שו"ת הר"ן נ״אTeshuvot HaRan 51
א׳עוד כתבת מעשה היה בעיר הזאת באיש אחד שנתקוטט עם אשתו ביום השישי בבוקר ומתוך כך נשבע שלא יהא שבת הבאה תוך עיר פירפיניוא"ן ובערב יום הששי סמוך לתחלת שקיעת החמה נתחרט על שבועתו ובא לישאל עליה יש מי שבא להתיר נדרו ואומר אחר שלא יוכל לקיים שבועתו אלא א"כ יצא קודם השבת מתוך עיר פירפינייא"ן ועיבורה כדי שבשעה שיקדש היום בעיר לא יהא בעיר א"כ יש לומר דבכלל השבועה שיצא קודם השבת ואיכא למימר דקודם השבת חלה השבועה ואומדנא דמוכח הוא ויכול חכם להתירה ביום הששי קודם השבת כ"ש אם יהיה ערב כל כך שלא יהא שהות ביום לצאת מתוך עבורה של עיר קודם שיתקדש היום דא"כ הוא שפיר מצי חכם להתירה קודם שיקדש היום וחל הנדר וחלה השבועה קרינא ביה ואפי' לא חל עדיין מוטב שנתיר לו ואל יבא לידי איסור בל יחל כמו שאמרו המפרשים גבי הנשבע שלא ישחק בקוביא שאע"פ שאין לנו להתיר נדרו משום דעבירה הוא כדמוכח בירושלמי גבי ההוא גברא דמשתבע דלא מרווח לקוביוסטא ולא רצה להתירו מפני שאינו רשאי החכם להתירו אעפ"כ כתבו שאם ברור לנו שלא ישמור שבועתו טוב לנו להתיר לו ולא יעבור על שבועתו ואמר דהכי נמי מוכח בגמרא בריש פרק ואלו מותרין (דף טו) דאמרינן ואי לא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה עד דעבר איסור בל יחל. ולפי שאין לראיה זו ענין כלל לנדון שלפנינו איני מאריך בה:
1
ב׳עוד הביא ראיה ממאי דאמרינן התם קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דבתנאיה לא מזדהר ופירשו המפרשים שיכול להתירו ביום האסור כדי שלא יבא לאיסור בל יחל, ואע"פ שעדיין לא חל הנדר משום דבתנאי לא מזדהר אינש וכי, אמרינן בסוף נדרים דאין חכם מתיר אלא א"כ חל הנדר ה"מ בדבר שאין עשוי להיות נכשל בו. זהו תורף דברי המתיר והחולק אומר שאין לחכם להתיר הנדר הזה עד שיחול ואינו חל עד שיקדש היום ויקרא שבת. ומה שאמר המתיר דבכלל השבועה הוא שיצא מן העיר קודם השבת ואומדנא דמוכח הויא איכא למימר דכל כה"ג לא אמרינן בשבועות ונדרים אומדנא דמוכח. ובזה האריך קצת בדברים שאינם מדוקדקים כ"כ אצלי אם מצד הלשון אם מצד הענין אבל כ"כ הוא מעלה בידו דאומדנא לא שייכי הכא הילכך אין הנדר חל כלל עד שיחול השבת:
2
ג׳עוד כתב שמה שאמר המתיר דאע"פ שלא חל מצי מתיר בערב יום אם אין לו שהות ביום לצאת מן העיר קודם השבת ומוטב שיתיר לו משיבא הנודר לידי איסור בל יחל כדעת מי שמתיר להתיר שבועת הקוביא כשברור לנו שיעבור על שבועתו, אינו דומה דהתם שאני דלדעת מי שמתיר להתיר שבועת שחוק סבירא ליה דמדינא חכם מתיר אותו אלא משום גדר נגעו בה שלא יפרצו בו והגודרים עצמם ישארו בתקונן ולפיכך כשאנו רואים כשיצרו תקפו ויעבור על שבועתו טוב לו שיעבור על איסור קל והוא השחוק משיעבור על שבועה שהוא איסור חמור אבל הכא מדינא אין חכם מחיר. עד שיחול הנדר דאם התירו אינו מותר וכל זמן דאיהו לא מצי מחיל אין אחרים מוחלין לו שלא נתנה תורה רשות לאחרים להתיר אלא בענין