תשובות מהר"ם, דפוס ברלין, שער ב, בעניני איסור והיתרTeshuvot Maharam, Berlin Edition, Part II, Issur VeHeter
א׳וששאלתם מה יש להפטיר בין כסא לעשור, כך אנו נוהגי' להפטיר שובה כסימן הפסקת נו"ע אר"ק שד"ש ובין כפור לסכות וידבר דוד שהיא שירה לפרשת האזינו שהיא שירה. ירושלמי (פ' במה אשה ה"א) למה אוסרי' תכשיטין בשבת אמר רבי בון ע"י שהנשים שחצניות הן ומתירתן להראות לחברתה והיא שכחה ומהלכת בהם ד' אמות. ובתר הכי אמר והאיש שאינו שחצן מותר שמעי' מן הדא ר"ג ירד לטייל בחצרו ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדא אמר א' האיש וא' האשה ודלא כפר"ת בפ' במה אשה. עוד בירושלמי (פ' ואלו קשרים ה"ג) בדוחק התירו שאילת שלום בשבת א"ר שמעון בן יוחאי כד הוי חמי לאימיה דאשתעי סגיא הוי אמר לה אימא שבתא היא ושתקה.
1
ב׳תשובה אומר רבי דאם הביא גוי בשבת ממקום רחוק בשביל ישראל אותו ישראל אסור להשתמש בו במו"ש אלא בכדי שיעשו בכדי שיובאו מאותו מקום שהובאו משם ואע"ג דאיסור תחומי' דרבנן צריך להמתין כדאמ' בשבת בפ' שואל (שבת קנ"א ע"א) גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא"כ בא ממקום קרוב ולא קתני עשה חלילין אלא הביא ובעי נמי ממקום קרוב היינו נמי משום הבאה. ממקום קרוב היינו דבר מועט ויכול להספיד מיד אחר שכלתה תוספת מחול על הקדש אבל ממקום רחוק צריך להמתין בכדי שיעשו ופריך התם גבי עשה לו ארון כו' ה"נ ימתין בכדי שיעשו פי' כהבאת חלילין. ועוד דאמרי' פ"ק דשבת (י"ח ע"ב) לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ע"ש עם חשיכה וכן לא ימלא נחתום חבית של מים ואם עשה כן למו"ש אסורי' בכדי שיעשו ואע"ג דליכא אלא איסורא דרבנן גזירה שמא יחתה. ומיהו לא דמי דהא איסור מלאכה יש בדבר דקא מבשל. ואין לדחות על החלילין שבמת החמירו יותר כמו שהחמירו לעולם לא יקברו עולמית אם בשביל ישראל נעשה אע"ג דבעלמא סגי בכדי שיעשודהתם ה"ט שהי' גנאי למת שימצא בכל שעה קבור בקבר שנעשה בשבת בשביל ישראל והלכך אסור לעולם אבל הכא אי בעלמא א"צ להמתין בהבאה בכדי שיעשו לא נצרכינהו במת יותר מבחי ואין להביא ראי' להיתר מדאמר רב בפ' אין צדין (ביצה כ"ד ע"ב) גוי שהביא דורון לישראל ביו"ט אם מינו במחובר אסור ולערב בכדי שיעשו אין במינו במחובר בתוך התחום מותרי' חוץ לתחום אסורי' ולא קאמר הכא בכדי שיעשו כדלעיל אלמא לא בעי המתנה לערב באיסור דרבנן. דלא הוצרך לחזור ולשנותן ואסורי' בכדי שיעשו דאסורי' רוצה לומר כדלעיל. ועוד דלערב אסורי' בכדי שיעשו דאמר למעלה משמע אתלישה במחובר כמו בהבאה. ועוד אומר ר' שהמוליך מכרך לכרך למקום רחוק איסור דאאו' נמי איכא דאיכא רה"ר דסרטיא. ועוד מספקא לר' המוליך חפץ עשר פרסאות אם נתיר בלילה למו"ש בכדי שיעשו אם הי' הולך כל הלילה אע"פ שאין רגילות לילך כל הלילה לשלוח חפץ לחבירו כי אם לשעה צריכה וצורך גדול דגבי מרחץ שהוחם בשבת לא שרי' למו"ש לאלתר אא"כ יש אדם חשוב שמחמין לו חמין י' קומקומוסין בבת אחת הא ליכא אדם חשוב לא כיון דאין רגילות למהר ע"י עבדים בלא אדם חשוב אע"פ שאפשר הי' לו לעשות ה"נ ל"ש ואין הליכת הלילה מן החשבון רק כמו שרגילין לילך או שמא הליכת הלילה חשיבא רגילות יותר. ואמנם דבר שנעשה בשבת בשביל גוים א"צ להמתין בכדי שיעשו מדאמרי' בשואל (קנ"א ע"א) גבי שבת מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים רוחץ בה מיד ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשו.
2
ג׳היא בד"פ סי' שס"ח.
3
ד׳ועוד דקדק ר' מילא מים להשקות לבהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור (שבת קכ"ב ע"א) אמאי נקטיט להשקות ליתני לשתות וכ"ת משום רבותא דבהמה הרי בגמרא דקאמר וצריכא לא קאמר ה"מ לדידי' אבל לבהמתו שרי אלמא אין חידוש משום בהמה אלא נראה לר' כל דבר שהוא איסור שא"א לעשות לו בשום ענין בשבת כגון מחוץ לתחום וגם להשקות בהמה מן הבור א"א ע"כ הוא אסור להשקות אחריו אבל לעצמו שיכול לטפס ולירד מותר וכן כל דבר הבא מרה"ר מותר הוא לישראל אפי' עשאו בשבילו. עיקר וענין איסור דאו' אם נעשה בשביל ישראל מותר לישראל אחר ויש חולקין. ואין ישראל חייב למנוע מן הגוי אם רצה להביא עשב לבהמתו דבהמתו אינה מצווה מלאכול איסור אבל הוא מצווה מליהנות דבר איסור שנעשה בשבילו דומי' וכן מאכיל אחריו ישראל הוא עצמו או בהמתו אבל הגוי עושהו מותר דגוי אדעתא דנפשי' קא עביד כדאמרי' גבי דליקה ואינו מצווה אלא שלא יהא המשוי עליה כי למען ינוח אמרה רחמנא וסוגי' דשמעתא כל בפניו במכירו אסור ובדבר שמסיק אדעתי' שזה יצטרך לו והוא דבר שצריך להוסיף בשביל רבים אסור אפילו עושהו בשביל עצמו ואיכא למיחש שמא ירבה בשבילו בשעה שהוא עושהו ושלא בפניו אפי' מכירו כגון בור וכיו"ב מותר. ומזה הטעם אסור להתחמם כנגד האש שעשאו גוי בשבת אבל היו יושבי' ועשה הגוי מדורה ונהנין ממנה א"צ להניח מקומן בשביל כך. בשם ר"ת
4
ה׳היא בד"פ סי' שי"ד.
5
ו׳הורה ר' שאין בפסיקת תלוש שום איסור מידי דהוי אחותמות של כלים (ביצה ל"א ע"ב) שמתיר ומפקיע וחותך חוץ מדבר שיש בו תיקון כלי ומה"ט מותר לתוך חוטי בגד של תרנגולי' ואווזות צלויות.
6
ז׳אומר ר' שמותר להטמין תפוחים ושאר פירות הנאכלים חיים בשבת הואיל ואין בהם משום בשולי גוים אע"פ שלא נאפו מבע"י כמאכל בן דרוסאי אבל בצם אסור אם לא נאפו כמאכל בן דרוסאי.
7
ח׳בפורני ראיתי שהחמיר ר"ת על אחד שלקחו במשכון והחזיר המשכנתא ביד גוי כדי לחזור ולקח ממנו בתחלה כדי שיקח הגוי חלקו בשבת והוא בחול כדאמרי' בשילהי פ"ק דע"ז (כ"ב ע"א) ואם התנו מתחלה מותר אבל בפר"ח משמע שהי' נוהגי' היתר כדפרי' גבי אריסא אירסותיה קא עביד בספ"ק דע"ז וז"ל ושדהו לגוי אמאי שרי דאמרי אינשי דחזי ליה דעבד ליה מלאכה בשדה ישראל אריסותי' קא עביד ופורני נמי אמרי אריסותי' קא עביד במרחץ נמי אמרי הכי אריסותי' קא עביד.
8
ט׳שאלה ומה שהקשה מורי היאך מותר לשחוט לחול בשבת דהוא איסור סקילה מוטב שיקנו לו נבלה שהיא לאו ולטעמיך תקשי להו היאך שוחטי' ביו"ט עשה ול"ת נאכל נבלה שהיא בלאו א"נ נאמר לגוי שינחור עופות דלא אסירי אלא מדרבנן דאין שחיטה לעוף מה"ת אלא י"ל כיון דהתורה התירה להו אוכל נפש הוי לדידן אוכל נפש ביו"ט כמו חול שמותר בו כל מלאכה והשבת נמי ניחא כיון דפקוח נפש ילפי' ביומא (פ"ה ע"א) דשרי הוי כל מלאכה לחולה שיש בו סכנה מותר כמו בחות. והיכא דאיכא התירא ואיסורא קמי' מאכילין אותו הקל דשחוטה המאכל עצמו הוא מותר ולא נבילות שהמאכל עצמו אסור ואריא רבע עליהו ושלום מורי ושלום תורתו ושלום כל ביתו ושלום כל סיעתו כתאות משרתו ותלמידו מאיר בר' ברך שיחי'.
9
י׳היא בשלימות ד"ק סי' נ"א ובחסרון בסופה בד"ל סי' של"ז ובמרדכי עירובין רמז תע"ח מרדכי פ' הדר רמז תקי"ח.
10
י״אהיא בד"פ סי' תכ"ב וד"ק סי' ל"ט.
11
י״בהיא בס"פ סי' רנ"ה.
12
י״גהיא בד"פ סי' רנ"ו.
13
י״דבמס' שקלים (פ"ג ה"ב) מהו לצאת ביין מבושל בדעתי' דר' יונה כי הוי שתי ד' כסי דפסחא הוי דחיק רישיה עד חנא דעצרתא. ובמס' תרומה (פ"ב) קאמר תורמין יין שאינו מבושל על המבושל ולא מן המבושל על שאינו מבושל וקאמ' בגמרא ירושלמי ורבי יהודה מתיר מפני שהוא משביחו וא"ר יוחנן מחלפא שיטתי' דרבי יהודה דר"י אוסר מפני שהוא ממעטו בשותיו ורבנן מתירי' מפני שהוא משביחו ר' אלעזר אמר אינה מוחלת כאן בכהן כאן בבעלים בבעלים אסור מפני שממעטו בשותיו בכהן מותר מפני שמשביחו אלמא בין לר"א בי לר' יוחנן מותר לר"י מותר דהלכה כרבנן דאמרי מפני שמשביחו וכ"ש לר"א דהא הטעם שאסור רק בשביל שהוא ממעט מדותיו אבל משום שמשביחו אית ליה האי סברא ומכאן נראה שמותר לקדש ביין אפי' אינו ראוי לנסך ע"ג המזבח.
