שו"ת הר"ן א׳Teshuvot HaRan 1
א׳שאלת, זה כמה שנים נתחברו מטובי העיר לדבר מצוה לפרנס ולבקר חולי עניי ישראל. וכל בני החבורה עשו ביניהם שטר שחתמו בה כנהוג בכל חבורת מצוה מזכרון כל ההסכמות והתנאים שהסכימו ושהתנו בנדר החבורה הנזכרת שעשו ובראש השטר כתוב בלשון הזה. הסכמנו אנחנו החתומים למטה ונשבענו בשם ה' אלהי ישראל בנקיטת חפץ על דעת המקום ועל דעת הרבים בלא שום פתח היתר וחרטה לקיים כל התנאים הכתובים למטה בלא שום הערמה בעולם, ואחר כן כתבו בשטר הנזכר כמה הסכמות וכמה תנאים בענין הממונים על החבורה והגבאים ובקור החולים וענינים אחרים. ויש מן ההסכמות שכתוב עליהן הסכמנו וקבלנו ע"ע בכח השבועה הנזכרת לעשות כך וכך. ויש שכתב סתם הסכמנו לעשות כך וכך ולא הזכירו השבועה. ואח"כ נמצא כתוב שם הסכמה אחת בזה הלשון. וכן הסכמנו שכל איש ממנו שידור נדר בבית הכנסת שבעירנו שיהא החצי מזה הנדר להקדש זה והחצי למקום שירצה האיש הנודר זולתי שמן למאור שאין להקדש זה כלום בנדר ההוא, ושיתן האיש הנודר החצי של זה ההקדש תוך חדש ימים ליד הברורים ויהיה כח ביד הברורים להאריכו עד שיזדמנו לו מעות לפי ראות עיניהם. עד כאן:
1
ב׳ולאחר זמן נעשית בעיר חבורה לת"ת וזה שנים עמד בבהכ"נ של העיר הזאת אחד מן החתומים בשטר חבורת הקדש החולים הנזכרת ונדר נדר סך מה לחבורת ת"ת ולא זכר תנאו הראשון ושום תנאי בשעת הנדר ומת, וצוה לבנו. בשעת מיתתו לפי דבריו שיתן מנכסיו כל מה שנדר לגבאי חבורת ת"ת כאשר נדר. לא באר דבריו אם בעת שנדר לת"ת היה זכור ההסכמה שחתם עליה בשטר האחר אם לאו. ועכשיו גבאי הקדש חולים הממונים על החבורה הנזכרת תובעים לבן הנזכר מחצית הנדר אף על פי שבאר להקדש ת"ת מפני שכבר קדם מה שנדר והתנה שיהא מחצית כל הנדר שידור בבית הכנסת להקדש ההוא כמו שכתוב בהסכמה הנזכרת. ועוד שכבר. נשבעו כמו שכתוב בשטר החבורה לקיים כל התנאים וזה בודאי אחד מהם:
2
ג׳וגבאי חבורא ת"ת תובעים לבן הנודר הנזכר כל סך הנדר כמו שנדר אביו מכמה טענות האחת שאין במשמע לשון ההסכמה הכתובה בשטר חבורת החולים נדר שיפרש הנודר לאיזו מצוה, כי זה בודאי לא עלה על דעת שום אדם שישבע שלא יקיים נדר שיעשה, ואפילו נשבע שבועה כזאת לא תחול לעבור על בל יחל והוי כנשבע לבטל את המצוה בפירוש:
3
ד׳ועוד דמשמעות הלשון לא משמע אלא נדר סתם ר"ל כמי שנדר למצוה סתם או לצדקה או להקדש סתם ולא פירש לאיזו מצוה ולאיזו צדקה ולאיזה הקדש שאע"פ שסתם בני אדם עכשיו קורין הקדש לכל עניי ישראל בין בריאים בין חולים ובסתם נדרים הלך אחר לשון בני אדם, הם פירשו והתנו שיהיה סתם שלהם פירושו לעניי חולים בלבד, אבל מה שידרו ויבארו בפי' למצוה א' מפורש שאין במשמעות לפרנסה ע"ז לא התנו ומ"ש בסוף ההסכמה זולתי שמן למאור דמשמע לכאורה שהסכמתם היתה על נדר מפורש, אינו כן מפני שגם בנדר שמן למאור יוכל לפרש הנודר שדעתו היה שמן למאור נרות החולים הצריכים לנר כל הלילה:
4
ה׳ועוד דאפילו תימא שמשמעות הלשון לכל נדר אפילו לנדר מפורש אין זה בכלל דין (נדרים כג:) הרוצה שלא יתקיימו נדריו וכו' שיצטרך לקיום הנדר שיהא זכור תנאו שהתנה עליו כולו או מקצתו כדאיתא התם, מפני שדין זה לא נאמר אלא בדברים שאדם אוסר על עצמו בלבד דומיא דשאר נדרים שהוזכרו שם אבל בנדרי ממון ר"ל כמו שאומר ונודר ממון זה לעניים או לת"ת לא נאמרו הדברים וכן נראה מתוך דברי רבותינו בעלי תוספות שהביא הרשב"א ז"ל בחדושי נדרים שלו דשבועות של ממון אינן בטלות ועוד שזה הנדר הוא כעין חיוב ממון והוי כמי שנתחייב לחברו ונשבע לו או נדר, מאחר שיש ממונים גבאים להקדש חבורת ת"ת וכל הנודר לחבורה ההיא הוי כמתחייב לחברו ונשבע לו שאינה בטלה בשום תנאי שהקדים וכמו שכתבו המפרשים, ולפיכך איכא למימר דשבועות ונדרים כאלו אינן בטלות:
5
ו׳ועוד דאפילו תימא דנדון שלפנינו בכלל דין זה הוא איכא למימר שנזכר מן התנאי בשעת נדרו ובטליה לתנאיה וקיימיה לנדריה והראיה שעבר זמן רב בין נדרו למותו שצוה לבנו שיתן כל הנדר לת"ת כמו שנדר ובודאי בין כל אותן הימים שהוא חי ראה או שמע או זכר הסכמת חבורת הקדש החולים שהיה אחד מהם והיה נותן או מצוה שינתן מחצית להקדש חולים או שישאל הוראה על זה לולא שידע ונזכר ההסכמה אעפ"כ נדר הכל לת"ת ועקריה לתנאיה. ואפילו תימא דנשבע לקיים תנאו הראשון לאו אדעתיה או שכח השבועה לבד גבאי חבורת חולים חוזרים וטוענים שיתן המחצית להקדש שבידם מפני שכן התנה, שלשון ההסכמה בודאי אפילו על נדר מפורש היתה והראיה שמן למאור שהוא נדר מפורש דלא משמע לחולים כלל ואעפ"כ הוצרכו להוציאו מן הכלל, א"כ מזה שיצא מן הכלל למדנו דעתם על הכלל כולו שעל נדר מפורש התנו:
6
ז׳ועוד שבשטר חבורת החולים כתוב שכל לשון הנמצא מסופק באגרת הזאת שיהיה מובן לשני פנים שידונו הברורים לזכות ההקדש עד כאן, ולכך אנו דנין אותו:
7
ח׳ועוד שזה הנדון בודאי בכלל דין אותה משנה דהרוצה שלא יתקיימו נדריו וכו' הוא בכל נדרים שאדם אוסר על עצמו, דהגע עצמך כל נדרים כן הם שאדם אוסר חפץ זה שיהא כקרבן או ככל דבר הנדור. וא"כ כל דינין שאתה דן על האוסר או הנודר כקרבן יש לך לדון על הנודר קרבן עצמו וה"ה לכל הנודר כל הקדש בין לעניים בין לבדק הבית וכשם שיכול לישאל על נדרו בזה כן בזה כל זמן שלא בא לידי גבאי, ולא דמי לשבועות ממון מפני שאדם נשבע על דעת חברו הזוכה באותו ממון וזהו שלא הביא הרשב"א בשם התוס' אלא שבועות ולא הזכיר נדרים:
8
ט׳ועוד דבודאי נודר זה לא היה זכור בשעת נדרו התנאי כלל לא כולו ולא מקצתו שאילו היה זוכרו כלל הוה מפרש על דעתו הראשון דסתם בני אדם לא משוו נפשייהו הדריינא לבטל דבריהם הראשונים:
9
