תשובות מהר"ם, דפוס פראגTeshuvot Maharam, Prague Edition
א׳א. כהן שמל תינוק ומת נושא את כפיו ולא דמי לכהן שהרג את הנפש בפ' אין עומדין (ברכות ל"ב ע"ב) דהתם מזיד דכתיב ידיכם דמים מלאו ואת"ל בשוגג שאני הכא דקמכוין לשם מצוה ועוד מי יימר דכלו לו חדשיו ועוד שמא הרוח בלבלתו אחר המילה.
1
ב׳ב. כהן שנשתמד ועשה תשובה לא מבעי' לרב נחמן דאמר בפ' בתרא דמנחות (ק"ט ע"א) הזיד בשחיטה והשתחוה לע"ז ושב קרבנו לריח ניחח אלא אפי' למ"ד אין קרבנו לריח ניחח ה"מ קרבן דבמקדש אבל נשיאות כפים דבגבולים לא דכתי' אך לא יעלו כהני הבמות למזבח ד' בירושלם.
2
ג׳ג. קדושת בכור להפקיע ע"י מום האם היכא שיצא לאויר העולם לא ידעתי מה שאלת דאלו בבעלת מום שילדה הולד קדוש כתמימה שילדה ואם בכור שנולד במומו שאלת האמר רב יהודא פ' כל פסולי המוקדשי' (ל"ה ע"א) ופ' מעשר בהמה (בכורות נ"ג ע"ב) מום מתי בבכור קודם שיצא לאויר העולם ודוקא דנשחט על אותו מום אבל קדושת בכור בעל מום יש לו ואפילו הפילה בכור בעל מום כדתנן פ' בהמה המקשה (חולין ס"ט ע"ב) המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים יצא רובו ה"ז יקבר ונפטרה מן הבכורה. והמטיל מום בולד קודם יציאתו צריך ליזהר שלא לשחטו דהא אמרי' בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ה ע"א) גדיא באונא אימרא בשפוותי' דאם הטיל מם בעבירה אין שוחטי' עלי'. ועתה בני ירא השם הנכבד והנורא וחזור על תלמודך ועל תתעצל בדבר והשם יצליחן ויתן לך זרע נכון מבית אבי שיחי'. שמשון בר' אברהם.
3
ד׳ד. חבית שנשברה בשבת שמעתי מחלקי' בין חביות שלהם לחביות שלנו דחביות שלהם היו של חרס ושלנו של עץ דשל חרס שנשברה אדם בהול עליו שהיין נפשך ויוצא ממנו ביותר ואין לה עוד תקנה ומבקש כלים להריק את כולה אבל של עץ אינה כי אם מנטפת מעט מעט ואינו בהול שאינו ירא שמא תוסיף [לטפטף]. טעם זה אינו מתיישב וכמה פעמים ראיתי בחבית של עץ שאותן צירקל"ש שנקרא רייף המקיפות אותן כלים ונפסקים והיין נשפך מכל צד וכל דיני' המפורשי' בפ' כל כתבי (שבת קי"ז ע"ב) נוהגי' בשלנו כמו בשלהם. ומיהו נראי' דברי ר"ת שמדקדק דוקא נשברה אבל נסדקה לא ולשון מכילתין נמי מוכיח דקתני מצילי' כמו בדליקה וכל היכא דעביד טיף טיף או נסדקה דאין אדם בהול יביא כלי אחד ויקלוט כלי אחר ויצרף והמשכיל יבין ויעמד לקץ הדבר. שמשון בר' אברהם זלה"ה.
4
ה׳ה. וששאלתם צבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני ופגעו בתענית ראשון ט"ו לשבט יש לחוש לר"ה ולדחות התענית או לא כן דעתי נוטה שהתענית נדחה לשבת הבאה ואין קובעי' תעניות בו שלא מצינו תענית בר"ה כלל ותנן (ר"ה ב' ע"א) ארבעה ראשי שנים הם וכיון דקתני להו בהדי הדדי דומי' דהדדי נינהו ה"נ כיון דשארא לית בהו תעניות רביעי נמי ל"ל תענית ואע"ג דאינהו נמי עדיפי מיני' כיון דקתני להו בהדי הדדי להא מלתא אידמן להדדי [דאי תימא לא בעי' הכירא והא תני' (סוכה נ"ד ע"ב) ר"ח שחל להיות בשבת שחר של ר"ח דוחה של שבת ואמרי' מאי דוחה לקדם והוינן בה] לקדם שבת תדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ואר"י לידע שהוקדש החדש בזמנו ומקשי' כי האי הכירא מי עבדי' והתני' אברי תמיד של שחר נתנים מחצי כבש ולמטה ולמערה ושל ר"ח ניתני' תחת כרכוב המזבח ולמטה ואר"י לידע שהוקבע החדש בזמנו ופרקי' תרי הכירא עבדי' דחזי בהאי חזי ודחזי בהאי חזי השתא ומה התם דזריזי' ובמקום זריזי' עבדי' תרי כירא כשאין זריזי' א"א דלא למיעבד בה חדא וכן אשכחן דילפי' מהדדי (מועד קטן ג' ע"ב) א"ר אבי אר"י משום רבי נחוניא איש בקעת חוורתן עשר נטיעות וערבה וניסוך המים הלמ"מ ואמרי' עלה אמר רב אסי כי גמירי הלכתא דילדה שרי דזקנה אסור בזמן שביהמ"ק קיים אבל בזמן שאין ביהמ"ק קיים לא אלמא כיון דגמירי בהדי הדדי ילפי' מהדדי ושלום גרשון בר' יהודה מ"ה ז"ל.
5
ו׳ו. מעשה באחד שהתנה עם חבירו לעשות כך וכך ופתח לפניו חמשה חומשי תורה ונשבע ואמר כך יעזור לי דיאו"ן והתורה הזאת שאקיים אלו התנאים ושאלו לרבי' יצחק ב"ר אברהם ז"ל והשיב כך נראה בעיני דנשבע בס"ת אין כאן כיון דנחתא אארעא ולא נקיט לה בידיה ולכולהו לישני בפרק ב' דנדרים (י"ד ע"ב) הנודר בתורה לא אמר כלום דדעתי' אגוילי וכ"ש להך לישנא דמוקי רישא התם דאפי' נקיט בידי' בעי שיאמר במה שכתוב בה. אע"פ שבתחלת דבריו אמר אדם זה כך יעזור לי דיאון השם מ"מ מה שהוסיף אח"כ והתורה הזאת לאו אאזכרות דידה משתבע אלא אגוילי ושבועה בשם יש כאן אבל שבועה בס"ת אין כאן. אע"פ שלא הזכיר את השם אלא בכינוי ולא בלשון הקדש שבועה בכל לשון שבועה היא נ"ל כיון שאמר בלשון לעז כדאמרי' דאפי' מארי כולא שבועה היא שאע"פ שאינו שם כלל בשום לשון כדאי' בפ' ארבעה נדרים (נדרים כ"ב ע"ב) וכדרב כהנא דאמר מארי כולא לא טעימנא ליה וה"ט דלכל הפחות לא גרע מיד אפי' שבותא שבוקא מועיל כ"ש שבועה שמועיל מטעם יד וה"ה מארי כולא ה"ה בלשון לעז דיאון כיון דשבועה ונדר מועילי' בלשון לע"ז דידהו מועיל גם עתה דהא אפי' פרשת סוטה דשבועתה בכל לשון נאמרה חוץ מן השם שצ"ל בלשון הקדש ע"כ דהא בעי' שם המיוחד לכ"ע כדמוכח ס"פ שבועת העדות (שבועות ל"ו ע"א) וא"א להזכירו אלא בלה"ק וכ"ש נדר ושאר שבועות שמועילי' בלשון לעז. וחסרון השם שאינו מזכיר בשבועתו אינו מגרע שבועתו בכך דמ"מ שבועה היא מטעם י"ד וכ"ש אם מזכיר השם בלשון לעז ואפי' לא הזכיר בתחלת דבריו לשון שבועה מועיל מטעם יד. יצחק בר' אברהם תנב"ע.
6
ז׳ז. היכא ששחטו י' בני אדם א' מברך ופוטר את כולן וה"ה לשאר מצות והכי אי' בתוספתא דברכות (פ"ו) דקאמר עשרה שעשו מצוה אחת אחד מברך לכולן יחיד שעשה עשרה מצות מברך על כל מצוה ומצוה עשה אחת כל היום כלו אינו מברך אלא פעם אחת וה"ה למילת שני זכרים או שנולדו לו תאומי' א"צ לברך רק פ"א. וכבר שאל הרב רבי' קלונימוס בן הר"ר דוד מורידבורק מרבי' שמחה זצ"ל אם שני זכרי' תאומי' נולדו ביום א' אם די בברכה א' לאב ולמוהל וברכה אחרונה לשניהם והשיב אפי' שני מוהלים א' יברך על המילה ואב יברך להכניס בני ומוהל א' פי' השני לא יברך על המילה אלא יברך אשר קדש ידיד מבטן וכו' ויועיל לשניהם פי' ויצאו שניהם בברכה אחת הרשון שבירך על המילה והשני אשר קדש. ואע"ג דליכא תינוק שני בביהכ"נ כשמלין את הראשון כיון דדעתי' אשני א"צ לברך רק שלא יסיח דעתו בינתיים ולא דמי לד' כוסות דלא סגי ליה בברכה אחת ואע"ג דדעתי' אכולהו דהתם מצי למשתי כל חד וחד באפי נפשי' ולהכי מברך נמי על כל חד וחד באפי' נפשי' כי היכא דליהוי מנכרא דכל חד וחד מצוה באפי נפשי' דמאן לימר לן שאם שתאו בבת אחת שיצא ע"כ ל"ד לד' כוסות כדפרי' אבל דומה לשחיטה וכיסוי הדם דאמרי' (חולין פ"ו ע"ב) מודה ר"י דאינו מברך אלא אחת אע"פ כשבירך על כיסוי חיה עדיין לא נתחייב על כיסוי העוף שלאחר כיסוי חיה שוחטו כדתנן (חולי' שם) שחט חיה יכסנו ואח"כ ישחוט עוף ואפ"ה נפיק בברכת כיסוי אחת מהן. ושמעי' נמי דשחיטת העוף לא בעי' ברכה שנית דברכת כיסוי חיה לא הוי הפסק דדמי כמו גביל לתורי (ברכות מ' ע"א).
7
ח׳ח. וכן לענין תפילי' דסגי בברכה אחת לתרוייהו לשל ראש ולשל יד אם לא סח בינתיים וכן פירש"י ז"ל אבל ר"ת פי' שצריך לברך על כל א' בפני עצמו וכן נראה. ומיהו כל הברכות כולן צריך שיכוין את לבו שיענה אחריהם אמן כי בעניית אמן מוציא נמי המברך כדאמ' בירושלמי פ' ג' שאכלו (ה"ב). ר' אבא בר זמינא הוה משמש קומי רבי זעירא מזג ליה כסא א"ל סב בריך והב דעתך דאת משתי חורנא דתני השמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה א"ל כמה דאנא יהב דעתי מפקא יתך ידיד חובתך בברכתא כן הב דעתך מפקא ידי חובתי באמן. ובירושלמי פ' ראוהו ב"ד אמשנה דחרש שוטה וקטן אין מוציאי את הרבי' ידי חובתן תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה עבד לרבו קטן לאביו ניחא אשה מברכת לבעלה עבד לרבו (דבני דיעה נינהו) קטן לאביו לא כן א"ר אחא בשם רבי יוסי בר נוהריי כל שאמרו בקטן כדי לחנכו (פי' אבל אינו יכול להוציאו) תפתר בעונה אחריהן כההיא דתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרי' אותו ועונה אחריהם אמן מה שהם אומרי' ותהא מאירה תבא מאירה לבן כי שצריך לבן י'. ויש שרוצי' לומר מכאן דדוקא לאחר ברכת קטן צריך עניית אמן אבל לאחר ברכת גדול לא ואינו נראה דרבותא קאמר לא מבעי' גדול דיוצאי' אחר ברכותיו בעניית אמן אלא אפי' אחר ברכת קטן יוצאי' בעניית אמן עכ"ל.
8
ט׳ט. שנים שאכלו זה בקרן זוית זה וזה אכל בקרן זוית אחר אבל לא בסדר א' ושאלתי הלכה למעשה למורי גור ארי' זצ"ל אם יש להם לזמן יחד אם לא והשיב לי כן מאחר דלא נתכונו להסב יחד אינם חייבי' בזימון ורשות בידם לחלק וגם אם רצונם יכולי' לזמן ושאלתי לו איזה מהן עדיף שיחלקו או שיזמנו והשיב לי טוב שיזמנו משום ברוב עם הדרת מלך יצחק בר' אברהם נכ"ה.
9
י׳י. השיב ר"ת על אותם שנהגו לאכול בין תפלת המנחה לתפלת ערבית דאיסורא עבדי דאמר בירושלמי מעשה בא' ששתה בין מנחה למעריב ובא מלאך המות והרגו מפני שהמתים שותי' ונמצא גוזל את המתים ואמר במדרש שותה מים בין מנחה למעריב בשבת גוזל את קרוביו המתים ואמר במדרש שהם שותי' ממעיין א' בשבת וכתב שפעם אחת אירע מעשה בלותיר ובא לידי סכנה ובקושי גדול התירו בערב יוה"כ שתקנו וידוי קודם שיאכל וישתה משום שכרות וגם בט' באב שחל להיות בשבת בקושי התירו.
10
י״איא. וראינו שכתב רב שר שלום גאון במתא מחסיא שתקנו לומר צדוק הדין שנפטר משה רבינו באותה שעה וגם אין רגילי' לעסוק בתורה בין שתי התפלות משום חכם שמת כל בתי מדרשות בטלי' אך אינו אסור אלא מנהג בעלמא לזכר פטירתו אלא שקורי' אבות במנחה בשבת אבל אכילה ושתייה לא תקנו קדמוני' והא לא על חנם אמרו שלא לשתות ומנהג אבותינו תורה היא.
11
י״ביב. מעשה בריזבורק ששאלו לרבותינו על איטר יד ימינו אם יש לו לטול לולב בידו השמאלית והשיבו ודאי חשובה לו כימין דעלמא כדאמר בשבת (ק"ג ע"א) הכותב בין בימינו בין בשמאלו ומסיק וליחשב שמאל דידי' כימין דעלמא וכו' ונראה דה"ט דלא כתיב יד ימין אלא סתמא כיון דבעי מלאכה חשובה מה לי ימין מה לי שמאל וכן נראה דהכא אינו אלא משום נטילה חשובה שנוטל ולא כלאחר יד ואם הי' נוטל בימין דידי' מחזי לדידי' כלאחר יד אבל ודאי היכא דהקפידה תורה על ימין כמו גבי מצורע ועבודה בכהן התם דוקא בימין ואפי' שולט בשתי ידיו פלוגתא דר' וחכמים (בכורות מ"ה ע"ב) אם כשר לעבודה אפי' בימין והכא אינו אלא הידור מצוה בעלמא דבדיעבד לעולם יצא וכדאמרי' (סוכה מ"ב ע"א) מדאגבי' נפיק בי' ומסיק כשהפכו מכלל דבכל ענין נפיק ואפי' בשמאל. והא דאמרי' גבי אתרוג הגדול (שם ל"א ע"ב) כיון דאמר רבא לולב ביין וכו' עד דאתי לאפוכי ואתי לאפסולי משמע ימין ובעי לאפוכי בשמאל ומשקל לולב בימין ההוא למצוה. ומתפילין נמי משמע הכי ממלתא דר' נתן דאמר מנחות (ל"ז ע"א) מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ומהיכן משמע שהכתיבה בימין אלא סתמא כתיבה חשובה בימין בעי' שלא כלאחר יד ולא הקפידה בכך מש"ה איטר יד ימינו קושר בימינו שהוא שמאל כל אדם. לשון רבינו יואל הלוי.
12
י״גיג. אם מנהג שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת ובר"ח ירושלמי פ"ק דתענית (הלכה ו') ופ' מקום שנהגו (ה"א) כל הדברי' עושים אותה כמנהג. נשיא דנהיגי דלא עבידי עובדה מפקי שבתא אינו מנהגא, עד דמפני סדרא נהגא פי' סדר קדושה. בתנייתא ובחמישיתא אינו מנהגא, עד דמפני תעניתא מנהגא. ביומא ערובתא אינו מנהגא מן המנחה ולמעלה מנהגא, בריש ירחא מנהגא. בפרקי דרבי אליעזר מסיק שהקב"ה נתן להן לנשים ר"ח על שלא חטאו בעגל ולעתיד לבא הקב"ה מחדשן כעין ר"ח שנאמר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו' ועוד כתיב תתחדש כנשר נעוריכי תדע לך שבכל חדש האישה מתחדשת וטובלת וחוזרת לבעלה והיא חביבה עליו כיום חופתה כשם שהלבנה מתחדשת בכל חדש והכל מתאוין לראותה ועוד יש ראי' דאמר יהונתן אשר נסתרת שם ביום המעשה ומתרגמא ביומא דחולא מכלל דר"ח לאו יום המעשה הוא.
13
י״דיד. אשר שאלת מה יעשה בעור של בכור אשר נמצא טרפה בבני מעי' כמדומה אני שראיתי בפי' רש"י ס"פ טבול יום (קי"ד ע"א) והלכתא כחכמים בשר בשריפה ועור בקבורה ופליג על תלמודא דפסק לעיל כר"ע ולכאורה נראה דלא פליג. והשיב לו רבי' יצחק בר' שמואל סברתך לא ידעתי היאך תאמר דלא פליג בין לפי מה שכתבת בשר בשריפה ועור בקבורה ובין אם נאמר בשר בקבורה ועוד בשריפה. וגם טעם לחכמים לחלק בין עור לבשר לא ידעי ובסדר קדשים של ר"ת עיינתי וראיתי שכתב כן הלכתא כחכמים ועשה לו קרניים לשבשו שלא לפסוק הלכתא כחכמים ופירושו אין בידי ומתוך הכתוב בספרים והלכתא כחכמים אין בידי רק לאסור ולהטעין שניהם קבורה אפי' הופשט העור וכ"ש אם לא הופשט כי טעם לא ידעתי למה בשריפה בעל מום בגבולין בין עור בין בשר.
14
ט״וטו. ומה ששאלת אם צרימת אוזן בבכור הוי מום מובהק להתירו ג' בני הכנסת כסימוי עין וקטיעת רגל וקטיעת יד נ"ל שאם נפגמה אזנו פגימה קטנה וצפורן חוגרת בו וצריך עיון אם חוגרת אם לאו כיון דאין נראה היטב וניכר בזה ראוי לחוש אבל אם נצרם הרבה מן הסחוס נ"ל דהוי מום מובהק מדנקט בכל דוכתי צרם אוזן בכור והצורם אוזן בכור והצורם אוזן בבכור לא ישחוט על אותו מום (בכורות ל"ד ע"א) צרם אוזן בבחור מהו שיקנסו בנו אחריו (שם ע"ב) הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור (ב"ק צ"ח ע"א) משמע שזהו מום ידוע ופשוט לכל אפי' לגוים כדתני' גבי קסדור שנטל פיגם אחד וצרם לו אזנו (בכורות ל"ה ע"א). וצור יסעדנו במהרה וירעה צאנו וישקיט כעב טל על מכונו יצחק בר' שמואל זלה"ה. עוד צ"ע פ' כל פסלי המוקדשי' (ל"ה ע"א) גוי שהטיל מום בבכור ומתכוין להתירו אם מותר להאכילו לכלבים כסתם מתני'.
15
ט״זטז. מעשה שאירעו ג' חופות ביום אחד ביום ד' והיה א' מהן כהן ושנים ישראל ואמר רבינו שביום ה' יכולי' לקרות את כולן אע"פ ששנינו (מגילה כ"א ע"א) המוסיף אל יוסיף מג' נראה בעיני דהוי כמועד דקורי' ד' כדאמר בפ"ק דכתובות (ד' ע"א) דמדמי חתן למועד כדאמרי' במועד אע"פ שאין אבילות במועד דברי' שבצנעא נוהגי' ה"נ חתן אין אבילות יותר מבמועד וה"נ חתן יקרא ד' כמו במועד. וא"ת א"כ אפי' אין כאן אלא חתן א' יהו קורי' ד' והא קמן שאין אנו עושי' כן ושנינו (מגליה כ"א ע"א) הפחות לא יפחות מד' ונראה לר' שאין מועד אלא לגבי דידהו כדאמר פ"ק דמו"ק (ז' ע"ב) חתן שנולדו בו סימני צרעת נותני' לו ז' ימי המשתה ולאיצטלו ולכסותו וכן ברגל נותני' לו כל ימות הרגל הלכך לגבי דידהו איקרי מועד אבל לגבי אחריני לא. בשם רבי' יצחק בר' אברהם מ"כ.
16
י״ז יז. וכן הי' מעשה שני חתנים בווירצבורק בשבת אחד וצוה הר"ר יצחק לקרות חצי הפרשה עם חתן א' ושושביניו ולפסוק ולקרות כהן לוי וחתן שני ושושביניו עם חצי הפרשה שנייה.
17
י״חיח. על הפקעת קדושת בכור אשר שאלתם ע"י הקנאות אוזן האם לגוי תמצא בתוס' בפ"ק דבכורות (ג' ע"ב ד"ה דקא) שחלקתי בשם ר"ת בין הקנאות אוזן הולד להקנאות אוזן האם דכי איעניש רב מרי על הקנאות אוזן הולד אבל באוזן האם שרי וליכא איסורא ודקדקתי שם הרבה.
18
י״טיט. ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ד' את נראה בעיני אשיב לך על שאלתך ששאלת גוי שמכר הבית לישראל ואמר לפי תומו לא הי' בו יין נסך זה ג' שנים אם הוא נאמן נראה דאם הודיעו הישראל שמבין הגוי מתוך דבריו שיש איסור בדבר שהי' בו יין נסך תוך י"ב חדש לא מהימן דאין זה לפי תומו אלא מתכוין להתיר ולהשביח מקחו אצל ישראל שחפץ לקנותו יותר כשהוא מותר והחכם יכול להבין ולהכיר ולהתיר בטביעת עין אם הכניסו בו תוך שנתו.
19
כ׳כ. עוד שאלת אם מותר לטחון בימי אבלו היכא דאין לו לחם נראה בעיני דאפי' יש לו לחם מותר כדתניא בפרק מי שהפך (מועד קטן י"ג ע"ב) טוחנין קמח במועד לצורך המועד ומטילין שכר במועד לצורך המועד ואע"פ שיש שם מן הישן מערים [ושותה] מן החדש ואפי' למ"ד אין מערימי' ח"מ בשיכרא דחדש גרע מישן משא"כ בפת כדאי' בריש פ' אלו עוברין (פסחים מ"ב ע"א) ופת של היום עדיפה משל אמש ופת חמה עדיפ' מן הצוננות כדמוכח בכמה דוכתי.
20
כ״אכא. שק שיש בו כיס מלא מעות מותר לטלטל בשבת כמו כנונא אגב קטמא אע"ג דאיכא עלי' שברי עצים אבל להניח בו בשבת כדי לטלטל הכיס אסור להציל מפני הדליקה או מפני הגנבים או מפני הלסטים או מן המלכות כדמוכח בפ' נוטל (שבת קמ"ב ע"ב) גבי שכח ארנקי בחצר ודסקיא מלאה מעות דאמר מר זוטרא הלכתא ככל הני שמעתתא ורב אשי אמר שכח נמי לא [ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד] או כלאחר יד וקיי"ל כרב אשי.
21
כ״בכב. ישראל שהביא לו גוי לולב ואתרוג מחוץ לתחום לאור מוקצה הוא דהא חזי לישראל אחר וכיון דשרי לטלטל אפי' לאותו ישראל שרי לצאת בו דלא אשכחן שאסרו הבא מחוץ לתחום אלא לאכילה או להנאה ומצות לאו ליהנות נתנו כדאמר פ' ראהו ב"ד (כ"ח ע"א) וכאן אין שייך לומר גזירה שמא יאמר לגוי להביא כדי לצאת בו דלא שכיח שיעשה אדם מצוה הבאה בעבירה הלכך אפי' למ"ד מצות ליהנות נתנו מותר.
22
כ״גכג. בני אדם החבושין בבית הסורים אין מביאי' אצלם ס"ת אפי' בר"ה ויו"כ מדאמר בירושלמי פ' בא לו (ה"א) בכל אתר את אמר הלך אחר תורה והכא את אמר מוליכים התורה אצלם אלא ע"י שיש בני אדם גדולים איני יודע אם התורה נתעלתה בהם או הם לא יעלו אצלה והא תמן מובילין אורייתא לגבי ריש גלותא א"ר יוסי ב"ר בון ע"י שזרעו של דוד משוקע בהינון עבדין להון מנהג אבותיהן.
23
כ״דכד. פ' בתרא דע"ז (ס"ו ע"ב) תניא בת תיהא גוי בישראל שפיר דמי ישראל בגוי אביי אמר אסור רבא אמר מותר רש"י ורשב"ם והאלפסי פסקו כרבא דריחא לאו מלתא היא והילך לשונו שפסק בכיצד צולין (ע"ו ע"ב) אע"ג דקיימי תנאי כותי' [דרב] הלכתא כותי' דלוי דהא אפליג ביה אביי ורבא בבת תיהא בפ"ב דע"ז וקם לי' רבא בשיטתי' דלוי דאביי ורבא הלכתא כרבא וכן הוא בתשו' [הגאונים] ואף משמו של ר' אליעזר בר' יצחק נאמר לי דלא חיישי' לה ורשב"ם כתב בפ"ב דע"ז רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא והא דשמעי' לי' איפכא בפ' כל שעה (פסחים כ"ה ע"ב) דאתמר הנאה הבאה לאדם בע"כ כגון ריח קטורת של ע"ז אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה בשלמא דאביי אדאביי לא קשי' כאן מדעתו כאן בע"כ אלא רבא אדרבא קשי' מה הכא דמדעתי' מותר התם דבע"כ לא כ"ש ואיכא למימר הא דקאמר הכא ריחא מילתא היא דוקא בריח קטרת דדרכו בכך ולא לדבר אחר אבל גבי יין נסך ובשר נבילה שדרך הנאתה לאכילה ריחא דידהו לאו מלתא היא וליכא איסורא להריח בהם וראי' לדבר מפ' [לולב הגזול] (ל"ז ע"ב) הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו מ"ט הדס לריח עביד כי אקצויי' מריח אקציי' כו' לעיני נראה דהלכתא כותי' דרבא דריחא לאו מלתא היא בין קלי איסורי' בין לא קלי איסורי' שהוא (בעין) וכן נמצא בתשו' הגאוני' דריחא לאו מילתא היא וכן נראה לרבי וכן נמצא בה"ג ורש"י התיר לאכול הפת עם בשר אע"פ שאפה טפילה של גבינה שקורי' פלאדון אצלו. ור"ת ור"ח פסקו דריחא מלתא היא דהא מסיק למ"ד ריחא מילתא היא אליבא דכ"ע ומה שהביא רש"י ראיי' מבת תיהא משים ר"ת חילוק בין הך דהכא דלית ביה פטומא לריח דהתם דאית בי' פטומא ואין נראה לרבי אליעזר דהא בפ"ב דע"ז מייתי להני תנאי לאביי ורבא הנהו דאייתא לרב וללוי ואם איתא לישני הכא שאני דלית ביה פיטומא ולפי פסק ר"ת אסור לאפות פשטידון ופלאדין בתנור אחד ואמר כיון דמכוסי' למעלה לא מהניא בהו ריח ותו הואיל ותנורים שלנו גדולים הם ולא מפטמי מהדדי מותר.
24
כ״הכה. ובצל שצלאו עם דבר איסר [אסור אפי' לרש"י ורשב"ם] הואיל שהוא חריף שואב טובא מידי דהוי אפת חמה וחבית פתוחה דאפי' [לרבא] דאמר ריחא לאו מלתא היא מודה הכא שקולט ריח ביותר והוי כקטרת דלריחא עבידא והיינו דקאמר אביי לדידי [כפת] חמה וחבית פתוחה דמי אבל לרבא לא הוי (הכי) אלא [כפת] צוננת וחבית סתומה דשרי' לכ"ע.
25
כ״וכו. ורבינו שמחה התיר המליאות שקורי' פלאדון שנאפו עם הפשטידא בתנור אחד בדיעבד ולא לכתחלה שחרית שנותן בו אינו בנותן טעם.
26
כ״זכז. וחמץ ומצה לאפות בתנור אחד נשאלה שאלה זו לפני אבי העזרי והשיב בדקתי ומצאתי שנשאל לר"ת והשיב כי מצינו ריחות הרבה בתלמוד כגון ריח נבלה שצלאה עם שחוטה וריח כמון של תרומה וריח דיין בפת אבל ריח פת היתר בפת איסור לא מצינו וכמה פעמים אנו אופין חלה עם הפת בפחות מכ"ד לבעל הבית ואין קפידא בדבר.
27
כ״חכח. לדזיו ליה כבר בתיה שלם מורינו הרב ר' מאיר עיני הגולה תאיר עיני על עסקי ראובן שהיה לו בית במצר הגוי ופתח בו חלונות שלא בדין כי דיניהם של גוים לבנות בתוך שלו מה שירצה ואם היו פתוחים עליו חלונות כמה שנים היה סותם כשהיה רוצה כי הי' בונה לפנים בתוך שלו ועתה הלך הגוי ומכר ביתו לשמעון וא"ל בשעת המכירה יש לך לבנות לפני חלונותיו של ראובן כשתרצה וכך כתב לו בכתה פסול וחותם העירוני והנה באו לדין ואמר שמעון תסתום החלונות והשיב ראובן כבר היו לי אלו החלונות על הגוי יותר משני חזקה והשיב שמעון אותה החזקה אינה חזקה שמה ששתק הגוי מפני שבדיניהם הי' יכול להמתין בבנינו מתי שירצה ועוד חזקה שאין עמה טענה היא כי יש לי כתב פסול שלא מכר לך האורה ולא נתן לך במתנה. ועתה יורנו מורינו צדק הדין אם ראובן צריך שטר חזקה הואיל ובא מכח חזקה שעשאה על הגוי. ועוד יורנו מורינו בהא דחזקת הבתים (נ"ד ע"ב) דאמר רב יהודא אמר שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר אם ראובן קנה קרקע מן הגוי ולא נתן לו מעות עדיין ולא נכתב כתב פסול ורפק ביה ראובן פורתא בפני עדים והלך שמעון ופתח בו חלונותיו בין כך אם רשאי הוא אם לאו הואיל ולא מטו זוזי ליד הגוי וגם ראובן החזיק כבר ברפיקא הכל תשיב לי ותכתוב בראיות ושלום נאו תלמידך מנחם בר' דוד זלה"ה. וזאת תשובתי. באתי בקצרה דרך ארוכה, שלא כשורה, לארי שבחבורה, מרבה המשרה, מגלה פנים בתורה כהלכה מסיני מסורה, הוא הנכבד האלוף ומיודע ה"ר מנחם בר' דוד ואשיבך לפענ"ד כי שמעון אינו יכול לכוף את ראובן לסתים חלונותיו דלא עדיף מגברא דאתא מחמתיה והבא מחמת גוי הרי הוא כגוי (ב"ב ל"ה ע"ב) וכיון שהגוי לא הי' יכול לכופו לסתום דבדיניהם עושה כל א' בשלו מה שהוא חפץ גם שמעון הבא מחמתו לא עדי מיניה. מיהו שמעון יבנה בשלו נגד חלונותיו ויסתום אורו של ראובן שהרי ראובן אינו טוען שלקח האורה מן הגוי אלא טוען חזקה שאין עמה טענה ואינה כלום. וגדולה מזאת נ"ל שאם היה הדבר ידוע בעדים שמתחלה לא הי' לראובן חזקת אורה על הגוי ואחר זמן פתח חלונות לחצר הגוי והחזיק שלש שנים וטוען עתה לקחתיה מן הגוי אינה חזקה מיד דהוי אהני דבי ריש גלותא (ב"ב ל"ו ע"א) דלא מחזיקי בהו ולא מחזיקי להו לפי שהם עשירים ויש להם בתים שדות וכרמים הרבה ועוד שסומכי' ע"ז שכל שעה שירצו יטלו בזרוע את שלהם ואין חוששי' למחות כ"ש הכא דלא חשש הגוי דבדיניהם לא הו"ל חזקה וא"כ הי"ל לאזהורי בשטרא לעולם ועוד דאמר בחזקת הבתים (נ"ה ע"א) אריסותא דפרסאי מ' שני ופירש"י אע"ג דבשאר מקומות הוי חזקה לישראל בג' שנים בפרסאי אינה חזקה עד מ' שנים דדינא דמלכותא כן הוא שם וא"כ בנדון זה דינא דמלכותא הוא שלא יחזיק אדם באורו על הגוי בין גוי על גוי בין ישראל על גוי שלא יחזיקו לעולם ואין לו תקנה אלא בשטר שקנאה מן הגוי.
28
כ״טכט. וששאלת על ישראל שקנה קרקע מן הגוי ורפק בי' פורתא ואכתי לא יהיב זוזי לגוי ובא אחר בתוך כך ופתח בו חלונותיו לאותו חצר לא קנה דכל כמה דלא מטי זוזי ליד גוי לא אסתלק ולא הוי הפקר מיהו הלוקח יזהר שקודם שיתן המעות לגוי שיעשה חזקה גמורה כגון נעל גדר או פרץ מידי דאהני לארעא כדאמר פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ב ע"ב נ"ד ע"א) אבל רפיקא לא מהני אלא בשדה העומד לחרישה אבל בבית לא מהני אלא נעל וגדר ופרץ א"נ אם היתה שם גבשושית ונטלה חשוב כבנין דאמר פ' כלל גדול (שבת ע"ג ע"ב) א"נ שקיל מוליא ושדא לנצא או גומא וטממה הרי חזקה (ב"ב נ"ד ע"א) ואם לא החזיק הישראל או לא כתב הגוי שטר קודם שנתן המעות לגוי אז הישראל שפתח כבר חלונותיו זכה באותה שעה באורה מן ההפקר ואח"כ אין יכולי' להוציא ממנו דכיון דאחזיק אחזיק ול"ד להא דאמר (ב"ב נ"ד ע"א) האי מאן דשדא לפתא בין פילי לא הוי חזקה מ"ט בעידנא דשדא לא הוי ביה טיבותא דהשתא דשבח ממילא קא שבח ה"נ בשעה שפתח חלונותיו לא קנה דאכתי לא מסתלק הגוי והשתא דאסתלק הגוי במאי ליקני הא לאו מידי עביד הא ודאי ליתא דל"ד כלל דאע"ג דהשתא לאו מידי קא עביד מ"מ חלונותיו שעומדי' בתוך שלו ופתוחי' לקרקע של הפקר קנו לו האורה הקרקע של הפקר וק"ל ושלום מאיר בר' ברוך.
29
ל׳ל. אדוני שאל על ראובן שנפלה לו יבמה והיה סבור שהי' לה יותר מכדי כתובתה ולא רצה לחלוץ עד שהיתה נותנת לו ממון ופשרו ביניהם שהי' לה ליתן לו כ' זקוקי חילוף והיה לו לחלוץ לה ומחלו זה לזה כל תביעות שהי' ביניהם בקנין גמור בב"ד חשוב וכשבאו לב"ד לחלוץ אז נתנה לשליש כ' זקוקי' במעמד שלשתן ואמר היבם לשליש לכשאחלוץ לה אז תתן לי אותם כ' זקוקי' וא"ל השליש הן ולאחר חליצה הוציאה שטר כתו' והחזירו לה ב"ד אותם כ' זקוקי' בפריעת שטר כתובתה כי נשבעה שלא הי' כדי כתו' עכ"ל לא ביארת לי כל הצורך ואני אפרש אם הוא אמרה לשליש במעמד ג' תן לו אותם כ' זקוקי' אחר שיחלוץ לי אז ודאי יש לו לשליש לתנם לו שהרי קנאם במעמד ג' מיד לתנמם לו אחר החליצה ולא מצי' בתר הכי לאפוקי שטר כתו' ולשבע ולגבות בכתו' דלא שייך משטח אני בך בדבר שכבר זכה בו ובא לידו והא דאמר (ב"ק קט"ז ע"א) טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו לא מיירי דיהיב ליה הדינר מיד דבהא לא הוי שייך משטה אני בך אלא איירי כגון דאמר תטול דינר לבסוף כשתלעבירני בהא קיי"ל אין לו אלא שכרו תדע דמיירי דלא יהיב ליה מיד מדקתני סיפא אבל א"ל טול דינר בשכרך נותן לו שכרו משלם אלמא דרישא איירי דאכתי לא יהיב ליה מידי. אבל אם לא אמרה לשליש תן לו אלא נתנה אותם כ' זקוקי' בשתיקה הרי אותם כ' זקוקים שלה לעולם ולא יצאו מרשותה וא"כ אע "פ שהשליש אמר חלוץ לה ואני אתן לך אותם כ' זקוקי' לא קנינהו היבם דבמאי לקנינהו באמירה בעלמא לא קנה דגרע טפי מטול דינר והעבירני דאע"ג דאיהו גופי' א"ל אין לו אלא שכרו דמצי א"ל משטה אני בך כ"ש הכא דהיבמה לא קאמרה מידי אלא שליש דא"ל לתן לו משלה ושלום מאיר בר ברוך זלה"ה.
30
ל״אלא. על החומץ שנתערב בשמרי שכר יש לו למוכרו לגוים קודם הפסח ולומר לו אם תשמרהו עד לאחר הפסח אקנהו ממך או אני או יהודי אחר. על אבן שוקת שקורי' ווארשרשטיין ששופכי' בהן ברה"י והשופכי' מקלהי' לרה"ר אם [אינו] קמור פי' מכוסה ד' אמות ברה"ר אסור כדתנן בפ' כיצד משתתפי' (פ"ח ע"א) ביב שהוא קמור ד' אמות ברה"ר שופכי' לתוכו כו' ואע"ג שאין לנו עתה רה"ר וכל רחובות שלנו כרמלית הם דלא מקרי רה"ר אא"כ רוחב ט"ז אמות ומפולש משער לשער וס' ריבואות בוקעין בו וכיון דכרמלית נינהו הי' לנו להתיר דכחו בכרמלית לא גזר כדאי' פ' הזורק (שבת ק' ע"ב) גבי ספינות שופכי' היכא שדר להו ומשני אדופני ספינה דכחו בכרמלית לא גזור הא ליתא דה"מ דהתם בספינה בים או בנהר דלא אתו למיחלף ברה"ר דליכא הכא רה"ר אבל בעיר אפי' כרמלית לא דגזרו אטו רה"ר כדמשמע בסוף פ' כיצד משתתפין (עירובין פ"ח ע"א) ל"ש אלא למלאות אבל לשפוך והלכה כא"ד דבשל סופרי' הלך אחר המיקל (ע"ז ז' ע"א) אפ"ה אסור דשאני התם שאינו מתכוין שיצא לחוץ אבל הכא מתכוין להוציאו.
31
ל״בלב. על ראובן שטען על שמעון מכרת לי חפץ והייתי סבור שהי' של זהב והנה הוא כסף ותובע ראובן משמעון שיחזור לו מעותיו כי אינתני [עד כדי ביטול מקח] והשיב שמעון הלא בשעה שקניתיו מן הגוי שאינה אותי רצית אתה לקנותו וגם אני כשמכרתיו לך לא ידעתי שאיניתך והנני משיב לפי דעתי ששמעון חייב להחזיר מעותיו לראובן דאע"ג בביטול מקח כגון יותר משתות בעי' היא אם לעולם חוזר אם לאו ולא אפשיטא הכא ודאי מקח טעות כגון זהב ונמצא כסף והוי כמו שחמתית ונמצא לבנה לבנה ונמצא שחמתית יין ונמצא לבנה לבנה ונמצא שחמתית יין ונמצא חומך חומץ ונמצא] יין [דאע"ג] דאיכא דניחא לי' בהא [ואיכא] דניחא לי' בהא הוי מקח טעות וחוזר לעולם (ב"ב פ"ג ע"ב) שהרי זה החפץ לא נתכוין לקנות וכ"ש זהב ונמצא נחשת דכ"ע ניחא להו בזהב הוי מקח טעות ואע"פ שהגוי [אינה לשמעון] מה בכך הרי כשקנה אותו מן הגוי [הי' שלו] ולאו כל כמיני' להטעות בין לא נתכוין שמעון להטעות ובין נתכוין להטעות חוזר. ועל שניהם ליתן שכר השליח. כך פסק ר"י בפ' זה בורר.
32
ל״גלג. אשר שאלת על פת של ישראל שאפאה גוי ולא היתה ישראל בגחלים יודע לך חביבי שבצרפת אוסרי' ואפי' לגוי אסור לזבוני דלמא אתי לזבוני לישראל כדחיישי' בפ' כל שעה (פסחים מ' ע"ב) בההוא ארבא דטבע בחישתא ואסרה רבה לזבוני לגוים מה"ט וכן מצאתי בספרי הגאוני' דהא דהתירו פת של גוי' ה"מ של גוי' אבל של ישראל שאפאה גוי אסורה אבל ליתן לפועליו מותר ובכל ענין דליכא למיחש דלמא אתו לזבוני לישראל. תשובה לווירצפורג.
33
ל״דלד. כל הנשים זרד זרדו וזרד אמך עלה לפני ולפנים מפתח פומך אורו עיני, נבקעו כל מעיני, מימיך נשתה אני ומקני, רהיטנא לבי סודני, מקוטר מכל אבקת רוכל [קראי] ותני, להאריך בשבחך אין פנאי, ואבא היום בקצרה אל שער המלך מורי קרובי ה"ר מנחם י"ץ. באת לסוך שמן מפך ריקם להפריח להרטיב עץ יבש זרזרתני וזירתי. אדוני שאל על לאה שהיתה חולה וחלקה כל נכסיה במתנת שכ"מ ואמרה בפני עדים כל נכסי לפלוני ופלוני חוץ ממה שנתתי לצדקה ומתה ושוב ראו מנכסיה ביד ראובן ותבעו' קרוביה מקבלי המתנה והשיב היא נתנה לי במתנת שכ"מ קודם שנתנה לכם ואדוני דימה זה למתנת שכ"מ במקצת דבעי קנין (ב"ב קנ"א ע"ב) וכיון דלא הקנתה לו בטלה מתנת ראובן כיון דלא הוי קנין ועוד הרי חזרה בה כשאמרה כל נכסי לפלוני ופלוני ולא הזכירה חוץ ממה שנתתי לראובן ודאי אילו שנתנה לראובן מצוה מחמת מיתה היתה מדקאמר מתה ההוא אתתא או בלשון אחר כיו"ב או שאומר' לו אם אמות או לאחר מיתה כל כה"ג יש כח במתנה אחרונה שנתנה לקרוביה לבטל מתנת ראובן דל"ל כל נכסי' דקאמר' היינו שהם שלה עדיין ולא מה שנתנה לראובן כבר דאינו בכלל נכסיה ולא בטלה אא"כ חזרה בה בהדי' זה אינו חדא מדהוציאה בהדי' מה שנתנה כבר לצדקה מכלל דכל מה שנתנה לאחרי' ביטלה דומי' דצדקה שנתנה כבר ועוד אפי' מה שנתנה לראובן נכסי' מיקרי כל זמן שהיא בחיים דכיון דמתנת שכ"מ לא קני' אלא לאחר מיתה א"כ נכסי' מקרי ולא נפקו מרשותה כלל עד שעת מיתה. אבל אם לא ציותה מחמת מיתה הו"ל מה שנתנה לראובן מתנת שכ"מ במקצת בקנין דקנה לגמרי דאפי' אם עמד דאינו יכול לחזור ה"נ היכא דמשוך שאמרה לו למשוך אין לך קנין גדול מזה [או אם הי' החפץ כבר ביד ראובן ואמרה קני מה שבידך כיון שלא צותה מחמת מיתה קנה כמו מתנת שכ"מ בקנין ה"נ] הכא קני כיון דברשותו הוי ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
34
ל״הלה. על אודות ראובן שמכר סוס לשמעון ביין והניח ראובן היין ביד שמעון ולאחר שהי' הסוס ביד שמעון בא גוי אחד ואמר שהסוס נגנב ממנו ולקח הסוס ועתה רוצה שמעון לעכב היין כי אמר שהיין עדיין לא יצר מרשותו ועוד שמקח טעות הוא [נ"ל] אע"פ שהיין ברשותו כיון שמשך הסוס לביתו מיד נקנה היין לראובן מהא דתנן (קידושי' כ"ח ע"א) כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ומה שהוא טוען שמקח טעות הוא כיון שנגנב ודאי אם הי' מודה ראובן שהגוי הלוקח הסוס שנגנב ממנו אז ודאי הוי מקח טעות אבל אם ראובן טען ואמר הגוי גזל אותו שלא כדין או טען ואמר איני יודע אם שלו הי' אם לאו אז המקח קיים ולא יפסיד ראובן כלום במה הגוי אנסו משמעון כדאמרי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ"ה ע"א) מכריז [רבא] ואיתימא רב פפא דסלקי' לעיל ודנחתין לתתא האי ישראל דזבין חמרא מחביר' ואתא גוי וקאניס כו' דמסיק אמימר בין דמכיר בה שהיא בת חמורו ובין אין מכיר בה בין אניס לי' [באוכפא] בין אניס ליה בלא אוכפא א"צ לפצותו דסתם גוים אנסים הם ונ"ל דאפי' אין משביעי' את ראובן שלא ידע שהי' גנוב דתנן בפ' כל הנשבעין (שבועות מ"ד ע"ב) דאין נשבעי' על טענת שמא אלא השנויי' דמורו התירא אבל בשאר שמא לא וכ"ש הכא בנדון זה דגרע משאר שמא דמידע ידעי דגוים אנסי' הם ומסתמא הגוי משקר ומיהו אם יש לו עדות שידע ראובן שהי' נגנב ובדין לקח הגוי הוי מקח טעות כמו מוכר ונמצאת שאינה שלו ויחזור ויגבה מעותיו מן המוכר.
35
ל״ולו. וששאלתם על ראובן הטוען על שמעון לוי הי' חייב לי ב' דינרים ולא הי' ציית דינא והי' רוצה לילך חוץ לעיר וקבלתי לשופט עליו שהי' מעכב מעותיו עד שיעשה לו דין ישראל וכן עשה ונכנסת עבורו בערבות שהייתי מניח המשכנות והוא ירד עמי לדין ויעשה לי דין ישראל ואם אין תחזירם לי וזה נדרת לי בתקיעות כף וסברוני שיש לי עדים מזה ושמעון משיב נכנסתי בערבות שאם לא יבא לוי תוך זמן פלוני שאחזור לך המשכנות וכבר בא [לוי] תוך הזמן ונפטרתי מכל וכל מן הערבות עכל [הטוענין נ"ל] אם יש עדי' שתקע כפו יבאו ויעידו ויש לו לקיים כל מה אשר נדר בתקיעת כף שיש בידי תשו' רבינו יצחק בר' מנחם ז"ל שכתב בשם רבינו יצחק בר' יוסף ז"ל שמוציאי' ממון ע"י תקיעת כף [אם] הוא מודה לו שתקע לו את כפו צריך לתן לו כך וכך ממון [או אם יש עליו] עדי' אבל אם אין עדי' וגם הוא אינו מודה שתקע כפו שיעשה לו ציוי ב"ד אלא רק שיבא תוך זמן שיהא פטור בלא שבועה כ"כ באותה תשובה. ומטעם ערבות אין לחייב אותו דאפי' אי איכא סהדי דשנתערב או הודאת פיו לא משתעבד בלא קנין דמסיק בסוף ב"ב (קע"ו ע"א) דחנוק לא משתעבד בלא קנין שלא על אמונתו הלוהו כיון שלא נתערב בשעת מתן מעות וא"כ שמעון פטור בלא שבועה דמטעם ערבות אין לחייב כלל כדפי' ומטעם תקיעת מכף נמי לא כיון שכופר שלא תקע כפו אלא על תנאי וזה קיים נאמן בלא שבועה כדפי'.
36
ל״זלז. מעשה במלמד אחד שהי' מלוה מעותיו בית בעל ביתו והפסיד קצת משכנות ולא נתפשר עם הגוים והלך לו והניח מקצת מעותיו ביד שמעון וראובן בעל ביתו טוען אני צריך לפייס הגוים בשבילו תן לי ממעותיו שבידך. תשו' מורי. אין לו לראובן על שמעון כלום אם יש לו דין על המלמד ילך אחריו ויתבענו לב"ד ואפי' אם יש למלמד מעות ביד שמעון לא מפקי' מיניה כדאמ' בגט פשוט בסופו (קע"ד ע"א) ההוא דיינא דאחתי' למלוה לנכסי דלוה מקמי' דלתבעי' לדינא סלקי' ר' חנן וכו' עד קסבר נכסי דאיניש אינון ערבין ב"ה ותנן לא יתבע מן הערב תחלה.
37
ל״חלח. הנה באנו עדיך שתאיר עינינו על אודות הטעכנ"ד שהי' מושל עלינו אשתקד והלוהו היהודים כ"א ליטר' בל' ליטר' ובקש מן הקהל להיות ערבים שלו עד [זמן שיתנו] המס שינכו אותם ממס שלהם נגד אותו החוב וכן קיימו וקבלו הקהל בכתב חתימתם ועתה נהפך הגלגל שירד הטעכנ"ד ממשלתו והפסידו הקהל כל המעות ועתה באי' הקהל להוציא מאותן היהודי' הט' ליטר' העודפי' על הקרן יען שאחריותם הי' על הקהל והמלוים משיבי' אין לנו עסק עמכם כי הגוי חייב לנו הל' ליטר' ואתם קבלתם עליכם לפרוע החוב עבורו שנתעכב בקצבת המס שלנו עד דמי החוב וכן עשינו ושוב אין לנו עסק עמכם ועתה יורנו מורינו. כך דעתי נוטה שהקהל חייבי' לפרוע כל הל' ליטר' דבתר זקיפה אזלי' כיון שהמלוי' זקפו [קרן] ורבית עם הגוי כבר נעשה הכל קרן כדאמ' פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ב ע"א) גוי שלוה מעות מישראל וזקפו עליו במלוה ונתגייר גובה את הקרן והרבית דבתר זקיפה אזלי' ואחרי שנתחייבו הקהל להטעכנ"ד מדינא דמלכותא בנוהג שבמלכות שמקדימי' קודם הזמן לומר לעובדיהם במס להתחייב עבורם במקום שהם חייבים גם הקהל נתחייבו במעמד שלשתן למלוים בין הקרן בין הרבית ואע"ג דמע"ש לא שייך בגוי כדפר"ת ה"מ שאמר לישראל תן לגוי מה שאתה חייב לי אבל איפכא גוי שאמר לישראל תן לישראל אחר במעמ"ש קנה מק"ו אם ממון ישראל הפקיעו ממון גוי לא כ"ש. ואפי' את"ל כיון דאכתי לא מטא זמן גביית המס נימא כל כה"ג הבו דלא לוסיף עלה ולא לקנו במעמ"ש כיון דהיא גופא מלתא בלא טעמא היא מ"מ הקהל חייבי' למלוי' כיון שעל ידם פטרו הטעכנ"ד אפי' לא פטרו בפי' הטעכנ"ד כיון דגוים בדיניהם בתר ערבא אזלי הו"ל כאלו פטרום כיון דע"י פטרום לא גרע מערב בשעת מתן מעות הוי] הכא כשעת מתן מעות דמיא [דשעת מתן מעות] טעמא מאי כיון דאדבורא סמיך ונעשה מעשה שהלוהו מעות משתעבד כדיליף מקראי [דערב] משתעבד ה"נ ע"י הקהל נפטר הטעכנ"ד, והערבים] כ"ש דמשתעבדו ועוד ערבות של מעשה הקהל כערב דב"ד דלא בעי קנין ועוד לאו מטעם ערבות הוא דלא שייך ערבות אלא במקום שאין הלוה נפטר לגמרי אבל הכא שנסתלק הטעכנ"ד ונכנס הקהל תחתיו הרי הם חייבים גמורי' ולא מטעם ערבות ולא בעי קנין ומה שכתבתי למעלה דבזקיפת הרבית נעשה קרן ואם הי' בא הגוי מיד אחר הזקיפה לתן לו הקרן לא נפטר בדיניהם מן הרבית והי' צריך לתנו ואפי' את"ל דוקא רבית שכבר [עלה] מ"מ הקהל חייבי' כיון שהם הלוו לטעכנ"ד ונתחייב להם ל' ליטר' בדיניהם וע"י הקהל פטרהו חייבי' כדפי' לעיל.
38
ל״טלט. וששאלת על ראובן ושמעון שנתפסו וראובן חי עשיר ושמעון הי' ירוד והוציא ראובן יציאות בשליחות אצל אמו להוציאם מבית השבי ועתה תובע ראובן את שמעון שיתן חלקו מן הוצאה ואמר כי על פיו הוציאו ובבקשתו ושמעון כופר ואומר כי לא אמר כלום. כבר נשאלתי ע"ז ממיידבורק. ועוד נשאלתי על מלמד שהי' לו פקדון ביד בעל ביתו ונתפס בעלילות ריקות וצוה לבעל ביתו שלא לפסותו וכתבתי שפודה אותו בע"כ וראי' מההוא דפ' נערה שנתפתתה (ס"ח ע"א) האומר אם מת אל תקברהו מנכסיו אין שומעי' לו לאו כל הימני' שיעשיר את בניו ויטיל עצמו על הצבור עוד ראי' מפ"ק דקידושין (י"ח ע"א) ומפדין אותה בע"כ ומפרש תלמודא בע"כ האב משום פגם משפחה ופריך תלמודא א"ח עבד עברי נמי [נכפינהו] לבני משפחה משום פגם משפחה וכיון דכופי' את האב לפדות את בתו כ"ש דכופי' את זה לפדות את עצמו אפי' היכא דעומד וצווה אל תפדוני כ"ש הכא דלא אמר מידי ואין לדחות דשאני התם שהאב פשע במכירת [בתו] להכי כופי' אותו שהרי ע"ע משמע התם דהו"ל [לכוף] לבני משפחה אע"ג דלא פשעו אי לאו משום דחיישי' דהדר אזל ומזבין נפשי' כ"ש הנתפס ביד רעים גוים לשבי ולביזה ולמשיסה דכולהו איתנהו ביה דפודין אותו בע"כ משל עצמו משום פגם משפחה. ועוד ראי' בפ' מציאת האשה (כתובות ס"ז ע"ב) יש לו ואינה רוצה להתפרנס נותני' לו לשם מתנה וחוזרי' ונפרעי' ממנו ופריך תו [לא] שקילי ומשני ר"פ לאחר מיתה אלמא אי לאו חששא דתו [לא] שקיל היינו נפרעי' ממנו מחיים א"כ בנדון זה נפרעי' ממנו מחיים דליכא למיחש [דלמא תו לא שקילי] דהא תפיסה לאו כל יומא איתא כמו מזונות וכיון דבשביל מזונות כופי' אותו ואע"פ שאינו סכנה כל כך אלא שמסגף את הגוף וחיי צער בעלמא הוא כ"ש להוציאו מידי גוים שלא [יטמע] ביניהם ושלא יהרגוהו או ייסרוהו בהכאות שאין להן קצבה דחמירא ממיתה ושמא מתוך היסורי' יודה להם כדאמר (כתובות ל"ג ע"ב) אלמלא נגדוה לחנניא מישאל ועזרי' כו' ואפי' המוכר את קברו באין בני משפחה וקוברי' אותו בע"כ דלוקח (ב"ב ק' ע"ב) משום פגם משפחה ול"ד לפורע חובו [של חבירו] דמבריח ארי מנכסיו בעלמא הוא ואפי' [בבעל חוב] דוחק כדאי' בירושלמי (נדרי' פ"ד) דהתם מצילו מן הצער ולא מן ההפסד כדפי' ר"י דמן הדין יש לו ללוה לפרוע למלוה אבל היכא שמצילו מן ההפסד אז לא הוי מבריח ארי והכא מצילו מן ההפסד כי שלא כדין תפסו הלסטים ואפי' [ללשון שני דפי' ר"י] דלהכי הוי פורע חובו מבריח ארי דמצי למימר יש לי אוהבים שמרחמים עלי והיו פורעי' החוב בעבורי כדי להצילני מן הצער ה"מ בחוב שמן הדין הי' חייב אבל גזל לא [וראי' לדבר מפסק מאור הגולה בשר שאנס סוס בבית יהודי א' ומכרו לחבירו ישראל ולא חייבו להחזירו בחנם וכ"פ ר"י ול"ד כלל לחוב שהי' חייב ליהודי שאפי' אם לא הי' פרעו לא ברי] הזיקא אבל הנופל ביד לסטים גוים אין לדבר סוף וכתוא מכמר והזריז להוציא ה"ז משובח וחוזר ונוטל ממנו מה שהחנהו וגדולה מזו אמרו (ב"ב מ"ב ע"ב) שותף כיורד ברשות דמי לומר נוטל בשדה שאינה עשוי ליטע כשדה העשוי' ליטע ה"נ כיון דאפי' מוחה פודין אותו בע"כ כ"ש דסתמא דידי' כיורד ברשות דמי ויתן חלקו ומחשבין לפי חשבון ממון ומה"ט נמי ל"ד למקיף את חבירו מג' רוחותיו דפטור ואפי' מד' רוחותיו הי' פטור אי לאו משום דא"ל את גרמת לי הקיפא יתירתא דשאני התם דאי אמר לא בעינא הקופא לא כייפי' ליה להקיף אבל הכא אפי' אמר לא בעינא שתפדוני פודין אותו משלו בע"כ כ"ש סתמא דכיורד ברשות דמי וצריך לתת חלקו לפי ממון] וראי' נמי מדאמר [בפ"ק] דב"ב (ז' ע"ב, ח' ע"א) כופי' בני העיר זא"ז לעשות חומה דלתים ובריח לפרשא ולטורזיינא אפי' מיתמי כל מילי דאית ביה נטירותא ליתמי אע"ג דאיכא התם מילי טובא דאי לאו איהו נמי היו מוציאי' כל כך כמו עתה לא שייך כגון זה כופין על מדת סדום וטעמא רבא איכא שאם לא היינו כופי' כל א' הי' אומר איני צריך והיה מחשב חבירו יעשה חוץ ממני ומתוך כך ידחה הדבר ויבא לידי סכנה להכי [אחמור רבנן על] אלו וכיו"ב ואמר בפ' בן סורר (סנהדרין ע"ג ע"א) דיליף מקרא דהרואה את חבירו טובע בנהר דחייב להצילו ולמטרח ולמיגר אגורי ודבר פשוט אפי' צוח על תצילני שמצילו וחוזר ומוציא ממנו מה שהוצאי. סוף דבר נ"ל פשוט כביעתא בכותחא שצריך לתת חלקו ומחשבין לפי ממן ולא לפי נפשות כי לא נתפסו אלא בשביל ממון. ואין לומר שמא השבאין מוציאי' אותו לבסוף בחנם דלא תלינן בספק נפשות אלא פודי' אותו בע"כ ועוד דבר ידוע ופשוט לכל גוף קשוט שהבא לידי שודדי' א"א לצאת [שלם] בגופו ובממונו כלל ושלום כנ' סר למשמעתך מאיר בר' ברך שי'.
39
מ׳מ. אשר שאלת על נטילת ידים שחרית מתי יש לברך אותה. הא לך לשון רב עמרם גאון שהשיב [לרבנא] מאיר ברי' דרבינו יוסף וששאלת על נט"י כו' כך ראינו שאותה נטילה אינה עשויי' אלא לעצמו כיון שישן שאדם קיי"ל ידים עסקניות הן וממשמש בגופו לפיכך כשעומד משנתו אין יכול לברך ולא לקרות ק"ש ולא להתפלל עד שיטול ידיו שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל לכך מתוקנת אותה נטילה כיון דאינו יכול לברך ולהוציא שם שמים עד שנוטל ידיו לברך ענט"י, ומכאן ואילך אפי' נכנס [לבית הכסא] ויצא ונטל ידיו א"צ לברך ענט"י [אלא אשר יצר את האדם לבד] ואפי' נטל לפירות דקיי"ל (חולין ק"ו ע"א) אין נוטלין ידים לפירות אבל לאכול לחם חייב ליטול ולברך ענ"י דכתי' כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים מכאן סמכו חכמי' לנט"י מה"ת עכ"ל ובסדר רב עמרם השיבו כן לרבינו יצחק בן רבינו שמשון.
40
מ״אמא. וכשמגיע עת תפלת המנחה א"צ לברך ומ"מ נ"ל היוצא מבית הכסא ונוטל ידיו להתפלל תפלת המנחה שיש לו לברך ענט"י למנחה כמו ליוצר כי איני יודע שום טעם מקובל לחלק בין תפלה לתפלה. מיהו דוקא לתפלה אבל לדברי תורה סגי כאשר יצר כדבריו ובהרבה מקומות מצינו חילוק בין [דברי תורה] לתפלה וכן אני נוהג.
41
מ״במב. וששאלת הנפנה ורוצה לסעוד כיצד מברך אם צריך לחזור ולטול ידיו פעם שנית או אם נטילה אחת עולה לכאן ולכאן. שמעתי שבזה נחלקו הגאונים אמנם נ"ל דנטילה אחת עולה לכאן ולכאן אם מובטח לו שנטל נטילה חוגגת לסעודה. דאע"ג דאמ' (ברכות מ"ב ע"א) תכף לנט"י המוציא אשר יצא לא הוי הפסק כיון דברכת טהרת ידים כמו כן היא ועוד דלא גרע מגביל לתורי גביל לתורי דלא הוי הפסק (ברכות מ' ע"א).
42
מ״גמג. ומה ששאלת מברכת התורה עיין בתוס' דברכות (י"א ע"ב ד"ה שכבר) ושם תמצא מפורש תשו' ר"י ודברי רבינו שמעון בשם רש"י ואני נוהג שלא לברך אלא בפעם ראשונה שאני עוסק בתורה ביום אם קודם בית הכנסת אני מברך איני חוזר ומברך בביהכ"נ וכשאיני משכים אני מברך בביהכ"נ ותו לא כל היום אפי' [כשאני] מפסיק ואוכל כי איני מסיח דעתי אך כשאני ישן ביום שינת קבע אני חוזר ומברך ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
43
מ״דמד. ראיתי בני אדם הולכים בשדה של גוים ברשות הגוי וקוצצין אותה ערבה להושענא רבה ביום של ערבה ונ"ל דשלא כדין הן עושין מדאמר רב הונא (סוכה ל' ע"א) להנהו אוונכרי כי זבינתו אסא לא תגזון אתון אלא לגזון אינהו וליתבן לכון מ"ט סתם גוים גוזלי שדות הן וקרקע אינה נגזלת ובני נח הוזהרו על הגזל ואפי' גוי מגוי כדמוכח' בפ' ד' [מיתות] (סנהדרי' נ"ז ע"א) ומסתמא גוים גוזלין שדות זה מזה וקיי"ל נמי פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ג ע"א) גזל גוי אסור כר"ע והא דאמר [התם רב אשי הוי קאזיל לאורחא] חזא להנהו שבשי דגופנא דתלי לבר [מפרדסא] ותלו בי' קטפי' דענבי א"ל לשמעיה זיל חזי אי דגוי הוא אייתי לי מפרש רבינו משום הפקר דתלו להו לבר מפרדסא שרי. ומכאן אני אומר דסתם גוים גוזלי שדות הן [בחו"ל שהרי ר"ה מבבל הוא ומזהיר לאו ונכרי ואין לחלק בין בבל לחו"ל שאנו נמשכי' אחריהם ואע"פ שפי' רש"י סתם גוים גוזלי שדות מישראל הם] לאו דוקא הוא מה לי מגוי מה לי מישראל להבדיל שהרי שניהן תורת גזל נוהג בהן. ותו [דיש לחוש] מימים קדמונים גזל מישראל והחזיר עתה ואין לחלק בדבר. יואל בר' יצחק הלוי זלה"ה.
44
מ״המה. ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות (שבת מ"ד ע"ב) לפר"י דמוקי לה במניח יש להביא ראי' לאשר ראיתי בצרפת ממוהר"ר שמואל זצ"ל שלא הי' לו מקום אחורי הדלת להדליק נרות של חנוכה והיה מדליק בדלת עצמה אחורי הדלת ולא נתתי לבי לשאול מאין הרגלים ועתה נ"ל מכאן ראי' להתיר דדוקא בזמן שהיא נשמטת אין גוררי' אותה אבל בזמן שהיא אין נשמטת גוררי' אותה אע"פ שיש עליה מעות כיון דמחוברת המוכני לשידה ועל השידה אין מעות בטילה היא לגבי שידה כ"ש דהדלת בטלה לגבי הבית [שהיא מחוברת] לקרקע לגמרי ואין לומר כשהוא פותח או נועל הוא מוטה השמן אל הפתילה או מן הפתילה ונמצא מכבה או מבעיר דהא לקמן סוף פ' כירה (שבת מ"ז ע"א) לא אסרינן שמן שבנר בשעה שהוא דולק מה"ט אלא משום דהו"ל בסיס לדבר האסור ובפ' כל כתבי (שבת ק"כ ע"ב) אמרי' נר שע"ג הטבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה [כבתה] ולא חיישי' להא שמטה השמן לפניו או לאחריו ונמצא מכבה או מבעיר דלא ישיך כה"ג מכבה או מבעיר ואפי' [אי] שייך דבר שאין מתכוין מותר ולא פסיק רישי' הוא.
45
מ״ומו. דקדקנו בטענותיהם ובשרש דבריהם שבא שמעון להחזיק בישוב מכח מחילה שמחלו לו היישוב כל הקהל שהיו דרים שם באותה שעה מכח התלמוד אין כח באותה מחילה כי אין שמעון יכול לומר לראובן קרקע מחול לך אם לא שיקנהו בקנין גמור והו"ל כמו דין ודברי' אין לי בשדה זו דלא אמר כלום (כתובות פ"ג ע"א) אמנם לגבי היתר יישוב נהגו בכל המקומות שמועיל לשון מחילה ודוקא היכא שהקהל מודים שמחלו לו או שיש עדים שהוא כך אבל בחזקה בלא עדים אפי' בשבועה שמחלו לו כח היישוב אין מחזיקין אותו בכל מלכוצתינו אע"ג דטעין חזקה שיש עמה טענה אתם נתתם לי במתנה כי הקהל הם מוחזקים כנגד היחוד הבא להחזיק עליהם ודמי' להני דבי ריש גלותא (ב"ב ל"ו ע"א) דלא מחזקי' בהו כיון שאין חוששי' למחות כדאמר בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא כ"ט ע"ב) ההוא דא"ל לחברי' מאי בעית בהאי ביתא א"ל ההוא ביתא מינך זבנתי' וכו' א"ל אנא בשכונה גואי הואי א"ל ר"נ זיל ברורו אכילתך כו' ואפי' [רבא] מודה היכא שידוע שהמערער הי' דר עמו בשכוני גואי לא הוי חזקה. ושכ השליח נראה דעל התובע והנתבע לתת השכירות מדאמר בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ז ע"ב) אין כותבי' שטרי בירורין אלא מדעת שניהם ושניהם נותני' השכר ומפרש בגמרא (קס"ח ע"א) שטרי טענתא ולא אמרי' שהמתחייב יתן כל השכירות.