14
ט״וואשר תמהת על שמדליקי' נרות בבית הכנסת ביו"ט שחרית כשהוא יום שרגא בטיהרא מה מהני ודמיתו לנר של אבטלה לא דמי כלל דאלו הנרות עשויי' לכבוד שמים לאפושי שמחת יו"ט דברוב אורה איכא שמחה וכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה וכתי' נמי והשבתי מערי יהודה קול ששון וקול שמחה קול רחיים ואור נר דאלמא אורה יתירתא עבידא לרבויי שמחה וכיו"ב איכא קראי טובא ונרות של הקדש היו מדליקין מבע"י גדול ואע"פ שהיו דולקין כל הלילה מ"מ אין צורך באותה אורה לגבוה כי לא לאורה הוא צריך והלא כל באי עולם אין הולכי' אלא לאורו ואדרבא נראה ונכר יותר שמדליקין נרות לכבוד שמים ביום מבלילה ובלבד שיהו י' בני אדם מנין בביהכ"נ ונרות חנוכה נמי מדליקי' מבע"י משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימי' ואע"ג דאכתי עוד היום גדול וא"צ לאותה אורה סוף דבר נרות שמדליקי' לשם מצוה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לא מקרי כלל של אבטלה ומותר להדליק ביו"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובלבד שיהא לשמחת יו"ט קצת אע"ג דלאו אוכל נפש הוא וה"נ איכא שמחת יו"ט דבריבוי אורה איכא שמחה וכ"ש הכא דאיכא נמי מצוה ונר של אבטלה מקרי כגון שמדליק נר אחד שאינו סבור שיהא לו צורך להשתמש שם אלא מדליקו על הספק ונמצא שלא נשתמש שם ההוא נקרא נר של אבטלה שלבטלה הדליקה ולא הי' להקדים להדליקו על הספק כיון דאפשר לו להמתין מלהדליקו עד שיצטרך לו ולא יעלה על לב איש לקרות נרות של אבטלה מה שנודרי' ונותני' נרות המערכה לביהכ"נ לפני בוראינו ועוד אין אלו קרויין נרות של אבטלה כלל נהי דשרגא בטיהרא לא מהני כולי האי מ"מ מהני קצת דאינו דומה אורה של מאה נרות למאה ואחת דאי לא תימא הכי היכי שרי אפי' בלילה להדליק ביו"ט כמה נרות כיון דאפשר להשתמש לאורה של נר א' א"כ הו"ל כל אינך אחריני נרות של אבטלה אלא י"ל כדפי' ולכך לא קרי' ביה לכם ולא לגבוה. ועוד דאיכא כבוד קהל רבוי נרות אפי' ביום כדאי' בפ' אלו דברים (ברכות נ"ג ע"א) כל שמוציאין לפניו ביום כו'. חוזרני לעיל עד שאתה קורא תגר על המדליקים נרות שחרית תמה על עצמך היאך מדליקי' אפי' יו"ט שחל להיות בע"ש שמדליקי' מבע"י ולאחר התפלה הולכי' הצבור לבתיהם מבע"י נמצא דהדליקו נרות של אבטלה דאין בהם צורך לגבוה ועוד הא כתי' לכם ולא לגבוה אע"כ לכם קרי' ביה מטעמי' דפרי' לעיל. ושרי לי מרי על שלא השבתיך מיד על שאלותיך ואחר עד עתה כי מרוב טרדות שכחתי גם הפסדתי כתבך אח"כ גם איש עתי עובר אליך לא בא לידי גם לא שמרתי לחזור תמיד מכל עובר ושב מי ומי ההולכים עד מקום תחנותך ושלומך ושלום תורתך ושלום ביתך ושלום כל כוונתך יגדל כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך שיחי'.
15
ט״זהיא בד"פ סי' כ'.
16
י״זפי' ריב"א דאסור לתקן מנעלים בחול המועד מההוא דפ' מקום שנהגו (פסחים נ"ה ע"א) א"ר מאיר כל מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד גומרי' בי"ד כו' עד רבי יהודה בר' יוסי אומר אף הרצענין שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהם בחוש"מ ודייק ריב"א דדוקא עולי רגלים מותרי' אבל לכל אדם שנקרעו מנעליו אסור שא"כ הול"ל שכן מותר לתפור מנעלים כדאמר שכן הדיוט תופר כדרכו בחוש"מ אלא ש"מ דאסור מההוא דמקום שנהגו. וגבפ' מי שהפך (מועד קטן י"ג ע"א) דאמר ר"פ בדיק לן רבא תנן מוליכין ומביאי' כלים מבית האומן וכו' דוק ותשכח.
17
י״חאמרו רבותינו דמותר לקשור חבית במועד ובלבד שלא יכוון מלאכתו במועד (מועד קטן י"ב ע"א) ומוקי לה כרבי יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבוד ודמי להם דאמרי' (שם י"א ע"א) הצנור והדלת והקורה והמנעול והפתח מותר לתקנן ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ומוקי לה כר"י דלא בעי שינוי בדבר האבוד ואע"פ שמשמיע קול וההוא דמכה פטיש דאסור היינו לרבי יהודה ואי משום הא דאמר רב הונא (שם י' ע"א) לההוא דמנקיר רחיא אתחיל גופי' מאן דאחיל יומא טבא דמשמע דאסור הא דרש רב חמא נוקרים רחיים במועד.
18
י״טבר"ח ובחוש"מ חייב אדם לאכול ולשתות בטוב דאמר בפ' יום טוב (ביצה ט"ו ע"א) תני רב תחליפא אבוה דרבנאי חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובין לו בר"ה חוץ מהוצאת שבתות ויו"ט והוצאת בנים לת"ת אם פחת פוחתין לו כו' ואי' בירושלמי ר"ח וחוש"מ נמי ובפסיקתא דיום ראשון של סכות תני מראשית השנה נקצבים לאדם כל מזונותיו חוץ ממה שמוציא בשבתות וי"ט ור"ח וחוש"מ וה שהתינוקות של בית רבן וכו' ובירושלמי דפ"ק דמגילה ובאלו אמרו מקדימי' ולא מאחרי' קריאת מגילה ותרומת שקלים מקדימי' ולא מאחרי' סעודת ר"ח וסעודת פורים מאחרי' ולא מקדימי'.
19
כ׳היא בד"פ סי' ה' וד"ל סי' תי"ב. וכ"י פארמא סי' תס"ג.
20
כ״אהיא בד"פ סי' י"ב וד"ל סי' תי"ט וכ"י פארמא סי' ת"ע.
21
כ״בהיא בד"פ סי' מ"ד.
22
כ״גשאלה בני אדם החבושים בבית האסורים אין מביאי' אצלם ס"ת אפי' בר"ה וביוה"כ מדאמר בירושלמי (פ' בא לו) בכל אתר את אמר הולכי' אחר התורה וכאן את אמר מוליכי' את התורה אצלם אלא ע"י שהם בני אדם גדולים התורה מתעלה בהם והא תמן מובילין אורייתא לגבי ריש גלותא א"ר יוסי בר בון ע"י זרעו של דוד משוקע שם אינן עבדי' להון מנהג אבהתהון.
23
כ״דהיא בד"ל סי' שי"א. וכ"י פארמא סי' שמ"ב.
24
כ״השמעתי בשם ר"ת שביטל מה שנהגו בפסח בשעת הפרשת חלה שמצרפי' אותו סל ורצו לדונו להפטר מן החלה ע"י אחת שנוטלי' ומפרישי' על כאולן כאלו כולן עיסה אחת ונושבת זו בוז ומביאי' ראי' מדר' אליעזר (חלה פ"ב מ"ד) לדאמר הסל מצרפן לחלה ופסק רב יהודה ושמואל כותי' (פסחים מ"ח ע"ב) ולא נהירא לי דממה שאמר להחמיר ולחייב בחלה לא אומר להקל כדי שיפטור בהכי ותו דר"א גופי' קאמר במס' חלה (פ"ב מ"ח) ומייתי לה בפ' כשם שהמים (סוטה ל' ע"א) שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה וכו' עד נותן לו פחות מכביצה באמצע כדי לטול מן המוקף ואמאי צריך לעשותו נושכות זו בזו אם הכלי מצרפן בשעת הפרשת חלה יתנם לתוך כלי אחד ולא יהא צריך לתן פחות מכביצה באמצע ותו דכלי מצרף דוקא לקדש אבל לא לתרומה דהיינו אפי' להחמיר והלכך נראה לר"ת דאפי' העושה כן הפסיד. ויש לדחות דמפרק כשם אין ראי' דהתם משכח תקנתא אפי' בלא כלי ותו אפי' בכלי לא אפשר אלא אם נושכות דנהי שהכלי מצרפין לא הוי מוקף ותו דמאי תיובתא דבנוגעות זו בזו מפריש' מזו על זו והוי כאלו הם עיסה אחת ה"נ כשמצרפן לכלי ונוגעות זו בזו מפריש מזו ע"ז מה לי נוגעות בעיסה מה לי כשנאפו כבר כיון שאינן לשין כאחד. ויש להשיב דהא בפסחים (מ"ח ע"ב) אית מאן דפליג בין נושכות לכעכין אע"פ שכעכין נמי יכול להגיען זה בזה לא עדיף כנושכות אפי' לא הי' נוגעות נמי מצרפן לחיוב ולפטור אלא מטעם מוקף צריך להגיען ולאפוקי ממה שתולה רש"י טעם מוקף משום נאבד וליתא כדמוכח הכא ותו אפי' לפר"ת אומר אני ה"מ לתרומה ולחלת הארץ אבל בתרומות חו"ל האמר שמואל בפ"ק דביצה (ט' ע"א) אוכל והולך ואח"כ מפריש וכשמפריש לבסוף לא כלי ולא צירוף ולא מוקף הוי ואפי' היכה שלש הרבה כדי חלה ונתחייב פוטרו בהכי וכ"ש הכא. ויש לדחות כגון שבעוגה אחת הי' כדי חיוב חלה ונתן עיניו בצד א' קודם להשאיר לחלה אבל לא קרא שם עד לבסוף שאכל אבל בב' עוגות לא מהני ולא נהירא דמאי מהני נותן עיניו כיון שלא גמר אומר בלבו להפריש הלכך ראי' גמורה מהתם וקרוב בעיני שאפי' בלא צירוף הי' מותר להפריש אם לא שלא הי' בתחלה כדי חיוב שיעור חלה הלכך בעי צירוף כלי כדי להביאו לידי חיובא אבל לפוטרו לא חיישי' לא לצירוף ולא למוקף והך דשמואל כגול שהי' שם בתחלה שיעור חיוב חלה ותו לפר"ת צריך לפרש בדוחק פ' אלו עוברים (פסחים מ"ח ע"ב) גבי הני נשי דידן וכו' עד אינהו דעבדן כר"א וא"כ היאך הי' מביאי' לידי חיוב חלה כר"א לא הי' יכולי' להפריש אלא מכל עוגה מעט לחלה.
25
כ״והיא ד"פ סי' שכ"ב וד"ק סי' כ"א וד"ל סי' שס"ו וכ"י פארמא סי' ת"ט.
