שו"ת הר"ן ל״חTeshuvot HaRan 38
א׳שאלת ראובן ושמעון ולוי נתחברו והתעוררו לעבור הים ולהתקרב לארץ ישראל ובאו לפני שם ועבר ונשבעו בנקיטת חפץ ביד על דעתם ובזה הלשון העידו שם ועבר. (א) בפנינו עדים חתומי מטה נשבעו ראובן ושמעון ולוי שבועה חמורה בנקיטת חפץ ביד בשם אלהי ישראל על דעת המקום ועל דעת הרבים וע"ד הרב ר' יוסף ממרשילייא ורבי חיים צרפתי אנשי ירושלים ועל דעתנו בלי שום פתח היתר וחרטה בעולם שישתדלו ללכת וילכו ויעברו עד שיפר"י בספינה זו אשר בברצלונ"ה העתידה ללכת שם במהלך זה עכשו בקרוב בחדש אוקטוברי או נובינברי הבא ראשון על דעת לקבוע דירה זמן מה הן רב הן מעט בארץ ישראל או בסביבותיה בדמשק או באלכסנדריא של מצרים או בשיפר"י או באי זה מקום מעבר לים וכו', ועכשו מתחרט שמעון על שבועתו מפני שרואה אשתו מסרבת ללכת אחריו כי הסיתוה קרוביה לבלתי לכת אחרי אישה בשום פנים וגם שלא לקבל גט ממנו. וקשה מאד בעיני אישה לגרשה בעל כרחה וגם כי יש קנס גוף וממון לפי המקובל מצד המלכות וקשין גירושין וכל שכן להניחה עגונה וגם כי חושש עליה שמא היא מעוברת לפיכך מתחרט חרטה גמורה מעיקרא על שבועתו ובא לישאל עליה ואומר שאילו היה יודע שלא תרצה אשתו ללכת אתו לא היה נשבע כלל. ובקשת ממני להעמידך על דעתי אם יש היתר לשבועה זו אם לאו ואם יש לה היתר אם צריך שיסכימו וירצו בזה ההיתר ראובן ולוי כי להנאתם ולצוות להם נשבע וכן כל אחד ואחד לחבירו:
1
ב׳תשובה (ב) אני מיראי הוראה אני וכ"ש בהיתר שבועה חמורה כזו שראוי לכל בעל נפש לברוח מזה כבורח מן הנחש אבל מה אעשה ולפני שני דרכים כל אחד חמור מאד, חומר השבועה וחומר עגון האשה, ולפיכך אני מוכרח לכתוב דעתי לך. (ג) והוא שקרוב אני לומר ששבועה זו אינה צריכה היתר חכם דהוה ליה נשבע לעבור על המצוה (ד) לפי שאין האיש רשאי להניח את אשתו וללכת לו דמחוייב לה מדכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע וכדאיתא בפרק אע"פ (כתובות סא). וכי תימא תלך אשתו אחריו כבר חקרתי על שמעון זה ומצאתי שהוא מפירפיניאן ושנשא אשתו משם וכיון שכן לא כל הימנו להוציאה משם ולהוליכה בקצות הארץ (ה) וכדתנן בפרק שני דייני גזרות (כתובות קי) שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל אין מוציאין וכו'. וכי תימא הרי שנינו הכל מעלין לירושלים וזה הרי יכול לקיים שבועתו אם ילך לירושלים, ליתא שזה על מנת כן נשבע שיוכל לדור בדמשק ובאלכסנדריאה או בשיפר"י וכיון שאינו רשאי לצאת משם אלא על מנת לעלות לירושלים לא חיילא שבועה (ו) שכל הנשבע על דעת אחת ונמצא אותו דעת בטל אף השבועה בטלה ולא חיילא כלל וכדאמרינן בפרק השולח (גיטין מו) כיון דאמרי להו מארץ רחוקה קאתינן ולא אתו מי חיילא שבועה כלל:
2
ג׳(ז) וכיוצא בו אמרו לענין דברי ממונות בפרק האיש מקדש (קידושין נ) ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל סליק ולא איתדר ליה אמר רבא כל דסליק אדעתא דמיתדר הוא והא לא איתדר, ופי' אדעתא למיסק לארעא דאודעיה הכי בהדיא אלמא כיון דפריש ואמר שעל דעת כן הוא עושה ולא נתקיימה מחשבתו אי בדבריו כלום אף זה שפירש שנשבע לעבור הים כדי לדור באחד מן המקומות שהזכיר אותו שיבחר ונמצא שאינו רשאי לצאת אלא כדי לעבור לארץ ישראל שבועתו בטלה:
3
