שו"ת הר"ן ב׳Teshuvot HaRan 2
א׳(א) עוד שאלת בעיר הזאת יש ממון הקדשות קרקעות שהקדישו הבעלים שינתנו כל הפירות לעניי העיר הן מעות או עסק שהוקדש שיחלק לעניים ויש מהם שהוקדשו שיתחלקו הפירות לבד וישאר הקרן קיים ביד הגבאי, ועכשו נתעוררו קצת ממנהיגי הקהל הממונים על גביית המסים והוצאות העיר ותובעין לגבאי ההקדשות שיפרעו מאותם נכסים מס והוצאות כמו משאר נכסי יחידי הקהל, והגבאים טוענין שהקדשות כולן פטורים מכל הוצאות העיר ומכל מס. סוף דבר נסתפקו בענין זה. יש שאומרים שבודאי הממון הזה אע"פ שהוא מוקדש חייב כשאר ממונות יחידי הקהל מפני שכל המסים והוצאות נגבין לפי ממון הקהל שכן נהגו אם שיהיה מדינא או ממנהג או שכן הוא דעת אדוננו המלך יר"ה על המס, ואפילו כשתמצא לומר שיגבה לפי נפשות יגבה בשביל נפשות עניי העיר שהם בעליו ואע"ג דלא קייץ להו ואע"פ שממון תלמידי חכמים פטור מכל מסים ותשחורת וכל הוצאת העיר לפי סברת הרמב"ם ז"ל ומקצתם לדברי הכל משום טעמא דאתמר בגמרא ב"ב (דף ח) דרבנן לא צריכי נטירותא ה"מ רבנן ואפשר לומר ה"ה הקדש ת"ת או לספר תורה ועטרה לו או לשמן המאור אבל הקדש עניים לא, ויש מי שאמר בודאי זה הממון פטור מפני שזה הממון מוקדש לשמים ולא צריך נטירותא ואינו כשאר ממון שביד עניים שהוא חייב משום דלא קייץ להו אינו כשלהם אלא הוא מוקדש למצוה. ועוד שאינו נראה שיהא דעת אדוננו המלך בבקשת המס לעניים ולא לשום ממון מוקדש לשם שמים. עוד שכבר הנהיגו רוב הקהלות בהסכמותיהם שיהיה כל ממון של הקדש פטור וכן ג"כ בעיר הזאת בכל הסכמות הידועות הקדומות כשהיו חוקים והסכמות והנהגות בעניני גביית המסים וההוצאות מזמן לזמן ידוע היו עושים חוק והסכמה שיהא ממון של הקדש פטור, ובענין זה מנהג מבטל הלכה כ"ש אם הוא מסכים להלכה וכדאמרינן רשאים בני העיר להתנות על קצתן וכו'. אלא א"ת שזה אינו מנהג דאדרבה אחר שהוצרכו לעשות הסכמה לפטור ההקדש וההסכמה היה עם שאר ההסכמות נעשו לזמן ידוע שעבר גלו בדעתם שלא רצו לקבוע לדורות מנהג שיהא פטור, או שמא מפני שאר ההסכמות נקבע הזמן וההקדש לעולם פטור או מדינא או ממנהג. אלא א"כ יברר אדוננו המלך דעתו אם מבקש מס מאותו ממון המוקדש שא"כ הוא נראה שאין לנו להציל מהמס ממון ההקדש בממון שלנו. וכן נסתפקו אם תמצא לומר דפטור ואם ממון ההקדש הזה שהקדיש ראובן אלף דינרין או איזה סך ידוע מנכסיו ובזמן שהקדישו היו חייבין הקהל חובות שלוו או שנתחייבו אם נפטר אותו ממון מאותן החובות אם עדיי החיוב על כל לטרא ממנו כמו שהנה קודם שהוקדש, ולא דמי לשור שנגח ואחר כך הקדישו בעליו דגזרת הכתוב הוא אבל הכא חייב במה שהיה חייב בהיותו חולין. ואת"ל שאין חיוב חובות הקהל עליו עדיין אני שואל אם נשאר אותו חיוב אצל שאר נכסי המקדיש או יטעון ויאמר אני אפרע מכל מה שבידי חלק המגיע בכל אלף לפי חוקי הקהל שהולכים אחרי זמן פרעון כאילו עכשיו הוטל אותו חיוב ואתם תגבו מן ההקדש חלק