שו"ת הר"ן ז׳Teshuvot HaRan 7
א׳עוד שאלת לבאר לך ענין חיישינן לב"ד טועין בההיא דאמר רבא:
1
ב׳תשובה בזה איני צריך לחדש דבר רק שאכתוב החדושים שלנו בזה ויישוב הגרסאות על אופניהן ומתוך כך יתבררו ספקותיך. גרסת רש"י ז"ל ביבמות פרק מצות חליצה (יבמות קל) כך. אמר רבא חולצים אע"פ שאין מכירין וממאנין אע"פ שאין מכירין לפיכך אין כותבין גט חליצה וגט מאון אלא א"כ מכירין חוששין לב"ד טועין. ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא א"כ מכירים וכו' לפיכך כותבין אע"פ שאין מכירין ולא חיישינן לב"ד טועין. ופירש"י ז"ל אין עדים כותבין דחוששין לב"ד טועין דאם כותבין לה העדים ראינו שחלצה בב"ד פלוני אע"פ שלא יכתבו בה ואשתמודעינהו חיישינן שמא הב"ד הבאים אחריהם טועין ולא ידקדקו אחר העדים ויתירוה על פי גט זה דקסבר רב הונא דבי דינא בתר עדים לא דייקי, אבל כשלא יכתבו לה אע"פ שתביא עדים לב"ד שבפניהם חלצה ליכא למיחש למידי שכיון שהעדים בעצמן מעידים בפני ב"ד לעולם אין הב"ד מתירין אותם לינשא עד שיחקרו וידקדקו עם העדים אם הכירוה אם לא אי נמי דכיון שהיא באם ואין גט בידה חוששין שמא לא נגמרה להם ולא הכירוה ולפיכך לא התירוה בגט. ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא א"כ מכירין ואין חוששין שמא טעו ב"ד וחלצו אע"פ שלא הכירו לפי שאין חוששין לב"ד טועין. ואם תקשה הכא אמרינן בדרבא אין חוששין לב"ד. טועין ובפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלח) ילפינן מהא דרבא חוששין לב"ד טועין לא תקשי לך דהכי קאי אלפיכך כותבין כלומר כיון שאין ב"ד חולצין עד שיכירו לפיכך אף העדים יכולין לסמוך על זה מן הסתם ולכתוב אע"פ שלא נתברר להם אם נגמרה עדות לדיינים אם לא לפי שאין חוששין לב"ד טועין. והתם קאי אאין חולצין אלא א"כ מכירין אלמא חוששין לב"ד טועין כלומר מפני מה אסר רבא לחלוץ עד שיכירו ופליג אדרב הונא דשרי משום דקסבר רבא דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ואם ב"ד ראשון נזקקין להן אע"פ שלא התירוה יבאו ב"ד אחרון לטעות אחר הראשונים ולומר דלא חלצו אלא א"כ הכירו ויסמכו. עליהם ויתירוה. וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל כאן בדרבא אין חוששין וכתב שם חוששין ורב הונא דפליג עליה דרבא סבר דאין חוששין שמא יטעו האחרונים בכך דכיון שחולצין אפילו שאין מכירין הכל יודעין ולא יטעו בכך לומר שהכירו, אבל אי כתבו לה העדים בכי הא חיישינן שמא יטעו הב"ד ולא דייקי אפילו בתר עדים כדכתבינן לעיל:
2
ג׳ויש ספרים דגרסי איפכא וגרסינן בדרב הונא אין חוששין לב"ד טועין. והכי פירושו חולצין אע"פ שאין מכירין ואין חוששין שמא יטעו ב"ד שלאחריהם לומר הואיל וחלצו הכירו. וה"ה שאין חוששין לעדים טועין שיכתבו לה כלום אלא דלא גרסינן לפיכך דלא הזכירו עדים משום דעדים אם לא כתבי ואשתמודעינהו התם לאו כלום הוא ואי כתבי ואישתמודעינהו ליכא למיחש לשקרא דלשקרא ממש לא חיישינן דאינהו לא כתבי הכי אלא א"כ קים להו במלתא דקמאי אשתמודענהו. ורבא דידיה אומר אין חולצין אלא א"כ מכירין חוששין לב"ד טועין, כלומר שמא יטעו הב"ד הבאים אחריהם ויסמכו על הראשונים ומשום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי אבל בתר עדים דייקי כדאמר ביש נוחלין. זהו מה שכתבו הראשונים בחדושיהן ולא חדשתי בזה דבר כי מדעתי בכך מתבררות כל ספקותיך. הנשאר דיצחק אלטבי בקש ממני לחוות דעי בשאלותיך וכתבתי בהם אשר עם לבבי ועוד נוסף עליהם שאלה אחת באשה שמת בעלה ולא יכולתי להשיב עליה כי נאבד הקונטרס ולא נשתייר ממנו אלא עלה אחד. הכותב משתחוה לארץ קדשנו ממקומו, עיניו ולבו שם לילו ויומו, מתפלל אל ה' להשיב את שבותם למען שמו, ולהראות כבודו במעון קדשו והדומו. אנכי הצעיר נסים בר' ראובן בר' נסים זלה"ה גירונדי.