26
כ״זשאלה נתערב לי טבל בחולין (מנחות ל"א ע"א) כאן משמע דאין להפריש אפי' מטבל דרבנן על טבל דרבנן היכא דהאחד נראה קצת חמור יותר מחבירו והו"ל מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב. מכאן יש לי ללמוד דהיכא דלשין עיסה שיש בה שיעור חלה ונתערבה בעיסת גוי שפטורה מן החלב אם רוב עיסת ישראל מקיף ומפריש מעיסה אחרת שלא הורמה חלתה על זו דאע"ג דזו נתערבה בחולין וזו לא נתערבה כיון דרובא דישראל היא עיסת גוי בטילה ברוב וה"ל כאלו היא טבל גמור כולה ולהכי מצי להפריש מטבל גמור עלה מיהו מיניה וביה לא מצי לאפרושי דלמא שקיל משל גוי על של ישראל תדע מדלא קאמר ר"ט להרבות עליו טבל עד שיבטלו החולין ברוב ויפריש מיני' ובי' ש"מ דלא מבטלי לענין להתיר לאפרושי מיני' ובי' ודוחק הוא לדחות דר"ט ס"ל מין במינו לא בטל אף בדבר יבש ועוד אי ס"ל דלא בטל היכא קא"ל קח לך מעם הארץ דרובן מעשרי' הם אהאי דנתערב דלא בטיל דאו' הו"ל כמחצה חולין ומחצה טבל. וא"ת כיון דשל ישראל הוי רוב לבטל של גוי ברוב ונחזי כאלו הכל טבל אף לענין להפריש מיני' ובי' וי"ל דלענין זה הו"ל כדבר שיש לו מתירי' דאפשר להפריש ממקום אחר עליו לפי חשבון ואפי' באלף לא בטיל ואע"ג דלא אמרי' כל דשיל"מ אלא באיסור שנתערב יהיה לו היתר מ"מ מדלא קא"ל ר"ט להרבות עליו טבל ולהפריש מיני' ובי' ש"מ דאף בכה"ג אמרי' דבר שיל"מ וכו' אף בדבר יבש אפי' באלף לא בטיל כ"ש עיסה בעיסה דהו"ל דבר המתערב טפי דאפי' בשאין לו מתירי' לא בטילא אלא בס' השתא דיש לו מתירי' נימא דלא בטל כלל ואע"ג דאמרן לעיל צובר גרנו לתוכו ונמצא תורם מן החדש שבו על החדש שבו וכו' לא קיי"ל הכי אלא כשמואל דאמר פ"ק דר"ה (י"ג ע"ב) לכל אין בילה חוץ מיין ושמן ולכאורה אפילו עיסה בעיסה משמע שאין בילה ומתערב יפה כיין ושמן. ועוד יש ראי' מדתנן במס' פרה (פ"ט מ"א) ומייתי לה פ' התערובות (פ' ע"א) צלוחית של חטאת שנפל לתוכה מים כל שהם פי' מים חיים דעלמא ר"א אומר יזה שתי הזאות וכו' ומסיק רב אשי דטעמא דר"א משום דאין בילה ומים כל הם תנן ולהכי כשמזה שתי הזאות כשירה ממ"נ ופרש"י התם וז"ל דס"ל לרב אשי הזאה א"צ שיעור כרבא ומיהו קנסא ל"ל הלכך אי הוי ס"ל לר' אליעזר יש בילה בחדא סגי ושתי הזאות לר"א משום דקסבר אין בילה הלכך כי מזה חדא שמא אין כאן מן הכשרים אבל כי מזי תרתי א"א דליכא חדא מיניהו מן הכשרים דהא אין כאן מן הפסולי' אלא כל שהוא עכ"ל אלמא אע"ג דהזאה א"צ שיעור ויש מן הכשרי' יותר ממה שיש מן הפסולי' אפ"ה כי מזה חדא הזאה תלינן שמא אין כאן מן הכשרים כלום כיון דאין בילה וטעמא דהתם נמי יש לי לפרש משום דיש תקנה ע"י שיזה ב' הזאות הו"ל דשיל"מ ואפי' באלף לא בטיל ואע"ג דפליגי רבנן עלי' דר"א התם בהאי סברא ליכא מאן דפליג וטעמייהו מפורש התם עוד דאמר התם ר"א הנתנים למעלה שנתערבו בנתנים למטה יתן למעלה וכו' ומוקי לה דרובא עליונים וקא יהיב למעלה שיעור תחתונים ועוד לעליונים עלו לו הא לא"ה לא עלו דחיישי' דלמא נתן מן התחתוני' כיון דאין בילה אלמא אע"ג דעליונים רובא תלי' דלמא לא יהיב אלא מתחתונים דאע"ג די"ל דשאני התם דלהכי המועטים אינם בטלים ברוב דעולין אין מבטלין זה את זה מ"מ כיון דמעוטי' אינם בטלי' כ"ש המרובים אינם בטלים אלא טעמא כיון דיש תקנה למיתב למעלה שיעור עליונים ועוד, לא שרי דחיישי' שמא יהיב הכל מן התחתונים אע"ג דמיעוטא נינהו ה"נ חיישי' דלמא שקיל חלה משל גוי הלכך שקיל חלה ממקום אחר כדפי'. ואי בעי למשקל מיניה וביה צריך לטול חלה גדולה כשיעור עיסת הגוי ועוד, דהשתא ממ"נ יש בו משל ישראל. ואם של גוי מרובה משל ישראל שנתערבה לא מצי לאפרושי מיניה וביה ולא מצי לאפרושי עלה מעיסת ישראל אחרת לפי חשבון דהו"ל מן החיוב על הפטור כיון דזאת המעורבת בטילה ברוב גם טורח יש לו להפריש מיני' וביה כשיעור עיסת גוי ועוד, כיצד יעשה נ"ל שילוש עיסה כשיעור חיוב חלה ויקח מעט ממנה כביצה או פחותאו יותר ויערב עם עיסה של גוי וישער שתהא עיסה של שתי בצים כדי שתהא רבה על אותה כביצה ונמצא בטל ברוב ויקיף אותן ג' בצים בסל ויטול כן אותן ג' בצים לחלה ונמצא מפרש מכיו"ב עליו דאידי ואידי נתבטלו ברוב. ואין להקשות אם יערב לכתחלה בשל גוי הרי מבטל איסור לתחלה דהא דאמרי' דאין מבטלי' איסור לכתחלה ה"מ כדי לאכול וליהנות מן האיסור אבל הכא הא לא קא אכיל ליה וא"ת הא מ"מ מפקי' ליה לאותו כביצה מחלה ואמרי' בפ' אלו עוברין (פסחים מ"ח ע"ב) הני נשי דידן נהיגי למופא קפיזא וכו' עד מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא היא דקא מפקע ליה מחלה וא"כ ע"י ביטול ברוב מפקעתא לי' מחלה דאו' לא מחייבא כלל דחלת חו"ל דרבנן אפי' בלא תערובות דכי מערבת נמי אותה ברוב של גוי מחייבה בחלה מדרבנן ועוד לא מפקעא כל העיסה מחלה שהרי נוטל חלה מן הנשאר והא דק אקפיד אהא דקא מפקע לה מחלה היינו משום דכל ימי הפסח לא הי' מפרישי' חלה וחיישי דלמא משתכח תורת חלה אבל כה"ג דאקראי בעלמא בשביל התקנה לא חיישי' אי מפקעי ליה. והא דתנן במס' חלה (פ"ג מ"ח) הנוטל שאור מן העיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך העיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא חלה על הכל אלמא דשקיל מיני' ובי' היכא שאין לו פרנסה ממקום אחר ולא חיישי' דשקיל מעיסה שהורמה חלתה והו"ל מן הפטור על החיוב י"ל שמא אתי' מתני' כמ"ד לכל יש בילה א"נ שאני שאור דלטעמא עביד וטעמא לא בטיל והא דמתני' נראה ודאי דמש"ה הוא מדנקיט שאור ולא נקיט עיסה שלא הורמה חלתה שנתערבה בעיסה שהורמה חלתה כדקתני סיפא זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי נקוף אלא ש"N דוקא בזתים וענבים דסיפא דיש בילה ליין ולשמן הוא דשרי לאפרושי מיני' ובי' היכא דאין לו פרנסה ממקום אחר אבל גבי עיסה אין בילה ולהכי דוקא בשנתערבג שאור שמתפשט לכל מקום הוא דשרי להפריש מיני' ובי' ואפי' שאור נמי לא שרי לאפרושימיניה וביה היכא דיש לו פרנסה ממקום אחר א"כ בנדון זה ילוש עיסה הרי יש לו פרנסה ממקום אחר. א"נ י"ל דהתם מיירי שלא נתערב השאור עדיין יפה יפה ומקצתו נכר כההוא דלעיל שתי מנחות שנתערבו אם יכו לקמוץ וכו'. ואגב גררא אפרש כל אותה בבא כי יש בה דברי' דשייכי להכא. דתנן במס' חלה (פ"ג) זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי נקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות פי' זיתי מסיק וענבי בציר חייבי' בתרומה ומעשר וזיתי נקוף וענבי עוללות של עניים פטורי' מן המעשר אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבו שאם יש לו זתים וענבים שלא נתערבו והם חייבי' מדרבנן כגון דמאי שלקח מעה"ע מפריש על אלו המעורבי' לפי חשבון החיוב שבו ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל וכו' פי' מיניה וביה ורואים כאלו הכל חייב בתרומה ובתרומת מעשר ומוציא מהם לפי חשבון כלם והשאר מעשר למעשר לפי חשבון פי' מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני אין מוציא אלא לפי חשבון דהא א"א להפריש תרומת מעשר על הכל עד שיפריש תחלה מעשר ראשון על הכל ועוד דכל המעשרות טובלין ואם לא הי' מעשר על הכל א"כ אין פירותיו מתוקנים דכל מה שמעשר יש בהם חולין לפי חשבון ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב אלא ודאי נוטל מעשרותיו על הכל מיהו א"צ לתן ללוי ולעני אלא לפי חשבון אבל תרומה ותרומת מעשר כשמפריש על הכל נמצאת התרומה מדומעת בחוין ולהכי אסור לזרים ונותן הכל לכהן אז מותר לו העודף לפי החשבון. וא"ת והא קיי"ל דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן ודוחק לאוקמי כמ"ד יש בילה וי"ל שהוא דרכו תחלה ואז יש להם בילה שעושה מן הזתים שמן ומן הענבים יין ואז יש בילה. וא"ת והיכי מצי להפריש ממקום אחר עליו אי מטבל גמור הו"ל מן החיוב על הפטור ואי משל עם הארץ הא של ע"ה לא מחייבא בתרומה גדולה ומיהו למ"ד יש קנין לגוי ניחא דמפריש משל גוי מיהו ללישנא דהכא דאמר' קח לך מן השוק קשה והלא הטבל המעורב חייב מדרבנן אף בתרומה גדולה וי"ל דהוא מוציא תרומה גדולה מיני' ובי' ושוב מפריש משל ע"ה לפי חשבון. ואם באנו לחלק בין טבל גמור דאו' לטבל טבול לחלת חו"ל שהיא קלה אז לא הי' לי להחמיר באותן ענינים שכתבתי אבל בלא ראי' אין לומר כן כי לכמה ענינים היא שוה לחלה דאו' ומשכחן או גו אתרוגא א"ר ינאי אין קטא וקאט שיחור ואין אובד אובד מרגלא אר"ש בן אלעזר אלו זבנת גרמך ללוד אתה מוזבן בדמים יקרים והכא בדמים קלילי כד שאלו לר' יונתן על הגלוי אמר להון ערבא דנפשך אנא מים שנתגלו לא יגבל בהם ר' נחמיה אמר אפייה מותר מפני שארס נחש כלה באור. (ירושלמי תרומה פ"ח) כל מום לא יהיה בו חכ"א אפי' כולו מום אי אתה רשאי לתן בו מום (ירושלמי שם).
