שו"ת הר"ן ס״הTeshuvot HaRan 65
א׳כתבת ראובן הדר בפירפינייא"ן עם אשתו ובניו והלך לו הוא לבדו בעיר מאיורק"א ושם התנה עם הקהל להיות שליח צבור להם בשטר ועדים ונשבע שבועה חמורה וקבל על עצמו בפני הזקנים שיהא מוחרם ומנודה אם לא וקיים תנאו והתחיל במלאכתו והתפלל להם חדש או חדשים והתירו לו פסת יד והעניקוהו בממון ואח"כ בקש מהם שיניחוהו לצאת משם להביא אשתו ובניו עמו שם וישבע להם שנית שבועה חמורה על דעת רבים וקבל על עצמו שיהא מנודה ומוחרם לכל ישראל אם יזוז מן ברצלונ"ה ללכת לשום מקום בעולם עד שתבא אשתו אל ברצלונ"ה ומשם יבואו למאיורק"ה ובכן יצא ממאיורק"ה ובא לברצלונ"ה ומברצלונ"ה בא הנה פירפינייא"ן לביתו ולא שת לבו לשבועותיו וחרמיו:
1
ב׳ועתה שאול שאלו בני קהל פירפינייא"ן להרחיק ולהרים מכשול אם יחוייבו להבדל ולהתרחק מראובן זה כדין מנודה ומוחרם אם לא. וכתבת גבירנו י"א שנפלה מחלוקה בזה בין החכמים אשר שם. שמהם אומרים שצריך להתרחק ממנו כדין כל מנודה ומוחרם שהחרימוהו ב"ד על דבר שנתחייב להחרימו אחר שקבל על עצמו כן אם יעשו כך ועבר ועשה והביא ראיה ממה שאמרו ז"ל פרק אלו הן הגולין (מכות יא:) אמר רב יהודה אמר רב נדוי על תנאי אפילו מעצמו צריך הפרה דכתיב יחי ראובן ואל ימות וכו' כדאיתא התם אלמא נדוי שקבל אדם על עצמו אם לא יעשה או אם יעשה כך ועבר הוי נדויו נדוי גמור. ודינו כמנודה לכל אדם. ויש חולק ואומר דכל קבלת חרם ונדוי קודם מעשה הן על דבר מצוה הן על דבר הרשות הן קבלת יחיד הן קבלת צבור אינו אלא כעין שבועה שהם מחוייבים לקבל אותו דבר דומיא דאלה דצדקיהו דכתיב ויביאהו באלה וקרו ליה שבועה וכן בשאול כדאיתא בשבועות אלמא אלה דקודם מעשה אינו אלא שבועה אבל לא שיהיה העובר כמנודה להתרחק ממנו דלא עדיפא קללת צבור בחרם וארור מארור שאמר משה ע"ה מפי הגבורה על אשר לא יקים את דברי התורה ולא עלה על דעת שמי שיעבור על אחת מכל המצות שיהא מחוייב להתנהג עמו כדין מוחרם אלא שהוא מצוה לנדותו וכן דרך רז"ל כשיאמרו על מי שיעשה כך יהא בנדוי שאם עשה אין דינו כמנודה רק כמחוייב נדוי כאמרם (קדושין כח) הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ואמרו עד היכן גלגול שבועה דאמר ליה עבד אתה ומקשינן האי שמותי משמתינן לוה אלמא יהא בנדוי דקאמרי היינו חייב נדוי אבל לא שיהא לו דין מנודה עד שינדוהו אחרי עברו לפי שאין דין נדוי ראוי לחול קודם מעשה וכן ב"ד כאשר יראו להחרים סתם על מי שיטעון שקר מחייבים הנתבע שיקבל בשמתא סתם אם לא יודה חיובו כמו שבא בספרי הראשונים היחשב שמי שימצא שקר בדבריו אחרי כן שיהא דינו כמנודה אחרי כן להתרחק ממנו זה לא שמענו ולא הוגד לנו:
2