זה. וכתב שמה שמביא המתיר ראיה דמצי חכם להתיר קודם שיחול הנדר מההיא דאמרינן קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר בפלוגתא דרב יהודה ורב נחמן וכו' שפירשו המפרשים שיכול להתירו קודם. שיבא לידי האיסור אע"פ שלא חל הנדר מטעם דבתנאי לא מזדהר אינש. והשיב בזה שא"כ הוא כדבריו לרב יהודה דלא מיקרי חל הנדר עד למחר ויתירנו היום משום חששא דבתנאי לא מזדהר ויבא לידי איסור בל יחל ראיה. גדולה היא זאת אבל אין חלות הנדר למחר לא לר"י ולא לר"נ דמחר תנאה הוי ולא נדרא והיום הזה נדר על תנאי של מחר ואם יישן היום ולמחר איגלאי מילתא למפרע דיומא הדין עבר על בל יחל אבל למחר לא עבר על בל יחל בין ער בין ישן וא"כ הנדר הזה על כרחיה ביום זה חלותו ולא למחר שכבר עבר ולא דמי לאומר שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה' דודאי אינו נשאל עד שיאכל אותו של תנאה דהתם שאני שלא קבע זמן לנדרו אלא למעשה דומיא דקונם שאיני נהנה לפלוני ובמי שאשאל עליו דאמרינן נשאל על הראשון ואחר כך נשאל על השני לפי שאין הנדר אל צלל עד שיחול התנאי ומאז ואילך נאסר ולא קודם לכן כדמשמע מההיא דריש פרק ואלו נדרים (דף עט) דאמרינן היכי קאמרה אילימא דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ למה לה הפרה לא תרחץ ולא ליתסרון פירות עולם עלה אלמא לא אסרי' לה פירות קודם לכן כמו שכתב שם הרשב"א ז"ל בחדושיו אבל הכא דזמן האיסור עבר קודם זמן התנאי על כן חל הנדר קודם דר"ל היום יהיה הנדר נדר לעולם אם אישן למחר ואם תמצא לומר בההיא דאם ארחץ שיחול הנדר מעכשיו למפרע כשיתקיים התנאי מודינא לך גם שחל הנדר מעתה קרינא ביה ויכול חכם להתירה עכשיו שהרי בענין זה חל הנדר כל זמן שיתקיים התנאי:
3
ד׳תשובה תחלת כל דבר אני כותב דעתי אם חכם יכול להתיר עד שלא חל כדי שלא יכשל הנודר בנדרו ואח"כ אחזור לנדון שלפנינו ואומר אני שצדקו דברי החולק (א) שאין לחכם להתיר נדר שלא חל מפני חשש מכשול הנודר ולא כל הימנו ואיני רואה בראיות המתיר בזה סמך כלל. שמה שהביא ראיה שהתירו קצת המפרשים גבי (ב) נשבע שלא ישחוק בקוביא אע"פ שאין לנו להתיר נדרו משום דעבירה היא וכדמוכח בירושלמי ואעפ"כ כתבו שאם ברור לנו שלא ישמור שבועתו טוב לנו להתיר לו ולא יעבור על שבועתו. אי מהא לא איריא ואין הנדון דומה לראיה כלל דהתם היינו טעמא לפי שאין לחכם להתיר הנדר לדבר עבירה ומשחק בקוביא עבירה היא בידו ולפיכך כל שהוא ברור לנו שלא ישמור שבועתו אין היתר זה לדבר עבירה אלא. לדבר מצוה כדי שלא יעבור על שבועתו אבל כאן שלא נתנה תורה רשות להתיר אלא א"כ חל הנדר מאן אמר ליה שבשביל מכשול הנידר יהיה רשאי להתירו ושאם התירו יהא מותר. וכן זו שהביא ראיה מדאמרינן בריש פרק ואלו מותרים ואילו יהבינן שיעורא מי שבקינן ליה עד דעבר איסור בל יחל הדבר ברור לכל שלומד אותה הלכה שאינה ענין לנדון שלפנינו כלל ואין להאריך בפשיטות:
4