27
כ״חהיא בד"פ סי' קי"ג ותשו' הרשב"א סי' תתמ"ג.
28
כ״טועל הפת הנאפה עם המולייתות שממולאות מגבינה ששאלת אם מותר לאוכלם עם הבשר הא מלתא פלוגתא דרבוותא היא יש פוסקי' כרב דאמר בפ' כיצד צולין (פסחים ע"ו ע"ב) ריחא מלתא היא גבי בשר שחוטה שצלאה עם בשר נבלה בתנור אחד ויש פוסקי' כלוי אמנם רבי' אבי העזרי כתב דאפי' לרב דאסר ה"מ בבשר שחוטה ובשר נבלה או בשר וגבינה דאזיל האי ומפטם להאי אבל בשר ופת או גבינה ופת לא אמר רב מדנקיט בשר ובשר ולא נקיט בשר נבלה ופת וכן פת חמה וחבית פתוחה אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל אלא דרך המגופה אבל פת ונבלה בתנור לא אסר ודלא כרב כהנא דאסר למיכל בכותחא פת שאפה עם הצלי בתנור דלית הלכתא כותי' וכ"כ בשם רבי' יואל אמנם רבי' אלפסי חולק בזה דכ' דברב כהנא אפי' לוי מודה דלא שרי אלא דיעבד דבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה אם הוי אוסרי' כרב הוי אסירא לגמרי אבל פת אפי' אי איסרי' בכותחא שרי' בהדי בשרא וכ"ש לנכרי וכ"פ ר"י פ' כל שעה (פסחים ל' ע"א) בהך דרבה בר אהילאי ע"ש. ורבי' אברהם בר דוד כ' דפלוגתא דרב ולוי בתנורים קטנים אבל פורני שלנו שהם גדולים לד"ה שרי ואנו נוהגין לכתחלה שלא לאפות פת עם המולייתות אבל בדיעבד היינו מתירי'.
29
ל׳שאלה אע"פ שאיני כדאי איני רשאי למשוך ידי ממצות מורי אבי העזרי. מה שפסק מורי להתיר נבלות וטרפות לעשות בהם סחורה וסמך על מה שפסק בירושלמי כרבי יהודה דאמר ובלבד שלא תהא אומנתו בכך לא פסק ולא חידש בירושלמי אלא כפסק גמרא דידן בפ' זה בורר דפסק ר' אבוה א"ר אלעזר הלכה כר"י (סנהדרי' כ"ז ע"ב) אסוחרי שביעית לפוסלם לעדות אבל בסחורות דברים האסורים לא פסק מידי ופי' בירושלמי הלכה כר"י דמתני' דזה בורר. תמן תנינן ומקשה תמן א"ר אבא בר זבדא א"ר אבהו בשם ר"א הלכה כר"י דמתני' דתמן פ' זה בורר אף הכא כן הכא בסחורה בדברים האסורים שמחלקת בין יש לו אומנות שלא הוא בין אין לו אומנות נלמד משם לכאן דהלכה כמותו א"ר יהודה בר בון תמן מלכיות אונסות פי' גבי סוחרי שביעית נקיל כר"י מפני האונסין כדמפ' בפ' זה בורר משרבו האונסין מאי ניהו ארנונא ותני עלה בתוספתא דפ' זה בורר ר"מ הי' קורא אותם אוספי שביעית כלומר וכשרים ר"י הי' קורא אותם דסוחרי שביעית ופסולי' ובכלם הי' ר"י אומר אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא פסולי' כו' ואין חילוק בין אוספי שביעית לסוחרי שביעית שמחמת אונס מלכות מי שלא הי' לו תבואה לעשר המלך הי' קונה הלכך מכשרי' אפי' סוחרי' ביש להם אומנות אבל בשאין להם אומנות אחרת הרי אומנתו בכך ולאו אונס מלכות הוא הכא בסחורה בדברי האסורי' אין אונס מלכות לא קיי"ל כותי' אלא לעולם אסור כרבנן אע"ג דלפי שיטת הירושלמי דפ' זה בורר משמע תמן מתני' דשביעית נקיט לה הכא אגב שיטפי' גירסת גמרא ירושלמי דפ' דשביעית כי גם פעמים רבות נמצאו בתלמוד בבלי שלנו בין הכא להתם להחליף ובירושלמי דפ' ז"ב אי' לגי' זו אמתני' דז"ב דפסק כר"י רבי אבהו בשם ר"א קודם שהזכיר משנה שביעית ותו דהתם בגמר' דידן בפ' כל שעה (פסחים כג ע"א) אסר לה ובין ת"ק לתנא בתרא וחכמים אוסרי' נראה דאיכא ביניהו דאפילו נתמנה אוסר תנא בתרא. שמחה בר שמואל.
30
ל״אודכתב משחא דגוים מאי ניהו אמר רב ששת (ע"ז ל"ח ע"ב) האי משחא שליקא דארמאי שרי אמר רב ספרא פשיטא למאי ניחוש לה אי משום בישולי גוים נאכל כמות שהוא חי היא ואי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא ואי משום דערבינן פארי במשחא זהו שאמר ר"ש מותר. שומן של חלב שמתחלתו חלב ומביאי' אותו גוים ונותני' אותו בנודות וחובטין אותו עד שיצא שומן ממנו כיוון שמתחלתו כשהוא חלב נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים ואם אתה אומר אסור משום גיעולי גוים שהם מבשלי' אותו בקדישות שלהם לא חיישי' משום דנותן טעם לפגם הוא וכיון דנטל"פ הוא ואיכא למימר שמכבסין הקדירות ומנקרי' אותן ואם אתה אומר דמערבי' בו לזה לא חיישינן דאז הי' מסריח וכיון שהוא מסריח אין אדם מפסיד ממונו בידים לפיכך אין לחוש זה דברי חכמי' הראשונים אבל היום הזה מה עושי' במדינת מאליה וחלב צאן לפי שמרוב בשר אין אוכלי' חלב ואליה ומביאי' מים ועשבים (חסר בכ"י מכאן ועד סי' ע"ה וגם מסי' ע"ה חסר' תחלת התשובה וחבל על דאבדן. ועיין בד"ק סי' י"ד שם היא תחלת התשו' של סי' ע"ה ומשם העתקתיהו כאן).
31
ל״בתשובה שהשיב למו' הר' שמואל מאיזנבא.
32
ל״גהגדלת הוספת חכמה. לא תבצר ממך כל מזימה, לאור תוציא תעלומה, כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, גבור מזויין, בר אבהון ובר אוריין, מורי קרובי הר' שמואל אשר כתבת שקבלת מה"ר יעקב זצ"ל ולשונך צויתי להעתיק מעבר הלז שלא תכפרנו בשעת הדין כתבת שקבלת דהלכה כסתם מתני' דמס' ע"ז פי' השוכר את הפועל (ע"ז ע"ד ע"א) דבעי' תרתי איסורי הנאה ודבר שבמנין לא די שדבריך סותרי' דברי התוס' ודברי כל הגאונים אלא שדבריך סותרי' זה את זה כך פסק ר"י דדבר שבמנין לא בטיל אע"ג דלאו איסור הנאה וכן פסק אבי העזרי וההוא דקאמר למעוטי דבר שבמנין פי' למעוטי דבר שבמנין דלא איסור הנאה פי' כמו למעוטי דר' חיי' ודר' אושעי' כדפי' בפ"ק דב"ק (ה' ע"ב) וא"נ פליגי תרי מתני' אהדדי אנן עבדי' לחומרא וכ"פ בס' התרומה הרי שכל הגאונים שוי' בזה לאיסור ואתה יצאת לידון בדבר החדש ותלית עצמך באילן גדול חלילה חלילה לא יצא מפי קדוש לחלוק על כל הגאונים שאם הי' שום גאון מתיר היה מוזכר בתוס' ובספרי הפוסקי' ועוד שדברך סותרי' זא"ז שהרי תחלה כתבת וז"ל ודבר שבמנין בטל אי לא הוי איסור הנאה דהלכה כסתם משנה דע"ז (ע"ד ע"א דבעי תרתי עכ"ל אלמא דדבר שבמנעין כגון חתיכת נבילה הראויה להתכבד בטילה דהא פריך בפ"ב דע"ז (שם) לחשוב נמי חתיכת נבילה פ' הראוי' להתכבד דאינה בטילה כדתנן בפ' גיד הנשה (חולין צ"ו ע"ב) ועלה קא משני האי תנא תרתי אית לי' דבר שבמנין ואיסורי הנאה וק"ל ואתה פסקת כאותה משנה ואח"כ סתרת דבריך כי כתבת דחתיכת נבילה כיון דראוי' להתכבד חשיבא כמו ו' דברים ועוד לפי דבריך אלו האחרוני' שאתה מודה בחתיכת נבילה דלא בטילה א"כ מאי פסקת הלכה כסתם משנה דע"ז הלכה מכלל דפליגי והא מתני' דפ' גיד הנשה לא פליגא ועוד הרי הוכחתיך בכתבי הראשון מדברי ר"י שתרנגולת שלימה ראויה להתכבד וא"כ למה התרת ועוד למאי דקא מודית דחתיכת נבילה הראויה להתכבד דהוי את שדרכו ולא בטילה א"כ מה שכתבת דדבר שבמנין ולאו איסורי הנאה בטלי למעוטי מאי אי למעוטי חתיכת נבילה הראוי' להתכבד ואגוזי פרך ורמוני בדן וחבית סתומות וכו' של תרומה הא בכל הנך מודית לי דלא בטלי כמו שמשמע בירושלמי ואי למעוטי כל שדרכו כגון ביצה ועגולין וכיו"ב נמי ליתא דמאי איריא דלאו איסורי הנאה אפילו הוי נמי איסורי הנאה בטילי כיון דלא הוו את שדרכו כר' יוחנן דהא כל הני דע"ז הוו את שדרכו ועדיפי משאר את שדרכו כמו שהוכיח ר"י מדלא פריך התם ולחשב נמי חבילי תלתן אלמא הנך דע"ז חשיבי טפי משאר את שדרכו. ועוד יש להשיב על דבריך הרבה ונלאתי לכתוב ובבקשה ממך מורי קרובי חזור בך ולא תעשה סניגרון לדבריך ותודה על האמת למען יברכוך טובים שהרי רבא פעמים אומר דברים שאמרתי בפניכם טעות הם ביד. ומי לנו גדול ממשה ע"ה שהודה ולא בוש ולמדנו רבותינו מניין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו וכו' (שבועות ל' ע"א) ותבלה בטוב שנותיך בנעימים כל הימים כנפש שוחר טובך קרובך מאיר בר' ברוך שיחי'. ואל תזהיהני אם השבתי על דבריך למדתני מניין לתלמיד היושב לפני רבו וכו' לא תגורו מפני איש ועוד שלא יראו התלמידי' ויקבעו הלכה לדורות.