ג׳וחזק עוד דבריו ממה שכתב הרשב"א בתשובה שהמנהג הוא בהנהגת קהלות פירפינייא"ן שמחרימים על המסים וכל שאר תקונים ויש שעוברים כמה פעמים ואין נוהגים על העובר כדין מנודה ומוחרם. וכתב הוא ז"ל בתשובתו שכיון שנהגו כן אנו תופסים ההנהגה כהלכה מכל זה דן החולק לומר דנדוי קודם מעשה אינו אלא כעין שבועה בל לא שהעובר יהא כמוחרם. וכתב עוד דאע"ג דבצבור היכא שהתנו ביניהם וקללו בגזירתם שיהיה דין העובר כמנודה שאז יחוייב בודאי להתנהג עמו ולהבדל ממנו כדין מנודה זהו מדין קבלתם לפי שכך קבלו וגזרו על עצמם ואין להם להחל דברם ואעפ"כ נראה שבני צבור אחר שלא קבלו עליהם ככה שאין להם להתנהג עם העובר הזה כדין מנודה וא"כ הוא איכא למימר גבי יחיד שאפילו קבל על עצמו בפירוש שאם יעשה כך יהא דינו כמנודה ומוחרם לכל ישראל ועבר ועשה שאינו כן לגבי דידן דלאו כל כמיניה לאסור עלן ד' אמות דיליה ושאר דברים מדין קבלתו ולפיכך בנדון זה אין עלינו להתנהג עם ראובן זה כדין מנודה שלא קבלו דבר עלינו והוא בעצמו כן ומעשה דיהודה נמי הכי הוה שהוא קבל על עצמו לעמוד בנדוי ולפיכך אע"פ שהיה קודם מעשה היה מחייב לנהוג במה שקבל אבל לחייב אחרים מצד קבלתו אין לנו אלו דברי החולק:
3
ד׳ואע"פ שידעתי שאינך צריך לדעתי ומה ידעתי ולא תדע להשלים רצונך אכתוב לך מה שנראה בעיני. דעתי גם אני כדברי החולק הזה אבל לא בכל דבריו לפי שאיני מחלק בנדוי קודם מעשה לאחר מעשה (א) דודאי כשם שיש רשות לצבור או לב"ד לנדות אחר מעשה כך יש להם רשות לנדות קודם מעשה דמאי שנא והא אמרינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן טז) ומנא לן דמפקרינן נכסי דכתיב וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו וכי היכי דמפקרינן נכסי קודם מעשה אם יעבור על גזירתם ולא עוד אלא שמחייבים אותו מיתה כמו שראינו שהמית יהושע לעכן, ושאול שאמר מות יומת יהונתן כ"ש שהן יכולין לגזור עליו נדוי וזו ודאי אינה מדין קבלה שהיאך יתחייב מיתה עליה (ב) אלא כך הוא דינו של חרם שהחרים מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל שהעובר עליו מתחייב מיתה וכיון שקונסין אותו מיתה כל שכן שרשאין לנדותו קודם מעשה ולא מדין קבלה ואף ב"ד ואנשי העיר כיון שהם רשאין להחרים ודאי שהחרם חל עליו קודם מעשה ולא מדין קבלה אלא שהחרם שלהם חל על כל שחייבים לילך בתקנתם ודברי הרמב"ן ז"ל מפורשין כן במשפט החרם שחבר. וכל מה שהביא החולק ראיה לדבריו מצדקיהו ושאול ומקבלת התורה בארור מהנהגת הקהלות שאין נוהגין כדין מוחרם עם מי שעובר על החרם וכן חרם סתם שמחייבים ב"ד קודם ומעשה נראה לי שיש לי לכל אלו דעת אחרת משום דמסקינן בסוף שבועת העדות (שבועות לו) באלה שאין עמה שבועה ושבועה שאין עמה אלה כאלה שיש עמה שבועה וכיון שכן המקלל עצמו אם יעשה דבר פלוני הרי הוא מחוייב שלא לעשותו ולפיכך כל שהזכיר לשון ארור או לשון חרם ונדוי קודם מעשה יש לספק בו ולומר שלא נתכוון בו לחרם ונדוי אלא לאסור אותו דבר על עצמו ולפיכך אע"פ שקבלו כל התורה באבוב אין נוהגים כדין מוחרם עם מי שעובר עבירה אחת לפי שלא נתקבלו אלא לקבלה והיינו דאמרינן התם בפרק שבועת העדות (שבועות לו) ארור בו נדוי בו קללה בו שבועה כלומר שמבארים אותו בכל ענין וענין כפי מה שמוכחת כוונת הענין:
4