46
מ״זמז. ההוא תולה מעותיו בנכרי הוי (כתובות פ"ו ע"א) נ"ל הא דאמר היכא דאית ליה זוזי לבע"ח דצריך לשלם מעות ולא כסף ה"מ היכא דידוע לנו שיש לו מעות אבל אם אמר אין לי מעות ושכנגדו אומר איני מאמינך השבע לי שאין לך מעות א"צ לשבע דאין נשבעי' בטענת שמא אלא הני דפ' כל הנשבעין (שבועות מ"ה ע"א) השותפי' והאפטרופס כו' ואפי' היכא דחזי' שיש בידו מעות והוא אומר של פלוני לא משביעי' ליה מדאמר תולה מעותיו בגוי הוי ולא חזי' שהשביעהו דלא קאמר אלא הוא עושה שלא כהוגן שהערים להפקיע תקנת חכמים בטענת שקר. והיכא דאמר אין לי מעות ונמצא שקרן תו לא מהימני' בזה החוב אם יאמר אין לי מעות אלא צריך להטרח ולמזבן ולפרוע מעות כדאמר הכא.
47
מ״חמח. עד ודיין מצטרפין (כתו' כ"א ע"א) לפי מה שהוכיח ר"י שצריך שיכירו חתימת הדיינים החתומים על ההנפק ולהכי מהני שהם חחותמי' שאם לאחר זמן לא ידיעו [אלא] על חתימת א' מן העדי' וחתימת א' מן הדייני' או שני דייני' סגי בהכי והכי [איתא] בפרק [המגרש] בירושלמי (ה"ז) לפ"ז נ"ל שיש לזהר שלא לחתום על ההנפק אותם בני אדם שהן קרובי' לעדי' דלמא אתי לקיימו בחד מן העדי' וחד מן הדייני' שהם קרובי' וחזינ' בפ' הזורק (גיטין פ"א ע"ב) דחיישי' להכי דאמר התם לא הכשירו אלא ע"א קרוב לבד אבל תרי לא דלמא אתי לקיומי בתרי קרובי' וחד כשר ואע"פ שפי' ר"י בשמעתא דהיכא דעדי' קרובי' לדייני' דיכולי' להעיד בפניהם ולא אמרי' דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימן [משום דיכול להזימן] בב"ד אחר אפ"ה החתומי' על ההנפק לא יהי' קרובי' לעדים וכ"ש שלא יהי' קרובים זה לזה.
48
מ״טמט. מותר לומר לגוי לחלוב בשבת וראי' מפ' מי שהחשיך (שבת קנ"ד ע"ב) גבי בהמה של ר"ג שהיתה טעונה ולא פרקה עד מוצאי שבת ומתה ופרכי' יניח כרים תחתיהם ויפלו הנודים עליהם ומשני קא מבטל כי מהיכנו ופרכי' והא איכא צער בעלי חיים ויהא מותר לבטל כלי מהיכנו דאינו אלא [איסורא] דרבנן הרי משמע בהדי' דאי קסבר צער בע"ח דאו' הוי מותר ואע"ג דשבות שיש בו מעשה הוא כ"ש האי דשבות שאין בו מעשה כגון אמריה לגוי הלכך מותר דהא אנן קיי"ל צבע"ה דאו' מדפרכי' הכא הא איכא צבע"ח ומשמע דתלמודא ס"ל הכי ועוד מדאמר רבא פ' אלו מציאות (בבא מציעא ל"ב ע"ב) מדברי שניהם נלמוד צבע"ח דאו' וחלב מצער הבהמה כדאמר (שבת קל"ה ע"א) בן שמנה אמו שוחה עליו ומניקתו מפני סכנת החלב ועוד נ"ל מדאדמר בערבי פסחים (קי"ב ע"א) יותר משהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק וכן משמע נמי בתשו' הגאונים [ששאלתם מהו לחלוב בשבת מפני שמסתכנת ואם אין יונקי' עגלי' מסתכני' שבאו רבנים ואמרו שמותר לחלוב בשבת שלא כהלכתא ושלא כשורה ושלא כהוגן עשו מפני שהחולב בשבת חייב חטאת ובסוף התשו' אמרו אבל]. משום סכנת הבהמה אומר לגוי חלוב וטול החלב לעצמך ומותר לו בכך.
49
נ׳נ. להאריך אין פנאי, למלפני ולמעברני בקצרה אשיב הנראה בעיני על שמעון שהיתה לו בת קטנה וראובן היה לו בן קטן וכתב שמעון לראובן לכשיהי' בנך ראוי' לקדש אם לא אקבל קדושי בתי או בתי בעצמה לא תקבל קידושיה אתחייב לך מעכשיו ב' זקוקי' ומת שמעון קודם שהי' בן ראובן בן י"ג שנה והיא גדלה ועמדה ונשאת לאחר ועתה תובע ראובן הקנס מבניו. יפה דן האומר שהיתומי' פטורים שהרי בשעה שהיה בן ראובן ראוי לקדש לא היתה היא ראוי' להתקדש שכבר נתקדשה לאחר אך מה שכ' אם הי' כתוב בשטר שלא תהא היא רשאי לקדש את עצמה עד שיהא בן ראובן [ראוי לקדש] שאז הי' הדין עם ראובן בזה איני מודה לו שאפי' כה"ג לא קנה ראובן שהרי תלה הדבר בדבר שלא בא לעולם דקטן אין לו קידושי' ונשואי' לא מד"ת ולאמ ד"ס כדאי' פ' חרש (קי"ב ע"ב) וא"כ הו"ל כאומר התקדשי לי לאחר שאתגייר לאחר שתמות אחותך לאחר שיחלוץ ילך יבמתך דקיי"ל כרבנן (קדושי' ס"ב ע"א) דאמרי אינה מקודשת. והא דאמר בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"א ע"ב) איתיבי' ר"נ לר"ה דאמר מזכה לעובר לא קנה האומר אם ילדה אשי זכר יטול מנה וכו' עד ונימא ליה [במבשרני] אלמא כיון דמקבל מתנה הוא בעולם אע"ג דתלה בדשלב"ל קנה ע"כ הא ליתא כמו שהוכחתי מלאחר שתמות אחותך וכו' והתם הכי פירושא דקאי אלעיל דקאמ' משנתינו איני יודע מי שנאה ופריך לימא ר"מ היא דאמר אדם מקנה דשלב"ל ומשני אימור דאמר ר"מ [לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם] מי אמר והשתא התם פריך שפיר ולימא [במבשרני] שהמבשר כבר בא לעולם וק"ל. אבל אין לדמות דבר זה למלתי' דרבי יודא בן תימא דכל תנאי שא"א לקיימו בסופו וכו' (ב"מ צ"ד ע"א) דהתם מיירי בתנאי שבשעת התנאי התנה ע"מ שתעלה לרקיע ע"מ שתרדי לתהום וכיו"ב אבל הכא בשעת התנאי הי' אפשר לקיים התנאי וק"ל ושלום מארי בר' ברוך זלה"ה.
50
נ״אאחר שהלך השליח חזר בו מורי וכתב להם שנית.
51
נ״בהי' נ"ל לכאורה כאשר כתבתי וחוזרני דאע"ג דאין כך אדם מקנה דשלב"ל מ"מ כיון שהדבר הנקנה בא לעולם והקונה והמקנה באו לאולם קנה אע"ג דתלה הדבר בדשלב"ל וראי' מהא דאמר פ' המפקיד (בבא מציעא ל"ג ע"ב) והא א"א מקנה דשלב"ל ואפי' למ"ד מקנה ה"מ בפירות דקל דעבידי דאתי וכו' עד נעשה כמי שאמר לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרה קנויה לך מעכשיו אלמא אע"ג דתלה בדשלב"ל קנה. אע"פ שיכולני לדחות ולומר ה"פ סתם מתני' ר"מ היא והא [דאמרי'] דלא עבידי דאתו דמי יימר דמגנב ואי מגנבי מי יימר דמשתכח גנב ומי יימר דמחייב ילא מודה בקנס ומפטר אהא משני תלמודא דעביד דאתא [דמיד] כי גנבה קני' לפרה למפרע מעכשיו ואין כאן אלא חד מי יימר דמגנבה וחשיב הוא [מידי] דעביד דאתו והוי כר"מ ולא כרבנן אך נ"ל דוחק לאקומי מתני' סתמא דלא כהלכתא מדלא אמרי' בהדיא לעולם ר"מ היא ונעשה כאומר אלמא דאתי' ככ"ע וכן משמע בפ' ברל מערבין (ל"ז ע"ב) א"ל אביי אלא מעתה היא לפניו שני רמונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים [היום] תהא זו תרומה על זו וכו' אלמא אע"ג דתלה תנאו בדשלב"ל הוי תרומתו תרומה ומסתמא קאמר לה והו' ככ"ע אבל [מהכותב[ נכסיו לבנו צריך לכתוב מהיום ולאחר מיתה (ב"ב קל"ו ע"א) דמשמע גופא מהיום ופירי לאחר מיתה אין ראי' דקנה פירות אע"ג דתלה [במיתתו דהוי דשלב"ל] וכן כל מצוה מחמת מיתה אין ראי' דמתנת שכ"מ מדרבנן כדי שלא תטרוף דעתו עליו אבל מגט יש ראי' מעכשיו אם מי הוי גט לכ"ע (גיטין ע"ב ע"א) ע"כ אין לפטור היתומי' מטעם זה [אך] יש לי לפטור משום [דאנוסי] סה דכיון שמת בתוך הזמן פטורי' כדאמר בפ"ק דכתובות (ב' ע"א וע"ב) לפיכך חלה הוא או חלתה היא אין מעלה לה מזונות ומסיק ולענין גיטין אינו כן וכו' עד מעכשיו אם לא באתי עד י"ב חדש ומת תוך י"ב חדש ה"ז גט מאי לאו מת ה"ה חלה אלמא דגבי ממון כה"ג אם הי' אומר אם לא באתי עד י"ב חדש אתן לך כ' זקוקי' ומת תוך י"ב חדש פטור שהרי אירע לו אונס ואע"ג דגבי גט מפליג בין אונס [מיתה לאונס אחר] ה"מ שלא תפול קמי יבם אבל בעלמא אם חלה חשוב אונס במיתה לא כ"ש דאין לך אונס גדול מזה ואם הי' חי הי' מפייס בתו שתקיים זה התנאי וכיון דמית מה הו"ל למיעבד והנים לא ידעו בתנאי אביהם ועוד כיון דאביהם פטור שלא יכול לקיים גם היתומי' פטורי' שלא נדרו לו שום דבר ולא שייך הכא מצוה על היתומי' לפרוע חוב אביהם שהרי אביהם לא נתחייב בממון זה לא בחיי' ולא במותו כדפרי'. [ולההוא דהאשה שנפלו לה נכסים (פ"ב ע"ב) ל"ד כלל דהא דמשני בעומדת באגם במקום שראוי לקנין המשיכה היינו משום דהמשיכה הראשונה כלתב כבר ולהכי בעומדת באגם חשיב משיכתא אריכתא כמו כן היא כל כמה דלא נתקרע השטר או שנאבד לא נתבטל הקנין אע"ג דמת מידי דהוי אמעכשיו אם לא באתי עד י"ב חדש ומת בתוך יב"ח דהוי גט הלכך אין לפטרו מטעם זה אלא מטעם אונס כדפי' וק"ל מאיר בר' ברוך שיחי'. אחרי כן שלח לו אביו עבור אותו הדין עצמו כי גם הוא ישב עמהם בדין והשיב לו זאת התשו' ב' כתובי' הבאי' כא' זה מדבר וזה בא מורי אבי הר"ר ברוך שיחי' אתה וריעך שאלתוני ע"ז הדין שכבר נשאלתי עליו והנה תשובתי שכתבתי להם שוי' לכלכם והוא הנדון והיא התשו'].
52
נ״גנא. דן מוהר"ם שמסדרין לבעל חוב והטעם כיון שנחלקו בדבר רש"י ור"ת ואנן מספקא לן דהלכתא כמאן לא מפקי' מיניה ואם הי' רגיל [לשכוב] על ב' מצעות לא יתנו לו אלא אחד ומזונות לשלשים יום ואם הי' עשיר ורגיל בהוצאת עשירי' נותנים לו כמו שהי' רגיל וכן עני ובינוני אבל אם [הי'] עני ורגיל להוציא בעושר לא יתנו לו כי אם הרגיל לעניים.
53
נ״דנב. ועוד דן הלוה שטען ואומר אין לי במה לפרוע שנשבע מיד לאחר זמן ב"ד שהן ל' יום שאין לו עכשיו יותר ממה שמסדרין לו ולכשיהי' לו אז יפרע מיד ואין משביעי' אותו כל ל' יום ועל מעשה שבא לפנינו דן כך.
54
נ״הנג. הורה הר"י אביגדור כ"ץ דף שמשימי' לפני התנור שורקין אותו בטיט מע"ש במקום שאין גוי [אף] יהודי יכול להסירו בשבת ואע"ג דאמר (ביצה ל"א ע"ב) חותמות שבקרקע מתיר ומפקיע אבל לא חותך פי' חותמות שבקרקע היינו חותמות שע"פ הבור והדות והדף שלפני התנור היינו חותמות שבקרקע ואין מפקיעי' ומשברי' אותו ה"מ כשעשוי לקיום ע"מ שלא להסירו בשבת אבל זה אין עשוי לקיום אלא מע"ש משימו שם כדי להסירו בשבת.
55
נ״ונד. הורה מוהר"ם שלא לומר זמן ביום שני של ר"ה בין בקידוש היום בין בשופר ובמקראות של מוספי' התפלל ושעיר לכפר מלבד עולת החדש ומנחת' ושני שעירי' כהלכתן. וגם התענה ב' ימים של ר"ה וקידש בביו קדושא רבא ואמר הטעם לפי שהוא ראו'. וגם אמר מי שמתפלל בעשרת ימי תשובה וכח זכרינו או מי כמוך והמלך הקדוש והמלך המשפט וכתוב לחיים בספר החיים שצריך לחזור בג' ראשונות חוזר לראש באמצעיות חוזר לאותה ברכה שטעה בה.
56
נ״זנה. שאל הר"ר אהרן זצ"ל את מוהר"ר אביגדור כ"ץ אדם שחש בעינין או בראשו מהו ללחוש לו בשבת מי הוי ככל הרפואות שגזרו עליהם בשבת משום שחיקת סמנין או נאמר דלא גזרו אלא רפואות שיש בהן ממש כגון משקה או אוכל שבזה יש לטעות ויבא לידי שחיקת סמני' אבל ללחוש ולמדוד הראש כדרך שהנשי' עושות שרי. והשיב דודאי שרי והביא ראי' מירושלמי דפ' ח' שרצים במס' שבת דקאמר התם (ה"ג) [לוחשי' לעין ולמעיים ולנחשים ולעקרבין ומעבירי' על העין בשבת] ונראה כמו שהמעיי' אבר גם העין דאיירי התם באבר מיירי דהיינו עיין ממש. והרב ר' יחיאל ז"ל דחה הירושלמי ופי' דהתם מיירי בעין הרע וה"פ אדם החולה מחמת עין הרע לוחשים משום דסכנה גדולה היא משום שהתלמוד מביא ענינים הרבה משום עין הרע. מיהו עוד הביא הר"ר אביגדור ראי' מפ' חלק (סנהדרין ק"א ע"א) דקאמר התם מתני' הלוחש על המכה מעבירי' כליח על גב המכה ועל גב העין בשבת פי' כלי מתכות לצננו ועוד פי' רש"י התם שמסבבין את העין בשבת שלא יתפשט [הנפח] שלו וכ"ש שמותר ללחוש ומדוד לו ועוד העיד הר"ר אביגדור שפעם אחת חש רבינו שמחה בעין ואשה אחת למדה לה"ר אביגדור לחש והי' לוחש לו בשבת על העין בבוקר ובערב והה בראש ומעשה רב וראוי לסמוך על אילן גדול כותיה.
57
נ״חנו. הורה ה"ר אביגדור כ"ץ ברזא הסתומה בחבית ואין אדם יכול להוציאה שרי לקח ברזא אחרת ולהכות בברזא לתוך החבית לכתחלה לצורך לשתות יין בשבת וראי' מפ' חבית (שבת קמ"ו ע"א) ושוין שנוקבי' נקב ישן בשבת.
58
נ״טנז. אלוף מיודע כלכל ודרדע הר"ר יהודה הלוי ששאלת הרואה שבירך זמן בלילה ראשונה של חנוכה ולא הדליק אם בלילה בא להדליק אם יחזור ויברך זמן נ"ל שאין לברך חדא דל אמרי' תרי זימני' זמן על המצוה ועוד כיון דזמן אפי' אמר בשוק יצא דלא גרע מי שברך על הראיי' ממי שברך בשוק דאינה חוזר ואומרה על הכוס ביו"ט.
59
ס׳נח. דגים המעושנים שעשנם גוי אין בהן משום בישולי גוים ודקמדמית לשבת פ' כלל גדול דגרסי' בירושלמי (ה"ב) הצולה השולק המעשן כולם חייבי' משום מבשל [זה אינו דהא] אמר בהדי' פ' אין מעמידי' (ל"ח ע"א) האי גוי דהריך רישא שרי למיכל אפי' מריש אוני' דלעבורי שער קמכוין ה"נ ליבשם קא מכוין שלא יסריח ולא לאוכלו ע"י עישונו ואמר התם האי מאן [דשדא] סיכתא באתונא וכו' לשרירי קא מכוין ולא לבשולי וית בי' משום בישולי גוים וטעמא דבבישולי גוי' מדרבנן לא גזרו אלא [היכא] דמכוין לבשולי וכן דגים קטנים מלוחי' אין בהם משום בישולי גוים (ע"ז שם) וחייב במליחת הישן אפי' בהדחה בעלמא משום בישול וכהנה רבות ונלאתי לכתוב. ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר לקנות דגים מלוחי' מעושנים כגון בוקגינ"ש וכיו"ב מן הגוים.
60
ס״אנט. שאלת אם הקורא בתורה יכול לומר דברא הא אמר ס"פ בני העיר (מגילה ל"ב ע"א) הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה.
61
ס״בותרנגולת שנמלחה וכבר דבוק בה גם אנו מורי' כבי' אב"ן להצריך קליפה ולא כדברי ראבי"ה שיאן מצריך אפי' קליפה דלא שייך למימר דמא משריק שריק אלא בדבר שאינו דבוק אלא מונח אצלו כגון כבדא עילוי בשרא אבל דבוק לא וטעמא משום דהוי דם האברים שלא פירש ומותר גמור וכשהוא יוצא לחוץ ע"י מליחה לאויר העולם אינו חוזר ונבלע אלא מישרק הלכך ממ"נ מותר אבל כשהוא דבוק בחתיכה כי נפיק דם מכבד נאמר שכבר יצא ממנו וחוזר ונבלע בחתיכה במקום דיבוק ולא שייך בכה"ג דמא מישרק שריק אחרי שלא יצא לאויר העולם. ומיהו סגי בכדי קליפה דדם אינו מפעפע כמו חלב כדמשמע בכמה מקומות.
62
ס״גס. ולצרוף כסף במועד לגוי בשכר שאם לא יצטרפנו לו ילך אצל צורף גוי אסור אע"פ שהגוי גיל אצלו ול"ד לפרקמטיא ולהלואה שמלוין במועד דהתם לאו מלאכה גמורה היא אבל מלאכה כי האי אסור דאי לא תימא הכי הא דפרי' מי שהפך (י"ג ע"א) כל מלאכות לישתרי דהא אשתרי שכר פעולה באין לו מה יאכל לפרוך אפי' כשיש לו מה שיאכל דהא משתרי שכר פעולה לגוי מערופיא שלו הרגיל אצלו שמא יניחנו וילך אצל אומן אחר ולא יהי' עוד רגיל אצלו ואפי' יש לו מה יאכל.
63
ס״דסא. וששאלת על פת העשוי מקמח שיבולת ואינו עשוי אלא לצורך אווזות לפטמן ולא למאכל אדם, מיהי ראוי למאכל אדם אם חייב בחלה. תנן פ"ק דמס' חלה (משנה ח') עיסת כלבים בזין שהרועים אוכלים ממנו חייבת אין הרועי' אוכלי' ממנו פטורה ואית מאן דמפרש בירושלמי (שם) ה"ד כגון שעירבה מורסן ואיכא למ"ד אפי' בלא עירב מורסן כגון שעשאן [כלימודים] ולא עשאן לפת [כעכין] נאה ויפה כדרך שעושי' לפת העשויין ואיכא למ"ד אפי' בלמודים חייב אא"כ חשב עליה מתחלה לבהמה דוקא ומשום דמספקא לן היכי [הלכתא] לא [מורינן] להיתר עד דאיכא כלהו והלכה כדברי כולן להחמיר הלכך טוב שיתכוין תחלה גם למאכל אדם ויאכלו ממנו קצת ויפרישו ממנו חלה לאפוקי נפשי' מפלוגתא.
64
ס״הסב. וריחיים של פלפלין ושל מתכות צריכי' טבילה ואם נשתמש בהן עד שלא יטביל מותר והא דאמר במס' ע"ז (ע"ה ע"ב) וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ולא יגעיל או ילבן תני חדא אסור ותני חדא מותר ברייתא דתנן מותר ניחא אבל בברייתא דתני' אסור צ"ל דעד שלא יטביל ויגעיל קאמר א"נ עד שלא יטביל וילבן ואיסורא לאו משום דלא הטביל אלא משום דלא הגעיל או לא הלבין תדע דקאמר תלמודא ל"ק הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר הא כמ"ד נט"ל אסור השתא איש דפלוגתא היא בהגעלה וליבון [אלא] בטבילה במאי פליגי אע"כ צ"ל כדפרי' [ובתוספתא] דידן דפרק [בתרא] דע"ז אי' [ההוא] ברייתא דתני מותר אבל [ההיא] ברייתא דתני אסור לא ידענא היכא תניא.
65
ס״וסג. וכל תענית שאינה חובה כגון צום הרביעי וכיו"ב צריך קבלה בתפלה מדקאמ' שמואל (תענית י"ב ע"א) כל תענית שלא קבלה עליו מבע"י לא שמי' תענית ומפר' שמואל בתפלת מנחה וקיי"ל כותי' ומדקאמר כל תענית משמע כל תענית שבא ע"י קבלתו צריך לקבלו בתפלת המנחה ואע"פ שהוא רגיל תמיד להתענות.
66
ס״זסד. ובתענית במנחה במקום שאין ישראל היודע להפטיר לא יעמוד כהן או לוי להפטיר כהן משום פגמו של ראשון ומשום עצמו דל לימרו בן גרושה [וחלל הוא] שקרא אחר לוי אלא ישראל יפטיר ואם אינו יודע יקרוהו דאטו מי חמיר מקריאת בכורים וקריאת חליצה שהי' מקרין אפי' מי שיודע שלא לבייש את מי שאינו יודע.
67
ס״חסה. וששאלת אם מותר להכניס אבנט במכנסיים בשבת פשיטא דמותר אמאי לא דא"ר חסדא שרא לאהדורי אודדא לבי סדיא בשבת פ' במה טומנין (שבת מ"ח ע"א) ואע"ג דאמר התם ה"מ בעתיקי אבל בחדתי לא היינו משום דעבד גלי אבל הכא דלא מבטל ליה ועשוי להכניס ולהוציא תדיר פשיטא דשרי אפי' בחדתי.
68
ס״טסו. וששאלת על נר חנוכה בבית הכנסת היכן יניחנו כל היכא דיכא מזוזה לאנוחי בימין טפי עדיף הלכך מניחה בימין פתח ארון הקדש וכן עמא דבר. גרסי' במס' סופרים (פרק כ') המדליק נר חנוכה אחר שהדליק אומר הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הנסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו ע"י כהניך הקדושים [וכל] שמנת ימי חנוכה הנרות האלו קדש הן ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד להודות לשמך על נפלאותיך ועל ישועתך.
69
ע׳ובועא שבריאה הנראית משני צדדין אין להטריפה [אלא] היכא דקיימי להדי סמפונות היכא דשפכי אהדדי וטעמא נראה לי משום דכיון דאיכא התם בועא א"א דליכא חסרון מבפנים ואמרי' התם (חולין מ"ז ע"ב) ריאה שנשפכה כקיתון כשרה והוא דקיימי סמפונהא.
70
ע״אסז. והאוכל פירות וברך עליהם בורא פרי העץ ושוב הביאו לו מין אחר שברכתו נמי בפה"ע כיון דבעידנא דבירך לא הי' לפניו ולא הי' דעתו עליו נמלך הוא וצריך לחזור ולברך ולא אמרי' בכיצד מברכי' (מ"א ע"א) דמברך על החביב ופוטר את השאר אלא בהיו לפניו שתיהן מתחלה כדתנן (שם מ' ע"ב) היו לפניו מיני' הרבה וכו'.
71
ע״בסח. ותפילין שהיו מרובעת וכשנתיישנו נמתחו ואינו מרובעת צריך לחזור ולעשותן מרובעת. וציצית העשוי' כתקונו למעלה מן הקשר גודל ולמטה משולש ונקרע הטלית העליות וקאי למטה מקשר גודל מותר כדאי' פ' התכלת (מנחות מ"ב ע"א) חזי' רב סמא לקרנא דגלימי' דסתר וכו' עד שעת עשיי' אתמר וטעמא משום דכתי' ועשו להם ציצית כלומר בשעת עשייה דוקא קפיד קרא אבל תפילין מרובעת הלכה למשה מסיני וכל שעתא בעי' שיהו מרובעת.
72
ע״גסט. וס"ת דקיי"ל גוללו על התפר שאלת דקמיה או דבתריה נראה לגוללו לתפר הסמוך כדי למטע בגלילה משום כבוד ס"ת דאמר פ' בני העיר (מגילה ל"ב ע"א) תגלל מטפחת ואל יגלול ס"ת אלמא דלמעט בגלילה כבוד ס"ת וכיון דהשתא א"צ לגלול רק כדי להעמידה על התפר הלכך למעוטי השתא בגלילה עדיף.
73
ע״דע. ולהזכיר מעין המאורע [בברכה א' מעין ג'] בחנוכה ופורים ל"צ דאפי' בבהמ"ז איכא למ"ד פ' במה מדליקי' (כ"ד ע"א) דאין מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה אבל במעין שלש לא יעלה על לב איש כיון דליכא הודאה בברכה דמעין ג' אין מזכיר דלא להזכיר מאורע בחנוכה ופורים אלא היכא דאיכא הודאה בתפלה.
74
ע״העא. וחולה שיש בו סכנה ואוכל ביוה"כ אומר מעין המאורע בבהמ"ז ודבר פשוט [הוא] כיון דבהיתר קאכיל ואדרבא מצוה הוא עביד הוי לדידי' יוה"כ כמו לדידן שאר ימים טובים ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
75
ע״ועב. תיכף לזכירתך ברכה, ריכא בר ריכא מוהר"ר ידידיה שי' כתבת שזה נשבע לבטל את המצוה שתקע כפו לבעל ביתו ללמוד את בנו עד הפסח דכתי' כי לי בני ישראל עבדים וכו' לדבריך א"כ היאך יכול מלמד להשכיר עצמו לזמן אחד הרי הוא עובר בעשה כמו ע"ע המוכר עצמו ואע"ג דמלמד ופועל [יכולי'] לחזור בו ע"ע נמי יוצא בגרעון כסף לכשירצה אפ"ה עובר אלא אני אומר דעד ג' שנים נקרא שכיר ולא עבד כדכתי' כי משנה שכר שכיר עבדך והיינו שש שנים הלכך יכול להשכיר עצמו שנה או שנתים או ג' רצופי' יותר לא מצי להשכיר את עצמו רצופות דעד ג' שנים נקרא שכיר ולא עבד ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר בפ' מפגין (קכ"ז ע"א) מעשה באדם א' מגליל העליון שנשכר אצל בעל בית [אחד] בדרום [ג'] שנים [וכו' ולאיזה צורך נקיטה ש"ס ג' שנים] אלא לאשמועי' אורחא דמלתא ג' נים שרי טפי אסור ואי אמרת לאו דוקא דה"ה טפי שרי ואיכא למימר דשאני ע"ע דנמכר סתם לעבד דהיינו יום ולילה לעבוד לו ולמסור לו רבו שפחה כנענית אבל ללמוד או לכתוב או למלאכה לא מקרי עבד [ולא עבר] בכי לי בני ישראל עבדים [ולא עבד לעבדים] מ"מ מדמי ליה שפיר לע"ע לענין חזרה משום דמע"ע ילפי' לה בק"ו ומה ע"ע שגופו קנוי יוצא בגרעון כסף כשירצה פועל שאין גופו קנוי לא כ"ש. והתוספות הקשו זה היאך יכול אדם להשכיר עצמו ותי' תירוץ אחר ולא נהירא לי תירוצם מ"מ מודי' הם ששכיר אינו עובר בכי לי בני ישראל וגו'. ואחרי שהוכחתיך שאין איסור אם [נכריחהו] לקיים תקיעת כפו ללמדו עד הפסח למה נתיר לו תקיעת כפו בע"כ של בעל ביתו הלא תקיעת כף אין לו התרה אלא על דעתו של מי שתקעו לו כמ"ש ר"ת. ועוד הרי עשה לו טובה שהשכירו דכל האומנים ש"ש וא"ל רחמנא במדין נדרת לך והתר נדרך במדין ואי משום מצוה דשלום ביתו של מלמד הא נמי ת"ת שלא לבטל תינוקת של בית רב מצוה רבה היא. סוף דבר את אשר נדר ישלם אם לא יתן לו בעה"ב רשות ואתה ותורתך שלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
76
ע״זעג. אלופי ומיודעי הר"ר ברוך הכהן ששאלתני על הלואת מעות הקדש ברבית קצוצה אומר אני כי [היא] מצוה הבאה בעבירה נתכוין לדבר מצוה ובא לידי [כמה עבירות] למלוה וללוה ולערב ולעדים דבס"פ החובל (בבא קמא צ"ג ע"א) משמע דאסור גבי ארנקי של צדקה דאתא לפומבדיתא עד לשמור ולא לחלק לעניים ולא קא ממעט מעות צדקה מדכתי' רעהו כי יתן איש אל רעהואלא מלשמור ש"מ דמעות של צדקה דקיימי לעניים קרי להו רעהו ואחיו א"כ הוי נמי בכלל לא תשיך לאחיך [נשך כסף] וגו'. אמנם ידעתי כי בעונות שרבו [פשט הדבר להיתר] בכל מלכותינו שמלוים מעות צדקה ברבית קצוצה והגבאי' המלוים חוטאים ולא להם והמכשלה הזאת תחת ידיהם ואין בי כח למחות וכ"ש שקשה גזל הנאכל ואין להאריך בדר [מוטב] שיהו שוגגים ואל יהו מזידי' כשם שאסור שלא להוכיח בדבר הנשמע כך אסור להוכיח בדבר שאינו נשמע [ואפי' זה שכתבתי לך לא הייתי כותב לאחר אך חיבתך עלי החליפה השורה] ועוד לאפרושי מן האיסור מכאן ולהבא שלא יעשו עוד. אך לענין [להשיב הרבית] לא אשתדל להשיב כדפרי'.
77
ע״חעד. מעות מעשר יראה אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למצוה אחרת דנראה כגוזל עניים דאע"פ שאינו מה"ת אלא מנהג הא קיי"ל דברים המותרים ואחרי' נוהגים בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו ולא יחל מדרבנן [כדאי'] פ' [ואלו מותרים[ (ט"ו ע"א) ול"ד לה דרפ"ק דערכין (ו' ע"ב) ישראל שהתנדב נר ומנורה לבית הכנסת מותר לשנותה למצוה אחרת דשאני התם דאידי ואידי מצוה לגבוה אבל מעות מעשר כספים כבר זכו בהם עניים ע"י מנהג שכך נהגו כל הגולה ואין לשנות מעניים למצוה אחרת שאין לעניים צורך בהן דתנן פ"ב דשלקים (משנה ה') מותר עניים לעניים.
78
ע״טעה. ולפזר מעשרותיו [לבניו] הגדלים שאינו חייב לטפל בהם מותר דאפי' לאביו מותר לתת אם [הוא] עני משום כבוד אביו וכ"ש] לבניו דמותר במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה מאיר בר' ברוך זלה"ה.
79
פ׳עו. אין לי קלף, להשיב לשר האלף, ה"ר יודא שי' ששאלת על העושה ב' ימים יום הכפורים ובשנה האחת אירע יום שני ערב שבת אם יקנה קמחו לאחרים ואחרי' יעשו לו [כדאי' פ"ב דביצה י"ז ע"א] לא דמי אם התירו בכך מיו"ט לשבת [דמדאו'] צורכי שבת נעשים ביו"ט אלא מדרבנן הוא דאסרו מהני טעמא דבריש פ"ב דביצה לא נתיר מיוה"כ לשבת [דמדאו'] אסור ובכרת הלכך לא שרי ע"י הערמה. מיהו הוא מותר לאכול מה שבשלו אחרי' לצורך עצמן דאפי' ר' יוחנן הסנדלר דאמר (חולין ט"ו ע"א) מעשה שבת קודש הוא ואסור ה"מ במזיד דאיסור עבדי וכתיב מחלליה במזיד אמרתי לך ולא בשוגג ובנדון זה כיון דלא קרינא ביה במבשל מחלליה מות יומת דבהיתר גמור הוא עושה אפי' בא לימלך היינו מורין לו לכתחילה לבשל דליכא לא איסור דאו' ולא קנס דרבנן אף לר"י הסנדלר וכ"ש לר' יודא ולר"מ דקיי"ל כותי' דשרי אבל היכא דמתכוין המבשל להרבות בשבילו אסור כדאמר פ' כל כתבי (שבת קכ"ב ע"א) גוי שלקט עשבים מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. מיהו היכא דלא נתכוין להרבות בשבילו מותר אמנם במכירו צ"ע אם מותר לאכול מבישולו או לא כיון דמסיק התם בד"א שאין מכירו אבל מכירו אסור. ואין סברא לחלק ולהתיר משום דהתם איכא למיחש טפי משום דשבת שכיחא ואיכא למיחש [אבל הכא דלא שכיח ליכא למיחש] שמא ירגילנו ביוה"כ אחר שבע"ש דהא לא מפליג במכירו בין מצוי אצלו לשאינו מצוי אצלו דבכל ענין אסור דלא פלוג רבנן. מיהו נראה דהא דאסרי' במכירו ה"מ בגוי דלא קפיד אלפני עור אבל בישראל המבשל ליכא למיחש שמא ירבה בשבילו ויאכילנו דאלפני עור לא עבר ומעשה הי' ברבי שמעיון מיונב"ילא שאכל מהרינג"ש שצלתה גויה בשבת לצורכה ואסר לו רבי' יצחק דכיון דמכירו ואפי' בפעם ראשונה שמא ירגילנו לשבת הבאה מאיר בר' ברוך זלה"ה.
80
פ״אעז. וששאלת על מלמד שהתחיל ללמד וא"ל בעה"ב לך מעמדי איני חפץ בך ונתרצה המלמד ושוב חזר בעה"ב ורצה לעכבו והמלמד אמר מחלת לי השעבוד ואיני רוצה ללמד לך יותר נראה דלא נמחל שיעבידו באמירה בעלמא וראיי' מפ"ק דקדושין (ט"ז ע"א) גבי עבד עברי [דפריך] ולימא ליה באפי תרי זיל ומשני ע"ע גופו קנוי לו אלמא דלא [זכי] לנפשי' באמירה בעלמא ה"ה בנדון זה דמדמי' פועל לע"ע בפ"ק דב"מ (י' ע"א) ועוד כיון שהשכירו לבן הרי כבר נשתעבד לבן ללמוד ולאו כל כמיני' דאב למחול שעבודי' דבן דזכין לקטן ואין חבין לו וראי' מתוספתא דכתובות פ' מי שהי' נשוי כתב [לזון] את בת אשתו [ושברה לו] לאו כל הימנו שזכין לקטן ואין חבין כ"ש לדברי רבינו יואל ורבינו אבי"ה שפסקו שמלמד לא חשיב כפועל דבחצי היום חוזר אלא כעבד חשוב ולאו כל הימנו לחזור בו ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
81
פ״בעח. שפתי כהן ישמרו דעת, תורה מכרעת, אלופי הר' מאיר הכהן מה אעשה לך ומה אשיבך על אותם בני אדם המתכונים לכך שתלד בהמתם בכור כדי לתתן לבנך כהן להנקם ממנו נ"ל שכמה עבירות הם עושים שיש בידם [להפקיע הבכור] בהיתר שלא יכשלו בו רבים והמכשלה הזאת תחת ידם ועוד כל כ"ד מתנות כהונה נתנו לאהרן ולבניו ולא לצער ולהקניט ולקנטור וכל המכוין לקנטור בהן לא יצא ידי נתינה כלל זולתי לאוהבו כהן שמקבלו לדורות ממנו. ועוד נראה כמבזה קדשים לומר כי פרס אוכלי שולחנו מגואל הוא כאלו אמר שולחן הש"י נבזה הוא ועוד דדמי לכהנים ולויים שמסייעים בבית הגרנות ובבית הרועים ובבית המטבחים דאמר בפ' עד כמה (בכורות כ"ו ע"ב) אין נותני' להם תרומות ומעשרות בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם הכתוב אמר שחתם ברית הלוי ואומר קדשי בני ישראל לא תחללו ובקשי חכמים לקונסם וכו' אלא היכא דמחזי כאלו ננה בדבר הזה חו"ל מחלל ברית הלוי ה"נ הרבה הוא נהנה להנקם משונאו כהן ועוד שהרי הוא אומר בפי' נמצא שהוא מחלל שם שמים ומחלל את הקדשים. ואותו בכור ששאלת' לא ישחוט על אותו מום אחר שנעשה עפ"י ישראל ואע"פ שוהא עם הארץ דבזכר [של רחלי'] זקן פ' [כל פסולי המוקדשי'] (ל"ה ע"א) לא שרי אלא ע"י גוי ממילא אבל ע"י ישראל גדול אתי לאחלופי ואתי למיסרך. וששאלת אם עשה היזק לגוים ונתפש עד כמה חייב הכהן לפדותו היכא שלא בפשיעתו ובלא כונתו נתפש לא אשכחן מפורש עד כמה יפדהו אבל מסברא אין פודין יותר מכדי דמיו כמו שבויין ותפילין [ומזוזות] דאמר פ' השולח (גיטין מ"ה ע"א) אין פודי' יותר על כדי דמיהן מפני יקון העולם מאיר בר' ברוך זלה"ה.
82
פ״געט. אחר מי רודף מלך ישראל, מוהר"ר יקותיאל, אין הכרעת תלמיד מכרעת, כי מי איפוא אשר יבא אחרי המלך את אשר עשו רבותי' קמאי דקמו וקבעו בו מסמרות יתד אשר לא תמוט. במניקה שמת בעלה דקיי"ל שצריכה להמתין כ"ד חדש חדשי הלבנה קאמר כסדרן חד מלא וחד חסר ומההוא דפ"ק דסנהדרין (י"א ע"א) אין ראי' דסתם חדש הוי חסר דשאני התם דמוכחא מלתא דחסר הוא דאל"כ היינו ת"ק [ומהא דפ"ק דנזיר] (ה' ע"א) דפריך ואימא ל' יום דאיכא למימר לשון התורה לחוד ולשון חכמים לחוד והא דגרסי' בירושלמי פ"ק דנדה (הלכה ד') יונק תינוק והולך עד כ"ד חדשי' שלימים מכאן ואילך כיונק שקץ דברי ר"א ור' יהושע אומר תינוק יונק אפי' ד' וה' שנים פירש אין מחזירי' וכו' אין לומר משום דחשיב שלמים ל' יום קאמר שלמים דפירוש של] שלמים הוי לאפוקי רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם לכך [קאמר] שלמים כדאמר גבי ג' חדשים של הכרת העובר אלא כולן שלמים ואפי' חדש ראשון וחדש אחרון ובירושלמי שלי זקן ל"ג אפי' שלמים אלא שלמים בלא אפי' או אם גרס אפי' כמו שיש בשלך הוי פי' נמי כדפרש אמרי' דיה שעתא כל כ"ד חדשים שלמים ומותר לינק כל כ"ד חדש אפי' שלמים אבל מכאן ואילך אסור אפי' לא פי' לר"א ור"י מתיר אפי' ד' וה' שנים כל כמה דלא פירש אבל פירש לאחר כ"ד חדש כיונק שקץ אפי' לר"י ואף בפי' לא פליגי כי פליגי בלא פי' וכן משמע בפ' אע"פ (כתובות ס' ע"א) ואתה מורי [כתבת] דלר"א אפי' שלמים לא אמרי' י' כיונק שקץ אתרוייהו למר כדאית' ליה ולמר כדאיתא לי' לר"א מכ"ד חדש ואילך ולר"י מד' וה' שנים ואילך ובפ' אע"פ לא משמע כן אלא כדפיר' ולפי פירוש שלך נדחקת לפרש אפי' שלמים דקאמר ר"א משום דיפא נקיט אבל לדברי אז בא אפי' בפשוט. ומה שכתבת דכ"ד חדש דוקא וחדש העיבור עולה לחשבון כ"ד חדש מדלא הזכיר שנה בתלמוד ולבי מהסס הרי הזכיר בו שנים בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ה ע"ב) כמה היא מניקתו ב' שנים ר' יהודה אמר י"ב חדש וכה"ג נמי פליגי ר"י ורבנן בפ' אע"פ (כתובות ס' ע"א) גבי מניקה שמת בעלה על כן נראה דב' שנים שלימות מעת לעת קאמר והשתא יתקיימו ב' הלשונות כ"ד חדש וב' שנים דאיכא דוכתא דקאמר כ"ד חדש תנא דקתני כ"ד לא בעי למתני ב' שנים דחייש דלמא אתי למטעי ואמר ב' שנים של מנין עולם להכי קתני כ"ד חדש דהיינו מעת לעץ. ותנא דקתני ב' שנים לא בעי למתני כ"ד חדש דלמא טעו ואתו למימר כ"ד חדש אפי' בשנה מעוברת קמ"ל ב' שנים ואם נתעברה השנה נתעברה לתינוק ואי לאו דמסתפינא מחברי' לחלוק על רבותי' הייתי אומר דכ"ד שלמים בעי' להחמיר ואיזה מהן שהוא יותר יהיה [אי כ"ד חדש] נפישי כגון שנה פשוטה נימא כ"ד חדש [של ל' ל' יום דהוי טפי מב' שנים פשוטות ואי שתי שנים נפישי כגון עבור תלי' בשנים] לפי שג' חדשים שהוזכרו לענין הבחנה הוי שלמים וכן לט' חדשים של הריון נמי שלמים לרע"א אלמא סתם החדשים הנזכרים בלשון רבים אצל תולדות האדם שלמים הוי ה"נ היה נראה כן להחמיר אחרי שיאן לנו ראי' ברורה להקל. ומ"ש מורינו בשם רבינו שמחה זצ"ל דהי' נראה לו לפסוק כרשב"ג דהוי כעין מכריע דקאמר אני אכריע לדברי האומר כ"ד חדש וכו' [לא] נהירא לי חדא דהא דאמ' הלכה כדברי המכריע כך משמע פ' כירה (שבת מ' ע"א) כל כה"ג לאו הכרעה היא אלא היכא דס"ל במקצת כמר ובמקצת כמר כהנך [דשיטוף] דפליגי ר"מ ור"י ור"ש (שבת ל"ט ע"ב) ודקולי מטלניות אבל הכא אינו מכריע במחלוקת שום דבר אלא פי' כך מפרש תדע דבס"פ כיצד מברכי' (מ"ג ע"ב) גבי הביאו לפניהם שמן והדס וכו' עד אמר ר"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו כו' ואצטריך רבי יוחנן לפסוק כר"ג ואם הכרעה היא למה ליה למיפסק כותי' תיפוק [ליה] מדמכריע הוא [אלמא] כל כה"ג לא אתמר כללא כי הלכה כדברי המכריע ואין דעתי מכרעת נגד דעת תורת אמת מורינו ודעתי מבוטלת לך. מאי בר ברוך ז"ל ה"ה.
83
פ״דפ. ריש פרק [האשה שנפלו] (ע"ט ע"א) עשאוה כנכסים שאינם ידועי' לבעל ואליבא דר"ש. פסק ר"ח [כר"ש] בנכסים שאין ידועי' דאם מכרה מכרה קיים ויכולה למכור וטעמא פירש"י דלאו עלייהו קאסמיך כשנשאה וכ"ג [לר"ת] מדקאמר ואליבא דר"ש משמע דר"נ [וכל הני] דס"ל דשטר מברחת לא קנה [ס"ל כר"ש] דאי הוי בעי למימר דהכא [אליבא דכ"ע] משום תקנת מברחת הוא דתקינו רבנן כמו בנכסי' שאינם ידועי' אליו ואפי' רבנן דר"ש מודו בה ולעולם לית הלכתא כותי' א"כ הול"ל עשאום [כנכסי'] שאינם ידועי' לבעל אליבא דר"ש דהוי משמע דכי היכא דלא משתעבדי נכסי' שאינם ידועי' לבעל אליבא דר"ש הא נמי מברחת לא קני להו אפי' אליבא דרבנן דפליגי עלי' דמתני' ומדקאמר ואליבא דר"ש משמע דוקא לר"ש כדפי'. וכבר בא מעשה שטר מבריח נכסיו מבעל חוב שרוצה ללות ורוצה שלא ישתעבדו נכסיו לבע"ח לפני ר"ת וגם שטר מבריח נכסיו שלא ישתעבדו לכתובת אשה ואמר [שהשטר] קיים ומגבי' ביה דטעמא מאי אמרי' שטר מברחת אינו קונה מפני שאינה מתכונת אלא שלא יקנה הבעל והכא לא קנה הבעל כדאמר עשאום כנכסים שאין ידועי' לבעל ואליבא דר"ש אבל הכא דליכא ה"ט ואי לא הוי קנה לוקח פי' מקבל מתנה הוי קנה הבע"ח והאשה א"כ לא מקרי האי שטר מברחת כיון [דהכא] אינו מבריח הלכך לית לן למימר לאברוחי אכון וזוכה מקבל מתנה.
84
פ״הפא. מלך עולמים, יוסיף לכם אורך ימים נעימים אהו' מיודעי החתומי' כנ' החתום מטה הבא להשיב בקצרה הנראה בעיני, כי כן נ"ל כל בן ברית חייב לכבד את אשתו יותר מגופו עולה עמו ואינו יורדת עמו בעולת בעל כתיב בעלייתו ולא בירידתו לחיים נתנה ולא לצער ומספר כתובה נלמוד אנא אפלח ואוקיר ואיזון והמכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חבירו דבחבירו אינו חייב בכבודו ובאשתו חייב בכבודה ודרך הגוים בכך אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל ובכך כי הא דרב הונא קץ ידא (סנהדרי' נ"ח ע"ב) אפי' בבבל אע"ג דאין דנין דיני קנסות בבבל מכין ועונשין שלא יקילו ראשם בכך ואם היא רוצה לצאת יוציא ויתן כתו'. ובתשו' הגאוני' מצאתי ושכחתי שם הגאון והאשה שקובלת על בעלה א"א לדור עם אמך ואחיותך המחרפי' ומגדפי' אותי חייב הבעל להוציאה משם לגור בבית אחר ואם לאו יוציא ויתן כתו' דאמר קרא היא היתה אם כל חי לחיים נתנה ולא לצער גם את זאת חייב להוציא דודתו מן הבית שהיא מקנטרת ומקנטת אותה וגורמת המחלוקת ביניהם ולנהוג בה דרך כבוד ואם לאו ענוש יענש.
85
פ״ופב. ועל אבי הבחורה שהלוה לה לצורך בגדים אם קנתה בגדי' שדרך משפחתו [ומשפחתה] בכך ונמצא שמן הדין חייב והיא לותה בפירוש ע"מ לפרוע או אפי' בסתם שאז היא חייבת לפרוע חייב הבעל מדר' נתן דלא שייך התם למימר הניח מעותיו על קרן הצבי אמנם אם הבעל רוצה לשבע שחמיו הי' לו כל כך הרבה משלו ישבע כן ויפטור כדרך כל הנשבעי' שבתורה שנשבעי' ולא משלמי' ואם לא הלוה לה אלא סמך שיפרע הבעל שייך למימר הניח מעותיו על קרן הצבי כמו מי שהלך למדה"י ועמד א' ופרנס את אשתו דקיי"ל כחנן דאמ' [כתובות ק"ז ע"ב] הניח מעותיו על קרן הצבי ואין לחלק לענין בגדי' יתרים שאינם צריכי' כל כך בין אב לאחר אפי' מאן דמפליג בין אב לאח בירושלמי בפ' בתרא דכתו' דה"מ גבי מזונות שלא עלתה על דעתו שתמות בתו ברעב או לקוברה כדאי' בירושלמי ולא עלתה על דעתו שתהא מושלכת לכלבים אבל בגדי שבת ורגל שאין לה צורך גדול כל כך לא ושלום מאיר ב"ב זלה"ה.
86
פ״זפג. שאלה על ראובן שנתערב עבורו שמעון לגוי והתנה עם הגוי שאם לא יתן המעות עד יום פלוני שיאכל עליו בדין ערב היאך יש לו לפרע דמי אכילה אין פנאי להאריך בקצרה אשיבכם מיודעי. ראובן לא יפרע לשמעון אלא אכילה בינונית כדרך אכילת יהודים האוכל בבית יהודי דהיינו אכילה בינונית ומצומצמת שכן דרך [בני] אברהם יצחק ויעקב לרחם על חבריהם כ"ש זה העני אשר יצא מבית האסורים שהוא צריך רחמים ולא לאכול עליו באכזריות. הלכך אם הרבה שמעון לאכול באכזריות ומעדנים שלא כדרך שאר היהודי' המתערבים על חבריהם ומתוך כך [מונה] לו בעל הבית יפרע בעצמו כל העודף על האכילה בינונית אבל [אם] אכילה בינונית אבל אלא בעה"ב מונה לו שלא כדין ממ"נ ראובן לא יפרע אלא אכילה בינונית כדרך כל הארץ ושמעון יבוא לדין עם בעה"ב אם נראה לו שעושה לו שלא כדן ואפי' אם בעאה"ב יעביר הדרך על שמעון ראובן לא יפסיד דמצי א"ל לשמעון אתה הוא [שפשעת] דבעית לאתנויי. ושלום מב"ב ז"ל.
87
פ״חפד. תחזק ותאשש המקושט והמקושש, חבירי ה"ר פלוני בנא דמורי' בר אבהן [ובר] אוריין גבר מזויין דבר ששאלת לית דין צריך בשש, דדבר פשוט הוא אפי' הבת לא זכתה בממון זה דבמאי תזכה הרי לא זיכה לה דלא אמר זכי לה ואפי' תן לה לא אמר ואפי' אי הוי אמר לא זכתה ויכול לחזור בו דלא קיי"ל תן כזכי אלא בחוב אבל במתנה לא כמו שהוכיח ר"ת ספ"ק דגיטין (י"א ע"ב תוס' ד"ה כל) וכ"ש אביה דלא זכה דאפי' אי הוי אומר מעיקרא זכי לה להנשא בהן הרי גילה בדעתו דלא נתן אלא שתנשא בהן וכיון דמתה ולא ניסת הדרי זוזי למרייהו כדאמר פ' נערה (כתובות מ"ז ע"א) כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו ואפי' ר' נתן לא פליג אלא היכא שנתארס לפרש"י ור"ת בנשאת הא לאו הכי לא והכא לא נתארסה ולא נשאת כ"ע מודה דלא זכתה בהן ולא עלתה על דעתו אלא להשיאה בהן. ואפי' אם ראובן אביה עני דהאומר לעני מתנה אני נותן לך נעשה נדר הכא לא זכתה הבת כ"ש הוא [הבא] מכחה דלא זכה כי לא נתכוין אלא שתנשא בתן ואם בחייה היה מתרצה שיהו קוני' לה לפעמים בדבר מועט תכשיטין אין זו ראי' במאי נתרצה במאי דאתא לידיה במאי דלא אתא לידי' לא ושלום מב"ב זלה"ה.
88
פ״טפה. אין פנאי להאריך לכם פניני בקצרה אשיב הנראה בעיני המלמד שחלה יקח שכרו משלם דקיי"ל פ"ק דקידושי' (י"ז ע"א) ע"ע שחלה שלש ועבד שלש אין חייב להשלים [וכל] פועל שהשכיר עצמו לזמן דינו כע"ע לכל מילי מדאמר פ"ק דב"מ (י"ג ע"ב) גבי מציאת פועל לעצמו וכו' עד וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא כי לי בני ישראל עבדים ]אלמא] דלעבד עברי דמי וכן קבלתי מרבותי מצרפת ואין להקשות א"כ כל פועל המשכיר עצמו עובר בכי לי בני ישראל עבדי' ולא עבדי' לעבדי' לא קשה דלעולם אינו עובר אלא כשמוכר עצמו כעבד שאינו יוצא [אלא] בשש דמשנה שכר שכיר הוא דכתיב כי שלש שנים כימי שכיר הלכך כיון דאינו יוצא אלא משנה שכר שכיר או ביובל או קודם לשש בגרעון כסף הלכך עובר אבל בציר מהכי שכיר מקרי עבד לא מקרי מ"מ כל קולי דע"ע יש לו לשכיר מק"ו דע"ע. דע"ע עבד איסורא ואפ"ה אקיל בי' רחמנא [גבי' כ"ש] שכיר דלא עבד איסורא דיש לו קולא לענין לחזור בחצי היום כעבד שיוצא בגרעון כסף ולחלה מקצת הזמן ועבד מקצת הזמן שאין חייב להשלים ושלום מאיר ב"ב זלה"ה.
89
צ׳פו. לאה טוענת על ראובן שהלותה לו ליטר' למחצית שכר על משכנות ועל אמונתו וע"מ [שהוא] מלוה אותם על משכנות טובים וקבעה לו זמן ולבסוף בקש אותה שהיתה משאלת לו מעיל [של זוגתו שהשכין לה עם שאר בגדי' ונדר לה להחזיר אחר החג ולא החזיר לה לא מעיל] ולא מעות אלא ס' פשוטים וראובן משיב אמת כי הלותה ליטר' על אמונתי והמעיל והשאר בגדים שבידה הן פקדון גבה כי כעסתי עם חמותי ונתתי' לך לשמור והמעות לא קבלתי להלות אלא באשראי והנה לא פרעו לי לא משלי ולא משלך. לאה תשבע על המשכון שלה שכך הי' התנאי ביניהם שלא לחלותם זולתי על המשכנות ולא בהקפה א"כ אם שינה לפי דבריה והלוה אותם באשראי ונפסדו ישלם לה הקרן ועל אודות הריוח אם הי' נמצא הריוח בהקפה הי' צריך לתת לה גם מן השכר לפי התנאי שביניהם או פלג באגר או תילתא הכל כמו שפסק ר"י פרק הגוזל קמא (בבא קמא ק"ב ע"א וע"ב) גבי הנותן מעות לשלוחו לקח בהן חטים ולקח בהן שעורי' אם פחתו פחתו לו אם הותירו הותירו לאמצע. ואין להקשות ניהמני' לראובן שכך הי' התנאי להלות באשראי אם ירצה במגו דאי בעי אמר נאנסו בביתי הא ל"ק דכיון דאיהי מוחזקת במשכנות והיא טוענת שלותה על אותו משכון לא אמרי' מגו להוציא כמו שהוכיח ר"י פ"ק דב"מ (ב' ע"א תוס' ד"ה וזה) ואין להאריך, וראובן ישבע כמו כן אם יש ריוח שבועת אפוטרופי' ושותפי' הנשבעי' שלא בטענה ואם ימצא שום ריוח יתן לה חלקה כדפי' ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
90
צ״אפז. בקצרה אשיב הנראה בעיני דבהא לא עברה על תקיעת כפה שגילתה בדעתה שהיא [עתה] מתחרטת ומצטערת על מה שתקעה כפה לקבל גט דאין זה אלא גילוידעתה בעלמא ורבותינו שבשפירא שמעכבי' בהסכמת' לאו שליחות' דידה קעבדי דלא עדיפא הא מלתא דשריא במודר הנאה מחבירו לומר כל הזן אינו מפסיד (נדרי' מ"ג ע"א וכתו' ע"ב) או לילך אצל חנוני הרגיל אצלו ולומר איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה נותן לו והוא נוטל מזה. ואע"ג דההולך אצל חנוני הזן אע"ג דרגיל אצלו ובודאי יעשה ואם המודר פורע לו [נראה] כמצוהו שיעשה אפ"ה אמרי' לאו שלחותי' עביד ושרי כ"ש זאת שאמרה בווירמש"א ונשמעו דבריה בשפיר"א דלאו שליחות' דידה קא עבדי ועכבה זו אינה ממנה הלכך אינה חייבת לשלם הקנס ושלום מב"ב זלה"ה.
91
צ״בפח. לנסך אין פנאי מחמד לבי ועיני אלופי ומיודעי ה"ר יצחק הלוי, באתי בקצרה. על ספר שנגנב לראובן ונמכר לשמעון בזקוק ושוב נגנב לשמעון ונמכר ללוי בזקוק ובאו ראובן ושמעון והכירהו ביד לוי אם יצא לראובן שם גניבה בעיר והוא בעה"ב שאין עשוי למכור כליו או אפי' עשוי למכור כליו [אי] ראו מחתרת חתורה בתוך ביתו כו' כדמפרש פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ד ע"ב) ישבע לוי כמה הוציא ויטול ויחזור הספ' לראובן הוא בעליו הראשון דכיון דלא שמעי' דאייאש וליכא יאוש ושינוי רשות הדר ליה דשמעון ולוי במאי קנאהו ונהי דכי איתי' ביד שמעון [עבדי'] תקנת השוק וישבע כמה הוציא ויטול [ה"מ כשהוא בידו] דלא מפקי' מיני' כיון דאנוס הוא לא מגנב מפורסם זבני' ולא ידע דגנוב הוא אבל השתא [דאשתכח] ביד לוי ומלוי הוא דמפקי' ולא משמעון יחזור הספר לבעליו דהיינו ראובן ולשמעון לא יהבי' מידי ושמעון יחזור על הגנב אם ימצא ואם לא ימצא הגנב הניח שמעון מעותיו על קרן הצבי וכל דיינא דלא דיין כה"ג לאו דיינא הוא ולא היה פנאי להאריך ושלום מב"ב זלה"ה.
92
צ״גפט. וששאלת אם צריך לערב בחצרות היכא שנשתתפו במבוי לא צריך כדמשמע פ' הדר (עירובין ע"ב ע"א) [כר'] יוחנן דהלכתא כותי' לגבי דרבא דאמר נהגו העם כר"מ דאמר מערבי' בחצרות ומשתתפי' במבון וכל היכא [דאמרי'] נהגו אורויי לא [מורינן] הלכך לא צריך [אלא] שיתוף לחוד והעושה שניהם מברך ברכה לבטלה ואתה תעלה מעלה מעטלה כנ' מב"ב זלה"ה.
93
צ״דצ. וששאלת על חזן השוחט ובודק לקהל והשכירהו לכך והקצבים אינם מניחים אותו לבדוק מחמת שהוא שוהה יותר מדאי בבדיקתו ודרך טבחי גוים להקפיד. נראה דלא גרע מגניבה ואבידה דגניבה אע"ג דקרובה לאונס כדאי' פ' [השואל] (צ"ד ע"ב) אפ"ה חזינן פ' הזהב (בבא מציעא נ"ח ע"א) בני העיר ששלחו שקליהם ונגנבו או אבדו כו' עד נשבעי' ליטול שכרן ופריך הא נגנבו או שאבדו קתני וש"ש בגניבה ואבידה חיובי מיחייב והכא נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהו ליפסוד ומשני נגנבו בלסטים מזויין אבדו [שטבעה ספינתו במים] אלמא בגנבה ואבדה ש"ש מפסיד אגרא וכן משמע בתר הכי גבי השוכר את הפועל לשמור את הפרה ואת התינוק ואת הזרעים הלכך מפסיד שכרו אי לא מפייס הקצבים [ועלי' דידי'] רמיא לפייסינהוכיון דקפדי דבר שכיו"ב מקפידי' טבחי גוים אבל אם מקפידי' בדבר שאין טבחי גוים מקפידי' כיו"ב כלל וכלל ומעולם לא שמע אדם שיקפידו בכך דמי לאונסי' כי ההוא דהזהב נגנבו בלסטי' מזויין אבדו [טבעה] ספינתו בים ולא מפסיד אגרא בכך. ואם אין דרך להקפיד שאר טבחי גוים ממקום שהבודק שם ודרך אותם טבחים שבעירכם להקפיד בכך וידוע לקהל שהם מקפידי' בכך איבעי לקהל לאתנויי ואי לא אתנו בהדי' פסידא דידהו הוי ויהיבנא ליה כפועל בטל לפי שידעו מנהג המקום והוא לא ידע כדאמר פ' האומני' (ע"ו ע"ב) [האי] מאן דאגיר אגירא לרפקה ומלאי ארעא מ"א אי סיירי לארעא מאורתא פסידא דפועלים לא סיירי מאורתא פסידא דבעה"ב ויהיב להו כפועל בטל לפי שבעה"ב יש לו לידע כשהנהר מתגבר ונכנס בחריצי שדהו שאינה צריכה להשקותה והפועלים אין להם לידע אם יש חריצים שהנהר נכנס לתוכו אם לאו. ועוד ראי' לדברינו מדגרסי' התם (ע"ז ע"א) האי מאן דאגר אגירא לדוולא ופסק נהרא [בפלגא] דיומא אי לא הוי רגיל דפסיק פסידא דפועלים כו' דכיון דבערבית לא הי' לו לידע יותר מפועלים פסידא דפועלים להפסיד שכרו ולא מצי למימר אנא הא קאימנא להשקותו והא ליכא מיא ואע"ג דלאו פשיעה היא כיון דאונס לא הוי אלא לגנבה ואבדה דמי דזימני' דשכיח קצת הוא פסידא דפועלים הוי להפסיד שכרן. ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
94
צ״הצא. ראובן תבע את שמעון לדין וטעם העמדתי לך משכונות ורצוני לפדות' והשיב נחלט בידי כי הלויתיך עד יום אחד לפדותו או לחלוט ובקשתני עד זמן אחר ואמרת קני מעכשיו אם לא אפדנו עד זמן הקצוב בינינו [והלה] אומר לא יצא מפי קנה מעכשיו. הורה הר"ם ז"ל אע"ג דבעלמא הוי אסמכתא ולא קניא [הכא קנה] כיון שהוא תופס משכון וגם עשה עמו טובה שהלוהו וישבע שמעון שראובן אמר קני מעכשיו ויהא המשכון שלו וראי' מהא דאמ' באיהו נשך (ס"ו ע"א) גבי מתני' הלוהו על שדהו וכו' [ורב נחמן] אמר אפי' לאחר מתן מעות קנה הכל ומסיק דאמר קני מעכשיו וכך פר"י התם.
95
צ״וצב. מעת גלינו מעל שלחן מהר"ם שוב אין לנו פה להשיב כי רבו מחלוקת בישראל הללו מטמאי' והללו מטהרי' ונעשה תורה בשתי תורות לכן נמנינו להלך אחר ב"ד יפה אחר מהר"ם לרוטנבורג להאיר עינינו. על אודות ראובן הטוען על שמעון קבעת צינור בקרקע המקלח בי מימי גשמים וגם שופכים של חצרך ואותו צינור של אבנים הוא וקבוע בחצרך סמוך לביתי ממש אצל כותל ביתי וכותל ביתי הוא של עצים וכשקבעת אותו צינור ערערתי עליו וכתבת לי חתימתך שכל היזק שבא לידי מחמתך [עליך] לסלק והנה פעמים ושלש העמדתי [עדים שראו] שהיו הגשמי' מרובי' שהיו השופכי' הולכים לביתי ועתה אני רוצה שתסיר אותו מאת כותלי ותרחיקנו שלא יזיקני כי כשזוחלי' מרובי' נכנסי' לביתי ובמרתף שלי ואיני יכול לקבול עליך בכל פעם והשיב שמעון אמת שהוא חתימתי לסלק לך כל ההפסד שיבא לך מחמת צינורי אבל לסלקו לגמרי לא אשמע כי רצוני לבנות בתוך שלי מה שאני חפץ ואמת שפעם אחת נשבר הצינור ויצאו המים דרך אותה שבירה ונכנסו בביתך ומיד [תקנתיו] שלא הזיקך ואם יזיקך יותר אתקננו כאשר יאמרו ב"ד אבל לא אסלקנו ועתה יורנו מורינו עם מי הדין בראיות ברורות. ועוד תאיר עינינו על אודות בתי החורף שמחממות הערלות בשבת בלא ציוי אך מדעתם אם יש מכשול ועון מזה. ואם יש לשתוק ולהניח לעשות רצונם משום תענוג שבת הכל תבאר. ושלום מנחם בר' דוד. הלל בר' עזריאל.