33
ל״דועל בעלת כוליא אחת מותרת דתני' בתורת כהנים ומייתי לה בפ' על אלו מומין (בכורות ל"ט ע"א) ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא אחת ולא בעלת שלש ומדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ושלום לך ולביתך ולבניך לתורה ומעשים טובים כנפשך ונפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך שיחי'.
34
ל״הואשר שאל חביבי הר"ר טוביה על התנור שטחוהו באליה ואפו בו ולא הוסק אחרי הטיח אותו הפת אסור לאכלו אפי' במלח כדאמ' בפ' כל שעה (פסחים ל' ע"ב) ובפ' דם חטאת (זבחים צ"ה ע"ב) ההוא תנורא דטחו ביה טחיה אסרה רבה בר אהילאי למיכל לרפתא לעולם אפי' במלחא וכו' ואע"ג דאיתותב רבה בר אהילאי ה"מ בפת הנאפה בו לעולם אפילו בפת הנאפה בו לאחר שהוסק שנית בהא ודאי איתותב אבל פת דמעיקרא קודם שהוסק ודאי אסור למיכליה אפילו במילחא דלמא אתי למיכלי' בחלבא. וצ"ע אם מותר למוכרו לגוים מי חיישי' דלמא אתי לזבוני' לישראל ואתי למיכל בחלבא כדקא חיישי' בפ' כל שעה (פסחים מ' ע"ב) גבי ארבא דחיטי דטבעה בחישתא דאסרה רבא לזבוני לגוים ונ"ל דכולי האי לא חיישי' חדא דלא משתמיט תלמודא בשום דוכתא דלאשמועי' האי חששא באיסורא דרבנן אלא באיסורא דאורייתא כגון ההוא ארבא דחיטי דהוי חמץ נוקשה דלכל הפחות בלאו ועוד ראי' מדקאמר ואסרה למיכל ואפי' במילחא ולא קאמר לזבוני' לגוים ש"מ דלגוים שרי לזבוני כיון דאיסורא דרבנן היא דמדאו' בטיל ברובא ולא מחמרי' למיחש כולי האי למיסר לזבוני לגוים.
35
ל״ופסק ר"ח דסעודה המפסקת ערב ט' באב אפי' לאחר סילוק מותר לאכול עד שתחשך ובלבד שיהא שם מעט תוספת ומביא ראיה מירושלמי דר' פלוני על לבי' פלוני א"ל מי פסקת א"ל אין קריבי ליה ואכל מכל עיגול ועיגול ובמדרש נמי משמע שמותר לאכול דאמר התם (איכה רבה פ"ג) ר' יהודה בן בתירא אזיל לנציבין בעירובתא דיומא אמר ריש כנשתא לאזמוני אמר כבר אכלי ופסקי לי' א"ל אשגח עלאי דלא לימרון אינשי ההוא דלא אשגח עילויה אזל עמיה אכל מן כל עיגול חד פתיא ומכל מאכל חד פת ומכל פטיס פי' חבית חד כוס. ורב אלפס חולק עליו ופוסק דאסור לאכול משסילק וכן מוכח בשילהי בכל מערבין (עירובין מא ע"א) א"ל רבי יוסי אי אתם מודי' לי בט' באב שחל להיות באחד בשבת שהוא מפסיק מבע"י א"ל אבל ומה לי לכנוס כשהוא מעונה ומה לי לצאת ממנה כשהוא מעונה מדקאמר ר"י שיוצא ממנה כשהוא מעונה א"כ מבע"י צריך להפסיק לא יאכל עד שתחשך ובתענית אחר שאוכלין בלילה אסור לאכול היכא דלא נתענה כדמוכח בירושלמי.
36
ל״זמעשה באשה אחת יולדת ששאלה מר"ת אם מותרת לאכול בצום גדליה והורה להיתר אע"ג דאמרי' בשבת פ' מפנין (שבת קכ"ט ע"א) מכאן ואילך אם אמרה צריכה אני מחללי' עליה וצום גדלי' דברי קבלה ודברי קבלה כדברי תורה אפ"ה מותרת כדאמרי' בר"ה (י"ח ע"ב) קרי לי' צום וקרי לי' שמחה ומשני ה"ק בזמן שיש שמד' צום אין שמד ואין שלום רצו מתעני' רצו אין תעני' ועכשיו אין שמד ואין שלום.
37
ל״חאומר רבי שכתוב במדרש דלפיכך אין אבי הבן מברך שהחיינו בשעת מילה וגם שהשמחה במעונו במשתה מפני שהתינוק שרוי בצער.
38
ל״טבויקרא רבה (פ' מצורע פ' צ"ז) וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות אמר ר' יהושע צפור דרור שאוכלת מפתו ושותה ממימיו מכפרת עליו כהן שנהנה מישראל כ"ד מתנות על אחת כמה וכמה מכאן ראי' לר"ת שמתיר צפור דרור מדאמרי' בפ' אין צדין (ביצה כ"ד ע"א) הכא בצפור דרור עסקי' לפי שאינה מקבלת מרות פי' אמתני' קאי דאמ' אין צדין מכלל שצדן לאכילה ובת"כ משמע נמי שמותרת דאמ' הוא עשה מעשה פטפוט המצורע לשון הרע ינגיל"א בלע"ז ואין לך פטיט בעופות יותר מצפור דרור שכל שעה היא מדברת בלשונה.
39
מ׳ד"פ סי' שס"ד.
40
מ״אד"פ סי' שס"ה.
41
מ״ברבי אוסר לשתות מי תותים אא"כ ישראל רואהו משעה שיצא מן החבית וכן נהגו גאוני לותיר' לפי שלפעמים מערבי' בו יין אבל בחבית אין לחוש שמא עירב בו שהרי מפיג טעמא.
42
מ״גד"פ סי' שס"ו.
43
מ״דד"פ סי' שס"ז.
44
מ״היש מקשים למה הצריך הכתוב שבירה בכלי חרס ומריקה ושטיפה בכלי מתכות ישהום עד למחר ויהא הכל פגום ומותר שהרי כלי מדין לא הצריכו הגעלה אלא באותם שהיו בני יומן וא"ת משום דאין מבטלי' איסור לכתחלה הא ליתא מההוא דפ' כל שעה (פסחים ל' ע"א) אמר רב קדירות בפסח ישברו ומקשי' ולשהנינהו עד לאחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן וקשה והא אין מבטלי' איסור לכתחלה וא"כ היאך ישהם לבטל האיסור ותירץ הרב דאין זה ביטול אלא היכא שמבטלו כדי לאכול האיסור אבל בהאי שאין משהה כדי לאכול הטעם דבהאי טעמא לא ניחא ליה. וי"ל הואיל וחל עלייהו חיוב שבירה מריקה ושטיפה תו לא פקע. וקשה מההוא דפ' אין מעמידי' (ל"ד ע"א) החרצנים והזגין לאחר י"ב חדש מותרי' דחל עליהו איסור הנאה ומותרי' אף באכילה כדמוכח התם.
45
מ״ושאלה. כ' מורי על קטין אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אם יש חילוק בין אב לאחר קא פגעת במא דקשי' לר' אמתני' דהאיש מדיר את בנו בנזיר (נזיר כ"ח ע"ב) ואר"ל כדי לחנכו במצות אלמא דצריך לחנכו במצות ואף ר' יוחנן מודה בשאר מצות אלא דהכא פליג ואמר דאף הלכה למשה מסיני הוא וכן משמע בפ' בתרא דיומא (פ"ב ע"א) דתינוק ותינוקת מחנכין אותן להתענות קודם זמנן ותירץ דאביו דוקא חייב לחנכו ואיהו נמי חייב להפרישו אבל אחרי' אין מצווי' להפרישו ולחנכו וכן ס"פ לולב הגזול (סוכה מ"ב ע"א) קטן היודע לשמור תלין אביו לוקח לו תפלין היודע לדבר אביו מלמדו תורה אלמא אביו דוקא ונראה דאפי' אמו לא מחייב' כדמשמע בההוא דנזיר איש אין אשה לא ואע"ג דליכא ראי' מהתם כולי האי דהא קאמר נמי התם בנו אין בתו לא ואשכחן בעלמא לענין יוה"כ דמחנכי' את התינוקת כמו התינוק מ"מ לענין אמו דלא מחייבה לחנוכי' ולאפרושי' ראי' גדולה היא כיון דבלאו ראי' סברא היא דלא מפקדא למולו ולפסתו וללמדו תורה ולכל מצות בן על האב דתקנו רבנן כעין דאו' תקון וההוא דהילני המלכה בפ"ק דסוכה (ב' ע"ב) דהיתה יושבת בסוכה היא ושבעה בניה מחמרת היתה על עצמה א"נ שמא הי' להם אב והא דמשמע בפ' חרש (קי"ד ע"א) דאפי' אביו לא מחייב להפרישו היינו שלא בפניו אבל אם בפניו עושה התינוק עבירה ויש בו דעת להבחין בין טוב לרע חייב להפרישו כדמשמע התם בההוא דקאמ' העושה על דעת אביו פרש"י שהתינוק צופה ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד על גביו כאלו מצוהו לעשות אלמא דכל היכא דעומד ע"ג והתינוק יודע שאביו רואהו חייב להפרישו וה"ה לחנכו.
46
מ״זראיתי לפני מורי ר"מ שי' שמלחה בקרום של חלב עם בשר ולא ידעה אצל איזו חתיכה נמלחה והתיר מורי כל הבשר רק אחת נתן לגויה כי אם הי' יודע אצל איזו חתיכה נמלחה הי' אותה חתיכה אסורה והשאר מותרות כמו שפי' ר"י אם רותח דמליחה מפעפע מחתיכה לחתיכה גם אותה חתיכה מותרת כי יש בהם ס' לבטל החלב ואם אינו מפעפע אותה החתיכה לבד אסורה ועכשיו שאין אנו יודעי' איזו היא כל דבר יבש חד בתרי בטל ואע"ג דחתיכה הראוי' להתכבד אינה בטילה ה"מ שורש האיסור כמו חתיכת קדשים או נבילה אבל חתיכה זו שנאסרה מכח חלב בטילה אע"פ שראוי' להתכבד.
47
מ״חועל בשר שלא נמלח עד ג' ימים ונשרה במים בתוך ג' מקובלי' בני עירך מפי הר"ר יצחק זצ"ל דמותר אם קבלה נקבל ומסתבר קצת ואם לדין יש תשובה וק"ל.