3
ד׳לה"ר אברהם בר' נחמיה נ"ר לפוקלקידא:
4
ה׳כתב מורנו תמהתי שבכל הארץ הזאת אין מפרישין בכור בהמה, ואומרים בשם הגאון הרמב"ם ז"ל, ושאלתי לגדולי הארץ ולא השיבו לי טעם נכון. והנה רש"י צוה לקוברו בטרויי"ש גם רבינו תם וכל גדולי צרפת הקדמונים כן הסכימו, וראינו בתלמוד כמה אמוראי שהיו מפרישין בכור ורואים מומין כדאמרינן בבכורות (דף ג) רב מרי בר רחל דהוו ליה חיותא הוה מקנה אודנייהו לנכרי. גם במסכת תמורה (דף כא) פליגי תנאי בכור מחוצה לארץ אם נקרב אבל מ"מ קדוש להאכילו במומו דוקא. וכן בבכורות פרק מעשר בהמה (צג) לכולי עלמא קדוש ולשם משמע דאע"ג דבטלו מעשר בהמה לא בטלו בכור כדאיתא התם. ונסתפקת אולי סמך הרמב"ם ז"ל על האי דאמרינן נהוג עלמא כתלתא סבי כרבי אלעאי בראשית הגז משום דילפינן נתינה נתינה וה"ה למתנות כדאיתא בהדיא בראשית הגז (חולין קלז) ושמא אף הבכור בכלל זה. עד כאן דברי הרב נר"ו: ואני אומר כי כל מה שהקשה כבודך בכאן יפה הקשה והסכימה דעתך לדעת הראשונים ע"ה שהקשו על הרמב"ם ז"ל במה שכתב (א) שאין בכור בהמה נוהג אלא בארץ והא רבא חזי בוכרי כדאמרינן בפרק אין צדין (ביצה כז) ההוא גברא דאייתי בוכרא קמי דרבא אפניא דמעלי יומא טבא וכו' כדאיתא התם, ובפרק אלו טרפות (חולין מד) נמי אמרינן דרב חסדא שרי בוכרא ולא זבין מיניה אבל נראה שעיקר סמיכתו של הרמב"ם ז"ל הוא על ההיא סוגיא בתמורה (דף כא) דתנן התם בפרק ואלו קדשים ובאין מחו"ל לארץ חוץ מן הבכור והמעשר ואם באו תמימים יקרבו ורמינהו בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו א"ר חסדא הא ר' עקיבא הא ר' ישמעאל מאי היא דתניא רבי עקיבא אומר יכול יעלה אדם בכורות מחוצה לארץ לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו אלא מן הארץ אף בכור אינו בא אלא מן הארץ. ע"כ סוגיא דתמורה. ונראה שסבר הרמב"ם ז"ל דלר' עקיבא אינו קדוש כלל דלא מסקינן התם ולא בשום דוכתא עלה דההיא כאן ליקרב כאן ליקדש וכיון דקי"ל כרבי עקיבא מחבירו נקטינן דאין בכור בחוצה לארץ קדוש כלל דדוקא גבי מעשר בהמה מסקינן התם בבכורות כאן ליקרב כאן ליקדש אבל בבכור לא מסקינן הכי בשום דוכתא. ועוד אי איתא דבכור בהמה טהורה נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ ואפילו לרבי עקיבא ליקדש כדמסקינן בפרק מעשר בהמה (בכורות נג) הוה ליה לתנא למיתני הכי כדתנא מעשר בהמה נוהג בין בארץ בין בחו"ל ומדלא תני הכי אלמא לרבי עקיבא אינו נוהג כלל. והנה סברתו ז"ל אכתי לא מכרעא דההיא דר' עקיבא לא מיירי אלא ליקרב ואע"ג דבגמרא לא אסקיה יגיד עליו רעו דבפ' מעשר בהמה איתניא ברייתא כל כי האי גוונא גבי מעשר ואפילו הכי אסיק תלמודא התם כאן ליקרב כאן ליקדש הילכך ילמוד סתום מן המפורש בכור ממעשר. והאי דלא תנא נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ אפשר דפשיטא ליה (ב) דכיון דבפטר רחם תלא רחמנא חובת הגוף הוא הילכך לא אצטריך כדלא אצטריך בבכור אדם בשלמא במעשר אצטריך דלא תימא דיניה כמעשר דגן ועוד דלא דחינן כולהו סוגיות דמוכחא בהדיא דבכור נוהג בחוצה לארץ. וכן דעת הראב"ד ז"ל והשיג על הרמב"ם ז"ל בהשגותיו בלשון הזה. א"א טעות היא זו ואפי' לר"ע דאית ליה האי סברא לא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש בו ואינו נגזז ונעבד ואינו נאכל אלא במומו. וכן הסכים הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות שלו והאריך שם מן הראיות שכתבת:
5
ו׳ומאי דאסתפקא ליה למר (ג) אם סמך הרב ז"ל על הא דאמרינן נהוג עלמא כרבי אלעאי בראשית הגז וה"ה למתנות משום דילפינן נתינה נתינה שנאמר שיהא בכור בכלל זה, אינו נראה לי כלל דבבכור לא כתיבא ביה נתינה אלא בין תם בין בעל מום שנותנו לכהן צ"ל מובשרם יהיה לך כדאיתא התם בבכורות בפרק עד כמה (דף כח) ועוד דא"כ למה ליה לר' עקיבא לאקושי בכור למעשר ליקשו לתרומה והוי עדיף טפי אי סבירא ליה דאינו קדוש כלל דתרומה ג"כ לא קדישא כלל כבכור אי סבירא ליה הכי ואילו במעשר הוא גופא מודי דקדיש אלא שאינו קרב:
6