96
צ״זתשובה אלה שני בני היצהר, המשכיים יזהירו כזוהר, וכעצם השמים לטוהר, מה לכם לשתות מי נהר, בארץ עיינות תהומות יוצאי' בבקעה ובחר, אך כי היכי דלימטו שיבא מכשורא. (סנהדרין ז' ע"ב) ששאלתם על שמעון שתיקן צינור של אבנים בקרקעו אצל כותל של ראובן של עצים וראובן טוען שמזיקו כשרבים נוטפי' על הזוחלי' ונכנסי' בביתו נראה דאם שמעון הרחיק ג' טפחים מראובן דאין לו להרחיק טפי אע"פ שמימיו מזיקי' [לראובן] ונכנסי' לביו דעל הניזק להרחיק עצמו ולגדור בפניהם כדאמר בפ' הבית והעלייה (בבא מציעא קי"ז ע"א) הנהו בי תרי דהוי דיירי [חד עילאי וחד תתאי איפחת מעזיבה כי משי עלאי אזלו ומזקי לתתאי] וכו' עד [ור' אלעי משום ר' חייא בר יוסי אמר התחתון מתקן] ומסיק דסבר כר' יוסי ומיהו ג' טפחי' צריך להרחיק דכל מידי דמתונא קשה לכותל ותנן (ר"פ לא יחפור י"ז ע"א) מרחיקי' את המלח ואת הזבל ואת הסיד ואת הסלעים מן הכותל ג' טפחים וה"ה לכל מידי דמתונא כדאמ' בגמ' פ' לא יחפור (בבא בתרא י"ט ע"א) ותנא דידן לתני חול ולוקמא במתונא ומשני הא תני לי' אמת המים אלמא דאמת המים ונברכת הכובסים ישיח ומערות דקתני ברישא גבי כותל [טיח לאו דוקא דה"ה] דיש לו להרחיק מכותל בנין. ותנא ברישא וה"ה בסיפא ותנא מיא ואע"ג דלא קבעי יש להרחיק ג' טפחים מדקתני נברכת וכן משמע מדפריך מחרישה תיפוק לי' משום זרעים תיפוק לי' משום מיא [אלמא כיון דצריכי להשקותם אע"ג דלא קביעי מיא] תדיר יש לו להרחיק וכ"ש בנדון זה דבקיעי טפי וכן משמע בתר הכי דמרחיקי' מי רגלים מן הכותל ג' טפחים [בשופכין] אלמא דאפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן ואין ללק משום דהתם שופכים בידים דהוי גירי דיליה דהא ליתא דאפי' ממילא גזרו לרחיק כדאמר (שם כ"ב ע"ב) מרחיקי' את הסולם לימא מתני' דלא כר' יוסי ומשני אפי' תימא ר"י ומודה ר"י בגירי דיליה וזימנין [דבהדי דמנח לי' יתבה בחור] וקפצה ה"נ זימני' שהצינור נפלה בו מפולת עפר וצרורות והוא מנקר אותו ונמצא מקרב המים בידים על הכותל דהיינו גירי דיליה. ועוד בלאו מים יש לו להרחיק ג' טפחים חפירת הצינור מן הכותל דכל מרא ומרא דקא מהי קא מרפי [לארעא ומרע לאשיתיה] וכבר הוכחתי דכי היכי דלא יחפור אצל כותל בורו ה"ה דלא יחפור אצל כותל בנין ועוד שצריך להרחיק ג' טפחים משום החול והסיד שהצינור עשוי בו ופר"ח דאפי' ר' יוסי מודה במתני' לבד מהני דפליג בהדי' תדע מדלא פריך אהנך דרישא לימא מתני' דלא כר"י כדפרי' גבי סולם ש"מ דכולהו מודו. ומה שטען ראובן שאם יזיק ישלם הזיקו אפ"ה יש לו להרחיק דתנן (ב"ב כ' ע"ב). היה מעמידו בעלייה עד שיהא תחתיו מעזיבה ג' טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק אלמא [אע"ג] דמשלם הזיקו צריך להרחיק שזה יכול לומר איני חפץ בך לתובעך בדין ה"נ יכול לומר שמא יפול הכותל מחמת מימיך ולא מצינו שאטרח. מיהו אם נתן לו רשות לסמוך ע"פ שלא החזיק ג' שנים לאלתר הוי חזקה [כדפי' רש"י] בפ"ק דב"ב (ו' ע"א) גבי אחזיק להורדי וכל הני חזקות אינן של ג' שנים דלא שייך ג' שני חזקה אלא כשמחזיק בקרקע חבירו אבל הכא תשמיש בעלמא שמשתמש בשל חבירו ובשעה אחת שנשתמש בפניו ושתק הוי חזקה וכגון שטען מכר לי או נתן לי מתנה כה תשמיש זה דהוי חזקה שיש עמה טענה ואם אמר מכר או נתן לי צריך לשבע היסת כמו שפר"י ורב האי ז"ל [מההוא] דאמ' בפ' הכותב (כתובות פ"ז ע"ב) דתקנו שבועה על הקרקעות מדבנן וכפר"י בשמעת' דרבה בר שרשם (ב"ב ל"ג ע"א) ודלא כפי' רבינו שמואל ואין להאריך. ומ"ש לעיל שיש להרחיק ג' טפחים אין להקשות ה"מ בכותל לבנים כדמפ' פ' לא יחפור (בבא בתרא י"ט ע"ב) דהא ליתא דכ"ש של עצים שהוא חלש משל לבנים [כדמשמע] פ"ק דב"ב (ב' ע"א) דשל לבנים [וכפוסים] הוי ד' טפחי' ודומה קצת לשל אבנים וכן משמע בקרא לבנים נפלו גזית נבנה. וששאלת על הגויות המחממות בית החורף בשבת בצרפת היו נוהגי' היתר בבית מורי ואמר שרבי' יעקב דאורליינ"ש התיר אפי' לומר לגוי לתקן האש משום חולה שאין בו סכנה [דאומר] לגוי [ועושה] והכל חולי' אצל האש לישב בקרירות. אמנם במלכותינו נ"ל לאסור משום דברים המותרים ואחרי' נוהגי' בהן איסור שנהגו משום חומרא ופרישות שלא לישב בבית החורף שהוחם בשבת אי אתה רשאי להתירן בפניהם וגם מחיתי לשפחותי פעמים ושלש שלא להחם והרגשתי שהיתה מתחממת בצנעה ועשיתי לי' מסגרת בכל ע"ש אני סוגרו ואניחו סגור עד מוצאי בת. מאיר בר' ברוך.
97
צ״חצג. ברכות יעטה מורה, ונצר משרשיו יפרה יתיר ידין יורה וכי כמוהו מורה, ומי אנכי בא עד הלום בער מאיש ולא בינת אדם לי ולא לכל זאת הוצרכת ענותך תרבני וקורא אני עליך שרים עצרו במילים מה"ר יצחק. ושרי לי מורי אם לא כתבתי לך לפי כבודך כי לא היה לי פנאי, ובקצרה אשיב הנראה בעיני. כי יהודה פשע וחייב לשלם כי לא הי' לפטור הערבים עד שהי' נודע לו בבירור שנתרצו שמעון ולוי [לפוטרם] ואפי' [אדיוקנא] לא סמכי' וכ"ש אכתב מזוייף ואדם מועד לעולם בין במזיד (ב"ק י"ז ע"א) כו'. ואע"ג דהערבי' נדרו לשלשתן [והשנים] עדיין לא [פטרו] הערבי' אפ"ה [השלישי חייב] דבקל הוא יכול לפשוע בממון ישראל נגד הגוים כתוא מכמר וגו' וכיון שישראל גורם לחבירו הפסד אע"פ שמן הדין אינם פטורים כיון [שהשלה] לא פטרם אפ"ה חייב דכל בידי גוים ברי הזיקא אפי' שלא מן הדין וראי' [ממסור] וקל להבין. ואע"פ [שהוא לא צוה] להחזיר הערבון מ"מ אחרי שידע בדבר שהי' להם להחזיר הערבון עפ"י כתב של יעקב אביו וידע כמו כן שאביו שלח כבר כתב להחזיר הערבון איבעי ליה לאסוקי דעתי' שלא לפטור הערבי' בכתב מזוייף כדי שלא יהא שמעון ולוי קרחים מכאן ומכאן [ואם] בשעה שפטר הערבי' עדיין לא החזירו שמעון ולוי הערבון אז אין לו לשלם אלא מה שהחוב היה שוה יותר על הערבון. אבל אם כבר הוחזר הערבון ואז פטרו הערבי' אז יש [ליהודא לשלם כפי מה שישומו אותו ולא כל דמי החוב] אלא אומדי' כמה אדם הי' [נותן] עבור החוב זה ישלם ולא יותר כדאמ' בפ"ק דמכות (ג' ע"א) [מעידין אנו ארת איש] פלוני שגירש את אשתו כו' עד אומדי' כמה אדם רוצה לתן בכתו' של זו אם נתארמלה או נתגרשה או אם מתה יירשנה בעלה [וקתני] סיפא כה"ג מעידי' [אנו] באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז ע"מ לתנם לו עד ל' יום ואמדי' כמה אדם רוצה לתן שיהו בידו אלף זוז אלמא אמדי' ה"נ אמדי' ומשלם יהודא כל שוה החוב ואע"פ שגם אביו פטר את הערבי' הרי תחלה התנה אביו להיות פטור אפי' בפשיעה וכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי כיון דהאי כולי' הזיקא עביד [והאי כולי' הזיקא עביד] דהלכה כר' נתן דאמר בפ' הפרה (נ"ג ע"א) גבי שור שדחף את חבירו דר"נ דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא ול"ל דר"נ לא אמר אלא גבי בור משום טעמא תוראי בבירך אשכחתי' ומאי דל"ל לאישתלומי מבעל השור [משתלמנא] מינך כדאמ' פ"ק דב"ק (י"ג ע"א) כדפרי' ר"י התם דע"כ ההוא חילוקא דיחויא בעלמא הוא שהרי בפ' הפרה (נ"ג ע"א וע"ב) אמרי' אפי' בשור ושור כל היכא דליכא לאישתלומי כו' כמו בשור ובור וה"נ בנדון זה כל חד וחד כולי' הזיקא עבד דאיזה מהם שהו' פטרו את הערבי' הי' מקלקל החוב וברי הזיקא כתוא מכמר כדפי' לעיל ואתה תעלה מעלה מעלה כנ' אהו' מאיר בר' ברוך זלה"ה.
98
צ״טצד. ששאלתם על היהודים ההולכי' בדרכי' ומוליכי' כסף וזהב ותופדי' אותו באבנט אם מותר להוליכו בשבת. דע לך שהוא אסור דתנן בפ' המצניע (שבת צ"ב ע"א) בפונדתו ובשפת חלוקו פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
99
ק׳צה. ששאלת על מי שרגיל להתענות בכל שנה תעניות שלפני ר"ה ושבין ר"ה ליוה"כ או מי שרגיל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מי"ז בתמוז עד ט' באב ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא א"ל קרובי מורי ה"ר יודא כהן ז"ל שצריך ג' הדיוטות שיתיו לו וראייתו מפ' ב' דנדרים (ט"ז ע"א) דברים המותרים ואחרי' נהגו בהן איסור א"א רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו וכן משמע בירושלמי פ' מקום שנהגו (הלכה א') דהוי כמו נדר ונשאל לחכם ומתיר לו ואין פנאי להאריך. מאיר בר' ברוך זלה"ה.
100
ק״אצו. על בית הכסא העומדות בקיר חומת העיר והצואה נופלת בתוך החפירה המקפת את העיר שהיא יתירה [מבית] סאתים שלא הוקף לדירה יש לדקדק אם הבית הכסא [עומדת] למעלה מעשרה הרי הצואה נופלת מרה"י לכרמלית דרך מקום פטור דהא חפירה כרמלית היא כיון דהויא יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה [ואויר] כרמלית למעלה מי' מקום פטור הוא כדאמר בפ"ק דשבת (ז' ע"א) כרמלית תופסת עד עשרה אבל למעלה מעשרה מקום פטור הוא ואקילו ביה רבנן מקולי רה"י ומקולי רה"ר [ואי] הלכתא כרב דימי דשרי להחליף ברשיות דרבנן פ' כיצד משתתפי' (ע"ז ע"א ופ"ו ע"ב) כגון מרה"י לכרמלית או איפכא דרך מקום פטור וברשויות דאו' אסור להחליף כגון מרה"י לרה"ר וא"כ הכא נמי שרי אע"ג דליכא מחיצות עד הקרקע אע"ג דזעירי פליג עלי' דר"ד ואסר התם להחלף אפי' רשויות דרבנן הא אמרי' הלכתא כרב דימי דבשל סופרי' הלך אחר המיקל א"כ ה"נ שרי ואפי' את"ל הלכה כזעירי כדאמ' בפ' בתרא דעירובי' (ק"א ע"ב) בשמעת' דשערי גנה כו' ש"מ תלת כו' עד ש"מ איתא לדרב דימי דאמר מקום שאין בו ד' [על ד'] מותר לבני רה"י ולבני רה"ר לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו ומדקאמר ש"מ סתמא משמע דהכי הלכתא והתם הוי להחליף ברשויות דרבנן כמו שמוכחת השמועה אלמא דאפי' ברשויות דרבנן [אוסר והאי דקאמר ש"מ מדרבנן איתא לדרב דימי לאו דוקא הוא דהא ר"ד שרי להחליף ברשות דרבנן] כדפי' אלא ה"ק איתא לדר"ד ועדיפא מדר"ד דאיהו אסר אפי' ברשויות דרבנן והיינו כזעירי והא דנקיט רב דימי משום דמתאמר' בתלמודא והשתא אפי' אי הוי הלכתא כזעירי ל"מ אם הבית הכסא כך שהצואה נופלת על שיני הכותל אע"פ שאח"כ מתגלגלת ונופלת בכרמלית מותר דכחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן [אלא] אפי' אינה נפלת על שיני הכותל אלא יש דף או מידי אחרינא נגד פי הנקב בסמוך לו מתחתיו בתוך ג' דהו"ל חורי רה"י והצואה נופלת עליו ומשם מתגלגלת ונופלת כחו הוא [ובכרמלית לא גזרו רבנן כדאי' בהזורק בשבת (ק' ע"ב)] גבי ספינה שופין היכא שדו להו ומשני אדופני ספינה ופריך והא איכא כחו ומשני כחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן והכי אי' בשילהי תולין (שבת קמ"א ע"א) מאן דסחי [במיא לגנוב] נפשי' ברישא והדר לסלק כו' עד כי קא נחית נמי [קא דחי כחו ד' אמות] ואסור ומשני כחו בכרמלית לא גזור בי' רבנן. אבל מטעם מחיצה תלויה אין להתיר כגון שיש מחיצה עשרה סביב הנקב בין בלמעלה בין בלמטה דאין מחיצה תלוי' מתרת אלא במים קל הוא שהקילו חכמי' במים משום דבקיעת דגים לא שמיה בקיעה כדאי' בהזורק (ק"א ע"א) ואין להתיר נמי ע"י עשיית עוקא פי' גומא כנגד פי הנקב עומקה י' ורחבה ד' השתא נפלו שופכי' מרה"י לרה"י ואפי' נתמלה העוקא מע"ש אמרי' פ' כיצד משתתפי' (פ"ח ע"ב) אחת לי עוקא ואחת לי גיסטרא [ועריבה] אע"פ שנתמלאו מים מע"ש שופכי' לתוכה מים בשבת דה"מ מיא דלא מבטלו מחיצתא ותיימי מיא אבל מי רגלים וצואה מבטלי מחיצותא דלא עדיפי מפירות דאמר בהזורק (ק' ע"א) בור ברה"ר עמוק' עשרה ורחב' ארבע מלא' מים וזרק לתוכה חייב מלא' פירות פטור מ"ט מיא לא מבטלי מחיצותא פירות מבטלי מחיצותא. ועל מה שכתבתי שהצואה נופלת על [צדי] הכותל או על דף אחר העשוי מתחתיו ושוב מתגלגל ונופל למטה שהוא מותר משום כוח בכרמלית, אין להקשות מהא דאמר פ' כיצד כשתתפי' (פ"ח ע"א) גזוזטרא שהיא למעלה מן המים דשרי' ע"י מחיצה תלוי' למלאות ואי' בגמרא ל"ש אלא למלאות אבל לשפוך אסור אלמא אע"ג דאיכא מחיצה תלוי' המתרת כנגדה מ"מ אסור כיון דלבסוף נפול לאבראי חוץ למחיצה י"ל דהלכתא כאיכא דאמרי דאפי' לשפוך נמי שרי משוך דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכפר"י ולפר"ת נמי שרי אע"ג דאסר בגזוזטרא משום דסמוך לבתם דשכיחי בה רבים מ"מ [הכא] שרי אפי' ללישנא קמא דאסר לשפוך דהתם הוא מתכוין לאותה דחייה שיצאו המים לחוץ כדי שלא יתלכלכו המים כנגד פי הגזוזטרא שהוא חפץ למלאות מהם ולשתותם וכ"ש לא"ד דשרו לשפוך אע"פ דבודאי נפקי לבראי וניחא לי' דניפקו לבראי כ"ש הכא דלא חייש אי נפלי לתחת לאלתר או לא רק שיעשה צרעיו. ועוד הי' נראה לומר דאפי' אם הצואה נופלת להדי' מלמעלה למטה דמותר דהיכא דא"א בענין אחר כגון נשבר הדף בשבת שתיקן כנגד פי הנקב שהצואה נופלת עליו משום גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה שבלאו לא תסור (ברכות י"ט ע"ב) ה"נ שרי מרה"י לרה"ר וכן פי' רבינו שמשון פ' לולב הגזול (סוכה ל"ו ע"ב) גבי אבנים מקורזלות מותר להכניסו לבית הכסא בשבת ופי' מדקאמר מותר להכניס אלמא מחוץ למחיצה לתוך המחיצה קאמר דהיינו מן הבקעה שהיא כרמלית לתוך המחיצה שהיא רה"י ודלא כפרש"י. ושוב כ' ר"ש דשמא אף לדידן שרי כיון דנפישי בני הבית [ומתירא] שאם יכניסו מבע"י [יקנחו בה] ואף די"ל דדוקא לדידהו שהי' להם בה"כ בשדה קבוע א"צ להכניסן מבע"י משום טירחא אבל לדידן שבה"כ קבוע בבית אסור מכרמלית לרה"י אא"כ הכניסן מבע"י והשתא אמר ר"ש אע"פ שלפי מ"ש מותר להכניס אבנים מכרמלית לרה"י בשבת לדידהו שאין בתי כסאות שלהן אלא בשדות וא"כ לפ"ז הי' מותר בכל שבת ואפי' לכתחלה לפנות באותן בתי כסאות שנופלים לחפירת העיר בלא שום תיקון כדפי' שהרי אין לאסור לכתחלה כיון דבידו לבנות בה"כ בחצירו דא"כ בימיהם נמי למה התירו להכניס בכל שבת אבנים מקורזלות מכרמלית לרה"י משום דלא מצי להכניסן מבע"י כי בני אדם יקחום והלא יכול לעשות לעצמו ביה"כ בדלתים ובריח ששום אדם לא יפנה שם אלא הוא ויסגור בחותם צר ויכניס האבנים מבע"י א"נ לאחר שעשה צרכיו ירחץ נקביו במים ולא יצטרך לא לטלל האבנים בשבת ולא להכניסם מכרמלית לרה"י או יזמנם מבע"י ויכניסם לבה"כ ולא יסמוך ע"ז להכניס לכתחלה בשבת אלא כולי האי לא אטרוחי רבנן במלתא דכבוד הבריות באיסור דדבריהם ה"נ לא אטרוחי ליה לבנות בשביל זה שום בנין. מיהו לא הי' להתיר לכתחלה דבר זה כיון דאפשר בתקנה כל דהו בדף אחר מיהו נקוט פלגא בידך דהיכא דנשבר התיקון בשבת דמותר [לאותו] שבת בלא דף אפי' לכתחלה משום כבוד הבריות ושוב מצאתי שר"י הצריך לעשות קנה קנה פחות מג' בקרקע בגובה י' ושמא לא הצריך אלא לכתחלה ודבר פשוט הוא דקנה קנה פחות מג' שרי אלא ברוב מקומות לא הי' נותני' רשות ליהודי לעשותה בתוך החפורה אז יכול [לעשות] תקנה בדף כדפי' לעיל. וצורינו יאיר עינינו במאור תורתו מב"ב זלה"ה.
101
ק״בצז. אלופי ומיודעי הר' אלעזר כהן. בקצרה אשיב כי יש בירושלמי (פ' אע"פ ה"א) פסיקתא דרב גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך דוקא כשהאב פוסק אבל אם שאר קרובים [פוסקים] לא ואפי' אב נמי לא אמר' אלא בנישואין ראשוני' מיהו אם אחותו היתה ענייה כשפסק לה אז הוא ]חייב] משום צדקה [דאמרי' ר"ה ו' ע"א] בפיך זו צדקה וממשכנין על הצדקה דלא יהו אלא אחר כדאמר בירושלמי אבל לעני נעשה נדר. ושלום מאיר בר' ברוך.
102
ק״גצח. חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר וחלילה [לי] להתיר מה שאסר מהר"ר חזקי' ואם הייתי בפניו. הייתי נושא ונותן עמו כי קשה לי על דבריו דהא קיי"ל (קידושין פ"א ע"א) אין אוסרי' על היחוד ואין אוסרי' אלא בקינוי וסתירה או משיראו דרך המנאפים ששוכבים בקירוב בשר אבל משישמעו אותם מנאפי' לא שמענו כי מה שמועה שייך במנאפי' אם שמענו אותם מנשמי' מה בכך שמא היו משתגעין יחד דרך שחוק ולא אסרי' דהא אפי' דבר מכוער לא אסרי' כגון רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר (יבמות כ"ד ע"ב) דהול"ל אם לא הסירתו מעליה לזנות למה היתה מסירה אותו וכן כל שאר דברים מכוערים דקא חשיב (שם) דיש רגלים לדבר טובא אפ"ה אם אין עדים שראו דבר מכוער לא אסרי' עליה בראיי' כ"ש בהא שיש לתלות שלא היה שם אלא מיעוך שדיים ושגעון ומן השגעון הזה הוי משתמע קול גניחותיהו ואני חדשתי חידוש גדול באותה שמועה ליישב דברי השאלתות ואני איני מתירה כלל עד שיתרפא מהר"ח ואבחנה דבר עמו ואין להאריך ושלום מאיר בר' ברך זלה"ה.
103
ק״דצט. אלמנה שתבעה משמעון להשיב לה פקדון שהפקיד בעלה בידו והשיב שמעון שבעלה צוהו לתתן לבתו שהיתה עמו בשעה שהפקיד אם ימות [והיא אמרה] שאותה הבת מתה קודם שמת הוא והנפקד אמר שאין את יודע איזה מהן מת קודם כי שמא מת הוא תחלה וזכתה היא וכשמתה היא זכו בניה והשיב מהר"ם דנראה דהאשה גובה כתובתה או מזונותיה מן הפקדון ואפי' אם היתה הבת עדין בחיים אין לה בפקדון כלום דכיון דהוא לא נתן לבת אלא במתנת שכ"מ [אם] ימות הו"ל מתנת שכ"מ וכמו מצוה מחמת מיתה ואע"פ שבריא הי' באותה שעה שציוה כן כדאמר פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ח ע"ב) איזה מתנת בריא שהיא כמתנת שכ"מ כל שכתב בה מהיום ולאחר מיתה וכו' וכ"ש היכא דלא אמר מהיום כגון הכא דלא אמר אלא לכשימות וכיון דהוי מתנת שכ"מ אשה גובה פורנא ממתנת שכ"מ כדמשמע פ' נושאין (צ"ט ע"א) גבי יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה ולכל הפחות איכא לאוקמי במתנת שכ"מ ואפי' ממתנת בריא מספקא לר"י אם גובה ממנה. ומיהו הכי הוי מסקנא דממתנת בריא אינה גובה וממתנת שכ"מ גובה ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
104
ק״הק. צור ישראל יואל, לתת ידך לאל, הה"ר שלומיאל, כנפש השואל, ודורש שלומך [ובקצרה] אשיב מפני הטרדה. יפה כתבת לאסור המאכל שליבנו בביצה [שנולדה ביו"ט] משום דהוי' דבר שיש לו מתירי' וכ"פ רבי' אבי"ה ז"ל. ומאי דקשי' [מההוא] דחולין (צ"ט ע"א) [ומההוא] דמס' עורלה (פ"ב משנה י') דתבלין שנים ושלשה שמות מצטרפי' אלמא דצריכי צירוף וצריכי שיעור לתבל ולא אמרי' כיון דלטעמא עעבידי טעמא לא בטיל י"ל דהתם איירי שנפלו לתוך תבלין של חוין ולא לתוך הקדרה דודאי תבלין לתוך [תבלין] לאו [לטעמא] עבידי וכן משמע בפ' בתרא דע"ז (ס"ו ע"א) וההוא דשאור (שם מ"ט ע"א) דאמרי' אין אוסר עד שיהא בו כדי להחמיץ לא קשי' דאע"ג דשאור לטעמא עבידי ולא בטיל ה"מ שיש בו כדי לחמץ אע"פ שיש מן ההיתר יותר מס' כיו דלטעמא עבידי לא בטיל אבל אם אין בו כדי להחמיץ בטל וכן יש לפרש גבי תבלין דבעי' שיהא בו כדי לתבל] וק"ל. מאיר בר' ברוך זלה"ה. ועל אודות הישוב [אם] שמעון ובניו טועני' חזקה שיש עמה טענה אז יש להם כח בישוב לגור שם [ולמחות] לכל מי שיבא לגור שם בלא רשות. אך אם ראובן יביא עדי' שהם מסורות ולפיכך לא היה רשאי למחולת [אין להם] חזקה משום דגזלן אין לו חזקה (ב"ב מ"ז ע"א) דאי לאו דאודו ליה הוי ממטי לי' ולחמרי' לשחוור אבל אם שמעון הוא מסור ובניו אינם מסורו' אז יש לבנים חזקה דבן גזלן יש לו חזקה היכא דאתא בטענת נפשי' ולא מכח אביו (ב"ב שם) ה"נ דבניו טועני' חזקה שיש עמה טענה יש להם חזקה. ושאר הדברי' ששאלתני לא אשיבך כי כבר נפסק הדין עפ"י גדולים ואין להרהר ואין לפקפק כי הם יודעי' מאיזה טעם פסקו ושלום מאיר ב"ב. ומה שכתבת' על החומץ [למה- לא יבטל מי עדיף מעיקרא כשהיה יין שאור של תרומה יוכיח דמעיקרא קודם שנעשה שאור בטל בק"א והשתא לא בטל אלא טעמא משום דמעיקרא לא עביד לטעמא כולי האי וקל להבין מאיר ברבי ברוך זלה"ה.
105
ק״וקא. משחך השם שמן ששון מחבירך, ברור מללו תומיך ואוריך, לא נפל א' מדבריך, ומי ישדד עמקים אחריך שקט תהיה על שמריך מורי הר' משה. אדוני שאל את עבדו על אודות שמעון אם יש עדים שבקש את ראובן [להתיר] לו את הישוב שנה אז נ"ל דהפסיד ישובו והודה שיאן לו ישוב או שמחל לו [כח] ישובו וראי' מפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל"ה ע"ב) אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופר"ח אם יש עדים דיהב לי' לוקח למארי ארעא צנא דפירי דורון להוליכו לביתו נתברר שאכילת פירות ללוקח ומדידי' יהיב לה למוכר עכ"ל וטעם משום דאם איתא שהקרקע של מערער לא הי' מקבל שהי' מתיר לו ישוב ולא דמי להא דאמר התם עביד איניש דזבין דיני' [ה"מ היכא דא"ל זבנה ניהלי' כל הקרקע עביד אינש דזבין דיני' שלא יתרעם עוד על הקרקע אבל] לא [עביד אינש דזבין מגמלא אוניה דכ"ש דכשיקנה דבר מועט משכנגדו שיחזיק הלה בטענתו ויחזיק במותר ולא יחזיר לו השאר ואע"פ שרשב"ם פי' שם פי' אחר כדאי הוא ר"ח לסמוך עליו בכל מקום] ושלום מאיר בר' ברוך.
106
ק״זתשובה לבני ווינא.
107
ק״חקב. אריותא קמיכון ואתין שאלין לתעליא, בישישים חכמה ולא בדרדקי טעמא ובטליא, הלא עמכם ארון הברית הכרתי והפלתי מו' הר' אביגדור הכהן הגדול אשר חשן המשפט על לבו. מה שכתוב מעבר הלז ששמעון משיב שלא קבל לתת לו ריוח גם מהלואה גם ממכירה נראה דאפי' אם הוא כדבריו צריך לחלוק עם חבירו הריוח כגון שהריוח ממעות של שותפים ודמי' להא דפ' הגוזל קמא (בבא קמא ק"ב ע"א וע"ב) הנותן מעות לשלוחו פי' למחצית שכר לקח בהם חטים [וקלח] בהם שעורי' אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ומסקנא דלסחורה כ"ע ל"פ דאם הותירו היתירו לאמצע ה"נ אחרי שהוא מודה שהוא קבל המעות להטביעם ולקנות כסף למחצית שכר גם שאר רוחים יתן אם שינה בהם והרויח בהם ואם פחתו פחתו לו כיון ששינה. ומזה פסק ר"י דהנותן מעות למחצית שכר וא"ל אל תלוה אותם אלא על משכנות של כסף וזהב ותטמרים בקרקע אם שינה להלותם באשראי או בשאר ענינים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע. אמנם אם פירש מתחלה ואמר אם ארויח בשאר ענינים לא אחלוק עמך אז לא יחלוק עמו. ומה שטען ראובן שהלוה ממעות השותפי' לשמעון ולא פרע עדיין מ' ליטרא ושמעון משיב שפרעו ישבע שמעון שפרעו ויפטור וראובן ישבע שלא פרעו כרבנן דבן גנם. גך על אותו ט"ו זקוקי' שראובן תובע את שמעון ישבעו שניהם וגם ישבע ראובן שהריוח הבא מאנ"ט ומניישט"ט ומן המטבעיי' שהי' בכלל אותו חשבון של ט"ו סוף דבר כל א' ישבע שלא עכב לעצמו כלום מחלק חבירו דשותפי' נשבעי' אפי' שלא בטענת ברי כדתנן פ' כל הנשבעי' (מ"ה ע"א) אלו נשבעי' שלא בטעננ השותפי' וכו' וטעמא משום דמורו התירא וכ"ש הכא בנדון זה שכל א' טוען [טענת] ברי ומאותן י' ליטר' שבאו ליד השליח ואבדו ושמעון טוען שהשכיר אותו בלא ידיעתו נראה דאע"ג דקיי"ל שומר שמסר לשומר חייב הכא ראובן [פטור] מאותם י' ליטר' אפי' הוא כדברי שמעון אחרי שלא נתן מידו ליד שליח אלא ששלח השליח [להאיש] להביא המעות ושם נתנו לי המעות לא הוי אלא [כגרמא בניזקין בעלמא] ונראה דאפי' גרמא לא הוי ואפי' בדיני שמים לא מחייב מידי דהוי אשולח את הכערה ביד פקח דפקח חייב והמשלח פטור אף בד"ש כמו שפי' ר"י שם (ב"ק נ"ט ע"ב) אבל אם הוא נתן המעות לשליח אז צריך ראובן לשבע שהוא כדבריו שהשכיר אותו מדעת חבירו או ישבע שחבירו סמכו עליו שיעשה כל מה שירצה להכניס ולהוציא ומינהו אפטרופוס ואם שמעון טוען טענת ברי שנחסרו המעות ונפסדו תחת יד ראובן אז צריך ראובן לשבע שלא נפסדו דאי מודה שנפסדו חייב לשלם שהרי לא שימר כדרך השומרי' שמסרו לבנו ולבתו הקטנים ותנן פ' המפקיד (בבא מציעא מ"ב ע"א) דאפי' ש"ח חייב דפשיעה היא ועוד לפי האלפס שפי' דבעיסקא הוי כש"ש על פלגא דפקדון חייב אפי' בגניבה ואבדה ואפי' לדברי רבי' שפיר"א שאומרי' שאין חייב אלא כש"ח וגם יכול להיות שבנדון זה מודה האלפס דאינו אלא כש"ח על חלק חבירו ומה שפסק שהוא כש"ש היינו בעסקא שהמעות כלן לאחד ומלוה אותו לחבירו הואיל ונהנה מהנה אבל בנדון זה שלשתן הטילו לכיס לא שייך הואיל ונהנה מהנה ולא הוי אלא כש"ח מיהו בפשיעה חייב הואיל [ומסרו] לבנו ולבתו הקטנים הוי פושע. וכל מ"ש שראובן חייב בפשיעת הי' ליטר' של השליח ובפשיעת החסרון היינו אם נעשית הפשיעה קודם שהי' שמעון עמו במלאכתו אבל אם הי' כבר עמו במלאכתו [פטור] דקיי"ל פשיעה בבעלי' פטור והא דתנן בהאומנין (פ' ע"ב פ"א ע"א) שמור לי ואשמור לך ש"ש ותני' בברייתא שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך נעשו כש"ש זה לזה מוקמי' ליה התם דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר. ובבקשה מכבוד מורי להעביר קולמו על שגגתי ואל ישכן באהלי עולה ואני פי מלך אשמור דברת מלכי צדק והוא כהן לאל עליון ותזכה לראות בנחמות ציון ושלום כנ' בהמ' מאיר בר' ברוך זלה"ה.
108
ק״טקג. על דברי ריבות אשר בשעריכם אשיבכם לפענ"ד כי דבר פשוט הוא ששמעון ולוי וגד ודן חייבי' לפרוע לראובן כל מה שיברר בעדי' שהפסידו בעדותם כי לא הי' להם להעיד עליו שהוא גר דאפי' לשבע לשקר הי' מותר להם קודם שהי' מעידי' עליו שהוא גר כי בדבר הזה הו"ל סכנת נפשות ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואפי' למיעוט חיישי' לגבי פיקוח נפש לפקח את הגל אפי' בעיר שרובה גוים דאיכא ס"ס שמא גוי ואת"ל ישראל שמא מת כבר (כתו' ט"ו ע"ב) כ"ש בנדון זה שהי' יכולי' לשבע באמת דקיי"ל (נדרי' כ"ז ע"ב) נודרי' להרגי' ולחרמי' וכו' ומוקי לה דאמר בפיו יאסרו כל פירות שבעולם עלי סתמא ואמר בלבו היום ואע"ג דבעלמא דברי' שבלב אינם דברי' לגבי אונסי' התירו דאנן סהדי שלכך הוא דעתו [וטובא] אשכחן דאזלי' בתר מחשבתו כגון במברחת וכר"ש בן מנסיא (ב"ב קל"ב ע"א) לא נתכונה זו אלא להגון לה וכהנה רבות וטעמא משום דהוי אומדנא דמוכח וכ"כ רבינו וז"ל וכן נוהגים ששרים משביעי' יהודי' שתחתיהם שלא ילכו לעיר אחרת ויכולים לשבע סתם ובלבם יחשבו היום ואף אם יפרוש בשפתיו שלא ילך כל ימי חייו יכול הוא לחשוב שלא ילך עד שיראה למה או כמה ענינים יכול להערים ואם מבטל בשפתיו בלחש כ"ש שהוא ביטול גמור עכ"ל ובנדון זה נמי אם הם השביעו שיגידו אם הוא מזרע יעקב היו יכולי' לבטל בלחש בשפתותיהם כי מי שומע א"נ הוי מצי לאסוקי שם הגוי אביו של הגר יעקב על שם רמאות ולשתבעו אדעתי' דנפשיהו ונמצא שהיו נשבעי' באמת תדע דכל כה"ג מותר דהא בפ"ג דשבועות (כ"ט ע"א) גבי אם לא ראיתי גמל פורח באויר פריך ודלמא האי גברא ציפר' רבה חזא ואסיק שמי' גמלא וכי הוי משתבע אדעתי' דנפשי' משתבע וכו' ולא פריך ודלמא לא הי' בלבו לאסור אלא שעה אחת כדאמר גבי [נדרי] אונסים דאמר בלבו היום אע"ג הא דפשיט' לן דדברים שבלב אינם דברים בעלמא בלא נדרי אונסי' ואפ"ה פריך ודלמא ציפר' רבה חזא וכו' אלמא דטפי איכא למתלי בהא מלתא דאסיק שמי' לדבר שאין שמו כך וכי קא משתבע אדעת' דנפשי' קא משתבע יותר מלילך אחר דברי' שבלב וא"כ גבי נדרי אונסי' כיון דשרי למיזל אחר דברי' שבלב כ"ש דמצי לאסוקי שם אבי הגר יעקב. ועוד זהו דבר [ההוה] שמשנים שמות בני האדם. ועוד הא כתי' ונלוה הגר עליהם ונספחו בית יעקב אלמא גרים מקרו בית יעקב ונהי דזרע יעקב לא מקרו יש להתיר גבי אונסי' מדשרי' דברי' שבלב כ"ש זה. ועוד אין שינוי כ"כ אי מסקי שם הגוי יעקב כי הרבה גוים שמענו ששמם יעקב וכהנה וכהנה יכול להערים משום אונסי' ולא הי' להם הציל ממונם שהוא ס"ס אם יפסידו אם לאו ובודאי יפסידו גוף וממון חביריהם ואם הגופי' ניצולו משמיא הוא דרחימו עליהו כי א' מני אלף לא הייתי סבור שהי' להם להנצל כי אפי' כשמשומדים לבד מעידי' עליהם שורפי' אותם כ"ש [כשבני] יהודי' מעידי' בו, מ"מ ממון שמפסידו על ידם ישלמו אם יש עדי' כמה הפסידו ושלום מאיר ב"ב.
109
ק״יקד. יהי ד' עמו, שמואל קוראי שמו, וישא ברכה עד העולם ומן ה' ליהוי שלם החביב רבי שמואל אשר על החתום. נראה בעיני אע"פ שמתחלה היו שומרי' לפי הגולגולת אם דל אם עשיר מ"מ אחרי שכבר הוסבה השמירה לדין תורה כדאמר פ"ק דב"ב (ז' ע"ב) דמחשבי' לפי שבח ממון בתר השתא אזלי' ואם מתחלה שהיו גוים מושלים ומופקדי' על השומרי' שינו משפט יהודית לתת משפט אחד [לדל] ועשיר ופעמי' שהי' משני' אפי' מזה ככתוב מעבר עתה שהטילו [הדבר] עלינו לתת להם כך וכך ממון [תבאנה] לדין ואין לנו לשנות מדין של תורה דכל דבר התלוי בממון מחשבין לפי ממון ואין לומר כיון שהממון תחת שמירת עצמם שהיו שומרי' תחלה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט דהא אין תלוי בזה שהרי מתחלה כשהיו שומרי' כל א' בעצמו עפ"י העירונים כמו שהי' מצוים אותם והיו שם נשים וקטנים בני נכסים הרבה שלא היו שומרים דלאו בני שמירה נינהו תרצו לומר מעתה שאף לפי ממון לא יתנן כיון דמעיקרא הוי פטורי' וא"ת אה"נ א"כ יציבא בארעא וגיורא בשמיא יש שיש לו נכסי' הרבה ולא יתן כלום ויש מי שאין לו וצריך לתן הרבה והעני מה יתן מה שאי לו ודבר זה דומה למדת סדום (סנהדרי' ק"ט ע"א) משאן דאית ליה תורא לירעי חד יומא ומאן דלית לי' לירעי' תרי יומי בשלמא כשהיו שומרי' בעצמם אין לתמוה כלל דהשתא השמירה לפי הגופים שהם בני שמירה נינהו וכך גוף העני יכול לשמור כמו גוף העשיר ואדרבא יותר בטוב ותדע שאין לתלות שמירה [כאן] לפי ממון להיכא דהשמירה לפי הגופי' דהא אמר בפ"ק דב"ב (ח' ע"א) הכל [לכריא] פתיא ואפי' לרבנן ואי נפקי בכלוזא רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו ולא מצו רבנן למימר כיון דאי נפקי בכלוזא היינו פטורי' גם עתה לא ניתן או אם התחילו למיפק בכלוזא ושוב נמלכו ושכרו שכירי לכריא פתיא לא מצו רבנן למימר סוף דינא כתחלת דינא אחרי שמתחלה כי נפקי בכלוזא היינו פטורי' גם עתה בסוף דינא כשהשכירו שכירי לא נסייע להם. ונראה בעיני דבר פשוט כמ"ש ומנהג דינא הוא בכל הקהילות שפעמים כי נפקי בכלוזא לשמור על השערים אז יחד עני ואביון ואיש תככים שוים בה ולא ניכר שוע לפני [דל] ופעמים אח"כ מתפשרי' בממון אז מטילי' היהודי' הדבר ביניהם לפי שבח ממון. מיהו אם ראובן טוען טענת ודאי ששמעון מסר אותם ושינה הסדר להציל [עצמו] בממון חבירו ושמעון אמר להד"מ ישבע שמעון שלא עשה זה ושלום מאיר בר' ברוך ז"ל ה"ה.
110
קי״אקה. מחמד לבי ועיני, מנוס יגוני, אלופי ומיודעי ה"ר חיים אשר שאלת על ראובן ושמעון שהי' דרי' תחת שר אחד והי' להם חוב בשותפות ויצא ראובן משם תחת [שר] אחר בלא רשות השר וכעס השר עליו ואמר לשמעון את חלקך אסייע לך שיפרעו לך וחלק ראובן לא אסייע א"כ איפה נראה לי דאם אמר שמעון לעצמי אני מציל הציל לעצמו דמוקי לה רמי בר חמא (ב"ק קט"ז ע"ב) בשותפי' בין יכולי' האחרי' להציל [בין אינן יכולי' להציל] אי אמר [פליג לא אמר לא פליג] דכל כה"ג גבי איבוד שותף חולק שלא לדעת חבירו והלכתא ככל הני שנוי' כרמי בר חמא בשותף כרבא בפועל שאינו יכול להציל כרב אשי באינש דעלמא וביכול להציל ע"י הדחק וא"כ בנדון זה אי לאחר אמר השר מעצמו חלק ראובן לא אסייע שיפרעו אמר שמעון אני תובע חלקי ולעצמי אני מציל הציל לעצמו דמעיקרא לא נשתתפו אלא אדעתא דהרוחה דמזל דבי תרי עדיף כדאי' בהמקבל (ק"ה ע"א) אבל אדעתא דפסיד' לא נשתתפו יחד וכ"ש הכא דאיכא ודאי פסידא דאי אמר מצי לפלוגי ואין לחלק [ולומר] שאני התם שכבר טרפום הגוים [דטעמא] הוי משום איבוד ואדעתא דהכי לא נשתתפו כדפר' ל"ש יצא הממון מידם ל"ש לא יצא ועוד ק"ו הוא אע"ג דיכולי' להציל שלא ע"י הדחק אעפ"כ אי אמר פליג משום דכיון דאיכא טירחא קצת לממסר נפשיהו כ"ש בנדון זה דלא מצי להציל אלא בדוחק גדול [ליכא] ספיקא דאי אמר פליג ועוד דכל היכא דקאמר תלמודא כגון זה למדים הימנו דבר הדומה לו קצת אע"ג דלא דמי לגמרי ומה"ט נמי י"ל שנים שיש להם חוב ביחד והחוב מקולקל וצריך לתן שוחד ולהוציא יציאות האחד רוצה והאחד אינו רוצה יכול לחלק שלא לדעת חבירו ויאמר לעצמי אני מוציא ואציל לעצמי כיון דאיכא פסידא אי אמר פליג ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
111
קי״בקו. אלוף מסובל ולעלמי לא יתחבל מהר"ר אליקים הכהן. ששאלת עבור דברים הכתוב מעבר עבור מס של אותם מ' ליטר' עניני מס אינם תלוי' לא בסברא ולא בגמרא אך [כפי] מנהג המדינה וזה חזיתי ואספרה זה נוהג בכל הקהילות שעברתי כמדומה אני שכל יחיד המדיין עם קהלו עבור עניני מסים שהקהל גובי' המס תחלה ואח"כ אם הוא חפץ ירדו עמו לדין אם נטלו ממנו שלא כדת יחייבו הדיינים להחזיר והקהל רוצי' להיות מוחזקי' ותפושי' ונתבעי' ולא תובעי' ואפי' היכא דלא תפשו עדיין מחזיקי' עצמם בחזקת תפוסי' לענין זה דהמוציא מהן עליו הראייה. ואם הדין הוא כך שיש עסק שבועה ביניהם הרשות ביד הקהל לשבע או להפכה על שכנגדם כי כל שעה ידם על העליונה. ומקדם הייתי סבור דמלתא בלא טעם הוא מהלכות מדינה שנהגו מאליהן שלא ללמד מאותו מנהג בעיר חדשה דאכתי לית להו מנהג. והנה נתתי לבי ודקדקתי כי מנהג תורה הוא ויש לו על מה שיסמוך פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ג ע"ב) א"ל רב פפא [לרבא] חזי מר [הני רבנן] דיהבי זוזי אכרגי [דאינשי] ומשתעבדי בהו כו' עד אמר רב ששת מוהרקייהו דהני [בטפסא] דמלכא מנח אלמא חשוב המלך כמוחזק במס של כל או"א וכל היכא דאיכא שום ספיקא ושום טענה ליחיד שאינה ברורה לפטור ממס אז אמרי' דינא דמלכותא דינא ומוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח עד שיברר שהוא פטור. ועוד סברה גדולה היא שאם לא היינו אומרי' כן א"כ כל או"א יאמר לקהל אני פטור מן דין או פרעתי מם שלי ואם תרצו להוציא ממני אשבע שפרעתי או תשבעו אתם וקודם שהי' כל א' מן הקהל נשבע בשביל דבר מועט המגיע לחלקו היו מוחלי' לו ונמצאו הקהל [מפסידי'] ובכמה דוכתי אשכחן דחשו רבנן טובא להפסד דרבים דהא מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו (ב"ב ק' ע"א) כגון מי שהיתה דרך רה"ר עוברת בתוך שדהו ונטלה ונתן להם מן הצד (ב"ב צ"ט ע"ב) וכיו"ב וטעמא משום דכל היכא דאיכא טענה כל דהו לרבים חשיבי כמוחזקי' דאל"כ לא הי' להם תקנה לרבים שכל א' יעשה עולה ויחשוב בלבו מי יתבעני לדין מאן פייס ומאן שביק קידרה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא לכן יש לנו [להחשיב] כמוחזקי' לבד מהיכא דידוע שאין הדין עמהם דמשום דרבים נינהו אין להעביר הדרך על שום אדם אטו רבים גזלנים נינהו. סוף דבר כך הוא הדין כל מה שיש לו לאדם חייב לתת ממנו מס אם לא דבר שאין בו שום פקפוק שהוא פטור אבל דבר שהוא ספק והקהל חלוקי' עליו [ואומרי'] שהוא חייב יש לו לתן ושוב ירד עמהם לדין דאפי' שערי דכדא משתעבדי לכרגא והרוצה להיות פטור יביא ראי' ויפטר ואם יש מנג בקהילה או בעיר שנגררים אחריה ילכו אחרי המנהג כדאי' בר"פ הפועלים (בבא מציעא פ"ג ע"ב) ולחזי מהיכא קא אתו כו' ושלום מאיר בר' ברוך ז"ל ה"ה.
112
קי״גקז. קנקן חדש מלא ישן, שפתו שפת פרח שושן, ומטיבותא דמר, גמרא אגמור מוה"ר אשר. אשר פתחת ראשון בקדושת כהן לפתוח ראשון אם יכול לתן רשות לישראל לברך לפניו בסעודה נ"ל שהרשות בידו כדמשמע ס"פ הנזקין. (גיטין נ"ט ע"ב) דתנן התם אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל ופריך בגמר' מפני דרכי שלום דאו' הוא אלא אמר אביי לכדמר וכו' עד ואם בא לחלוק לרבו או למי שגדול ממנו בחכמה ובמנין הרשות בידו ואמר מר עלה לא שנו אלא בסעודה אבל בבית הכנסת לא דאתי לנצויי ופירש"י וז"ל אבל לענין לקרות בתורה בביהכ"נ אין כהן חולק כבוד ללוי ולא לוי לישראל דלא [ליתו] שארא לנצויי ולמימר אנא [נמי] קרינא ברישא והיינו דקתני במתני' כהן קורא ראשון כו' כמו שנאמר בתורה ואין רשאי לחלוק כבוד ולשנותו מפני דרכי שלום עכ"ל אלמא הא דקאמרה תורה דכהן קורא ראשון [היינו מצוה לישראל להקרות לכהן ראשון] אבל אי קאמר כהן אמחול על כבודי כבודו מחול כמו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול דאורייתא דידי' הוא כ"ש כהן שהכהונה לו ולזרעו עד עולם ברית מלח כדכתי' והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, וכן בפ' קרח כתי' כמה פעמים כהונתכם אלמא שהכהונה שלהם היא ולא דמי למלך שאין כבודו מחול דכתי' כי לד' המלוכה הממליך מלכים ולו המלוכה ולהכי כתי' שום תשים עלי מלך ריבה שימות הרבה לומר שאין כבודו מחול. והשתא ע"כ ההוא דגיטין הכי מיפרש כהן קורא ראשון כמ"ש בתורה על כן מצוה לקרותו ראשון היכא דלא מחיל לקדושתי' [ואפ'] היכא דמחיל דהשתא לאו מצוה [דאו' הוא] אפ"ה קורא ראשון מפני דרכי שלום דלמא אתו לנצויי וה"מ בביהכ"נ אבל בסעודה דלא אתו לנצויי אי מחיל שפיר דמי ולא כמו שכתבת כיון דמוקדשת יליף אם לא [רצה דפנו] דה"מ נושא נשים בעבירה אבל לפתוח ראשון ולברך ראשון דלא הוי אלא כבודו יכול למחול דאטו ליטול מנה יפה ראשון אם לא רצה הכהן ליטול וכי תיסוק אדעתי' למימר [דפנו] חלילה לומר כן אם שונא מתנות הוא תבא עליו ברכה אלמא דלא אמרי' עליו [דפנו] אע"ג דמוקדשת יליף אלא ודאי לא אמרי' [דפנו אלא] נושא נשים בעבירה אבל לדברי' שהם ריוח ממון או לכבודו הרשות בידו למחול לבד בביהכ"נ שאין יכול דלמא אתו לנצויי, ובסעודה לא שייך לנצויי כדאי' בהדי' בגיטין (נ"ט ע"ב) משום דלא שכיחי רבים ואפי' בסעודת נישואין ובבית מילה דשכיחי בהו רבים לא פלוג רבנן מדלא מפליג תלמודא בין סעודה לסעודה, ועוד אפי' כי שכיחי בה רבים לא אתי לנצויי כי בעל הבית נותן רשות לברך לאשר ישר בעיניו, ובשני ובחמישי קאמר תלמודא [דאפי'] בביהכ"נ יכול לתן רשות לישראל הגדול ממנו [לברך ולעמוד לתורה לפניו] משום דלא שכיחי בה רבים ואע"ג שר"ת פסק (גיטין שם וס' ד"ה אבל) דה"מ בימיהם שהיו עוסקי' במלאכתן כל ימות החול ולא היו רגילי' לבא לביהכ"נ כ"א בשבתות ויו"ט אבל בזה"ז אין חילוק בין שבתות ויו"ט לב' וה' דכל שעתא [שכיחי] בה רבים מ"מ בסעודה ליכא מאן דפליג ודבר פשוט הוא שאם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו הרשות בידו.
113
קי״דקח. ועיר שכולה כהנים [ואין בה] כ"א ב' וג' ישראלי לא יקראו כהנים במקום ישראל להשלים מנין ז' דכהן אחר כהן לא יקרא משום פגם ראשון [וברביעי] ובחמישי כ"ש דלא יקרא משום פגם שניהם פגם הראשון משום היוצאים לאחר שקראו הכהן השני שיאמרו שנודע לו לחזן [עכשיו] שהראשון חלל הי' וצריך להתחיל הסדר ולקרות כהן אחר ואע"פ שאין אומר עמוד פלוני כהן מה בכך וכי חובה לקרות הכהן ואע"ג דנהגו עתה לקרות בשם הקוראי' בתורה משום דאתו לנצויי מ"מ אינה חובה להזכיר הכהן בשם ועוד אפי' שמו א"צ להזכיר אלא מרמז לו בידו שיעלה וכן שמעתי שהי' עושה מו' הר"ר שמואל מבבנבערק ז"ל ועוד דאם יקרא כהן אחר כהן יש לו פגם לעצמו כי יאמרו שאינו כהן אלא חלל כיון שקורא במקום ישראל כגון לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם דהלוי הקורא [בשלישי במקום ישראל יאמרו שישראל הוא ה"ג כהן הקורא] בד' או בה' ו' ז' יאמרו חלל הוא.
114
קי״ה[ובשמחת] תורה שקוראי' לוי או כהן חתן תורה או חתן בראשית שאני התם שכבר קראו ה' [כמשפט] היום ולא סלקי הני למנינא וא"כ ליכא למיחש לנכנסי' ויוצאי' ועוד שמפסיקי' ואומר להם [פיוטים] וגם קורא להם בשם חתן תורה וחתן בראשית וגם רוב מקומות ישראל הולכי' חשובי העיר עמהם על המגדול ומנכרא מלתא טובא.
115
קי״וועיר ששכולה כהנים ואין בה [אפי'] ישראל אחד נ"ל דכהן קורא פעמים ושוב יקראו נשים דהכל משלימי' למנין ז' אפי' עבד ושפחה וקטן (מגילה כ"ג ע"א) ופי' רבי' שמחה זצ"ל דלאו דוקא למנין ז' אלא אפי' לשלשה דתנן סתמא בפ"ג דמגילה (כ"ד ע"א) קטן קורא בתורה [ומתרגם] ונהי דמסיק עלה אבל אמרו חכמי' לא תקרא אשה בתורה מפני כבוד הצבור היכא דלא אפשר דידחה כבוד הצבור מפני פגם כהנים הקוראים שלא יאמרו בני גרושות הם.
116
קי״זאבל בעיר שיש ג' או ד' ישראלי' קוראי' וחזורי' וקוראי' כמו בני העיר שאין להם מי שיקרא להם אלא א' עומד וקורא ויושב ז' פעמי' כדאי' בתוספתא דמגילה (פ"ג).
117
קי״ח[וקטנים] ישראלי' שהגיעו לחינוך גם הם עלים למנין ז' ואע"פ שכ' רבינו שמחה שיש בירושלמי (ר"ה פ"ג ה"י) גבי ההוא דאשה מברכת לבעלה [ובן] לאביו לא כן אמר רבי חייא בשם רבי יוסי בר רבי נהוראי לא אמרו בקטן אלא לחנכו. שלישי במקום ישראל יאמרו ישראל הוא ה"נ כהן הקורא תפתר בעונה אחריהם כהדא דתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותן עונה אחריהן אמן מה שהוא אומר כו' [ה"נ] הרי החזן קורא עמהם.
118
קי״טועיר שכולה כהנים ואין בה נשי' עבדי' קטני' וישראלי' לא יקראו בתורה.
119
ק״כקט. וששאלת על מה שפסק ר"ת בבע"ח אי אית לי' זוזי לא מצי לסלוקי אלא בזוזי והיכא דאמר הלוה לית [לי] זוזי ואמר אידך אשתבע [לי] דלית לך זוזי אם משביעי' אותו אם לאו וכתבת דאין משביעי' אותו משום דליכא דררא דממונא אי משום הא לא אריא שהרי פסק ר"י כלשא קמא (שבועות מ' ע"ב) ואפי' היכא דליכא דררא דממונא [משביעי' אותו] וגם ר"ת חזר בו בסוף ימיו וכן עמא דבר ושלום מאיר בר' ברוך ז"ל.
120
קכ״אקי. כשחל ר"ח או חנוכה בשבת קורא ז' בענינא דיומא וחד בענינא דר"ח או דחנוכה והוא המפטיר וכן נוהגין במקומינו. ובמס' מגילה פ' בני העיר (מגילה כ"ט ע"ב) אמר דקראו ששה בענינא דיומא וחד בר"ח והשיב ר"ת דמנהגינו עפ"י סדר רב עמרם גאון וה"ט דאי סברי כמ"ד מפטיר אינו [עולה] עבדי' שפיר וא"נ סברי לה כמ"ד מפטיר עולה למנין ז' הא אמרי' בשבתות ויו"ט מוסיפי' על ה' ו' ז' הלכך ממ"נ שפיר עבדינא שאם עולה המפטיר למנין ז' הו"ל דאיתוספתא ואם אין עולה כ"ש דהכי עדיף טפי. ומיהו אמת הוא דהכי קיי"ל כמ"ד מפטיר עולה שהרי ביוה"כ במנחה ובט' באב ובתעניות [השלישי מפטיר] ובשל סופרי' הלך אחר המיקל וצ"ע. שמא ההוא דמגילה כמ"ד עולה [ואנו עושי'] ככ"ע כדפרי'. ועוד אההוא דמס' סופרי' [סמכי'] שכ' בהדי' כשחל יום א' דחנוכה בשבת קורי' ז' בשל שבת והשמיני קורא ויהי ביום כלות משה ובכמה דברי' אנו סומכי' על סדר רב עמרם וה"ג ומס' סופרי' כמו פרשת פנחס למוספי רגלים שלא מצינו בכל התלמוד אלא ליו"ט קרבנות שכ' [בתורת כהנים[ ואפי' דברי' המכחישי' תלמוד כדתניא במגילה (ל' ע"ב) בתעניות ברכות וקללות ואנו קורי' ויחל וכ"ש בר"ח וחנוכה ופרשיות שיש ליישב תלמוד שלנו ונהגי' לחשוב האי שמיני לתוספת' ועוד הא [תניא] בתוספתא דמגילה (פ"ג) ביוה"כ קורי' באחרי מות ומפטיר בעשור שבחומש הפקודים וקורא ע"פ. ועל מה שהקטן קורא במוספי' אין לחוש דלכתחלה עולה למנין ז' וכ"ש לשמיני של יו"ט שלא מצינו בתמוד. מאיר בר' ברוך.
121
קכ״בקיא. ס"פ ראהו ב"ד (כ"ט ע"א) כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם [יצא אינו מוציא] בעא רבא ברכת הלחם של [מצה וברכת היין של קידוש] היום מהו כיון דחובה היא מפיק או דלמא ברכה לאו חובה היא ת"ש [אמר רב אשי] כי הוינן בי רב [פפי] הוי מקדשא לן כי הוי אתא [אריסי' מדברא] מקדש ליה. י"א דוקא למאן דלא ידע הוא מוציא דומי' דאריסי' דר"פ דהוי מקדש לי' דסתם אריס לא ידע לברך וכן משמע פ' ג' שאכלו (מ"ה ע"ב) שנים שאכלו מצוה לחלק וקאמר התם ה"מ בשניהם סופרי' אבל חד בור וחד סופר סופר מברך ובור יוצא ואין להקשות מהא דר"ה (ל"ד ע"ב) דא"ל לר"ג לדבריך למה צבור מתפללי' כדי להסדיר ש"ץ את תפלתו אמר להם למה ש"ץ יורד לפני התיבה א"ל כדי להוציא שאינו בקי א"לח כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי דהצם אגב שצריך להוציא שאינו בקי מוציא הבקי אבל כולן בקיאי' אין מוציא אותן והר' יצחק מווינא אמר שמוציא נמי מי שבקי וראי' מירושלמי פ' מי שמתו (ה"ג) כל מוה שאדם פטור פי' שכבר יצא אדם מוציא רבים ידי חובתן חוץ מברכת היין [והא תנינן כל שאינו חייב בדבר שאינו מוציא הרבי' ידי חובתן הא אם הי' חייב אפי' אם יצא מוציא] אמר רבי לוי שניא היא מה שאמר חוץ מברכת היין בברכת המזון קאמר דכתי' ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתייה ומי שאוכל מברך ומשמע מסקנא דאמר רבי מוציא את חבירו אע"פ הוא בקי.
122
קכ״גקיב. ירושלמי (פ"ח דתרומות ה"א) א"ר חייא בשם ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה שקץ אסור באכילה [מעלת] גרה בהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו ר' הושעי' בעי מה בין זה לבין זיזין שבעדשים ויתושין שבכליסין ושבתמרים ושבגרוגרות תמן בגופיהו הכא אין בגופיהו. רב הונא בשם ר' יוחנן השוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה יונה אסור באכילה מ"ט בהמה בבהמה ולא עוף בבהמה.
123
קכ״דקיג. בשר תפל שמלא קרח וכפור שקורי' גלנצ"א בלע"ז ואין ראוי למלחו עד שיפילו תחלה הקרח ממנו אם מותר לשרות' במים חמי' בכלי שני מתוך תשו' שהשבתי בראשונה אתה למד דשרי בכ"ש אע"פ שהיד סולדת דכיון דכ"ש אינו מבשל אפי' [שהה בו] כדי להפליט ולהבליע כמו שאר"ת ז"ל [מאחר שלא נתבשל הדם חוזר הדם ויוצא ע"י מליחה או ע"י צלייה] וצורינו ישפיע חיים ושלום וברכה. שמשון בר' אברהם.
124
קכ״הקיד. כתוב בירושלמי (פ' לולב הגזול ה"א) לולב הגזול והיבש פסול על שם לא המתים יהללו יה. ותניא התם א"ר יודא להם והלא בכרכי הים מורישי' לולבי' לבניהם אמרו אין למדין משעת הדחק וברייתא זו שנוי' בתלמוד שלנו.
125
קכ״וקטו. (סוכה ל"א ע"ב) מה שכתבתם שאחד מן העדים קרוב [עתה א"כ יש] גם טעם זה לפסול השטר אם אין עדי' שראו חתימת עדי' ביד שמעון קודם שנעשה העד קרובו דאיכא למיחש שמא אחר שנעשה קרוב כתב וזייף והקדים הזמן כמו שהוכיח ר"ת בשמעת' דעד זומם (ב"ק ע"ג ע"א וסנהדרי' כ"ז ע"א) והוכיח מהאי [מתנתא] דחתימי עלה תרי [גיסי] וכו' (סנהדרי' כ"ח ע"ב) ואין להאריך והא דתני' בתוספתא דזה בורר (פ"ה) היה חתם על השטר ונעשה חתנו אחרי' מעידי' עליו ולא הוא ה"פ אחרי' מעידי' עליו [שראו חתימתו בשטר] קודם שנעשה חתנו [דליכא למיחש דלמא לאחר שנעשה חתנו] זייף וגם מעידי' שזו היא חתימתו דלאו עלי' סמכי' כלל הא לא"ה חיישי' כדפי' ואע"ג דכתב עלי' הנפק אין להכשירו כלל בשביל זה דאמר פ' [ברא] דכתו' (ק"ט ע"א וע"ב) [גבי] העורר על שדה הדיייני' חותמי' על השטר אע"פ שלא קראהו ושלום כנ' מאיר.
126
קכ״זקטז. יורינו מורינו על ראובן ושמעון שנתערבו לגוי עבור לוי ולוי אין לו לפרוע וראובן הלך מישובו למרחוק ועתה צריך שמעון לפרוע לגוי כל הערבות כי כך הוא משפטי האומות שאפי' ימותו כלם או ילכו למדה"י וישאר רק א' צריך לפרוע הכל עתה טוען שמעון תן לי חלקי שפרעתי בשבילך וראובן השיב מי צוה לך לפרוע מי אמרי' כיון דדינא דמלכותא הוא שצריך לפרוע הכל ובדין גבה הגוי משמעון ונמצא ששמעון פרע חוב ראובן ודיני' וחלוקי' דפורע חוב חבירו קמי מורי' גליא אשר ב"ר יחיאל תלמידך.
127
קכ״חירויון דשן עצמותיך. ויאריכו ימיך בנעימים. נראה לי כיון דבדיניהם בתר ערבא אזלי דינא דמלכותא דינא וכיון דחד מינייהו מיעבט אחבריה חבריה מבעי ליה לסלוקי מנתי' כדאי' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ג ע"ב) אמר שמואל דינא דמלכותא דינא תדע דקא קטלי' דיקליה וקגשרי גשרי כו' עד והא לא עבדי כדאמר מלכא מלכא אמר קטולו מכלהו באגי ואינהו קטלי מחר בגא כו' עד איהו אפסידו אנפשייהו דיבעי' לי' למנקט בני באגי בדינא.
128
קכ״טקיז. ועוד יורינו מורינו היאך משביעי' אלמנה עאל כתובתה אם גנבה או עכבה כלום בחי בעלה [מה היא] יכולה לידע אי אפשר שלא נתנה או לקחה משל בעלה ואינה יכולה לזכור הכל [האלמנה] שנשבעה אם אינה יכולה לכוין תוותר ובאיני יודעת אינה נפטרת דלא הוי [כחמשין] ידענא [וחמשין לא] ידענא ושלום מאיר ב"ב.
129
ק״לקיח. איני כדאי ששלחתם אלי אך ענוות' תרבני אע"פ שיש כמה הוכחות שיש כח לקהל בחצר כמו לפני הבתים ואין לי לפרש מ"מ אין לקהל רשות להוסיף על הפתחים כדתנן (ב"ב ס' ע"א) א' לא יעשנו שנים דא"ל בחד פתחא מצינו לאצטנועי מינך בתרתי לא כו' ואפי' הי' כבר שם פתח כיון שנסתם ופירץ פצימיו אינם רשאי' לחזור ולפתחו כדאי' פ' השותפי' (י"א ע"ב) ובני חצר מעכבי עלי' ולא שמעתי הפרש בין חצר שלפני הבתים לרחובות שלנו שאחורי הבתים ואדרבא רואה אני שהדברי' ק"ו דטפי עבדי מלתא דצניעותא ברחובות מבחצר. אמנם מה שטוען אפטרופא של בני החצר שכל החצר שלהם מחמת שכתוב בשטר [מכר] פלוני בית חתנות של הקהל וטובי הקהל חתומי' על [שטר המכירה] וכו' לא דמי לעורר על השה וחתים עלה בעד כו' דהא אמר בגמרא (כתו' ק"ט ע"א) לא שנו אלא בעד אבל דיין לא איבד זכותו דהדייני' חותמי' על השטר אע"פ שלא קראהו. ועוד אע"פ שיש לקהל חלק בחצר יפה מכר לו [ראובן] ללוי בית חתנות של הקהל כי אחרי שמכר לו הבית וחלקו מן החצר מה היה לו [למכור] לו אם לא בית חתנות של הקהל ושלום מב"ב. ונראה כחוזרים בהן מערעורן ואחולי אחלי' גבי' ונהי דאנהו אחולי אחלי אחריני לא מחלו.