48
מ״טובשר המלוכלך בדמים שנשרה יום שלם במים יום ולילה קבלתי דאסור דדמי לכבוש דאמרי' (חולין צ"ז ע"ב) הרי הוא כמבושל דהיינו חדושא בבשר בחלב דאי תרי ליה כוליה יומא בחלבא שרי אע"ג דבלע משא"כ בשאר איסורי' וכולי' יומא נראה לפרש יום ולילה דאי יומא ממש א"כ נתת דבריך לשיעורי' יש יום קצר ויש יום ארוך.
49
נ׳ד"פ סי' ל"ג וד"ל סי' שמ"ב וכ"י פארמא סי' שפ"א.
50
נ״אתשו' מורי לווירצבורק שאלה על טוב יזכר שמך, ואדון כל לאדון ישימך, לבלתי המעד אשורים יקימך, איש כלבבי חביבי אלופי ומיודעי חכם עדיף מנביא הר' מנחם שי'. אשר שאלת על חליצה במנעל שאינו שלו דבדיעבד כשרה (יבמות ק"א ע"א) מה מקרי דיעבד נ"ל דיעבד מקרי אם כבר חלצה אע"פ שלא נשאת וכן כל חליצה כשרה דפ' מצות ליצה הכי פירושו כדאשכחן נמי לענין כסדרן דאע"ג דמצות חליצה חולצת ורוקקת לכתחלה דיעבד תני' (יבמות ק"ה ע"א) בין שהקדים חליצה לרקיקה בין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי וע"כ ההוא דיעבד היינו מיד אח"כ כדאי' התם ההוא דאתא לקמי' דר' אמי כו' כ"ש הכא במנעל שאינו שלו דבהדי' יליף לי' מקרא מנעל נעל ריבה דיש להכשיר מיד אחר שחלצה וכ"ש הכא שהיבם ממאן לה לחלוץ שנית דאין לך דיעבד גדול מזה ואשכחן נמי חליצה מוטעת כשרה ומשמע דיעבד ואפ"ה היכא דלא בעי לחלוץ בחנם אלא ברצי כסף שרי' אפילו לכתחלה להטעותו ולומר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך ד' מאות זוז ובתר הכי לא יהבה ליה מידי כדאשכחן בעובדא בת חמוה דר"פ (יבמות ק"ו ע"א) דכל כה"ג אפילו לכתחלה חשוב נמי דיעבד. ומיהו מטעמא אחרינא לא בעי' לאכשורה משום שמנעל שחלצה בו תפור בפשתן היה דאע"ג דרבי' יב"א ורבי' יואל הלוי מתירי' ומפרשי' דהא דאמר רב יהודה (שם ק"ב ע"ב) סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו דוקא סנדל דלאו אורחי' בהכי ולא מקיים בכך אלא במסמרים אבל מנעל אורחי' טפי בהכי בפשתן מברצועות תדע מדקאמ' סנדל משמע דוקא סנדל וכן מצאתי בתשו' רב פלטי גאון זצ"ל וז"ל ושכתבתם סנדל התפור בפשתן דחייטין ליה בגרדין דכיתנא חייטי' לי' דאי לא במאי חייטי' ליה א"א לומר דמדביק ביה בליתא דכתנא לא איכא בעלמא מאן דמדביק בליתא בסנדלא ודקא קשי' לכו ואי לא במאי חייטי' לי' במסקנא ודאי בשירי ומתונתא דכיתנא חייטי' לי' ואנן סנדל קאמרי' דאר"י אמר רב סנדל התפור בפשתן אין חולצי' בו שנאמר ונעלך תחש כשתולין עלי' טלאי אין תופרי' אותו אלא בעור וקורי' לו בלשון ארמי קירא גילדא פטירא וקאמר רב דהיכא דתפור בפשתן אין חולצין בו עכ"ל אעפ"כ לא עבדי בה עובדא להכשירו אפי' דיעבד אחרי שרבי' אפרים זצ"ל פסל במנעל התפור בפשתן כמו בסנדל וכ"כ רבי' ברוך ז"ל בס' התרומה וכ"כ רמב"ם וז"ל (פ"ד מיבום וחליצה) כיצד חולצי' מביאי' לו מנעל של עור שיש לו עקב ואינו תפור בפשתן וכו' ועוד כ' בפ' זה וז"ל חלצה במנעל שאין לו עקב או שהי' תפור בפשתן חליצתה פסולה עכ"ל וכ"כ ר"י בעל העיטור וז"ל ובמנעלים שלנו נמי מתכשר אע"פ שיש עליו עור שקורי' טילא ובלבד שיהא תפור בעור ולא בפשתן ומפני הדחק שאין במקומינו סנדל נהגו לעשות כן עכ"ל וכיון דכל הנך רבותי' כתבו להחמיר אין הכרעתינו הכרעה להקל אלא להחמיר. ומה שהביאו רבותינו המתירי' ראי' להיתר מדנקיט ר"י סנדל ולא מנעל אינו נ"ל דר"י אמר רב ס"ל כמ"ד לעיל משמי' דרב אין חולצין במנעל לכתחלה אף אם אינו תפור בפשתן. ומה שהביאו ראי' מדמשני רבא כאן באנפליא של עור כאן באנפליא של בגד ולא אוקי תרוייהו בשל עור כאן תפור בעור כאן תפור בפשתן ש"מ בשל עור כשר אפי' תפור בפשתן נ"ל דלהכי מוקי חד בשל בגד משום דמייתי עלה ה"נ מסתברא מדתני' גבי יוה"כ אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו וההוא ע"כ לא מתוקמא אלא בשל בגד דאי בשל עור התפור בפשתן גבי יוה"כ הי' אסור דנעילת הסנדל ביוה"כ מדרבנן ואסמכוה אקרא וכל מידי דמקרי נעל גזרו בהו רבנן משום עינוי דדבר פשוט הוא דכך מעט יש לו עינוי כשהוא נועל מנעל התפור בפשתן כמו שהוא נועל מנעל התפור בעור כיון דרגילו אינשי למנעלינהו וא"כ כיון דההוא לא מחשב ליה מנעל לא מתוקמא אלא בשל בגד מוקי נמי מתני' דלא מחשב ליה מנעל בשל בגד ועוד מתני' נמי דיקא דבשל בגד איירי דאי בשל עור וכגון שהוא תפור בפשתן כיון דקתני רישא במנעל חליצתה כשרה דהוי עור וסיפא דאנפליא נמי בדעור ופסולה משום דתפור בפשתן א"כ הכי הול"ל במנעל חליצתה כשרה ואם תפור בפשתן הוא חליצתה פסולה אלא מדנקיט אנפליא ש"מ דמינא אחרינא ולאו בשל עור איירי אלא בשל בגד וא"ת ולישמועי' רבותא במתני' דאפי' כלו עור רק שתפור בשל פשתן פסול וכ"ש של בגד וי"ל דהיא גופי' קמ"ל דאפי' של בגד חליצה פסולה היא ופוסלת על האחין אי ס"ל לרבא כשמואל דאמר בריש כל הגט (גיטין כ"ד ע"ב) דאפי' קטן ואנפליא פסולה ופוסלי' א"נ ס"ל כר' אליעזר דאמר קטן ואנפליא אין פוסלי' י"ל דסתם אנפליא משמע הכי ומשמע הכי משמע של בגד ומשמע מנעל התפור בפשתן.
51
נ״בועל הטפט שפרסת לפני ארון הקדש עבור רצפת אבנים אשר שם כשהחזן נופל על פניו נראה כמו משתחוה לה יפה דקדקת ויישר כחך אע"ג דבפ' הקורא את המגילה עומד (כ"ב ע"ב) לחד לשנא משמע דלא אסור אלא פשוט ידים ורגלים מ"מ לל"ק דהתם משמע דמדרבנן אסור אפילו בלא פשוט ידים ורגלים וכן פי' רבי' יהודה מפריש ומה"ט אביי ורבא מצלי אצלויי פי' מטין לגמרי על צידם ולא הי' פניהם כנגד הקרקע כלל וכן פי' במחזור ויטרי בשם רב האי גאון זצ"ל דס"ל אפי' בלא פשוט ידים ורגלים אסור מדרבנן אם פניו כנגד הקרקע ול"ל טעמייהו דאביי ורבא הוי משום דאין אדם חשוב רשאי לפול על פניו בצבור אא"כ נענה כיהושע בן נון דא"כ בפ' אין עומדין (ברכות ל"ד ע"ב) גבי השתחואה זה פשוט דים ורגלים מאי שייכא התם מלתא דאביי ורבא אע"כ טעמא דידהו כדפרי'. והשתא ניחא דמייתי התם למלתייהו ומשום השתחואה דאו' זו פשוט ידים ורגלים מייתי עלה מלתא דאביי ורבא דא"ג דמדאו' שרי ע"ג רצפת אבנים להשתחות בלא פשוט ידים ורגלים מ"מ מדרבנן אסור ולהכי אביי ורבא מצלי אצלויי ע"כ טוב לפרוש שום דבר ע"ג הרצפה שאפי' אם בני אדם חשובי' נזהרי' ומצלי אצלויי כשהם חזנים הם רבים עתה עם הארץ שאין בקיאי' שנופלים לגמרי על פניהם ואי איישר חיליה אבטלינה ג"כ בצנעא שלא לעשות לנו שם ואתה שלום וכל כנותך כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך שיחי'.
52
נ״גועל החליצה כיון דכבר חלץ לה חליצה פסולה שוב לא חזי' ליה ליבמה לא הוא ולא שאר אחים ויש לכופו לחלוץ כמו שאר מ"ע א"ל עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו וכו' (כתובות פ"ו ע"א) דחליצה מעושת כדין כשרה וחובטין אותו עד שיאמר רוצה אני והכי אשכחן ס"פ מצות חליצה (יבמות ק"ו ע"א) בההוא דאתא לקמי' דר' חייא דבתר דאטיעיי' דחלץ לה חליצה פסולה ואפסלה מיניה הוצרך לחלוץ לה חליצה מעלייתא למשרי לעלמא.
