שו"ת הר"ן ה׳Teshuvot HaRan 5
א׳שאלת בארץ הזאת רגילין הישמעאלים לקחת הענבים ומשימים עליהם עפר לבן ידוע שעה אחת או יותר מעט קודם דריכתם כדי שיצול היין היוצא מהם מהרה ויעמוד במתיקותו ואחר כן דורכים אותם ומבשלין אותו היין בשול יפה עד שתעבה ונעשה כעין דבש וקוראים אותו דב"ס והוא כמו ארו"ב שעושים בארצנו רק שזה לבן וערב וישר ממנו כי העפר מיפה אותו הרבה, ונהגנו בו איסור מיום באנו לארץ על פי החכמים, שהיו הנה ז"ל ובימיהם היה בדמשק נכבד אחד ובעל הוראה בעינו והתיר בכח הראיות שאכתוב בקוצר ונחלקו עליו החכמים הר' שלמה עמנואל והר' פרץ והר' שם טוב ז"ל, ובימיהם לא היה פוצה פה ומצפצף עליו היתר. ועתה בעונותינו אשר נתבקשו בישיבה של מעלה קמו המתחכמים ורצו להתירו והם נעזרים בראיות החכם הנזכר והוסיפו הם מה שאכתוב, ומאשר הדור פרוץ להקל ויסמכו על משענת קנה הרצוץ בכל דבר לקולא, בקשתי לדעת הסכמת הראוים לסמוך עליהם. זה תורף דבריך:
1
ב׳וכתיבת לשון הר' יעקב מדמשק הוא זה. ומצאנו כתוב בשם רבינו האי גאון ז"ל שהדבש השנוי במשנת אין מעמידין. ואלו מותרים באכילה חלב שחלבו נכרי וישראל רואהו והדבש ודבדבניות שזה הדבש הוא הדב"ס שנעשה מיין מדשני להו בהדדי תרוייהו דבש ודבדבניות ומה דבדבניות מן היין אף הדבש דבש ענבים ע"כ. ואנו מצאנו ראיות הרבה בתלמוד לדבריו ואין לתפוש עלינו על שאנו מביאים ראיה מטהרה על המאכלות שהרי רבותינו ע"ה דנין ומדמין דבר לדבר כמו ששנינו בפ' כל הגט (גיטין לא) המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומה ומעשרות מעות להיות מפריש עליהם מעשר שני מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים ואם אבדו הרי זה חושש עליהן מעת לעת. ואמרינן בגמרא חלוקים עליו חבריו על רבי אליעזר דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות. הרי נתברר שדנים ומדמים מענין לענין. ומצינו דברים רבים הולכים אחר הכוונה והמחשבה בהרבה מקומות בתלמוד בפ"ק דסוכה (דף יט) מחצלת של קנים גדולה עשאה לשכיבה וכו', והרי אין בין זו לזו רק המחשבה, וכן טבעת אדם מקבלת טומאה וטבעת בהמה אינה מקבלת טומאה, ואין ביניהם הפרש רק המחשבה וכן כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ורבים בענין טומאה כאלה המחשבה בהם עיקר. וכן מוכרי כסות מוכר כדרכן ובלבד שלא יתכוונו וכו'. וכן בהנאה הבאה לאדם ב"ד עשו עיקר היכא דקא מכוין, ונכרי שהדליק את האור באגם והאי נכרי דחריך רישא הכל הולך אחר הכוונה בכל עניינים אלו עיקר הנכרים שעושים הדב"ס מענבים אין כונתם ליין רק לדב"ס ומחשבתם מסלקת כל איסור ולעולם זה לא נקרא יין רק דב"ס שמו וקיימא לן כרבא דאמר בפ' השוכר (טו) בתר שמים אזלינן בפלוגתא דידיה עם אביי בחמרא חדתא וענבי וחלא דחמרא וחלא דשכרא וכו' כדאיתא התם. ועוד כי התלמוד לא הוצרך להתיר רק מה שיעלה על לב שיהיה בו איסור ודבש דבורים מה חשש איסור יש בו אבל בשביל שמבשלים אותו להוציא השעוה אין זה בישול כי הכוונה להוציא השעוה לבד והוי ליה כהאי נכרי דחריך רישא דשרי למיכל מריש אודניה, והמשנה לא דברה רק בזה הדבש שצריך בשול גדול