י׳ועוד שזו מצוה וזו מצוה מאי חזא ההוא גברא דהאי מצוה חביבה לבטל הא מפני הא. ועוד שכבר נשבע לקיים התנאים הנזכרים בשטר חבורת הקדש החולים וא"כ בשבועה יש עליו לעשות שיהא מחצית נדרו להקדש חולים ושיתנהו ובודאי אילו נזכר לו התנאי היה מפרש על דעתו הראשונה ושלא יעבור על שבועתו. ואפילו תימא שהיה זוכר התנאי ובטליה בודאי לא היה נזכר מן השבועה כלל שאין אדם חוטא חטא חמור לעשות מצוה דומיא דחזקה אין אדם חוטא ולא לו ואילו היה זוכר השבועה כלל היה אומר בשעת נדרו על דעתו הראשונה. ועכשיו שנדר בהעלם שבועתו הוי כנדרי שגגות וראוי שתדין אותו כמי שהתנה ולא זכר כלל התנאי בשעת נדרו שהתנה כלל על הדבר ההוא דתנאו קיים כדקיימא לן כמ"ד ובלבד שלא יהא זכור (נדרים כג:). ואפילו הרשב"א לא אמר שלא יהיה זכור כלל אלא אע"פ שזכור שהתנה על היין ולא זכר שהתנה על הפת כלל ונדר על הפת לא היה זכור קרינא ביה ה"נ דכותיה. ומה שצוה לבנו שיתן הכל לת"ת לא ידע תנאו ולא זכר או לא זכר משבועתו או גם כי ידע לא ידע להזהר דלאו כ"ע דינא גמירי:
10
י״אועוד דאיכא למימר שאין זה תנאי כלל ואינו בתורת תנאי שיוכל לעקרו וא"צ לנו לישא וליתן עליו אי עקריה לתנאיה אי לא שאין זה אלא נדר שנדר לאלהי ישראל כשידור שום נדר יהא נודר ויתן המחצית להקדש זה ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ הוי כמי שאמר זכה מעכשו לגבאי הקדש חולים מחצית אותה מנה שידור לת"ת (הוא דאיכא למימר) וכן נראה בודאי דקנה ראשון, ומה שאמר הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בר"ה ויתנה ויאמר אמרו, לא שידור ויקדים וישבע עכשיו ולא כל כמיניה לעקור נדרו הראשון:
11
י״בוהבן היורש טוען ואומר מחצית הנדר אני נותן לת"ת והמחצית האחר ישאר בידי מן הספק שאחר שלא נודע אם אבי היה זכור תנאו או נדרו הראשון בשעת נדרו השני ויהיה הכל לת"ת או אם היה שכוח והיה המחצית לחולים א"כ יהא בידי מונח. וגבאי החבורות אינם יכולין לכתוב הרשאה זה לזה מפני שאין כח בידם לפי לשון שטרי החבורות לתת או לעשות פשרה ומחילה משום חוב וזכות שיתחייב אדם לאחת מהנה רק להאריכו זמן מה לפי ראות עיניהם, ובני העיר וגם בני החבורה שמא אין רשות בידם לשנות מקופה של הקדש חולים לקופה של הקדש ת"ת, ועוד שהקדש החבורות נעשה בפירוש גם לעניי עולם כמו לעניי העיר והוי דומיא דבהכ"נ של רבים שאין לבני העיר רשות למכרה: תורנו רבינו הדין עם מי:
12
י״ג(א) תשובה הדין עם חבורת ת"ת משום דליכא למימר שיהא תנאי הראשון נדר גמור כמזכה ונותן מעכשיו לגבאי הקדש חולים מחצית אותה מנה שידור לת"ת ונימא דזכה בה הקדש חולים משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכמו שבא בסוף דבריך. שאם על דרך זה אתה מפרש דבריו לא אמר ולא כלום שהאומר הריני מזכה מנה להקדש אם יש לו מנה בעין זכה בו הקדש ואי לאו לא זכה בו, שאע"פ שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט כל האומר מנה מנה דוקא קאמר ואם אין לו מנה בעין לא זכה בו הקדש, וראיה לדבר דהא דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי ואמירתו אפילו להדיוט כמסירה היא ואפ"ה אמרי' בפ"ק דגטין (גיטין יג.) דש"מ שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין חיישינן שמא מנה קבור קאמר, אלמא שהאומר תנו מנה בעין קאמר ולא שוה דאם איתא דשוה קאמר מנה סתם אמאי אין נותנין משום חששא דמנה קבור מ"מ הרי צוה ליתן לו שוה מנה אלא ע"כ מנה דוקא קאמר ומש"ה חיישינן שמא מנה קבור קאמר:
13
י״דואע"ג דפסקינן הלכתא התם דלמנה קבור לא חיישינן ה"מ היכא דאיכא מנה שאינו קבור דאע"ג דלא אמר זה אמרינן דממגולה קאמר ולא מקבור הא בדלית ליה מנה בעין לא יהבינן ליה ולא מידי ע"פ שדברי שכיב מרע נקנין באמירה דמנה דוקא קאמר ולא קבור. אף כאן הריני מקדיש מנה להקדש פלוני אם אתה מפרש דבריו שהוא רוצה לזכות מעכשיו לאותה הקדש מנה לא זכה הקדש אלא במנה שיש לו באותה שעה בעין הא אינו בעין לא זכה בו כלל ומצי הדר ביה כל היכא דבעי דהוה ליה כההוא עובדא דאמרינן בריש פרק ד' וה' (בבא קמא לו:-לז.) בההוא גברא דתקע ליה חבריה וכו' א"ל ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ניתביה לעניים הדר אמר להו ניתביה ניהלאי דאיזיל ואיברי ביה נפשאי א"ל רב יוסף כבר זכו בו עניים ואף ע"ג דליכא עניי הכא דליזכו ביה אנן יד עניים אנן דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכין פרוזבול ר"ג וב"ד אביהם של יתומים, כלומר והוה ליה כמעמד שלשתן דקני ואפילו להדיוט. ושמעינן מינה דטעמא משום מעמד שלשתן הא לאו הכי כיון שלא היה אותו סלע ברשותו מצי הדר ביה ואפילו לכשיבא לרשותו לא היה מחוייב ליתנו לעניים לפי שזה היה בדעתו להקדישו מעכשיו ולא היה ברשותו כדי שיהיה הקדש חל עליו. אף בנדון זה אם אתה מפרש דבריו שהוא מקדיש עכשיו לחבורת חולים אם המנה אינו ברשותו לא אמר כלום ואם היה ברשותו ולכך נתכוין היה לו להעמיד במוקצה כל הדינרים טבועים שלו שהיו אז בעין שמא יחול הקדש עליהן. הא אין עליך לומר בענין זה כלל (ב):
14
ט״וומיהו דרכן וקיומן של הקדשות שמקדישין בני אדם עכשיו שהם נודרים ומקדישין מנה או מאתים לצדקה או לת"ת אינו אלא מטעם בפיך זו צדקה שהוא חל על אחד מב' דרכים אם נדר או כעין נדבה שאמירתה כמסירה. וכן האומר אתן סלע לצדקה חייב ליתנה כדין נודר ואומר הרי עלי שהוא חייב להשלים נדרו לא שזכה הקדש עדיין באותו ממון שנדר, (ג) ולפיכך כל מי שפירש ואמר הריני מזכה ונותן מעכשיו להקדש פלוני כך וכך שגלה בפירוש שהוא רוצה לזכות מעכשיו אם אמר מנכסי זכה הקדש כדין ש"מ האומר תנו מנה ולא אמר מנכסי אם יש לו בעין אותו סך שזכה נותן אין לו בעין לא אמר ולא כלום כיון שפירש ואמר מעכשיו אבל האומר אתן מנה לצדקה חייב להשלים נדרו אפילו אין לו באותה שעה ומפני שדעתן של בני אדם הוא עכשיו בכך שיהיו תופסים על דרך זה סתם נדרים והקדשות שלהם. ובנדון שלפנינו בן חבורה זה שהתנה ואמר שמחצית מה שידור יהא לחבורת חולים אם במקדיש מעכשיו אתה תופסו לא אמר כלום אא"כ היה לו