המגיע לאותו ממון ואם הוא פטור מה לי כי כן מנהג המקום שעל הממון תובעין חיובי הקהל כמי שפרע חוב לחבירו או כתובה או נדוניא שפורע בחיובי הקהל מי שהממון שלו לא מי שהוציאו מרשותו. או נאמר שזה המנהג שהולכין אחר מי שהממון בידו ה"מ בין אדם לחבירו אבל מי שהכניסו ברשות שמים ומוציאו מרשותו המוציאם או יורשים יפרעו בעד אותו ממון מפני שעליהם חל אותו חיוב נכסיהון ערבין ליה והוא בעל חוב. ואת"ל שממון ההקדש ראוי להיות נקי מכל חובות הקהל ושעבוד החובות נשאר אצל נכסי המקדיש מפני שהוא הקדיש סך ידוע ואם לא יפרע בחובות הקהל לא יהיו דבריו קיימין שלא יהא כל הסך שנדר להקדש. איכא למימר ה"מ במי שנדר סך ידוע אבל מי שצוה והקדיש חלק בנכסיו שליש או רביע להקדש והשאר ליורשיו או לפלוני לא נשאר החיוב אצל המקדיש ויורשיו או לא. הדין עם מי:
1
ב׳לשון יצחק דלאטאש אחד ממדפיסי הספר מקדם ברומי.
2
ג׳לא מהיותי גדול בעיני נכנסתי בעובי הקורה להשיב על השאלה אשר לפנינו אשר מצאנוה בהעתק בלי תשובה, רק להפיק רצון הקורא בספר הזה. וגם מאחר שעלה בגורלי להדפיסו תחלה אין ראוי שיבא חסר, אך לא היתה כונתי להתחבר כריע עם מרן הגאון רבינו נסים ז"ל ושאדמה למלאות חסרוניו, כי לא כן חשבתיה וחלילה לי מרשע כי ידעתי לא הגעתי לרועי צאן כ"ש להיות שקול עם נאמני ארץ לשבת עמהם בכף אחת. אך שערתי בנפשי כי לחוות דעי על השאלה לא ימשך מזה אלא תועלת לעורר נפש המעיינים. שאם, יזכוני מן השמים ויורוני לכוין הדין על האמת והיושר כבר הגענו אל מחוז החפץ והשגנו מבוקשנו, ואם ב"מ וח"ו אטעה יראו החכמים הרבנים שבדור הזה טעותי ויישרו ההדורה ויתקנו עותתי, יורוני ואני אחריש, על כן כתבתי דברי התנצלותי אלה טרם בוא תשובת השאלה אשר חברתי. ואחת היא לבד. ושאר כל התשובות הם מהגאון כאשר מצאנו בספר ההעתק שהיה יחיד בעולמו ואין שני להקימו:
3
ד׳ב תשובה סעיפי השאלה הזאת שנים. האחד בלהבא אם ממון מוקדש לעניי העיר חייב לפרוע המס כשאר ממון בני העיר. והב' בלשעבר אם המקדיש לעניים חלק מנכסיו בהיות בני העיר חייבים אז למלך שכבר הטיל המס או שלוו משאר אנשים לפרוע המסים מזמן עבר וחלף ואפילו מכמה ימים חייב לפרוע חלקו מהחובות ההם ממה שנשאר בידו משאר נכסיו שלא הקדיש שכולן ערבים על השעבוד שנשתעבד עם שאר בני העיר:
4
ה׳ועל שניהם אשיב, ותחלה אומר שאם באנו לדון כפי מנהג המדינה והעיר שאלה זו אינה צריכה לפנים (א) שבודאי בענין המסים הולכים אחר המנהג ואפי' היה שלא כדין וכ פסק הגאון ר"נ ז"ל עצמו בתשובת שאלה עשירית. אבל אם באנו לדון כדינא דגמרא על הסעיף הראשון אומר שאין לפטור נכסי הקדש עניים מהמס מדין הפקר (ב) דהפקר לעניים לאו שמיה הפקר לפטור מן המעשר. והכי איתא במסכת פאה פרק ששי (משנה א) ב"ש אומרים הפקר לעניים הפקר וב"ה אומרים אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה. ומלבד הכלל הגדול שבידינו שהלכה כב"ה עוד יש ראיה