שו"ת הר"ן ל״דTeshuvot HaRan 34
א׳עוד שאלת שאעמידך על דעתי בדין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד בעדות על פה שלא על כתב ידו על איזה צד נאמר בין לאיסור בין להיתר בין לחיוב וזכות אם אחר שבאו לב"ד וקבל עדותן כראוי בעדות דלא בעי חקירה מדינא או מתקנתא ולכך לא עשו חקירה אם יכולין לחזור ולסתור עדותן כל זמן שלא יצאו מב"ד או אפילו יצאו מב"ד כל זמן שלא נחקרה עדותן אע"ג דלא בעי חקירה ואפילו לא נתנו אמתלא למה שהעידו בראשונה כמו שנראה לכאורה מההיא דרמי בר חמא דפרק האשה שנתארמלה (כתובות יח) גבי אנוסין היינו דתלי טעמא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומההיא דריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלמא חזרת ההגדה בחקירה תליא מילתא וכמו שנראה מבואר מן הירושלמי שהביאו קצת מן המפרשים והביאו הרב בעל העיטור העדים שהעידו בין לאסור בין להתיר בין לקרב בין לרחק וכו' וחזרו ואמרו מבודין אנו אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד נאמנין וכו' אלמא דבכל עדות אין בה משום חוזר ומגיד כל זמן שלא נחקרה. והקשית על זה א"כ הוא שיכולין הן לסתור דבריהם כל זמן שלא נחקרה עדותן בלא אמתלא גם אחר שיצאו מב"ד אפילו בעדות דלא בעי חקירה א"כ אם נפסק הדין ונפרע החוב ונאכל הדבר או נשאת האשה ויחזרו העדים ויאמרו מבודין אנו ההשב ישיב הממון ותצא האשה מאישה וזה מן התימה, אלו היו דבריך:
1
ב׳תשובה (א) דע שהעיקר בזה הוא שמכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכל שנגמרה עדותו קרוי שהגיד וכל שלא נגמרה מפני שעדיין אינו נקרא שהגיד הרי הוא יכול להפך עדותו כמו שירצה וזהו שאמרו בירושלמי שהעדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין להתיר בין לזכות בין לחייב אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין אנו הרי אלו נאמנין משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין אנו אין נאמנין:
2
ג׳ואל תחשוב שנשתמשו בזה הלשון אם עד שלא נחקרה ומשנחקרה בדקדוק גמור ותלמוד ממנו שאפילו בדיני ממונות דלא בעיא חקירה ודרישה אחר שנתקבל עדותן יכולין לחזור בהן כיון שלא נחקרה עדותן שזה בודאי אינו שכיון שנגמר עדותו ואין אנו צריכין עוד לדבריו הרי הגיד ושוב אינו חוזר ומגיד. אלא מפני שכל העדיות מן הדין צריכים דרישה וחקירה תפשו הלשון שהוא שוה בכלם. (ב) ועוד דבדיני ממונות גופייהו איכא בהו שצריכים דרישה וחקירה כדין מרומה כדאיתא במס' סנהדרין (דף לב). וכן זו שאמרו בפרק האשה שנתארמלה (כתובות יח) ובכמה דוכתי (ג) עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד כך פירושו כמי שנגמרה עדותן. כללו של דבר כל שנגמרה העדות אע"פ שלא נחקרה כאותן שאינן צריכין חקירה שוב אינו חוזר ומגיד ולא אמרו נחקרה עדותן אלא כדי לתפוס הלשון שהוא שוה בכולן. וזה ברור:
3
ד׳ולענין מה שבא בתוך דבריך כל היכא שאינו סותר עיקר דבריו הראשונים כגון שהדברים סתומים וסובלין ביאור אחד משני ענינים ממשמעות אחד קרוב או רחוק אם העדים יכולין לחזור ולהגיד לבאר משמעות לשון עדותן גם אחר שנחקרה עדותן בב"ד או לא רק שנקבל עדותן בסתם משמעות לשונם הקרוב:
4
ה׳(ד) דע שכל דבר שעדים מצויין לטעות בו יכולין לברר דבריהם ואין בזה משום חוזר ומגיד וראייה לדבר מדאמרינן בירושלמי עלה דשטרי חוב המוקדמים פסולין מי מודיע ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן הן הן עדיו והאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן כשאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא אומרים על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו וכתב עליו הרב בעל המאור ז"ל ומכאן למדין שכל טעות שהעדים מצויין לטעות בו נאמנים הן בעצמן על זה ואין בו משום חוזר ומגיד וצריך ב"ד הגדול להחמיץ הדין, ובגמרא דילן מצינו כיוצא בזה בההוא תברא דהוה חתים עלה רב ירמיה בר אבא וכו' כדאיתא בגט פשוט (בבא בתרא קסא), אלו דבריו ז"ל:
5
ו׳(ה) הילכך כל שאנו יכולין לכוין דבריו של עד כדי שלא תהא עדותו מכחשת יש לנו לכוין דבריו שכשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים נראין שמכחישין זה את זה כדי שתהא עדותן מכוונת ותולין זה בכל מה שאפשר כדי שלא יהא אחד מהם רשע וזו היא ששנינו בפ' היו בודקין (סנהדרין מ) אחד אומר בשני בחדש ואחד אומר בשלשה בחדש עדותן קיימת שזה יודע בעבורו של חדש וזה אינו יודע וכולה שמעתא בפ"ק דפסחים (דף יב) עלה דההיא מתניתין הכי רהטא והכי מוכחא אף בעדות עד אחד שהעיד וחזר והעיד יש לנו לכוין דבריו בכל מה שנוכל:
6