תשובות הריב"ש ש״וTeshuvot HaRivash 306
א׳עוד שאלת על אלו המוכרי פירות בפחות מהשער לתתם לזמן הגורן שלהם כגון אלו הקונים צמר בזמן ששוה שני פרחים בסך י"ח דינרין ויש לו לקבלה בזמן הגזה אשר אז היא שוה כשער של עכשו או יותר וזה עושה המוכר בשביל המעות שמקדים לו כלן או רובן מאי כיון שיש לצמר גורן קבוע שהוא בעת הגזה יש לו לפסוק או כשער הגורן או כשער היוצא עתה או דילמא כל זה הוא לאותן העומדים שם בכפרים שאין להם צמר ממקום אחד כי אם מצאנם ולאלו יש גורן קבוע אבל לעומדים בכרך כמו היום בבלנסיא' שהצמד מביאין שם החמרים מכל עבר ופנה כמי שאין לו גורן קבוע הוא ודמי להא דאמרינן (בב"מ ע"ג.) החמרים מעלין במקום היוקר כמקום הזול אחר שהם משתכרין במה שמוותרין להם המוכרין בכפרים במשקולות ובמדות ואע"ג דבאחריותן הם מביאין הפירו' ההם מה שמשתכרין בויתור נחשבהו נגד האחריות ההוא ונדמה אותן כאלו הם שלוחים מהבעלי הבתים בקניה הזאת זה יספיק כל היכא שהויתור ההוא יהיה מהמוכר אבל אלו שמוכרין הצמד והקונה מקבל אותה למשקל הראשון מבעלי הצאן בעת הגזה ולחמר הזה אין שום ויתור בעולם והוא מביאה באחריותו כל הדרך או קצתו יראה שיהיה בו אסור ולא יהיה התר בזה דומיא דההיא דחמרים אלא כשהמוכר הזה מוכר הצמר לאלו הבעלי בתים למשקל אחר במקום היוקר בצד שישאר לו הויתור ההוא במשקל או במדה אבל מה נאמ' כשהצמ' מקבל הקונה למשקל הראשון בכפר והיא באה באחריותו האם נאמר כיון שבאחריותם היא בדרך אע"פ שויתור המשקל הוא שלהם שליחותיהו הוא דעבוד ואע"פ שהמעות הביאו שמה המוכרים על אחריותן הרי יש שכר אחר העומד כנגד זה האחריות דמגלו ליה תרעא מאי. יורנו מורינו הדרך הנכון והישר בכל זה למען נוכל ללמוד הלכה למעשה עכ"ל:
1
ב׳תשובה כבר ידעת שאסור לקנות פירות בפסיקא ליתנם לזמן ידוע בהקדמת מעות כל שלא יצא השער ואפילו יפסוק בסך ששוין עתה ולא מוזיל גביה ואפילו הכי אסור אא"כ יש לו למוכר הפירות שהוא פוסק דאז יכול לפסוק ואע"ג דמוזיל גבי' מותר כדאמרינן בגמרא (ס"ג:) בהדי' האי מאן דיהיב זוזי אקירא וקא אזלן בשוקא ד' ואמר יהיבנא לך חמשה אי אית ליה שרי ואי לא אסיר וטעמא דכיון דמעות קונות מן התורה ואם חוזר בו מקבל מי שפרע הרי זה לענין רבית כאלו קנאם קנין גמור מעתה כיון דאין אסור רבית במכירת פירות אלא מדרבנן והלכך אין כאן הקדמה אבל בשאין לו אע"ג דהשתא לא מוזיל גביה מ"מ אסור כל שלא יצא השער לפי שכיון שלא נקבע השער אנו חוששין שמא ישתנה ויוקרו פירות בתוך הזמן שקבע לו ונמצא שמרויח הקונה בפסיקא בהקדמת מעותיו וגם המוכר יצטרך לקנותם כשער היוקר אבל כשיצא השער אע"פ שאין לו מותר לפסוק בהקדמת מעותיו והרי זה כמי שיש לו דאעפ"י שאין לזה יש לזה ויכול המוכר לקנות עתה פירות באלו המעות שמקבל מן הקונה והיינו מתני' דתנן (ע"ב:) אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ותניא בברייתא יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה ואע"פ שיצא השער ומותר לפסוק אבל צריך לפסוק כסך השער