מהא דאיתא במציעא פרק אלו מציאות (בבא מציעא ל) במעשה דר' ישמעאל בר' יוסי דהוה קאזיל באורחא פגע ביה ההוא גברא הוה דרי פתכא דאופי, פירש"י היה נושא משאוי של עצים. אותבינהו וקא מיתפח פירש"י עומד לפוש, א"ל דלי לי, פירש"י הטעינני, א"ל כמה שוין א"ל פלגא דזוזא יהב ליה פלגא דזוזא ואפקריה, פירשו התוספות שלא יכשלו בו בני אדם בלא תגזול, הדר זכה בהו. הדר יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקריה, חזייה דהוה קא בעי למהדר למזכה בהו א"ל לכ"ע אפקרינהו ולך לא אפקרינהו, ומקשה ומי הוה הפקר כי האי גוונא והתנן ב"ש אומרים הפקר לעניים וכו'. והיא ההיא משנה דבפאה שהבאתי, ומשני אלא רבי ישמעאל ברבי יוסי לכ"ע אפקרינהו ובמלתא בעלמא הוא דאוקמיה ע"כ. הרי שהסתם תלמוד סובר כן שהלכה הוא שאין הפקר לעניים הפקר. גם אין לפטרם מדין הקדש ודנימא דמה הקדש פטור ממעשרות כן הקדש עניים. דהא ליתא דאע"ג דאשכחן דנכסי יתומים כהקדש כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין נב) דשנינן הכי אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל נכסי יתומים הרי הן כהקדש ולא מיקנו אלא בכספא. ופשיטא (ג) ודאי דהקדש עניים דינו לפחות כדין נכסי יתומים. וראיה מהא דאמרינן פרק ד' וה' בבבא קמא (דף לו) בההוא גברא דאמר הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ניתביה לעניים הדר א"ל ניתביה נהלי איזיל ואברי ביה נפשאי אמר ליה רב יוסף כבר זכו בו עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אינם צריכים פרוזבול וכן תני רמי בר חמא היתומים אינם צריכים פרוזבול ר"ג וב"ד אביהם של יתומים וכו'. והשתא הוינן אנן בה קאי בעניים ומייתי ראיה מיתומים, אלא לאו ש"מ דין הקדש עניים כיתומים וכל היכא דנכסי יתומים כהקדש הכי נמי הקדש עניים כהקדש. וכן תמצא שפסק הרי"ק בספר תשובותיו בשאלה קצ"ד, (ד) ומשום הא איכא למאן דמתיר להלוות הקדש עניים אפילו ברבית קצוצה דשווי להו הקדש גמור מ"מ ודאי (ה) דלאו הקדש גמור לא נכסי יתומים ולא הקדש עניים הוו הקדש גמור, דליכא למימר בהו כדאמרינן גבי כהנים דזכו משלחן גבוה ומשום הכי הוי הקדש גמור מה שבא ליד כהנים דהנותן נותן לגבוה ואינהו זכו משלחן גבוה אבל הכא הנותן נותן להדיוט ממש ואין הפרש בו לנכסי הדיוט, דלא מסתבר שיהא חמור הקדש עניים בזמן הזה מלקט שכחה ופאה דהוי ממון של עניים שנתן להם מן התורה ונשתעבד בהם האדם ונתחייב דלא מצינו בשום מקום דלהוי הקדש:
5
ו׳ועוד ראיה דאינם הקדש דנאכלים בכל מקום ובטומאה שלא נזהרים בדברים אלו רק במעשר ראשון ושני ובתרומות ובכורים אבל לא במעשר עני. וכן כתיב ואכלו בשעריך. ועוד ראיה דמתירים לבעל הבית כשאין עניים בלא פדיון כדאיתא בפרק הזרוע (חולין קלד) לוי זרע בכישר, פירש"י שם מקום, ולא הוו עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת א"ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים. וכן (ו) אמרינן התם (חולין קלא) זה הכלל כל דבר שהוא בקדושה, ופירש"י שאסור לזרים, כגון תרומה ותרומת מעשר וכו' עד וכל דבר שאינו בקדושה כגון הזרוע ולחיים וקיבה ובודאי שדין לקט שכחה ופאה כמתנות כהונה דהוו חולין כמו שראינו שם בסוגיא ההיא דמדמי להו אהדדי. ואע"ג דפטירי פאה ולקט ושכחה ממעשר היינו משום דדרשינן מקרא דגזרת הכתוב הוא כמו שדרשו בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש ללוי חלק בה שאם הוא עני נוטל פאה. והביאה רש"י והתוס' פרק מקום שנהגו (פסחים נז) במעשה דבן בוהיין ופשיטא ודאי דלא חמירא צדקה (ז) דלא נתחייב בה אם לא מדין נדר כדאמרינן בפרק קמא דר"ה (דף ו) בפיך זו צדקה דלא שייך בה דין הקדש גמור וממש. וכן אמרינן בהדיא בפ"ק דערכין (דף ו) דגרסינן הכי תניא כוותיה דרבא נדר צדקה ואין הקדש צדקה וכו' עד ה"ק צדקה כהקדש שהיא בבל תאחר ואינה כהקדש דאילו הקדש אסור לאשתמושי ביה ואילו צדקה שרי לאשתמושי ביה ע"כ. וכן דן הגאון עצמו לעיל (סימן א') דכל ספק שבין אדם לעניים הו"ל כספק שבין אדם לחבירו וכן פסק בעל הטורים בטור ח"מ סימן צ"ה בסוף וז"ל, (ח) ומה שמקדישים בזמן הזה לבהכ"נ וכו' דינו כשאר נכסי הדיוט, ואמר עוד בסי' רי"א בשם אביו ז"ל והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה, וכתב עוד ביור"ד סימן קס"א וכן הדין במעות של הקדש שהוקדשו לעניים או לת"ת או לצורך בה"כ. אבל אסור (ט) להלוותם ברבית דאורייתא אע"ג דהקדש גמור כגון שהוקדש (י) לבד"ה מותר להלוותו אפי' ברבית דאורייתא. הרי לך מבואר דלאו דין הקדש איכא בהקדש עניים. דיקא נמי דאמרו כהקדש ולא הקדש ממש דכמה יש לחלק ביניהם, ואין סברא שהמתיר להלוות הקדש עניים ברבית דאורייתא שיסבור שיהיה הקדש גמור (יא) אלא טעמא הוא משום דהוי ממון שאין לו בעלים ואין לו תובעים כדאיתא בריש הזרוע (חולין קל) מבואר בסוגיא שם ודוק ותשכח כי אין רצוני להאריך, ופשיטא דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה והגבאי דהוי שליח אין שליחות לדבר עבירה. ועוד דאין שליחות בלא בעל משלח וליכא מאן דמשלח ואפילו בממונא דקייץ להו לעניים שרי דלא באה הרבית ליד מלוה דלא זכה בו עני אלא מאחר שבא לידו:
6
ז׳וגם אין לפטור מהמס מהאי טעמא דאין להקדש עניים בעלים, דתרי (יב) מיני מסים איכא חד כרגא דרמי אקרקפתא וחד טסקא דרמי אקרקע ואממונא בכרגא ודאי פשיטא דמלכא לא איקפד ליה דלא איגרע חק המלך מהגלגולת מפני הקדש עניים והמקדיש חוב גלגלתו נשאר והעני ג"כ חב בגלגולת ולא יתמעט הגלגולת מפני זה, אבל בטסקא השעבוד נשאר על הממון וכן דן הגאון עצמו בתשובה עשירית ע"ש. והראיה מבוארת מהא דאמרינן בחזקת הבתים (בבא בתרא נה) והני זהרורי דזבין ארעא לעסקי זבינייהו זביני וה"מ לטסקא אבל לכרגא לא מאי טעמא כרגא אקרקף דגברי מנח, וא"כ אפילו אין לממון בעלים נתחייב הממון ואין לפטרו. אבל אדרבא יש להביא