130
קל״אקיט. ואשר החזקת' גדול האחים בקרקע מה שטען אבי נתנו לי והחזקתי בו כמה שנים בחייו ואף כי אחרי מותו ולא אמרו לי אחי דבר כו' לא ידעתי מאין הרגלים דכיון דאחיו קטנים היו מעיקרא כשיד לתוכו הא קיי"ל (ב"מ ל"ט ע"א) אין מחזיקי' בנכסי קטן ואפי' הגדיל דכת כה"ג לא ידע למחויי. ועוד כיון דאין לנו לומר שלא חלק בנכסי אביו א"כ אין חזקתו שבחיי אביו חזקה וחזקתו דלאחר מיתת אביו נמי לאו חזקה דלא קטעין מאחי זבנתי' דחזקה שאין עמה טענה היא שלא א"ל אחי דבר מעולם. ואפי' במגו לא מהימני' לומר אבי נתנו לי במגו דאי בעי אמר מאחי זבינתי' תדע דהא אמרי' (ב"ב מ"ז ע"א) בן אומן יש לו חזקה ומוקי לה דקאמר בפנינו הודה לאבינו ומהימני שכך הוא [אבל] במגו דאי בעי אמר [אני] זבנינא מינך לא מצי למזכי באמירה וחזקה דאבוהן. ועוד סוף דבר דכל היכא דקתני אין לו חזקה לעולם אין חזקתו מועלת ואפי' במגו אא"כ יש לו ראייה בעדי' כדקתני עלה (ב"ב מ"ז ע"ב) וכלן שהביאו ראי' ראייתם ראי' [ובכחמ] דוכתי דייקי' גבי אין לו חזקה הא ראי' יש משמע דוקא ראי' פירוש בעדים ותו לא. וטעמא דחזקה משום דעד תלת שנין מזדהר איניש בשטרי טפי לא ה"מ היכא דאידך איבעי לי' למחויי ולא מיחה אבל היכא דלא מבעי' לי' למחויי הו"ל לאזהורי בשטרא לעולם ואין בחזקתו כלום דכל כה"ג לא תקינו רבנן דתהוי חזקה לומר שטרא הוי לי ואירכס אלא ודאי אמרי' שקרא קאמר עד שיביא ראי' בעדי' כדפי'. אומן שאין לו כלי אומנתו בידו דמי להדיוט ק"ו להדיוט כמוני אין ספרים ותוס' בידי ושלום כנ' אוה' מאיר בר' ברך ז"ל ה"ה.
131
קל״בקכ. וששאלת מי שנטל ספר תחנונים או ספר תפלות וסליחות ושאר כתבי הקדש ונשבע שבועה באותו ספר אותו שבועה כשבועה בס"ת וכיון שמתחרט ורוצה לחזור בו יש לה היתר או לא. כך הראוני מן השמים דשבועה זו כשבועה של ס"ת מה ס"ת יש בו שמות של הקב"ה כך אלו ספרי' ויש בהם פסוקי' של מקרא ולא עוד אלא כיון שיש בו כל אותיות של אל"ף בי"ת הרי מצטרפי' אותיות שלו לכמה שמות ולכמה גופי תורה ואין היתר לשבועה זו.
132
קל״גקכא. מי שיצרו מתגבר עליו וקפץ ונשבע בתורה כשהי' ספר בידו שאשה פלונית לא תהא אשתו מהיום ולעולם ואח"כ מתחרט על שבועתו ומקבץ בעלי תורה ומסר להם טענותיו ושבועתו יש להם להפר ולהתיר את שבועתו כדי לעשות שלום בין איש לאשתו או לא. כך ראינו שבדורות האחרונים אין כח באדם בעולם להתיר שבועות ולהפר כלל לא בא"י ולא בחו"ל ושאמרת שכתוב בהלכות קצובות הנשבע על אשו לוקה על שבועתו ויקיים [אשתו] לא ס"ל הכי ודברים [בטלי'] הם ואין לחוש עליו ]אלא חייב] לקיים שבועתו ולגרש אשתו ולא יחלל ש"ש בפרהסי' אלא יגרשנה לאלתר ויתן כתובה ואין בדבר זה משום לעשות שלום בין איש לאשתו. ואי קשיא הא דאמ' גבי סוטה (שבת קט"ז ע"א) וכתב [ומחה] ק"ו לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים הא ל"ק דהאי מוציא מידי ספק ומידי איסורא אבל הכא אמרה רחמנא לא תשא ואמר כי לא ינקה וכתי' נשבע להע ולא ימיר הלכך יוציא ויתן כתו' ואין בו משום לעשות שלום בין איש לאשתו.
133
קל״דקכב. וששאלת מי שכעס ונשבע בע"פ בהזכרת השם. ובתורה המונחת בארון יש רשות לחכם להתיר את שבועתו או לא כיון דנשבע ע"פ. כך ראינו מי שהזכיר את השם או תורה המונחת בארון אין רשות לשום אדם לבטלה ולהתירה בין חכם גדול [בין] סופר אין להתיר שבועה של אדם כל עיקר לא שבועה שנשבעי' בס"ת המונחת בארון או בשם הבורא אין רשות לשום אדם לבטלה ולהתירה וכן הלכה עכ"ל רב האי גאון. הרי שכתב אין להתיר שבועה הנשבעת בשם או בתורה אפי' לא נקיט ליה בידי' ונ"ל דחומרא בעלמא הוא שהחמירו הגאוני' בדורות האחרוני' דקיל [להו] נדרי ושבועות. וכן משמע בדבריו שכתב אין בדורות האחרונים להתיר וע"כ צ"ל [כך] דהא [אמרי] פ"ב דנדרי' (ט"ו ע"ב) הנודר בתורה לא אמר כלום היכא דלא נקיט לי' בידי' וקיי"ל (שם כ"ב ע"ב) נזקקי' [לאלקי] ישראל אלמא דקיי"ל יש התרה לנשבע בשם. מיהו יש לדחות דה"מ בלשון נדר אבל בלשון שבועה דחמירא י"ל דאין להתיר [מיהו] יש להביא ראי' מדלא תני (שם ט"ז ע"א) בהדי זה חומר בשבועות מבנדרים [אלמא] דבימי [חכמי] התלמוד היה הכל מותר אלא שעתה בדורות האחרוני' החמירו. [ואין להקושת כיון דהיתר הוא אלא שבדורות האחרוני' החמירו כדפי'] א"כ מאי קשיא לה מסוטה והא ההוא דאו' היא י"ל הכי ק"ל כיון דאשכחן גבי סוטה דבר גדול שהתירה התורה שם הגדול למחוק [היכי] תקנו הגאוני' לגרש את אשתו כיון שהוא מצוה כל כך לעשות שלום בין איש לאשתו שמותר למחוק השם כ"ש שמותר להזכיר שם שמים לבטלה וע"ז תירץ מה שתירץ. ונ"ל דדוקא בשבועות החמירו שעונשה מרובה כדאשכחן נמי פ' השולח (גיטין ל"ד ע"ב) נמנעו מלהשביעה [לכך] תקנו הגאוני' שלא להתיר שבועה בשם או בס"ת ועונשים ומחרימים עליו שלא ינהוג קלות ראש בנדרים ושבועות [ודבר] זה כתוב בתורה [ובתלמוד] בתורה נשבע להרע ולא ימיר אלמא שמצוה הוא שלא לשאל על השבועה וכן גבי ר' יהושע בן לוי (כתובות ע"ז ע"ב) מי אתשיל אשבועתי' ומה תקנו הגאוני' דאפי' בדיעבד אם נשאל על זה שבועה שנשבע בשם או בי' דברות שלא יהא לו היצתר ולפי מה שפי' דאסור לשאול על השבועה אפי' בימיהם הא דאמר (נדרי' כ"ב ע"א) הנודר כאלו בונה בהמ והמקיימו כאלו מביא קרבן ה"מ בנודר אבל לא בשבועה. ואין להקשות לחשוב זה חומר בשבועה שאסור לשאל עליה ל"ק דהא בהא מלתא איכא נמי הומר בנדרי' שמצוהל שאל עליהם כי היכא דלא חשיב בהדי [שרה ענין ומחצה (ב"ב קי"ד ע"ב) ההוא] דהלכתא כרב יוסף [בזוזי (ב"ב ל"ב ע"ב)] משום דבהא מלתא גופא הלכתא [כרבה] בארעא. ונראה מ"ש דנשבע בשם אין לו התרה ה"מ בשם המיוחד ובכינוי' שאינן נמחקי' אבל ברחום וחנון או בלשון לע"ז או בארור או בא' הלשונות לבד מלשון הקדש מותר ומעשה בימי ריצב"א בא' שנשבע בדיא"ו. והתיר וכבר כתבתי התשו' בסי' ו'. וכבר בא מעשה לידי והתרתי דבנדר לא שייך חומרא כלל אלא [בשבועה] כדפי' ואין ראי' מההוא דפ' השולח (גיטין ל"ה ע"ב) אבל ניסת אין מדירי' אותה בשביל שמיפר לה בעל אלמא דבימיהם אפי' בשם או בי' דברות יש להתיר [דאי אין התרה ישביעוה בשם או בי' הדברות הא ודאי לאו ראי' היא כלל דהא נמנעו מלהשביעה ואין להקשות ידירוה בשם או בי' הדברות שהרי פירשנו דבנדר בשם או בי' הדברות יש לה התרה ומיהו ע"כ] בימיהם אפי' בשם יש לו התרה מדאשכחן גבי צדקיהו דכתי' וגם בנבוכדנצר מרד אשר השביעו באלקים וקאמר תלמודא פ' רבי אליעזר (נדרים ס"ה ע"א) [דבפניו] היו יכולי' להתיר אע"ג דנשבע בשם אלמא חומרא בעלמא הוא שתקנו הגאוני' וכהנה רבות שהחמירו בדורות אחרוני' בשבועות ובנדרי' דהא [מאן] דאמר (נדרי' כ"ב ע"ב) אין נזקקי' לאלקי ישראל ע"כ חומרא בעלמא מדרבנן [היא] ובפ"ב (דנדרי' כ' ע"א) דנדר בעצים ובקרבן כו' קאמר דעונשי' ומחמירי' עליה' חומרא דרבנן הוא וכן נמנעו מלהשביעה וכן תקנו הגאוני' שלא לשבע בס"ת אלא החזן נוטל הס"ת בזרועו ומחרים בארור וכהנה רבות ואין לי לפרש ושלום מאיר ברבי ברוך זלה"ה וכ"פ ה"ר נתן גאון ומו' רב נחשון גאון.
134
קל״הקכג. דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי (כתו' פ"ה ע"א) פי' ר"י וה"מ דאזכר ליה שטרא או בתחלה או בסוף דכיון דהזכיר לו שטר איבע' לי' לאסוקי אדעתי' איך יעשה אבל אי לא א"ל טפי אלא הב לי' זוזי בעלמא ולא הזכיר לו את השטר לא בתחלה ולא בסוף מפטר שליח דא"ל את היאמנתי' דלא אמרת לי שקול שטרא כעין שמצינו חנוני על פנקסו (שבועות מ"ה ע"א) דה"ט דחנוני א"ל לבעה"ב שליחותא דידך עבדי מאי אית לי גבי שכיר אע"ג דמשתבע לי לא מהימן את האמנתי' דלא אמרת בסהדי הב ליה.
135
קל״וקכד. תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים (כתובות פ"ד ע"ב) מכאן משמע אע"פ שעשאו הבע"ה שליח כי הכא דקא"ל זיל תפסיה ולא כפי' רש"י פ"ק דב"מ (י' ע"א) דבמקום שחב לאחרי' [היינו] בשלא עשאו שליח. וקשה מר' יוחנן לר' יוחנן דאמר בפ"ק דב"מ המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והכא קאמר תופס לבע"ח לא קנה ויש לחלק דגבי מציאה מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' והכא בבע"ח לא מצי זכי לנפשי'.
136
קל״זקכה. מרענא לשטרא אפומי' (כתו' פ"ה ע"א) אמר ר"ת שכתוב בפי' ר"ח בפ' שבועות הדייני' הכל מרענא לשטרא בתלמוד סתמא הינו שבעל השטר ישבע קודם שיגבה בו כדמשמע לשנא באלו נערות (ל"ו ע"ב) האי שטרא ריעא לא מגבא מגבינן ולא מקרע קרעינן.
137
קל״חקכו. חדא (כתו' פ"ה ע"ב) קשיא אלו הוי ר' מיאשה קיים אי בעי טעין דידי הוא ואמאי לא טעני' ליתמי [דהא] אבוהון דיתמי אנן וי"ל דמלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי כדמוכח גבי שטר כיס היוצא על היתומי' בהמוכר את הבית (ע' ע"א).
138
קל״טקכז. שודא דדייני (כתו' פ"ה ע"ב) לא כפרש"י דאומדין את הנותן את מי מקרב יותר או ראוי לכבוד אלא אר"ת דמרצונו יתנהו הדייני' לאיזה מהם שירצו כדאי' [ספ"ק] דגיטין (י"ד ע"ב) הולך מנה לפלוני ופלוני ומת המשלח מה שירצה שליח יעשה וקרי ליה התם שודא. ועוד נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולה חייבתי ופריך פ' בתרא דקדושי' (ע"ד ע"א) ונידיינינהו ומשני שודא דדייני וכן בירושלמי איזה מהן שירצו כ"ד להחליט יחליטו.
139
ק״מקכח. המוכר שטר חוב לחבירו ומחלו מחול (כתו' פ"ה ע"ב) לכאורה משמע מדברי ר"ת שחזר בו [מדבריו] שאין המכר קיים מדאו' דאל"כ לא הי' יכול למחול ולר"מ דדאין דינא דגרמי חייב המוחל לשלם כל החוב ללוקח.
140
קמ״אקכט. לפי תקנת הגאונים נראה דבע"ח קודם לכתובת אשה אפי' אי זמן כתו' קדים במי שיש לו עליו כתובת אשה ובע"ח ואין לפרוע לשניהם אלא לאחד. וי"א מטעם יותר משהאיש רוצה לשא אשה רוצה להנשא וי"א אין זה הדין אלא כב' שטרות היוצאי' ביום א' דאמרי' בהן שודא דדייני במי שהיה נשוי (צ"ד ע"ב) אבל לוה ולוה וחזר וקנה נכסי' קיי"ל הלכתא יחלוקו בס"פ מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ע"ב) וכן המטלטלי' בזה"ז בע"ח והאשה שניהם שוי' והדין לחלוק לפי מעותיו האשה ובע"ח.
141
קמ״בקל. וששאלת אי שייכא אסמכתא במשכון פשיטא דאפי' במשכון שייכא אסמכתא מההוא דהזהב (מ"ח ע"ב) הנותן ערבון ואומר אם אני חוזר בו וכו' אפליגי בה ר' יהודה ור' יוסי וכן הלוהו על השדה ואמר אם איני נותן לך הרי הוא שלך וקרי ליה אסמכתא בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ו ע"א) ובההיא שמעתתא (שם ע"ב) גבי חמרא קרי ליה אסמכתא וכן מי שהשליש שטרו כמ"ש (ב"ב קס"ח ע"א) [ופרק ג'] דנדרים (כ"ז ע"א) ההוא גברא דאתפיס זכותי' הוי אסמכתא אי הוי אמר אי לא אתינא הבו ליה זכותי' אלא משום דאמר בהאי ליבטלו זכותי' [לא הוי אסמכתא] דמשמע דלא חש עליהם מדהפקירו ולשון [ליבטלן] הוי הפקר וכההנה רבות וכ"ש ערב לא משתעבד מק"ו המשכון עצמו פטור כ"ש הערב ותו לא מידי ושלום מאיר בר' סרוך זלה"ה.
142
קמ״גקלא שעתך תרמונך, תורה ואנך, אלופי מהר' אברהם שאשר שאלת מעניני המס שהורגלו היהודי' בכל מלכות המלך לתת [מס] בשותפות וכך נהגו כמה שנים והנה נתן המלך אח"כ קצת מלכותו לבנו מעכשיו ואינו לוקח מס מן היהודי' הדרים בעיירות של בנו והמלך אמר אין לי כלום עם אלו כי של בני הם. עתה תובעים הקהילות מס מאותם היהודי' הדרי' בעיירות של בן המלך לתת עמהם כמשפט הראשון בעודם תחת יד המלך. ועתה נראה ודאי אם נסתלק המלך [מאותך עיירות] לגמרי ואף הריוח העולה מהם אינו עולה לידו לבד ליד הבן או ליד האפטרופוס של בן [לעשות] לו סגולה לית דין ולית דיין שאין להכריח יושבי העיירות ההם לתת מס עם יושבי מלכותו של המלך דטובא אשכחן היכא דאית לי' פסידא דשותף חולק שלא לדעת חבירו בפ' הגוזל (בבא קמא קט"ז ע"ב) גבי שיירא שהי' מהלכת במדבר וכ"ש הכא שמפסידי' כל מה שנותנין למלך ודבר פשוט הוא כי לא נשתתפו אלא בעוד שמשועבדי' למלך ודרים תחתיו אבל אם יצאו מתחת ידו אדעת' דהכי לא נשתתפו וגדולה מזו אמרי' ס"פ כל הגט (גיטין ל"א ע"ב) [בג'] פרקים מוכרי' התבואה וכו' עד למאי נ"מ לשותפי' ופר"ח ור"ת למאי דאמרי' הני בי תרי דעבדי עסקא בהדדי וא"ל חד לחברי' תא ונפלוג ואמר אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב [והשתא עד הפרקי' הללו יכולי' לעכב זה את זה מלחלוק ובפרקים הללו ימכרו ויחלקו ולא מצי מעכבי אהדדי] וכן לכל דבר [שיש] בו זמן אלמא אע"ג דסתמא נשתתפו אזלי' בתר אומדנא דמוכח ואמרי' דעד האידנא נשתתפו ותו לא כ"ש וכ"ש ק"ו בן ק"ו להפסד מרובה כזה שמפסידי' כל מה שנותני' למלך רשאי' לחלוק. ועוד שהמלך בעצמו פטרם ועומד וצוח שאין לו עליהם כלום אלא של בנו הם דבר פשוט הוא כי שומעי' לו וגדולה מזו אמרי' פ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ג ע"א) דההוא דמי כלילא [דשדי בי] קיסר אאבולי ואאסטרטיגי ואע"ג דמעיקרא סיועי [בעלמא] הוי מסייעי [בי'] אסטרטיגו בהדייהו אזלי' בתר מצות המלך למעט לזה ולהרבות לזה לשנות הסדר וכ"ש בנדון זה שאמר המלך אינם שלו דשומעי' לו. אמנם אם נצתן המלך אותם עיירות גופם מהיום ופירי לאחר זמן אבל יש לו תפוסת ידו בהם ולוקח מהם מס בשביל זה לא בטל השותפות ויש לתת עמהם מס כבראשונה. ושלום.
143
קמ״דקלב. ועל העשיר שקרא לבן גדולים וחשובי' בחור חשוב ממזר בן ממזרים דינא דגמרא ידוע הקורא את חבירו ממזר סופג את הארבעים (קדושין כ"ח ע"א) והכל לפי מה שהוא אדם אם הוא רגיל בכך ראוי הוא לקונסו ביותר אף לפי כבוד הגדולים שבקש לפגום בקבר ופגע ונגע ביקר חקר כבודם והמחרף יחוש לעצמו ויסגף עצמו בתעניות ובמלקיות וגם ממון [יתן] ויתכפר לו אולי יש תקוה כי יש עון גדול [ועונש] רב לשלוח ידו בקדושים אשר בארץ כדאשכחנא (חגיגה כ"ב ע"ב) שרבי יהושע לא אמר אלא בושני מדבריכם ב"ש ור"ש שלא אמר אלא כל ימיו של ר"ע הי' מטמא ומשמת חזר זה איני יודע (נזיר נ"ב ע"ב) ואמרי' (שם בחגיגה ובנזיר) כל ימיהם הושחרו פניהם מחמת התעניות כ"ש זה האיש אי לדידי ציית יקבל תשובה בתעניות ובמלקיות ובממון וטוב לו.
144
קמ״הקלג. המקדש בע"א אין חוששין לקידושין (קדושין ס"ה ע"ב) ולא בעי גט מדקאמר אין חוששי' וכי תימא נצריכה גט לחומרא נמצא אתה פוסלה לכהונה ואי משום [קלא] דקמי נישואין קול ושוברו עמו אבל [אי] מעיקרא נפקא עלה קלא דקדושין גמורי' ואחר זמן נודע דלא קדשה אלא בע"א אי לא מבטלי' קלא צריכה גט כרב ששת [גיטין פ"ט ע"א) דהלכתא כותי' באיסורא אמנם רבי' אבי"ה פסק כרב וכרבי יוחנן בהירושלמי דמבטלי' קלא. ושלום.
145
קמ״וקלד. ש"מ אבולי ואיסטרטיגי פלגא (ב"ב קמ"ג ע"א) [מכאן] ראי' שאם השר אמר מעצמו פלוני לא יתן מס אלא פלוני ופלוני יתנו שאותו [פלוני] פטור כיון שהשר פטר אותו אע"ג דהורגלו לתת מס בשותפות דהא הכא מעיקרא הוי יהבי [אבולי] טפי טובא וכיון דאמר מלכא לתנו בשוה אבולי ואיסטרטיגי יהבי כי היכא דאמר מלכא. מיהו דוקא היכא דאמר השר כך מעצמו אבל אם יהודי א' בקש ממנו לפטרו פטרו חייב לתת מס כדאמר בהגוזל בתרא (קט"ז ע"ב) שיירא שהיתה מהלכת במדבר כו' עד עמד א' מהן והציל הציל לאמצע אע"ג דאמר התם אם [אמר] לעצמי אני מציל הציל לעצמו הכא אע"ג דאמר כך הציל לאמצע משום דמה שהוא פוחת לו הוא מכביד לאחרים דאזלי' בתר אומדנא דמוכח כזה כי כך הוא דרך השרים אבל אם כבר פשרו עם השר ושוב בקש א' מהם לפטרו מחלקו נראה כהציל לעצמו ופטור. מיהו רבי' שמחה כתב אפי' כה"ג חייב והביא ראי' מדתני' בתוספתא (דב"מ פ"ח) השותפי' שמחלו [להם המוכסי'] מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלו לו והקשה פשיטא דאם מחלו להו מחלו לאמצע אלא הכי פי' השותפי' שבקש א' מהן מחול לו מה שמחלו לא' מהן מחלו לאמצע [אפי' פירשו לו דאין שותף חולק שלא לדעת חבירו ודרך השותפי' לטרוח בשביל חבריהם] ואם [אמרו] בשביל פלוני מחלנו פי' שמעצמו אמרו בלא שום פיוס שלא בקש מהן למחול לו מה שמחלו מחול [לו] ויש לדחות דרישא מיירי שבקש למחול סתם אע"פ שלא הי' שם אלא הוא מחלו לאמצע כיון שמחלו [סתם] אבל אמרו בשביל פלוני מחלנו לו אפי' ע"י [בקשתו מה שמחלו מחל לו] ומה שכתבתי שאם השר מעצמו הקיל על זה והכביד ע"ז הרשות בידו [ה"מ] קידם שנתפשרו עמו דומי' דאבולי ואיסטרטיגי דאמר מלכא קודם שנתפשרו ליתבו תרוייהו אבל אם כבר נתפשרו ושוב רצה לפחות לזה ולהוסיף לזה לאו כל כמיניה אלא יתנו כפי מנהגם שהיו רגילים לתן דשותפי נינהו ושותף אינו חולק שלא לדעת חבירו גם השר או המלך הבא לשנות את הדין אין שומעין לו ולא אמרי' בכה"ג דינא דמלכותא דינא דלאו דינא דמלכותא הוא [אלא גזילה דמלכותא כגון מכס שיאן לו קצבה דאמר בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ג ע"א) וב"פ ארבעה נדרים (כ"ח ע"א) דלאו דינא דמלכותא] ה"נ מיד כשנתפשרו נתחייב כל א' לתן לפי מה שיש לו ואם בא המלך להקל ע"ז ולהכביד ע"ז לאו כל כמיני'. ועוד יש לדחות דשאני הכא דלא היו שותפי' ממש אלא סיוע מסייעי בהדייהו קצת בלא מצות המלך כי המלך פטר את האיסטרטיגי לגמרי אלא מעצמן מסייעי אהדדי במקצת בסתר ונודע שוב למלך שכן היו עושי' אבל היכא שהן שותפי' לגמרי שכל א' נותן לפי ממונו יכול להיות דאפי' אם אמר המלך מעצמו פלוני לא יתן כלום אעפ"כ חייב דלפי מה שהוא מקיל לו מכביד על האחרים ועוד דשותף אין חולק שלא לדעת חבירו.
146
קמ״זקלה. אלא דקאמרי לאו אחינו הוא אימא סיפא נפלו לו נכסי' ממקום אחר ירשו אחיו עמו (ב"ב קל"ה ע"א) מכאן יש ללמוד אם ראובן אמר לשמעון אני חייב לך מנה ושמעון טוען בודאי אינך חייב לי שאפי' אין שמעון מוחל לו שראובן פטור אע"פ שיודע בעצמו שהוא חייב כדאמר הכא אע"ג דראובן אמר לשמעון אחי [אתה] ויש לך לטול עמי ושמעון אומר איני אחיך דלא יתן ראובן כלום דהוי כאלו מחל ולא הוי מחילה בטעות ואע"פ שדבר תימה הוא למה אינה מחילה בטעות נ"ל כיון שכנגדו אמר אני חייב לך הי' לו לחשוב ולדקדק אם האמת הוא ולא עשה כן אלא א"ל בודאי אינך חייב לי מחל לו בלב שלם.
147
קמ״חקלו. וששאלת על ראובן שנתן כל נכסיו [לבניו] ע"מ [שיתנו] לד' בנותיו כך וכך מעות ואם יפחתו מן המעות שיתנו לבנות מן הקרקע ונפטרה אחת מן הבנות בחיי אביה נ"ל דאע"פ שהמתנה מתנה שהם יתנו חלקם של בנות הנמצאות אבל בחלק המתה יהו פטורי' אפי' מלתת ליורשי' [כדתניא] ומייתי לה בהאומר (ס' ע"ב) ובמי שאחזו (ע"ד ע"א) ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז וכו' עד רשבג"א נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן היורשים כו' עד מר סבר פי' ת"ק לי ולא ליורשי ורשב"ג לי וליורשי ונראה דהלכה כת"ק ולא כרשב"ג דדוקא כל מקום ששנה במשנה [הלכה כמותו] ולא בברייתא ואע"פ שהבנים פטורים מחלק המתה המתנה אינה בטילה כיון דמן הדין אין לבנות במקום הבנים אלא לקיומי' לתנאה הוא דבעי [וכיון] דמתה יתנו לאחרות ומחלקה יהו פטורי' ודמי' [לההוא דמי שאחזו] (ע"ד ע"ב) [דההוא] גברא דאמר [לי' לאריסי'] כ"ע דלו תלת ואכלי ריבעא את [דלי ארבע] ואכיל תלתא לסוף אתא מיטרא רבא אמר הא לא אצטריך וקיי"ל כותי' ואפי' לרבנן [דאצטלא] בהא מודו דהא להרויח קאמכוין [והא לא] אצטריך. ולא דמי' להא דפ' [האומני' ע"ז ע"א] דאתא מיטרא ומסיק התם דפסידא דפועל הוא דשאני התם דלא [עבדו] פועלים מידי והא לא נכנסו לה אבל הכא לשאר בנות קיהבי חלקם. ועוד אבא לגבי' בריה גמר ומקנה ולא מכוין [אלא להרויח] ולענין זלות אנמי ברתיה עדיפא ליה [וכיון] דמתה המה יקחו חלקה ולא יתנו ליורשי' דהלכה כת"ק כדפי'. ועוד דאמר ר"פ מי שמת (בבא בתרא קמ"ג ע"ב) ההוא דאמר נכסי לברי הוי ברא ובר ברא ומסיק דלא קרי איניש לבר ברא ברא ומייתי תני' כותי' דמר בר רב אשי המודר הנאה מן הבנים מותר בבני בנים ואפי' היכא דליכא בנים אלא בני בנים מותר בבני בנים ה"נ כיון דאמר לבנותי לבנותיו דוקא קאמר ולא ליורשי' ול"ל א"כ תיבטל המתנה לת"ק כדאמר (גיטין שם) לא נתנו לו זקוקה ליבם דשאני התם דלא [קיימי'] כלל לתנאי' אבל הכא [מקיימא] לתנאה בשאר הבנות וההיא כיון דמתה [פטורי'] מחלקה. ועוד דשאני התם דגבי נפשי' עדיפא ליה ודעתו שתתן לו ואי לא יהבה לי' לא ליהוי גיטא אפי' אם תתן ליורשיו ועוד לצעורה קא מכוין כרבנן דרשב"ג דפליגי עלי' פ' מי שאחזו (גיטין ע"ד ע"א) במעשה דאם אבדה אצטלתו לא תתן לו דמיה משום דאמ' לצעורה קמכוין אבל בנדון זה שנתן לבניו והתנה שכך יתנו לבנותיו ודאי להרויחם קמכוין וכשמתה אחת מהן הא לא אצטריך ופטורי' מחלקה וגדולה מזו אמרי' פ' מי שאחזו (גיטין ע"ה ע"ב) ה"ז גיטך ע"מ [שתניקי את] בני שתי שנים או ע"מ שתשמשי את אבא ב' שנים מת הבן או האב או שאמר האב א"א שלא בהקפדה וכו' עד כלל ארשב"ג כל עכבה שאינה הימנה ה"ז גט ואפי' לת"ק דאמר אינו [גט] הכא מודה דשאני התם גבי גט [דרבנן דרשב"ג] לטעמי' דכי היכא דגבי אצטליא אית [להו] לצעורא קא מכוין ודוקא אצטליא ולא דמיה ה"נ דוקא ב' שנים קאמר ולצעורה קא מכוין. וא"ת למאי דפטורי' לגמרי מחלק המתה מ"ש [מהא] דאמר ספ"ק דגיטין (י"ד ע"ב) הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו ואיכא למ"ד יחזרו ליורשי משלח או למשלח לא קשה כלל דהתם למי שנתן עיקר המתנה מת קודם שבאת לידו וכי יהיב אינש מתנה אדעתיה דמקבלי מיניה והרי מת קודם והוא לא נתכוין אלא לתן לו ולא ליורשיו ולהכי הדרא למרא [ואדרבא] חד טעמא הוא לפלוני ולא ליורשיו קאמר וה"נ במתנה גמורה נתן לבניו אך שהתנה שיתנו לד' בנותיו כך וכך ולהם קאמר ולא ליורשיהם וכי היכא דגבי הולך מנה לפלוני ומת המתנה בטלה דלפלוני ולא ליורשיו קאמר ה"נ כשהתנה שיתנו לבנותיו ומתה אחת מהן התנאי בטל לגבי דידה [דלה] ולא ליורשיה קאמר.
148
קמ״טקלז. וששאלת על חזן שהיו רוב הקהל חפצים בו ומקצתם אינם חפצים בו ולא נתרצו לו [ונעשה] עפ"י הדוכוס [שבקש הממאנים להתרצות לא טוב עשית להימנות עפ"י השר ובארצנו] הי' מקפידי' על כיו"ב וכבר נעשה מעשה בימי האבי העזרי בקולוניא שנתמנה חזן אחד והלך יהודי אחד ונתכוון לכבדו וגרם שהמגמון שלח אחריו ולקח מצנפתו מעל ראשו ונתן לרב ואמר הילך החזנות וכעס מאד אף כנגד ההגמון ואמר אין דיני כך לקבל ממך עבודת בוראינו ולא קבל ממנו עליו את החזנות אע"פ שמתחלה קבל עליו וסבורני שקנס את היהודי גם החזקן עליו לתקן ושלום.
149
ק״נקלח. וששאלת על תינוק שחלה אם יש לתת למלמד כפועל בטל או שכרו משלם כך קבלתי מוהר"ר שמואל מצרפת ז"ל דנותן לו שכרו משלם ומדמי הא מלתא לאוכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי פ' השוכר האומני' (ע"ז ע"א) גם יש לחלק להיכא דהתינוק רגיל לחלות בין היכא דלא רגיל כדמפלגי' פ' האומנים (שם) בין נהרא דהוי רגיל [דאפסיק] ללא הי' רגיל כמו שחילק רבינו יואל הלוי.
150
קנ״אקלט. וששאלת על ראובן ושמעון שיש להם ירושה מאבותיהם שאין שום אדם רשאי לבנות שום דבר בביהכ"נ זולתם עתה בא ראובן למכור חלק ירושתו בזה לעשיר אחד לאו כל כמיני' שהרי הקהל לא הסכימו ולא השליטו באותה מצוה אלא פלוני וזרעו לדורות אבל לא למכור לאחרי' ודמי לההו דאמר (תורת כהנים פ' צו) גבי כהן גדול מבניו שבנו קודם לכל אדם יכול אע"פ שאינו ממלא מקום אבותיו ת"ל אשר ימלא את ידו בזמן שממלא מקום אבותיו ואם לאו יבא אחר וישמש תחתיו כ"ש שאינו רשאי למכרו לאחר בלא רשות הקהל וכן כל מיני שררה ומלכות כהונה גדולה ולויה וכיו"ב לאו כל כמיני' למכור.
151
קנ״בקמ. וששאלת ראובן ששאל ספר משמעון לשעה אחת ולא יותר וא"ל אתה תשלח אחריו או אני אביאנו לך ובתוך כך נפלה דליקה ונשרף הספר בבית ראובן וראובן מיד כשהתחילה הדליקה הוצרך לברוח מפני הסכרנה פן ישליכהו הגויים באש ולא הי' יכול להציל נראה דכיון דלא השאיל אלא שעה אחת וכבר כלה זמן שאילתו אע"פ שנשרף בבית השואל פטור כדאי'פ' האומנים (בבא מציעא פ' ע"ב) שלח ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה אמר דפרם בר פפא אר"ח ל"ש אלא שמחזירה תוך ימי שאילתה אבל לאח ימי שאילתה אפי' מתה ביד השואל [פטור] ואפי' לא אמר משאיל לשואל שלח ולא אמר שואל אשלח. מיהו בזה יש לדקדק נהי דלא הי' רשאי להיות שם בעצמו [ולהציל] מפני סכנת הגוי' שזורקי' באש את היהודי שמתחלת ממנו הדליקה מ"מ אם הי' יכול להשכיר שאר גוים או יהודי' שיצילו ולא עשה חייב דאע"ג דכלו ימי השאלה מ"מ חשוב עליה כש"ש עד דאתי הספר ליד השמאיל הואיל ונהנה מהנה כדאי' פ' האומנין (בבא מציעא פ"א ע"א) הלכך כיון דכש"ש הוי הי' לו להשכיר בני אדם שיצילו דקיי"ל פ' הפועלים (בבא מציעא צ"ג ע"ב) ש"ש שהי' לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב ה"נ הדין דינא.
152
קנ״גקמא. ועל מה שתובעי' לו לוי ויהודה שהשאילו לו ספריהן וא"ל ע"משישאיל גם הוא להם ספריו וכן עשה הלכך ש"ש הוי דתני' בפ' האומנים (בבא מציעא פ"א ע"א) שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך השאלני ואשמור לך כולן נעשו ש"ש זה לזה והא דפריך עלה אמאי שמירה בבעלים הוא [לא קאי אלא על] שמור לי ואשמור לך כדפרש"י אבל השאילני ואשאילך בין אשאילך היום בין אשאילך למחר נעשו כש"ש זה לזה. וא"כ אם הי' יכול להשכיר בני אדם ולא עשה חייב כדפי'.
153
קנ״דקמב. ועל ראובן שאמר לשמעון הלויני על ערבון של גוי הממושכן בידי וקח אתה הרבית מכאן ולהבא וכן עשה ושוב אמר ראובן שקרתי לך הערבון של יהודי הוא ורמייך יכול המלוה לעכב המשכון עד שיתן לו הרבית ואם הוא רוצה לשבע שאינו של גוי יאמ איני מאמין כי אם לדבריך הראשונים. ונראה דדוקא אם כשהלוהו מסר לו המשכון לידו דקנה משכונו כי תפיס ליה כדאי' פ' השולח (גיטין ל"ז ע"א) בהלכה דהלל תקן פרוזבול עכ"ל.
154
קנ״הקמג. ערבים עלי דברי דודים, מזהב ומפז חמודים, לשונם חרב חדה מעשה חדודים, בהרים מקדרים, עמקים משדדים, הנעימים והידידים, אלופי הר' מנחם והר' הלל. שאלתם על אודות ראובן שיש לו חפירה בחצרו ומקלחי' כל מי חצרו לתוכה ונבלעי' במקומ' ואותה חפיחרה סמוכה לחומת אבנים של שמעון וטוען כשהחפירה מלאה מים נכנסי' לתוך חומתי ונכנסי' לתוך ביתי והשיב ראובן אותה החפירה החזקתי בה יותר מכ"ד שנים ולא מחית בי מעולם והשיב בשביל שלא הזיק לי עד הנה עכ"ל נראה דאם החפירה מופלגת מן החומה טפח לית דין ולית דיין דפשיטא דבהכי סגי כדתניא פ' לא יחפור (בבא בתרא י"ט ע"ב) אבל בכותל אבנים בכדי שלא יזיק וכמה טפח ואפי' אם לא הפליג טפח ועתה רוצה למלאות גומתו עפר עד שתתרחק חלל גומתו טפח מן [החומה] בהכי סגי אע"פ שלא סד בסיד כיון דבעי' (שם ע"א) אי או סד בסיד תנן או וסד בסיד תנן ולא אפשיט' וכל תיקו דממונא לקולא ומספיקא לא מפקי' ממונא ולא כייפי' ליה לסוד בסיד. ועוד [דל כל] זה מכאן דכל מ"ש לרווחא דמלתא ומיהו בלא"ה אפי' אם לא הרחיק שום דבר אין צריך להרחיק כלום [דכיון] שבא מחמת ירושה ואית ליה סהדר דדר ביה אבוה כה"ג אפי' דר ביה חד יומא ואיהו בתר אבוה תלת שנין א"נ אפכא דדר בי' אביה ג' שנים ואיהו חד יומא טוענים ליורש מה דמצי אבוה למטען ואלו הי' אביו קיים הא מצי אמר מינך זבנתי או אתה מחלת לי השתא נמי טעני' לברי' הכי ואע"ג דהתובע נמי יורש המע"ה ואע"ג דאבוה דנתבע אלו הוי קיים היה צריך לשבע שזה נתנו לו או מכרו לו לפי דברי רב האי גאון ז"ל ור"י שפסקו שנשבעי' על הקרקעות שבועה דרבנן וראי' מפ' הכותב (כתובות פ"ז ע"ב) מ"מ זה היתום א"צ לשבע אפי' שבועה שלא פקדנו אבא וכו' שלא נתקנה אותה שבועה על היתומי' אלא לטול [וביתומים] מן היתומי' והיתומי' התובעי' יש להם שטר דכיון דהיתומי' הנתבעי' מוחזקי' הם בממון וקיי"ל (שבועות מ"ה ע"א וכתו' פ"ז ע"א) הבא לפרע מנכסי יתומי' לא יפרע אלא בשבועה ה"ה ביתומי' מן היתומי' נהי דאינן יכולי' לשבע שבועה גמורה ישבעו לכל הפחות שבועה שלא פקדנו אבא ויטלו אבל לעולם אין להם לשבע ולפטור ואם אדם אחר תובעו ואמר אביכם הי' חייב לי ואין לי שטר פטורי' בלא שבועה וראי' מהא דקאמר בפ' כל הנשבעין (שבועות מ"ח ע"א) וכן היתומי' לא יפרעו אלא בשבועה והיינן בה ממאן אילימא מלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה אינהו שקלי בשבועה. השתא ק"ל לישני ליה [לעולם] מלוה וכגון דטעין אשתבעי' לי דלא פרעתי לאבוכון דאלו [אבוהון] כה"ג הי' צריך לשבע שבועה ודאית והיתומי' ישבעו שבועת יורשים אלא ש"מ דלא תקנו שבועה על היורשי' ואפי' [ליטול] אלא ביתומי' מן היתומי' ומשום טיבותי דיתי הנתבעין ואפי' לר' אלעזר דפליג על רב ושמואל (שם ע"א) ואמר הפוגם את שטרו ומת יורשי' נשבעי' שבועת יורשי' ונוטלי' אלמא אע"ג דהנתבע אינו יתום אפ"ה היתומי' נשבעי' ונוטלי' ה"מ דנשבעי' כדי לטול והשבועה היא לטובתם דאלו לרב ושמואל כיון דאין יכולי' לשבע שבועה שנתחייב אבוהון מפסדי לגמרי דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו נמצא דלר"א דאמר נשבעי' זהו שבועה [לטובתם] ברי שיטלו דאלו לא הי' נשבעי' לא הי' מוציאי' ממון מספק בלא שבועה אבל כשהיתומי' נתבעי' לא תקנו עליהם שבועה ממ"נ דאלו לא תבע את אבוהון בחייו ותבע לאחר מיתתו לבניו אין להם לשע כיון דלא נתחייב אביהם שבועה בחייו כמו שהוכחתי לעיל כו' דא"צ לשבע ולפטור. ואם תבע את אביהם בחייו ולא הספיק לשבע עד שמת ולאחר פטירתו תובע מן היתומי' פטורי' דלא תקנו שבועה על היתומי' לרעתם דאלו לא ישבעו לא מפקי' ממונא מינייהו. וזה אין להקשות אמאי לא מוקי מתני' [דוכן] היתומי' לעולם מלוה וכגון דא"ל בחיי אבוהון אשתבע לי דלא פרעתיך ולא הספיק לשבע עד שמת ולאחר פטירתו תובע מן היתומי' דהשתא יתומי' צריכי' לשבע ולטול כיון דאבוהון נתחייב שבועה דהא ודאי לא מצי לאוקמי הכי [לרב] ושמואל משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו. ועוד יש לי ראי' ברורה דהיתומי' א"צ לשבע ולפטור דכל מלתא דהוי תקנתא דרבנן לא תקנו חכמי' להרע ליתומי' מדאמר פ' הנזקין (גיטין נ"ב ע"א) גבי [משיכה] יתומי' הרי הן כהקדש ואי משיכה יותר טוב להם ממעות אמרי' משיכה קנה להו ואי מעות עדיפא להו קנו המעות. ומה שכתבתי שאביו של ראובן לקח הקרקע מן הישראל ואותו הישראל לקח אותו מן הגוי אין זה הבא מן הגוי הרי הוא כגוי (ב"ב ל"ה ע"ב) שהרי אין מערער אומר שגזלה ממנו וק"ל. ועוד [אפי'] טען המערער הגוי גזלה ממני והוא חפר החפירה מ"מ כיון ששהתה ביד ישראל שלקח' ג' שנים או חד יומא ושהתה ג' שנים ביד היורש טעני' ליורש ואמרי' שאביו לקחה מן הישראל האחר מידי דהוי אגזלן דאין לו חזקה ובנו יש לו חזקה (ב"ב מ"ז ע"א) כי [לא] אתי בטענתי' דאבוה ונאמן בלא שבועה כדפי' לעיל ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
155
קנ״וקמד. דין כלה נידה תימא לר"י היאך אנו מוסרי' עתה כלה נידה לחופה דהא הך בעי' דרב אשי (כתו' נ"ו ע"א) קיימא בתיקו ואי לא קני א"כ ארוסות הן ולא נשואות ואין כאן נשואין ואין מכניסי' אותה מספק ונ"ל דודאי חופה שהחתן סבור שהיא טהורה בשעת חופה ונמצאת נידה אותו ודאי מספקא לי' אי קני' או לא קניא דשמא חיבת ביאה קונה ואלו ידע החתן שאינו יכול לבעול שמא לא הי' כונס עתה וגם היו רגילין אז לכנוס טהורות ולא נדות כדאמ' פ"ק דכתו' (ב' ע"א) פרסה נידה אין מעלה לה מזונות אבל אם מודיעי' לחתן שהיא נדה ואעפ"כ כונסה לחפה ודאי קנאה לו מיד לכ"ע שהרי עושה חופתו אדעת לבועלה כשהיא טהורה לכן אמר ר"י שמנהג טוב ונאה להודיע לחתן בשעת כניסה אם היא טהורה אם לאו. אע"פ שכל העריות אין קדושין תופסי' בה מ"מ בנדה תופסי' דכתי' ותהי נדתה עליו אפי' בשעת נדתה תהא בה הוי' וכן אמרי' (יבמות מ"ט ע"ב) המקדש אשה בימי נדותה מקודשת.
156
קנ״זקמה. תמיד אדרוש אל אל, להשקיטך ולהטיבך מוהר"י יקותיאל, אשר שאלת על ראובן שהלוה לשמעון ליטרא ושמעון מודה לו אך שהוא טוען אני מעכבם בשביל חוב שאתה חייב לאשתי אם אשתו בחיים ואומרת תן לבעלי יכול לעכב הליטרא בשביל זה או אפי' לאחר מיתה יעשה פירוש לפירושה ויתן לבעלה וא"כ שלו הוא ויכול לעכב משל ראובן [בשבילה] הפקדון. ומ"ש דמראה דינר לשולחני [חייב] אע"ג דלא א"ל עלך קא סמיכנא [כן] פסק רב אלפס.
157
קנ״חקמו. וששאלת על ראובן שטוען על שמעון הלותיך ב' ליטר' לשנה [להוסיף לי ליטר' שלישית אם תרויח יותר מליטרא ואם תרויח פחות תן לי כל הריוח שלא יהא רבית ושמעון משיב הלוית לי עבור] להוסיף ליטרא שלישית בלא תנאי ברבית קצוצה פסק ר"ת דכל כה"ג ראובן נאמן בלא שבועה דכיון דמצי למיעבד בהיתר ע"י גוי לא הי' מלוה באיסור דלא שביק התירא ואכל איסורא כדאמ' פ' השולח (גיטין ל"ז ע"ב) נאמן אדם לומר פרוזבל היה לי ואבד דלא שביק התירא כו' וכן קבלתי ממהו' שמואל זצ"ל.
158
קנ״טקמז. וששאלת על אשה שהפרישה י"ב זקוקי' לצדקה ונתנום ביד ראובן לחלותם למחצית שכר [ושיהי'] נותן מחלק הצדקה לעמילי תורה [לאשר] דבשר בעיני' ולאחר זמן א"ל הרוחתי לחלק הצדקה ד' זקוקי' לבד ממה שנתן למחזיקי תורת השם וזקפו עליו במלוה ונעשו ט"ז זקוקי' הקרן ואח"כ מת ראובן ועתה [אינה חפצה] להניח הממון ביד אלמנותו נראה דאם הלותו לו בסתם סתם הלואה ל' יום והאי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון. ואם הלותו לו לזמן הקצוב ועדיין לא הגיע הזמן נראה דלא תוציא מידה כיון דכל המפקיד ע"ד אשתו וניו הוא מפקיד אשתו ובניו ישאו ויתנו בהם למחצית שכר כל ימי זמן העסקא כדאמ' באלו נערות (ל"ד ע"ב) הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשי' בה כל ימי שאילתה.
159
ק״סקמח. ראובן שהלוה לגוי ובא שמעון ואמר לגוי אלוה לך בפחות ותפרע לראובן אין חייב לשלם לו כלל דלא ברי הזיקא ואין כאן אלא ספק גרמא דשמא לא יוכל [ראובן] להלוותם כ"כ מהרה ודמי למבטל כיסו של חבירו. מיהו יש לקרותו רשע דהוי רשע טפי מעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע (קידושין נ"ט ע"א).
160
קס״אקמט. ועל אשה שמתה וקברוה מן הצדקה ועתה נודע שיש לבעלה ממון ורוצי' להוציא מידו כדי קבורתה הא מלתא פליגי בה בירושלמי (כתו' פי"ג ה"ב) רבי חמא ור' יוסי ומסיק התם על מי שהלך למדה"י ועמד אחר ופרנס את אשתו וא"ר חמא ל"ש אלא אחר אבל [אב] גובה כו' על דעתי' דר"ח בין למזוני בין לקבורה אב גובה אחר אינו גובה כו' וע"ד דר"י לקבורה בין אב בין אחר גובה שלא עלה על דעתו שתהא אשתו מושלכת לכלבים, ולמזונות בין אב בין אחר אינו גובה ואע"ג דלא אפסקי' הלכתא מ"מ בנדון זה כיון ששום אדם לא נתן אלא מכיס של צדקה מאן פיפיס ומאן שביק אם יש לו מאתים אז לא יפרע חובו מכיס של צדקה דנמצא זה פורע חובו ממעשר [עני] ולא כל הימנו שיעשיר את עצמו ויטיל א"ע עיל הצבור ומוציאין מידו.
161
קס״בקנ. ראובן ושמען שהיולהם חוב בשותפות ואחר זמן נתן ראובן חלקו לשמעון ונסתלק אינו יכול להקנות שהבריא שאמר [הלואתי] לפלוני [אין] הלואתו לפלוני אפי' בקנןי אגב קרקע אלא במעמד שלשתן והא לא שייך בגוי ואין להאריך וא"כ של שמען חצי הריוח.
162
קס״גקנא. ובזה לא דקדקתם שכתב' שהמלוה לחבירו מעות קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם הפסיד יהא חצי ההפסד על המלוה אינו כן אלא גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית אפי' יש שם ריוח ושלום מב"ב.
163
קס״דקנב. נשאלתי על כלאי הכרם והשבתי כי לכתחלה מותר לזרוע כל מיני זרעים בכרם כי לא נאסרו כלאי הכרם בחו"ל מד"ס אלא חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ומותר לזרוע לכתחלה כל זרעי' שרוצה בכרם ואין איסור בדבר לא איסור זריעה ולא איסור אכילה ולא איסור הנאה כדאמ' פ"ק דקדושין (ל"ט ע"א) ותו חזיי' לההוא גברא דהוי זרע חטי ושערי בי גפני א"ל ניתי מר ונשמתי' א"ל לא צהריתו קיי"ל כרבי יאשיהו דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ולספרי' דגרסי לא קיי"ל כר' יאשיה' הוי בתמיה אטו מי לא קיי"ל כר"י אע"ג דבכמה מקומות בתלמוד יש אמוראי' [דאמרו אין הלכה כר"י] בפ' תולין (שבת קל"ט ע"א) גבי כשותא בכרמא אין הלכה כן אלא כר"י דנהוג [האידנא] עלמא כתלתא סבי כדאמר (ברכות כ"ב ע"א חולין קל"ו ע"ב) אע"ג דרנב"י מחמיר ע"ע גבי בעל קרי מ"מ פסק לקולא לכך הקילו נמי לפטור ממתנות זרוע ולחיים בחו"ל בראשית הגז כן נמי פטור בשאר [מתנות] מיהו [בפרק] הזרוע (קל"ב ע"ב) רב נחמן עצמו הי' מחיר דקאמר התם דקניס גלימא היינו פי' שרובם במקומם היו נוהגי' כמותו ולכך קנסו מ"מ אנו סומכי' לגמרי דנהיג העם כג' סבי וכל משניות ובריתות שאוסרי' אפי' בהעברת [עציץ] והוסיף ובא הויי' דלא כרבי יאשיהו ולא קיי"ל כותיהו אלא כר"י ושלום יצחק ברבי שמואל ז"ל.
164
קס״ה(תקנות שתקן ר"ת באגודות בני צרפת).
165
קס״ו כל מקום שיש חרם של ב"ד אם עובר איש דרך שם ובא אחר והזמינו לדין ע"פ החרם בפני עדים אפי' בשוק חל עליו החרם מיד שיבא לב"ד לטעון ואפי' שלא בעדים חל עליו החרם דלא אברו סהדי אלא לשקרי אך שאין יכולי' לכתוב עליו סרבנות אלא בעדים ואחרי טענותם אם רוצה הנתבע ילך לדרכו וא"צ להמתין עד שיפסקו הדין ועל התובע לחזור אחריו ולשלוח לו פסק דינו.
166
קס״זוהחרם אשר שם רבינו גרשם שלא ישא איש שתי נשים אין להתירה אלא במאה אנשים מג' מלכיות אוניואה [Anjou] ונורנ"דיאה [Normandie] וצרפת. גם לא יתירו אותה עד שיראו טעם להתיר. גם באותו ענין שתהא [כתובה] צרורה ומונחת במשכונות או במעות.
167
קס״חוהחרם שמקבלי' האיש והאשה לאחר תשומת יד צריך כמו כן להתיר אבל א"צ מג' ארצות ותשומת יד בלא קבלת חרם יש חרם קדמוני' לקיים התשומת [יד] או יש להתיר בשלשים. ובכולן אין רשאין להתיר עד שיראו טעם מבורר. וכשאדם מחזיק בביהכ"נ ומזמין את חבירו לדין וחבירו מסרב אין לו לבטל לא תפלת מנחה ולא תפלת יוצר עד שיבטל התפלה ג' פעמים [תפלת ערבית] ואז יכול לבטל כל התפלות. וכשיש ב' בתי כנסיות או יותר אין יכול לבטל כי אם באותו [ביהכ"נ] שהנתבע בו אך כשיבטל ג' תפלות באותו ביהכ"נ שהנתבע מתפלל בו אז יכול לבטל כל בתי כנסיות שבעיר. ואם אדם משאיל ברשותו ביהכ"נ לרבים ויש לו ריב ומצה לאחד מהם אינו רשאי לאוסרה לאותו אדם שלא יתפלל שם אם לא יאסור רשותו לכל הבאים שם להתפלל.
168
קס״טומי שאבדה לו אבידה יש לו כח להכריח הקהל ולהושיב החזן עד שיכנסו כלם בחרם שכל מי שיודע ממנו שום דבר שיאמר לו ואין יכול התובע לומר לא אכנוס בחרם] אך אני מזומן לב"ד וכן תמצא בספר ברזילי בתקנת הגאונים. ואם עושי' בני העיר תקנת עניים או תקנה אחרת והרוב מתרצים בדבר והן מן ההגוני' אין האחרי' רשאי' לבטל התקנה ואין לו לדחות שלא יכנס בתקנת חבירו כ"א ע"פ ב"ד כי אין ב"ד לישב כי הכל לפי ראות טובי העיר כמנהג הקדמונים או כפי צורך שעה גם אין לו לנפקדים לעכב הספרי' הנפקדי' אצלו בשביל שום תביעה שיש לו על המפקיד.
169
ק״עמכל אלו שכתבתי יש חרם מתקנת הגאונים הקדמונים. והוסיף ר"ת על זאת גזירה כל הפקדונות שאין לעכבם בשביל שום תביעה רק המלמד יכו לעכב הספר שלומד בו [בשביל שכירתו כשעבר זמנו ודוקא ספר שלומד בו] אבל שאר דברי' הרי הוא כשאר כל אדם. והאיש שהטילו עליו מתנה ובאו לגבותה ממנו ע"י עבד הפקיד אין לו כח להזמין המטיל לב"ד או המגבה עד שיפרע מה שהטילו עליו הן במעות הן במשכנות. אך יוכל להזמין כל מי שיעשה לו שלא כדין ואפי' קודם שיפרע מתנתו אם ירא שהמטיל עושה שלא כדין וכשורה מן המתנה עצמה יש לו כח לבטל התפלה להיות קובל עליו בלא ב"ד עד שיעשה לו כדין וכשורה לפי ראות עיני הקהל שאל"כ יקח כל אשר לו בידי גוים ויאמר שבשביל המתנה עושה כן. ואם אנשי כפרים אשר אין להם מנין בעירם ובאי' למקום הקהילות למנין ביוה"כ ומביאי' נרותיהן בביהכ"נ שקורי' ניר"א אם לא עשה כ"א אחת יניחה שם בביהכ"נ שהדליקו ויכולי' בני העיר להכריחו בחרם להניחו ואם עשה שנים האחד יניחו והשני יכול לשא עמו להדליקו במקום שמתפלל [בקבוע].
170
קע״אמשנכנס אדר עד הפורים כל העוברי' דרך העיירות אם יש מנין קבוע יש חרם קדמוני' לפרוע מעות פורים לחלק לעניי אותה העיר אם יתבעם אחד מאנשי העיר ואם לא יתבעם פטור מהחרם, ואם יש בביהכ"נ מנין מצומצם והתחיחל החזן להתפלל אין אחד רשאי לבטל המנין ולצאת עד שיגמור החזן תפלתו ואם עבר ויצא א' מהם אומר רב נסים גאון [שאם] התחיל קדושה או קדיש יגמור מאחר שהתחיל, וגם יש חרם קדמוני' שלא לבטל תפלה בשבתות וביו"ט בשביל תביעה שיש לאדם על חבירו אם לא ביטל כבר ג' תפלות קודם. ובביל תקנת קהל אפי' לכתחלה יכול לבטל. נשלמו התקנות.
171
קע״בקנד. תימה איך נהגו לשתות שכר של גוים הא איכא איסור בישולי שן גוים וי"ל דמיא עיקר שהרי מברכי' עליו שהכל נהיה בדברו ומים הוי בכלל דברים הנאכלי' כמו [שהן] חיין ואע"ג דאמר מיא [דשילקא] כשילקי בברכות (ל"ט ע"א) ההוא מיירי כשהמים עבים ביותר ויש בהן ממשות מחמת השלקות והרב הביא ראי' מהא דגר' בה"ג כותה של גוים מותר דאי משום פת דאית בי' ליתא לאיסורא בעיני' אבל תימא דהא אסור מטעם חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו וי"ל דשמא דחלה טמא אינו עומד ולכותח לא חזי.
172
קע״גקנה. שמעתי ממורי הגביר שמותר לישראל לילך בעדר של גוי ולהיות שם חדש או חדשים ולראות אף בשבת כשהגוי חולב [ועושה הגבינה] דכיון שאין הגוי מוכר לו את החלב כי אם אחר עשותו את הגבינות גוי כי עביד מלאכה בשבת מלאכה דידי' עביד.
173
קע״דקנו. מה שפר"ת דע"א שאמר נתנסך יינך ומכחישו או שאמר איני יודע דאינו נאמן נראה דהיינו לבעל הבית ולבני ביתו דוקא שמפסידוממון להם לא מהימן אבל לאחרי' דלא מפסדי ממון לאו כל כמינייהו כיון דמכחשי ליה דלא מהימן לכ"ע כבי תרי. וק"ל דבקדושין פ' האומר (ס"ו ע"ב) אמרי' מקוה פסולו ביחיד ואמר ע"א שחסר [נאמן] משום דע"א נאמן באיסורי' כדפ"ה ואע"פ שהיא בחזקת שלם. ושלום יעקב.
174
קע״הקנז. על ראובן ששאל משמעון שכירות ביתו שדר בו קרוב לי' שנים והתנה עמו לתת לכל שני הי' דנרי' ושמעון כופר ואומר לראובן השבע וטול דבר פשוט דבדרבנן מהפכי' שבועה ובדאו' פליגי והך שבועה דרבנן שהרי שמעון כופר לו. ושלום יצחק בר' אברהם.
175
קע״וקנח. מעשה ביולדת שחל שמיני שלה בצום גדליה ושאלו לר"ת והתיר לה לאכול.
176
קע״זקנט. כתוב בהלכות פסוקות דמי שמת לו מת ואינו יודע דמותר להזמינו לסעודה דהא קיי"ל דלא חלה עליו אבילות עד שידע אבל רבינו ברוך מריזבורג אסר לתן לו דבר האסור לאבל וראייתו נלאתי לכתוב.
177
קע״חקס. שאלו על נכפה א' והיה הגוי רוצה להאכילו דבר טמא לרפואה ונראה שהי' בו שרץ העוף והשיב ר' כי נכפה חולי [וכמכה] של חלל וכמה פעמי'] שמסתכן ונופל באש או במים ומותר אם הרפואה ידועה ואם אינה ידועה אין להתיר אע"ג דאמ' בפסחים (כ"ה ע"ב) [דרבינא] הוי שייף לברתי' בגוהרקא דערלה התם רפואה ידועה היתה. אפי' למ"ד התם (כ"ד ע"ב) להניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו אסור מ"מ היכא דאיכא סכנה כגון [גוהרקי] דערלה דהוי שלא כדרך הנאתו [מותר] אבל בזה המעשה יכול להיות שהוא כדרך הנאתו ואסור כיון שאין הרפואה ידועה ולא דמי לאכילת חלב חי פ' כל שעה כדאמר פ' גיד הנשה (חולין ק"ב ע"ב) אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא. ואם ביטל הרופא את השרץ בס' מותר אע"פ שבטלו גוי [לכתחלה] כיון שלא בטלו ישראל אבל אם האיסור בעין אפי' כחצי שיעור אסור מה"ת כדאמ' ביומא (ע"ד ע"א) וכ"ש כזית בכדי אכילת פרס. והמחאת רפואה שמא א"צ [המחאה] כל כך כמו קמיע שאינו מומחה וחולה ביוה"כ שאנו מחמירי' קצת להצריך בקיאים.
178
קע״טקסא. מעשה בא לפני הריצב"א בחטה שנמצאת במים שלנו וכבר עשו המצות והכשיר המצות [שמחטה] אחת לא [בלעו] המים והמים הצריך לשפוך חוצה.
179
ק״פקסב. היכא שנמצאת ערב הפסח חטה או שעורה בעופות מלוחי' ישליך הגרעון והעופות מותרי' ואפי' מצא אחר ו' שעות אע"פ שחמץ אסור מדאו' דאכתי אינו אסור במשהו עד פסח ממש שהוא בבל יראה ובל ימצא ומה"ט שרי לאכול בפסח בשר מלוח ישן אע"פ שלא נזהרו במליחה וכן דגים מלוחי' כמו הרינג"ש.
180
קפ״אקסג. כלים שנתנו בהן מלח כל השנה כולה מותר לתת בהם בכלי בשר של פסח והבשר מותר לאכול.
181
קפ״בקסד. הכי אמר מר שלום גאון ישראל משומד אין לאוין ממנו ברבית ואין מלוין לו ברבית הואיל וכי מקדש בת ישראל [קידושי' תופסי'] בה ולא משתריא אלא בגט. ולגבי גט יהיב לאנתתי' ופטור לה ולגבי אשת אחיו חולץ לה והרי הוא כישראל לגבי קידושי' וגט וחליצה דאמ' שמא יתחרט ויחזור בתשובה ורחמנא אמר לאחיך לא תשיך אבל ירושלמי פ"ק דע"ז [אמר] הלין כותאי דקיסרי מותר להלותם ברבית מפני שקלקלו מעשיהם וכן נראה לישראל משומד מה"ט וכן נראה לר"ב להלות למשומד בבית.
182
קפ״גקסה. ר"ת הי' מסופק אם השכיר פועל לעשות מלאכה והתנה עמו לתן חפץ בשכרו לאחר כן כשגמר מלאכתו תובע ממנו אותו חפץ שהתנה וזה אומר אתן לך דמי החפץ אם יכול לחזור בו מאחר שלא [משכו עדיין] ושוב דקדק דיכול לחזור בו מדאמ' פ' בתרא דע"ז (ס"ג ע"א) גבי אתנן בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה אסור דאמר לה הבעלי לי בטלה זו ופריך והא מיחסרא משיכה. ואיני יודע איך משמע דהא איהו מהדר לאוקמי [בבא עליה ואח"כ נתן לה] ופרי' בטלה זו מיחסרא משיכה ולא קניא ליה קודם ביאה אבל לאחר ביאה קני ליה דאינה לשכירות אלא לבסוף.
183
קפ״דקסו. תשו' ר' נראה בעיני דאפי' [לרב] דאמר (ב"ק קי"ב ע"ב) מקיימי' השטר שלא פני בע"ד בקבלת עדות מודה דאין מקבלי' אלא בפניו דבקיום דרבנן הוא דפליגי דדוקא קיום נקיט במלתיהו והא דפמרש טעמא [דר"י] יבא בעל השור ויעמוד על שורו ה"ק אפי' בקיום אית ליה טעמא ההוא אע"ג דרבנן הוא ובהדי' פסק ר"ח דמקבלי' עדות שלא בפני בע"ד דוקא היכא דפתחו ליה [בדינא] ושלחו לי' ולא אתא והוא או עדיו חולי' או רוצי' לילך למדה"י ואם רוצה ראובן שיתקבל העדות יתבענו לשמעון לדין ויאמרו לו ב"ד לשמעון אם חפץ ללכת למקום העדי' ויעידו בפניו אם יחפץ ואם לאו יקבלו שלא בפניו וישלחו הב"ד כי קבל העדות ולא יאכל שמעון וחדי. וריצב"א פי' דאין מקבלי' עדות שלא בפני בע"ד ואפי' אם קבלו אינו עדות לדון על פיהם וכן משמע פ' [שני] דכתו' (כ' ע"א) דאמ' הלכתא מכחישי' את [העדים שלא בפניהם ואין מזימי' את העדי' אלא בפניהם והזמה שלא בפניהם] נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהו הוי וה"פ מכחישי' את העדי' שלא [בפניהם] אבל אין מזימי' את העדי' אלא [בפניהם] דהכחשה לא הוי חוב העדי' אלא [בפניהם] דהזמה היא חובתה ועליהם באי' להעיד ואין מקבלי' עדות שלא בפני בע"ד ומסיק הזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי ומשמע דאפי' קבלו בדיעבד שלא בפניו לא חשיב הזמה ואין מחייבי' אותן בכך והא דקאמר כגון שהיה הוא חולה אתובע קאמר דאם התובע חולה ורוצה שיקבלו עדות בחייו לפי שיורשיו אינם יודעי' לחקור אחר מותו כמהו אז מקבלי' עדות אבל אם הנתבע חולה בשביל כך אין מקבלי' עדות שלא בפניו דמפני מה נקבל שלא בפניו אם מפני שימות ולא יוכל שוב לתבוע יתומי' קטנים עד שיגדלו וההוא גופא טעמא מאי מפני שאין מקבלי' עדות שלא בפניו ואם עכשיו שחלה מקבלי' שלא בפניו כדי שלא ימתין לאחר מותו עד שיגדלו א"כ יקבלו לאחר מותו בעודן קטנים אע"פ שהוא [שלא] בפניהם אלא לא חיישי' להמתנתו עוד פי' ריב"א דאפי' הוא חולה או עדיו חולי' או מבקשי' לילך אין מקבלי' עדות אלא היכא דשלחו לו ולא בא דאז הוא או עידיו חולי' דאמר מזלך גרם מידי דהוי אחלה נתבע דאין מקבלי' שלא בפניו כיון דאינו פושע וכן יתומי' קטנים ואע"פ שלזה יש הפסד שצריך להמתין עד שיגדלו וגם אם יאכלו בקטנותם אין לו עליהם בגדולתם כלום להכי לא חיישי' וכן משמע מדקאמר או הוא או עדיו חולים ושלחו לו ולא בא ולא קאמר או שלחו לו ומיהו היכא דפתחי ליה בדינא ושלחו ולא בא בהך מלתא גרידא מקבלין שלא בפניו.