אותו מנה בעין הא לאו הכי לא וכמו שנתפרש למעלה, וכיון שכן אין צד לקיום תנאו אלא על דרך שנתכוין לומר אתן ולפי דרך זה אם יש מצוה בנדריו הרי הוא חל ומתחייב בנדרו ואם לאו לא אמר ולא כלום. מעתה אם מתנה זה נתכוין שכשידור מנה לת"ת יתן מקצת אותו מנה להקדש חולים, איזו מצוה יש בנדרו שיחול כי מי הודיעו מתן שכרן של מצות שתהא מצות צדקה גדולה מת"ת, הא אין עליך לומר אלא שנתכוין שכשידור מנה לת"ת יתן כנגדו מנה להקדש חולים, נמצא שלפי דרך זה הקדש ת"ת זכה בנדרו אלא שהיה מחויב לידור כנגדו להקדש חולים ולא נדר:
15
ט״זשמא תאמר לא כי אלא הקדש ת"ת לא זכה אלא במחצית נדרו שהדברים מראין שהנודר בשעת נדרו לא היה זכור בתנאו הראשון, והוה כההיא דאמרינן בפרק ד' דנדרים הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה אומר כל נדרים שאני עתיד לידור הרי הם בטלים ואסיקנא ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר דכיון שלא היה זכור הוו להו נדרי שגגות, אף כאן כיון שהתנה זה מתחלה שיהיה מחצית נדרו להקדש חולים ובשעה שנדר לא היה זכור מאותו תנאי נתבטל מקצת נדר זה של ת"ת ובאותו מקצת חל נדר של הקדש אולי מכח נדרו ותנאו ראשון. הא ליתא דמאן אמר לך שמנה זה שזכה לת"ת שהוא הפך מתנאו ראשון דלמא במנה זה שנדר לא בטל תנאו שהרי אפילו לדבריו הראשונים היה יכול להקדיש מנה לת"ת ותנאו הראשון לא נתבטל מחמת מה שנדר אלא מחמת מה שלא נדר מנה אחר לחבורת חולים:
16
י״זועוד שאפי' אתה אומר שנדר זה הוא הפך מתנאו הראשון ואפילו בעת שנדר אפילו הכי לא נתבטל נדרו (ד) שכבר כתבו בעלי התוס' ז"ל שאותה משנה דהרוצה שלא יתקיימו נדריו לא נאמרה אלא בנדרים שבינו לבין עצמו לפי שעל דעת עצמו הוא נודר אבל בשבועות שבין אדם לחבירו לא לפי שכל הנשבע לחבירו על דעת חבירו הוא נשבע ולא על דעת עצמו וכדמוכח סוגיא דסוף שבועות בתרא ובפרק ד' דנדרים ואין דעת חבירו שתבטל מה שהוא שומע מחמת תנאו הראשון שאינו יודע מה הוא. וכי תימא ה"מ בנשבע לחבירו אבל כאן נדר הוא שנדר על דעת עצמו ומחמת תנאו הראשון נתבטל (ה) ליתא. דכיון שיש בעיר חבורת ת"ת כל אחד מבני החבורה הרי הוא כבעל דבר בנדרו של זה. וראיה לדבר מדאמרינן בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא מג.) האומר תנו מנה לעניי בני עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואסיקנא דאע"ג דקיץ להו נוגעים בדבר הן ואין כשרים לדון דניחא להו דכיון דרווח רווח, וכ"ש בנדון זה דבני חבורה זו הרי הן כבעל דבר בנדר שנדר זה לחבורה. ואין לומר שמכח תנאי הראשון נדרו נתבטל ולפיכך אין ספק שהקדש ת"ת זכה בנדרו אבל לענין הקדש חולים איני רואה שנוכל לחייב יורש זה לתת להקדש חולים כנגד מה שנדר אביו לת"ת דשמא לעקור מקצת נדריו שידור לאחר מכאן נתכוין ושיחול באותו מקצת שיתבטל על הקדש חבורת חולים וכיון שאין בדבריו כלום כמו שנתפרש למעלה כיון