והיינו דאמרינן בגמרא למאי ניחוש לה אי משום בשולי נכרים נאכל כמות שהוא חי הוא ובודאי לא אמר על דבש דבורים אלא על דבש ענבים וכחא דהיתרא עדיף ולא די לנו במה שאסרה תורה רק שנבוא להוסיף עליהן. אלו הן דברי הר' יעקב ז"ל. ועתה הוסיפו עליהן המתחכמים היום שמצאו סעד לדבריו שהרי בכל הקרבנות כתב הר"ם ז"ל שמחשבה פוסלת בהם ובחלה שהיא כמותה מחשבה מועלת שהרי עיסת הכלבים פטורה מן החלה ואפילו היא מסולת נקיה. ועוד בדבר חמור מזה מחשבת העכו"ם עיקר שהרי מחשבת אחשורוש שהיה מתכוין להנאתו באסתר ופטר אסתר מליהרג קודם שתשמע אליו ואע"ג דעניינא הוה בפרהסיא כדמפורש פרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד), ע"כ דברי המתירין:
2
ג׳(א) וזה אשר כתבת לחלוק עליהן. דברי הגאון רבינו האי ז"ל אשר כתבו בשמו לא נמצאו בשום חבור שחבר הוא ולא בחבור זולתו מן הגאונים והמפרשים וע"כ אין לסמוך עליהן וכדאמרינן ביבמות אטו מר בריה דרבינא חתים עלייהו, ועוד כי הדברים מורים שאינם דברי גאון ולא דברי רב שהם תלו טעם ההיתר מפני סמיכות הדבש לדבדבניות ורצו לומר ששתיהן מענבים בשביל סמיכות. ואלה הדברים אין עיקר בהם שהרי המשנה ההיא הרבה ענינים שונין בה ולא ראי זה כראי זה והרי כבשין וטרית סמוכין לדבדבניות ולא מפני זה נאמר שהוא מענבים וחלב הסמוך לדבש על כרחן דבש וחלב שני ענינים נינהו. ותו דבדבש דייק עלה בגמרא למאי ניחוש לה אי משום איערובי ואי משום בשולי נכרים ואם על הדבש הנעשה מענבים היכי חייש לאיערובי ולבשולי נכרים ולא חשש כלל לספק יין נסך והוה ליה למימר אי משום יין נסך הנעשה ביד עכו"ם אין מנסכין כיוצא בזה או אין תורת יין עליו דודאי אי איכא למיחש לאיסורא בכל הנעשה מגפן היין ביד עכו"ם הכא נמי איכא למיחש והיאך לא יזכיר חשש זה (ב) והלא להוליך ענבים לגת אסרו ומשום לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב כדאיתא בפ' רבי ישמעאל (מנחות נט) ועוד לא מצינו בכל התלמוד זכר לדבש רק דבש דבורים או דבש תמרים ואיך יזכירנו בידיעה והדבש לא נדע מה הוא. ובכל הראיות שהאריך להביא בענין טומאה דמחשבה מועלת בה והוא הדין והוא הטעם בענין זה דנלך אחר מחשבת העובד ע"ז ואינה לעשות יין. תמהני בהם דהא קי"ל כרב דאמר פ' ר' ישמעאל (מנחות נז) (ג) תינוק בן יומו עושה יי"נ דאתמר התם ההוא עכו"ם דסליק לדקלא לאייתויי לולבא בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה שרייה רב לזבוני אמרי ליה רב כהנא ורב אסי והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך אימר דאמרי אנא בשתייה בהנאה מי אמרי. הרי בפירוש שאין צריך לכוין בנגיעתו כיון דנגע אפילו בלא כונה נאסר בשתייה ומפורש מזה שאין מחשבת עובד ע"ז חשובה אצל היין כל עיקר (ד) ואפי' חשב ליגע בדבר אחר ונגע ביין אין במחשבתו ממש וכיון שנגע נאסר היין בשתיה כדתנן עובד ע"ז שהושיט ידו תוך חבית של יין וכסבור שהיא של שמן זה היה מעשה ואמרו ימכר. וכיון דמפורש אצל היין שאין מחשבה מועלת בו כלל מה ענין למחשבות הטומאה וזולתם (ה) ודרך התלמוד ללמוד סתום מן המפורש כשהנדון דומה לראיה אבל מפורש אין צריך