ה׳וכן מה שהביא ראיה מדאמרינן בההיא פסקא בפלוגתא דרב יהודה ורב נחמן בקונם עיני בשינה היום. אם אישן למחר דרב יהודה אמר אל יישן היום חיישינן שמא יישן למחר ומפרשינן בגמרא דהיינו טעמא משום דבתנאה לא מזדהר איניש ואמר שפירשו המפרשים שיכול להתירו ביום האיסור כדי שלא יבא לאיסור בל יחל ואע"פ שעדיין לא חל הנדר משום דבתנאיה לא מזדהר איניש, אלו דבריו, וזו הסברא לא ראינוה ולא עמדנו עליה ואין דעתנו נוחה הימנה ואי איתא דכי האי גוונא לא מיקרי חל הנדר מנין להם למפרשים הללו לומר. כן ואפילו היה הדבר מפורש בגמרא צדקו דברי החולק לחלוק ולומר דכי האי גוונא חל הנדר מיקרי כיון שיום זה של איסור הוא ולא של תנאי שהרי אם וישן היום ולמחר על שינה של יום זה הוא עובר בבל יחל ולא על שינה של מחר אבל כיון שלא נמצא דבר זה בגמרא אפילו להיתר זה אין דעתי מסכמת לפי שיש לו לומר שכיון שהוא יכול לישן בהיתר ביום זה אע"פ שאם יישן למחרתו ג"כ איגלאי מילתא שעל שינה שביום זה עבר משום בל יחל אפילו הכי עכשיו ביום זה לא מיקרי חל הנדר ובדאורייתא לקולא אין ברירה ולפיכך לדברי מי שאומר שכל שלא הגיע זמן האיסור לא מיקרי חל הנדר וכמו שאני עתיד לכתוב בסמוך בסוף דעתי איני רואה בהא דרב יהודה יסבור שיהא חכם רשאי להתיר את הנדר ביום ראשון:
5
ו׳ועכשיו אני חוזר לנדון שלפנינו, ויראה לי (ג) דבכי ה"ג חל הנדר מיקרי ורשאי חכם להתיר לפי שדעתי נוטה לדברי האומרים דכי אמרינן דאין חכם מתיר אלא א"כ חל הנדר ה"מ בתולה נדרו באם דפלוגתייהו דר' נתן ורבנן בסוף נדרים בקונם שאיני נהנית לך אם אני עושה ע"פ רבא וע"פ אביך וכן נמי קונם שאיני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו וכל מאי דשקלינן וטרינן בענין חל הנדר בסוף נדרים כה"ג הוא דלא מיקרי חל הנדר שאין חכם מתיר אבל תולה נדרו בימים אע"פ שעדיין לא הגיע זמן נדרו אפילו הכי חל הנדר מיקרי דנדרא מיהא השתא חייל אלא שהוא מחוסר זמן (ד) ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"א מהלכות שבועות דאפילו תולה נדרו בימים כל שלא הגיע זמן לא מיקרי חל הנדר אין דבריו נראין דאי איתא אי אפשר דלא משתמיט תנא למנקט דאין חכם מתיר אפילו בכי האי גוונא דהוי רבותא טפי ומיהו אפי' לדברי הרמב"ם ז"ל אפשר לומר דבנדון זה חל הנדר מיקרי לפי שכיון שנשבע שלא יהא שבת הבאה תוך עיר פירפינייא"ן יש בכלל שבועתו שיצא משם קודם השבת (ה) וזה תלוי במחלוקתם של ראשונים בהא דריש פסחים (דף ד:) דאמרינן התם דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנ"ל אמר אביי תרי קראי כתיבי כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם הא כיצד לרבות ליל ארבעה עשר לביעור ופירש"י ז"ל דהכי קאמר (ו) תרי קראי כתיבי דקשו אהדדי דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם דמשמע דכולהו שבעה לא ימצא וכיון שכן מיחיוב לבעוריה מקמי הכי וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור ואי ראשון דהנך שבעה קאמר קשו אהדדי דהא בצרא לה ההיא