184
קפ״הקסז. נראה לר' שאדם נאמן במגו אע"ג דבמה שטען השתא אין יכולין להכחישו ובטענת מגו יכולי' עדי' להכחישו וראי' לדבר מודה בשטר שכתבו למ"ד צריך לקיימו דנאמן לומר פרעתי במגו דאי בעי אמר מזוייף אע"ג דבפרעי אין יכולי' להכחישו ובמזוייף יכולי' להכחישו ונפקא מינה בכמה מקומות.
185
קפ״וקסח. דעתי נוטה לומר דכל מקום דאדם מודה במקצת ומקצת הוא אומר איני יודע והוא במקום שאינו רגיל לידדע ואין לומר הי' לו לידע הוי איהו כמו יורשי' דפטורי' מדקאמר תלמודא (שבועות מ"ז ע"א) אי אמר חמשין אית ליה וחמשין ל"ל מה לי הוא מה לי אבוהו אלא דא"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא משמע דבההוא הוא דאיכא לפלוגי בין הוא לאבוה שבעצמו יש לו לידע אם הפקידו אם לאו אבל באביו אין לו לידע ואי לו להפסיד על שלא ידע. אבל בחמשין אית ליה וחמשין ל"ל דטעין ברי ויכול לשבע מה לי הוא מה לי אבוה וה"נ בהנהו גוני שאין רגיל לידע בדברים של עצמו לא נתחייבנו על שלא ידע דמה לי הוא מה לי אבוה. ואע"פ שהייתי יכול לומר ולחלק דבכל מילי דידי' יש לו לזהר לדעת כל מה דשייך לו אין לי לחלק דק"ל דאמר (ב"ק מ"ו ע"א) אפי' ניזק אמר ברי ומזיק אמר שמא המע"ה ומיירי בניזק תובע ברי היזק פרה ועוברה ומזיק מודה בפרה ובולד אמר איני יודע ואפ"ה לא אמרי' משאיל"מ ע"כ דעתי נוטה לומר שפטור מטעם מה לי הוא מה לי אבוה. ונראי' הדברי' שאל"כ ע"א יכול לחייב את חבירו כמה וכמה כי יאמר בהמותיך הזיקו, וכמה ענינים שאין אדם יכול לזהר ולידע. ואין לומר דבההוא דניזק אומר ברי לא שייכא שבועה משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא והוי שעבוד קרקעות דריהטא דתלמודא לאו הכי הוא בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ע"ב) ובבכורות (מ"ט ע"ב).
186
קפ״זקסט. וההוא דאמר רב חסדא אמר רב הנוטל ידיו לא יקדש (פסחי' ק"ו ע"א) ל"ק וההוא דכל הבשר (ק"ו ע"ב) דמתנה אדם דאימור דס"ל כההוא לשנא דלא שרי לאתנויי כל היום כלו אלא בשעת הדחק וה"נ הנוטל ידיו בטיבול ראשון צריך ליטול בטבול שני ר"ח אמרה (פסחים קט"ו ע"ב) אבל מאן דאית ליה ל"ב דרב דשרי לאתנויי אף שלא בשעת הדחק דלמא לא ס"ל הכי ולא יחמיר להצריך תכף לנטילת ידים סעודה אלא לעוסק בטהרות א"נ כשמתנה בשחרית לכל היום כלו הואיל וכל היום דעתו לשמור ידיו לא אתי לאסוחי דעתי' כולי האי.
187
קפ״חקע. ולענין נט"י צריך לכוין הנותן דתניא (תוספתא ידים פ"א) הנוטל לידים הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין ידיו טהורות ר' יוסי אמר ידיו טמאות דדוקא כשהנותן מתכוין טהורות ושלום יצחק בר' שמואל.
188
קפ״טקעא. כספים אין להם שמירה אלא בקרקע (ב"מ מ"ב ע"א) יש לפרש דהיינו במקום שאין לנעול בפניהם שלא יתנם בחורין ובסדקי' אלא בקרקע דהא תנן במתני' (שם) המפקיד אצל חבירו מעות ומסרם לבנו ולבתו הקטני' ונעל בפניהם שלא כראוי חייב שלא שימר כדרך השומרי' משמע הא נעל [כראוי] פטור ששימר כדרך השומרי'. עוד תניא בתוספתא ומייתי לה בירושלמי (פ' המפקיד ה"ז) נתנו בשידה תיבה ומגדול וגנבו או אבדו חייב בשבועה ופטור מלשלם ואם יש עדי' שעשה כן פטור בלא שבועה נעל שלא כראוי ונתנו בראש גגו חייב לשלם נתנו במקום הרגיל לתן את שלו אם ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב משמע [דאתי] לאפוקי נעל [שלא] כראוי או נתנו בראש גגו דאפי' אם רגיל לתן את שלו [שם] חייב דאין זה [ראוי לשמירה] אבל נעל כראוי ורגיל לתן את שלו זה ראוי לשמירה ופטור וגם משמע מתוך הלשון דאפי' לא נעל כראוי או נתנו בראש גגו כיון דרגיל לתן את שלו פטור כיון דראוי לשמירה קצת וההוא דאותבי' בקרטלית' ואיגנב (ב"מ שם) דמשמע דהוי פשיעה קרטליתא ודאי פשיעותא הוא לענין גניבה שיגנבו בקרטליתא עצמה כבית ולא נעל הדלת כראוי אלא שהיתה סבורה שיטלם בנה מיד. ועוד ראי' מהא דאמר (ב"מ שם ע"ב) כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד כמו כן שיתנם במקום שהוא נותן את שלו הוא מפקיד ובכתובות נמי פ' אלמנה (ק' ע"ב) אמרי' זיל לא עדיף מדידך וגם תשו' רבינו שמחה כתבתי לעיל.
189
ק״צקעב. רבי אוסר לקרות בחומשין במקום ס"ת כי בס"ת גמור שאינו עשוי כתיקון חכמים שאין תפורי' בגידין ואין בין שירטוט לשירטוט כמלא שרטוט אסור לקרות בו וכ"ש בחומש והמקיל מוציא ברכה לבטלה.
190
קצ״אקעג. וגם אותן שמשלימי' קטן לי' ונותני' ספר בידו אין נכון ואסור לומר קידוש השם בלא י' בני אדם דכתי' עד מתי לעדה. שלמה בר' יצחק.
191
קצ״בקעד. וששאלת ס"ת שנקרע בה ג' שיטים בהקומץ (ל"א ע"ב) גרסי' קרע בה ב' שיטין יתפור בג' אל יתפור ומסקי' [דהא לא יתפור מיירי בדאפיצן אבל לא אפיצן כי הני ספרי דידן אפי' בג'] יתפור וכיון דשרי בג' ה"ה בד' או בה' ואפי' טובא ודוקא שתופר בגידין אבל בקנבוס ופשתן ומשי אסור כדתנן אין קורי' עד שיתפור בגידין ודוקא באותו יריעות אין קורי' אבל בשאר יריעות קורי' והא דאמר בהנזקין (ס' ע"א) ספר שחסר בה יריעה וכו' ותו גר' (שם) [רבה ורב יוסף לא קרו בחומשי'] בביהכ"נ [משום כבוד צבור] וה"נ טעמא הס"ת שחסר בה יריעה מוטב [שתדחה] כבוד הצבור היכא דלא אפשר קרודם [שתתבטל] תקנת חכמי' [שנתקנה] מימות משה שתיקן לקרות בתורה דכה"ג אמרי' (בסוטה מ"א ע"א) דאין גוללין ס"ת בצבור מפני כבוד צבור ומעשה בכל יום כשחל ר"ח בשבת שאז גוללי' ס"ת מענין זה לזה כשאין להם אלא אחת, [אלמא דלא חיישי' לכבוד צבור היכא דלא אפשר] ועוד בגיטין (ס' ע"א) דבי חסר יריעה אין קורי' בו לא קאמר אסור לקרות בו כדאמר גבי ספרא דאפטרתא דאסור למקרי' בצבור דלא ניתן לכתוב ש"מ דבחסר יריעה אין קורי' הכיא דאפשר והיכא דלא אפשר שרי ושלום שמשון ברבי אברהם.
192
קצ״גקעה. בפ' הגוזל קמא (בבא קמא צ"ז ע"א וע"ב) המלוה לחברו על המטבע ונפסל נותן לו מטבע היוצאת בשעת פרעון וכגון שלא הוסיפו כסף במטבע חדשה מן הישנה [ובין] מכר לו פרקמטיא לזמן וקצץ לו דמים [ובין] הלוהו מעות ונפסל המטבע נותן לו מטבע היוצ' בשעת פרעון דהא קבל עליו לתת לו מטבע והאי לאו מטבע הוא דהא נפסל ואם הוסיפו על המטבע נותן לו מן החדשים כדי שויו של כסף שהי' בישנים כי הא (ב"ק צ"ח ע"א) דרב ספרא ורב חנינא ור' יהושע עבדו עובדא בהאי גברא שהלוה את חבירו על מעות והוסיפו עליו והלכו אצל גרדיום והוא סוח ישמעאלי' והי' לו מעות מן הראשונים ומן השניים ומצאו בשמנה של מטובע שניי' כסף כנגד עשרה מן הישנים דאלו עשרה כנגד עשרה אסור דהא שבחו [לענין נסכא] כלומר שאם בא להתיכן ולעשות מהן קרוטאות נמצא מרויח דיהא בהן כסף יותר מן הראשונים והועיל עליו אפי' פרוטה אסור משום רבית כך פרש"י וכן נמצא בספר חפץ.
193
קצ״דקעו. מי שמת והניח כתובת אשה ובע"ח גובה האשה כתובתה וגם הבע"ח ואין משאירין לו אפי' כדי קבורה וראי' מה"ג מי שמת ולא הניח כתו' אלמנתו אלא שליש ואין לו תכריכי' ולא הוצאת קבורתו ששאלת מי קוברו אלמנתו או קופה של צדקה. אלמנה ענייה במה נתחייבה לקבור את בעלה והיכן מצינו אשה חייבת בקבורת בעלה [אפי] הניח לה כל כתובתה [אינה חייבת בקבורתו שהיא בעלת חוב בשטר היא וכתובתה נוטלת ממנו] וכ"ש הכא שלא הניח לה [אלא] שליש כתו' ובדין הוא שיקבר מקופה של צדקה ואין עליה שום פרוטה לתן ודיה שאבדה שני שלישי כתובתה וכן הלכה. ועוד הביא ראי' [מתוספתא] דכתובות (פ"ט) מי שמת והניח נכסים ומטלטלי' ויש עליו כתו' ובע"ח כל הקודם זכה והוא נקבר מן הצדקה.
194
קצ״הקעז. מפי הר"ר חיים ז"ל חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח מלוחה שאסור הכל וכ"ש צלויה ואמר שכתב ר"י שעל ידו הי' המעשה שצלו ג' תרנגולי' בשפוד אחד ובראשונה נמצאת חטה ואסר את כולן ושוב מצאתי תשו' ר"ת כדבריו. ויש שהיו רוצים להתיר בכדי קליפה מהא דתני' בזבחים (צ"ז ע"א) רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה לא כל הרקוק ולא כל החתיכה אסורה דאין אסור אלא מקום שבלע מכלל דאינו מפעפע דאם היה מפעפע היה כולן אסורי' או כולן מותרי' ומטעם זה התירו גם מצה שהונחה על הרחת שנשתמש בה כל השנה ולא נתקנחה והכניסו עליה [מצה לתנור] וגם הוציאוה חמה לקלוף התחתון מקום שהיתה מונחת על הרחת מאחר דאינו מפעפע ויכול להיות כדבריהם גבי מצה אבל חטה שנמצאת בבשר מלוח אינו כן דאע"ג דצלי סגי בקליפה ה"מ בשאר איסורי' שהן [בנותן] טעם אבל חמץך בפסח דבמשהו אסור לא סגי בקליפה [דמשהו] שבו הולך בכלה. אבל במלתא דבעי' נותן טעם סגי בקליפה [דניחוש דמשהו] שבו נתפשט בכלו לאחר שנתפשט הטעם בקליפה היא נעשית נבלה שאין האיסור נתפשט בשוה עמה בשאר הבשר שוב אינו אוסר כיון שאין האיסור יכול לילך ביותר כדברי מורי. (גם זה מפיו).
195
קצ״וקעח. מצה שנלושה במים שלא לנו או אפי' אם נתערבה מים שלא לנו במים שלנו ולשו בהן כל המצות שנלושו בהן אסורות בהנאה וראי' מהא דאבעי' להו (פסחים מ"ב ע"א) עברה ולשה מאי ועלתה בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא ואע"פ שפרש"י דמבעי' לי' רק על חמי חמה אין הלכה בכך אלא כאשר כתב ריב"ן דאיירי אכל מה דלעיל. ושוב מצאתי בס' המצות כדבריו וגם כתב בשם רבו הר' שמואל מאיור"א שעל ידו אירע מעשה והשליכה בנהר שיינ"א [זינע].
196
קצ״זקעט. שאלו את ר' על שקדים הכתושים במים להשקות לחולה אם מותר לסנן במסננת בשבת והשיב ר' כי כן נ"ל להתיר כמו שריקא טויא שפי' ר"ת בפ' ח' שרצים (שבת ק"ט ע"א) מי אבטיח שמסננת אותו ומייתי עלה זעירי לטעמי' דאמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולים לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש ומפר' טעמא כיון [דמשתיא] הכי לא מידי קעביד ומי שקדים כאלה יש שותי' אותו בלא סינון ואפ"ה לא רצה להתיר רק ע"י גוי מההוא דכל צרכי חולה נעשי' ע"י גוי בשבת לפי שיש לחלק בין סינון [לסינון] דבפ' תולין אמרי' אין מסנני' את החרדל במסננת בשבת ומאן נימא דהא לא דמי' להא.
197
קצ״חקפ. פסק ר"י דדברים העשויי' להשאיל ולהשכיר מועלת בם חזקת ג' שנים [כמו בגודרות] דאין להם חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה ג' שנים וכן כל דבר העשוי' לאכילת פירות וה"נ אמרי' באומן [ב"ב מ"ה ע"א) שאם [מסר] לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר להד"ם כי אמר לקוחים בידי נאמן ותימ' איך נאמן לומר לקוחי' הן בידי מאחר שבא לידו בתורת אומנות אלא היינו טעמא כדפי' דמיירי בחזקת ג' שנים. והא דקאמר (ב"ב ל"ג ע"א) נכבשיה לשטר משכנתא היינו שיסברו העולם שכבר עלו ימי המשכנתא אבל היו יודעי' שבאו לידו בתורת משכנתא והא דקאמר לקוחי' הן בידי לא מצית אמרת דהא נפיק עלה קלא דארעא דיתמי הוא יש לפרש דבחיי האב לא אחזיק בה רבה בר שרשום ג' שנים ולאחר מות האב אין נאמן עוד. ותימא הוא לומר אם יחלוק אדם ע"ז דא"כ אדם שקנה ספר אחד יצטרך לשמור שטרו לעולם וכן אם לקח בית במשכון וקנו אח"כ ישמור שטרו לעולם.
198
קצ״טקפא. צ"ע אדם שנדר שבכל פעם שיעשה דבר שיפרע פשוט מה תקנה יש לו כי אין להתיר לו עד שיתחייב הפשוט וא"כ בכל פעם ופעם יצטרך שאלה לחכם או שמא יש לדחות הותר הראשון הותרו כלם כיון שאינם יכולי' לחול עד שיחול הראשון תחלה וצ"ע הר"י ברבי אברהם.
199
ר׳קפב. סוכה תחת הגג אומרי' העולם שאסור לעשות קודם שיסירו הגג מעליה משום תעשה ולא מן העשוי והר' אלחנן פי' דוקא [גבי] סוכה ישנה שייך לומר תעשה ולא מן העשוי אבל כה"ג לא וראי' מהא דאמר (סוכה ב' ע"א) סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט דהיינו כה"ג לא אמרי' לסלק הסוכה והסכך קודם שיסיר הגג מעליה.
200
ר״אקפג. השיב ר"ת על כלים המחומצים שמבשלים בהם גוים [מי תותים] אין לחוש אפי' אין להם כלים מתוקנים לכך חדא דאחזוקי איסורא לא מחזקי' ועוד [דהא] טעמי' לי' כולי שתא וליכא טעם חמץ.
201
ר״בקפד. נמצא בתשו' הגאונים ראובן שהפקיד אצל אשת שמעון שאין כח ביד ב"ד להשביעה הואיל ורשות אחרי' עליה אבל יכול הוא להחרים דתם בביהכ"נ ויודיעה. ואם הודתה יכתבו הודאתה וימסרו ביד המפקיד שאם נתאלמנה או נתגרשה יגבה ממנה. בירושלמי דמועד קטן (פ"ג ה"ג) מותר לכתוב איגרת שלום בחוה"מ.
202
ר״גקפה. השיב ר"ת לולי כעס אוי באגור, ידידי יקא בן אגור, אכן חמדתיך מזהב סגור, ועל שאילותי תמיד כן אשיב אם יטבו דברי ואולי ישמע ויקשיב דהמלוה על המשכון ואפי' המשכון שו יותר על החוב ונאנס מידו ישבע ויטול כל חובו ותדע דבשמואל קא מפלגי (ב"מ פ"א ע"ב ופ"ב ע"א) בדלא שוה שיעור החוב קיימא מתני' וא"כ אטופיינא דיתר מחובו לא פליגי והא דא"ר עקיבא כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך חדא ועוד קאמר דש"ש [כטעמא דשמעתין ועוד כלום הלויתני דקאמר ר"ע דש"ש הוי למתפסי' אזוזי דלא צריך למיעל ומיפוק כשיעור שוה המשכון דאמר] לעיל גבי אומני' ש"ש הם. והאי דלא אפשט ליה התם (פ' ע"ב) עד דשקל וטרא דאיכא למימר דפשיטא ליה [התם מהכא] דהא רבי יהודה מפליג במלוה על משכון בין פירות למעות ובאומני' דהיינו מעות מודה והך ברייתא לא מסיק תלמודא סיפא דמתני' כר"א א"נ פשיטא לי' הכא מהתם לר"ע [ולכלהו] שינוי' צריך לפרש כלם הלויתני בחדא ועוד א"נ צד שני. ועוד ראי' לדבר דאי נאנס המשכון ישבע ויטול כל חובו דאמר (ב"מ נ"ז ע"ב) בני העיר ששקלו שקליהן כו' עד נשבעי' ליטול שכרן ורואה אני את הדברים ק"ו השתא ומה פועל על המשכון אם נאנס שוקל שכרו מלוה על המשכון לא כ"ש [ק"ו] בן ק"ו הוא דמלוה דאית בי' גמילות חסדים לא מחייבי ליה ועוד מלוהק תני [ל"ש במשכון בע"כ ול"ש גמ"ח ל"ש בשכרו] ל"ש שוה טפי ל"ש כנגדו ל"ש בפחות ועוד דקתני התם אבל הלוהו כו' דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו ר"א ע"כ ש"ש משוי ליה ולא יותר דסברא הוא דמשומר שכר מפיק [ליה]. במלוה צריך [למשכון] גרסי' ולא גרסי' [לוה] וטובא איכא בינייהו.
203
ר״דקפו. ועל האחין שנפלה להם ירושה והי' בהם גדולים וקטנים ועדיין לא חלקו והאחד הגדול היה קורא בא' הספרים מן הירושה ונאנס הספר מידו ויש שמחייבי' הגדול לשלם מתורת שותפי' וזה הקטן לא נעשה שומר [שכר] כנגדו אע"פ שגם הוא קרא בא' מן הספרים נ"ל דאין לחייב הנאנס ואפי' בגניבה ואבידה דאפי' שותפי' גופייהו מוקי בפ' האומנין (בבא מציעא פ"א ע"א) ובפ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ"ג ע"ב) [בשמור] לי היום ואשמור לך למחר הא לא"ה הוי שמירה בבעלים ופטורי' כ"ש יורשי' דקיימי בתפוסת הבית וחייבי' במעשר בהמה ופטורי' מן הקלבון (בכורות נ"ו ע"ב) דכל חד לחברי' משעת מיתת אביהן ומותרי' להשתמש בהן ולא היו שואלי' שלא מדעת וכל [שמירתן] בבעלים אפי' יש קטנים וגדולים כ"ש כשהיו שניהם גדולים דלא פקעה שמירה בבעלים ואפי' אמר יורש שמור לי היום ואשמור לך למחר לאפקעה שמירה בבעלים דמעיקרא ואי לא אודית בהא אודי מיהו בטעמא קמאי כל [כמה] דלא אמר ולהאי טעמא בתרא יש ראיות.
204
ר״הקפז. ועל הבן המשודך הבא בטענת אביו אצל חמיו ואומר לו תן לי כמה שנדרת לאבי והשיב לדבריך אתה מודה שלא נדרתי לך גם אין אביך נאמן לומר נראה הדין עם הבן שמצינו בכל התורה שלוחו של אדם כמותו ובעל דברי' [דידיה] הוי חותן כדרך הבא בהרשאה דשליח שוי' והוי בעל דברי' דידי' דלא עדיף שטרא מהודאת פיו ואנן סהדי דבשליחות אביו בא. ואם יש חילוקי' בדבר יכתוב הבן הרשאה לאביו וישבע החותן כדין בני התערובות דכתבי הרשאה להדדי (ב"ב קכ"ז ע"א) והוא בע"ד ויגש אליו ושלום יעקב.
205
ר״וקפח. ועל זה אשיבך עמיתי ה"ר שמואל בר' מנחם בע"ד על שאילותיך על עסק היבמה שתובעת כתובה מנכסי מיתנא והוא טוען מקח טעות היה לאחי בר כי אילונית היית נ"ל דאע"ג דשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה לא עדיף היבם מחמת דאלו חמת בחייו נשא אשה ושה עמה עשר שנים יוציא ויתן כתובה (יבמות ס"ד ע"א) ואע"ג דהבעל מוחזק אמרי' רוב נשים לאו אילונית הן ורובא וחזקה רובא עדיף ותלי' שמא לא זכה להיבנות הימנה א"כ לא עדיף כח היבם מכח המת אם לא [יוכל] להוכיח עפ"י נשים דיש לה סימני האילונית האמורי' דהיא אחת מאלו שאין להם כתובה ואע"פ שאין כתו' בידה קיי"ל כרבי יוחנן דאמר (ב"מ י"ז ע"א) הטוען אחר מעש ב"ד לא אמר כלום.
206
ר״זקפט. ועל מה שטענה היבמה ספר הפקיד בידך והשיב לא נתן לי בלא שבועה לא יכלתי להבין מאיזה טעם יפטור אך דינו של ר"ת ידעתי מן הספרי' שיש לב"ד להבחין לפי ראות עיניהם אם הספר עשוי להשאיל ולהשכיר [ואדם] שהספר שלו עשוי להשאיל ולהשכיר לזה שהוא תפוס בו אין נאמן לומר לקוח או נתן לי ואף מיתמי מצינו (ב"מ קט"ז ע"א) דאפיק רבא וספרא דאגדתא לאו דוקא וכל רז לא אנס לך. ואין להביא ראי' מלשון ר"י פ"ק דכתובות על הא דאמר (כתו' י"ב ע"א) ב"ד של כהנים היו גובי' לבתולה ד' מאות זוז ולא מיחו בידם חכמי' מה הפי' על מה היה להם למחות אלא אומר ר"י אע"פ שלא כתב לה ד' מאות דתנאי ב"ד הוא מד' מאות כמו לבנות ישראל ממאתים [ואלמנה ממנה] בשוה ה"ה הכא לא דמי כי אף בנידון דידן אילו כך היה שלא כתב לה והיא היתה תובעות כמו שנהגו העולם והוא הי אומר [לא] כתבתי כמות זה היה דומה לנדון זה והיתה נאמנת אך בכאן שנכתב לה כתו' כשאר נשים אך שטוען פרעתי ובדין הי' דנאמן לומר פרעתי אחרי שאין כתו' בידה אך שמעשה ב"ד אלים ואין יכול לומר פרעתי ולא מצינו שנקרא מעשה ב"ד אך מנה ומאתים אבל תוספת שאדם מוסיף כפי דעתו אפי' נהגו עתה בשוה לכל הנשים זהו שלא עפ"י תנאי ב"ד [והבא להוציא ממון מחזקתו] צריך ראי' ברורה ועוד בלא חילוק זה [יש] לחלק ביניהם כי לשם נפשט בכל הבנות כהנות ד' מאות [כלבנות] ישראל מאתים אך בכאן לא פשט כתו' בשוה בצרפת כל אחד כותב תוס' כפי העולה על רוחו ועוד אף במלכות [זו] יש שגובה מאתים זקוקי' כסף צרוף ויש קולני"ש ולא שייך תנאי ב"ד ע"ז וצורינו יאיר עינינו חיים בן אמ"ו חפץ זהב זל"ע.
207
ר״חקצ. ואמר רב קדירות בפסח ישברו (פסחי' ל' ע"א) ונעביד בהו שלא במינם דנהי דבמינם במשהו שלא במינם בנ"ט וסתם קדירות אין בנ"ט מחמץ שאין רגילות להשתמש כל כך חמץ בקדירות שיהא בנותן טעם ואפי' נשתמשובהן דייסא יכול להיות שאינו אלא משהו וא"ת והא אין מבטלי' איסור לכתחלה וי"ל דלאו היינו ביטול מאחר שאין מתכוין כדי לאכלו שאינו חושש באותו טעם אלא בהיתר הקדירה בלבד שהוא רוצה שלא תאסור התבשיל דהא דאמרי' אין מבטלי' איסור לכתחלה היינו שלא ישים חתיכה של גבינה ביורה מלאה בשר ורוטב לבטלה בס' שהוא מתכוין לבטל כדי לאכול האיסור ולפי טעם זה יכולי' אנו להתיר קדירה שנפל בה חלב משהו כשהיא ריקני' ובכל שעה שאין לומר במה שבתוכה חתיכה עצמה וגם הרוטב נעשי' נבלה כגון שנפל עליה מבחוץ או כשהיא ריקנית ויבשלו בה אפי' מיד היתר ויתבטל בס' ומיהו בכלי נחשת ואין נראה להתיר לבטל בענין זה לכתחלה בלא מריקה ושטיפה הואיל ואפשר לתקן הכלי אע"פ שאינו חושש בביטול האיסור הבלוע בו כדי לאכול כדפרי'. ומיהו אין נראה להתיר אלא כלי חרס דוקא דהוי דיעבד דא"א לו בהגעלה [ואיכא] נמי טעמא כדפרי'. והלכך אפשר להתיר לפי טעם זה לבשל לאלתר אע"ג דאפשר להמתין לבשל בו עד למחר דליהוי נותן טעם לפגם דלית בי' איסורא אפי' כשנותן בו טעמא אלא מדרבנן גזירה אטו בת יומא.
208
ר״טקצא. בת יומא (ע"ז ע"ו ע"א) פרש"י בסוף ע"ז שבישל בה גוי היום אבל בישל בה אתמול כבר הופג טעמאבלינת הלילה משמע מתוך פירושו שלינת הלילה פוגמת ולא בעי' מעת מעת וגם ר"ת נשאל ע"ז אם צריך מעל"ע או אם נאמר אם בישל בה איסור סמוך לחשיכה כיון שחשיכה נפגם הטעם שהרי אינה בת יומא ונאמר שתחלת הלילה הוא שפוגם יותר משעה אחרת והשיב כי כל רבותינו [אמרו] שלינה היא פוגמת ונראה דברי' כי לא הי' דרך לבשל בלילה בימים קדמונים כדמשמע [שקבעו] זמן לק"ש בזמן שכיבה לכהנים ועניים וכל אדם בשמעת' קמייתא דברכות (ב' ע"ב) ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדר שלינת הלילה קרי עבור צורה כמו תבשיל שיעבר צורתו כדאמר (פסחים ל"ד ע"א) תעובר צורתו ויצא לבית השרפה וק"ו אם הוא בעין מעובר צורתו בלילה כ"ש איסור [הנבלע] בקדירה וגם הלשון מוכיח דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא שבישל בה היום אבל בישל אתמול מעל"ע לא [בעי] דאל"כ חול"ל לא אסרה תורה קדירה אלא מעל"ע [דמשמעות] בת יומא ליכא מעל"ע ודוקא כשעמדה כל הלילה בלא בישול איסור יש להתיר ולא בענין אחר כיון שאינו [ידוע מה גורם הפסד הטעם ויש] לספק אם תחלת הלילה או בסופו או כלו גורם הפגם [והפסד] הטעם אבל אם עמדה כל הלילה בלא בישול מותר ולא בעי' מעל"ע ועל דא אני סומך והמחמיר תבא עליו ברכה ויש לחוש חסרון כך השיב ר"י.
209
ר״יקצב. השיב ר"ת מגילת עפה, וכסלת צפה, ע"ג נפה, מנוקה ויפה, ושאילתך חרופה. אשר שאלת האומר תן מנה לפלוני במעמד שלשתן ושאלת אם הנפקד גוי או הנותן מתנה או המקבלו מנין לנו לחלק הדברים נ"ל [אעפ"כ] שאינם שוים כי אם הנפקד גוי אינו קונה במעמד שלשתן שהרי לא מצינו גוי זוכה לאחרי' כמו הזיכוים שבתלמוד לא משתמיט אלא ע"י עבדו ושפחתו עברים או הכנענים אבל ע"י גוי לא מצינו דאכתי מספקא ליה היאך יזכה במתנה לר"ל (בכורות י"ג ע"א) ותדע שכך פי' בספרים דהא מעמד ג' בע"כ של נפקד מיירי דאי מדעתו לימה לנפקד בלא מעמד ג' זכה בשביל פלוני פקדון שיש לי בידך וראי' מדרבא דאמר (ב"ב קמ"ט ע"א) אי שלח לי לא אזלינא שאם הי' הולך אז הי' מעמד ג' והיה זוכה למרי בר רחל בע"כ דרבא וכיון דאשכחן דבע"כ א"כ היכא שיש לו לזכות איכא מעמד ג' אבל גוי לא אשכחן דזוכה לאחרים דא"כ לשתמיט ולימא עי עבדו וגוי מותר ומדבריו שאמר כאן (גיטין י"ד ע"א) הלכתא בלא טעמא [אין לומר] מה לי גוי מה לי ישראל אדרבא מההוא הלכתא בלא טעמא הבו נמי דלא לוסיף [עלה] כי ההוא דהכותב נכסיו לאשתו ומישיא אשה לבנו הגדול. וראי' גדולה היא [דלא] מהני בנפקד גוי אבל אם הנותן מתנה גוי [נראה דקנה דאם ממונו של ישראל הפקיעו ע"י מעמד ג' דהוי הלכתא בלא טעמא כ"ש ממון גוי ועוד דבדיניהם דייני' לי' שאומרי' לו לגוי כך דינכם. ואם המקבל גוי ואמר ישראל לישראל תנהו לפלוני גוי כל זמן שאינו חוזר בו יתן אפי' א"ל בלא מעמר ג' אבל אם חזר בו לא יתנו לגוי אפי' אם אמר לו במעמד ג' דבע"כ] לא תקנו להפקיע לישראל לתת לגוי מתנת חנם בלא טעמא ולא זכה ישראל לגוי מחבירו ישראל וישראל לגוים ע"י גוים בזה יש טעם טוב והנותן מתנה לגוי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה ועובר על לא תחנם ודבר פשוט הוא בראיות ברורות אלו יש חילוק בג' דברי' שהשוית הקהיית שיניים על שאילות אלו מ"ט לא דקדקת' יפה מילי זמן ב"ד אסברה לך דליכא פנאי וכן אם צריך לפנות אילן קטן או כותל קטן ואם אילן קטן [כקוץ] חייב וכותל בכותל בפלגא. ועוד [שהסתפקתם] אם הקדים המלוה עד ל' יום וידעו הדייני' מה יעשו בו. זה הכלל דבר [שאין לו זמן קבוע שם נותני' לו ב"ד ל' יום כמו] בכותל ואילן וכיוצא בו בין רב למעט לא פליגי ודברינו לאחר זמן וישמור שלא יזיק. אבל בדבר שיש לו זמן כגון מלוה לניסן או לאייר [בזמן] קבוע אין שם זמן ב"ד אלא יפרע ויכפהו אם יש לו [דע"כ] הוא דאמר פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן בא בזמנו נאמן. וא"ת שלשם (ב"ב ה' ע"ב) נראה אם לאחר זמנו [בא ואמר פרעתיך בתוך זמנו דיהא נאמן] הא ליתא לזמן ב"ד אלא בדבר שלא קבע לו זמן אבל אי קבע לו זמן או ידוע קבע מאליו כדאמר (ב"ב ו' ע"א) כל שעה ושעה זימני' הוא ודוק ותשכח.
210
רי״אקצג. ועל שחיטת נשים אם יכולת כבר משמע בזבחי' (ל"א ע"ב) שהשחיטה כשרה בנשים ואפי' לכתחלה כדמשמע התם ומה שמביאי' מהלכות א"י הרוצים לחדש והשמחים ללא דבר כתבהו. שיעור הכשר מקוה העשוי [במי] גשמים צריך שיהא בו ארבעי' סאה באשבורן במקום א' או אפי' בב' מקומות והוא שיהא נקב כב' אצבעות ביניהם חוזרות למקומן. ומדלא קאמר באיזה אצבע ש"מ באצבע בינונית ולא [באגודל] ואותן מ' סאה בעי' שילכו מאליהן למקוה ולא יוליכם דרך כלי שיש לו בית קבול שעומד דרך קבלתו ועשוי לקבלה ולא אפי' דרך צנור שחקקו ולבסוף קבעו אם יש בו בית קבול עפר וצרורות כל שהוא. ואם העביר עליהם אפי' שכל המקוה פחות קורטוב נפל שם בהכשירו אם העביר ג' לוגי' דרך הכלים פסלו את המקוה. ואפי' נפלו לתוכו לוג לוג [לא אמרי'] כיון שנפל לתוכו לוג הראשון ה"ז מקוה שלם ואותו הלוג לא פסלו וא"כ כשיפלו לתוכו עוד ב' לוגי' לא יפסלו אותו אינו כן שאם הי' הלוג הראשון משלים את המקוה להכשר היה כדבריך אבל אמו כי הלוג מים שאובים לא פוסל ולא מכשיר הלכך מקוה חסר הוא וכי נפלו ג' לוגים פסלוה לגמרי. ואם הי' המקוה שלם בכשרות אינו נפסל במים שאובי' אא"כ נפל בו למחצה. וכ"ש אם נפלו בו רוב פסולי' פסלוהו וכן מקוה שלם נפסל בשינוי מראה ודוקא כשנפלו בו מי פירות ושינו את מראיו פסול ואם נפלו מי גשמים וחזר למראיו כשר אבל בהדחת כלים ושריית סמנים אינו נפסל, וגם אוכלי' כ"ש אם נשנתנו מחמת עצמן, ושיעור מראה אין לו שיעור שאפי' לא נפל בו אלא קורטוב ושינה את מראיו פסול. היה מקוה שלם ונשתנה מראיו ממלא בכתף ונותנו לתוכה עד שיהפך למראה המים. וג' לוגי' שפסלו את המקוה החסר דוקא משנים או משלשה כלים אבל מד' לא כיון שהפסיק קודם שהתחיל השני וה"מ שלא נתכוין מתחלה להוסיף על הרשון ועל השני ואח"כ נמלך להוסיף אבל אם הי' בדעתו מתחלה להוסיף על הראשון ועל השני ואח"כ נמלך להוסיף אבל אם הי' בדעתו מתחלה להוסיף על הראשון ועל השני בכל שנה מצרפי' לג' לוגין. אבל המעיין אינו נפסל אא"כ העבירו דרך כלי קבול ואם היה עומד ומניח עליו מים שאובי' והמיכן אין מטהר בזוחלין אבל מטהר בכל שהוא ואם הי' מושך בכל שהוא אפי' כרגלי הנדל וריבה עליו מים שאובים והמשיכן הרבה הרי הוא כמו שהיה לכל דבר. ואם העבירו כלו ע"ג כלים או ע"ג הספסל [הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטביל ע"ג הספסל] משום גזירת מרחצאות. וכשם שהמעיין אין נפסל ברבוי מים שאובי' כך אינו נפסל בשינוי מראה. והמקוה החסר שנפלו לצתוכו פחות מג' לוגי' שאובי' לא פוסלי' ולא משלימי' לשיעור מקוה אבל אם המשיכן לאון שאובי' דרך מרזב שאין בו בית קבול אצטרופי נמי מצטרפי ואפי' י"ט נמי מצטרפי' בהמשכה ולא אמר דוקא כשקדם למקוה רובה דכשירה [למיעוטא] דשאובי' אבל אי נפיל כי הדדי לא דאפי' נמי כי הדדי מצטרפי' מדתנן (מקואות פ"ד מ"ד) מי גשמי' ומי שאובי' שנתערבו בחצר ובעוקא כו' אם רוב מן הכשר כשר אלמא כי אתאי רובא דכשירה ומיעוטא דשאובה שהיא המשכה כי הדדי למקוה [נמי] מצטרפי'. ואם כל המקוה מים שאובים ונמשכו למקוה לא פופסלין ולא מטבילין בהן עד שירדו עליהם מי גשמים מ' סאה וכ"ש מי פירות שאין פוסלי' [אלא] בשינוי מראה אבל אם לא היה שם כדי שינוי מראה אין פוסל ואין מצטרף. אבל אם הי' מקוה שלם ונפל לתוכו סאה מי פירות [ואין] בהן כדי שינוי מראה ואח"כ נטל ממנו סאה כשר. נמצאו השאובי' ומי פירות מצטרפי' בענין זה למקוה. וג' לוגי' הפוסלי' המקוה דוקא שיהו כלם שאובים ויהא בהן מראה מים אבל אם נפל לתוכו מעט יין ושינו את מראיו אין פוסלי' עוד את המקוה אא"כ שינו כל מראה המקוה כדין שאר מי פירות. ואלו מצטרפי' לשיעור מקוה השלג והברד והכפור והגליד והטיט הנרוק שהפרה [שוחה] ושותה מהן וכלן [משערין] בכמו שהן ובלבד שימעך חלל השגל שיהא ככפור ואפי' מדדו בכלי ונתנו במקוה מצטרפי' ובלבד שיהא רוב המקוה כהלכתן. נשלמו דיני מקוה שסידר הרב ר' אברהם בר דוד אב ב"ד. ושמעתי ממורי הרב אע"פ שאנו רואין כשדולין המקוה כששואבין אותו אז נופלי' מן הדלי מים וחוזרי' למקוה והן שאובין אין לחוש בכך רק שיהא הדלי [ניקוב ככונס] משקה כי אז בטל מתורת כלי ואז אין תורת שאיבה במים הנופלי' ממנו.
211
רי״בקצד. שאלת על בתי כסאות שלכם על המים והמים רגילים להתייבש לפעמים ובאותה שעה בקעי בהו אם יש היכר מחיצה בין מלמעלה בין מלמטה בשעה שיש מים מותר דמחיצה תלויה מתרת במים כדאמר פ' כיצד משתתפי' (פ"ו ע"ב) ובשעה שאין מים שאין מחיצה תלוי' מתרת בהרבה אע"פ שיש שם צואה אסור ואין לחושבה כמקום פטור ואע"ג דבפ"ק דשבת (ז' ע"א) חשבי' היזמי והיג וצואה ברה"ר רשות לעצמו ואע"ג דלא גביהי ג' וא"כ היכא דאין רחבה ד' על ד' תיעשה מקום פטור דאין כרמלית פחות מד' יש לחלק לדידן רה"ר שלנו ככרמלית [איתא] ומצטרף בהדי' דקיי"ל כרבא דאמר (ערובין ט' ע"א) מצא מין את מינו וניעור. ובית הכסא שבין ב' בתים אם יש פתח ביניהם שיכולי' לערבן מערבין ומותרי' בו ואם לאו שניהם שולטות בו ואסורי' כדאמר ריש פ' כיצד משתתפי' (פ"ה ע"א) גבי לזה בשלשול ואפי' את"ל דצואה ברה"ר מקום פטור הכא ברשויות דרבנן לא אשכחן [בשום] דוכתא שיהא בו דין מקום פטור כדאשכחן פ"ק דשבת (ז' ע"א) שאפי' קנה מאה אמה חשיב רה"י. ושלום שמשון ב"ר אברהם.
212
רי״ג(זאת התשו' כמו כן היא במיימוני בס' משפטים בתשובותיו דף תשכ"ז תשו' י"ח).
213
רי״דקצה. יהי השם לעזר, לאהובי ה"ר אליעזר אשר שאלת על בני כרך שקנו ס"ת בס' דינר והתנו יחד שאם ילך אחד מן הכרך להתיישב במקום אחר שהנשארים יתנו לו חלקו ועתה רוצה א' לצאת ושואל חלקו לפי מה שהוקרו הספרים מאשר בתחלה והנשארים אומרי' שלא לתן אלא כמו שנתנו תחלה. כך דעתי נוטה כי לא הותנו רק לחלק מבורר באותה שעה ולא יעשו שומא אחרת ואם הי' ראוי [להסתפק] בלשונם למה נתכונו הייתי דן כמו [כן] דין זה דכיון דממ"נ הספר נשאר להנשארים אלא שצריכי' להחזיר דמים שאינה ידועה כמה מצי למימר ס"ת ממ"נ דידן ואי משום דמי אייתי ראי' ושקול ודמיא לההוא דיתומי' אומרי' אנו השבחנו ולההיא [דאילן] דמדמי להו להדדי בפ' המקבל (בבא מציעא ק"י ע"א וע"ב) ושלום יצחק בר יודא.
214
רי״הקצו. וששאלת ישראל שהי' לו מעות של צדקה בפקדון ונאנס בתפיסה אם חייב לשלם או לא הא [תני'] בס"פ החובל (בבא קמא צ"ג ע"א) לשמור ולא לחלק לעניים חוץ מהיכא דמיקץ קיץ להו כדאמר התם גבי ארנקי דאפקד רבי יוסף גבי ההוא גברא איגנבי' וחייבי' ר"י לשמלוי משום דעניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו ולשמור הוי אבל שאר עניים פטור היכא דלא קיץ כדמוכח התם וא"ת תיפוק לי' דהו"ל ממון שאין לו תובעי' כדפריכנא בריש הזורע (ק"ל ע"ב) גבי מתנות כהונה וי"ל דהתם ממון שיש לו תובעי' [הוי] דהא ר"י גבאי הוי ותבעוה להאי גברא מה שהפקיד אצלו הלכך היכא דלא קייץ נמי חייב אי לאו משום דכתי' לשמור ולא לחלק לעניים.
215
רי״וקצז. חורה מו' הביר ליולדת שמת לה מת יום א' ללידתה דמותרת לרחוץ כל ז' לבד יום ראשון דלדברי ה"ג אבילות יום ראשון דאו' ומההוא דספ"ק דברכות (ט"ז ע"ב) דר"ג רחץ לילה ראשונה שמתה אשתו ומסיק בגמרא קסבר אנינות לילה דרבנן ובמקום איסטניס לא גזרו ואין איסטניס גדול מזאת האשה ומה"ט נראה דמותר לחוף ראשו בימי אבלו אי קשי לי' ביניתא דרישא דלא גרע מאיסטניס וכן מצינו ביום הכפורים שסיכה אסורה ואעפ"כ אמרו (יומא ע"ז ע"ב) מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ואמרי' בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ו) אבל אסור ברחיצה כל ז' [הדא דתימא] ברחיצה של תענוג [אבל ברחיצה שאינה של תענוג] שרי כהדא דשמואל בר אבא עלו בו חטטי' אתא שיילי' לרבי יוחנן מהו דיסחא א"ל סחי מה אתון קיימי' אם בדבר שיש בו סכנה אפי' בט' באב אפי' ביוהכ"פ אלא בדבר שאין בו סכנה ודלא כפר"ח שפי' איסטניס שהוא מסוכן כיון דלרפואה הוא בשעת הדחק שרי' ליה.
216
רי״זקצח. פ"ק דר"ה (י"ח ע"ב) צאו והתענו על מה שהתעניתם מכאן א"ר אלחנן דמי שמתענה חנוכה או ר"ח תענית חלום צריך למיתב תענית לתענית כמו בשבת דהא אמר הכא שהי' צריכי' להתענות על מה [שהתענו] בחנוכה בשוגג כי אין נראה לחלק בין תענית חלום להאי תענית.
217
רי״חקצט. תבא מארה לאשה שיש לה בעל ואינה מתקשטת ותבא מארה לאשה שאין לה בעל ומתקשטת.
218
רי״טר. ששאלת על ירך שנמלחה עם כחלה בעוד שהכחל מחובר בה ולא נקרע כלל אם בבהמות בזה"ז שאינן חולבות כמו סמוך לפורים והו"ל שאינה מניקה ושרי דהוי מיעוטא דמיעוטא ואפי' ר"מ מודה דלא חיישי' ומוהר"ר יעקב ראה בתשו' רש"י שאין לחלק בין מניקה לשאינה מניקה משום גזירה שמשון ב"ר אברהם.
219
ר״כרא. על עסק הדין באחד ששכר מחבירו סוס ועגלה עד מקום פלוני הרחוק [ח'] ימים ונתן משכון על השכירות וכשהלך ב' ימים נמלך לשוב שמע שיש סכנה בדרך מפני הרועים ושב לעירו אחר ב' ימים נראה דאע"פ שאם הי' הולך עד מקום פלוני היתה [מלאכתו] נגמרת ונמצאו ימי החזרה למשכיר לעשות בסוס כל חפצו מ"מ אנן סהרי שנתרבה השכירות מחמת ימי החזרה ולא העלו על לבם שימצאו שוכשרים חדשים בחשרה שיפחות מתחלתו אצלו בשביל כך דמקרה בעלמא הוא גם קיי"ל (קדושין י"א ע"א) דגנב וקביוסטוס הגיעו ואפי' הי' משכיר מכחש בו וכופר ק"ו על גוים אשר פיהם דבר שוא הלכך הו"ל סוס [והעבד] ברשות שוכר ו' ימים עדיין אחרי שובו לעשות בו מה שירצה ולהשכירו בעיר ולהביא עצים מן היער ושאר מלאכות המצויות שם לעגלות [וגם אין לומר שאין לו] לעשות עבידתא דקשה מיניה היכא דשלים [עבידתא] ומשני למלאכה ארת והרי זאת קשה מיני' דכי הדרא בריקן הדר וכאן הרי הוא טעון לא לקתה מדת הדין על כך דניחא לי' למשכיר שיעשה סוס שלו מלאכת טעון סביב עירו וישוב בכל יום לערב וילין בביתו מאשר יבא ריקם מארץ מרחקים שכמה פגעים ומקראות רעים להולכי דרכים גם משכיר זה רגיל להשכירו תמיד לאחרים שמשון ב"ר אברהם תנב"ה.
220
רכ״ארב. יש בני אדם שסבורי' שאמירה לגוי שבות היינו דוקא כשהאמירה בשבת אבל כשהאמירה קודם שבת אע"פ שמצוה לעשות בשבת מותר וטועים דהא טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול אסור כי לא התנו מעיקרא (ע"ז כ"ב ע"א) לפי שנראה כמצוה לו לעשות בשבילו בשבת [כ"ש] כשמצוה לו בהדי'. ולהשכיר מרחץ לגוי נמי אסרי' משום דאריסות למרחץ לא עבדי אינשי (ע"ז כ"א ע"ב) ואי שרי לומר לו מע"ש לעשות לא הי' לנו ליאסור בשביל כך גם כל אותם הדברי' בפ"ק דשבת (י"ז ע"ב) ב"ש אוסרי' לתן לגוי אלא כשיכול לעשות מבע"י ולא נחלקו עליהם ב"ה להתיר עם השמש אלא כשנותן לו סתם אבל כשנותן לו בהדי' ומצוה לעשות לו בשבת אפי' ב"ה אסרו לעשות כיון שלא מצינו שנחלקו עליו אלא בסתם. ועוד כי נראה שגם ב"ה לא התירו נתינת עורות לעבדן עם השמש אלא [כשקצץ לו] כי היכא דלא שרו בשליחת איגרת בגמ' אלא כשקצץ [והא] דלא מפלגי גבי עורות דמתני' דשרו ב"ה בין קצץ בין לא קצץ היינו משום דסתם [עבדן] אינו מקבל עורות לעבד אלא בשכר אבל מוליכין איגרות לפעמים דרך הוא שמוליכו הגוי בחנם היכא דאית ליה אורחא להתם ועוד שבכל ענין אוסרי' במשנתינו ב"ש ואפי' קצץ ואר"י דכל שאר בבי דמתני' קתני וב"ה מתירי' ולא מפליג בהן מידי ה"נ קתני נמי בהאי כי האי לשנא וגם בלא שום ראי' לאסור אין לנו לחלק באמירה שבות בין אומר לגוי בשבת למערב שבת ומטעמי' הללו אפי' באיסור דרבנן [וכן מצינו] שאסור לומר לגוי בשבת כדאמר פ' [שואל] (ק"ן ע"א) לא יאמר אדם לגוי שכור לי פועלים אפי' אומר לו מע"ש אסור.
221
רכ״ברג. שמועותיך ברורות, כשמש מאירות, בקי בכ' דורות ידידי הר' מנחם. לענין נדר שנדרת לעלות לא"י אפי' עד"ר יש לו הפרה אחרי שאשתך הרה דאין כל דבר עומד בפיקוח נפש ויש סכנה להוליכה עורה וגם הולד עד שיתגבר ויכנסו ימות הקיץ אע"פ [דאין] פותחי' בנולד מלתא דשכיחא היא דרוב מתעברות יולדות ומלתא דשכיחא מודו ביה רבנן כי האי דירדו מנכסיהם פ' ר' אליעזר פותחין (ס"ד ע"ב) ואל תשיבני שאין זה פקוח נפש שתוכל לילך בלא אשתך כי כלל לא תוכל לעגנה ואתה משועבד לה ומצוה מרובה ויש לו הפרה כמקרי' דרדקי (גיטין ל"ו ע"א).
222
רכ״גרד. ואשר שאלת אם מתירי' ע"י כתב נראה דאין מתירי' מדאמר פ"ק דנדרים (ח' ע"ב) רבינא הו"ל נדרא לדביתהו אתא לקמי' דרב אשי א"ל בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו א"ל אי מיכנפין אין אי לא לא משמע דלא מבעי' לי' אלא בבעל שיודע לחקור הענין ולא באחר אבל ר"ת אומר אפי' שלא בפניו ולא ידענא אם שנים או שלשה.
223
רכ״דרה. נדרשתי לאשר שאלתי על בת ישראל שידה אחת על הברזא וידה אחת לבקש אבן להכותה ואת הגויה והכניסה קצת בחבית הא למה זה דומה לעם הארץ שהושיט ידיו לגת ונגע באשכולת ואורו ליה רבנן לר' ירמי' כמ"ד אשכולות וכל סביבותיה טמאין והגת טהור (ע"ז ע"ה ע"ב) לפי שהאשכול שנגע בו ועליו משקה טופח הוי ראשון וסביבותיו שני מכאן ואילך טהור ואע"פ שהמשקה הולך קצת מדלא קא משני בשילהי ע"ז (שם) [הכא] ליכא משקה הולך [אלמא] אע"ג דהולך קצת טהור משום דמפסקי אותם אשכולות שהיו מוטלי' ביין וה"נ ל"ש מידי אירא התם איפסק אשכולות הכא לא מפסקי ולא מידי שראש הכרזא על דופני החבית מעבר אל עבר וזהו כחו בכונת יין ויאסר בשתייה כאותה ששנינו (ע"ז ס' ע"ב) מדדו בקנה ימכר אלא אי איכא לדמויי להא מדמינ' לההוא חביתא דפקעה לאורכה [אידרי ההוא] גוי חבקה ואמרי' (שם) אי דפקעה לפותיא מעשה לבינה קא עביד ואפי' בשתי' שרי ואע"פ שא"א שלא יצא היין דרך סדקין [כיון] שאינה מזומנת לפול חציה אילך וחציה אילך אינו אלא [כמדבק] שתי לבינות ה"נ כיון דהיתה הברזא תחובה כבר מעשה לבניה עשתה הגויה שהרי בלא כחה נמי אינה יוצאת מן החבית וזכר לדבר נוד מלא יין וגוי מניח ידו עליו ושוקע דלא אשכח ביה איסורא. ועוד שהעבריה היתה ידה על הברזא עם הנכריה בידוע שיסייעה לפי כח וכיון [שכח] ישראל מעורב בו מותר מדאמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפיכתו חמרא לא לסייע גוי בהדייכא דלמא אשתליתו ושדית' עלוהו (ע"ז ע"ב ע"ב) מכלל דאי לא אשתלי שריא וכהנה השיב ר"ת לרשב"א.
224
רכ״הרו. רבי רגיל לומר כל היכא דאמר אין מחזירין כגון יעלה ויבא בלילי ר"ח וענינו ועל הנסים לאו דוקא גמר תפלתו אלא אפי' נזכר תוך תפלתו ואפי' לא התחיל ברכה שלאחריה אלא סיים ברכה של עבודה ולא אמר יעלה ויבא אין חוזר לראש דכיון דאין מחזירי' ל"ש ברכה [אחת] ל"ש ברכות הרבה מכיון דאין מחזירין סברא היא שיהי' ברכה לבטלה אם היה חוזר כלל.
225
רכ״ורז. מעשה בא לפני ר' בקורקבן תרנגולת שניקב ונתערבה אותה התרנגולת טריפה עם אחרות והביא הקורקבן אצל התרנגולת ואידמי להדדי והכשירו על כך.
226
רכ״זרח. מעשה היה לפני הר' יצחק שהיו ב' עורות של קורקבן נקובי' אכן היה שומן מבחוץ סותם ופסק דכשרה דקיי"ל חלב טהור סותם ל"ש עוף ל"ש בהמה [ומבעי'] באלו טרפות (מ"ט ע"ב) [חלב[ חיה מאי אי סותם או לא ודוקא [חיה] מבעי' משום דכנגדו בבהמה אינו סותם אבל עוף לא בעי דכנגדו סותם בכל מקום.
227
רכ״חרט. דן ה"ר חיים על אשה שלותה על בגדיה או על תכשיטיה ואח"כ הלך בעלה והוסיף ולוה עליהם יותר אם מידיעתה עשה הבעל אז המלוה יכול לתופשה עבור כל ההלואה אבל אם שלא מדעתה הלוה הוא יכולה היא להוציא מן המלוה באותה מעות שלותה היא ואין כח ביד המלוה לתופשם עבור הלואת הבעל בלא ידיעתה כי כך שנינו (ערכין כ"ד ע"א) אין לבעל בבגדי אשתו כלום ולא בתכשיטיה ואפי' אם לוה הבעל מתחלה עליהם והיא אומרת שעשה בלא ידיעתה הדין הוא שיחזיר לה כי אינך יכול לומר ודאי שלו הם ואינו שלה כי היאך באו בגדיה לידו שלא מדעתה זה אינו כי אדרבא יותר מן מצויין בידו מדברים העשויי' להשאיל ולהשכיר שאנו אומרי' אינו יכול לטעון אתה מכרת לי כי אינה שומרצת בגדיה מבעלה, אך היא צריכה לשבע שבעלה לוה עליהם שלא מדעתה ויחזירו לה. תשובת מהר"ם.
228
רכ״טרי. אשר שאלת על לאה שהכניסה לראובן תכשיטין ובגדים נאים אם אין בע"ח דראובן גובה מהן יפה כתבת דאין גובין מהן דקיי"ל כרב יהודה דאמר בפ' אלמנה (ס"ו ע"ב) גבי המכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עמה משום שבח בית אביה ואמרי' התם המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור וכו' עד הבעל מוציא מיד הלקוחות פי' אף הבעל שמכר מוציא ופר"י מוציא לאלתר מן הלקוחות דלא רצו חכמי' שיתקיים המקח אפי' שעה לפי שלאחר מיתת הבעל או לאחר שיגרשנה נוטלתו משום שבח בית אביה ואין דרכה של [אשה] לחזור אחר בתי דיני' כדאמר פ' השולח (גיטין מ"א ע"א) להכי בטל המקח לאלתר כי היכי דל תטרח האשה כשתבא לגבותו וכיון דאפי' מכרה בעל לאלתר בטל כ"ש שלא יגבה מהן בע"ח מכורה [כבר יוצאה אינה מכורה] דין שלא תמכור ומה שכ' המיימוני (פ"ג מערכין העד) דהא דאמרי' דאדם [המעריך] עצמו והמקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו כלום ה"ה בע"ח אין לו בכסות אשתו ובניו [ובצבע] שצבע לשמן ה"מ בגדי חול אבל בגדי שבת ומועדי' גובה מהן ואצ"ל אם היו בהן טבעות כלי כסף וכלי זהב שהכל לבע"ח יפה כתבת דהיינו דוקא מה שתיקן לה הוא וסמך שלו מירושלמי פ"ק דקדושין (ה"ד) גבי האחי' שחלקו שמין מה שעליהן ומה שעל נשיהן אין שמי' ומפרש התם העושה קטלא לבתו מביאי' לאמצע וחולקי' בד"א בראוי' להשתמש בחול כו' עד בין כלי רגל בין כלי שבת מביאי' לאמצע וחולקין וטעמא משום דלא ניחא להו דליבזו ב"ד לבא לשום מה שעליהן כדמפרש בהגוזל קמא (ק"ב ע"ב) גבי המקדיש נעשה כמו שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא. [אבל בכסות שבת ורגל לא אמרי' דמסתמא נעשה כמו שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא] ומיהו היכא דידוע שהקנה להם מעיקרא אפי' בכלי שבת וכלי רגל אין לו בכסות אשתו ובניו וא"כ בנדון זה כיון שהכניסה לו והם מיוחדים לה אפותקי נינהו לדידה אין בע"ח גובה מהן [ואפי' כלי שבת ורגל] כדאי' בירושלמי פ' מציאות האשה (ה"ג) וכנגד השום הוא פוסק פחת חומש [שמין] דעתה של אשה [שהיא] רוצה לבלות את [כליה] וליטול פחות חומש וכו' עד זאת אומרת אין אדם רשאי למכור כלי אשתו דהתם סתמא קאמר אפי' כלי שבת דאכל שום קאמר דפוחת חומש ועוד אי בכלי חול דוקא איירי מאי אריא שהכניסה לו דאיכא למימר דשמין [דעתה] אפי' הוא תיקן לה אח"כ דל"ל שמין [דעתה] אפ"ה אינו רשאי למכור כדאמר בהגוזל קמא נעשה כמו שהקנה [לה] מעיקרא.
229
ר״לריא. וששאלת על רבקה אלמנת יצחק שיש לה ד' בנות [ואין לה בן] ותובעת רבקה את ראובן ממון שהי' חייב לבעלה אם תשבע רבקה שאין לה כתובתה צריך ראובן לתן לה הממון ותגבנו בכתובתה או ישבע שלא היה חייב לבעלה כלום ואע"ג דתנן פ' הכותב (כתובות פ"ד ע"א) מי שמת והניח פקדון או מלוה ביד אחרים יתננו ליורשיו שכולם צריכי' שבועה והיורשי' א"צ שבועה ה"מ בימיהם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח ולכתו' אבל בזה"ז דמשתעבדי מתקנת הגאונים ואפי' אי יהיבנא להם ליורשיו איהו גביא מנייהו אפוכי מטרתא למה ליתן לידם והם יתנו לה הלוה והנפקד עצמם יתנו לאשה אם תשבע ועוד מדר' נתן מחייבי' להו לתן לה ואם אינה רוצה לשבע ינתנו ליורשיו.
230
רל״אריב. וששאלת אם יש להשיב לאחד מן היורשי' אע"פ שאין היורשי' כלם כאן לית דין צריך בשש דפשיטא שיש לה להשיב ליורש האחד עבור חלקו דאטו אם הא' במדה"י ושמא לא ישוב לעולם יאכל הלה וחדי ונמצא טפל חמור מן העיקר דיורש לא יטול ושאינו יורש יחזיק בירושה יציבא בארעא וגיורא בשמיא וכן משמע ס"פ מי שהיה נשוי (כתובות צ"ד ע"א) גבי תרי אחי [ותרי] שותפי דאית להו דינא בהדי חד וא"צ להאריך בזה ואין עוד קלף אך שלום לך אלף מאיר בר' ברוך.
231
רל״בריג. מעשה בא לפני ר' בדבש שבשלהו במחבת בשר בת יומא [והוריקהו חם] בשל חלב בת יומא והתירו ר' אע"ג דבת יומא [היא דאשכחן] דשמנונית בדש נותן טעם לפגם אפי' הוי השמנונית בעין בשעה שנתערב [כ"ש] בקדרה בת יומא מדתנן פ' אין מעמידין (עבודה זרה ל"ה ע"ב ול"ו ע"א) ואלו דברי' של גוים אסורי' וחשיב שמן ומפרש [שמואל] משום דזליפתן של כלים אוסרתן וקא"ל שמואל רב בשלמא לדידי מש"ה שרו רבותינו פי' [משום דאית להו נטל"פ שרי וא"ת תנא דמתני'] דאסר ליה אמאי שרי בתר הכי דבש ומפרש ר' דשמ לא הוי שמנונית שנבלע בקדירה נטל"פ אלא משום דסתם כלי גוים אינם בי יומא אבל אם מעורב בו שמנונית בעין נותן טעם לשבח הוא בשמן ובההוא נטל"פ [הוא דלפליגי משום] שהפגימה אינה אלא לפי שנשתהא יום אחד בקדירה אבל בדבש הוי נטל"פ לגמרי אפי' מתערב בו שמנונית של גיעולי גוים בעין או מבשר או מחלב הוי נטל"פ והיינו הא דאמר בפסחים (מ"ד ע"ב) ורבנן גיעולי גוים חידוש היא דאלו בכל התורה כולה נטל"פ מותר [כנבלה] והכא אסור. ותימא לר"י [אי] נטל"פ בכל התורה כולה מותר למה הכא אסור ונראה לר"י דה"ק נטל"פ מתחלתו בעלמא מותר דגמרי' מנבלה דפוגמה מתחלתה ומותרת הכא חידוש הוא ומשום דתחלתו היה משביח אסור אע"ג דהשתא מיהו אינה אלא לפגם וכרבנן דר"ע קיי"ל והלכתא [היכא דהוי] פוגם מעיקרא כנבילה מוסרחת דנטל"פ מתחלתו [מותרת] ומהאי טעמא מותר זה הדבש. ועוד מתירו משום דנותן טעם בר נ"ט [הוא הבשר] במחבת והמחבת בדבש ואח"כ נתערבה באיסור והוי כדגים שעלו בקערה דמותר לאכלן בכותה.
232
רל״גריד. אם הניח ישראל גבינות בבית הגוים ואין חותמן ניכר אלא קצת נראה לר' שהתורה חסה על ממונם של ישראל דהלכתא כריב"ל (ע"ז ל"ח ע"א) דלא אסרו גבינות גוים אלא משום ניקור ועכשיו אין אנו נזהרי' בגילוי כלל גם מטעם החלקה דשומן חזיר אין לאסור כלל כי אם טרח לזייף לא החליקו ואפי' לשמואל (שם ע"ב) יש להתיר משום דמרתת שמא יבא ישראל ויתפס כגנב מידי דהוי אעורות שנו חותמי' בנקבים ונותנן לעבדן והרבה קל לזייף ולתת עוות הנקובים על שאינן נקובי' וינקוב במרצע אלו האותות אי לאו דמרתת שמא יכיר ישראל שאין אלו שלו בכמה ענינים.
233
רל״דרטו. אמר לנו ר' פעם אחת הי' לרבינו שמואל רחילות בבית הגוי בעירו ולא היו בני ביצתו נזהרין לרואת בתחלת החליבה והקפיד ר"ת ואמר דבכה"ג יש לחוש לחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו דכיון דשל ישראל הוא שמא יגנוב הגוי ויתן חלב טמא תחתיו ואין להתיר נכנס ויוצא כיון שהגוי היה מכיר בהן שלא היו ממהרין לבא בתחלת החליבה.
234
רל״הרטז. מעשה בישראל א' שהלך לכפר לעשות גבינות לראות חליבת החלב ובשעה שהלכו לחלוב לא בא ממש בתחלת החליבה ושאל את ר' אם יש לחוש משום חלב טמא במה שהיה כבר בקדירה והתירו ר' משום דגבינות לא נאסרו משום חלב טמא דאינו מעמיד כדפר"ת פ' אין מעמידין (עבודה זרה ל"ה ע"א) גבי טעמא דאסרו גבינות הגוים משום ניקור וראי' מירושלמי (ע"ז שם) דקאמר שהארס עומד בין הנקבים ודוקא חלב שחלבו גוי ולא היה בדעתו להקפיא אסור אפי' יעשה ישראל ממנו גבינות ואע"ג דלא [מקפי] קאי ביני אטפי כדאמר בע"ז (שם) אבל הכא שרי אפי' לא ראה ישראל החליבה כלל מחמת שדעתן של גוי' להקפיא כל החלב ומשום שומן לא שייך הכא ומיהו לכתחלה אין להקל כי פשט בכל ישראל [שהולכים] לראות החליבה אפי' כשרוצים לעשות גבינה מן [הכל] ואפי' אם נפשך לאסור היכא שלא ראה כלום מן החליבה משום דשמא אין בדעתו להקפיא הכל מ"מ היכא שראה הכל רק ההתחלה מותר דגוי מתיירא לערב חלב טמא דירוק בחלב טהור דלבן כדאמר בע"ז (ל"ה ע"ב) פן ירגיש ישראל ויפסיד הלבן עם הירוק ושמע ר' פעם א' אמר גוי לישראל ליקח גבינות [בחובו] והיה החלב נחלב כבר והלך ועשאם והתירם ר"ת אמנם אין להקל אם אין מפסד מרובה ביותר. ורבינו שמואל הי' מתיר חלב שנחלב מקצת' בלא ראיית ישראל ואפי' אין דעתו להקפיא והקפיד ר"ת ומיהו היכא דדעת הגוי להקפיא החלב ולמסור הגבינות לישראל נראה שאין לחוש שמא יערב בו חלב טמא כי מה יריח בכך כיון שאינו עומד ואפי' הי' דבר טמא בעדר נראה דמותר מטעם זה אעפ"כ טוב לכתחלה לזהר אבל בדיעבד ראוי לחוש על ממונם של ישראל שלא לאסור את המותר.
235
רל״וריז. אין לתן קדירה של בשר אצל של חלב כדמוכה פ' כל הבשר (חולין קי"ב ע"א) מהו לאנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמכא אבל אם מכוסים שפיר דמי.
