שו"ת הר"ן ע״זTeshuvot HaRan 77
א׳עוד כתבת מעשה ביבמה אחת שהלכה יבמה להתירה לעיר ביניא"ש ממלכות קאשטיליא והביאה גט חליצה כתוב וחתום שנחלצה כמצוה וכהלכה אלא שהיה כתוב בו כך ביום פלוני נחדש פלוני בשנת ה' אלפים ומאה וארבע לבריאת עולם והיה חסר בו מנין שלשים וגם חולקים בזה יש אומרים שגט זה פסול שהוא מוקדם מל' שנה והרי הוא כשטרי חוב המוקדמים שהם פסולים ויש אומרים שזה הגט כשר ומעשה ב"ד קיים הוא דודאי מוכחא מילתא דשכחת הסופר היה שדלג מנין הל' שהרי בודאי כל בני העיר יודעים שבעלה היה בחיים היום שבע שנים וא"כ היאך נחלצה בשנת מאה וארבע אלא ודאי שכחת סופר היה ועוד שגט חליצה אינו עושה עיקר ההיתר שהחליצה היא המתרת לשוק ואינו אלא לעדות בעלמא שנעשה המעשה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל שהוא מנהג והילכך הזמן בגט חליצה אינו מעלה ומוריד דאפי' בגיטין שתקנו זמן דוקא משום בת אחותו או משום פירות אבל הכא ליכא למיחש שמא יחפה וגם משום פירות נמי ליכא שהרי אין היבם זוכה בפירות שלה עד שייבם אותה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל ובודאי די לומר סופו היה לחלוץ וקרוב לזה כתבו בתוספות בשם ר"י ז' בפרק קמא דע"ז
1
ב׳תשובה נראין הדברים שהיא מותרת לינשא דמאי דתנן שטרי חוב המוקדמים פסולין (א) לא שהן פסולין לגמרי שלא נאמין במה שכתוב בהן אלא לומר שאין עושין בהם מעשה שטר לטרוף מן המשועבדים אבל מבני חרי מגבין בהם וכן פירש רש"י ז"ל בפרק איזהו נשך (בבא מציעא עב) ובגמרא נמי התם הכי מוכח דאמרינן אלא הא דאמר ר' יוחנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון נימא לא ניתן ליכתב ודאי דמשום טעמא דלא ניתן ליכתב לא פסלינן ליה אלא דלא גבי ממשעבדי אבל מבני חרי גבי דומיא דעובדא דפרדיסא דהתם דפשיטא לן דכמלוה על פה דמי:
2
ג׳וכי תימא היכי גבי מבני חרי והרי העדים פסולין הם שהקדימו הזמן כבר תירצו המפרשים ז"ל דמשכחת לה (ב) בדבר שהם עשויין לטעות בו ומעתה כיון שאנו מאמינין במה שכתוב בשטר כל שהעדים טעו בדבר שהם עשויין לטעות הרי בנדון זה (ג) נתברר לנו שהחליצה נעשית כהוגן וראוי שנשיא אותה ואין לנו (ד) לפסול מעשה ב"ד זה כמו שאנו פוסלין גט (ה) מוקדם אע"ג דהכא נמי איכא למיחש שמא יחפה עליה במלקות דיבמה לשוק דלאו הוא דלוקין עליו ולפירות נמי איכא למיחש שאע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב שאין ליבם פירות אפילו נכסי צאן ברזל (ו) לא נתכוונו דבריו שכיון שאם מתה יורש מחציתן מיהא למה לא יאכל פירות מחציתן ונמצא שיש לחוש לפירות כמו שיש לחוש בגט מוקדם ואעפ"כ אינו דומה לגט שכבר כתבתי שפסול גט מוקדם אינו אלא שאין עושין בו מעשה שטר אבל מ"מ נאמין בכל מה שכתוב בו ובגט כיון שאינה מתגרשת אלא בו וזה אין עליו תורת גט ושטר נמצא שלא נתגרשה כלל אבל כאן החליצה התירתה וכיון שאנו מאמינין בה כדמוכחא ההיא דשטרי חוב המוקדמים שגובין בהן מבני חרי נמצאת אשה זו מותרת:
3
ד׳אלא שצריך לדקדק בזה מדתנן בפרק בתרא דשביעית (ז) דפרוזבול המאוחר פסול ואמאי נהי שנכתב זמנו שלא כראוי נאמין בו שנמסר חוב זה כבר ולא יהא משמט, לאו קושיא היא שאילו היה הפרוזבול מעיד שנמסרו השטרות לב"ד אין הכי נמי )ח) אבל הפרוזבול אין עניינו כך שכגון זה לא הוצרך כלל לתקן דמוסר שטרותיו ב"ד מדאורייתא הוא (ט) ותקנתו של הלל היתה במסירת מילי בלבד ובכהאי גוונא משמע ששטר הפרוזבול עצמו הוא שמפקיע הממון ולא ישיבת הב"ד שישבו על כך והכי מוכח מהאי דאמרינן בפרק השולח (גיטין לו) למה לי למתני עדים ולמה לי למתני דייני (י) הא קמ"ל דלא שנא דכתיב בלשון עדים וחתימי דיינים ולא שנא בלשון דיינים וחתימי עדים אלמא שטר הפרוזבול הוא שעושה המעשה שאם לא היינו צריכין אלא לעדות בלבד שנמסרו הדברים לב"ד פשיטא דמהני ולפיכך כתב הר"ם על הא דאמר התם רבנן דבי רב אשי מסרו מילי להדדי בלשון הזה (יא) תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסרו דברים לתלמידים ואמר מוסר אני לכם שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעין (יב) שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית ע"כ:
4
ה׳הרי דבריו מוכיחים שתקנתו של הלל בכתיבת פרוזבול היתה ולפיכך פרוזבול המאוחר פסול לפי שהשטר הוא שעושה מעשה ואין בו דין שטר אבל כאן החליצה היא המתרת זהו מה שנראה בעיני בנדון זה. ומכל מקום אם הדבר יזדמן שיתוקן המעשה ב"ד קודם שתנשא הנה מה טוב ואם לאו אין ראוי לעגנה בשביל זה:
5