הקבוע אבל אם מוזיל גביה מן השער [הקבוע] הרי זה אסור *(ב"י שם סי' קע"ג בד"ה וכשם וכו' וע"ש בט"ז ס"ק י"ב) שהרי בודאי מפני הקדמת המעות מוזיל גביה והיינו דתנן בריש פרקין (ס':) כיצד לקח ממנו חטים בדינר זהב הכור וכן השער כלומר שהפסיקה הראשונה בהיתר היתה כי כן היה השער ולא אוזיל גביה דאלמא אי אוזיל גביה היה בו אסור רבית וההיא דאסרינן בקיראה בשאין לו משום דמוזיל גבי' ביצא השער היא כדקאמר וקא אזלן בשוקא ד' וגדולה מזו אמרו בברייתא (ע"ב:) היו חדשות מארבע וישנות משלש אין פוסקין על החדשות מארבע עד שיצא השער לחדש ולישן כך היא גירסת רש"י ז"ל ופי' שהחדשות הם בזול עתה לפי שלא נתיבשו כל צרכן והפוסק על החדשות כשיקבלם ממנו לאחר זמן הרי נתיבשו כל צרכן ולכן אין פוסק לקבל ד' סאין בסלע כיון שהישנות אין שער שלהם כי אם שלש סאין בסלע עד שיצא השער בארבע לחדש ולישן גם הטעם שהזכירו בגמרא (ס"ג:) דא"ל שקילא טבותא וכולי דהא חיטי בהיני והא חיטי בשילי אינו מספיק אלא כשאינו מוזיל גביה ודבר זה לא נסתפק בו אדם דודאי כשפוסקין על הפירות כשיצא השער צריך שלא יפחות מסך השער הקבוע הא לאו הכי אסור אלא א"כ יש לו ולכן הוא מבואר שהקונים צמר בתוך השנה ממי שאין לו צמר בזמן ששוה שני פרחים וכן השער והוא פוסק עמו לתתם בזמן הגזה בסך י"ח דינרין בהקדמת המעות כלן או קצתן כמו שבא בשאלה שזה אסור כיון דמוזיל גביה מסך השער הקבוע ואפי' יש לו למוכר צאן העומד ליגזז ויש בהן קצת מן הצמר שפסק עמו והצמר מתרבה מאליו ובשעת גזיזה יספיק לכל מה שפסק אפ"ה אסור דהא לא מיקרי יש לו כיון שאין לו עתה כל מה שפסק כדתניא (שם ס"ד.) ההולך לחלוב את עזיו ולגזוז את רחליו וכו' אבל אם אמר לו מה שעזי חולבות כך וכך מכור לך מה שרחלי גוזזות כך וכך מכור לך מה שכוורתי רודה כך וכך מכור לך אסור דאמרינן טעמא בגמרא דמשום דליתנהו בההיא שעתא אסור ואע"ג דאיכא קצת דהא קתני בהדיא ההולך לחלוב את עזיו ולגזוז את רחליו אלא דליתנהו לכלהו עדיין ואע"ג דממינא קא רבו אסיר דלא דמי לקרי משום דלאו מן הצמר הראשון קא רבי דהא אי שקלת ליה אתי אחרינא בתרייהו כדאיתא בגמרא. וכן אפילו פסק המוכר הזה עם אחרים שיש להם צמר קודם שפסק עם זה לא מיקרי זה יש לו לזה הפוסק כיון דמחוסר גוביינא ואינו ברשותו כדאמרינן בגמרא גבי קיראה לא צריכא דאית ליה אשראי במתא מהו דתימא כיון דאית ליה אשראי במתא כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דמי קא משמע לן דכיון דמחוסר גוביינא אסור. ומה שחשבת לדמות מכירת הצמר בפסיקא לההיא דחמרי' מעלין במקום היוקר כמקום הזול לפי הנראה לא הבנת טעם ההיתר בההיא דהתם אין החמר פוסק לתת לו פירות לסך ידוע ושיוזיל גביה מסך שער מקום היוקר שזה אסור הוא לכו"ע אלא החמרין פוסקין עם קצת ממכריהם להביא להם תבואה במעותיהן שנותנין להם עתה במקום היוקר כפי הסך שיקנו במקום הזול וטעם ההיתר לפי שכיון שהם קונין שם תבואה בעד אלו במעותיהם ואף יוזלו פירות במקום היוקר יותר ממקום הזול יקחו על כרחם בסך