236
רל״זריח. צלי צונן שנפל בחלב צונן בעי קליפה כדמוכח בהאי גוזלא (חולין קי"ב ע"א) והא דאמר בכיצד צולין (ע"ז ע"א) צונן לתוך צונן מדיח היינו בהאי דלית ביה פילי אבל צלי דאית ביה פילי לכ"ע אסור כדקתני התם ודוקא בצלי אבל [בחי] אפי' במקום שצריך קליפה כגון חם לתוך צונן אפי' אית בי' פילי סגי בקליפה כדפי' רש"י והוא צלי משמע אבל [חי] לא. חלב שנמלח עם בשר אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה.
237
רל״חריט. על הבן הנולד סמוך לחשיכה והי' נראה יום והיו נראים [ככבים] קטנים מאד נ"ל כי יש לסמוך על הככבים ולספק לכל הפחות [ולמול] למחרת כיון שלא יהי' למחרת לא יו"ט ולא שבת אע"פ שהיה הרקיע מזהיר כיום פעמים שאין מתחילן להחשיך כל כך אע"פ שהוא כבר לילה אע"פ שאין אור לבנה בתחלת הלילה כ"ש עם אור הלבנה אע"פ שלפעמים משתנים סדרי בראשית כדאמר (מועד קטן כ"ה ע"ב) אתחזי ככבי ביממא זהו כשהי' יודעי' בבירור שהיום גדול אבל סמוך לחשיכה אין לתלותו אלא בהוה. [ואשר] כתבת שהיו קטנים מאד אע"פ שי"ל שאם היה לילה הי' נראי' גדולי' ביותר כי מתוך ההלכה משמע דבשעת ראייתן יסמכו עליהן לענין איסור והיתר ומלאכת שבת ואפי' אין אנו בקיאי' בקטנים איך ראייתן ליחשב לילה על ידם בפחות משלשה לכל הפחות יחשב אותם כבינונים וג' מהן לילה ואין נ"ל דככבים קטנים דקאמר לסמוך עליהם לענין מלאכה בין לקולא בן לחומרא [היינו] ככבים ידועים כשיהי' לילה יהיו גדולים ודוקא לבקיאי' בשמות הככבים קטנים וידועי' מקום קביעותם מהני אבל שאינם מכירי' אותם לא. ועוד שהגדולי' שהיו נראי' גדולים בעת לידת הולד [מוכיחים] על הקטנים הנראי' [קטנים מאד שאינם מן הנראים] ביום. ואם לאלתר סמוך להוצאת ראש הולד חוץ לפרוזדור ראו הככבים נראה כי גם ראוי לחל עליו את השבת וכ"ש שאין כאן חילול אבל אם לאחר הוצאת ראש נשתהא שהות מרובה קודם צאת הככבים נראה דאין לסמוך על הככבים ואם לפי שיעור השיהוי דומה להם שהי' יום בהוצאת הראש אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהא נימול לשמנה אפי' יארע בשבת אפי' החזיר הראש ונשתהא לחזור ולהוציא עד הלילה. ואם יש ספק יהא נימול לט' אפי' יהא חול בשמיני.
238
רל״טרכ. ועל המדיר את חבירו עד"ר ובית הכנסת בביתו אם יכול להתיר נדרו ולילך לביהכ"נ אם חשב הוא כדבר מצוה אע"פ שיאן מנין בעיר [אפי' עם המודר] נראה דדבר מצוה הוא ולא מבעי' היכא דאתי מנין לפרקי' דמצוה שישתתפו יחד בתפלה ובית אלקים ילכו ברגש כיון שכברקבעו להם מקום לתפלה מתוך זה קבעו עצמן יותר לתפלה ומכונים לבם לאביהם שבשמים אלא אף ליכא מנין מתוך שמתפללי' במקום המיוחד להם להתפלל יותר מכוני' לבם ויכול להתיר נדרו לילך לביהכ"נ כדאמר (ברכות ו' ע"א) אין תפלת אדם נשמעת אלא ביהכ"נ. יצחק בר שמואל.
239
ר״מרכא. השיב ר"ת דאסור לטבול ביום הכפורים עתה לצורך תפלה דהא דתני' (יומא פ"ח ע"א) כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בשבת בין ביוה"כ היינו למ"ד טבילה בזמנה מצוה משום מצוה התירו חכמי' אבל למ"ד לאו מצוה הואיל ויכול לקיים למחר [וליומא אחרא] אסור. תדע דהא רבי יוסי סבר לאו מצוה וקאמר מן המנחה ולמעלה הלכך טבילה אסורה ביוה"כ. ויש מהנדזי' ואומרי' דיכול לטבול דנהי דר' יהודה [בן בתירא] פוטר (ברכות כ"ב ע"א) הכא להחמיר ולעשות תפלה בנקיות תבא עליו ברכה ועוד דר"ח פסק דר"י לא אמר אלא לענין תורה דאינה מקבלת טומאה דכתי' הלא כה דברי כאש אבל בתפלה לא הלכך אף ביוה"כ טובל לצורך תפלה וכן נוהגי' בנרבונא אבל אומר רבי' דהא ליתא דהא דפר"ח ה"מ בשאר ימות השנה אבל ביוה"כ דחמור [דאפי'] צונן אסור בזה לא התירו לטבול לתפלה דא"כ נמצא חומרו קולא תדע דר"י גבי תפלה נמי קאמר דאמרי' בברכות פ' מי שמתו (שם) זעירי אמר בטלהו לטבילתו כר"י ב"ב ור' חמי דעביד טבילה למעלה יומא טבא דפסח' להוציא רבים ידי חובת' ולית הלכתא כותי' אלמא בטלוה אף לתפלה.
240
רמ״ארכב. ר"ת מתיר שילך גוי עם ישראל בשבת בנר דלוק בידו בכל מקום הן למשוך יין הן להוליך להם דהא טלטול נר אינו אסור אלא משום מוקצה ואף לר"שדבהא] מוקצה מודה כדאמר ס"פ כירה (שבת מ"ז ע"א) הנה לשמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור פי' שהם טפלים לשלהבת בעודם בו שהוא ניכר וכיון דליכא איסורא אלא משם מוקצה שרי להו לטלטולי מן הצד דבכלהו מוקצה דעלמא [הכי[ שרי וכיון דשרי מן הצד אי שקיל ליה [גוי] לנר בלאו מן הצד שריאד כיון דאי [בעי] ישראל מטלל ליה מן הצד בהיתר ורואה בו אי מטלטל ליה גוי באיסור לית לן בה. אבל ודאי אסור שידלליקנה לצורך ישראל שהרי דבר זה אין ישראל יכול לעשותו בשום ענין וגם בדבר זה יש צד היתר דהא אי בעי ישראל יכול עשות בלא נר. ומ"מ אין להקל בכך ולהתיר בזה הענין.
241
רמ״ברכג. וכן ר"ת מצוה דכל אדם שמדליקי' לו חלב בביתו בשבת שיתן מעט שמן בתוכו וכה"ג שרי כדאמר פ' במה מדליקין (שבת כ"א ע"א) חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו נותן לתוכו שמן כל שהו ומדליק והך קרבי דגים לאו [היינו] שמן דגים דמתני' (שבת כ"ד ע"ב) מדשרו רבנן שמן דגים [אפי' בעיני' אלא] היינו מגלגלא דעינא דדג.
242
רמ״גרכד. אלוף מסובת. שאלת על ראובן שמת והניח ב' בנות ואלמנה ואחת מבנותיו השיא בחייו והאחת פנויה אם אלמנה ניזונית מנכסי בת הנשואה לא ידענא מאי תיבעי' לי' אם ממה שנתן לבת בחייו וזכתה כבר פסק ר"י דלא גבי' לא כתו' ולא מזונות ממטלטילי דמתנה כדמשמע ריהטא דתלמודא פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ג ע"א) [השתא בירושה] דאו' אלמנה ניזונת מנכסיו מתנת שכ"מ דרבנן לא כ"ש וההוא דפ' נושין (צ"ט ע"א) יש מוכר אביו להגבות לאמו כתו' מוקי לה במתנה שכ"מ דרבנן אבל ממתנת בריא לא גבי' מזונות וכתו' אף בזה"ז דכתו' ומזוני גבי' ממטלטלי' מתקנת רבנן סבוראי. ואם מנכסי' דלאחר מותו פשיטא דגובה מן הבנות כמו מן הבנים.
243
רמ״דרכה. וששאל אדוני על ראובן שאמר לשמעון תן לי מנה שיש לי בידך והשיב שמעון פרעתיו לאשתך וראובן משיב מה איכפת לי תן לי מה שמסרתי לך אם אשת ראובן היא בת דעת וראובן מניחה לישא ולתן ישבע שמעון שמסר לה ויפטור דלא שייך למימר ביה שומר שמסר לשומר חייב דלא מבעי' לרבא דמחייב מטעם דאת מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה (ב"מ ל"ו ע"א) דלא שייך למימר [הכי] דאדרבא אשתו מהימנא טפי שהרי [כל אשר יש לו] נתן בידה אלא אפי' לאביי אליבא דרבי יוחנן דמחייב מטעם אחר דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר הכא פטור כדמשמע פ' המפקיד (שם) בעובדא דהנהו גינאידאפקידו מרייהו גבי ההוא סבתא יומא חד אפקידו גבי חד מנייהו שמע [קלא בי הלולא נפק אזיל] אפקדינהו גבי ההיא סבתא ואגנוב ומשמע התם דפטרי' אפי' לר"י משום דכל יומא הוי מפקדי' גבה וא"כ גלוי מלתא הוא דניחא להו כ"ש הכא גבי אשתו ועוד י"ל דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. מאיר בר ברוך ז"ל.
244
רמ״הרכו. איש חמודות הר"ר חיים פלטיאל אשר כתבת על ראובן ושמעון שהלוו על המשכון והיה המשכון ביד ראובן ותפסו השר ונלקח המשכון ושוב נתפשר עם השר שלו והחזיר לו גם אותו משכון ושמעון אינו חפץ לסייעו בפדיון המשכון כמו שפדאו מן השר כי אמר שמעון [שהשר] שלו מוחזק על שר ראובן שאם לא מיהר ראובן לפדותו הי' כופה את השר של ראובן להחזיר המשכון בחנם. נראה דאין לו לראובן אלא שכרו כמו שטף נהר את חמורו ואת חמור חבירו שלו הי' שוה מאה ושל חבירו היה שוה מאתים והניח שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו (ב"ק קט"ו ע"ב) וטעמא הוי כיון שהבעלי' יכולי' להציל ע"י הדחק דומי' דנסדקה הבית של דבש (שם) דמוקי לה תלמודא הכי אין לו אלא שכרו דמבריח ארי בעלמא הוא ואע"ג דאמר (ב"ב מ"ב ע"ב) שותף כיורד ברשות דמי לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים בשדה שאינה עשוי' לטע ופר"ח שאם ירד ונטעו בשדה שאין עשוי' לטע לא אמרי' ידו על התחתונה דכיון שהי' שותף לא הי' צריך לטול רשות מחבירו דהתם נמי אם נטע במקום שאין מגדל צמחים הניח מעותיו על קרן הצבי ולא יפרע לו השותף אלא אומדי' כמה אדם רוצה לטול בשדה זו לנוטעה והיינו דקאמר [כשדה] העשוי' לטע דבשדה העשוי' לטע נמי אמר פ' השואל (ק"א ע"א) אומדי' כמה אדם רוצה לטול בשדה זו לנוטעה ותו לא ה"נ שותף נותן לו בשאינה עשוי' לטע כמו כשעשוי לטע ובנדון זה נמי אומדי' כמה שמעון שהי' דר תחת השר מוחזק הי' רוצה לתן תחלה במשכון זה להצילו מיד שר של ראובן וכל כך נוטל משמעון שההנהוכמו ש"ש או ש"ח שקדם ברועים ובמקלות ובשכר שנוטל מבעל הבית מה שהנהו וכן פר"י בשר שאנס קרקע מישראל ופדאו ישראל אחר מידו בין שפדאו בדמים מועטים שאם לא הי' ממהר לפדותו שמא לא הי' חוזר באותן דמים לבעליו בין שפדאו בדמים [מרובים] שהי' חוזר כל שעה נוטל מבעה"ב מה שההנהו. מאיר בר' ברוך זלה"ה.
245
רמ״ורכז. ה"ר יודא כהן אמר דיכולה אשה לצרף בג' בברכת המזון והביא ראי' מק"ו דירקות ומה מי שאוכל ירקות מצטרף ואע"ג דאם הי' אוכלו בפני עצמו הי' פטור מלברך בזימון אשה אם תאכל בפני עצמה לחם חייבת מדרבנן לברך בזימון אינו דין שתצרף לזימון לג' באכילה גמורה ועוד הביא ראי' [מדמספקא] לי' תלמודא (ברכות כ' ע"ב) אי מדאו' או מדרבנן [ונ"מ] להוציא את הרבים משמע דהא פשיטא לן דמצטרפי דאי לא תימא הכי א"כ אדמבעי' לי' אם יכולה להוציא תבעי' ליה אם יכולה להצטרף. והשיב לו מוהר"ם דמה לאוכל ירק שכן בא לידי חיוב דאו' כגון אם כל כזית דגן תאמר באשה שאינה יכולה לבא לידי חיוב דאו' לעולם ועוד מה לאוכל ירק כן שלשה שאכלו מצטרפי' לעשרה תאמר בזאת שמאה נשים כאיש אחד דמיין והא דאמר [למה לא] מבעי' לי' לתלמודא גם על זאת השיב דעדיפא נקיט דאי מוציא אחריני א"כ דאו' הוא ופשיטא דיכולה להצטרף אבל אי הוי מבעי' לענין צירוף [הו"א] אבל לא תוציא את הרבים אע"ג דמצטרף.
246
רמ״זרכח. וששאלת כי משהינן לה תריסא ירחי שתא אגיטא דל"ל מזוני מבעל והבעל יכול לעגנה מלתת לה גט כדברי ר"ת אם תחזור בה והוא מורד אם חייב במזונותיה אם לאו. דבר פשוט הוא כל היכא דמרדה כל כך עד דמפסידה כתובתה אפי' אי הדרה בה תו לא יהיה לה לא כתו' ולא תנאי כתו' דהא למ"ד (כתובות ס"ג ע"א) ממלאכה ע"כ היינו שמרדה מקצת ימיה ממלאכה דלא בעיא לעשות מלאכה ומתוך כך פוחתי' לה מכותובתה עד שתכלה לכי הדרה תו ואמרה רצוני לעשות מלאכה לא הועילה כלום דאלת"ה מה הועילו חכמי' בתקנתם לפחות מכתובתה והא כשמרדה עד כלות כתו' יכולה לומר עושה אני מכאן ולהבא דל"ל דחזרה אינו מועיל אלא א"כ אמרה עושה אני מכאן ואילך ומשתלמת אני כל מה שבטלתי למפרע דהא ליתא דהא דומי' דמורדת מתשמיש יש לנו לפרש מורדת ממלאכה ואי מהניא חזרה למורדת מתשמיש ע"כ מכאן ולהבא מהני' דהתם לא שייך לחזרה ותשלומי' למפרע וכי היכא דמורדת דמתני' עד שכלתה כל כתובתה דפחתה ז' דינר לשבת אי הדרה בה לית לה ה"נ כי הפחית' בהשההת י"ב חדש אי הדרה בה לית לה ולא מידי אא"כ נתרצה לה הבעל וכן המורד על אשתו מוסיפי' על כתובתה אי מהני' חזרה מה הנאה יש לה באותה תוספות כיון דמצי הדר ביה.
247
רמ״חרכט. וששאלת המלוה על המשכון והוא ש"ש ובשעת קבלת המשכון אמר איני מקבל אחריותו עלי מי הוי כאומנין שאמרו טול את שלך (ב"מ פ' ע"ב) והוי כש"ח ולא סלק א"ע לגמרי כי התם או הוי כאומר הא ביתא קמך ונסתלק לגמרי בעניותי נראה דאפי' ש"ח לא הוי דכל היכא דאמר מעיקרא הכי לא מבעי' הכא דאפי' כי לא אמר הכי לא מחייב אלא כש"ש כי אמר בהדי' שלא באחריות פטור מכלום דמשמע שלא באחריות מכל וכל ואפי' בפשיעה נמי לא [אלא אפי' הי' חייב באונס היכא דלא אמר כי אמר שלא באחריות פטור אפי' מפשיעה] כדמשמע פ' בתרא דמנחות (ק"ט ע"א) הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנו לבית חוניו כו' עד הקריבו לבית חוניו יצא ופריך בגמ' והא מקטל קטלא ומשני נעשה כאומר הרי עי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות' אלמא אע"ג דאמר הרי עלי עולה וחייב אפי' באונסי' אפ"ה כי הדר אמר ע"מ שלא אתחייב לא מבעי' באונסי' דלא מחייב [אלא אפי' בפשיעה לא מחיב כגון היכא] דמקטל קטלא דל"ל דוקא כי [אמר] ע"משאקריבנו לבית חוניו דהו"ל כאומר ע"מ שאהרגנה אבל אמר ע"מ שלא אתחייב באחריות [לא מפטר בפשיעה דהא ליתא דמדתלי טעמא נעשה כאלו אמר ע"מ שלא אתחייב באחריותה] אלמא דבהאי נמי הוי דינא הכי ועוד מטעם אחר לא דמי לטול את שלך והבא מעות [דהתם לא א"ל] אלא להודיעו דלא תפיס לי' אאגרי'.
248
רמ״טרל. וששאלת אם הנדוניא ביד החותן והלך והתפיסו לבתו דחשיב כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרי', ע"כ ל"ד לבע"ח כלל דכבר פרישנא דדינא דמתיבתא הוא למיתב לה נדוניא אפי' אי כבר אתא לידי' דבעל כ"ש היכא דלא אתא לידו אלא לידה ועוד לפי מה שפסק ר"ת דנדוונית התנים שלא גבו ומתה דאפי' נשאת אין מוציאין מיד האב דאזלי' בתר אומדנא דעתו דמוכה דלא עלתה על לבו לפסוק [לו] אלא ע"מ שתהנה בתו ה"נ כיון [דאמר המאיס עלי] ולא מתקבל עליה [להא דמי'] הוא הנדון והיא התשובה. ועוד ל"ד כלל לתופס לבע"ח דה"מ קודם שבא ליד בע"ח אבל כי יהביה לבע"ח תו לו מפקי' מיני' כדאמ' פ"ק דב"מ (ט' ע"ב) ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי וכו' וקרי התם תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ואפ"ה קתני אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה לא אמר כלום וזכה בה הלה שמחזיק בה ושלום מאיר ב"ב זלה"ה.
249
ר״נרלא. תחלת דברי פיך שכל מכל אבקת רוכל, ומי יוכל לכלכל קול שער הגדול במילואה מי שבראו ויודע מובאו ומצאו ואני מה, תולעת ולא איש, שועל ולא לייש, סלע הכה בידים נגד אבן שיש אך עין יפה שלך הרהבתני וענותך תרבני לעמוד במקום גדולה, פתחת פה לאלם, יהא רעוא דליתכל האי תורא בשלמא [ולא אכלם] מוה' שמריה, מטיבותא דמרנא נקיטנא הרמנא, אובין לפנך כאשר הרשתני, על שנשבעו בני קוטלינבורק שלא בפני ר' משה אם צריכי' לחזו ולשבע בפניו, אם השביעו את עצמן נ"ל שאין באותה שבועה ממש כי שמא הם [לא] אמרו על דעת המקום ועל דעת הקהל ואפי' אמרו ע"ד דלמא אדעתייהו דידהו משתבעי ולא ע"ד ב"ד. אמנם אם השביע אותם אחר שאינו נוגע בדבר ואמר כך ע"ד המקום וע"ד ב"ד אפי' לא נשבעו בפני ר' משה אין כאן בית מיחוש ושבועה זו על שבועה למה ואפי' את"ל דכל המחוייב שבועה לא משביעי' לי' לכתחלה אלא בפני התובע דאפשר דמחמת כיסופא דידי' לודי כי האי דפ' הכותב (כתובות פ"ה ע"א) גבי ההיא אתתא דאחייבי שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי אמר לה בעל דין תיי ותשבע לי במתאי אפשר דמכספי' קמי שיבבא ומויד לי' בכלי' התם נמי אם נשבעה כבר משום ההיא חשש דדלמא מודי לא מהדרי' ומשביעי' לה ואין זה [טועה] בדבר [משנה] דנימא חוזר וגדולה מזו אמרי' ר"פ שבועות הדייני' (ל"ח ע"ב) אע"ג דשבועה לכתחלה בס"ת אי נשבע בדיעבד בתפילין אין חור ונשבע כ"ש חששא זו דמחמת כיסופא דלא תנינן לא בברייתא ולא במתני' ולא אתמר בשמעתתא דאמוראי אלא ההוא בעל דין דקאמר הכי והיא נתרצית לשבע במתי' שאין [זה קרוי] דבר משנה. ועוד [מאן] לימא לן דאי אמרה הך אתתא לא משתבענא במתי' אלא הכא או בעיר אחרת דכפינא לה לאשתבוע במתי' הא משתבע להכחיש העד הוא כפרעון דממון דע"י עדים [ואם] שנים מעידי' אותו שהלוה מנה בעיר זו והלך בעיר אחרת לפרעו שם אטו מי כפינא ליה לחזור לעירו ולפרעו שם התנן פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ח ע"א) המלוה את חבירו בישוב לא יפרע במדבר [במדבר] דוקא הוא דלא יפרע דלאו מקום המשתמר הוא הא בעיר אחרת רשאי ה"נ גבי שבועה אם מצאו בעיר אחרת ורוצה לשבע לו רשאי מיהו אי טעין התובע איני חפץ להשביע עתה שמא אמחול לך השבועה לא מזדקקי ב"ד לאשבועי ואם שוב חזר לעירו ואז תבעי שישבע לו לא מצי מימר נתבע אלך לעיר אחרת ותבא גם אתה שם ושם אשבע לך דלא מטרחי' לתובע לילך לעיר אחרת סוף דבר בנדון זה נ"ל דאפי' לכתחלה לא הי' [צריכי'] לשבע [בפני] ר' משה דמאי כיסופא שייך הכא כיון דהוא אינו יודע האמת אתם אם לאו שהוא אינו טוען טענת ודאי מעצמו אלא מחמת ע"א הוא בא ודאי דבפני העד יש להם לשבע לכתחלה כדאי' בתוספתא (דשבועות פ"ו) פועלין נשבעי' בפני חנוני ובנדון זה דמת העד נראה דבפני העד לא שייך ובפני ר' משה נמי לא בעי' כיון דלא ידע ולא שייך כסופא [משום] לתאי דידיה, תדע דהא אלמנה נפרעת מנכסי יתומים קטנים בשבועה דאפי' בפניהם חשיב כשלא בפניהם כדמשמע פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ב ע"ב) גבי אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אטו מי בעי למהדר ולמשתבע לכי גדלי יתמי וכן משמע פ' הזהב (בבא מציעא נ"ח ע"א) גבי בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או אבדו דקאמר נשבעי' לבני העיר במעמד גזברי' כי היכא דלא נחשדינהו א"נ כי היכא דלא לקריוה פושעים ולא קאמר משום כסופא לודו ש"מ דלא שייכא האי מלתא אלא היכא דטענין טענת ודאי ואפי' לטעמא דקאמר משום חשדא משום דלא לקרו להו פושעים לא בעי לומר לשבע בפניהם אלא אפי' שלא בפניהם ובלבד שיודיעו להם לגזברים שנשבעו ה"נ כ"ש דלא שייך לא חשד ולא פשיעה דסגי שלא בפניו כיון דמודעי לי' לבסוף שנשבעו ועוד [אי] דלמא מודה מחמת כסופא כה"ג מלתא היא א"כ אמאי תנן בפ' מי שהיה נשוי ד' נשים (צ"ד ע"א) עד הראשונה נשבעת לשנייה ואלו ראשונה לשלישית ולרביעית לא קתני אלמא דלא מבעי לי' למיתי מטעם כסופא דלמא מודה אלמא דלכל הפחות מידי דלא ידעי התובעי' לא [שייך] כסופא כ"ש בנדון זה דשבועה זו אינה אלא להפיס דעתו של ר' משה כדפ' כשכבר בכתבי הראשון [דיורשי'] לא מחייבי שבועה להכחיש העד אלא להפיס דעתו או משום מנהגא דהלכות מדינה שנהגו כן דסגי אפי' שלא בפניו ועוד כיון דכבר נשבעו כ"ש דאם יודו ויכחישו שבועתם הראשונה הו"ל כסופא טפי.
250
רנ״ארלב. ואשר שאל אדוני על מי שהלך בעלה למדה"י ולותה ואכלה ובא אח"כ ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך אין אני כדאי וספון להכריע דברי התוס' ודעתם שפי' ההוא דפ' בתרא דכתו' (ק"ז ע"א) מי שהלך למדה"י וכו' ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי כגון שאמר לא אפרע מה שלותה שאלו לא הלוה לה היתה מצמצמת ומתפרנסת בדוחק ממעשה ידיה אע"ג דלא ספקא ואם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו ואם לותה לאחר שפסקו ב"ד חייב הבעל לפרוע וההיא דממאנת דאין לה מזונות (שם ע"ב) דמוקי לה התם בלותה ואכלה ומשמע הא אתתא אחריתא חייב לפרוע מה שלותה כשפסקו לה ב"ד [מיירי] ותמהני לדבריהם מה יפרשו מהשניי' אין לה מזונות (שם ק' ע"ב) דהתם ליכא למימר דפסקו לה ב"ד דהשתא בעמוד והוצא קאי מזונות מפסקי פסקי לה אע"כ לותה קודם שפסקו ומשמע הא אשה אחרת יש לה בכה"ג וכן פרש"י גבי פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים (שם ק"ז ע"ב) במי שהלך למדה"י ועמד אחר ופרנס את אשתו והא דקתני אם אמר צאו מעשה ידיך במזונותיך רשאי מצינו לפרש מכאן ולהבא אבל אם לותה קודם שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך חייב לפרוע ואם קדמו ב"ד ופסקו לה מזונות קודם שאמר לה צאי מה שפסקו פסקו ותו לא מצי למימר לה כיון דלא ספקה מיהו י"ל דלא תקשי לפי' התוס' משנייה דאין לה מזונות כלל קאמר דלא פסקינן לה ולא אצטריך למתני דפשיטא הוא דלא פסקי' כיון דבעמוד והוצא קיימא אלא תני לה בהדי ממאנת ואילונית משום מילי אחריני דמתני התם. וכאשר פי' לעיל בשיטת רש"י ההוא דאם אמר לה צאי כן דקדקתי במיימוני (פי"ט מאישות הי"ט וכ') ותפס לו שיטת רש"י. מיהו בירושלמי (פ' ב' דייני גזירות ה"א) משמע כדברי התוס' דגרסי' התם מי שבא ממדה"י ואשתו תובעת מזונות ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך שומעין לו [משמע מעיקרא] ויש ליישב שיטת רש"י דאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך מכאן ואילך. אמנם לפי דברי התוס' יש לדקדק אי קיי"ל דמזונות דאו' אז לא הי' רשאי לומר צאי בדלא ספקא בכה"ג אפי' בלותה ואכלה דלפי הירושלמי הכי משמע דלמ"ד מזונות דאו' אפי' בלא [פיסוק] ב"ד אינו רשאי לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך היכא דלא ספקא ואם לותה ואכלה חייב לפרוע ולכאורה משמע דהלכתא דמזונות דאו' ואע"ג דתניא פ' נערה (כתובות מ"ז ע"ב) תקינומזונות תחת מעשה ידיה אלמא דמזונות דרבנן נראה דהלכתא כאידך ברייתא דכלהו ס"ל מזונות דאו' ת"ק [ור"א] בן יעקב דמשנתו קב ונקי ס"ל נמי דמזונות דאו' כדמסיק במכלתא (פ' משפטים ג') מזונות מניין אמרת ק"ו ומה דברים שאין בהם קיום נפש כך דברים שיש בהם קיום נפש על אחת כמה וכמה והשתא כלהו תנאי ס"ל מזונות דאו' [לבר] תנא דברייתא דתקנו להו מזונות תחת מעשה ידיה [ולרב] הונא דהלכתא כותי' המגיה בברייתא בפ' אע"פ (כתובות נ"ח ע"ב) ואמר תני מעשה [ידיה] תחת [מזונותיה] דלדידי' [אפי'] תנא דההיא ברייתא מצי סבר מזונות [דאו' והא דאמר תקינו רבנן י"ל סבר כי הדר תקינו רבנן מעשה ידיה לבעל במקום מזונות שהוא חייב לה מדאו' תקנו כך שיהא] המזונות עיקר דידה עדיפא מידו ולא רצו לתקן להפך. וע"כ צריך לפרש כן דמנ"ל לתלמוד אדלר"ה מזוני מדרבנן כיון דמגיה הברייתא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ולא אשכחן שום תנא בעלמא דלימא דמזונות דרבנן אע"כ יש לפרש כדפי' וכן מצאתי שפסק המיימוני (פי"ב מה' אישות ה"ב) דמזונות מיני' דידי' דאו' ומיתמי דרבנן. מורי דרכי לפניך הוכחתי והטוב בעיני עשה ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
251
רנ״ברלג. וששאלת על המרחץ שבנה סמוך לבית הכנסת ואומרי' הקהל שהעשן קשה להם וריח המרחץ נראה דהא דאמרי' (ב"ב כ"ג ע"א) דאין חזקה לניזקי' [בקוטרא] ובית הכסא הרי פר"י דוקא קיטרא [דכבשונות] גדולות דנפישי קיטרא טובא ומלתא דקביעותי' הוא שאופי' בהן תדיר ומזיק טובא אבל כה"ג יש חזקה וכ"כ רבינו מתתיה גאון ז"ל ראובן שבקש לעשות פורני שכיניו יכולי' לעכב מפני שהזיקן מרובה ומצוי מחמת עשן ועל המזיק להרחיק את עצמו ואפי' לר' יוסי בקיטרא ובית הכסא דגירי דילי' הוא וכן אמר רב עמרם גאון וכ"פ ר"ח דוקא קיטרא תדירה והביא ראי' מדגרסי' בירושלמי (פ' לא יחפור ח"ב) המזיק אין לו חזקה ר' יהושע משמי' דרבנן בעשן [תדיר] כהדא אתתא דהוית מדלקת [חולין] תחות ר' אלפי' בעי' ממחא בידה אתא עובדא קמי' דר' יוסי אמר לא אמרן אלא בעשן תדיר כ"ש הכא דבאקראי בעלמא קא עביד פעם א' בשבוע ודבר מועט ומשום ריח רע נמי לא חיישי' כמו שמפ' ר"ת דדוקא בתי כסאות שלחן שהיו מגולין [ומסריחין] ביותר אבל שלנו שהם מכוסי' מהני' להו חזקה אע"ג דאיכא ריח רע טפי מהכא ומיהו דוקא חזקה שיש עמה טענה ובשבועה. ולכאורה הי' נראה דדוקא שקנה זה הכח מטובי העיר או שנתנו [לו] במתנה אע"ג דאין נשבעין על הקרקעות מדרבנן נשבעי' כמו שהביא רב האי זצ"ל מפ' הכותב (כתובות פ"ז ע"ב), ורפי' בידי, ושמא כה"ג כיון דלא בא להחזיק בקרקע עצמה אלא בתשמיש דתשמיש שהעשן שלו פעמים נכנס שם דעתי נוטה דלא אצרכוה רבנן שבועה דגרע ממנה לי בידך וחלה אומר אין לך בידי כלום דלדברי התובע ממון גמור אית ליה גביק וכיון דאיהו טען חזקה שיש עמה טענה ואית לי' נמי עד חזקה לא משביעי' לי' אלא בראי' ברורה ולא בעי' חזקה דג' שנים אלא לאלתר דכי ידעי ליה טבי העיר ושתקו כמו שכ' רבינו שמואל בחזקת הבתים דתשמיש לאלתר הוי חזקה וכ"ש [כאן] שהדעת נוטה שלא להשביעו וכ"ש לדברי רבי' יצחק בר מרדכי שפי' בעניני תשמיש בעלמא שאינו בא להחזיק בגוף מהניא אפי' חזקה שאין עמה טענה.
252
רנ״גרלד. ועל מה שטועני' הקהל שעשה חלל בית הכסא תחת רה"ר אם אמת הוא יש לו לסתום דהא קיי"ל בפ' לא יחפור (ס' ע"א) אין עושי' חלל תחת רה"ר בורות שיהי' ומערות ואפי' אמר מקבלינא עלי כל היזק דאתי מחמתי לא צייתי' [ליה] כדאמר פ' לא יחפור (בבא בתרא כ' ע"ב) גבי הרחקות אם הזיק משלם מה שהזיק אלמא אע"ג שהרחיק כשיעור משלם אפ"ה צריך להרחיק כמו שאמרו חכמי' דמצו למימר לי' שמא תזיק כל כך שאין [לך לשלם] והא בעינא נמי למיקם בהדך [בדינא] ודיינא. ואם לא עשה החלל ברה"ר אלא ברשותו והחומה עשה ברה"ר נהי דלא יפה [עשה תחלה] שחפר החומה ברה"ר מקום שאינו שלו שלא ברשותו מ"מ השתא מיהא לית להו דינא בהדי' דהא טיימי' בחומה ומלאהו עפר וצרורות דמה לי מלאהו בעפר וצרורית וסיד מה לי מלאהו בעפר לחוד.
253
רנ״דרלה. ועל אבן נגף שנתן שמעון לפניפתח ביתו הפתוח לחצר ביהכ"נ לא מבעי' אבן נגף אלא אינו רשאי לתת שום דבר בקרקע הקהל בלי רשותם ויש להסיר דלא גרע מנשברה כדו ברה"ר שיש להסיר החרסים (ב"ק כ"ח ע"א) ואפי' כיחו וניעו יש להסיר ולהרים מכשול מדרך בני עמנו.
254
רנ״הרלו. ומה שטוענים הקהל שמתחלה לא היו יורדי' כל מימי גגותיו של שמעון לחצר ביהכ"נ ועתה עשה מזחילה ויורדי' ממטר גגותיו יותר מבתחלה יש להסיר דאפי' למ"ד (ב"ב ו' ע"א) אחזיק לנוטפי' אחזיק לשופכי לשופכי אחזיק לנלוטפי ה"מ לאותו מים עצמן שהחזיק בתחלה אבל מים אחרי' שלא [החזיק לא] כי היכא דאמרי' גבי פתחים וחלונות (שם נ"ט ע"ב וס' ע"א) לא יפתח לחצר השותפי' מהו דתימא מצי אמר לי' סוף סוף הא בעית אצטנוע מנאי קמ"ל דא"ל כו' וכהנה רבות איכא התם דבטעמא כל דהו יכול לעכב ושלום מאיר בר' ברוך.
255
רנ״ורלז. יורינו מורינו על אודות ראובן שיש לו חלק בבית ובחצר שמינית הבית והחצר ובאותה שמינית יש [בו] דין חלוקה דחהיינו שמינית בית שירש מאביו וחלק כ"ד אחר קנה [מאחיו שמעון ובחלק כ"ד אין בו כדי חלוקה ורוצה לחלוק ראובן עם השותפי' וללוי יש לו כמו כן דין חלוקה דהיינו חלק שמיני שירש מאביו וחלק כ"ד שקנה משמעון נמי] ועתה מוחה לוי לחלוק עם ראובן ואומר הואיל ובאתי מכח שנים איני חפץ שיהא חלקי ביחד כי [אם] אתרי מצרי כדי לבטל החלוקה כי איני חפץ בתקנ להיות שני חלקי יחד ועתה יורנו אם יכול למחות אם לאו ועוד יורנו מורינו כי הבית פתוח עתה לרה"ר לצד צפון ואם יחלקו הבית יצטרכו לפתחו למבוי אחד הסמך למערבו והחצר עומד לדרום הבית ובנין הבית עומד לצפונו סמוך לרה"ר טובא ואפי' אם הי' החצר והבית בנין שוה הי' אמה הסמוך לרה"ר שוה כפלים מאמה העומד' לדרומי כי זה רחוק מרה"ר וכ"ש שהבנין סמוך [לרה"ר] והחצר רחוק ממנו ואם נתן [בשוה] לכל א' לא היה הבנין עולה לג' אמות או פחות. עוד יורנו מורינו אם עובי החומה שאינה עומדת לסתור מכל וכל כי כל הבנין סמוך עליה אם היא מן החשבון כמו אויר הבית וחצר אם לאו ועוד יורנו מורינו אם מדת ששה טפוחים אם הוא למעלה מפרק העליון או למטה [ממש] מכוון ושלום תלמידי' שלמה, מאיר, יצחק בר' דוד.
256
רנ״זתשובה איני כדאי ששלחתם לי בכך אך דעתי נוטה דלא מצי [לוי] למימר א"א בתקנת חכמי' להיות שני חלקי יחד דלא שייכא הא מלתא אלא היכא [דליכא] פסידא לאחריני והוא מוחזק כמו ששמעתי בשם ריב"א שהקשה פ"ק - דב"ק (ז' ע"ב) גבי הא דאמר ר' אחא בר יעקב אי שקלת [כדינך] שקול כי השתא ואי לא שקול כיוקרא דלקמי' והקשה ריב"א אמאי לא שקיל זיבורית [כדהשתא] לימא א"א בתקנת חכמי' שתקנולי בינונית ותירץ דל שייכא הא מלתא אלא היכא דליכא פסידא לאחריני והוא מוחזק וההיא דאיני ניזונת ואיני עושה (כתו' פ"ג ע"א) שאני התם מוחזקת במעשה ידיה מיהו הי' נראה לתרך בע"א דלא ישיך התם למימר א"א בתקנת חכמי' דלא ישיך אלא היכא [שתקנו התקנה לטובתו] אבל בינונית לאו לטובתו של מלוה נתקנה אלא לטובתו של לוה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ולא מצי למימר אי יהבית לי חלקי במקום [אחר] שפיר ואי לא מהדרינא [חלקי] הבא מב' בני אדם למריהו ותצטרך לחלוק חלקי לשנים דבר פשוט הוא דכל כה"ג אמרי' לכי תהדר דלא אמרי' הא מהדרי' שטרא למריה אלא לאחזוקי בממונא כגון ההוא דפ"ק דב"ק (ח' ע"א) ופ' בתרא דכתו' (ק"ט ע"ב) בפלוגתא דאדמון ורבנן דהשתא ומה טענה דא"א בתקנת חכמי' אע"ג דליכא מאן דפליג עלה [ולאו] מחוסר מעשה הוא אפ"ה כתב ריב"א דלא אמרי' אלא להחזיק ולא היכא דבא להוציא מטעם זה כ"ש בנדון זה דמחוסר מעשה הוא ולא סברה פשוטה היא כל כך דהא איכא אדמון דפליג עליה בסוף כתובות דאפי' רבנן דאית להו האי סברא אפ"ה לא אמרי' לה כדי להוצחיא ול"ל נמי כיון דאתא מכח תרי מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ניתב ליה ב' חלקי' בב' מקומות דהא לאו זכות הוא לו ואע"פ שחפץ בזה בטלה דעתו וההיא דכתו' יש להקשות אמאי אצטריך ללומר אליבא דרבנן ואי לא מהדרינא שטרא למרייהו דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיהו לימא מה מכר ראשון לשני ועוד מ"ט דאדמון אטו לית ליה לאדמון מה מכר ראשון לשני וכו' וי"ל ה"מ היכא דאית לי' לראשון זכות זה בודאי אז אמרי' מה מכר ראשון וכו' אבל התם ראשון נמי לית ודאי זכות זה אלא מספק דכל חד מדחי לי' לחברי'. וששאלת' לפי שהבית פתוח עתה לרה"ר ואם יחלוקו יצטרכו לפתוח אותו למערב וכו' לא יכלתי להבין ולעמוד על [אופן] דבריכם כי לא [בארתם] למה יש לו לחלוק אותו כך שיהא כל בנין הבית מצד א' [ומלואה] של חצר מצד אחר אדרבא פליג הכי מדרום לצפון ויהא לכל א' חלק בבית ובחצר וזה יצא בצפון וזה במערב כמ"ש ואפי' אם א"א להיות מפני שום טעם המעכב לחלוק כך אם שניהם מתרצי' לחלוק בע"א הכל כמו שירצו יעשו ואם זה אומר בכה וזה אומר בכה למה לא יטול זה בבית ובחצר וזה בבית ובחצר וזה לצפון לרה"ר וזה למערב לצד המבוי כדאשכחנא בארעא בחד גיסא נהרא ובחד גיסא ניגרא דפלגי ליה [בקרנא זול] (ב"ב י"ג ע"א) ועוד כמה וכמה ספיקות מסופקני בדבריכם ודברי זה הי' ראוי לבאר באורך צורת הבית ומתך כך יתחוור הדבר ויתברר הדין לאורו ואנא לאו בתווני דליבא יתיבנא אם לא לתבארו לי הכל ואז אתן דעת להשיב אי גמירנא גמירנא.
257
רנ״חרלח. וששאלתם אם עובי החומה עולה לחשבון כמו אויר הבית והחצר נ"ל דאינו עולה לחשבון דאי סתרו לה אפסדוה ואפי' אם האחד חפץ בזה אין שומעין לו לחלוק בכה"ג וגדולה מזו תנן בחלוקת [הבית] פ' השותפין (בבא בתרא ב' ע"א) מקום שנהגו לבנות גויל גזית הכל כמנהג המדינה בגויל זה נותן ג' טפחים וזה נותן ג' טפחי' ואם יש כל כך מעט קרקע שאם יעשו כותלגויל לא ישאר כדי חלוקה לזה ולזה ונהגו בעיר לעשות גויל וקאמר אידך נעשה גזית ואז יהא דין חלוקה אין שומעין לו כ"ש לסתור כל הבנין ואפסדוה מכל וכל כדפ' פ"ק דב"מ (ז' ע"ב) גבי שנים אוחזין בטלית אי פלגו לה אפסדוה וכן הי' שנים רוכבי' ע"ג בהמה וכו' (ח' ע"א שם) ה"נ אין שומעין לו ואם כשלא תעלה לחשבון [לא] יהא בו כדי חלוקה אז יחלקו לדמי דינא דגוד או איגוד. ועוד חוזרני לבאר מה שלא בארתי לעיל דאם יחלקו ויגיע [לאחד] חלקו בצפון כאשר בנין הבית שם וסמך לרה"ר ולשני יגיע חלקו בחצר ויהיה פתחתו למבוי ולא לרה"ר נראה דודאי קורבא ורוחקא דרה"ר שזה פתוח לרה"ר וזה פתוח למבוי שע"י שיעלה לחבירו כספים לא יוכל לעשות שיהא גם לחבירו פתוח לרה"ר הא ודאי יעלו זה לזה בקרקע ולא בכספים כדאשכחן גבי חלוקת ארץ ישראל בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ב ע"א) דק"ר יהושע בקרקע העולה בקורבא ורוחקא ואשכחן ברפ"ב דקידושין (מ"ב ע"א) דגמרי חלוקת אחים ושותפים מחלוקת א"י גבי [יתומים] שבאו לחלוק בנכסי אביהם. אבל מה שהבית חשוב מן החצר לפי שיש בה חדרים ועליות ושאר בנינים נראה דבהא אפי' [רבי] יהושע מודה לר' אליעזר דבכספים יעלוה דע"י כספים שיוסף לו יבנה גם זה בחצר חדרי' ועליות כמו שיש בבית
258
רנ״טרלט. וששאלת על מדת הטפחים אם באמצעי' של גודל ברחבו הוא מודד או למעלה מן הפרק או למטה נ"ל דקיי"ל ארבע בגודל דהוא טפפח היינו ברחבו של גודל באמצעתו מסרא דמסתמא לא באו חכמים לסתום אלא לרש דבראשו הוא צר מאד ושוב שופע והולך וא"א לעמוד עליו מהיכן הוא מודד אלא מרחבו ועוד יש לי להביא וראי' דאמר בזבחים פ' קדשי קדשים (זבחים ס"ג ע"א) כל כבשי [כבשים] שהיו במקדש היו של ג' אמות [לאמה] חוץ מכבשו של מזבח שהי' ג' אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע בזכרותו ה"ג רש"י בשם רבותיו אלא שהוקשה לו א"כ הי' הכבש נמוך רביע אמה מן המזבח והתורה אמרה לא תעלה במעלות ור"י פי' דלא ד' רש"י שכתב רביע אמ כי אינה אלא חומש שאמה וחסר משהו וה"ר נתן זצ"ל מיישב דבריו וכן הוא באמת דבפ' תי הלחם (צ"ז ע"ב) מוכח דאמה של עליית היסוד לא היתה אלא של ה' טפחים נמצא מרווחים בשפועו של כבש קרוב לד' טפחים שהרי לכל טפח של עליית המזבח יש קרוב לד' טפחים בשפוע הכבש [ואם הוספנו] לגי' חצי טפח לכל אמה דהיינו ד' טפחים וחצי על גי' רש"י דגר' ג' אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע ותו לא להכי הוצרך הספר לסיים בזכרותו פי' בחדודו של אצבע לפני' בראשו וקאי אאצבע ושליש אצבע שאתה נותן לכל אמה יש לשער בזכרותו של אצבע כקדי שנרויח קרוב לחצי טפח [שהוספנו] וק"ל. ומדקאמר התם בזכרותו מכלל דכל היכא דמשערי' סתמא באמצעתו מן הרוחב שבו מודד ושלום מאיר ב"ב זלה"ה.
259
ר״סרמ. על מה ששאל על בתו שהיתה נשואה לראובן וחשדה משמעון ונתגרשה מראובן מרצונו ונשדכה לשמעון ואומר שאסורה לו כדתנן (יבמות כ"ד ע"ב) הנטען מן האשה והוציאה מתחתיו אע"פ שכנס מוציא ונ"ל ולכל חבירי בדבר שאין זה נטען וביניהם מרחק רב כממזרח למערב דאפי' לההוא שנויא דאין לה בנים ואין עדים דמודי רב מ"מ [לפי] ההוא שנויא הוציאה קתני משמע הוציאה הבעל משום ההוא שם רע ואפ"ה אינה נאסרת על הנטען אלא כי ההוא שם רע דפי' רבי (יבמות שם) ברוכל יוצא וכו' והוציאה הבעל משום ההוא שם רע או כיו"ב בניאופין ידועי' או בדקו בנשים ואשה חוגרת סינר וכל הנהו דלעיל ולשנוי' אחרינא דמוקי מתני' כרבי והלכתא כותי' בקלא דל פסק אינה יוצא אלא [כשרוכל] יוצא ואשה חוגרת בסינר והוציאה הבעל משום האי קול שאם לא הוציאה משום שם רע זה לא תצא מן הבעל דלר' הוציאה תנן. תדע שכן הוא דאמר בפ' המגרש (גיטין פ"ט ע"א) יצא לה שם מזנה בעיר קודם שתנשא לכהן אין חוששי' לה דדלמא פריצותא בעלמא הוא דחזו בה ואפי' בקלא דלא פסק אבל אם הי' רוכל יוצא והיא חוגרת בסינר חוששי' לה דזונה לכהן בלא נשאת כנשואה לנטען ואע"פ דליכא הוצאה [דהיכא דאיכא] בעל אי לא מפיק מבטלי' קלא ולהחמיר גבי מזנה לכהן איכא למימר הכא והכא אי ליתא לקלא כדפי' אינו נטען. כללא דמלתא אפי' לרבי אין אסור הנטען כל היכא דאיכא למתלי בפריצותא ואינו נטען אלא ברוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר וכיו"ב. ועוד שאינה נאסרת אפי' בקול זה אא"כ הוציאה הבעל מחמת זה וצריך שיאמר בשעת גירושי' משום שם רע אני מוציאך או לשנא אחרינא דכותי' ובזאת האשה לא היה זה ולא קול האוסר על הנטען ולא אתחזק בב"ד ואין לחלק בקולות היכא [דמתסרא] לכל העולם בעי' ב"ד היכא דלא [אתסרא] כי אם לנטען לא וכ"ש שאם אמר דאדם משום שם רע אני מוציאך ולא הי' הקול כדפי' לא היתה אסורה לנטען דאיכא למתלי בפריצות כדמפ' במזנה אין חוששי' לה אלא שזה האדם מקפיד על זבוב שנפל לתוך כוסו ולכתחלה מותרת לנשא לשמעון. ועוד שראובן ושמעון היו אויבים ואפי' היו הקול כקול דרוכל בטל [הקול] דהא מסיקנא ואימא אויבים אפקו לקלא ואחי ורבותי יושבי האי הניחו בחסד לינשא לשמעון וצדקה לכם וכמה דברי' יש לתלות בהיתר ועוד יהי' זה שמעון ואשתו בעבירה כל ימיהם [ולהלכה אני אומר לא בלבד שאין כאן נטען] אלא אפי' לזות שפתים אין כאן ועוד מאחר דלא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא והאי קמי נישואי' בע"כ ונראה הדברים ק"ו באיסור כרת התרת באיסור קל לא כ"ש שהרי אלמלא לא הי' האונס לבת שבע היתה אסורה לדוד אבל האונס התירה דלגברא נמי שרי' אבל היכא דלגברא אסירא אלו הי' יודע בעל לבועל נמי אסירא מן התורה מקורה העה, וכל ימיהם אם אך אין לעורה אלא שבתה וצערה, וזקני השערה, ינערוה מעבירה, ויושיבם ביתה, ואל ישיתם בתה, ותחשב צדקה. יעקב בר' מאיר.
260
רס״ארמא. אשיבכם כפי ע"ד נ"ל אחרי שראובן ובנו לא מעלו בשליחות ועשו כל היכולת אך שאירע אונס הידוע שנתפס ההגמון אחרי שהתחיל בנקמה להרוג שניהם מהם והשאר צוה לכותבם להתחייב הריגה שאף יחיד שעשה חבירו שליח בעוד שלא מעל ופשע ושינה בשליחת דיכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעותתי שחייב לקיים כל מה שנדר כמו הנותן מעות לקנות חטי' ופחתו פחותו למשלח (ב"ק ק"ב ע"א) וכ"ש בנדון זה דזהו מנהג פשוט בכל המקומות תפוצת גולה שאם מצוים לפרנס אחד לילך בשליחותם ועשה שליחתו לשם שמים ולא שינה שהקהל מצוים לסלקו ואם א' או שנים צעקו נגד הדבר אף מראש ועד סוף בשביל זה לא יפטרו דבטל יחיד במיעוטו ובדידי הוי עובדא כמה פעמי' כשהייתי שליח קהל קלוניא ור' סזלקמן כהן צעק כמה פעמים אל תדור עלי כלום בשביל זה לא נפטר להכשיל את הרבים בפעם אחר וכ"ש בנדון זה שעת הסכנה הי' מגופים והדבר נחוץ ושנו ושלשו במכתבם להזהירו לזרז הדבר ועשה כל יכלתו דאין להרר אחריו דמסתמא לא שדי איניש זוזי בכדי [ועליהם לתן את החוב] כדי שלא תנעול דלת בפני הטורחים עבור רבים אין לדקדק ולמצוא דקדוק עניות והעושה כך אין לבו לשמים. גם במכתבם אין כתוב שום תנאי אלא רק לזרזו ואם יאמרו הקהל בעל פה על תנאי כזה וכזה נדרנו לא אתי בע"פ ומרע לשטרא דאי לא תימא הכי אין לדבר סוף [כי] כל פעם ופעם יאמר על תנאי זה נדרתי כך וכך ואשתקד לא היינו אלא י"ב שנדרו למלך כ"ג אלפים ליטר' ע"ת אם לא יקיים לא היינו חייבי' לו כלום ונסוג אחור ולא קיים תנאו ובמזיד וכי על אותן י"ב לתן הממון חלילה כ"ש בנדון זה שכבר התחיל בנקמה לולי נאנס ואף אני לא הלכתי שם בשליחות הקהל ומיחו בי שלא לילך והתניתי עם המלך ג' פעמים שאין לנו דין ודברים עמך אך אם תעשה מה שנדרת לנו יתנו לך [וזה אאסוף] ואם לאו לא יתנו לך פרוטה וענה המלך איני רוצה יותר אם אעשה מה שנדרתי מוטב ואם לאו אל תתנו וכשנסוג המלך אחור אמרתי אל הקהלות אל תטילו על הקהלה שלנו מאומה וכל תופשי התורה שהיו שם פסקו שהקהלה שלנו פטורה וכתבו לנו פטור והפסק בידי ועל כל זה הלכו וקבצו מס על הקהלה שלנו והראה המלך והפחה עפרהרט ולולי שראו הקהל [כי] לא יכלו להוציא מחובותיהם כלום היו צריכי' לתן ועדיין עורבים ומצפים אם ימצאו מקום לגבות קצבתם וחרה אפי במטילי המס והראתי הפסקים של תופשי התורה ואמרו אין אנו משגיחים בפטפוטים כך דין קהלות מקדמוני' ראו איך מי שעורר מדנים אלו אין לבו לשמים אך הקהל ישבו ויעיינו בדבר מראש ועד סוף וישלמו כפי חלקם המגיע שלא לנעול דלת בפני כל אדם ושלום החיים בן אמ"ו הר' יחיאל חפץ טוב.
261
רס״ברמב. וששאלת על ראובן שטען על אפטרופוס שלו שפשע שטען בב"ד מה שלא צוהו לטעון ובזה נתחייב ואם הי' טוען כאשר אמר לו הי' יוצא מב"ד זכאי לא צהריתו לא חווריתו ולא בארתם דבריכם כל הצורך. אמת שאפטרופ' חייב בפשיעה כמו שהוכיח הר"ר שמואל מוורדו"ם פ' המפקיד (בבא מציעא מ"ב ע"ב) בעובדא דבקרא ומיהו [מה] אתם קוראי' פשיעה אם טוען ראובן אם היית [טוען] כדברי הוי משתבע ושקילנא או משתבענא ולא משלימנה והשתא לפי דבריך [משתבע] שכנגדי או שקול בלא שבועה כל כה"ג לאו פשיעה היא ואפי' דינא דגרמי לא הוי [אלא] גורם לממון כדאי' פ' שבועת העדות (שבועות ל"ב ע"א) מי יימר דמשתבע או מי יימר דמשתבע הוא ולא קיי"ל כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי ולא מקרי פשיעה [אא"כ שבדברי ראובן הי' פטור בלא שבועה ובדברי האפטרו' שקיל היאך בלא שבועה ושלום מאיר ב"ב זלה"ה.
262
רס״גרמג. טל אורות טליך, נתיב יאירו בירור מיליך מוה' אליעזר בר' אפרים הזקקתני לחוות דעי ולא לכך הוצרכת כי דברך פשטת בהר ובשפלה ובקצרה אשיב הנ"ל שהיורשי' יכולי' לסלק האלמנה מתי שירצו ואותן מ' זקוקי' שהעדיפו לה כדי שתסתלק מיד זה הי' שלא לצורך שהרי לא עשתה בעלה אפטרופ' שהרי לא כת לה לאחר מיתתו יהא כל הנכסי' שלה ואחריה יירשו בניו הזכרים ואחת מבנותיו עמהם אלא כתב מהיום ולאחר מיתתינו תטול בתינו חלק כאחד [מן הבנים] הרי לא נתן לאשתו מאומה אך תלה המתנה [באשתו והוי' כאינש דעלמא כאלו] אמר מהיום ולאחר מיתת פלוני שלא השליטה לבתו במתנה עד זמן שימות פלוני א"כ לא היתה אפטרופו' ועוד אפי' עשאה אפוטרו' היו יכול' לסלקה כי הרגשתי מתוך [כתבך] שהיתה מפסדת ומבזבזת ופושעת בנכסי' ואמרו [בפ' הנזקין נ"ב ע"ב] גבי עמרם צבעא האי אפוטרופ' דמפסיד ליתמי מסלקי' ליה אי איכא סהדי דמספדי ואין חילוק בין מינהו אבי יתומים למנהו ב"ד.
263
רס״דרמד. ומ"ש אדוני שאלמנה ובנה שהי' בן י"ח שנה וחתנה התנו ביניהם שמ"ש בשטר [המתנה] לאחר מיתתינו שיהא בטל ושיזכה במתנה מיד כבר כתבתי דאין תלוי באלמנה כלל דלא הויא אפטרופ' [אבאמירת] בנה דבן י"ח לא יפסידו שאר האחים כי הם לא נתרצו בדבר ויכולי' לומר אין אנו חפצים אלא מה שכתוב בשטר המתנה לאחר מיתתינו כי אינו יכול להפסיד לאחי' דאפי' [אמר] זה אחי אין נאמן כי אם על עצמו כדאמ' פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ד ע"א וקל"ה ע"א) ואינו נאמן לענין שיטול עם שאר האחין וכ"ש הכא דאין נאמן שאין יכול להפסיד לאחין [במחילתו] ובדבורו. מיהו לגבי דידי' מהני [מחילתו] אם הי' הממון בשעת מחילה בידי החתן א"כ מיד כשארמ תזכה בחלקך המגיעך זכה הלה מה שבידו לפי חלקו ולא לפי חלק אחיו. כיצד אם יש שם נכסי' ד' מאות זקוקי' שהי' מגיע לחתן ק' דנרי' דהיינו חלק רביעית לא יטול מן הק' אלא השליש והשאר לא יטול [עד] לאחר מיתת חמותו והיורשי' ישאו ויתנו בנכסי' ויהא הריוח שלהם עד מות אמם שהרי כיון שכתוב בשטר מתנה מהיום ולאחר מיתה הוי פי' גופא [מהיום] ופירי לאחר מיתתינו ועד אותה שעה כל הריוח ליורשי'. ואין לחלק בין לשון מהיום ולאחר מיתה בין [מקרקעי] ומטלטלי כמו שהוכיח בדברי ר"ת בשמועה דשדה זו שאני לוקח קנוייה לך מעכשיו ואין לי להאריך. מיהו אחרי מות אמם צריכי' לתן לחתן חלקו כפי מה שהיו הנכסי' בשעת מיתת אביהם ואם מכרו או נתנו מכרן או מתנתן בטלה ויוכל אז להשביע' שהרי הנכסי' כל היכא דאתנהו זכה בחלקו [בכל] מה שנותר אחרי מות חמיו ודוקא מרובין ונתמעטו אבל מועטי' [בשעת נתינת] המתנה ותנרבו בשעת חלוקה לא יטול מקבל מתנה אלא כמו שהי' הנכסי' שוים בשעת מיתת אביהם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם [כדאי'] פ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ח ע"ב) האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלות אמר רבא ובנכסי' של עכשיו ופי' מו' דאפי' במתנת בקנין מיירי וכל קנין היינו מעכשיו וא"כ כאלו אמר מעכשיו ולאחר מיתה ודמיא לגמרי לנדון זה. ומשם יש לי להוכח כמו כן כשהאלמנה נוטלת כתו' שלא יטול המקבל מתנה חלקו אלא בנכסי' הנותרי' ולא מצי למימר כיון דמתנתו מתנת בריא ולא מתנת שכ"מ [מדלא] כתב בה מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה [וכתובה] אינה גובה ממתנת בריא כמו שפסק ר"י וא"כ לא יתמעט חלק מתנתו בשביל הכתובה אלא היורשי' יגבוה כתובתה מחלק [ירושתן] דהא ודאי ליתא דהתם משמע דלעולם לא יטול מקבל מתנה יותר מן היורשי' אלא כל שעה ידו על התחתונה שהרי מסיק ובבנים הבאים לאחר מכאן ואם היו מועטי' ונתרבו לא אזלי' בתר השתא ויטול חלק גדול אלא בתר שעת הלוקה ופירשב"ם דמסתמא לא נתכוין למעט הבנים אלא כאחד מהם עשאה ולא יותר אע"פ שהיורשי' יש להם כח לישא ולתן בנכסים והריוח שלהם עד מות אמם מ"מ אין להם כח בנכסי' למכור ולתן ואם מכרו ונתנו מכרן ומתנתן בטילה כמו שהאב אינו יכול למכור אלא עד שימות וכשיגיע זמן המתנה מכרן בטל. ואם פשעו בנכסי' ונאבדו חייבי' באחריות' דלא גריעי מש"ח מיהו בגניבה ואבדה ואונסין פטירי ואע"ג דהריוח שלהם לא הוו כמו לוה דחייב באונסי' דלכאור איהו גופי' כל זמן שהי' חי הריוח שלו ואינו חייב באונסי' שהרי אינו לוה אלא נותן מתנה ושייר לעצמו הפירות שלא יצאו מעולם מרשותו ה"נ שייר הפירות לבניו ולא הוי מעולם לוין. ודמי' להא דאמר פ' המוכר את הבית (בבא בתרא ס"ג ע"א) בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לי ולבני מת מחזיר לבניו והכי אמר פ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ח ע"א) מכר דקל [חוץ מן פירותיו] שייר מקום פירות. ומה שכתבתי דהיורשי' אין להם כח למכור ולא לתן ולא לפשוע בהן אין להקשות כיון שכתוב בשטשר ב' לשונות המכחישי' זא"ז הלך אחר פחות שבלשונות דמהיום משמע גופא מהיום ובתר הכי כ' שיוותרו לאחר מיתתינו משמע דלא נתן לו מהשתא אלא הנותרי' לאחר מיתת שניהם וא"כ אם קדמו הבנים ומכרו מה שמכרו מכרו כדשמואל פ' בית כור (בבא בתרא ק"ה ע"א) דאמר שמואל הלכה כחכמי' דאמרו הלך אחר פחות שבלשונות וכדתני' פ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ח ע"ב) כתוב [בו זוזין מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא עשרי' זוזי' ק' דאינון סלעין תלתין] אין לו אלא מנה הא ל"ק כמ"ש אדוני כדיון [שאנו יכולי'] לקיים ב' הלשונות יש לקיים וריני יכול לפרש שיוותרו [ממזונותיהם] א"נ הלך אחר התחתון כמו שכתבת א"נ אשר יותירו שלא יפסדו בגניבה ואבידה או באונסי' א"נ נ"ל דע"כ יוותרו דקאמר לא להשליט את בניו למכור ולתן עד מיתת שניהם דמדקאמר שיוותרו לנו ולא ליורשינו קאמר כדקאמר פ' האומר (ס' ע"ב) ופ' מי שאחזו (גיטין ע"ד ע"א) ה"ז גיטך ע"מ שתתני [לי] מאתים זוז מ"ם לי וליורשי ומ"ם לי ולא ליורשי ומסתמא הלכה כת"ק ולא כרשב"ג דברייתא. ועוד דתנן פ' הכותב (כתובות פ"ו ע"ב) נדר ושובעה אין לי עליך הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשיו משביעי' אותה ואע"ג שכתבתי שהיורשי' יש להם לשאת ולתת בנכסי' עד מות אמם וכל הריוח שלהם מיהו אחרי מות אמם יכולי' להשביע שלא עכבו מן הנכסים כלום אע"ג דטענת שמא היא נשבעי' כדתנן פ' כל הנשבעי' (מ"ה ע"א) אלו נשבעי' שלא בטענה השותפי' והאפטרופ' משום דמורו בו התירא ה"נ מורו התירא דטרחי להוציא חובת אביהם מן הגוים ולשמור הנכסים. ומה שטען האפטרופוס נחת רוח עשתה לבעלה גם בזה טעה דבהדי' אמרי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ' ע"א) למעוטי נכסי מלוג דלא שייך למימר נחת רוח וזאת המתנה נ"מ כיון דלא שמאתו בכתו' וגם מה שטען שכבר נתנה לאמה גם בזה טעה שאינה יכולה למכור ולתן בנ"מ לאחרי' דאפי' מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות ודברי' ישרים ונכוחים אך בזה חולקנו עלך שאין יכול לזכות במתנה עד מות חמותו כדפי' כל צדדי' וצדי' צדדי' ושלום מאיר ב"ב.
264
רס״הרמה. שרא לן מורנא הרב ר' מאיר שאנו מטריחי' עליך בחנם בדבר שכבר פסקו גדולים אך בעלי דיני' קשים כאן והוצרכנו שתודיענו דעתך כי אחד מן היורשי' אומר שהוא לא תבע מעולם יותר ותובע את אמו עבור ל' ליטר' שצוה אביו בשעת מיתתו לתת לו והיא לא [נתנתו] לו ומזה יש לו עדים ועוד אמר שתקעה כפה ביד זוגתו לעוזרו כל זמן שיש בידה שוה פרוטה ושלקחה לו שוה י' ליטר' אותם תובע ואמו משיבה כמו שכתב בפסק שאר היורשי' בשבועתה אביך לא צוה מאומה ואפי' אם צוה הוצאתי עליך מרובה וגדלתיך כי למדתיך עד ל' שנים ועתה אני גובה כתובתי מן המותר ועוד כבר תבעת אותי אתה ושאר היורשיש' בב"ד של אהרן ונפטרתי מכם בדין ועדיין הפסק בידי ועבור הי' ליטר' שלקחתי להד"ם וגם לא תקעתי כפי לזוגתך.
265
רס״ו רמו. תשובה רפה היום לערוב, ויום השבת הגדול והנורא קרוב, ועת לקצר שכבר נפתח בגדולים בב"ד הגדול של הר' אהרן והב"ד עצמו גדולי הדור ואין לפקפק אחריהם דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ועוד אפי' לפי דברי היורש שהביא עדי' שכך צוה אביו מה בכך הלא כתובה ותנאי כתו' נגבית ממתנת שכ"מ כדמשמע פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ב ע"א) ואף אם הי' כך שחלק כל נכסיו בפניה ושתקה וכתב לה קרקע כל שהוא הרי היא טוענת שנתנה לו יותר מל' ליטר' שגדלתו ופרנסתו ומה שטוען היורש מה שפטרוה אז בב"ד משבועה של אותם ל' ליטר' לי שלא טעננו אז טענת ברי אלא שמענו מפי קרובי' או נשים או פסולי עדות שהיו בשעת הצואה ולא הי' לנו עדים כשרים ולא רצו להשביעה בטענת שמא אבל עכשיו יש לי עדים כשרים ששמעו הצואה שחלק בפניה כל נכסיו ושייר לה קרקע כל שהוא ונתן לנו לכל א' ל' ליטר' ואותם לא פרעה עדיין יש להשביעה שפרעה. ומה שהוא תובע שתקעה כפה לזוגתו והיא ואמרת להד"מ אינ צריכה לשבע על כככה חדא דטענת שמא היא ואין נשבעי' בטענת שמא אלא הנהו דפ' כל הנשבעי' (מ"ד ע"ב) דמורו התירא אבל אחרים לא וכ"ש נדון זה דגריע מטענת שמא דהתם ודאי אם תקעה כפה לעוזרה בכך וכך והוא הי' בא מכח אשתו לזכות בדבר שנתנה לו זו היתה טענה אבל עכשיו אינה טענה שהוא עצמו אינו יודע ואין לו עדים ולא ע"א אין ממש בדבריו ועוד אפי' אם הי' טוען טענת ברי תקעת כפיך לתת לי כך וכך ממון והיא אומרת להד"ם אע"פ שיש תשו' רבינו יצחק ברבינו מנחם שהעיד על רבינו יוסף ב"ר יצחק שהוציא ממון ע"י תקיעת כף ה"מ כשנתבע מודה שתקע את כפו אבל אם כופר לא נתקנה שבועת היסת על ככה וכן סיים בתשובתו וכ"כ ר"י פ"ק דב"מ.