ללמדו מזולתו. וא"כ חזרנו לכל צדדין ולא מצאנו להיתר טעם, דהא (ו) קי"ל יין משהתחיל לימשך נעשה יי"נ ופירש"י ז"ל לאו דוקא נמשך מן הגיגית אלא משנעשה משקה מקצתו אע"פ שהוא מערב עם הענבים נקרא מתחיל לימשך ומשנה אחרונה מוכחא כפירושו דחזרו לומר אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא וקי"ל כוותיה אלמא משעת דריכה נעשה יין ומיד יאסר אפילו יינו של ישראל בנגיעת עובד ע"ז כ"ש וכ"ש הנעשה הכל בידו והוה שלו ודריכתו ובשולו ביד עוע"ז איך תתירנו מחשבה שהיה לעשות דב"ס והלא אלונתית שנעשית מיינו של עובד ע"ז אסורה כדתניא בתוספתא בהדיא אלונתית של עוע"ז אסורה מפני שתחלתה יין. והשם הזה שקורין דב"ס אפילו היה כדברי המתיר שחשב דבתר שמיה אזלינן אינו נקרא בשם הזה רק לאחר גמר עשייתו וכבר נאסר משעת גמר דריכתו והו"ל כאלונתית דאין שמה מתירה מפני שתחלתה יין וכבר נאסרה. ועוד אחרת כי ההיא דרבא דסליק אדעתיה דמתיר זה דס"ל בתר שמא אזלינן כבודו במקומו מונח דאביי ורבא לאו בעקרא דהא מלתא פליגי דהא אביי נמי אית ליה בתר שמא אזלינן ורבא אית ליה בתר טעמא אזלינן כמו שמפורש בשלהי ההיא שמעתתא דהשוכר בברייתא חמרא לגו חלא אביי אמר במשהו רבא אמר בנותן טעם. אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא בתר שמיה אזלינן והוה ליה מין במינו במשהו. רבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא בתר טעמיה אזלינן והוה ליה מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנותן טעם. הרי מפורש שאין מחלוקתם אי אזלינן בתר שמיה או לא:
3
ד׳תשובה אין ספק שהדברים שתלו ברבינו האי ז"ל משובשים וחס ליה למרן ז"ל דלימא הכי, שאין הדברים נראין לטעות בהן אפילו קטני התלמידים שלא נתפתחו עיניהם בהלכה. דהא אמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כט) א"ר אילעא יין מבושל שהיה (ז) תחלתו יין ביד עוע"ז אסור פשיטא משום דאיבשיל פקע ליה איסוריה א"ר אשי הא אתא לאשמועינן וכו'. ואם כדברי המתיר הזה מאי קא מקשה פשיטא אדרבה לקשי אמאי אסור כל שהיה תחלתו יין אם דרכו על מנת לבשלו מותר דבתר מחשבתו אזלינן וכיון דסופו אינו נעשה יי"נ אף תחלתו כן. וכי תימא האי שהיה תחלתו יין מיירי שדרכו לעשות ממנו יין ולאחר זמן נמלך ובשלו. הא בורכא דסתם יין מבושל תכף לדריכתו מבשלין אותו ובשעת דריכה מכוונין עליו לבשלו והיכי פסק ותני יין מבושל שהיה תחלתו יין ביד עובד ע"ז אסור אדרבה רובו מותר וסתמו אא"כ נתכוין ליין ונמלך עליו. ומה שהקשה אי דבש דמתניתין דבש דבורים קאמר היכי אמרי בגמרא למאי ניחוש לה אי משום בשולי נכרי נאכל כמות שהוא חי הוא. בלא"ה היה מותר לפי שאין מתכוונין לבשלו אלא כוונתן להוציא השעוה לבד והו"ל כעובד ע"ז דחריך רישא שרי למיכל מריש אוניה. אינה קושיא דעובד ע"ז דחריך רישא אינו מתכוין לבשל כלל אבל זה לבשול מתכוין ואע"פ שאינו רוצה לאותו בשול אלא בשביל הוצאת השעוה מ"מ כונתו היא שיתבשל הדבש וכיון שכונתו לבשול אין הפרש בין שמכוין בו בשביל עצמו או בשביל דבר אחר. ועוד שאף לדבש עצמו מתכוונין לאותו בשול שע"י הבשול הוא מתלבן יותר. ועוד