שעתא דהשבתה מהני שבעת ימים דאזהר רחמנא דבכולהו שאור לא ימצא בבתיכם ומשום הכי מסקינן דהאי ראשון על כרחין לאו ראשון דשבעת ימים קאמר אלא ראשון שהוא קודם להן דהיינו ארבעה עשר, זהו תורף פירושו של רש"י ז"ל. ולפי דבריו למדנו בנדון שלפנינו שזה שנשבע שלא יהא שבת הבאה בתוך עיר פירפינייא"ן מכלל שבועתו הוא מחוייב שיצא מעיר פירפינייא"ן קודם השבת שכשם שאתה אומר דמכלל קרא דשבעת ימים שאור לא ימצא משמע שצריך להשביתו קודם לכן הכי נמי מכלל שבועתו הוא מחוייב לצאת קודם השבת מפירפינייא"ן ולפיכך ערב שבת עם חשיכה חל הנדר מיקרי:
6
ז׳אבל המפרשים ז"ל פירשו בענין אחר ואמרו דמיתורא פריך ולאו דקשו קראי אהדדי וכי קאמר כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא ממילא משמע דביום הראשון מיחייב לבעוריה ומשום הכי אמרינן דמייתורא דקרא משמע דהאי ראשון לאו ראשון דשבעת ימים קאמר אלא ראשון דמעיקרא זהו תורף פירושם ז"ל. ולפי דבריהם יש לומר בנדון זה דלא מיקרי חל הנדר שכיון שהם אומרים דמעיקרא דקרא דשבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם משמע שיבערנו ביום הראשון של שבעה הכי נמי אין בכלל שבועתו של זה שיצא מן העיר קודם השבת אלא בתחלת השבת ולפי זה לא מיקרי חל הנדר:
7
ח׳ולפיכך כיון שהדבר שקול ותלוי במחלוקתן של ראשונים אם הוא מחוייב לצאת מן העיר קודם השבת ואי הכי מיקרי חל הנדר או אינו מחוייב לצאת עד השבת ולפ"ז קודם השבת לא מיקרי חל הנדר אע"פ שהדבר ברור שמספק יש לו לצאת מן העיר קודם השבת כדקיימא לן דבשל תורה הלך אחר המחמיר אפ"ה איכא למימר דלא מצי חכם להפר דנהי דמחמרינן עליה דילמא קושטא דמילתא הוא דלא מיחייב ואין חכם מתיר אלא א"כ חל הנדר. (ז) ומסתברא דהא מילתא תליא במאי דאמרינן דספיקא דאורייתא לחומרא אי הוי מדאורייתא או מדרבנן שהרמב"ם ז"ל כתב דמאי דאמרינן דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן בעלמא הוא שהחמירו בספיקא והביא ראיה לדבריו מדאמרינן בקדושין (דף עג) אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולין ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דילמא אזלא איהי לגבייהו הוי ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי התורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא אלמא ספק איסורא מדאורייתא לקולא ומאי דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן בעלמא הוא, אלו דבריו ז"ל:
8
ט׳ולפי שיטה זו יש לדון בנדון שלפנינו שאע"פ שהוא מחוייב מספק לצאת מן העיר קודם השבת אפילו הכי כיון דמדאורייתא לא מיחייב לא מיקרי חל הנדר. אלא שכבר הקשו על דברי הרמב"ם ז"ל מדאיבעיא לן בפ"ק דחולין (דף יא) מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ואתינן למפשטה משבירת עצם בפסח דרחמנא אמר ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא דאמרינן זיל בתר רובא ואי איתא מאי קא מייתי ראיה מהא לרובא דעלמא דהא הכא אפי' לא ניזיל בתר רובא שרי דספק טריפות הוא וכל ספק טריפות רחמנא שריא אלא ודאי משמע דמאי דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא הוא ולא מדבריהם:
9
י׳וה"נ משמע מדחייב רחמנא אשם תלוי אפילו היכא דלא איתחזק איסורא למאן דאמר דלא בעינן דאכל חתיכה בין שתי חתיכות:
10
י״אובפ"ק דקדושין (דף לט) הכי משמע דגרסינן התם אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני אמר ליה ר' זירא לר' אסי והא תנן ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר אשתומם כשעה חדא אמר ליה אימר כך נאמרה הלכה ספיקא מותר ודאי אסור אלמא להתיר ספיקא אצטריכא הלכתא הא לאו הכי כוון שודאי אסור אף ספיקא הכי אסור אלא ודאי משמע דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא הוא דאמרינן הכי מדאורייתא ודאמרינן התם בפרק עשרה יוחסין (קדושין עג) והתורה אמרה ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא בממזר בלחוד הוא דאמרינן הכי ומדרשא דקראי וכדאמרינן התם אבל בשאר איסורין הולכין בספיקן להחמיר מן התורה וכיון שכן בנדון זה (ח) הוא מחוייב לצאת מן העיר קודם השבת שלפי מחלוקתם של ראשונים באותה סוגיא בפ"ק דפסחים הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא כיון שמן התורה הוא מחוייב לצאת מן העיר מחמת חיוב נדרו משמע ודאי דחל הנדר מיקרי דכל היכא דקם ליה באיסור בל יחל אחרים מוחלין לו ואע"פ שעדיין אפשר לפקפק קצת בזה אפ"ה כיון שאפילו אינו מחוייב לצאת מן העיר קודם השבת הדברים מוכיחין דחל הנדר מיקרי ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל וכמו שכתבתי למעלה וכן נמי אפילו לדברי הרמב"ם ז"ל איכא למימר דהכא חל הנדר מיקרי לפי שהוא מחוייב לצאת מן העיר קודם השבת כמו שמוכחת אותה סוגיא שבמסכת פסחים לפי דברי רש"י ז"ל ועוד שאפילו הדבר ספק הדברים מוכיחים ונראין דכיון דמדאורייתא הוא דמחוייב חל הנדר מיקרי. לפיכך דעתי בנדון זה שיכול חכם להתיר נדר זה ערב שבת עם חשיכה. ומ"מ מה שבא בקונטרסך בלשון זה ולא דמי לאומר שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה דודאי אילו נשאל עד שיאכל אותו של תנאי דהתם שאני שלא קבע זמן לנדרו אלא למעשה דומיא לקונם שאיני נהנה מפלוני ולמי שאשאל עליו דאמרינן נשאל על הראשון ואחר כך נשאל על השני לפי שאין הנדר חל כלל עד שיחול התנאי ומאז ואילך נאסר ולא קודם לכן כדמשמע מההיא דריש פרק ואלו נדרים (נדרים עט:) דאמרינן היכי קאמר אילימא כדאמרה פירות עולם קונם עלי אם ארחץ לא תרחץ ולא ליתסרון פירות עולם עלה אלמא לא שרי לה פירות עולם קודם לכן כמו שכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו על זה ע"כ לשונך. אלמא סבירא לך דבאמר שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה אין איסור חל עליו עד שיאכל אותו של תנאי ראשנה:
11