266
רס״זרמז. ומה שמגזם אפי' אם תפטור אמו שרוצה לקבול עליה בפני הדוכוס תפיס חבלא בתרי רישי חפץ בדיניהם ובדיננו והלא הפרש גדל בין דיניהם לדיננו ראוי לנדותו על הבור ולהבדילו מעדת ישראל כי ההוא דרב כהנא מחוינא ומחוינא (ב"ק קי"ז ע"א) כ"ש וכ"ש אם ילך בערכאות של גוים שיהא [בנידויינו] וגם אתם תבדילהו ותחרימו אותו ואת כל עוזריו ומסיתיו ומחזיקי ידיו ואנחנו וכל ישראל נקיים.
267
רס״חרמח. ומה שטוען ראובן ליטול כתובת אמו בהא לתא אפלגו רבוותא אמנהגא כתו' בנין דכרין בזה"ז. וז"ל של בעל העיטור תשובה לר"ח כמה שנים בטלה כתובת בנין דכרין [מישיבתינו] ולמה לפי שצריך להיות מנכסים] שיש להם אחריות ובמוחזק ובמותר דינר ואם אמרו היתומי' הרינו מעלים על נכסי אבינו דינר אן שומעי' [להם] וצריך חקירת ב"ד ושומת זקנים שלא להוסיף על הדמים ועוד עיקר תקנה כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו והיום ולואי שיתן לבנו כבתו וכמה פעמים הוצרך הדבר לנדות [כל מי שירבה למתנת בתו] וכו' עד והיום כמה שנים שלא [דנה] ישיבתינו כתו' בגין דכרין ומר רב דוסא אמר לא חזינא [רבוותא] דהוי מקמי' דדיינו כתו' בנין דכרון ומשני נפישותא לא דייני להו בתרתי מתיבת' וכיון [דעברו] להו כמה שנים לכתחלה [אין] אנו דייני' בה כאן אלא דמר רב האי אמר היכא מבטלי רבנן כתו' בנין דכרין [ומר רב שמואל אמר הרבה זמן הוא שכבר בטלה כתו' ב"ד בזה"ז ומסתברא טעמא] ואפי' למ"ד לא בטלה [היינו דוקא] במקרקעי ולא במטלטלי עכ"ל ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות נראה בעניותינו בעינינו דברי רב האי ושלום מאיר ב"ב.
268
רס״טרמט. מה אעשה לכם בני בופרט עמיתי ה"ר אברהם בראש ושאר שכינים. על אודות האלמנה ובנה דעו אם הי' לוי בדעי היה רצוני שלא היה בא שום דין לפני אך כי זה העלם אמר שמעבירי' עליו הדרך יען כי זה ב"ד קרוב גם עתה נגררי' אחר בית עלמין שלנו וחליתם כמה פעמים לברור מקבלי טענות' ולשלוח לפנינו אף כי לא הי' צריךם [בקבלתם עבור הבירור] מתוכן הדברים גם האשה בעצמה הודת כדברי העדים ומ"מ עשינו זאת כדי לשמוע דברים אולי יהי' לה שום זכות שהיתה טוענת ולא השגחתם ומפני ביטול תפלה לא יכלתי להתאפק ואכתוב לכם דעתי לפי העדות. גם האשה מודה שציוה בעלה בעת חוליו שמת בו לתן לבנו אברהם בחובות רשונים שהיו פורעי' ט' זקוקים לנדן בנו שפסק לתן וב' מיני בגדים בשעת נישואין ונתרצה האשה ואמרה אעשה כדבריך לפי ענ"ד חיבת לקיים צואת שכמ [דככתובי'] וכמסורי' דמי ואפי' מחלק בפניה והיא שותקת מצינו בפ' מי שמת (בבא בתרא ק"נ ע"ב) דצריכה לקיים כ"ש היכא דנתרצית בפי' דקיי"ל מחילה אינה צריכה קנין ומחלה שיעבוד כתובתה ודברי בעלה צריכה לקיים ואפי' אם חשבה בלבה שום דבר אחר כמו שכתבת' דאדעתא דהכי שהיו החוובות מקולקלים כל כך לא נתרצית למחול אין מועיל דקיי"ל (קידושין נ' ע"א) דברים שבלב אינם דברים היכא דליכא גילוי דעת' כמו בנדון זה שהפורענות התחיל מזמן ארוך באותה שעה [הו"ל] לפרושי ומדלא [פירשה] א"כ המחילה מחילה ולא כמו שעלה על דעתכם דמחילה בטעות היא אך כמו שפי' כן הוא דדברים שבלב אינם דברים ומחילה אינה צריכה קנין. ואף אם לא היו שם עדים בשעת הצואה רק הודאת פיה דקיי"ל (קידושי' ס"ה ע"ב) לא איברי סהדי אלא לשקרי כ"ש בנדון זה דאיכא עדי' מכל טעהות היתום ויש לו לגבות תחלה מנכסי אביו מה שפסק לו הן נדן בגדים ואם יותר תגבה כתו' ואם לא תפסיד ואין מרחמי' בדין ע"כ כתבתי להשיב סברות שלכם. ועוד אוסיף שאפי' אם היתה [מוחה] הוצאה בהדי' והיתה אומרת אני רוצה לגבות כתובתי בקודמין ולא עוד אלא אפי' לא היה לשם צואה והי' עדים בדבר שפסק לו בעת שקידש ארוסתו כך וכך לנדוניא חייבת האשה לשלם כל מה שפסק לו אביו קודם שתגבה כתובתה דמיד כשפסק לו נתחייב לו בדבור בעלמא דהן הן הדברים הנקני' באמירה (כתו' ק"ב ע"א) ואפי' אם היה בן שני או שלישי לנשואין כ"ש זה שהוא ראשון ליכא מאן דפליג שנתחייב באמירה ואינו יכול לחזור בו כדברי האלפסי וכן פוסקי' כל רבותינו הלכה למעשה דכל בע"ח אפי' מאוחר לכתובה וקודם לגבות מן כתובה דלא שייכא קדימה במטלטלי ואפי' במקרקעי שנקנו אחרי שנכתבה הכתו' אלא בע"ח דעלמא [וכתו' אשה] ובאין שניהם לגבות בב"ד ב"ד מגבין לבע"ח קודם כתו' כ"ש הכא דהוא יורש ונכסי' בחזקתו והיא באה בב"ד שיגבה בתורת בע"ח שיאמר היתום אחרי שאבי היה מתחייב לי אני בא בתורת חוב ואת באת בתורת חוב שאעכוב חובי תחלה וליכא מאן דפליג מטעם שכתבתי שהוא מוחזק ואין מועלת טענתה שהיא טוענת שהחובות שהניח בעלה והמעות לא הי' של בעלה אך של קרוביה אחרי שהבן מוחזק ונופלי' לפניו בתורת ירושה והיא באה לגבות מכח גיבוי ב"ד המע"ה ובעוד שלא נשבעה על כתובתה הוא מוחזק בנכסי' ונאמן. ועוד היה לי להאריך מכח סברות שאמר אין כתובה ניטלת בראוי ובמלוה ואפי' מה שמחוייב ישראל כ"ש מלוה דגוי אשר פיהם דבר שוא אך לא אאריך בזה דאי' ביה פלוגתא דרבוותא ואף איני צריך. הנה כתבתי הפסק דין לענ"ד ואעשה לפנים משורת הדין ושלחתי סברתי עדיכם והאשה תמלך ח' ימים אם תמצא אדם שיחזרני מסברתי אחזור בי ואם לאו אכתוב לו פסק דיני ואכתוב מרורות על האשה אם תגבה מחובות בעלה עד שיופרע מה שפסק לו אביו נדן ובגדים גם אכתוב מרורות על כל מחזיקי ידיה ותומכיה נגד דין תורה ושלום חיים בן אמ"ו הר"י.
269
ר״ערנ. אזל רוחי ותש כוחי ואור עיני אין אתי מחמת המציק אשר גברה ידו עלינו במאד ונפש ומחמד עינינו לקח ואין בידינו ספר להשכיל ולהבין שדי יקנא לעמו ויאמר לצרתינו די וכו'. על אודות בחור מרוטנבורק אשר קדש בתולה ע"י שליח בת ר' יהודה מדורא ובשעת השדוכין התנה אבי הבחור לדור במקום חמיו והבחור בא אצלו לאחר הקידושין והשכיר לו מלמד וישב עמו ימים רבים בכבוד ואחר שנה חלה הבחור אמר חמיו מחמת שינוי התולדה הוא וישלחהו בכבוד אל ארצו עם מלמד שלו והוציא עליו הרבה אח"כ שלח אחריו לבא לדבק ורוח אחרת היתה עמו לשלם רעה תחת טובה ובגד כאפיק נחל לומר תבא אלי הילדה ואכנסנה והדעת מכרעת לפי הענין כי נבהל לחון ועל זה אני הצעיר פתחתי אם יסכימו רבותי לפי דעתי ענין זה איני דומה כלל לבן יהודה שאירס בגליל שע"מ כן נשאה ואע"ג [שלא פירש] אינו יכול לומר דעתי היה לחזור או להיות שם ימים אחדים ולשוב דאמר את גלית אדעתך שהי' דעתך להיות שם והי' לך להתנות ואת דאפסדת אנפשך כ"ש אם התנה האב בפי' דהדבר ידוע שהבן מתרצה למה שעשה אביו ולא חציף אינש למחות מה שעושה אביו ואפי' במעשה אביו ואפי' לעשותו שליח לא חציף ואף הנער [יודע כששדכו] אביו אם ידע התנאי קודם קידושי' לית דינא ולית דיינא ואפי' ליתא לדרב ושמואל (קידושי' מ"ד ע"ב) דחוששי' שמא נתרצה האב [היכא] שנודע שנתרצה אביו ריצויו ריצוי ואפי' ארצי קמי' ושתיק מועיל אך דלא חיישי' דלמא ארצי קמי' כו' וכ"ש שארית ישראל לא יעשו עולה ואפי' [לרבא (קידושי' מ"ה ע"ב)] דתלי טעמא משום חזקה ונמצא היכא דלא טרח [בסעודה יש לחוש] לעקור הקידושי' [דוקא התם] דקדש [באיגרא] אבל קדשה באתר שידוע שקדשה על תנאי [בודאי] על דעת אביו [שעבד] נפשי' ופנים לדבר מקטן שהשיאו אביו (כתו' צ' ע"א) כתו' קיימת שעמ"כ קיימה והדבר פשוט ואין להרהר [והמפקפק] ע"ז מחזיק אונאה ותרמית ואפי' לא הי' תנאי בשידוכין קיי"ל [דאזלי'] בתר אומדנא דמוכח [בהני מילי] לגבי גט [במסוכן] כר"ש שזורי (גיטין ס"ה ע"ב) וההוא דראב"ע (כתו' נ"ד ע"ב) שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואע"פ שלא פי' אזלי' בתר אומדנא כההיא שטר מברחת ולא אצטרכו לי' זוזי (כתו' ע"ט ע"א) וכותב כל נכסיו לאשתו (ב"ב קל"ב ע"א) וכיו"ב כיון שידוע לכל שלא השיא בתו לגלגל בעוני עם עני אחד ולעזוב את אביה ואת אמה מקום מולדתה ואף להוציא הון רב לתייר בת נכבד אחד אשר יצא טבעו בעולם ובקול הברה ששמע מושל רוטנבורק רצה לרדות העשיר בשביל בתו חלילה וחלילה לא ע"מ כן קדשה ובדעת יושבי הארץ תלוי הדבר ולא לקחת בידו מאזני [מרמה] וגדולה מזו פסקו הגאוני' מנוה הרע לנוה טוב אם טוענת אמתלאות [ואומרת] אני ילדה ואיני יודעת להתנהג בענין הארץ או קרובות בעלי פטפטניות או שונאות אותי וכן כל כיו"ב אינו יכול להוציאה ק"ו בן בנו של ק"ו בזאת שיש לה אמתלאות ידועות שכופין אותו או לכנוס או לפטור וכופי' אפי' בשוטי' או בנידוי ואפי' למ"ש ר"ח דיוציא במקום שלא נזכר כופין היינו למקריה עבריינא בכאן יש כפיי' גמורה שכפיי' נזכרת בו וכ"ש דקיי"ל במקום שאמר יוציא ר"ל כופי' דבההוא דאיני זן ואיני מפרנס דקאמר [יוציא ויתן כתו' ר"ל כפי' מדקאמר עד שתהא כופה להוציא יכפהו לזון וההוא דירושלמי (פ' המגרש ה"ט) מוכח בפי' דקאמר] גוים שעשו במעשה ישראל כשר באומר איני זן ואיני מפרנס ואמר' מתני' ובגוים חובטי' אותו ואומרי' עשה מה שדייני ישראל אומרי' לך מצינו דבאומר איני זן איכא כפיי' ואפי' בשוטי' רק שיעשוהו דייני ישראל וכ"ש בנידוי ואפי' לדברי ר"ח מקום שלא הוזכר בפי' מ"מ נראה דב"ד יש להם לצוות. וגם רש"י כתב (יבמות ל"ט ע"ב) בההיא דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין דה"ה לשאר אמתלאות כפינן לחלוץ ואע"פ שהדבר כתנורו של עכנאי (ב"מ נ"ט ע"ב) מכמה תשו' מ"מ כתב הגאון כפיי' אפי' במקום שאין כתוב כופי' וכן מנהג של ישראל מנדין על דיני קנסות עד שיפייס עפ"י הגאונים ורב אלפס ומר נטורנאי ומר חפץ ואין מרגישי' על מה שהוקשו לינקטי' בכובסי' וכו' (ב"ק ק"י ע"ב) ואשתקד בא הדין הזה לפנינו וחייבנו האיש עפ"י האמתלאות ונא בקשתי לכל ראי כתבי לבל יתפסוני על שגיונות ואני הצעיר הסכמתי לנדות ולרדות אותו הארוס עד שיכנוס או יפטור את ארוסתו ואם ישמע תבא עליו ברכה ואם לא ישמע עונו ישא וכו' כי מחזיקי' ידי עוברי עבירה לבד ח"ו על כבודי מהר"ר מאיר לא זכרנו אך על אחרי' לא חלקנו במקום שיש חילול השם כבוד לרב מצינו שכ' רבינו גרשם בדין מורדת לכפות ולתן גט לאלתר פן יצאו בנות ישראל לתרבות רעה ואע"ג כי רבים [חולקי' עליו] וגם אין מודי' לו כמו כן כאן יש לשקוד על תקנת בנות ישראל למען לא יתנו בחורי ישראל עיניהם בבעלי כיסים לחמוד יגיעם ויהי נועם השם עליכם שמואל בן הנ' שלמה.
270
רע״ארנא. קול תלונה ויללה על השמועה מי יוכל להחריש ולומר נואש ועל כל אח עקוב יעקב ב"ר משה אשר קידש בת יודא ע"י שליח ע"מ לכונסה במקומה ושכר לו מלמד כדלעיל והשיבו חמיו לארצו כדי שיבירא מכחישתו ועתה רוצה שיוליכנה הבת אליו והדרכי' משובשי' ויש לנדיב שם גדול ומשופע וירא לשלוח בתו מחמת גנבים ומחמת התנאי [מבקש] שיבא הבחור לחבר אהלו במקום שהיו הקידושי' או [יגרשנה] הדין עם הנדיב לכוף הבחור לעשות א' מב' דרכים וסייעת' מר"ת שכתב בתשו' א' שמתחלת אשה ואיש אשר ירא לעשות רצון הבורא מן הדין על כל ב"ד לכוף לכל מי שאינו רוצה ליבם או לחלוץ אם הוא גדול ואפי' ע"י גוים חובשי' אותו וא"ל עשה מה שישראל אומר לך ואומר ע"י ישראל רוצה אני משמע שכופי' לנדותו אם לא יעשה א' מן הב' דרכים אע"ג דמשמע דאין כופי' אלא היכא דמפרש כופי' כדמוכח בירושלמי פ' אלמנה ניזונות (ה"ז) תמן תנינן גט המעושה ביד ישראל כשר ובגוים [פסול] אמר שמואל אין מעשים אלא [לפסולות] ופריך מהמדיר את אשתו מליהנות לו ומשני אם שמענו שמוציא שמענו שכופי' משמע שאין כופי' אלא היכא שמפרש כופי' וזה כפיי' [גמורה מנידוי] לפי מה שהוקשו רבותינו בפ' החובל על מה שפי' רב אלפס אע"פ שאין גובי' דיני קנסות מ"מ מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו והקשו האי לנקטי' בכובסא עד דלשבקי' מ"מ אחר שיצא כפיי' מפי ר"ת מנדין אותו עד שיעשה א' מב' דרכים ואם רוח גאוה נשבה לאותו בחור למשוך חבלי שוא בעבותות שקר אין חקר לאשמתו ודורשי רשומות יעשו שלל נקמות וגזרנו על הבחור כל האלות החמורות והקלות עד שיעשה כדלעיל. והיכא דמפרש כופי' ר"ל בשוטי', ועוד משפט האיש דרכו לחזור על אבידתו ועוד דנוה הנדיב יפה ונוה הבחור רע כי [נדיב הוא ובתחלת התנאי הי' כן שידור בבית הנדיב] בשובה ונחת הלכה רווחת מנהג מבטל הלכה כל מקום שהלכה רופפת ראה היאך צבור נוהג בכל מקום לעשות החופה בבית אבי הכלה יעקב בה"ר יוסף נ"ע. אל אמרכליא וסגניא רבותינו שבאשכנז הנה אהבתכם הזקיקני לחות דעי על אודות הבחור כדלעיל מתוך התנאי [בשעת] הקידושי' אין עודג טענה למקדש ואפי' לר"ת [דבעי עמד וקדשו מיד זה הוי כפסיקת ממון] כמה אתה נותן לבנך כו' (כתו' ק"ב ע"ב) דשייך ביה קנין ולשם בעי' מיד לפר"ת אבל בעמידת המקום אחרי דיש עדים בתנאי לא צריך עמידה [מיד] ואף אם לא הי' עדים מסתמא לא טרח העשיר לקדש להחזיקו בביתו הוא ומלמד שלו אם לא הי' דעתו לעשות נישואי' בביתו ואף אם חזר [למקומו] ושב לאיתנו [יחזור] למקום שקידש כי איך יוכל לשלוח בתו וממונו בסכנה, שאשכנז [למקום] חירום דמי ואם נשא אשה ביהודה אינו יכול להוציאה [לגליל] ולאו דוקא נשא ה"ה אם קדשה אינו יכול להוצחיאה רק כשהיתה [עמו וכ"ש] שלא היתה [אגידה] ביה כל כך. ואפי' ביהודא ויהוד אנמי לכאורה אינו יכול להוציאה רק כשהיתה עמו וידעה מנהגו וכי ישאנה היום ויוליכנה למחר לארץ מרחק כ"ש זה כיהוד' וגליל דמי ואין להוציאה והנה אחרי שקידש האשה והגיע זמנה ולא נשא' והאשה תבעה להנשא יש לנו לומר לו או כנוס או פטור דהא אמרי' ביבמות [ס"ה ע"ב] כי באה בטענה בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה אלמא כי הני מילי כופי' ואע"ג דלא דמי כ"כ ויש לחלק מ"מ חזי' כשמונע מלעשות מאי דבעי כפי' ליה גם אמרו (כתו' ק"ט ע"א) הפוסק מעות לחתנו ופושט לו את הרגל אדמון אומר יכולה לומר לו או [כנוס] או פטור אלמא כפינן כי האי מלתא ואע"ג דאין מעשי' אלא לפסולות היינו דוקא עישוי גט לחודא אבל היכא דתלי' בדעתי לכנוס אין זה עישוי ואם רוצה לפטור יפטור ובה יש כח ביד חכמי' לעשות וגם בזה המעביר על דעת חכמי' לפי דברי רבותינו שיש למקדש במקום שקדשה או לכנוס או לפטור יש לכופו ברידוי ובנידוי כי יש לחוש לתקנת העיגון כי מצינו בכמה מקומות שחשו חכמי' לתקנת עגונות. ושלום לרבותינו שבאשכנז יחיאל בר' יעקב הלוי תנב"ה.
271
רע״ברנב. על השליח המטעה את הגוי, תחלה השיב ר"ת דיחלוקו השליח והשמלח ושוב חזר בו ואמר הכל לבעל המעות וראי' מדאמר בכתובות (צ"ט ע"א) אליבא דרבי יהודא או מייתית לי' בשית כ"ש דהוי תרתי סרי א"כ היכא דוזלי גבי' ולא נתנו לו להעדיף על המקח אפי' לר"י הוי לבעל המעות ולהכי לא קאמ מתני' ר' יוסי היא דלר' יהוד אנמי איא. והא דקאמר [כדתני' כלומר כדתניא דאיכא מ"ד דאמרי'] הכל לבעל המעות כיון שמחמת מעותיו בא ולא מחמת מתנה [ותוספות ולא] נחלקו ר' יהודא ור' יוסי אלא בהוסיפו לו אחת יתירה דטעות של גוי היה מדמה רבי' לאוזילו גבי' ואפי' מתכוין השליח לזכות לעצמו לא זכה אלא בעל המעותף ולר"י הי' תימא לומר כן על בעל המעות אפי' למה שמפרש המשנה לד"ה כי מה מחסרו השליח למשלח אם יזכה לעצמו ועוד הואיל שהשליח יכול להם להחזיר לגוי אם ירצה פן יבחין הגוי ויחזיקנו כגנב למה לא יוכל לזכות לעצמו ואין ראי' לדברי ר"ת מאותה מרגליות התלולי' בחמור שקנו התלמידי' מגוי לר"ש בן שטח בפ' אלו מציאות ירושלמי (הלכה ה') מדלא עכבו התלמידי' לעצמם ש"מ לשמעון בן שטח שהי' בעל המעות [הוא] דאין זה ראי' דאף לדברי ר"ת אין נראה שיזכה בה שמעון בן שטח [מטעם זה דהכל] לבעל המעות מאחר דבעל המרגליות לא נתכוין להוציאה מרשותו כלל אלא לפי שהי' התלמידי' רוצי' להעשירו בממון שנזדמנו לו במקחו ולא רצו לזכות לעצמם. מיהו אף לדברי ר"ת אם המקבל נאמן ולא היה מעכב אותו טעות לעצמו אפי' אם הי' החוב שלו כי ירא מפני חילול השם כי האי עובדא בירושלמי בס"פ אלו מציאות בענין זה אין סברא שהי' חייב לעכבו לצורך בעל המעות אלא יכול להחזירו לגוי ואפי' אם אסור להחזירו לגוי כמו שאסור לעכבו לעצמו היכא דאם הי' החוב שלו שלא הי' מעכבו לעצמו.
272
רע״גרנג. ושמעון שקבל חובו של רשאובן בחזקת שהוא בנו או קרובו שהי' סבור הגוי שלא יקפיד ראובן אך הוא גילה דעתו [או] אמר בפי' שלא הי' זוכה בשביל ראובן בזה פסק ר"י דצריך שמעון לפרוע לראובן [כיון] שמחמת חובו קבלם דהא לדברי ר"ת שאפי' בטעות [מנין] שהשליח מטעה את הגוי לבעל המעות כ"ש הכא [שזה[ הי' חייב לבעל המעות ואפי' בלא דברי רבי' יש כאן לשלם לבעל המעות מחמת דינא דגרמי כי יותר הוא [מזיק] לו בכך משורף שטרותיו של חבירו כי אין לך מי שיוכל לסבול שיפרע פעם שנייה לכן צריך המקבל להחזירו לישראל שהוא בעל המעות משום דינא דגרמי ואפי' בלא טעמי' אלו יש לחייבו מדר' נתן כי גזל הגוי כזה שהוא חילול השם אסור לכ"ע וחייב המקבל לגוי והגוי למלוה וכר"נ קיי"ל ואין ללק בין גזל הגוי לשל ישראל דכיון [דמי שהאשם] שלו הוא ישראל ואפי' למאן דל"ל דר"נ חייב הוא לעשות מן המעות מה שאמר לו כיון שאינה מחזירו לו ואפי' אם בא להחזירו לגוי אין שומעי' לו כי חייב הוא בכאן להציל מן הגוי ולהגיעם ליד המלוה כמו השבת אבידה ואע"ג דלא דמי' לגמרי לאבידה דאבידה היא של בעלים כל זמן שלא נתייאשו ואלו המעות אינם של מלוה שעדיין לא זכה בהם אם לא נתחייב כאן המקבל לשלמו למלוה מטעם ר"ת ולא מבעי' בסתם מלוה הפרועה בענין שהדבר ידוע שקרובה ליאבד ע"י כך אם הגוי אלם כי יאמר פרעתי וישראל המקבל לא יוכל לשבע שלא קבל אלא אפי' [אי פרע הגוי] ולא יכול לגזול שיש לחוש לטרחו של מלוה והלכך חייב המקבל להוציא מידו ולתן המעות למלוה וכ"ש שנים שהלוו לגוי בשותפות ובא א' וקבל חלקו וחלק חבירו וגילה דעתו שלא הי' זוכה למקבל חבירו שודאי חייב להחזיר לחבירו חלקו דהא בודאי הגוי יכול לשמוט ולומר שפרע לשותף וחייב מדינא דגרמי ומטעם שפי'. אבל שותפי' שקבלו חובן ובא א' לכפור הפרעון לגוי וחזר והוציא שטר פרוע או מזוייף וגבה החוב על ידו והגוי ידוע שכבר פרע פעם א' רק שאין יכול להשמט עתה מלפרוע להמקבל שאינ זוכה לצורך חבירו נראה לר"י דאין חייב כלום לשלם לחבירו ואפי' לר"ת שפוסק בטעות הכל לבעל המעות התם לפי שמחמת שהוא סבור שהוא חייב הוא נותן אבל הכא שיודע הוא שאינו חייב לו כלום ובתורהת גזל שהוא גוזלו הוא פורען ואפי' לא ברר בשעת קבלה השנייה שאינו זוכה לצורך חבירו מסתמא אינו זוכה לצורכו להיות חוטא בחילול השם לצורך אחרים. וגם אם בשעת פרעון נתכוין לזכות גם לצורך חבירו יכול להיות שיכול לחזור בו ואפי' למ"ד (ב"מ י' ע"א) המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כי שם זוכה מן הההפקר לצורך חבירו אבל הכא יכול להיות שלא נתייאש הגוי ולא חשיב כהפקר. ואפי' אם נתייאש לגמרי לרב נחמן דאמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו לא יזכה לו דהכא מקרי חב לאחרי' בזכייתו לאחרי' בהפקר זה אע"פ שהוא בידו כי גם במציאה אע"פ שכבר בידו קרי' בי' חב לאחרי' כשבא לזכות לחבירו.
273
רע״דרנד. וראובן שהלוה לגוי מעות שהיה לו ולשמעון לצורכם והגוי לא ידע שיש לשמעון חלק בהם וקבלם ראובן דבר פשוט הוא שהוא חייב לשלם לשמעון חלקו מדינא דגרמי ואפי' אם לא קבל עליו להיות אפטרופוס להוציא החוב אלא אם ירצה בכך בשעת גבייה אפ"ה יש לו להוציאו לפרוע לזה חלקו דודאי הגוי לא יענה כלל אלא למלוה כי אינו מכיר בבעל המעות דאין לך שוטה שיעשה חבירו שליח להלות מעותיו ע"מ שיניחם ביד גוי לעולם אם ירצה כיון שאינו מכיר הגוי לבעל המעות אלא ודאי [שנעשה] אפטרופוס במעות חבירו [ורשאי'] אפטרופוסי' שמתעסקי' בשל בעה"ב להרויח ממעותיו לצורכו וכל עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ופלגא דפקדון ריוח הפקדון למפקיד ועל הנפקד להוציא מן הגוי' קרן ורבית לצורך המפקיד בלא טעמא דגרמי ובין אם הלוה המלוה מעות שלו עם של חבירו בשותפות ובין אם הלוה בשל חבירו לבד שאינו עכשיו שותפי' ידו כיד בעה"ב ויש לו להוציא ולשלם למפקיד קרן ושבח כמו ש"ח אפי' אם לא קבל שכר על כך ואין א' מן השותפי' יכול לומר לעצמי אני מציל אפי' לא קבל אלא [חצי] החוב ואינו יכול לחלוק בלא דעת חבירו שאף בשיירא שעמד עליה גייסות לטורפה חייב להציל אף לחבירו כ"ש לאחר הצלתו אינו יכול לומר לעצמי הצלתי ולא תימא מאחר שאין הגוי מכיר לבעל המעות אינו משועבד לו אלא למי שהלוהו ולא זכה בחוב דלא דמי למוכר שט"ח לחבירו לא תימא הכי אלא ודאי מתחלת הלואה נשתעבד לבעל המעות אע"פ שלא הכיר בו מידי דהוי אישראל שנעשה שליח למכור סחורת חבירו והקיפם לקונים ולא ידעו בבעל הסחורה כלל שאע"פ שלא ידוע לו נשתעבדו לו. ואם הי' זה המוכר מודה בהודאה גמורה בפניהם [או] בפני עדים כשרי' שהם לבעל הסחורה הרי הם חייבי' לשלם לבעל הסחורה כל המעות שהי' להם לשלם אפי' לא יצוה להם אפי' יתרה בהם שלא לשלם כיון שהוא מודה שהם שלו ואין לשליח בם כלל ואפי' אם קנאו יוקר יותר ממה שהוא שוה יש להם לשלם הכל לבעל הסחורה ומה לי קנין ישראל ומה לי קנין גוי לענין שיעבוד כמו שישראל משתעבד בענין זה כך הגוי ומה לי נשתעבדו ע"י מכר מה לי על [ידי] הלואה וכיון שנשתעבד הגוי בענין זה לבעל המעות ע"י הלוא הסתמא כשפורע גוי מסתבר דזוכה בהם בעל המעות אע"פ שאין הגוי מכיר כי אם קבלן הנפקד סתם דכיון דשוי' בעל המעות שליח הוי שלוחו כמותו לקבלו מיד הגוי לצורכו וזוכה לו הנפקד במה שהלוה לו יותר ממה שיש לפועל להיות ידו כיד בעה"ב לזכות במציאה למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו (ב"מ י' ע"א) וכמו שזוכה לבעל המעות בחטי' וחטי' לכ"ע (ב"ק ק"ב ע"ב) ה"ה כאן וע"כ א"צ לחייבו מדינא דגרמי אלא היכא דלא נתכוין לזכות לו אבל היכא דלא הוי אפוטרופ' שלו לקבל חוב מגוי צריכי' אנו לטעמי' דגרמי ולשאר טעמי' שכתבנו.
274
רע״הרנה. מותר לכבות דליקה ביו"ט דהא אמרי' (ביצה כ"ב ע"א) בשביל שלא יתעשן הבית מותר ומוקמי' לה כר' יהודה ופסקי' הלכה כר"י במכשירי אוכל נפש וכ"ש אם יש קדירה בבית דהיינו בשביל שלא תתעשן הקדירה דמותר אפי' לרבנן דהיינו אוכל נפש [גמור] ותדע דכל מפני איבוד ממון היינו כמו מכשירי אוכל נפש דהא מיבעי' לן בפ"ב דביצה אם מותר לכבות מפני אבוד ממון ומייתי עלה ההיא דאם מפני שלא תתעשן הבית וקרי לי' מכשירי אוכל נפש וכן כיבודי נר מפני תשמיש והיינו טעמא מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובלבד שתהא הנאת אדם.
275
רע״ורנו. ומטעם זה יש להתיר הוצאת מפתח. ירושלמי (פ"א דביצה ה"ו) ולא את המפתח וב"ה מתירי' א"ר או שעי' [הדא] דתימא במפתח של אוכלן אבל לא במפתח של כלים והא ר' אבא יתיב ומתני ומפתחי' בידי' פלפלין הוי בוגי' משמע שאסור לצאת אלא דוקא במפתח של אוכלין דהוי צורך יו"ט.
276
רע״זשיטת רבינו יצחק על דין יתומים.
277
רע״חרנז. בפ' הנזקין (גיטין נ' ע"ב) פסקי' הלכתא יתומי' שאמרו גדולים ואצ"ל קטנים בין לשבועה בין לזיבורית ואפי' נזקין שדינן בעידית מיתומי' בזיבורית אא"כ תפס וכן לשבועה וכן [בערב] דערב [דיתמי] איתמי הדר אבל אלמנה שתפסה ממטלטלי למזונות מה שתפסה תפסה מחיים ולא מצי יתמי אפי' קטנים לאפוקי מינה ובדרך השבועה יש ה' דברים שגובי' בלא שבועה בין מגדולים בין מקטנים כשידוע שלא נפרע הוא.
278
רע״טא) שמתיה ומת בשמתיה כדמסיק פ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ד ע"ב) ופ' שום היתומים (ערכין כ"ב ע"א) שלחו מתם שמתוה ומת בשמתיה הלכתא כר"ה ברי' דרב יהושע דמפרש טעמא דאין נזקיי' לנכסי יתומי' משום צררי והכא ליכא למיחש כיון דשמתי' ומת אבל כשחייב מודה לא פסקי' הלכתא בקטנים דאימור פרעי' וקנוניא היא על בניו ועל אשתו דאפי' למ"ד אין אדם עושה קנוניא על בניו ה"מ בשעת מיתה אבל בריא חיישיש' לגבי קטנים אבל לגבי גדולים קיי"ל דאפי' מע"פ גובה מן היורשי' כדאי' פ' [גט פשוט קע"ו ע"א] וכן בכפר ועמד בדין ונתחייב נמי לא משתעבדי עד דגדלי ומיהו אהני עמד בדין לטרוף מן היורשי' או מן הלקוחות לכ"ע אפי' מע"פ דאשתעבד נכאסי מחיים אבל בלא שבועה לא מהני למגבי מיתמי.
279
ר״פב) שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני ואמרו יתומי' חזר ואמר לנו אבא פרעתיו אין נאמנים וגובה בלא שבועה דאי לא דכיר שפיר לא פסיק ואומר תנו בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ע"א) אבל אמר מנ לפלוני בידי ואמרי' יתומי' אמר לנו אבא פרעתיו נאמנים בשבועה שמא לבתר הכי אדכר.
280
רפ״אג) לוה שכפר בחוב ומת וקיים הלוה שטרו גובה בלא שבועה כדאמ' פ' הכותב (כתובות פ"ח ע"א() אבל אמרו יתומי' כך אמר לנו אבא [לא לויתי] נפרעי' בלא שבועה שכל האומר לא לויתי כאלו אמר לא פרעתי דמי.
281
רפ״בד) מת הלוה תוך הזמן שקבע לו כדאמ' פ"ק דב"ב (ה' ע"ב) דהלכתא כר"ל אפי' מיתמי דאע"ג דאמר רבנן הבא לפרע וכו' חזקה לא פרע אינש בגו זימניה.
282
רפ״גה) אפותיקי דאמר לא יהא לך פרעון אלא מזה הרי הוא כגבוי למלוה וגובה בלא שבועה כדאמר (ב"מ ק"י ע"א) יתומי' [אומרי'] אנו השבחנו ובע"ח אומר אביכם השביח על היתומי' להביא ראי' דארעא כיון דלגובינא קיימא כמאן דגבי' דמי ובפ' אע"פ (כתובות נ"ה ע"א) אמרי' גבי כתו' דוקא יחד לה ארעא גביא בלא שבועה ואפי' מטלטלי ואתנהו בעיניהו בלא שבועה. ובכל ענינים אלו גובי' מהן אף בלא שבועה בין גדולי' בין קטני' והוא דיש להן קרקע אבל שלא בענין זה אין גובי' מהן אלא בשבועה אבל בשבועה גובי' דקיי"ל מע"פ גובה מן היורשים אי מלוה הכתובה בתורה היא כההיא דפ"ק דקדושין (י"ג ע"ב) משום שיעבודא דאו' ואי מלוה שאין כתובה בתורה כההיא דגט פשוט (קע"ו ע"א) כדי שלא תנעול דלת בפני לוין והני טעמי שייכו בין בגדולים בין בקטנים.
283
רפ״ד(וחילוק בין קטנים לגדולים בג' דברים).
284
רפ״הרנח. א) לענין מטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי ואמר בפ"ק דב"ק (י"ד ע"ב) אף לנזקין שום כסף מלמד שאין ב"ד נזקקי' אלא לנכסי' שיש להן אחריות ואוקמי ביתמי ובירושלמי אמר ובלבד שירשו קרקע ואמרי' נמי (כתו' צ"א ע"ב) מצוה על היתומי' לפרוע חוב איבהם ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. מיהו הואיל דקיי"ל פריעת בע"ח מצוה [וכו'] כדאמרי' בהכותב (פ"ו ע"א) מכיון אותו עד שתצא נפשו גדולים נמי בהאי דינא קיימי דהא בני מיעבד מצוה נינהו דליכא [למימר דוקא לוה גופא דאתא הנאה לידי' אבל יורשי' לא דה"מ למ"ד מע"פ אינו גובה מן היורשי' כדאמרי' פ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ע"א) גבי נפל הבית עליו ועל מורישיו דאמר מצוה על היתמי' כו' ופריך לי' הא מע"פ הוא כו' אבל [למאי דפסקי'] דמע"פ גובה מן היורשי' הו"ל יורשי' כבע"ח גופי' דאמר מיני' ואף מן גלימא דעל כתפאי משום נעילת דלת והא דאמרי' ובלבד שירשו קרקע היינו בקטני' כדפ' אבל גדולי' אפי' ממטלטלי דידהו גובי' דבמקום אב קיימו והא דאמר במי שהי' נשוי (צ"א ע"ב) גבי קטינא מצוה על היתומי' לפרוע חוב אביהם הנך קמאי דפרעיתו מצוה קעביד תו אינך כי קטריף בדין קטריף וקאמר אי אמרו ליה הני זוזי דמי קטינא סלוקי' ולא מצו למגבי מיניייהו דהו"ל מטלטלי בקטנים מיירי א"נ אף בגדולים והא דלא גבי ממטלטלי משום דאכי לא איפסק הלכתא כרב פפא דאמר מע"פ גובה מן היורשי' משום נע"ד אבל לבתר דקיימא ההוא דפסק דנע"ד מהשתא גובה אף מן מטלטלי דיתמי גדולים כדאמרי' בגט פשוט (קע"ד ע"א) ובשום היתומים (כ"ב ע"א) ובהכותב (פ"ו ע"א) א"ל ר"פ לרבא לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי א"ל תנינא מכין אותו עד שתצא נפשו ואיורשיו נמי אמרה ר"פ דאי אבע"ח מאן פליג [אהא] ומדקאמר לדידך דאמרת משמע דר"פ לחוד הוא דאית ליה אלא ודאי ר"פ איורשיו אמרה דכופי' אותו ורב ושמואל פליגי עלי' בהא ואמרו דמע"פ אינו גובה מן היורשי' כדמוכח בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ע"א) והלכך איכא למימר דעובדא [דקטינא] מקמי דפסק ר"פ ואנו קיי"ל כר"פ א"נ כמו שפי' רב האי בשערי' ההוא עובדא דקטינא שהלוה שבק קטינא דארעא שמכר ללוקח בנ' זוז וכשבא המלוה וטרף [מן] הלוקח באו יורשי' לפצות לוקח ולגבי לוקח לא אשכן כפייה דלית בי' נעילת דלת.
285
רפ״ורנט. ב) לענין מקרקעי נמי יש חילוק בין גדולים לקטנים דבפ' שום היתומים (ערכין כ"ב ע"א) א"ר יהודה א"ר אסי אין נזקקי' לנכסי יתומי' אא"כ רבית אוכלת בהן ורבי יוחנן אמר אף לכתו' אשה משום מזוני ובפ' שור שנגח דו"ה (ל"ט ע"א) פריך עלה דקאמר מעליית יתומי' ומשני מזיק שאני אבל בעלמא אין נזקקי' ליתומי' עד דגדלי אבל בגדולי' נזקקי' להם ואפי' במע"פ ואפי' אין חייב מודה כו' כדפי' אבל בקטנים אפי' חייב מודה חיישי' לצררי דקאמר אין נזקקי' להם אלא לכלתובת אשה משום מזוני אבל בבע"ח אף בשטר ואפי' חייב מודה אין נזקקי' ואע"ג דאשכחן בהכותב (פ"ו ע"א) דמחמרי בבע"ח יותר מכתובת אשה דהיכא דליכא שיעור למגבי אלא לחד מיניייהו לבע"ח יהבי' לאשה לא יהבי' דיותר משהאיש רוצה וכו' הכא מיהו מחמרי' לכתו' יותר מבע"ח. והא דאמרי' בכולי תלמודא דשט"ח גובה מן היתומי' כו' כדפרי' אי בגדולים בכולי עניני אי בקטנים בחד [מעניני' שפירשתי] למעלה בהשואת גדולי' וקטנים היכא דליכא למיחש למידי א"נ מדאמר רב נחמן בפ' שום היתומים (ערכין כ"ב ע"א) מריש לא הוי מזדקיקנן אלמא דרשות הוא בידי הדיינים לפי מה שרואי' להזדקק [אם] עשירים הם דזכות הוא להם דלא ליזלו בתר שבקייהו ומעמידי' להם אפטרופוס מיהו אין רשאין למכור אבל ב"ד מוכרי' הכל לפי ראות עיניהם ודוקא בקרקעות הוא דנזקקי' אבל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח כדפ'. וההוא דגט פשוט (קע"ד ע"א) דההוא ערבא דפרעי' למלוה מע,פ הוא לגבי דיתמי דנפרע השטר ונמחל שעבודו ולהכי קאמר ר"פ פריעת בע"ח מצוה דכיון דמע"פ הוא לא מחייבי יתמי למיעבד מצוה ולפרוע חוב אביהם ובהא פסקי' הלכה כרב הונא ברי' דרב יהושע דהיכא דשמתי' ומת בשמתא דלא חיישי' לצררי גובי' מהן ואפי' מע,פ. ובשם הרב נמצא פריעת בע,ח מצוה וכופי' אי אמר לא בעי' למיעבד מצוה והיתומי' אף במלוה בשטר וידוע שלא פרע האב מחיים אם לא הניח קרקעותיו כי אם מטלטלין אין עליה רק מצוה ולא חובה ולא כפינן ואף [אם] הם גדולי' מעובדא דקטינא דהם גדולים היו מדטריף בע"ח ואפ"ה קאמר דאי אמר מעיקרא עבור קטינא אנו פורעי' סלוקי סלקוה ולא כפי' להו מכאן ואילך כיון דל"ל קרקעות ואע"ג דאית להו מטלטלי טובא. אבל הניח קרקע לקטנים כפי' היכא דליכא למיחוש לצררי כגון מת בשמתיה או אמר תנו או מת תוך זמנו אבל היכא דאיכא למיחש לצררי אין נזקקי' לנכסי יתומי' בעודן קטני' אף במלוה בשטר ואפי' יש להן קרקעות הרבה וכולי האי מלתא דערכין מיירי במלוה בשטר. ואם היתומי' גודלי' הם אין לחוש לצררי דהא ידעי במילי דאבוהן ונזקקי' לקרקעותי' במלוה בשטר ואף במע"פ היכא דידוע דלא פרעי' האב מחיים [ואי] לא יורשי' אפי' גדולי' נפטרי' בולא כלום דהא אלו אבוהון קיים נפטר בשבועה שפרע וכיון שמת אין יורשיו [חייבי'] כלום. אבל במלוה בשטר ליכא למימר הכי דהא המלוה בשטר צריך לפרוע בעדים ורב ושמואל דאמרי מע"פ בין מלוה בשטר אבל רבינו יעקב הי' אומר דוקא מלוה בשטר ולא מע"פ והטעם לפי שכתב בשטר דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא והיינו אקני' מטלטלי אגב מקרקעי גבי ממטלטלי כו' והא דכתב כו' ואין לנו בזה דברים ודוקא לגבות מן היתומי' עמדו מטלטלי במקום מקרקעי לפי שאין בהם דין קדימה אבל בבעלי חובות אם מכורי' או ממושכני' לא וכן פי' האלפסי בשערי'.
286
רפ״ז(חילוק בין גדולים לקטנים בשמנה דברים).
287
רפ״חרס. א) מעות יתומים מותר להלותן קרוב לשכר ורחוק להפסד דוקא קטנים אבל גדולים מבני י"ג שנים ואילך [לא] דבני משא ומתן נינהו.
288
רפ״טב) נכסי יתומים הרי הן כהקדש ולא מקנו אלא בכספא (גיטי' נ"ב ע"א) דוקא קטנים.
289
ר״צג) לענין שבועה אין נשבעי' בטענת קטן אבל בטענת גדול נשבעי' בפ"ב דכתו' (י"ח ע"א) ובשבועות הדיינין (מ"ב ע"א).
290
רצ״אד) לענין גזילה אמרי' בהגוזל (קי"ב ע"א) הניח יתומי' גודלי' חייבי' קטנים פטורי' והכי הלכתא דבריית מתנו הכי.
291
רצ״בה) בפ' השותפין (בבא בתרא ח' ע"א) אין פוסקי' צדקה על היתומי' ואפי' לפדיון שבויים. אלא אפטרופוס' שלהם תורמי' ומעשרי' פירותיהן להאכיל ולא להניח (גיטין נ"ב ע"א) וכל הענין בקטנים.
292
רצ״גו) לענין הלוקה בנכסי יתומים ב"ד מעמידי' להם אפטרופוס לזכות להם (קדושין מ"ב ע"א) וכן לענין צרכי יתומים ומגו דזכו להו מיחב נמי חייבי' כדר"נ אמר שמואל יתומי' שבאו לחלוק ב"ד מעמידי' להם אפטרופוס אבל לגדולים אפוטרופ' לדיקננ' לא מוקמי' (ב"מ ל"ט ע"א).
293
רצ״דז) לענין עסקא דאמר רבא (ב"ב ע' ע"ב) שטר כיס היוצא על היתומי' נשבע וגובה מחצה אפי' ממטלטלי דאי ממקרקעי ע"עכ לא שמעי' ב"ח גובה ממקרקעי אלא משום דקסבר דאינו נעשי' מטלטלי אצל בניו והיינו דליתא לעסקא בעיני' אלא משתני לי' מעסקא אבל איתא לעסקא בעיני' א"נ זוזי דשקל מחברי' איתנהו בעיניהו וידיע דזוזי דעסקא נינהו ונפול קמי' יתמי הדרי למריהו דאמר ר' אי די בר' אבון נעשו מטלטלי' אצל בניו (ב"מ ק"ד ע"ב) רבא אמר להכי קרי להו עסקא דלא יעשו מטלטלי אצל בניו וקיי"ל כרבא.
294
רצ״הח) לענין שומא שאמרו (ערכין כ"א ע"ב) שום היתומי' שלשים יום ומכריזין כו' ה"מ בקטנים אבל בגדולים לא. סליקא.
295
רצ״ורסא. ראובן נשא אשה כשהוא בריא ואחר שנה הוכה בשחין ה' שנים וסבלתו אשתו ועכשיו אומרת איני יכולה לסבול עוד יש בדין לכופו ולהוציאה ואם כופי' אותו להוציא יש לה כתובה או אין לה כתו'. שנו רבותינו (כתו' ס"ג ע"א) המורדת על בעלה פוחתי' לה מכתובתה ז' דינרי' בשבת ואמרי' מורדת מחמת מאי רב הונא אמר מתשמיש [ר' יוסי בר חנינא] אמר ממלאכה אבל אמרה מאיס עלי לא כפי' ליה ואומרי' לאו כל כמינך דהאיש מגרש ואין האשה מגרשת וה"מ דלא יהבה טעמא למלתא אבל אמרה מאיס עלי מחמת כך וכך כגון בעל פוליפוס או מוכה שחין כו'. ולענין הלכה למעשה אע"פ שפליגי רבי יהודה ורבותינו חזרו ונמנו שמכריזין עליה כו' ודרש רב נחמן הלכה כרבותינו ואמר רמי בר חמא שולחין מב"ד וא"ר ששת הלכה נמלכין בה וכי הא דכלתי' דרב זביד אמדא וכו' ואמרי' בסיפא השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר [תפסה] לא מפקי' מינה [לא תפסה] לא יהבינן לה ומשהי' אביטא תריסר ירחי שתא והלכתא הכי הוא ומיהו רבנן סבוראי דבתר הוראה תקנו למשאל מינה מאי דתפסה ויהיב לה גיטא לאלתר כדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה וכן עמא דבר בכל האנשים ואצ"ל מוכה שחין וחביריו שאפי' קודם תקנה כופין אותו ויוציא לאלתר אבל לענין כתובה מסתבר דאין נותן לה כתו' ועוד מדקתני (כתו' ע"ז ע"א) בין שהי' עד שלא נשאו ובין משנשאת ילדו ואלו שהי' לו עד שלא נשאת סברה וקבלה וא"ת יכולה היא לומר סבורה הייתי שהייתי יכול לקבל עכשיו איני יכולו לקבל א"כ אין לדבר סוף יהו כל הנשים מערימות ונשאות ולמחר אומרת איני יכולה לקבל ונמצאה משלם כמה כתובות שנושא בכל שנה ובכל חדש ואין לו תקנה עולמית. וא"ת יתנה עמה על כך לר"מ דאמר (כתו' נ"ד ע"ב) אע"פ שהתנה עמה מאי איכא למימר וא"כ מצי למימר נסתפחה שדהו וכ"ת היכא אמרי' נסתפחה שדהו היכא דממילא הוי כגון הא דתנן (כתו' ע"ה ע"א) היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראי' שמנתארסה היו בה מומין אלו ונסתפחה שדהו אבל כגון מקמץ ומצרף ובורסקי דאינון עבדי לא מצי למימר הכי דהתינה מקמץ ומצרף ובורסקי אבל מוכה שחין ובעל פוליפוס ממילא הוי ומצי למימר נסתפחה שדהו ועוד מקמץ ובורסקי נמי כיון דא"א לעולם בלא בסם [ובלא] בורסקי וקשין מזונותיו של אדם א"א שלא ירדוף אחר מזונותיו [וכאנוס] דמי כמוכה שחין ועוד מ"ט תקינו רבנן כתו' לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והאי אינו מוציאה מדעתו איהי קאמרה מאיס עלי ודינה כמורדת לענין כתו' מהני טעמי וטעמי אחריני ור"י כתב זאת התשו' לא נתיישבה לי כמו שכופין להוציא ולתן כתו' באשת כהן שנאנסה ובאשה שאין לה וסת לר"מ ובשהתה עמו י' שנים ולא ילדה וה"ה במוכה שחין כיון דב"ד כופי' אותו להוציא ואינה פושעת כלום [ההוא דתנא בה] להוציא [היינו] ולתן כתו' ולא מבעי' מוכה שחין דאית לה כתו' אחרי שב"ד כופי' אותו להוציא ואפי' אמרה הוינא בהדי' אלא אפי' כל הני דתנן בהדי' מוכה שחין דאית לה כתו' אחרי שב"ד כופי' אותו להוציא ואפי' אמרה הוינא בהדי' אלא אפי' כל הני דתנן בהדי' מוכה שחין שאין ב"ד כופי' אותו להוציא והיא מורדת כופי' אותו לתן כתו' כי אין זו פשיעה אם אינה יכולה לסבול וטענה גדולה [היא] ואשכחן בבאה מחמת טענה בסוף הבא על יבמתו (יבמות ס"ה ע"א) דכופי' אותו לתן כתו' ועוד תניא בהדי' בתוספתא דכתו' (סוף פ"ז) בבורסקי וכיו"ב דכופי' להוציא ולתן כתו' אם רוצה לקיימה והיא אינה רוצה. מסתברא דאם התנה עמה שתפסיד כתובתה אם תמרוד נראה שיוציא בלא כתו' דאל"כ לא נמצא בורסקי נושא אשה כמו שפי' מאור הגולה, ובתשו' הגאונים מצאתי ושאלת מאי נמלכים בה אמר רמי בר חמא פעמים שולחי' לה מב"ד הוי יודעת שאפי' כתובתך ק' מנה מפסדתן את והיינו נמלכין בה והשתא סוגיין והלכתא מאי דנוהגין רבנן בתראי מתיבתא לאו הכי אלא כי כלתי' דרב זביד וכלתי' דר"ז גופי' אע"ג דמסקי' [דאי] תפסה לא מפקי' מינה ומשהינא י"ב ירחי שתא אגיטא רבנן סבוראי דהוי בתר רבנן דהוראה חזו [כי] משתהיין י"ב ירחי שתא דנפקי בנות ישראל לתרבות רעה בין בזנות בין בשמד ותקון מאי דתפסה נמי מקפי' מינה וכתיבי לה גט לאלתר וטב לתרוייהו בין לבעל בין לאשה. ומר יהודאי פסק בה"ג שלו דאי אמרה גרשוני הוי מורדת והאידנא בתרתי מתיבת' הכי פסקי' במורדת ואע"ג דאי תפסה מכתו' מפקי' מינה ויהיבנ' לי' לבעל וכותב לה גט לאלתר וה"מ במאי דכתב לה בעל אבל מאי דאתי' מבי נשא בין תפסה בין לא תפסה מידי דבעיני' דידה הוא ויהיבני לה ועוד מצאתי בה"ג אתתא דאמרה לא בעינא ליה גרשי' מיניה.
296
רצ״זרסב. בפ' הכותב (כתובות פ"ו ע"א) ואי ליכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לבע"ח יהיבנ' לכתו' לא יהיבנ' מ"ט יותר משהאיש רוצה [לישא] וכו' יש להקשות מה דאמרי' לעיל (פ"ד ע"א) לכתו' אשה משום חינא ולא לבע"ח ואפי' ר' בנימין לא פליג דיהיבנא לבע"ח אלא מפני שהוא כושל אבל אי שתיהן שוי' יהיבנא לכתו' אשה ותי' ר"ת דהכא ה"ט דיהיבנא לבע"ח שלא תנעול דלת בפני לוין ובאשה לא שייך לנע"ד [כדאמרי' יותר ממה שהאיש וכו' אבל לעיל דלאחר מיתה ליכא נע"ד] אי יהיבנא לאשה ולא לבע"ח דהא מלתא דלא שכיח' דלעולם לא אשכחן אלא במי שמת והיו עליו כתו' אשה ובע"ח והיו לו מלוה או פקדון ביד אחרי' ומלתא דלא שכיח' [הוא] הלכך לא ימנע בשביל כך מלהלות לו ליכא נע"ד. וכדאמרי' בר"פ הנזקין (גיטין נ' ע"א) דלא מסיק מלוה אדעתי' דמת לוה אבל הרי"ץ אומר דאפי' אי איירי הכא אחר מיתה לק"מ דלעיל מיירי בזוזי דאף אי נקיט להו בע"ח בדינא לא מצי נקטיט להו דאין דינו לגבות ממטלטלי ויהיבנא לאשה לכתו' דעדיפא טעמא משום חינא אבל הכא מיירי בדבר שדינו של בע"ח בו או אפי' במטלטלי אחר תקנת הגאוני' יהיבנ' לבע"ח ברישא וכ"כ בפר"ח. אבל לפר"ת קשה מעט בס"פ גט פשוט (בבא בתרא קע"ד ע"א) פסקי' והלכתא מע"פ גובה מן היורשי' כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אלמא דשייך נעילה לאחר מיתה. ואי ליכא ארעא אלא לחד לבע"ח יהיבנ' אלמא חזי' היכא דזמנן שוה קדים בע"ח לאשה מכאן מוכיח ר"ת דלתקנת הגאוני' דתקנו דבע"ח ואשה גובי' ממטלטלי' היכא דליכא מטלטלי' אלא לחד טריף בע"ח מקמי אשה אפי' קדם זמן כתו' לזמן השטר [דכזמנן] שוה דמי דכיון שלא תקנו שתטרף מן הלקוחות ולא חייל שיעבוד כתו' עליהו כלל דהא אמרי' פ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ע"א) גבי דאיקני ומכר את"ל לא משתעבד [הא] לא משתעבד ואת"ל משתעבד או דלמא לבתרא משתעבד והשתא משמע דאי לא משתעבד ליכא לספוקי מי גבי' ברישא אפי' מיני' דידי' דפשיטא לי' דתרוייהו גבי בהדי הדדי כיון דלא משתעבד לגבות מן הלקוחות וכאלו זמנן שוה חשבי' להו ה"נ כיון דליכא שעבוד על המטלטלי' לגבות מן הלקוחות הוי כאלו זמנן שוה וטריף להו בע"ח ברישא ואע"ג דלעיל איכא למ"ד כתו' אשה משום חינא ואפי' מאן דפיג מודה היכא דליכא כושל לאשה יהיבנ' לא משום חינא ה"ט כיון [דאין] דינו של בע"ח לגבות ממטלטלי ואי הוי יהיב להו [נפקד] ליתומי' לא מצו נקיט [להו] בדינא עדיפא כתו' אשה משום חינא כיון דאין דינו לגבות לא שייך נע"ד [אבל] בדבר שדינו של בע"ח לגבות בו כגון מקרקעי או אפי' מטלטלי אחר תקנת הגאוני' לבע"ח יהיבנא ליה ברישא. ואין נ"ל מכאן ראי' דלכאורה נראה דמחיים מיירי הכא ולהכי יהיבנ' לבע"ח ברישא דאיכא נע"ד אבל לאחר מיתה דליכא נע"ד כדמוכח בהנזקין דלא [מסיק] אדעת מלוה דמית לוה ונפלו נכסי קמו יתמי עדיף כתו' אשה משום חינא וכן פי' בספר רב אלפס בשם רב האי גאון דבמטלטלי' בזה"ז בעל חוב קודם ועוד פי' [שיש] מפרשי' דהכא מיירי דוקא בשטר כתו' [ושט"ח יוצאי' ביום אחד] דדייני' בי' שודא כדאמרי' לקמן (צ"ד ע"א) שני שטרות יוצאי' ביום א' רב אמר חולקי' ושמואל אמר שודא [ואתא אמימר לאשמועי'] הכא דע"י שודא לבע"ח יהיבני ולא לאשה מטעם דיותר משהאיש רוצה כו' אבל היכא [ששט"ח וכתו' אשה שוין כגון לוה ונשא ואח"כ קנה] נכסי' קיי"ל במי שמת דיחלוקו א"נ במטלטלי בזה"ז [דקיי"ל דיחלוקו לא אמרי' בכה"ג לבע"ח יהבינ' לאשה לא יהיבנ'] כיון דלא שייך כאן שודא אלא יחלוקו האש הובע"ח. ונראה שזה פר"ח שפי' לעיל שאין נראה לי דהא סתם קתני האי מאן דאיכא עלי' כתו' אש הובע"ח משמע דכל היכא דכי הדדי [נינהו] דליכא דינא דהקדמה לבע"ח יהיבנ' לה.
297
רצ״חרסג. גרסי' פ' שבועות הדיינין (שבועות מ"א ע"א) מאי איכא בין שבועה דאו' לשבועה דרבנן בדרבנן מפכינן בדאו' לא מפכינן שבועה [ופריך] ולמר בר רב אשי דאמר בדאו' נמי מפכי' [מאי איכא בין דאו' לדרבנן] כתוב בה"ג בהלכות שבועה דלית הלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא מיפך שבועה היינו הך ואודיתא דאמר מר בר ר"א בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ט ע"ב) לא כתבי' אודיתא עד דכתבי ושלחו שליח ומזמני להו לבי דינא. ובסדר תנאים אמוראים כתוב דהלכה כמר בר ר"א בר ממיפך שבועה דאו' מיפך שבועה שנים שהיו דנין והיה א' חשוד על השבועה וחייבוהו שבועה מר בר ר"א אמר מפכי' שבועה מן החשוד על שאינו חשוד, ומכתב הודאה כגון דמטמין עדים בכילתא. ומיהו מה שפי' דמר בר ר"א איירי בחשוד אינו אלא כמו שפי' בקונטריס אם אמר הנתבע לתובע השבע וטול דבחשוד לא איירי עד סוף שמעתתא דאמר איכא ביניהו שכנגדו חשוד ור"ח פסק דהלכתא כמר בר ר"א בכל התלמוד בר ממיפך שבועה וחיורי וסי' הפך לבן [וחיורי] מפורש בפ' בהמה המקשה (חולין ע"ו ע"ב) מר בר ר"א אמר בענין צומת הגידין כיון [דזייגי] אע"ג [דלא] חיורי הנך תרתי לחוד לית הלכתא כותי'.
298
רצ״טוזאת תשו' רבינו גרשם וחלוק עליהם וז"ל.
299
ש׳רסד. דעתי נוטה כי כן כתוב בהלכות פסוקות וכן בתשו' הגאוני' מקום שמתביישים לשבע ומחוייב אדם שבועה לחבירו וא"ל השבע וטול ושכנגדו אמר השבע ותפטור הדין עם מי והשיבו או משתבע [ופטור] או משלם בלא שבועה ומה [שפסקתי] להפוך שבועה אפי' דאו' מפני שר' ליאון רבי שלמדני רוב תלמודי זצ"ל חכם מופלא לא סבר להא דלית הלכה כמר בר ר"א ונראה דברי ר' ליאון [רבי] מדבריהם כי י"ל איזה כח מרובה מי שיש לו שטר [או כופר במקצת, מי שיש לו שטר ובעל] דינו אמר פרעתי ואשבע שפרעתי אין שומעין לו ומשלם בע"כ אפי' כתוב בשטר ק' מנה ומי שמודה לו בפרוטה וכופר בק' מנה משלם פרוטה ונשבע על ק' מנה ומעתה הדברי' ק"ו ומה מי שתופס שטר בידו שאין בע"ד יכול לומר אשבע ואפטור יכול לומר השבע וטול דאמר רב פפא (שבועות מ"א ע"א) האי מאן דנקיט שטרא עלי' דחברי' וא"ל שטר פרוע הוא אמרי' לאו כל כמיני' זיל שלים ואי טעין ואמר אשתבע לי אמרי' לי' אשתבע ליה מי שמודה לחבירו בפרוטה וכפר לו בק' מנה שיכול לומר אשבע ואפטור לא כ"ש שיכול לומר לו השבע וטול וזה שכתוב בתורה ולקח בעליו ולא ישלם [ותנינא] כל הנשבעי' שבתורה נשבעי' ולא משלמין לא שאין הנטען יכול לומר לטוען השבע וטול אלא שאין התובע יכול לומר אשבע ותן לי שאם אי אתה אומר כן נמצא [שח] הגזלן יפה מאדם כשר שהגזלן אומר לבעל דינו השבע וטול והכשר או נשבע או משלם בלא שבועה וק"ו ומה גזלן שהורע כחו שאינו יכול לשבע אינו משלם בלא שבועה כשר שיפה כחו שישבע ויפטור אינו דין שיכול לומר השבע וטול אלא נראה שזה שכתוב ולקח בעליו ולא ישלם שאין התובע יכול לומר אשבע ותן לי לפי שכתוב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ואם היה כתוב ישלם ויקח שבועה אין אדם יכול לעמוד מפני הרמאי' שהיו מתקרבי' אצל בעלי בתים ומלוים להם פרוטה ותובעי' מהם ק' מנה ופרוטה בדין והוא מודה לו בפרוטה וכופר בק' מנה ואם אמר לו הדיין תן לו ק' מנה וישבע ויטול מה דרך נועם ונתיב שלום הוא זה אלא ודאי תיקן הכתוב שלא יפקיעו הרמאי' נכסי בעלי בתים אלא מי שרוצה להחמיר על עצמו ולהזיק בנכסיו ולומר השבע וטול שא"א בתקנה זו הרשות בידו. ועל הטעמי' האלו סמכתי ולא חלקתי להפך שבועה בין בדאו' בין בדרבנן ועוד שסמכתי על דברי ר' ליאון ועוד שלא מצאתי [בתלמודא] שאין הלכה כמר בר ר"א במיפך שבועה ואם בתלמוד אינו ומסברא היא אומר [אני] רואה את דברי ר' ליאון שמסר לי כי מופלא בדורו היה [ואחרי דבריו] לא ישנו ומה שלמדתי ודעתי נוטה כתבתי וחתמתי גרשם ב"ר יהודה. ומשם הר' ברוך ממגנ"ץ נשמע דיש לדקדק דבדאו' לא מפכי' שבועה דאמר ר"פ המפקיד (בבא מציעא ל"ד ע"ב) סלע הלויתני עליו ושתים הי' שוה והלה אומר לא כי אלא סלע [הלויתיך עליו] וה' דינר הי' שוה מי נשבע [מי] שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ויפסלנו לעדות ולשבועה ופריך ותיפוק לי' דשבועה גבי מלוה היא פי' דמודה מקצת בה' דינר וקשה דדלמא אצטריך טעמא דשמא יוציא הלה את הפקדון [לשלא יוכל להפך] אלא ש"מ דסוגי' דתלמודא סברה דאין מהפכי' בדאו' והיינו שבועה דמוה מקצת.