53
נ״דשאלה יניק וחכים, דורש ומסכים, מימיו נאמנים, מושכים והולכים, ומן המקדש מפכים, לעבודת השם מעריב ומשכים, אהובי חביבי הר' יהונת הכרע הכעתני לחוות דעי על המקוה ששאבוהו בכלי מנוקב בשוליו מנקב כמלא אצבע ויותר אם יכולי' לטבול בו אם לאו ונסתפקת לפי שבשעה ששאבוהו עד שלא נשאר בו מ' סאה א"א שלא נפלו מן הדלי ג' לוגין ושוב אין כל מים כשרים שבעולם מכשירי' אותו כדמשמע בכמה דוכתי ואין לי להאריך כבר נשאלתי מזה והי' לי טורח להתיר דבר זה אם יש תקנה בקל לשואבו עד שלא ישאר בו ג' לוגים אבל אחר שכתבת שא"א לעשות כן כי רב מאד מקור המקוה כדי לסמוך עליך נ"ל דודאי המקוה כשרה דכיון דהדלי ששאב בו ניקב בשוליו שאין מקבל מים כל שהוא אין עליו תורת כלי לפסול את המקוה במים שבתוכו תדע מדתנן במס' מקואות פ"ד השוקת שבסלע כו' עד היתה כלי כו' נקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהם כשרי' וכמה יהא בנקב כשפופרת הנוד אמר ר' יהודה בן בתירא מעשה בשוקת יהואש היתה בירושלים והיתה נקובה בשפופרת הנוד והיו כל טהרות וכו' ופי' רבי' שמשון זצ"ל דנהי דפשט המשנה וכמה יהא בנקב אמאי דסליק מינה קאי דמשמע דאפי' נקבה מלמטה בשוליה או מן הצד בדופנה אצל שוליה בעי' נקב כשפופרת הנוד לבטלה מתורת הדלי א"א לפרש כן מדמייתי עלה ההוא דשוקת יהוא דאיירי לענין עירוב מקואות כדמשמע בפ"ק דיבמות (ט"ו ע"א) ולסוגי' דיבמות איירי באבן חלולה כדרך אותם שמשקי' בהם הבהמות ואין בה מ' סאה והיא מעורבת למקוה שלם ע"י נקב כשפופרת הנוד וכל הטהרות שהי' בירושלם הי' מטבילי' בשוקת ההיא ובתוספתא איכא פלוגתא דתנאי דאיכא למ"ד דאפי' בנקב כמלא מחט נתבטל מתורת כלי מלפסול המקוה היכא דניקב מלמטה שאינו יכול לקבל מים כל שהן והכי אי' התם קסטלון המקלח מים בכרכים אם היה נקוב כשפופרת הנוד אין פוסל את המקוה ואם לאו פוסל המקוה הלכה זו עלו עליה בני עסיא ג' רגלים לרגל השלישי הכשירוה להם אפי' נקוב כמחט א"ר אלעזר ברבי יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה וכשבאתי אצל חבירי א"ל יפה הורית בד"א מן הצד כו' פי' כל זה מדברי חביריו וכך אמרו לו יפה הורית כי בד"א דבעי' שפופרת הנוד לבטלו מתורת כלי מן הצד דוקא אבל אם הי' הנקב בשולי קסטלא מלמטה אינו פוסל המקוה אפי' בנקב כמלא מחט ואם היה מקבל כל שהוא מן הנקב ולמטה פוסל המקוה פי' כשנקוב מן הצד אפי' כשפורפת הנוד וגבוה מעט מן השולים שמקבל מים כל שהן פוסל המקוה ונראה דהלכה כר"א בר"י דמעשה רב וחביריו הודו שיפה הורה ואע"ג דפשט סתמא דמתני' משמע דוכמה בנקב אמאי דסליק מיניה קאי ומשמע דאפי' נקבה מלמטה בשליו בעי' כשפופרת הנוד מ"מ כיון דסתמא דתלמודא מייתי לההוא דשוקת יהוא בפ"ק דמקואות לענין עירוב מקואות אלמא דס"ל הכי דההוא דשוקת יהוא לא קאי אנקבה מלמטה לענין לפסול המקוה דהתם לא בעי' כשפופרת הנוד אלא כמלא מחט וכר"א בר"י וכן מצאתי בפסקי רבינו שמחה זצ"ל דניקבה מלמטה בשוליו שאין יכול לקבל מים כל שהוא לא בעי' כשפופרת הנוד ועוד יש להתיר מדברי' אחרי' כי התבוננתי מדבריך כי אינם מי גשמים אלא נובעים מן הקרקע א"כ כיון דהמעיין מטהר בכל שהן יש עליו לעולם שם מקוה כשר ואינו נפסל במים שאובין שנפלו לתוכו כדתנן בפ"ק דמקואות למעלה מהן מעיין שמימיו מועטי' שירבו עליהם מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן למעיין לטהר בכל שהוא ואפי' לכתחלה נמי יכול להרבות עליו כדמשמע לשנא דמתני' דקתני שירבו ולא קתני שרבו וברוב ספרים שלנו גרסי' שירבו ואף אי גרסי' שרבו דבר פשוט דלכתחלה נמי שרי דאמאי לא ובתוספתא תני מעיין שמימיו מועטים ורבה עליהם להרחיבו מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שיכול להלוך מתחלתו פי' רבה עליו והרחיבו שעשה בריכה לפניו ונתמלאה מים והם זוחלי' במקום שלא היו זוחלי' בתחלה אין אותן מקומות כשרי' אלא באשבורן אבל ודאי מ' סאה לא בעי כדתנן במתני' ובמקום שהי' מהלך מטהר אפי' בזוחלין.
54
נ״הוששאלת על הרחת שזורין בה תבואה ויש לה לבזבזין מג' רוחותיה והיא פרוצה מרוח רביעית אם פוסלת המקוה למאי דפי' אינה פוסלת אפי' יש לה לבזבזין מד' רוחותיה כיון דאינה מקבלת מים כל שהם מן הנקב ולמטה כ"ש הכא שאין לה אלא ג' דפנות וכן פרשב"ם בפ' המוכר את הבית וכל היכא דאינו וראוי לקבל מים אפי' כל שהם סילון מקרי ולא פסיל ואין להאריך בזה כי זה מפורש יפה בפרשב"ם ותוס' ועיי"ש ואין להאריך רק שלום לך ולכל אשר לך כנפש אוהבך נדבה מאיר בר' ברוך שיחיה.
55
נ״וועל ס"ת שנקרע והגיע הקרע בשיטין ודבקו איני אומר לדבק טוב הוא חדא דלא אשכחנן דבק אלא בתפלי' המונחים בדפוסים ואינם נמשכין לכאן ולכאן גבי תפלין של יד שכתב בד' עורות והניחן בבית א' יצא למ"ד צריך לדבק ואיכא למ"ד דאפי' לדבק א"צ אבל בס"ת שקוראין בו וזה מושך לכאן ותדיר תדיר כורכין אותו ומהדקין אותו יש לחוש פן יתפרד הדבק ויתקרע יותר וה"ט דשיור התפר כדי שלא יקרע בפ"ב דמגילה (י"ט ע"ב) ועוד הא מסיק עלה בפ' הקומץ רבה (מנחות ל"א ע"ב) גבי קרע הבא בשנים או בג' דיתפור ה"מ בגידין אבל בגרדין לא אלמא אין לשנות כלל אלא מה שאמרו חכמי' ואחר שהקרע בא למעלה בלבד יש לסלק אותה יריעה ועוד מדלא משכח תלמודא תקנתא לקרע הבא בב' ש"מ דליכא תקנתא בדבק כלל.
56
נ״זשאלה. למה הרגזתני לעלות במופלאות ממני ובגדולות להוציא יקרות מזלות מאיש אשר כמוני שאינו יודע להפלות ולהפריש תעלומות חמודות, בשתים תתחתן בי בתשובות חבילות, כי הוא נובע שאלות מגבלות, מעשה עבות, מעשה גדילות, מזויג את הפתילות, בעשר מעלות קדש עלית במסילות, העילות בית אל בנויות ברמה, במדה תרומה, בחכמה ובתבונה, ובדעת ומזימה האלוף ומיודע מר' אשר. אשר שאלת אדוני על צורת חיה ועוף שבמחזורים ותמהת למה איני מוחה בהם והתניא במכלתין לא תעשה לך פסל וכו' עד לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה ת"ל וכל תמונה וכו' עד אפי' בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים ואפי' הגוביא והשברירים וכו'. נ"ל דודאי לא יפה עושי' שמתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכווני' לבם לאביהם שבשמים מיהו אין כאן איסור דלא תעשה לך פסל וגו' דהא מסקי' בפ' כל הצלמים (עבודה זרה מ"ג ע"ב) שאני ר"ג דאחרי' עשו לו ואפי' חשדא ליכא בציורין שהם ממיני צבעי' בעלמא ואין בהם ממשות כלל דל"ח לחשדא אלא בולט ולא בחותם שוקע וכ"ש בדבר שאינו לא בולט ולא שוקע אלא מין צבע בעלמא ונ"ל דאפי' ישראל מותר לצור צורות במיני צבעי' ואין בזה משום לא תעשה לך פסל דלא אסר אלא פרצוף גמור חקוק בששר אבל מיני צבעים מותר כדאמ' בחזקת הבתים (נ"ד ע"א) הצר צורה בנכסי הגר קנה דרב לא קני לגנתא דבי רב אלא בצורתא והקשה שם רבי' שמואל הא קאמר דציור לא קנה אא"כ באמה כנגד הפתח ותי' דהתם לאו היינו צורת בריה אלא ציורי' בעלמא מעשה צעצועין ופרחים אבל צורת חיה או עוף חשיבא ולא בעי' אמה כנגד הפתח אלמא דרב צייר צורת חיה ועוף אלא ודאי במיני צבעים מותר. והא דתני' במכלתין לא תעשה לך פסל וכו' עד לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה ת"ל וכל תמונה וכו' עד אפי' בהמה חיה ועוף ודגים וחגבי' וכו' אפי' הבוביא השברירים נ"ל דה"פ גלופה היינו צורה בולטת אטומה צורה שוקעת ואשר במים תחת להביא את הבוביא פי' שעושי' צורה וחוקקי' דמות בבואה שבמים שסד"א דדוקא אשר בשמים ואשר בארץ מתחת לרקיע אבל צורת דמים בבואה שבמים לא ת"ל ואשר במים וי"א להביא את השברורים נראה שהוא מין שד שבמים שקורי' עכסא בל"א וכל אלו אינם אסורי' לעשותו אלא פרצופי' חקוקי' אבל לא ממין הצבעים כמו שהוכחתי. אמנם על כסא שלמה אני תמה דכתי' ושתי אריות עומדי' אצל הידות ושנים עשר אריות וגו' ואין לומר דע"פ הדבור הי' מדכתיב וישב שלמה על כסא השם למלך שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ול"ל בהא מגדר מלתא שאני כמו אליהו בהר הכרמל ושמא בהא נמי איכא מגדר מלתא שכשהיו עדים באים לפניו היו האריות שואגי' ונוהמים כמו שיש במדרש ומתוך כך הי' מתפחדים להעיד עדות שקר א"נ י"ל אחרי' עשו לו וחשדא ליכא דרבים שכיחי גביה כדאמר גבי ר"ג ומה שעשו בכותלי היכל וק"ק ציורי' חקוקין בכותל סביב פני הכפיר אל התימורה ופני אריה אל התימורה מפה י"ל ע"פ הדבור שנאמר הכל בכתב וגו'. א"נ י"ל דלא שייך לא תעשה לך פסל אלא בתלוש אבל על הכותל שבמחובר לא דאינו אלא לנוי בעלמא ובטל לגבי הכותל ואע"פ שאני