י״בוחוץ מכבודך זה אינו דהא אמרינן התם בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כח) שתיהן במזיד אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דר' יוחנן ור"ל לר' יוחנן דאמר התראת ספק שמה התראה חייב ואי איתא כדקאמרת ולההיא דריש פרק נערה המאורסה מדמית לה אפילו לר' יוחנן דאמר התראת ספק שמה התראה היכי מחייב ולפיכך כדי שלא יתקשה לך דבר זה ראיתי לכתוב אליך מה שכתבתי בחדושי בסוף אותה הלכה של ככרות לאחר שביררתי שם דברי רש"י ז"ל לפי עניות דעתי יפה יפה שהם סתומים שם דר. הרבה וצריכים פירוש לפירושן ובסוף דברי כתבתי שם בלשון הזה:
12
י״גומ"מ בעיקר הלכה זו קשה לי אכל איסור ראשון ואפילו בשתיהן במזיד למה הוא חייב דהא משמע דכל מי שאומר הריני אוסר על עצמי דבר פלוני אם אעשה כך דאין האיסור מתחיל אלא אחר שיעשה אותו דבר אבל קודם לכן לאין איסור חל עליו כלל ואפילו נתקיים התנאי אח"כ וראייה מדאמרינן בריש פרק בתרא דנדרים (דף עט) דגרסינן התם (ט) היכי קאמרה אילימא דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ למה לה הפרה לא תרחץ ולא ליתסרון פירות עולם עלה והקשה שם הרשב"א ז"ל מ"מ הרי היא אסורה באכילת פירות מעתה וכדרב יהודה דאמר בריש פ"ב דנדרים (דף יד) (י) אל יישן היום שמא יישן למחר דבתנאיה לא מזדהר הכי נמי לא תאכל היום שמא תרחץ למחר ונמצאת עוברת באכילת הפירות למפרע ותירץ דליתא דכל האומר קונם פירות עלי אם אעשה כך אינו אוסר על עצמו פירות אלא מזמן שיעבור על תנאו ואילך אלו דבריו ז"ל והכי נמי משמע לי דרך זה מדאמרינן בגיטין בפ' מי שאחזו (גיטין עו) הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש ומת בתוך שנים עשב חדש אינו גט אלמא כל מי שחולק עצמו בהם אין משמעותו שיחול הדבר אלא לאחר שיתקיים התנאי דאם לא כן הוה ליה במעכשיו אם לא באתי וכו' ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט וכיון שכן זה שנשבע שלא אוכל זו אם אוכל זו אינו במשמע שיהא אסור בו אלא א"כ יאכל התנאי ראשון אבל אכל איסור ראשון ואח"כ התנאי ואפילו שתיהן במזיד לא עשה איסור כלל כדאמרינן בההיא דנדרים דהיכא דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ ואכלה פירות ואח"כ רחצה לא עשתה איסור ודוחק הוא לומר דהכא באומר בפירוש שבועה שלא אוכל זו מעכשיו שא"כ היה לו לרבא לומר סתם שאין דרכן של אמוראין לסתום אלא לפרש:
13
י״ד(יא) ונראה לי דכי אמרינן הכי ה"מ בדבר הנמשך קודם התנאי ואחר התנאי כגון ההיא דנדרים דאמרינן דלא כוונה לאסור אלא פירות שתאכל לאחר שתרחץ לפי שאפילו היה דעתה שתהא מותרת בפירות קודם הרחיצה מ"מ יש מקום לנדרה לחול שתהא אסורה בפירות לאחר שתרחץ אבל זה שלא נשבע אלא על דבר אחד אם תאמר שלא נאסרה אלא אחר שיתקיים התנאי נמצא שיהיה אפשר שיתקיים תנאו ולא יחול נדרו כלל דהיינו באכל איסור ראשון הילכך אמדינן ליה לדעתו שכוונתו היתה שכל זמן שיתקיים תנאו ואפילו בסוף שיחול נדרו וגם גט נמי מפני שכל מי שמגרש בקושי מגרש אמדינן ליה לדעתיה דלא רצה שיחול הגט עד שיתקיים ע"כ:
14