ד׳(ח) ולא עוד אלא שאני אומר שאף לעבור לארץ ישראל אינו רשאי שאע"פ ששנינו הכל מעלין לארץ ישראל היינו לענין שאם היא אינה רוצה לעלות תצא שלא בכתובה וכדאיתא בכתובות (דף קי) בברייתא בגמרא אבל כל שלא נתן לה גט כיון דמיחייב לה בשאר כסות ועונה לא כל הימנו לעקור לאו זה בידים משום יישובה של ארץ ישראל (ט) וכ"ת יתן לה גט שהרי האשה מתגרשת בעל כרחה ונמצא שיהא מותר ללכת בכל אותן מקומות שירצה וחיילא שבועה, אף בזה אינו רשאי מפני הקנס שיש בדבר מצד המלכות כאשר אמרתם. (י) ולא עוד אלא שאנו מוחזקים שיש חרם הקהלות בדבר או תקנת רבינו גרשון ז"ל ודבר זה פשט איסורו בכל ישראל שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בעל כרחה ואין אומרים לו לאדם לפרוץ גדרן של ראשונים כדי לקיים שבועתו (יא) שהרי אפילו איסורא דרבנן דוחה של תורה בשב ואל תעשה וכיון דלגרש אינו רשאי אף להניחה עגונה ולילך לארץ ישראל אינו רשאי ונמצא שקרוב הדבר ששבועה זו אינה צריכה היתר חכם אלא בטלה היא מאליה:
4
ה׳וכיון דהדבר כן יכולין אנו לסמוך בהיתר שבועה זו על דברי המתירין ושלא נחוש לחומר מיעוטן של אוסרין שדבר מפורש בגמרא בפרק השולח (גיטין לו) דאע"ג דאמרינן על דעת רבים אין לו הפרה לדבר מצוה יש לו הפרה (יב) והיתר שבועה זו לדבר מצוה הוא כדי שלא להפריד בין איש לאשתו, ואע"פ שרבינו יעקב ז"ל חידש ואמר דלאו בכל דבר מצוה יש לו הפרה אלא דוקא כי ההוא מקרי דרדקי וכמו שדבריו ידועין ומפורשים הם בתוספות לא סמכו על דבריו וכ"ש שאין לנו לחוש בהן לנדון זה מפני הצדדים שיש להקל בשבועה זו וכמו שכתבנו למעלה:
5
ו׳(יג) ועוד שאפשר שאין שבועה זו על דעת רבים שרבינו האי גאון ז"ל כתב דלא מקריא על דעת רבים עד שתהא על דעת רבים וברבים וכן דעת רש"י ז"ל ורבים שלשה כדמוכח בפרק השולח (גיטין מו) ואני רואה מתוך השטר שאותם שנשבעו על דעתם שהיו בשעת השבועה לא היו אלא שנים דהיינו העדים. (יד) ועוד שדברי רש"י ז"ל מוכיחין בפרק בתרא דמכות (דף כב) דאין נדר על דעת רבים כלום אלא בשנדר לקיים מצוה אבל לדבר הרשות לא ואע"פ שיש מי שחלק עליו (טו) מ"מ מודים הם שאין דעת הרבים חל בדבר איסור וזה דבר איסור הוא מן הטעמים שכתבתי למעלה. וכי תימא בשבועה זו יש חומר אחר שאמר על דעת המקום ועל דעת המקום אין לו הפרה כדמוכח בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כח), ליתא שכבר כתבו הראשונים ז"ל (טז) דכי אמרינן על דעת המקום אין לו הפרה דוקא בתורה ובמצותיה אבל בדבר הרשות לא וכ"ש שאין דעתו של מקום מצטרפת בדבר שיש בו נדנוד עבירה. ולפיכך דעתי מסכמת שראוי להתיר שבועה זו:
6
ז׳(יז) ולענין מה ששאלת אם צריך שיסכימו ראובן ולוי בהיתר שבועה זאת מפני שלהנאתם ולצוות להם נשבע. דע שר"ת ז"ל כתב דכל שנדר לחבירו מפני שקבל ממנו טובה כמשה מיתרו וצדקיה מנבוכדנצר אין מתירין לו לעולם אלא מדעתו של חבירו ומרצונו אבל כשלא קבל ממנו טובה אע"פ שלהנאתו נשבע נהי שאין מתירין לו אלא בפניו כדאיתא בפרק פותחין (נדרים סה) כל בפניו מתירין אותו על כרחו של חבירו ולפיכך בנדון זה אם שמעון זה לא קבל טובה מראובן ולוי כדי שבשבילה ידור נדר זה מתירין אותו בפניהם ואפילו שלא בהסכמתם (יח) אבל אם קבל טובה מהם. ובשבילה נדר כך צריך שיעשה יכלתו בכל מאמצי כחו שיתרצו ראובן ולוי בהיתר שבועה אך אם לא ירצו להתרצות בשום פנים ראוי להתיר השבועה הנזכרת מפני הטעמים שכתבנו ולחוש לעגונה:
7