שלא נתבטל מקצת נדרו של ת"ת לא חל על אותו מקצת הקדש חולים, ואין לנו הוכחה ברורה שירצה אביו לומר שאם ידור מנה לת"ת שידור כנגדו להקדש חולים כדי שנחייב את היורש בכך. ולא עוד אלא אפילו אמר כך אין חיובו ברור שהרי לא אמר אתן כך וכך אלא אדור כך וכך וכיון שלא נדר אפשר שלא זכה. ולפיכך נ"ל בנדון זה שכופין את היורש לפרוע מה שנדר לת"ת, אבל לחבורת חולים כיון שהדבר ספק הוא אין מוציאין מידו שלא תאמר כיון שספק זה אינו בין אדם לחברו אלא בין יורש זה להקדש של עניים הוה ליה ספקא דאורייתא ולחומרא, שאין הדבר כן (ו) אלא כל ספק שבין אדם לעניים הוי כספק שבין אדם לחבירו וקולא לנתבע וראיה לדבר מדאמרינן בסוף פרק הזרוע (חולין קלד.) רמי ליה ריש לקיש לרבי יוחנן תנן ספק פטור אלמא ספקא לקולא ורמינהו חורי הנמלים שבתוך הקמה כו' ומשנינן אמר רבא הכא פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיוב קיימת אמר ליה אביי הרי עיסה דבחזקת פטורה קיימא ותנן גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית וכו' א"ל ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא. אלמא ספק ממונא שבין אדם לעניים קולא לנתבע והיינו דגרסינן בפ"ד דיומא (יומא ח:-ט.) תנן התם הנחתומים לא חייבו עליהם להפריש אלא תרומה גדולה בלבד ואמרינן בשלמא מעשר ראשון ומעשר עני המוציא מחבירו עליו הראיה. אלמא בספק עניים אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה וקולא לנתבע:
17
י״חעוד אהיה דן לפניך שאפילו נתברר שזה נתכוין לומר שכל מה שידור בנדר אחר יתן כנגדו להקדש חולים, יורש זה אינו מחויב בכך לפי שנדר הקדש חולים אינו חל עד שידור אותו נדר אחר ובאותה שעה בלבד הוא חל ולא בשעת דבריו הראשונים, ולפיכך כל שבשעת נדרו שני אינו זוכר מנדרו הראשון לא חל נדרו דהוי כההיא שמעתא דככרות דפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כח.) דהאומר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור. והסכימו הראשונים ז"ל דלאו דוקא פטור אלא אפילו מותר לו לאכול את השניה שכיון שחלות איסורא בשעת אכילת ככר של תנאי היה ובשוגג נאכל לא חל איסור על השניה כלל. אף כאן חלות נדרו של חבורת חולים בשעת נדרו של ת"ת הוא וכיון שאפשר שוגג היה מתנאו הראשון שכן הדברים מראין ואין ספק שטוענים ליורש בכך נמצא שלא חל נדרו ותנאו הראשון של חבורת חולים כלל. ולפי שהדברים הללו באותה הלכה רחבים ועמוקים מני ים איני מאריך בזה וכ"ש שאן שונין ואין מפרשין לחכם אבל הדבר ונכון וברור דוק ותשכח. ומ"מ בנדרו של ת"ת אין ספק מן הטעמים שנתפרשו למעלה. וכ"ש שיורש זה אומר שאביו צוהו בשעת מיתתו שיתן מנכסיו כל מה שנדר לגבאי ת"ת כאשר נדר. ואין ספק שזה לא נתבטל כלל מחמת תנאו הראשון, שלא התנה אלא על נדר שידור בבית הכנסת והרי זה כחוזר ונודר ומצוה את בנו בשעת מיתתו ונאמן יורש על עצמו בכך יותר ממאה איש:
18