף סי' פ"א בח"מ והש"ע לשם כתב שני הדיעות ולא הכריעו הלכך מספק אין להוציא ממון בפלוגתא דרבוותא:
4
ה׳אבל כשהשטר מקויים או יכול לקיימו אזי לאחר שיתקיים השטר יפרע לו ארבעים זהובים פו' קרן בלא שבועה ועל הריוח ישבע המקבל שלא הרויח כלום. ואם יש ע"א המסייעו ללוה אזי אם אין השטר מקויים פטור הלוה ואפילו שבועה א"צ וכמו שפסק מהר"מ במרדכי רפ"ק דמציעא והכי נהוג ודלא כהר"מה בח"מ בסי' מ"ו ובעל התרומות בסי' פ"ד אבל אם השטר מקוים אז ישבע המלוה ש"ד להכחיש העד ואפילו יש למלוה ג"כ ע"א המסייעו אינו נפטר מן השבועה והך שבועה דרבנן היא דהא נשבע ונוטל ומ"מ אי משלם ליה באפי סהדי וחוזר ותובעו על הפרעון הראשון מביאו לידי ש"ד ובאבן העזר בסי' צ"ו מבואר זה להדיא הנראה לפע"ד כתבתי וחתמתי שמי אנכי הקטן יואל:
5