מדמה לא הייתי עושה מעשה כמו זה התירוץ האחרון. ועוד נ"ל דלפי סוגי' פ' כל הצלמים מוכח דכל מיני פרצופין מותר לעשות אפי' חקוקי' וחותמן בולט חוץ מפרצוף אדם לחודיה או דמות ד' פרצופי' בהדי הדדי שבכסא הכבוד אדם אריה שור נשר ודמות שמשין שבמדור העליון ושבמדור התחתון ותשמישי מקדש לעשות כמותם בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם, כמדתו בארכו ורחבו שלחן תבנית שלחן מנורה תבנית מנורה אבל מילי אחריני שרי תדע דאמר אביי התם לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן והדר אמר לא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים בהדי הדדי והדר אמר אביי לא אסרה תורה אלא דמות ד' שמשין שבמדור העליון ופריך ושבמדור התתון מי שרי והתני' אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ממעל לרבות מלאכי השרת ומשני כי תניא ההוא לעבדם ופריך לעבדם אפי' שלשול קטן נמי ומשני אין ה"נ ומסיפא דקרא נפקא אשר בארץ לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות מתחת לרבות שלשול קטן ופריך ועשייה גרידותא מי שרי והתני' לא תעשון אתי לא תעשו בדמות שמשי המשמשי' במרום ומשני שאני ר"ג דאחרי' עשו לו והשתא מדלא קאמר אלא בכל הנך שינויי ש"מ דלא הדר בי' מכל מה דשני מעיקרא ולא מסרה הכתוב אלא לחכמי' ושמשי' שבמקדש לא אסירי אלא כמותן דוקא כמדת ארכו ורחבו דאי לאו הכי לא יוכל שום אדם לעשות בית ושלחן וכלים לפי שהי' במקדש אלא ודאי לא אסרה תורה אלא כיו"ב אבל שמשין שברקיע שא"א לעשות כמותן אסרה תורה לעשות דוגמתן אע"פ שאינו עושה כמדת ארכו ורחבו ואע"פ שא"א. ושמשין שבמדור העליון כגון חיות שרפים ואופנים ומלאכי השרת אסור אפי' היכא דאחרי' עשו לו ואפי' ליכא חשדא היכא דשכיחי רבים גבי' משום דכתי' לא תעשון לא תעשון תרי זימני ודרשי' לא תעשון אתי שמשי' שאתי דהיינו דבמדור העליון לא תעשון כלל וקרי ביה לא תעשון אותי ולהכי פרצוף אדם לחודי' אסור ומשום ד' פרצופי' אדם אריה שור נשר אסור ולעבור עליו בשתים משום פרצוף אדם ומשום ד' פרצופי' בהדי הדדי דהיינו דמות החיות ולא תעשו לכם אצטריך לשמשים שבמדור התחתון כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות ודוקא לכם לעצמיכם אבל אחרי' עושי' לכם א"נ דרשי' איפכא כי מן השמים דברתי עמכם וסמיך לי' לא תעשון דהיינו כל שמן השמים לא תעשו ואפי' שמשי' שבמדור התחתון ודוקא אתם לא תעשו אבל אחרי' עושי' לכם ואתי אלקי כסף ואלקי זהב לא תעשון לכם לשמשי' שבמדור העליון לאסור אפי' כשאחרי' עושי' לכם דמשמע לכם לא ימצא לכם וכה"ג תני בת"כ בריש פרשת קדושים תהיו אלקי מסכה לא תעשו יכול יעשו להם אחרים ת"ל לא לכם והא דתני' אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ממעל לרבות מלאכי השרת ומוקי לה לעבדם היינו אפי' כשאחרי' עושים לעבדם לעבור עליהם משעת עשייה ואע"ג דאמלאכי השרת עבר בלא לעבדם אפי' כשאחרי' עשו לו דהיינו פרצוף אדם י"ל לעבור עליו בשתים א"נ אפי' הוא של פרקים דמשום עשייה לחוד לא עבר כדאי' פ' כל הצלמים מ"מ כי עביד להו לעבדם חייב. מאיר בר' ברך שיחי'.
57
נ״חהיא בד"פ סי' ג' וד"ל סי' ת"י וכ"י פארמא סי' תס"א.
58
נ״טד"פ סי' י"ד וד"ל סי' תכ"א וכ"י פארמא סי' תע"ב.
59
ס׳ד"פ סי' ט"ו וד"ל סי' תכ"ב וכ"י פארמא סי' תע"ג.
60
ס״אד"פ סי' י"ח.
61
ס״בד"ל סי' שי"ב וכ"י פארמא סי' שמ"ג.
62
ס״גד"פ סי' א' וד"ל סי' ת"ח וכ"י פארמא סי' תנ"ט.
63
ס״דד"פ סי' ב' וד"ל סי' ת"ט וכ"י פארמא סי' ת"ס.
64
ס״הד"ק סי' קס"ט ועיין תשו' הרא"ש כלל ל' סי' א' וטור יו"ד סי' שע"ב.
65
ס״וד"פ סי' ק"ז ד"ק סי' ח'.
66
ס״זד"פ סי' ק"ח וד"ק סי' ח'.
67
ס״חאמת שהמת שהסיט את הטהור טהור והטהור שהסיט את המת טמא כדתנן בזבין פ"ד ר' יהושע אומר זבה שישבה בכף מאוזנים ואוכלי' ומשקי' בכף שניי' טמאי' ובמת הכל טהור חוץ מן האדם ופי' רבי' יצחק מסמפונא חוץ מן האדם בזמן שהוא כרע אלמא דטהור שהסיט את המת טמא ותנן התם להדי' פרק הנוגע בזב כל הנושא ונישא ע"ג המת טהור חוץ מן המאהיל ואדם בזמן שהוא מסיט הא למדת בפי' דהמסיט את המת טמא ובההוא דפ' אמר ר"ע (שבת פ"ג ע"ב) דתניא כל הטמאות המסיטות טהורות חוץ מהסיטו של זב שלא מצינו לו צד היתר בכל התורה כולה ומוכח התם דההוא כללא דוקא הא למדת שהמת שהסיט את הטהור טהור אבל טהור שהסיט את המת טמא כדפי' וההוא דפ' כיצד צולין (פסחים פ"א ע"ב) בגמרא דנטמא טומאת התהום דתניא המוציא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא כו' אבל טעון ורכוב טמא לפי שמהלך ברגליו אפשר לו שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל וטעון ורכוב א"א שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל אלמא דטהור שהסיט את המת טמא וכהאי דתנן ומייתי לה בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ה ע"ב) המהלך בבית הפרס ע"ג אבנים שיכול להסיטם ע"ג אדם או ע"ג בהמה שכחה רע טמא פי' טמא מפני שמסיט את אבני בית הפרס וק"ל דתני' בספרי פ' זאת חקת התורה או שמטמא בהיסט אמרת ק"ו ומה נבילה הקלה מטמא בהיסט מת חמור לא כ"ש ת"ל וכל אשר יגע בו הטמא יטמא במגע הוא מטמא ואינו מטמא בהיסט הא למדת שהמסיט טהור ול"ל מה דממעט התם מהיסט היינו היכא שהמת מסיט את הטהור דהא מנבלה רצה ללמוד בק"ו ונבלה המסטת טהור דתני' כל הטומאות המסיטות טהורות אלא נ"ל כמ"ש בגליון שראיתי דהתם לא במת ממש מיירי אלא באדם שנגע במת קא מיירי שגם הוא חמור שמטמא כלים טומאת שבעה כדאמרי' התם לעיל כלים ואדם מניין ת"ל וכבסתם בגדיכם וכדתנן פ"ק דאהלות כיצד ארבעה כלים הנוגעים במת ואדם הנוגע בכלים וכלים באדם טמא טומאת שבעה. אלא הא ק"ל כי תניא ההוא דפ"ק דכלים חמור מכולם המת שהוא מטמא באוהל אמאי לא תני חמור מכולם שמטמא בהיסט דלמא הואיל והמת שהסיט טהור לא פסיקא ליה. מ"מ בתר דאתברר לן דטהור שהסיט את המת טמא יש ליזהר לכהן שלא יכנס עם המת בספינה שא"א לו שלא תנענע הספינה מחמתי' והוא מוזהר על טומאה זו דכל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה ומיהו הר' משה כהן התיר הלכה למעשה לכנוס כהן עם המת בספינה כדתנן פ"ג דזבים וכך מתחיל הפרק הזב והטהור שישבו בספינה או באסדה או שרכבו ע"ג בהמה אע"פ שאין בגדיהם נוגעים הרי אלו טמאי' מדרס ופי' הר' יצחק מסנפונא בספינה קטנה דומי' דאסדא המתמוטטת אע"פ שאין בגדיהם נוגעי' בבגדי הזב טמאי' מדרס והדר תני התם ישבו על הנסר ועל הספסל ועל הגשיש של מטה או על האיכלונס בזמן שהן מחוגרין ופי' הר' יצחק מסינפון בזמן שהן מחוגרי' כלומר בזמן שאדם יושב עליהם נוטי' לכאן ולכאן כחגר המהלך שאין כחו יפה ונעקמין שדרך הנסרים בזמן שאינן בריאין ואינן עבי' ובני אדם דורסי' עליה' נעקמי' כקשת הרי לכל כפי' מיירי שהטהור מסיט את הזב וקתני הרי כלן טמאים וקתני לקמן וכולן טהורי' לבית הכנסת וטמאי' לתרומה ופי רבי' יצחק כל אלו שאמרנו טמאי' לתרומה אבל לבתי כנסיות כלומר לאוכלי טהרות ולפרושים טהורי' גם הם גם בגדיהם בכה"ג והיינו דתנן בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה עכ"ל הרי דטהור המסיט הזב בספינה או בנסר המחוגר דטהור לטהרות דאין כאן היסט גמור אלא הואיל שכח המים מעורב בספינה לא מקרי היסט גמור וכן בנסר הואיל ולא ברי הסיטו בשביל שהוא מתעקם לא מקרי היסט כלל אלא דרבנן אחמורי לענין תרומה אבל בספינה גדולה שאין דרכה להתמוטט אפי' לתרומה טהורה כדתנן התם הזב והטהור שישבו בספינה וכו' עד מצד אחד טהורי' ופי' הר' יצחק עתה מתחיל לדבר אפי' לענין תרומה טהורה. ואחר דאתברר לן כל כה"ג בספינה גדולה אפי' לתרומה ובקטנה לטהרות טהור א"כ אין כאן טומאה דאו' כלל ואין כאן אזהרה לכהן וותר לכנס עם המת בספינה מיהו צריך לזהור שלא ישב בתוך ד' אמותיו כדי שלא יבואו לידי מגע ואהל וכן נראי' הדברי' הלכה למעשה כהוראת הר' משה כהן זצ"ל וכן אני מורה אם יבא מעשה לידי. יצחק בר משה נב"ה.
68
ס״טועל כהן שנושא את כפיו שאתה מצריך לו טבילה אף לפי מאי דנהג עלמא ככנך תלתי סבי מנהג כשר הוא דאף לתפלה כתבו רבותי' הגאוני' דצריך כ"ש לנשיאות כפים וסבורני שכולם נוהגים כן אמנם בחולה המרגיל נראה דסגי בט' קבין.
69
ע׳היא קצתה ד"פ סי' קי"א וקצתה שם סי' ז' ובד"ל סי' תי"ג, תי"ד תט"ו ותט"ז.
70
ע״א(ליתא בכ"י אלא שיטה א' ומכאן ואילך חסרי' הרבה דפים. ותשו' זאת תמצא בד"פ סי' ז' ועיי"ש בהגהות באיזה מקומות עוד אי' תשו' זו.)
71