לטעמיה דהאי מתיר היכי לימא אי משום בשולי נכרי לאו לבשול קא מכוין אי אמר הכי הוה משמע הא אי בשולי נכרי לבשולי קא מכוין אסור והא ליתא דאפי' מכוין לבשולי שרי דנאכל כמות שהוא חי הוה. אלא דבש דמתניתין דבש דבורים הוא. וכל המפקפק בזה אינו אלא טועה וא"צ להאריך כדי לבטל דברים בטלים הללו שאפי' התינוקות יודעים שכיון שנמשך לגת או לבור נעשה יין נסך במגעו של כותי ואין רתיחתו ובשולו מוציא אותו מאיסורו. וכל מה שכתבת לדחות דבר זה כדין וכהלכה כתבת. סוף דבר ישתקע הדבר ולא יאמר. לבד ראה זה מצאתי בדבריך דצריך תקון וראיתיו לבאר לך אע"פ שאינו ענין לנדון שלפנינו. כתבת, וההיא דרבא דסליק אדעתיה דמתיר זה דסבירא ליה בתר שמא אזלינן כבודו במקומו מונח דאביי ורבא לאו בעיקרא דהא מלתא פליגי דהא אביי אית ליה נמי בתר שמא אזלינן ורבא אית ליה בתר טעמא אזלינן כמו שמפורש בשלהי ההיא שמעתא דהשוכר חמרא לגו חלא אביי אמר וכו' הרי מפורש שאין מחלוקתן אי אזלינן בתר שמיה או לא, ע"כ לשונך. (ח) וחוץ מכבודך לא כוונת יפה, דודאי רבא ס"ל בתר שמא אזלינן ואביי ס"ל בתר טעמא אזלינן וזאת היתה עיקר מחלוקתם בחלא דשכרא וחלא דחמרא ובחמירא דחיטי ובחמירא דשערי. וכדאיתא בהדיא בגמרא אביי אמר בנותן טעם בתר טעמא אזלינן רבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן. והאי דאמרינן בסמוך חמרא לגו חלא וכו' הגרסא שכתבת בדאביי בתר שמא אזלינן ובדרבא בתר טעמא אזלינן אינה בכל הנוסחאות אלא ה"ג אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא והוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו רבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא והוה ליה מי בשאינו מינו ומין בשא"מ בנותן טעם. ולפי זאת הגרסא לא קשיא מידי דאביי סבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא טעמיה גריר בתר ריחיה והו"ל כאילו ריחיה וטעמיה חלא ולאו משום דבתר שמא אזלינן אלא זה כיון שנשתנה ריחו הרי הוא כאילו נשתנה טעמו. ורבא סבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא כלומר כיון דטעמיה חמרא חמרא שמיה וחמרא קרו ליה. נמצא דאביי ורבא אכתי בדוכתייהו קיימי אביי סבר בתר ריחיה אזלינן ורבא סבר בתר טעמיה אזלינן, ואפי' לפי הגרסא שכתבת כך מתפרש אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא בתר שמיה אזלינן כלומר הכא בתר שמיה אזלינן כיון שאף ריחו נמשך אחר שמו משא"כ בחמירא דחיטי ובחמירא דשערי וחלא דחמרא וחלא דשכרא דחלוקין בריחן ובטעמן וכיון שכן הולכין בהם אחר שמן. ורבא אמר בנותן טעם סבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא בתר טעמיה אזלינן כלומר שהטעם עיקר ולא הריח וכיון שכן אף שמו נמשך אחר טעמו ולא אחר ריחו. וכי קאמר בתר טעמא אזלינן לאו לאפוקי דלא אזלינן בתר שמא דהכא שמא וטעמא חד הוא, אלא לומר דבתר טעמא אזלינן ולא בתר ריחא הילכך שמו נמשך אחר טעמו ולא אחר ריחו. נמצא שאין סברותיהן של אביי ורבא בהא מתחלפות כלל לההיא דחמירא דחיטי וחמירא דשערי אלא לעולם אביי אזיל בתר טעמא ורבא בתר שמא. וע"כ אתה צריך לומר כן דאל"כ למה שכתבתי קשיא דרבא אדרבא ודאביי אדאביי בתוך כדי דבור:
4
ה׳ומ"מ אע"ג דקי"ל בתר שמא אזלינן אינו ענין להתיר הדב"ס שנעשה ע"י העובד ע"ז האוסר מגעו בהנאה ומשום דנסוך. אבל על הדב"ס הנעשה בארצכם יכול אני ללמד זכות ולפוטרו מן הדין, שהרי הסכימו הגאונים (ט) שישמעאלים אין יינן אסור אלא בשתיה ולא בהנאה כלל כמו שכתב הר"ם ז"ל בהלכותיו בפרק י"א מהלכותיו לפי שאינם עובדי ע"ז ואין ביינן משום נסוך נמצא שאינו נאסר אלא משום חתנות וכיון שאין איסורו אלא משום בנותיהן כל שאוכל אותו בדרך שאין בו חתנות אפשר שהוא מותר, והדב"ס אין ספק שאין בו משום חתנות דלא גרע (י) מיין מבושל דלית ביה משום חתנות כדאיתא בפ' אין מעמידין (עבודה זרה כט). וא"ת הרי כשהיה תחלתו יין נאסר והיכי פקע איסוריה משום דבשליה. בא ואראך דוגמתו וגדולה ממנה דאמרינן התם בפרק אין מעמידין גבי שכר של עכו"ם רב פפא מפקי ליה לבבא דחנותא ושתי רב אחא מדפתי מייתי ליה לביתיה ושתי ותרוייהו משום חתנות סבירא להו אלא רב אחא הרחקה עביד טפי. אלמא כל שאיסורן משום חתנות אינו אסור אלא כששותהו בענין שקרוב לבא לידי חתנות שהרי השכר הזה כשהיה בפנים היה נאסר כשיצא לחוץ הותר, אף הדב"ס הנעשה בארצכם כיון שאין איסורו אלא משום חתנות אפשר שכשנעשה דב"ס הותר אע"פ שכשהיה מתחלתו יין נאסר. ואע"פ שזה ההיתר של שכר אין למדין ממנו לכל הנאסרים משום חתנות ואפילו הכי אמרינן התם בפרק אין מעמידין איבו מנכית ואכיל בי מצרי דמתא אמר להו רבא ואיתימא רב נחמן לא תשתעו מיניה דאיבו דאכיל נהמא דארמאי, כבר כתבו המפרשים דשאני פת דאלים חתנות דידיה מפני שהכל צריכין לו ועוד שהוא מעשה נשים מה שאין כן בשכר. ואפילו לדברי מי שאומר שטעם הקולא של שכר מפני שהראשונים לא אסרוהו אלא האחרונים הוא שנהגו בו חשש חתנות לפיכך הקילו בו, מ"מ הרי אתה רואה שהדברים הנאסרים משום חתנות אינן נאסרין לחלוטין שיהיו כאילו גוף האיסור הוא, והרי אתה רואה בגמרא שנשאו ונתנו אפילו גבי פת לחלק בין עיר לשדה אלמא מה שנאסר משום בשולי נכרים לאו בכל ענין נאסר אלא הכל לפי האסור והכל לפי שחתנותו קרוב. ועל זה סמך הרא"ה ז"ל בנכרי שבא לבשל לחולה בשבת שמותר לבריא במוצאי שבת וליכא משום בשולי נכרי ומשום חתנות דבכל כהאי גוונא היכרא איכא. עוד התיר (יא) בנכרי שבשל לעצמו דברים המותרים בין בחול בין בשבת שאע"פ שהתבשיל אסור משום בשולי נכרים אבל הכלים מותר להשתמש בהם אחר הדחה דלגבי געולי הכלים לא מסתבר למימר דגזרו ואסרו בהא משום געולי נכרים דבהא ודאי ליכא משום חתנות. ואף אני אומר שאפשר לדון להלכה שדב"ס שבארצכם יהא מותר שאין עליו תורת יין ותחלת דריכתו לכך נתכוונו וליכא למימר כיון שנאסר כשהיה יין היאך פקע איסורו. שכבר הוכחתי שאין אומר כן בדברים שהם נאסרים משום חתנות בלבד. וזה ההיתר השכל מקבלו והסברא נוחה הימנו. אבל למעשה אני אוסר (יב) לפי שראיתי קצת מן הגדולים שחלקו על הרא"ה ז"ל ואסרו פליטת כלים הבלועים מבשולי נכרים אע"פ שהם דברים מותרים והצריכו הכלים הגעלה ואם של חרס ישברו. והרב בעל התרומה מזה הדעת ולפיכך ראוי להנהיג איסור בדב"ס. ושלום לכם:
5