שלקחום שם הרי הם שלוחם אלא שמפני שהחמרים מקבלים עליהם אחריות הדרך וגם שטורחין בחנם ונראה שהוא מפני שממתינין להם הבעלי בתים מן הפירות להביאם לזמן ומקדימין להם המעות עתה לזה הוצרכו בגמרא לטעם ניחא להו דמגלי להו תרעי אי נמי דמוזילי גבייהו ואף אם לא היו ממתינין להם מן הפירות אלא להביאם מיד היו עושין כן זהו דרך פירוש רש"י ז"ל והקשו המפרשים ז"ל על פירושו שהרי זו הלואה גמורה ואיך יתירו רבית שבה מפני הטעם הזה ולזה פירש הרמב"ן ז"ל שהבעלי בתים נותנין לחמרי' שכר טורחם ועמלם והרי הם שלוחם ממש אלא שהחמרים משתמשין במעות ההם וחייבין באחריותן *(עי' בירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ג) ובמה"פ שם בד"ה המוליך מ"ש בצ"ע ועי' בשטמ"ק (ב"מ ע"ג.) ד"ה וכן המוליך) כדין המפקיד מעות אצל שולחני או אצל חנוני ופורעין אותם שם במקום הזול כשקונים הפירות בעדם אלא שמה שמקבלין אחריות הדרך בחזרה מה שאין שליח אחר חייב כן אין זה מחמת הלואה אלא משום דמגלו להו תרעי ושליחות גמור הוא אלא שמתנה שומר חנם להיות כשואל וגם אלו מקבלין עליהם להתחייב באונסין והיינו דאמרינן (שם) בעובדא דסורא כיון דקבל הקונה אונסא דאורחא היה מותר לקבל שיתא אי לאו משום דאדם חשוב שאני ולא היינו מתירין לקבל שיתא אפילו בלא קבלת אחריות לפי שעדיין היה אסור מפני שכר טורחם של חמרים ורב לא היה נותן להם שכר טורחם אלא שהיה נותן להם ריוח מחצית השכר והוא מקבל עליו ג"כ אחריות הדרך זהו ענין היתר ההיא דחמרין *(רמ"א יו"ד סי' קע"ג סט"ז) אבל שיפסקו לתת לזמן פירות בסך קצוב בהקדמת מעות ולפחות משער המקום שנותנין שם הפירות לא התיר אדם מעולם אלא כשיש לו ואף ההיא דחמרי' לא התירו אלא בתבואה אבל בשאר מיני סחורה לא כדאמרינן עלה בגמרא בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן מהו לעשות בגרוטאות כן אמר ליה רבי ישמעאל בר רבי יוסי בקש לעשות בכלי פשתן כן ולא הניחו רבי איכא דאמרי רבי אסי בקש לעשות בגרוטאות כן ולא הניחו רבי יוחנן ובודאי הוא הדין לכל שאר מיני סחורה אלא דעובדי בהני הוו וכן מבואר בפירוש רש"י ז"ל וכן לרמב"ם ז"ל. ומה שכתבת שיש לצמר גורן קבוע שהוא עת הגזה בכפרים אבל במקום שמביאין שם החמרים צמר מכל עבר ופנה כמי שאין לו גורן קבוע הוא איני מבין דבריך ולא יכולתי להולמן ומאין יצא לך זה השרש והיכן מצאת בתלמוד או בחבור למפרשים ז"ל לשון זה של גורן קבוע אם דעתך לומר דכל שיש לו גורן קבוע דהיינו בכפרים הוי קודם הגורן כלא יצא השער אבל כשאין לו גורן קבוע דהיינו בכרכים שמביאין שם תמיד לעולם הוא כיצא השער וזה יצא לך ממה שאמר רבי יוחנן (ע"ב:) אין פוסקין על שער שבשוק ומפרש בגמרא דלא אסר רבי יוחנן אלא בשוק של עיירות דלא קביע אבל בסרטיון הזה דהיינו שוק של כרכים דקביע פוסקין על השער ההוא אבל עדיין לא הרוחת כלום לענין שאלתך דאי לא יצא השער אין פוסקין כלל ואע"ג דלא מוזיל גבי' ואי יצא השער ג"כ אין פוסקין היכא דמוזיל גביה סוף דבר איני מבין מה היתה כונתך בזה:
2