ראיה שחייבים במס מכמה טעמים. (יג) חדא שכבר התבאר דדמו נכסי הקדש עניים לנכסי יתומים ונכסי יתומים חייבים במס כמו שמצינו בהשותפין דב"ב (דף ח) ובהמקבל דמציעא (דף קח) אמר רב יהודה הכל לאיגלי גפא אפילו מיתמי אבל רבנן לא צריכי נטירותא. וכן עוד שם ואמר רב אסי אמר רבי יוחנן הכל לפסי העיר ואפילו מיתמי אבל רבנן לא צריכי נטירותא א"ר פפא לשורא ולפרשאה ולטורזינא, פירש"י לתקון החומה ולפרש ההולך סביבות העיר לשמרה ולידע מה היא צריכה ולשומר כלי זיין של בני העיר, אפי' מיתמי. כללא דמלתא כל מילתא דאית להו הנאה מיניה אפי' מיתמי. וכתב האשרי ובתוספות שם וז"ל וכתב הר"ר יוסף כל מילתא דאית להו נטירותא ליתמי כגון מיני פורעניות אבל ארנוניות לא רמינן איתמי. ויראה לי (יד) דכל מיני מסים מידי דנטירותא נינהו כי הם השומרים אותנו בין העמים כי מה תועלת יש לאומות בנו לשמרנו ולהושיב אותנו ביניהם אלא בשביל הנאה שנאותין מאת ישראל לגבות מהן מסים וארנוניות, וא"כ נאמר דה"ה לנכסי הקדש עניים דאית להו הנאה בשמירה וחייבים. וגם (טו) ראיה דבמסים וארנוניות אזלינן אחר דעת המלך משום דינא דמלכותא כדאיתא בחז"ה (בבא בתרא נד) דקאמר התם באגי מטמרי, הוו דאינהו גופייהו לא הוו יהבי טסקא למלכא מלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. פירושו לא תקשי לי מהתם דלאו משום דינא אלא משום שכן דעת המלך אזלינן אחר דעת המלך. ואם כן בהיות דעת המלך שכל הנהנה מהקרקע וכל מאן דאכיל ארעא ליהב טסקא מה איקפד לן אם הוקדש לעניים:
7
ח׳(טז) ועוד טעמא אחרינא אלימתא. דר"ת התיר לשנותה לכל צרכי צבור וכן הורה לתת לשומרי העיר מהקופה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות מתנות עניים פ"ט ואעפ"י שלא התנו. וכן דעת האשרי כמו שהביא בעל הטורים ביורה דעה רנ"ו וכן דעת ר"י בתוס' בפ"ק דערכין (דף ו) וז"ל ואומרו ר"י דהתם רשאים לשנותה שלא לדבר מצוה רק שיהא צרכי צבור. הרי שהמסים הן כמו צרכי צבור וא"כ יכולין הצבור לתת מדמי הקדש עניים לגובה המס אפילו להציל ממונם כל שכן וק"ו שיפרעו המגיע להם כפי הנכסים שהוקדשו:
8
ט׳אמנם בודאי לפי האמת למאן דנחית לעומקא דדינא יש לדון (יז) דנכסי הקדש עניים פטורים מן המס ולאו מטעמא שיהיה ממון פטור בגופו דודאי מגופו חייב דדין הדיוט להם ובעו נטירותא כשאר ממון ולא עדיף מגופן של נכסי יתומים, אבל פטורים משום דמה יכולין לטעון בעלי כיסים שאם לא יפרע ממון הקדש עניים והם יפרעו בעד הממון ההוא שנמצא הממון ההוא ניצול בממונם ואין ראוי להציל ממון אחד בממון אחר. נשיב להם ונאמר דלאו מילתא היא מה שאמרו, שאין כן האמת שיצילו ממון זולתם בממונן אלא הם מצילים ממונם בממונם ובאור זה שהעשיר מצווה לפרנס העני די מחסורו כדאיתא בכתובות פ' מציאת האשה (דף סז) (יח) די מחסורו אשר יחסר לו מחסורו זה הבית אשר יחסר זה מטה ושלחן וכו' וכל הסוגיא. לראיה שמצווים אנחנו לתת לעני כל