ה׳ולפיכך דעתי כדברי החולק בזה שקדם (ג) שחרם שמטילין צבור קודם מעשה אינו אלא לאסור אותו דבר אבל לא שיהיו חייבים לנהוג עמו כדין מוחרם (ה) לפי ושכיון שבקצת חרמות הן רגילין לפרש שכל העובר יהא דינו כדין מוסרם ומנודה הא משמע דכל שלא פירשו כן אין דעתם אלא לאסור אותו דבר ולא להטיל חרם ונדוי אע"פ שהן רשאין בכך והרי זו כאותה ששנינו סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כלומר שאע"פ שמן הסתם היה ראוי להחמיר ולנהוג עם העובר כדין מוחרם וכמו שנסתפק בזה הרשב"א ז"ל בתשובתו אעפ"כ כיון שלא נהגו לנהוג עמו כדין מוחרם ולא עוד שבמקצת חרמים שלהם הם מפרשים שכל העובר יהא מוחרם ומנודה הרי הם כמפרשים שכל שלא פירשו כן אין מתכוונים אלא לאסור אותו דבר הא אם פירשו חל נדוי שלהם ולא מדין קבלה שהרי אפילו על אותם שלא קבלו עליהם הוא חל (ה) הילכך בנדון זה כיון שדברי ראובן זה מוכיחים שלא לאסור על עצמו הדבר אמר כן שהרי פירש ואמר שיהא מוחרם ומנודה לכל ישראל וקי"ל שאדם יכול לנדות עצמו כדמוכחא ההיא דיהודה ואמרינן נמי בנדרים תלמיד חכם מנדה לעצמו נדויו נדוי. וכי תימא דלאו כל כמיניה לאסור עלינו ארבע אמות דידיה ושאר דברים בשביל קבלתו, ליתא (ו) דכי אמרינן מנודה לתלמיד מנודה לרב מנודה לעיר אחרת מנודה לעירו דוקא בתלמיד שנדה לכבודו אבל במילי דשמיא מנודה לכל ישראל כדמסקינן התם בפרק אלו מגלחין (מועד קטן טז) דאין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה'. והרי ראובן זה למילי דשמיא נדה עצמו כלומר שאם יעבור על שבועתו שיהא מנודה וכיון שעבר נדויו נדוי:
5
ו׳ומה שכתבת עוד אם מתירין אותו שלא ברשות נאמני קהל מאיורק"א שלזכותם ולהנאתם ובפניהם ובפני זקניהם קבל כן או דילמא דכיון שהחרם הזה לא היה רק קנס שקנס על עצמו וכבר עבר מצו למישרי ליה. מסתברא דמתירין אותו מהא דגרסינן בפרק השולח (גיטין לה) וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה והקשו שם והיכי איכא למיחש להכי והא קי"ל (ז) המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו והיכי שרי ליה חכם ותירצו שלא אמרו אלא המודר הנאה מחבירו או שנשבע להנאתו כגון שבועת צדקיהו לנבוכדנצר ונדרו של משה ליתרו דאמר לו הקב"ה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין אבל כאן שנאסרו כל פירות שבעונם עליה אין כאן הנאת יתומים באיסורם ולא צרכם שכיון שנשבעה נשבעה ואפילו בזה להחזיר ממון להם איסורא במקומו עומד לפיכך מתירין לה אפילו שלא בפניהם ע"כ. והרי נדון זה כיוצא בו וכ"ש שראיתי בטופס כתב ששלח אניוסף חכים דמאיורק"א לנשא אנבונפו"ש אלפכי"ם שהאצילים נאמני הקהל מסכימים בכל אשר יסכים הוא בענייני ראובן הנזכר:
6
ז׳ולענין אם צריך שיעמוד בברצלונ"ה וינהוג שם איסור כימים שנהג היתר מסתברא דלא צריך (ח) לפי שכיון שנשבע שלא יזוז מברצלונ"ה בשעה שזז משם (ט) בלבד הוא שעבר שהרי לא נשבע שיעמוד שם אלא שלא יזוז משם אבל מ"ע יש לספק ולומר שלא להתיר נדויו עד שינהוג נדוי שלשים יום כיון שהקל בו ועבר עליו אלא א"כ יראה למתירים שהיה שוגג בזה ולא היה סבור שיהא חייב לנהוג כדין מנודה וא"כ אפילו אם יקבל עליו נדוי ראוי להתירו לאלתר. ובעיקר שבועת תנאו ג"כ נראה שאפשר להתירו אחר שאין קהל מאיורק"א חפצים בו וכ"ש שהרשו הנשא אנבונפו"ש על ענינו ולפיכך ראוי להתירו מדעת הנשא הנזכר:
7