מחסורו אפילו סוס לרכוב וכן פשיטא דהיכא דאמיד כופין העשיר לתת צדקה כדאיתא ב"ב פ"ק (דף ח) דקאמר לא קשיא הא דאמיד הא דלא אמיד. אע"ג שבתוספות שם בשם ר"ת קאמרי דלא כייפינן אלא בדברים משום דמצוה שמתן שכרה בצדה היא דכתיב כי בגלל הדבר הזה, הא איתא דקא סבר דכופין והוי ממון שיוצא בדיינים (יט) ואם יקום אחד מבני העיר ויקדיש לעניים ממון ויסתפקו מהם העניים לא נתחייבו עשירים עוד לתת צדקה ולפרנס העניים במה שמסתפקים מההקדש ההוא אפילו במקום דקיץ להו לעניים כלומר שנהגו לתת כך וכך בשבוע לעניים אם יבא להם מחוץ נמנעים העשירים מלתת עוד הדבר הקבוע וראיה מפרק ח"ה בבבא בתרא (דף מג) אהא דקאמר האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה וכו' ומקשה לסתלקו בי תרי ולדיינו ומתרץ ואיב"א לעולם דקיץ להו וניחא להו דכיון דרווח רווח, פירשב"ם ואפ"ה ניחא להו לדיינים שינתן המנה לעניים דכיון דרווח שיש להם מעות רווח, כלומר הרי יש להם מעות ולמה יתנו כלום כ"ז שאינם צריכים. הרי לך מבואר שממון זה תועלת לעשירים שנפטרים מלתת צדקה וא"כ הוא מן הראוי ומן היושר ומדינא שלפחות יקיימו הממון ההוא כשיפרעו המס בעבור הממון דלמלכא לא איקפד ובלבד שיבא לידו הסך אשר הטיל דלמה נגרום שיכלה הקרן שאינו עושה ריוח ומה יעשה הוא לעניים בפרעון המס ואם באת לכוף שיפרעו הנכסים ההם מס יפרעו מהריוח ונמצאו חסרים העניים מזה וחסרונם עליך ועל דידך קאהדרי עניים ויגלגל הדבר עליך מ"מ והכל אחד. ואין לומר דאתה רוצה לזכות ולתת לעניים דאין זה אלא יוהרא ואדרבא אסור שבמתנה שאתה נותן מחדש אתה מלבינו מחדש ומה שיהנה מהמוקדש כבר אין הלבנה כל כך דדמי שנהנה משלו ואין צניעות גדול מזה והצנע לכת עם אלהיך אמר רחמנא דליבא בעי. וראיה זו גדולה אצלי דאפילו אם ישאל המלך בפירוש מס על הנכסים ההם חייבים לפרוע בעבורם העשירים שאין נזוקין מפני זה כאשר אמרנו: (כ) ומה שהבאנו ראיה לעיל שמותר לשנותה לצרכי צבור כבר חולקים בדבר והוי פלוגתא דרבוותא ולחומרא דספק פאה פאה ועוד המוציא מחבירו עליו הראיה. ועוד דעד כאן לא קא מיירי המתירים לשנות אלא במותר ודליכא עניים אבל היכא דאיכא עניים דפרנסתם עליהם ודאי ליכא מאן דיתיר לסגף העניים ולהרויח העשירים שלא יתנו המס העשירים ויתפרנסו העניים בדוחק דלית דין ולית דיין שידון כן והלא המקדיש לעניים אמדינן דעתיה דאומדנא דמוכח הוא דעל מנת כן הקדיש לזכות לעניים ולא להרויח לעשירים:
9
י׳(כא) ועוד ראיה דמאחר שממון זה לא נתן לשאת ולתן ולהרויח אין ראוי שיפרע מס, וכן תמצא במרדכי ב"ב פ"ק דדן שם ופסק דקרקעות אין חייבים לפרוע מס וז"ל שם, תדע שהרי היכא שבני העיר עניים ואינם נושאים ונותנים בממון ובפרקמטיא אע"פ שיש להם קרקעות אין השר לוקח מהם מס אם לא כה"ג שתהא הקרקע עצמה משועבד למס, הרי מבואר מכאן שגם אין דעת המלך שיפרעו העניים דאדרבה יהבו אינון לעניים כדאשכחן באיפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף אמרה להוי למצוה רבה בב"ב פרק קמא (דף ח) ופירשו מצוה רבה פדיון שבוים. ואי יהבי מכיסייהו כ"ש דלא ישאלו מס עלייהו:
10
י״אועוד טעמא אחרינא דהממון המוקדש לצדקה כשיהיה הקרן קיים והפירות לעניים הוי ממון דכולי עלמא וגם העשירים זכאים בהם דאם הם עתה עשירים אפשר שבניהם אחריהם יתענו כדאיתא פרק שואל במס' שבת (דף קנא) שאם לא בא הוא בא בנו ואם לא בנו בא בן בנו שנאמר כי בגלל הדבר הזה ותנא דבי ר' ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם, ואמרינן התם אמר לה ר' חייא לדביתהו כי אתא עניא אקדים ליה רפתא כי היכי דלקדמי לבנייכי אמרה ליה מילט קא ליטית להו אמר לה קרא כתיב כי בגלל הדבר הזה וכו'. הרי דלא איקפד לבעלי כיסים לפרוע המס ולהעמיד קרן הקדש העניים ולקיימו דנהנים מזה דאם לא הם בניהם או בני בניהם נהנים מזה וכל עמל האדם מניחו לבאים אחריו:
11
י״בויש ראיה לפטור נכסי הקדש עניים משום דאשכחן במרדכי בהגהות דפ"ק דב"ב דדמו נכסי הקדש עניים למעשר עני וכן מדמי להו בגמרא בכמה דוכתי ואשכחן בתוספתא דמס' פאה מעשר עני אין פורעים ממנו מלוה ואין משלמין ממנו התגמולים ואין פודין בו את השבויים ואין נותנין בו דבר של צדקה אבל משלחין לדבר של גמילות חסדים וצרי להודיעו שהוא מעשר עני ונותנים לחבר עיר בטובת הנאה וכו'. הרי שמעשר עני אע"פ שאינו קדש אינו כחול להשתמש ממנו כחול גמור וכדין הדיוט גמור וכן נמי בהקדש עניים ולא לחנם קראו להו הקדש אלא דמשום שהוקצו למצוה נאסרו לשאר מילי ואין ראוי לחייבם במס. ודברים של טעם הם:
12
י״גמכל אלה הטעמים נקטינן דהקדש עניים פטור ממס בלהבא. וכן עמא דבר בכל מקום ולא שמעתי ולא ראיתי מקום שיפרעו נכסי הקדש עניים מס כמו שאינם פורעים נכסי בית הכנסת וספר תורה דהכל אחד. אמנם בלשעבר במה שכבר נתחייב הממון אם הממון נתחייב כבר למלך שעבר זמן ולא פרע בעל הממון ואח"כ הקדישו בודאי פטור בעל הממון, וטעמא כמו שדן הגאון עצמו בתשובה עשירית דשעבוד המס רמי אממונא ולא אקרקפתא וכמו שהבאתי למעלה. וממה שהתבאר לעיל ומהתשובה ההיא שתמצאה לקמן יתבאר לך אם תדוק מינה. (כב) אבל אם לוו הקהל ונשתעבד כל אחד למלוה נכרי או ישראל הוי כזקפן עליו במלוה ונשתעבד והשעבוד רמי אקרקפתא ומשום האי שעבודא נתחייב גבר וגבינן מיניה ואפילו מן גלימא דעל כתפיה ושאר נכסיו משועבדים וחייב לפרוע מהם אפי' הקדיש חלק מנכסיו דלא שאני. וזה מדינא אמנם לא נהג כן בשום מקום אבל פוטרין אותו האיש המקדיש אפילו מהחובות שהיה חייב הקהל קודם זה מפני הטעמים שאמרנו שפורעים בעד הממון ההוא מפני שהמקדיש לעניים הוי כאילו נתנו ליד הקהל והוי, כנכסי הקהל, ונכסי העניים ונכסי הקהל הכל אחד. וגם עוד להחזיק ידי עושי מצוה. ואין עוד להאריך כי למבינים די וזהו הנראה לעניות דעתי כאשר הורוני מן השמים. עד כאן מאחד מהמדפיסים. מכאן ואילך מהגאון רבינו נסים זצ"ל:
13