300
ש״ארסה. השיב ר' ראיתי את העשוקי' ודמעתם מצויי' ואין להם מנחם כי בא אלי הבחור הזה ר' שמואל ובידו אגרות מגדולי קוטון וכתוב בה אלמנה אחת תבעה לדין את ראובן מממון שהי' בידו משל בעלה כי לא נתקבלה מזונותיה וכתובתה ותגבה משם וראובן טוען כי כשהי' בעלה חולה מחליו שמת בו נתן הממון ללוי קרובו והוא מבקשו ממנו ע"כ הוא מעכבו וכתוב באגרת כי מתנת שכ"מ היתה וכראותי אמרתי לאשר אצלי השתא בירושה דאו' אשה גובה כתו' ממטלטלי מתקנת גאונים [ממתנת] שכ"מ לא כ"ש דכה"ג אמרי' גבי מזונות ביש נוחלין (קל"ג ע"א) ואף הוא הוציא כתב הר' יוסף ב"ר יצחק מתוך אפונדתו שכתוב בו רק אם נתן מתנת בריא בזה אמר ששוב לא תגבה כתו' ממטלטלי כדמשמע התם דדוקא מתנת שכ"מ. והר' יצחק בר' ברוך הודה במתנת שכ"מ דאינה מפקעת שעבוד כתו' ממטלטלי' אבל במתנת בריא שתפקע כתו'. לא הודה לו כי מדקדק מלשון רבי' יצחק שפי' לעיל שע"י שקתנו לכתוב בשטרות דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ע"י כך נעשו מטלטילי שיעבוד לגבות מיתמי כאלו שעבד להם מטללי אגב מקרקעי ולהכי אהני מה שאין כתוב בשטרות אגב שלא לטרוף מטלטלי מן הלקוחות והרי הן לענין לקוחות כמו בימי חכמי התלמוד שלא לטורפן מן הלקוחות והוי הלקוחות מאוחרי' כבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה כפר"ח במי שהי' נשוי (צ' ע"א) ואע"פ שפר"ח עוד פי' אחר תפס לו רבי' פי' זה ומתוך פי' רבינו שמחה כיון שדימה אותו לבע"ח מאוחר מדקדק הרב דוקא דומי' דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה במטלטלי כפר"ח מה שגבה גבה ולא מקבל מתנה. עיין בהתוספת, וזה אינו כי הלא יותר מפקעת מתנה דאו' שעבוד מירושה כדאשכחן ביש נוחלין גבי מזונות אלמנה שמקרקעות יתומים ניזונת וממקבלי מתנה דאו' משמע שאין ניזונת וכ"ש ממטלטלי' שאין להן שיעבוד כלל לפי התלמוד דל מגבי אפי' מיורשי' משום דלא סמוך בע"ח עליהו שאון נגבי' ממקבלי מתנה דאו' דעדיפא לאפקועי מירושה וא"כ ע"כ אם יאמר התלמוד במטלטלי בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה לאו לאפקועי' מתנה קאתי דודאי מטלטלי מה שנתן נתן אפי' לוה קודם לכן. וע"כ נ"ל כמו שבימי חכמי התלמוד מתנות מטלטלי דאו' מפקעת שיעבודו כמו מכר כל זמן שלא נתייחדו לאפותיקאות כן גם עכשיו כי לא מצינו ששינו הגאונים דין מטלטלי ממה שהיה בתחלה רק לענין לגבות מיתמי אבל לענין לגבות ממקבל מתנה דעדיף מיתמי להפקיע שעבוד כמו שמצינו ביש נוחלין לא אמרו.
301
ש״ברסו. נעשה שורו אפותקי ומכרו (ב"ק י"א ע"ב) אמר [ר'] דדוקא מכרו אבל נותנו בע"ח גובה ממנו ומשם אין ללמוד בלא עשאו אפותקי נמי דלהוי דינא הכי שע"י אפותקאות דוקא סומך בע"ח על המטלטלי' דעשה עבדו אפותקי ומכרו בע"ח גובה ממנו ואם לא עשאו אפותקי אינו גובה אפי' מלוה בשטר שיש לו קול דלא סמיך עליהם ומה שכותבי' דאית להון אחריות [ודלית להון אחריות] אע"פ שכותבי' דאית להון אחריות [ודלית להון אחריות] אע"פ שכותבי' כן כדי לגבות מיתמי אפי' לר"ע (כתו' פ"ד ע"א) מ"מ אינו חשוב [כייחד לו] שורו אפותקי שהרי אין סברא שתגבה אשה עכשיו מעבדים שמכר הבעל כי למה תגבה מהם יותר משור ושאר מטלטלי' אע"פ שאם יחדם לאפותקי שלא לסלקם ממטלטלי' אחרי' היתה גובה מן הלקוחות ואין נ"ל לדחות דבר זה ולומר דההוא דיש נוחלי' (קל"ג ע"א) לאו טעמא משום דמתנה היא חשיבא כמכר לענין הפקעת שיעבוד [טפי] מירושה אלא משום שבירושה לא שייכא הפקעת מזונות אלמנה כלל שעיקר תקנת אלמנה מזונותיה מיורשי' את תהא יתבא בביתי וכו' שהרי [השעבוד] גבי אכילת פירות ושבח קרקעות ומוון האשה והבנות שוה היא וכמו שלגבי מזונות חשיב מתנה דאו' שעבוד ה"נ לפירות ולשבח דמיתמי מגבן ולא ממקבל מתנה וגם שעבוד האב והאחים לענין מזונות נ"ל שוה דבין אב בין אחין בין מכרו בין משכנו בין נתנו מתנת בריא אין מוציאי' למזונות והא דנקיט במציאת האשה (ס"ט ע"א) מכרו או משכנו משום דעיקרא גבי פרנסה אתשל ור' חייא דקבעי מכרו או משכנו הוי פשיטא לי' [לענין מזונות וקסבר דליכא לספוקי אלא לענין פרנסה ובמכר או משכן אבל נתן הוי פשיטא לי'] דמוציאי' לפרנסה ואפי' אם נפשך לומר דהאחי' שנתנו מוציאי' למזונות לפי שכבר זכו הבנות ליזון מן הנכסי' ולא אלימא מתנת אחי' להפקיע מזונות כמו מתנת האב [דאלימא] להפקיע מזונות ונ"ל נמי דאחי' שנתנו אין מוציאין למזונות ואע"ג דפי' דמתנה חשובה כמכר לענין שעבוד טפי מירושה מותבי' אשמעתי' מההוא דנושאין על [האנוסה] (צ"ט ע"א) דקאמר יש מוכר את אביו להגבות אמו כתו' ומשמע שגובה כתובתה ממטלטלי דמתנה לר"מ דאמר [מטלטלי משעבדי] לכתו' ופלוגתא דר"מ ורבנן [לגבי מטלטלי דוקא] אי משתעבדי לכתובת יבם דלר"מ משתעבדי דיבם במקום בעל קאי שהרי אינה מותרת מאישות המת אלא ע"י חליצת היבם או גיטו או מיתתתו ולהכי חשיבי מטלטלי לשעבוד כתו' כאלו בעל קיים ולאל חשיבי כמטלטלי דיתמי ורבנן סברי דלא משתעבדי דאפי' מחיים לא משתעבדי מטלטלי לכתו' אליביהו לפי שקשה לומר שתהי' סברת ר"מ ורבנן [הפוכות] שר"מ מיחשב שעבוד כתו' יותר משאר שעבוד שגובה ממטלטלי דיתמי ולרבנן גריעא משאר שיעבוד דאפי' מיני' לא גבי' בעבור זה פי' כן ונראה דבריו דאי חשיב יבם לגבי כתו' [כיתמי] מנ"ל לתלמוד דלרבנן לא משתעבדי מטלטלי לכתו' אפי מחיים בקידושין (ס"ה ע"ב) ובהכותב (פ"ו ע"א) דאמרי' לאתתא מסלקי' לה בארעא ובע"ח מסלקי' בזוזי האי כי דיניה והאי כי דיניה הואל וכן קשה על זה שפי' דמתנת בריא חשיבה לענין שעבוד כמכר טפי מירושה דמטלטלי דירושה לא משתעבדי לכתו' ומטלטלי [דמתנה] משתעבדי ונראה לתרץ דהתם קתני ועמד ונתן כל נכסיו [לבנה] במתנת שכ"מ איירי דגריע מירושה דאו' ולהכי גבי' כתו' מיניה וה"ה בע"ח שגובה במתנת שכ"מ ואין להקשות אי במתנת שכ"מ איך ישתחרר הבן הא לא קניא [עד] לאחר מיתה כדאמר ביש נוחלין (קל"ז ע"א) ואין גט לאחר מיתה דהא לק"מ דאע"ג דמתנת שכ"מ אינה אלא לאחר מיתה מיהו לענין שחרור עבד הוי שחרור מחיים ואפי' עמד אינו חוזר כדאמרי' פ"ק דגיטין (ט' ע"א) שכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו עמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד משום דיצא עליו שם בן חורין. ואת"ל שיבם לענין כתובה כיתמי לכתו' דנגבת ממטלטלי דיתמי לר"מ נוכל לתרץ דלגבי כתו' גבי ממטלטלי דמתנה לר"מ משום דאלימא טפי דגבי' מיתמי אבל שאר שעבוד מטלטלי דלא גבי' מיתמי כ"ש דלא גבי' ממקבל מתנה. ואם יבא אדם לומר שמתנה זו היתה מתנת בריא ולא כמ"ש [בהאגרת המובא] שהיא מתנת שכ"מ שלא חלק כל נכסיו וגם לא הראה שעשה כן מחמת דאגת מיתה צריך לדיין לחקור איך קנה בקנין את המעות אם היו בעין והקנה על [גבי] קרקע או במעמד שלשתן [דמע"פ אין להם קנין במתנת בריא אלא במעמר שלשתן כיון] שאין כאן אותיות נקנות במסירה ובשטר.
302
ש״גרסז. אמר ר"י דמי שמקדש אשה שיש לה אב כיון שנתן לו האב רשות לקדשה יכול לומר הרי את מקדשת לי ואצ"ל בתך מקודשת לי דהכי אמרי' פ"ק הקדושין (י"ט ע"ב) כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את מיועדת לי ואפי' בסוף שש ואע"פ שקטנה היא עדיין.
303
ש״דרסח. מן השמים ירחמו על נכדי הר' יצחק על כתובת אלמנה שאבדה והיא היתה אלמנה כשניסת וצועקת על היתומי' גלוי הדבר וברור שתשבע ותטיול כתובתה מנה ותכתוב שובר ויתקיים בב"ד אבל תוספת לא תגבה כלל כדתנן (כתו' נ"ד ע"ב) נתאלמנה או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את הכל ומייתי לה בפ' הכותב (כתובות פ"ט ע"ב) ובפק' דב"מ (י"ז ע"ב) גבי כתובה [מן הארוסין] במאי גביא וקאמר נמי התם דיקא נמי דהא קתני גובה את הכל א"א בשלמא דכתב לה מש"ה גובה את הכל אלא אי [אמרת] דלא כתב מאי גובה את הכל מנה ומאתים הוא דאית לה והכי סלקא שמעתתי' ומסיפא דקתני שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אין ראי' דמצינו לדחויי כדאי' בריש הכותב (כתובות פ"ג ע"א) [וקרי לאמירה כתיבה אין דתנן הכותב] ותני ר' חייא האומר ודבר פשוט הוא שאין מנהג לתוספת בין קודם הוראה בין סוף [הוראה] לא קבעו מנהג ומצינו שעקרהו דאמר מנה ומאתים הוא דאית לה אבל תוספת אין לה ואמרי' (כתו' פ"ט ע"א) גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת' דבלא כתובה ליכא תוספת דאלו היה הבעל קיים שמא היו דייני דחצצתא מחייבי' אותו שבועה שאין יודע או שלא הוסיף אלב אין דיין שיוכל להשביע את היתומי' בין קטנים בין גדולים ואפי' [צווחה] אתם ראיתם כתובת התוספת לאו כל כמינ' לאשתבועינהו כיון שהם אומרי' שלא ראינוה וכל האומר אחר המנהג יש לילך שוטה גמור הוא אם לא קיימו בני העיר ביניהם לומר כל הנושא בתולה יוסף לה כך וכך [ולאלמנה כך וכך] ובחבר עיר כדמוכח בשמעתי' (ב"ב ח' ע"ב) דרשאי' בני העיר להסיע על קיצותן וצריך מדעת כלם אבל ממילא לא וכל האומר טועה וגועה פועה ורוח רע [ועל] התוספת לפי השוטי' המפטפטים אין כותבי' שובר לפי שאבדה כתובתה אך על דבר ידוע שנכתב בשטר ובעדי' כי ההיא אצטלא דהות כתיבה בכתובה דארכסה וכפר הבעל לסבוף אתו סהדו וחייבוהו לשלומי (ב"מ י"ז ע"א) ואההיא כותבי' שובר ואע"ג דלאו מעשה ב"ד הוא.
304
ש״הרסט. ושיעור המנה כ"ה סלעים ושלש סאין בסלע והאומר ארבע אם בא להוציא עליו הראי'.
305
ש״ורע. נעתק מכרתיבת ר"ת שאין המנה שוה זקוק ופדיון הבן אינו שוה ה' זקוקים.
306
ש״זרעא. ואשר שאלתם מתנה ש"ח להיות פטור מן השבועה אם הוא יכול בלא ראי' ועדים אמנם בלא עדי' יכול לומר לא שעבדתי עצמי דאל"כ ההוא עובדא דשומשמי בהזהב (מ"Y ע"א) היאך יכול לומר הא ביתך קמך לא מבעי' ש"ש לא הוי אלא אפי' כו' אך שבועת היסת איכא דהוי כטוען מנה לי בידך פקדון דהיינו שומר דידי הוית [והלה] אומר להד"ם דהיינו פטרתי משבועה דתלמודא לאו דוקא נקיט וה"ה לכלהו. וההיא דהא ביתך קמך אם לא שהודה המפקיד הי' צריך שבועה אבל אם יש [לו שטר] פקדון אין יכול לומר פטרתני אם ליכא עדים שפטרו דל"ל מגו שיכול [לומר להד"ם] הואיל ואיכא שטרא.
307
ש״חרעב. ושבועת השותפין אי דאו' או דרבנן פשיטא דרבנן היא דהא ליכא שבועה דאו' אלא במודה דמקצת ועוד דאמרי בכולא תלמודא אצטריך קרא למעוטי ספיקא וכ"ש דלא רבתה תורה שבועה לספק.
308
ש״טרעג. כתוב במחזור ויטרי כי רבי' יצחק ב"ר יודא פעם אחת שלח אחר טליתו ושהא שליח וכבר התפלל ק"ש בברכותיה ונתעטף בטליתו והתפלל והביא ראי' מפ' היה קורא (ברכות י"ד ע"ב) דרב אנח תפלין בין ק"ש לתפלה וה"ה ציצית ולאו ראי' היא דתפלין שאני כדקאמר (שם) כל הקורא ק"ש בלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו וה"ה נמי אין נכון להתפלל בלא תפלין ואמר נמי התם (ט"ו ע"א) יטול ידיו ויניח תפלין ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלימה אבל ברכת ציצית לא שייכא לק"ש כלל ודומה [להפסק] ואפי' מותר לשאול בין הפרקים במצות ציצית אין להפסיק כי כמו כן יוכל ללבשו אחר תפלתו.
309
ש״ירעד. פי' רש"י בערכין (כ"ב ע"א) דחיישי' לצררי שמא בשעת מיתה אתפסה צררי ומשמע מתוך פירושו דמקמי מיתה זמן ארוך אין לחוש לכך ואפי' חלה ונתיירא למות כיון שנתרפא חזר ונטל הצררי לפי פי' זה אם נהרג אדם או מת מיתה חטופה או נטרפה [דעתו] אין לחוש לצררי ולא תצטרך האלמנה שבועה והשתא א"ש נפל הבית עליו ועל אשתו (ב"ב קנ"ח ע"א) שיורשי' שואלים כתו' אמם אע"פ שלא נשבעה שהרי בנהרג לא חיישי' לצררי ומיהו בלא"ה א"ש אפי' אי אמרת דבנהרג יש לחוש לצררי והיא לא נשבעה שהרי יורשיה יכולי' לשאול מכחה מטלטלי' דאיתנהו בעיניהו דשקלא בלא שבועה כדאי' בכתו' (נ"ה ע"א).
310
שי״ארעה. השיב ר"ת על [לוי] שהפקיד מנה לשמעון שלא בעדים וראובן בקש מלוי קבל לי מנה משמעון שנתחייב לי שמעון וקבל לוי ואח"כ בא שמעון ללוי ותבעו להחזיר לו המנה שנתן לצורך ראובן כי בטעות פרעו ואם לא יחזור יעכב שמעון המנה שהפקיד לו לוי וראובן תובע מלוי מנה שזכה לו ולוי טוען לא זכיתי לך ע"מ שאפסיד פקדוני שביד שמעון נ"ל כי מן הדין יחזור לו לוי המנה שנתן לו שמעון לראובן כי זכה לו כדאמר פ"ק דגיטין (י"ד ע"א) הולך מנה ללוני שאני חייב לו אמר רב [חייב] באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ותניא כות' ואפי' הי' פקדון זכה לו ולא מצי למיהדר דכי פרכי' התם גבי פקדון נימא אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וכו' ומוקמי' לה שהוחזק כפרן ה"מ היכא שאמר לו הנפקד מדעתו הולך אבל אם אמר לו המפקיד הבא פקדוני ונפקד נתן לו הו"ל כזכי ולא מצי למיהדר בי' כמעשה דר' דוסתאי בר ינאי (גיטין שם ע"ב) שלא הוחזק כפרן ולא בעי ר' אחא לאהדורי. ומה שאמר לוי לא זכיתי ע"מ שאפסיד פקדוני דברים שבלב אינם דברים ושמעון אין נאמן לומר טעיתי וחשבון טעות הוי מגו דאי בעי אמר להד"ם כי אמר נמי [טעיתי] וכו' וכן כל מגו בהאשה שנתארמלה [דהא] לא דמי' אלא להא דאית ליה ארעא [דראובן במשכנתא] ואכלה שני חזקה וטוען על ראובן לומר בית [שאני] דר בו שלי הוא מגו דאי בעי' כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה והיית נפסד [דאינו נאמן] כמו [אם אמר] בית שאתה דר בו שלי הוא דהאי מגו ליתא כ"ש שזה מציל עצמו בממון חבירו ואין הדין עם לוי ומהנהו גינאי דההיא שמעתתא דהתם עביד חושבנא לסוף אשתכח דחשבון טעות ופטרוהו ליכא למשמע מינה דהתם בהודאת בע"ד הוי או [בהיתה] ידוע עפ"י עדים דאי לא"ה לאו כל כמיני' וראי' בידינו.
311
שי״ברעו. ועל ראובן שתובע משמעון מנה לי בידך ושמעון משיבו לא כי אלא מנה לי בידך תשבע שיש לך מנה בידי או אשבע שיש לי מנה בידך נ"ל אם שמעון מהפך שבועתו בלא תנאי ישבע ראובן ויטול ועל תביעת שמעון ישבע ולא ישלם שהרי ראובן אינו מהפך שבועתו על שמעון ואם אין שמעון מהפך שבועתו אלא על תנאי שאם ישבע ראובן ששמעון ישבע כמו כן א"כ לא היפך שבועתו וחייב שמעון שבועת היסת ונזקקי' לתובע תחלה.
312
שי״גרעז. ועל ראובן ששלח בתי נפש [ללוי] ביד שמעון וטוען ראובן שצוהו שלא להחזיר הבתי נפש [ללוי] עד שיתן לו לוי ב' זקוקי' ושמעון משיב להד"מ נ"ל כי אין שבועה לשמעון בזה דאמר [בהתקבל] (גיטין ס"ד ע"א) דהודאת פיו כק' עדים ושליש נאמן משניהם זה אומר בכך וזה אומר בכך שליש נאמן ולא מצינו שבועת היסת אצל הודאת בע"ד דשליש כבע"ד הוי ולחוטא ולא לו לא חשדי' ליה [והא דאמר] בהאיש מקדש (מ"ג ע"ב) והשתא דתקון רבנן שבועת היסת [משתבעי] עדי' דיהבי' ליה התם משום דאמר לא פרעתם לו אלא עכבתם אבל אמר לוה על מנת נתתי לך ליכא היסת דהא הימני' ואין אדם חוטא ולא לו אבל אם רצה להשביע לשמעון שקבל ב' זקוקי' יכול להשביעו אם בטענת ברי טוענו דהא איכא דררא דממונא או אם ירצה שמעון יהפכנה אבל ב' שבועות שכתבתם אין אני רואה דא"כ אין לך אדם שמעביר הבית ממקום למקום שכל שעה יטיל עליו תנאים וישביענו ואין להוסיף שבועת היסת.
313
שי״דרעח. חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש (ביצה ט' ע"א) פי' הקו' אוכל והולך כל אחת ומשייר כדי חלה ומפרישה באחרונה ולשון מפריש משמע דמשייר מעט יותר מכדי חלה באחרונה כדי להפריש עליה' החלה משום דבעי' ראשית ששיריה נכרין כדאמ' גבי תרומה בפ' ראשית הגז (חולין קל"ו ע"ב) ובפ' בכל מערבי' (ל"ז ע"ב) וגבי חלה נמי ראשית כתיב ומיהו מוקף ודאי לא בעי' מדשרי' אוכל והולך ואח"כ מפריש.
314
שי״הרעט. ומה שנהגו בפסח [להניח] כל המצות בסל בשעת הפרשה להפריש עליו חלה וגם החלה אין זה מטעם מוקף אלא משום דנהוג למיפא קפיזא קפיזא בפסחא שלא יבא לידו חימוץ ואם הי' מפריש חלה קודם שיצרפם בסל לא [מחייבי' בחלה וכדי שיבאו אח"כ] לידי חיוב לפיכך מצרפו תחלה להתחייב בחלה.
315
שי״ורפ. פ' מי שהיה נשוי (כתובות צ"ד ע"א) אמר רב הונא הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי הד ואזל חד מינייהו בהדי ב"ד לדינא והפסיד השותף לא מצי אידך השותף לומר לבעל דין לאו בע"ד דידי את אלא שליחותא עבד וראי' ממתני' (שם) ראשונה נשבעת לשנייה ושניי' לשלישית ואלו ראשונה לשלשית לא קתני דהא נשבעה לשניי' ודיחוי' הוא [דדחי התם] דלא דמיא למתני' שבועה לאחד שבועה למאה אבל האי מצי אמר אי הוינא הכא מצינו טעין שפיר טפי ולא אמרן אלא דליתא במתא אבל איתא במתא איבעי ליה למיתא.
316
שי״זרפא. (כתו' צ"ד ע"ב) אימי' דרמי בר חמא כתבי' לנכסי' לתרין ברהא ומסיק שודא דדייני עבדי' פר"ח קבלה היא בידינו שודא דדייני דוקא למקרקעי ודוקא דיין מומחא כרב נחמן בדורו דהא רב ששת אדם גדול הוי וקא"ל ר"נ לאו דיינא את למיעבד שודא דדייני ולי נראה דעבדי' שודא דדייני אפי' במטלטלי [וראיי'] מעובדא דשליח בספ"ק דגיטין, (י"ד ע"ב) הולך מנה לפלוני ולא מצאו דמסיק [וכאן] אמרו יעשה שליח מה שירצה דהיינו שליש והוא שודא דדייני. ור"ת פי' דודאי במכר או במתנה על שדה אחת לשני בני אדם דאין להוכיח מעדים החתומי' כלום אלא דודאי האחד שקר עבדי' שודא דדייני אכל בשני בע"ח הבאי' ביום אחד דשניהם אמיתיים ודאי מודו כ"ע בין רב בין שמואל דיחלוקו.
317
שי״חרפב. זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הדרי זביני (כתו' צ"ז ע"א) פי' כגון שחזרו המוכרים או במסקנא ע"י מקח טעות דומיא דארבי בעקולי הוי קיימא (שם) פי' ר"י דדוקא כגון דאמר ע"מ למזבן תורי זביננא. אבל שתק דברי' שבלב הם ולא הדרי זביני דומי' דהמוכר נכסיו אדעתא למיסק לארעא דישראל (קדושי' מ"ט ע"ב) דגלי דעתי' דיש דברים שמועיל בהן גילוי דעת כי הני ויש דברי' שאינו מועיל אלא תנאי כגון אם מכר מלבושים ע"מ לעלות לא"י דלא מוכח מלתא דאי לא תימא הכי אמאי מצרכי' תנאי כפול ויש דברים שאפי' גילוי דעת א"צ כגון שטר מברחת בהאשה שנפלו (ע"ט ע"א) וכגון ההוא דפ' מי שמת (קל"ו ע"א) דכתבינהו נכסי' לאחר ששמע שמת בנו כי הלך למדה"י לימים שמע שחזר ר"ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שלא הי' נותן אלא שסבור שמת בנו והרי הוא קיים.
318
שי״טרפג. תשו' ר"ת לה"ר יוסף ב"ר משה את הנראה בעיני אשיב לך כי הנותן גט צריך לזהר מכמה דברים שאין עולי' במחשבה אם [אין] תלמוד ערוך בפיו. [ומי] שכותב מקום האיש והאשה וירא לשנות יש לו לדקדק [ולכתוב] אני פלוני בר' פלוני שנולדתי במקום פלוני דיתבא על נהר פלוני כדאמר (גיטין כ"ז ע"א) דעל רכיס נהרא ובאתי לדור במקום פלוני דהוא מקומו שעומד בשיקוע ואם אינו [יודע] מקום שיקוע כותב מקום [שעמד] שם בשיקוע ואח"כ מקום שעומד בתוכה באותה שעה ואז הוא יוצא מכל ספק מקום [העיר ואם בא לחסור מקום עיר מולדתן אין בכך כלום] ואם בא לחסור מקום שעומד בה באותה שעה טועה הוא והגט פסול שאין לך שינוי גדול מזה. והיכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון איכא חששא טובא כדאמר בהאשה שלום (קט"ז ע"א) גבי חנן מחיגרא. ואם שם עירו לא נזכר ממה נדע אם הוחזקו אם לאו. ועוד דבהמביא אמר (י"ט ע"ב) גבי ההוא דעל לבי כנישתא דלא הוי גיטא דלא הוי כתוב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה ומקום כתיבת הגט צריך לכתוב שהוא מקום שהסופר כותבו שם כדאמר היה במזרח וכתוב במערב ומוקמי' לה פ' הזורק (גיטין ע"ט ע"ב, פ' ע"א) בסופר. וזה הבחור שהי' עומד באלצורה ויצא לו לחלוטין והלך לו ליואני להשתקע [בו ביום שכתב] הגט כמדומה אני כך הי' לכתוב אני פלוני בן פלוני שנולדתי במקום פלוני דיתבא על נהר פלוני ובאתי לדור באלצורא והנני היום ביואני דיתבא על נהר פלוני פטרית ושבקית ותרוכית וכו' ותו לא הוי ספיקא בדבר דטעמא מאי תקון ר"ג שלא ישנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה כדאמר בהשולח (ל"ד ע"ב) במשנה היינו שיש לו שני שמות אחד בגליל ואחד ביהודא וכתב האחד והתקין ר"ג שיהא כותב את האחר שלא יאמרו בגליל לא גירש זה את אשתו כשגרשה בשמו שביהודא ובניהם ח"ו ממזרי' וכשיגריש בשניהם שוב אין ספיקא השתא נמי אין ספיקא ואם כתבו בגט [זה הבחור יואני לבד ולא אלצורא] הרואה זמן ושם העיר [יואני] אומר שלא גירש זה את אשתו שהרי באלצורא הי' עומד באותו זמן ואותו שביואני אחר הוי והו"ל ודאי שינה שמו דפסול ואע"ג דכונתו היתה להשתקע ביואני לא בתר [דעתי'] אזלי' אלא בתר קלא דידעי אינשי מקום שיקועו דכי היכא דאמר דהיכא דעתו לחזור חשבי' לי' שינה שם עירו ושם עירה ה"נ השתא דמה אכפת להו לסהדי [דבאלצורא הי' שוקע באותו הזמן וגט מוכיח שביואני הי' עומד באותו זמן הנזכר בע"כ אסהדי שמעי' לי' למימר הו"ל שינה שם עירו ושם עירה כדאמרי' פ' האשה שלום (יבמות קט"ז ע"א) גבי חנן מחגרא אתו סהדי ואסהידו דהאי] יומא הוי גבן בנהרדעא וכו' ומוכיחי' דלא הוי ההוא דכתב הגט בסורא [אלא דדחינן התם] משום מסר מילי הרי לך כי על העדים לברר הדבר ע"י זמן הכותב בגט להתירה [שלא] להוציא עליו לעז כמו שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה. וא"ת הא אודענהו לסהדי שמשתקע ביואני [אין] בכך כלום דאי הני ידעי אחריני לא ידעי וה"נ אמרי' גבי שם דיהודה ושם דגליל (גיטין ל"ד ע"ב) שבשביל שם הגליל לא די לו שם דיהוד' אע"ג דבני יהודה ידעו הואיל ובני גליל לא ידעו יוציאו לעז וכ"ש היכא דשינה עירו דפסול כי הכא שיראו בני אלצורא את הגט תוך י' שנים יאמרו עליו לא גירש [את] אשתו שבאותו זמן הי' שקוע עמנו באלצורא וזהו אדם אחר ששמו כשמו שגירש את אשתו ביואני ובניה ממזרי' כדאמ' גבי גליל ויהודא ואין לומר להתיר מפני שבני אלצורא [קרובים] ומעוטי הם וידעי בבירור הדבר דלא פלוג רבנן בין קרובי' לרחוקי' אלף פרסאות בין מועטי' לששים רבוא אלא שינה שם עירו לעולם פסול ולא יעלה על לב איש דקבעי שנים עשר [חדש] למיהוי כבני העיר דאין זה אלא ביציאת קול שידעו יושבי עירו שהי' שקוע ביניהם שיכולי' להעיד עליו והרי דבהכי ידעי' מתוך שנותן בתמחוי [חשבי' לי' כאורח] ודקבעי' י"ב חדש היינו לפסי העיר כדאי' בהשותפי' (ח' ע"א).
319
ש״כרפד. וכתובה שכתב בה מאתן ליטר' סתם ולא כתב [בה] משקל הברזל הכל לפי המנהג ובווירצפורק ובכל פרוואה' נוהגין מאתים זקוקים והיינו משקל ליטר' שהן שני זקוקי' וברינוס יש מקומות שנוהגין ' ליטר' הלואי"ש ואם נשאת באחת המקומות [שנוהגי'] כך והיא במקום אחר שנוהגין בע"א בהא אפליגו [רשב"ג ורבנן] בפ' בתרא דכתו' (ק"י ע"ב) והלכה כרשב"ג [ואי הוי] באתרא דלא נהוג [נראה] דנותן מאתים ליטרי' [מאותו מטבע של אותו מקום] דיד בעל השטר על התחתונה כדאמ' פ' בתרא דכתו' (שם) ובפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ו ע"א) גבי כתב בו כסף וכו' ודלמא פריטי הוי וכו' אלמא דסתם לישנא דמשמע הכי [ומשמע הכי] הלך אחר פחות שבלשונות כ"ש הכא [דרובא קרי לליטרא מטבע] ליטרא ואפי' מיעוטא לא קרי למשקל ליטרא סתם אלא משקל ליטרא ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
320
שכ״ארפה. מעשה שבא שמעון ותבע ראובן ט"ו ליטר' שמסר להלותם על מנת שאם יתרצה בנו לשא בתו שאז יתן לבנו הקרן והרבית והנה שמעון אומר שאין בנו רוצה לקח את בת ראובן וטוען שיחזור הקרן והריוח [כתנאו ואמר שלא מסר] לו המעות אלא ע"מ שיתרצה בנו. וראובן משיב לא היה בינינו שום תנאי אלא אמרת לי בפירוש אני רוצה שישא בני את בתך והרי לך ט"ו ליטר' שתלוום ב' שנים בתורת נדוניא לשניהם לריוח שלהם ולא קבלתי המעות להלוותם בע"א אלא בתורת נדוניא ועתה אני מזומן לתן את הנדוניא ולקיים את הדבר [ואם] לא תתקיים לא אחזיר לך כלום כי כך אמרת לי בשעת [נתינת] המעות לתן לבנך ולבתי הקרן והריוח וזכיתי לבתי. תשו' הר"ם כפי ע"ד נ"ל דאף לפי דבריו לא זכו לא ראובן ולא בתו בט"ו ליטר' הללו שהרי [מה] שאמר שמעון אני רוצה שישא בני את בתך יכול להיות שהוא רוצה ואין זה תלוי בו אלא בדעת הבן תליא מלתא ואותן ט"ו ליטר' שטוען ראובן ששמעון נתן לו בתורת [נדוניא] לא מבעי' לראב"ע דאמר פ' אע"פ (כתובות נ"ד ע"ב) נתארמלה או נתגרשה מן האירוסין דלא גביא תוספת שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה דאזלי' בתר [אומדנא] דדעתי' אלא הכא אפי' רבנן מודו דפי' בהדי' לדוניא והא לא צריך אא"כ ישאנה וסבור היה שהיה בנו חפץ לקחתה ועתה שאין חפץ הדרי זוזי למרייהו ובין לר' נתן דאמר פ' נערה (כתובות מ"ז ע"א) כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה זכה הבעל בדברים הללו בין לת"ק דאמר לא זכה הבעל התם הוא דפליגי כשנתארסה לפרש"י או כשכנסה אף לר"ת דאיכא למימר משום איחתוני הוא והא איחתוני אבל הא ליכא חיתון כלל לא אירוסין ונישואין ועוד הרי פי' להדי' לנדוניא וגילה דעתו שלא הי' חפץ אא"כ ישאנה [והרי אינו רוצה לשאנה וא"כ הדרי ט"ו ליטרא למרייהו והריוח נמי לא יקנה מה"ט כי לא נתכוין לזכות להם אא"כ ישאנה ואפי'] אם הי' מקנה להם הריוח בלא תנאי הו"ל דבר שלא בא לעולם ואין אדם מקנה דבר שלב"ל כדאמר פ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ז ע"ב) שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פירות דקל זה לא אמר כלום והא ליתא לא בבריא ואפי' בקנין ולא בשכ"מ וא"כ לא זכו לא בנו של שמעון ובתו של ראובן לא במעות ולא בריוח וראובן נמי לא זכה בקרן שהרי שמעון לא הקנה לו בב"ד חשוב אם לא שישא בנו את בתו [יהי' מחילה] ואפי' אם אמר כן הואיל ולא הקנה לו בב"ד חשוב אסמכתא היא ולא קניא ובריוח נמי לא זכה ראובן דמאיזה טעם יזכה הא [אמרי'] פ' אלמנה (כתו' צ"ח ע"ב) כאן שנה רבי הכל לבעל המעות בדבר שאין לו קצבה וכיון דלא שינה ראובן בשליחתו ליכא למפרך כדפריך פ' הגוזל קמא (בבא קמא ק"ב ע"ב) גבי הנותן מעות לשלוחו לקח חטי' ולקח שעורי' אם הותירו הותירו לאמצע ופי' מי הודיעו לבעל חטי' שיקנה חטי' לבעל המעות ה"מ היכא דשני בשליחותי' כדמוכח כל ההלכה שם ואין להאריך ולהכי הכא דלא שני ליכא למפרך מי הודיעו לאותו שנתן הרבית שיקנה הרבית הבעל המעות ובעל המעות לא נתן [לראובן להלותם] למחצית שכר ולטול חצי הריוח לעצמו ונהי דאיהו נמי מסתמא לא נתרצה לטרוח בחנם אך לצורך הנערים י"ל שראובן יטול שכר טרחו מן הריוח כפועל בטל כההיא דפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קט"ו ע"ב) שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו וכן פ' אלו מציאות (בבא מציעא ל' ע"ב) ה"נ שכר טרחו כפועל בטל יהיב ליה ולא יותר שהרי ראובן לא נתכוין מעיקרא לגוזלו דודאי אי גזלה מעיקרא משמעון ורוחח בהם [לא] יהיב ליה רווחא דכל הגזלני' משלמי' [כשעת] הגזילה אבל הא לא נתכוין לגזלו אך שליחותי' קא עביד וישבע ראובן כמה יש מן הריוח ויטול שכר טרחו כפועל בטל שמתבטל ממלאכתו כדשיימי בי תלתא ואומדי' כמה אדם רוצה ליטל לטפל בט"ו ליטר' ולהתבטל ממלאכתו כל זמן שהן בידו והמותר מן הריוח וכל הקרן יחזור לבעלים.
321
שכ״ברפו. וששאלת על הב' זקוקים שטוען שמעון שנתנם לו להרויח בהם ולתת מהם כך וכך לשנה להזכיר [נשמת זוגתו] ותובעו שיחזיר עתה גם [קרן] גם פרי וראובן משיב שנתנם לו לחלקם גם קרן גם פרי כאשר יכשור בעיניו ואין רוצה להחזירם לו נראה שאם שמעון אומר שנדר לצדקה אך אין רוצה שיחו עוד תחת ידו של ראובן אך הוא בעצמו רוצה לחלקם אז א"צ ראובן להחזיר לו ולא לשבע על ככה שהיא כדבריו דלכאורה נראה דהלכה דטובת הנאה אינו ממון [כעולא] ורב אסי דסוף [פ' ב'] דקידושין (נ"ח ע"א) ודלא כרב הונא התם טוה"מ [דאין] דבריו של א' במקום שנים וכיון דאינו ממון לאו בע"ד דידי' הוא וא"כ כיון דאין לשמעון אלא טובת הנאה אינו ממון לשבע עלי' ואע"ג דרבא [דבתרא] הוא דאוקי מתני' פ' בתרא דנדרים (פ"ה ע"א) דטו"ה ממון היינו משום [דבעי] לאוקמי' כחד תנא משום דקשיא רישא לסיפא מיהו רבא גופי' דלמא ס"ל טו"ה א"מ כדמשמע פ"ק דב"מ (י"א ע"ב) במעשה [דר"ג] וזקנים שהי' באי' בספינה ומיהו יש לדחות דאליבא דעולא קאמר. ומיהו נראה לכאורה בנדון זה דאפי' למ"ד טוה"מ מ"מ לא נתקנה שבועת היסת עלה ואפי' לל"ק דשבועות הדיינים (מ"א ע"א) דנתקנה שבועת היסת אפי' היכא דליכא ררא דממונא מ"מ דררא דממונא איכא לגבי תובע אבל הכא שאין לתובע בו אלא טו"ה הי' נ"ל שלא להשביע ע"ז אלא בראיי' ברורה וכ"ש אי ס"ל דטוהא"מ שאין להשביע ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
322
שכ״גרפז. שאלת בני אם נפסק א' מן הציציות אם מותר להתעטף ולברך בשבת המברך [בו] מוציא שם שמים בשבת לבטלה כדקיי"ל סוף הקומץ רבה (מנחות כ"ח ע"א) דארבע ציצית מעכבי' ז"ז שארבע מצוה אחת היא דלית הלכתא כר' ישמעאל דאמר ארבע מצות. ומיהו אם הלך אדם לביהכ"נ ומצא טליתו שנפסקו החוטין ואינו מצוייצת כהלכתו ומתבייש לשנות מנהגו לישב בפני הקהל בלא טלית אפשר דמותר דהתעטף בלא ברכה כדאשכחן בהקומץ רבה (ל"ז ע"ב) בכרמלית דרבנן גדול כבוד הבריות. ואותם טליתות העשויין כמין קפרוניש שמעתי שזו היא טליתות של חסידי אשכנז ויש לו ד' כנפים וכשפושט מעליו שוטחן ומתכסה בו וי"א דלא מקרי טלית אלא כעין שלנו שעשוי להתעטף בו ולהתכסות כדכתי' כסותך ומברכי' להתעטף ואני נזהר מללובשן לאפוקי נפשאי מספק אבל אותו קוטיוש שיש להן בית זרוע לא דמי כלל ואין כאן מיחוש [דכנף] דידהו לאו כנף. ורגלי בהמה אין מליחה מועלת בהם במקום הצפורנים עד שיסירם ושלום שמשון בר' אברהם ז"ל.
323
שכ״דרפח. מפרש בה"ג דהא דאמר בע"ח קונה משכון במשכנו שלא בשעת הלואתו דוקא ה"מ כשיש לו שטר מן המלוה דאלים כח השטר דלא קני ליה אף [בשעת] הלואה דלגוביינא נקיט לי' ולא לזכרון דברים וכן פר"י.
324
שכ״הרפט. נראה להריצב"א דאדם שהניח ספריו בעיר וברח ונשארו ביד השר שאם קנאם אחר יחזור לו עד כדי דמיהן אם כך נתן בהם אפי' [לפרש"י דפי' דספרים אין בהם דין משום אנפרות ודין סיקריקון דהא אמרי' אין] לוקחי' ספרי' יותר מכדי דמיהן הא כדי דמיהן נותני' דלא [ניחא להו] לבזינהו באנפי' כדאמר בהשולח (מ"ה ע"ב) ואם לא יקנם הישראל פשיטא שהשר לא יחוש בהן וישליכם [למקומות] שאין כדי כדאמר התם (גיטין שם) דשדינהו לנהרא ולא יחזור בחנם ויש בזיון כתבי הקדש הלכך ספרי' בכדי דמיהן צריך להחזיר לו הדמים.
325
שכ״ורצ. אשר שאלתם אחים שיש להם אח במדה"י אם יכולי' לחלוק ולהניח לו חלקו במה נסתפקתם דבפ' בית כור (בבא בתרא ק"ו ע"ב) [גבי] אחי' שחלקו ובא להם אח ממדה"י דאמר] רב בטלה מחלוקת וא"ל [רבא לר"נ אלא מעתה הני תלתא דקיימי ואזלי בי תרי מינייהו ופלגי ה"נ דבטלה מחלוקת וא"ל] ר"נ [הכי] השתא התם נחיתו אדעתא דתלת מעיקרא משמע בהדי' כל ג' אחים או ג' שותפי' [דפלגי תרי] מינייהו לג' חלקי' אין יכול השלישי לבטל חלוקות' אלא תעמוד חלוקה וכן פר"ח ומיהו בב"ד צריך לחלוק דלא נימא מאן פלג להו ובדבר דשייך ביה גוד או אגוד לא מסתברא שיהו רשאין לחלוק ואם חלקו יכול למחות כשיבא בגוד או איגוד אבל אם באו ללוק באותן דברים עצמם מסתברא משאין יכול למחות. ואם יש באחין א' עני וא' עשיר אין יכול לבטל כיון דאין יכולי' לומר גוד או איגוד וכן שמעתי מפי רבי' הקדוש על זה.
326
שכ״זרצא. פרק [האומנין ע"ח ע"א וע"ב] כל המעביר על דעת בעלים נקרא גזלן. מכאן אדם שקבץ נדוניא לבתו וכשחזר קפצו עליו בני אדם לשלם להם מאלו המעות מה שהוא חייב להם דאינו רשאי לתת להם [דעל] דעת כן לא נתנו לו.
327
שכ״חרצב. ומה שאין נדה מברכת וסופרת והלא כתי' וספרה לה ז' ימים כמו בעומר דכתי' [וספרתם לכם וכן גבי יובל כתיב וספרת לך ואב"ד] קא מזהר לספור ושמא ב"ד סופרי' ומברכי' [כמו שאנו מברכי' על ספירת העומר] דכתיב שבעה שבועות תספור לך וכתיב תספרו נ' יום הני ב' קראי ל"ל ע"כ למימר מצוה למימני יומא ומצוה למימני שבוע דהכי דרשי' מינייהו.
328
שכ״טרצג. בתשו' הגאונים הרק לפני אשת איש והורה רב מתתי' גאון אע"ג דבושת לא מגבי' בבבל מיהו משמתי' להו עד דאזיל ומפייס להו לבעל ולאשה או בממון או בדברים וימחול לו. עוד נמצא שם מה שאין המפטיר קורא בקרבן שבת כמו שקוראי' במועדים מפני שקרבנות שבת ב' פסוקים הם והקורא בתורה לא יפחות לו מג' פסוקי' וא"ת יקרא למעלה [מאלו] ב' נראה כמדלג ולא אמרו לדלג אלא במקום שקורי' ב' או ג' ועוד שבת דתדירא אין קרבן שלה צריך להזכיר אבל המועדים אינם אלא משנה לשנה.
329
ש״לרצד. מעשה בא לפני א"מ בקערה חולבת והיתה תחת בשר והיה ציר הבשר מטפטף בתוכה לאחר ששהה הבשר כדי מליחה ואמר א"מ דקערה אסורה משום דמליח כרותח ושמא יש להקל מאחר ששהה כדי מליחה דאותו ציר הנוטף מן הבשר אינו אלא מוהל בעלמא תדע מדשרי' לבשל הבשר בקדירה אחר ששהה כדי מליחה אע"פ שאותו ציר נפלט בקדירה וחוזר ונבלע בבשר וגם מתפשט בכל הרוטב ועוד מעשים בכל יום שמדיחי' הבשר במחבת ולא אסרי' משום דם הנבלע במחבת ובתשו' רש"י מתיר ממש בענין זה שהקערה מלאה ציר והתיר [משום דציר הנמצא] בכלי אינו אלא מוהל בעלמא שכבר יצא הדם כיון ששהה הבשר כדי צלייה ובספר הישר נמצא תשו' ר"ת דבשר לאחר שנמלח והודח כהלכתו מותר למולחה ולקבל הציר ולטבול בו דמליח הרי הוא כרותח דצלי וחמר בשר הוא דמקרי ושרי.
330
של״ארצה. דע חבירי ה"ר צדוק הלוי כי בנדרים הולכי' אחר לשון בני אדם אם לא ברר דבריו ולשון בני אדם כמו שרגילי' להתענות ואין אדם רגיל להתענות בחנוכה פורים ור"ח אף כי מר ברי' דרבינא יתיב כולי' שתא בתענית' לבר מעצרת וערב יו"כ ופורים (פסחי' ס"ח ע"ב) אזלי' בתר רובא ורוב העולם אין עושין כן.
331
של״ברצו. ואם עשה גוי מדורה בשביל ישראל אם ישב הגוי אצל האש ונהנה בו קצת אף לאותו ישראל מותר כמו מעשה דשמואל (שבת קכ"ב ע"ב) דאייתי גוי שטרא וקרא ביה ואהדרי' שמואל לאפי' [ואי] היה קצת אש מתחלה אך שהגוי הוסיף לכ"ע שרי אף לאותו ישראל ולישראל אחר פשיטא דשרי דליכא למגזר שמא יאמר לגוי לכתחלה לעשות בפעם אחרת שהרי לא נעשה בשבילו וראיי' מהמביא חוץ לתחום לישראל זה מותר לישראל אחר אחרי שתחומי' דרבנן לא דמי לנר או לתולש פירות מן המחובר דהם מוקצים מהמת שנעשה בהם איסור דאו' ובנדון זה [דליכא משום] מוקצה שאין נהנה ואוכל מן האיסור ואיכא אמירה לגוי שבות פשיטא דלישראל אחר שרי ואף לאותו ישראל יש פנים להתירא ולא אורי לך אחרי שנראה לך פשוט שהוא אסור לפי שאלתך השבתיך ושלום חיים בן אמ"ו הר"י ח"ז.
332
של״גרצז. על אודות ראובן שתבע שמעון שכרת ביתי לב' שנים עתה יצאת קודם הזמן תן לי השכירות ושמעון משיב אמת הוא ששכרתי ביתך רק תנאי הי' בדברינו שכל שנה שארצה לצאת הרשות בידי ועתה אתן לך השכירות מזמן שהייתי בו והביא ראובן עדי' שלא שמעו שום תנאי ושמעון הביא ע"א המסייעו. לא הבנתי תוכן הדברי אם העדי' מכחישי' העד שבאותה שעה שהוא אומר שהתנה הכי [אמרו] שלא התנה אותה שעה והשכירו בלא תנאי פשיטא שע"א בטל במקום שנים. אך אם [אין] מכחישין אותו שהעד אומר שמקודם התנה ובשעת השכירות יכול להיות שלא דיבר בפני עדי' כל תנאיו אך סמך מקצת על תנאו הראשון א"כ אז שמעון פטור אף משבועה אחרי שע"א מסייע ולהחזיק ממונו כי כן פסק ר"ת בתחלת ב"מ לכן יש לכם לחקור תוכן הדברי' ולעמוד על בירור. ואף אם דברי ראובן כנים וחייב לתן לו שכרו יכול שמעון להושיב בו דיורין כמותו שיש להן דיעות כמותו ואף אם יש [בהם] דיעות יותר ישומו העולם לפי ראות עיניהם כמה יש להוסיף שכר בשביל רוב הדיעות והדיורין משלם כפי ראות העין. ושלום חיים בן אמ"ו הר"י ח"ז.
333
של״דרצח. ירושלמי (פ' איזהו נשך ה"ג) חד בר נש יהיב לחברי' דינרי' א"ל הב לי תרין דינרי' אגרן ומה דאינון [דידי] ודידך. תניא (תוספתא ב"מ פ"ד ובאה בירושלמי שם) הנותן מעות לחבירו ליקח ואם ידוע שלקח ה"ז מוציא ממנו בע"כ והא דאמר פ' האומר בקדושין (נ"ט ע"א) רבה [בר בר חנא] יהיב ליה זוזי לרב וא"ל זיל זבנה להאי ארעא ואזל זבנה לנפשי' התם זבן בזוזי דנפשי' וכן מבטל כיסו אין לו עליו אלא תרעומות (ירושלמי ב"מ שם) וצ"ע פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ג ע"ב) דההוא גברא דיהיב זוזי [לחבירה למזבן ליה] חמרא ופשע ולא זבין ליה משלם ליה כדאזל אפרוות' דזולשפט. וצ"ל התם מיירי כדא"ל בפי' אם לא אקנה לך אשלם לך כל ההפסד וכן מוכח פשטא דשמעתתא והתם מסיק רב אשי אפי' ביין סתם נמי לא דאסמכתא [לא] קניא דלא דמי לאם אוביר ולא אעבוד אשלם במיטבא דהתם בידו והכא לאו בידו דמי יימר דמזבני ליה ומה"ט נמי לא דמי למבטל כיסו של חבירו דהתם בידו לעובדה ומזיק בגוף הקרקע במה שהובירה אבל מבטל כיסו של חבירו אע"פ שא"ל לקח פירות אינו חייב דמי יימר דמזבני' וקיי"ל כרב אשי. ולא דמי לההוא דמכות (ג' ע"א) מעידנו באיש פלוני שחייב לפלוני אלף זוז עד ל' יום והוא אומר עד י' שנים והוזמו אומדי' כמה אדם רוצה לתן ויהי' בידו י' שנים לא דמי למבטל כיסו דהתם היו המעות תחת ידו להרויח בהם והיו רוצים להוציא מידו ומפסידי' [אותו בידים] אבל במבטל כיסו לא היו בידו של מלוה ואם אכלה או הוציאה נעשה גזלן עליה' וחייב באחריות' ואם יתן לו שום דבר זהו רבית. מלשון ה"ר חיים.
334
של״הרצט. אחי הר' שמעון ידעתי כי לא ללימוד הוצרכת' אך ללמד אם אסכים לדעתך כי היכא דאמטי לך שיבא מכשורה. דין אשר בא לפניך בראובן שמכר ספר לשמעון והיתה אותו ספר חלוק ומסר לו חציו שהי' לפניו והלך שמעון והגביה חציו השני [שלא בפני ראובן רק] לפני ע"א וטען כי ראובן [אמר] לטלו ולקנותו ורוצה לחזור בו מספקא לך אי הוי [כמוסר משכוכית] נראה בעיני דל"ד דע"י משכוכית רגילים למשוך כל העדר ודליו של כור (ב"ק נ"א ע"ב) ומפתחות נמי דומי' [דמשכוכית] הוי דשייכי בכלל הבור והבית שעל ידיהם מחזיקים בבור ובבית אבל בחציו אחד של הספר אין רגילות להחזיק בחציו השני. ומה שנסתפקת' שאם לא ירצה ראובן לשבע שלא אמר לטול חצי השני ולקנות אך טוען איני יודע אם החזקת בו אי אמרי' מתוך שאינו יכול לשבע משלם באיני יודע כזה [דגבי] יורש אי לא פטרי קרא אמרי' הכי. דעתי נוטה שבכל מקום שאין רגילות לידע ואין לומר היה לו לדעת הוי איהו כמו יורשי' מדקאמר תלמודא (שבועות מ"ז ע"א) [אי דאמר] נ' אית לי' ונ' לית לי' מה לי הוא מה לי אבוה אלא נ' ידענא ונ' לא ידענא משמע [דבההוא איכא] לפלוני בינו לבין אבוה שבעצמו יש לו לידע אם הפקידו אם לאו אבל באביו אין לו לידע ואין לו להפסיד על שלא ידע אבל בנ' אית לך ונ' לית לך דטעין ברי ויכול לשבע מה לי הוא מה לי אבוה וה"נ [בהנהו] גוני שהיה לו לידע חייב ושאין רגיל לידע בדברים שעל עצמו לא נחייבנו על שלא ידע. ואע"פ שהייתי יכול לחלוק ולומר דכל מילי דידי' יש לו לידע אין [נראה] לי לחלק דק"ל [הא] דקאמר (ב"ק מ"ו ע"א) [אפי'] ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המע"ה משמע דניזק תובע כדי פרתו ועוברה דומיא דמתני' ומזיק מודה בפרה והולד אינו יודע ואפ"ה לא אמרי' משאיל"מ ע"כ נ"ל דפטור מטעם מה לי הוא מה לי אבוה. ונראה הדברי' שאל"כ ע"א יכול לחייב חבירו בכמה וכמה שיאמר בהמותיו הזיקו וכמה דברים וענינים [שאין אדם יכול לזהר ולידע] ואין לומר דבההוא דניזק אומר ברי לא שייכא שבועה משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא והו"ל שעבוד קרקעות ריהטא דתלמודא [לאו] הכי בסוף פ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ע"ב) ובבכורות (מ"ט ע"ב) ורבנן דמתני' דערכין (ו' ע"ב) נמי דלאו ככתובה בשטר דמיא אע"פ שיש לחלק בין דין ספק זה לניזק אומר ברי אין בידי לחייבו עד שתמצא ראי' ברורה ואם תמצא ראי' הודיענ. [מיהו] יש לדחות ראי' דניזק אומר ברי דשמואל פ' שור שנגח (בבא קמא מ"ו ע"א) לטעמי' דל"ל לדר' אבא וברייתא דתני ולא מן היורשי' (שבועות מ"ז ע"א) וצורינו יעמידנו על האמת.
335
של״וש. מאן דאין דינא דגרמי ר"מ (ב"ק ק' ע"א) אבל גרמא בנזקין לכ"ע פטור כדמשמע בכמה דוכתי ס"פ כיצד הרגל (כ"ו ע"ב) זרק כלי מראש הגג כו' ובפ' הפרה (מ"ז ע"א וע"ב) דתנן הכניס פירות בעה"ב שלא ברשות כו' ואמר רב ל"ש אלא שהוחלקה אבל אכלה פטור דהנותן סם המות לפני בהמתו של חבירו פטור דיני אדם. וכן פ' הכונס (בבא קמא נ"ה ע"ב נ"ו ע"א) כל הנהו דחשוב בגמרא דפטורי' מד"א. וכן המבעית את חבירו דהוי נמי גרמא דאמרי' בקדושין (כ"ד ע"ב) תקע באזנו וחרשו פטור. עוד פ' הכונס (בבא קמא ס' ע"א) ליבה ולבתה הרוח פטור. וכיצד הרגל (כ"ג ע"ב) שיסה בו הכלב שיסה בו הנחש פטור. כל אלו דיני [דגרמא] הם בנזקין ופטור. אבל מחיצת הכרם שנפרצה א"ל גדור (ב"ק ק' ע"ב) וכן דן את הדין חייב את הזכאי (שם ק' ע"א) ומראה דינר לשלחנו (שם צ"ט ע"ב) ושורף שטרותיו של חבירו (שם צ"ח ע"א) והמוכר שט"ח [לחבירו] וחזר ומחלו (כתו' פ"ו ע"א) ומסור דאחויי אחויי (ב"ק קי"ז) כל אלו דיני [דגרמי] הם וחייב ור"י מגמגם ברוב חילוקים.
336
של״זשא. תספרו חמשים יום וא"ת והלא לא סופרי' אלא מ"ט וי"ל דלא ציוה הקב"ה לספור נ' יום דהכי קאמר עד ממחרת השבת השביעית שהוא [יום חמישים תספרו] א"נ נ' יום [אוהקרבתם] דלבתרי' קאי וה"ק קרא עד ממחרת השבת השביעית ולא עד בכלל חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה. נראה דספק חשיכה יכול לברך וא"צ להמתין עד שיהא לילה ודאי כיון שהוא ספיקא [דרבנן] שאינו אלא זכר למקדש. וי"א דאפי' ביום סמוך לחשיכה עדיף דמשמע תמימות כדאמר במנחות (ס"ו ע"א) ולא נהירא.
337
של״חשב. והיכא ששכח ולא בירך ולא ספר בלילה פסק בה"ג שסופר ביום וכן נראה מתוך סתמא דמתני' פ' ר' ישמעאל (מנחות ע"א ע"א) אבל ר"ת הי' נראה לו דאין הלכה כאותו סתם ואין יכול לפטור א"ע ביום ממה שחייב לברך בלילה וראייתו דחויה. עוד פסק בה"ג אם פסק בה יום אחד שלא ספר שוב אינו סופר דבעי' [תמימות] ותימה גדול הוא ולא יתכן. פסק הריצב"א שאם שכח ולא הבדיל ולאחר שברך המוציא נזכר אם יבדיל יהא הפסק אלא יבדיל ויחזור ויברך ולא דמי לגביל לתורי (ברכות מ' ע"א) דלא הוי הפסק כיון שאסור לאכול קודם שיבדיל דהתם איכא איסורא דאורייתא.
338
של״טשג. השיב ר"ת דמי שברך על היין שבכוס ונשפך והביאו לו כוס אחר דא"צ לחזור ולברך כדאשכחן (פסחים ק"ו ע"א) ברב אשי דאגיד בקדושא רבה פי' [בפה"ג חזי' לההוא סבא דגחין ושתי אלמא] מה לי הוא מה לי אחר אבל לכתחלה הוא עדיף כדאמר (ברכות מ' ע"א) טול ברוך טול ברוך דלא הוי הפסק מכלל דלכתחלה הכי עדיף.
339
ש״משד. על הברזא התחובה בחבית ובא הגוי ונדנד ולא יצא לחוץ השיב ר"ת דהרי הוא כנוד מלא יין שביד הגוי מניח אצבעו עליו ושוקע שלא מצינו לו איסור בכל התורה כלה ודמי' לחביתא דפקע' לאורכה דמסקי' (ע"ז ס' ע"ב) אבל לפותיה שרי אע"ג דיין יוצא מעשה לבינה קעביד כ"ש הכא דאין היין יוצא לחוץ והוי [כנוגע לחבית בדופניה].
340
שמ״אשה. שאלו את ר' על כוס א' שהיו בו נקבים סתומים בשעוה ונתוני' לגוי לשתות בו אם מותר לשתות בו בהדחה והשיב ר' דמותר [דשעוה] אינה בולעת כ"כ שלא יצא הבליעה בהדחה כמו זפת וכן מוכח [בהמפקיד מ' ע"א] גבי מפקיד יינו אצל [חבירו] וערבה עם שלו יפחות שתות לפי ששתות בלע החבית ומה שבלע החבית אין לו לשלם [ר"י] אומר חומש ול"פ מר כי אתרי' ומר כי אתרי' באתרא [דמר] חפו בקירא ולא בלע כולי האי כמו זיפתא.
341
שמ״בשו. מעשה בא לפני ר' בענבים שנדרכו ולא התחילו למשוך ונתנו כוס בענבים ומלאוהו יין ושתה הגוי והחזיר המותר עם הענבים והתירו ר'.
342
שמ״גשז. נמצא בספר חפץ דהכי אמר רב פלטוי גאון ראש ישיבה מסור פסול לעדות ולא מבעי' מסור גמור ומפורסם אלא אפי' אינש דסני לחברי' וא"ל בפניו אזילנא ומסירנא לך הו"ל רשע והא דאמרו רבנן לא נחשדו ישראל על כך ה"מ דסני לי' ושתיק אבל היכא דקצווח בפרהסיא דקמזיק לי' פסול לעדות וכן נפסק בב' ישיבות.
343
שמ״דשח. תניא בתוספתא דיומא (פ"ד) מצות וידוי אע"פ שהתודה קודם אכילה יתודה לאחר אכילה שמא יארע לו דבר תקלה בסעודה ואע"פ שהתודה לאחר שאכל יתודה בליל יו"כ ותימ' שצריך ג' וידויין ובתלמוד שלנו (יומא פ"ז ע"ב) אין רק שנים דההוא דלאחר סעודה מבע"י אינו בתלמוד שלנו וגם אין אנו נוהגין אותו (ודוקא לפלגא) לר' נראה שגם אנו עושי' ג' וידויי' פעם אחד שחרית כשאנו משכימי' לסליחות.
344
שמ״השט. שאלת האופה פשטיד"א שיש בה בשר ושכח ולא הפריש חלה אם יכול לתקן מן העיסה ע"י הפרשה הואיל ואין בבשר רק טעם טבל שמא לא מצי לאפרושי דדמי למפריש מן החיוב על הפטור. שאילתך משנה שלימה היא (חלה פ"ג משנה ח') הנוטל [שאור] מן העיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו [פרנסה] ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא חלה אחת מן הכל ואין זה כמפריש מן החיוב על הפטור דאו' דטעם כעיקר נמי דאו' ולא דמי לההיא דמנחות (ל"א ע"א) [ופרנסה היינו] כדתני' בתוספתא (פ"ב דחלה) דמביא קמח ממקום אחר ומצרפו לה' רבעים.
345
שמ״ושי. עוד שאלת אדם שנתחייב שבועה לחבירו ליום קבוע ועבר היום ואמר נשבעתי אם יכול להשביעו שבועת היסת. נראה אם לא היתה שבועה ראשונה בעשרה אלא ביחיד כאדם הנשבע לחבירו יכול לחזור ולהשביעו משום דחמיר' לי' שגיה שהיא במנין מידי דהוי אחשוד בשבועת ביטוי דלא חשוב שכנגדו חשוד על השבועה בפ' כל הנשבעי' (מ"ו ע"ב) ועוד דיש מערימי' בשבועה ועוד משום ההי דנדרים (כ"ג ע"א) הרוצה שלא יתקיימו נדריו כו'. אבל אם היתה שבועה ראשונה במנין לא ידענא מאי טיב' של שנייה מראשונה ושלום שמשון בר' אברהם.
346
שמ״זשיא. ומה שכתבת' ראובן שהלך למדה"י והפקיד ממונו ביד שמעון והזהירו אם תבא אשתי לפניך לא תתן לה כלום [ממה שהפקדתי אצלך ואף אם יניח האיש חיים לכל בני ישראל לא תתן לה כלום ממה שהפקדתי אצלך] כי אם לבתי הקטנה ואחרי שהלך ראובן באתה אשתו אצל הנפקד לשאול ממנו מזונות כי אמרה בע"ד דידי אתה מדר' נתן ועלתה על דעתך לומר כי ר"ת פוסק דלית הלכתא כר"נ אע"פ שידעת שפסקתי כר"נ וגם אמרת אע"ג דפוסקי' מזונות לא"א ה"מ בשלא מיחה אבל האי שמיחה אימור צררי אתפסוה או שא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך ותו מאחר דקאמר ראובן אף לאחר מותו ינתן ממונו לבתו יש לנו [לבדות] מלבינו כי אחד מקרובי ראובן נתנו לבת ראובן ומ"מ הוציא ראובן הממון מחזקת כתובת אשתו לאחר מותו כיו"ב שמענו המקבל פקדון מיד האשה יחזיר לאשה (ב"ב נ"א ע"ב) ואע"ג דמה שקנתה אשה קנה בעלה אע"ג דלא מחתה בנפקד אפ"ה ינתן הממון לאשה כדאמ' שמא הופקד הממון לאשה או איניש דעלמא יהביה ניהליה ע"מ שאין לבעלה רשות בה. נראה שהדין עם השה לתבוע מזונות מאותו הממון כי מדברי ראובן שאמר לנפקד לתת לבתו לאחר זמן אין במשמע שיהא הממון מעכשיו לבת כי אם שלו ורוצה להפקיע מאשתו ולתן לבתו ואע"פ שהזהירו שאם תבא אשתו לא יתן לה כלום לא מבעי' בזה הלשון שאין זכותה מופקעת בכך כי שמא ר"ל לא תתן לה מעצמך כ"א ע"פ ב"ד אלא [אפי'] אמר אל יפסקו ב"ד מזונות מאותו ממון אין שומעין לו כי לא כל הימנו שיעשה עצמו עשיר ויפיל אשתו על הצבור ואין מחאתו כלום להפקיע תקנת חכמי' שתקנו לפסוק לה מזונות. ומה שאמרת' שיש לנו לומר כי אחד מקרובי ראובן נתנו לבת [או] זה האיש זכהו לבתו קודם [לכן] להפקיע ממנו זכות אשתו במתנת בריא שנתנו לבתו [מתנה] היום הזה לא כל הימנו להיות מפקיע זכות אשתו כתובתה ומזונות' מן המטלטלי' כי כן אני פוסק ובא ושוב מצאתי כי כל רבותי שוי' בדבר ר"ת ור"ח לומר דוקא [במתנת] שכ"מ אלמנתו נזונת מנכסיו מקרקעי ולא במתנת בריא ומשם יש ללמוד במטלטלי' בין לכתו' בין למזונות והרבה הארכתי בדבר בתשו' לנדיבי קינון. אבל אין לומר לא כך ולא כך אלא משמע מדבריו של ראובן [המפקיד] שהממון שלו הוא [עדיין ורוצה להפקיע] מאשתו. ומה שאמרתי שהדין עם האשה לתבוע מזונות מאותו ממון לא [לטול] ממנו מה שלותה ואכלה קודם שיפסקו לה ב"ד מזונות כ"א אחרי שיפסקו לה יש לה לטול מזונות משם ואילך כך אני פוסק ובא מתוך אותה משנה [של] פ' אחרון דכתו' (ק"ז ע"א) ומה [שאמרת] שרבי' יעקב פוסק דלא כר"נ כן אמר אבל אח"כ חזר בו כמו שתמצא בספר הישר שלו גבי ה' מדות בערבות מן מלוה שיא למלוה על הלוה כלום וגם אין לו במה לפרוע מן הערב חוזר על הלוה מדר"נ דקיי"ל כותי' אף בבע"ח דעלמא. ושלום יצחק בר' שמואל זלה"ה.
347
שמ״חשיב. בתענית פ"ק (י"ב ע"א) ל"ש אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל פסק בפר"ח דכל זמן שלא סילק אפי' ישן אוכל ושאלתי את פי מוהר"ר חיים ואמר כי הכלת ללוי בתנאי ואין חילוק בין קודם סילוק בין אחריו. ומיהו בלא תנאי שמעתי בשם מהר"ם ז"ל דלאחר שינת קבע אינו אוכל.
348
שמ״טשיג. אע"ג דאמר (גיטין ס' ע"ב) דברים שבכתב א"א רשאי לאומרן בע"פ ק"ש וכמה פסוקי' שרי. וכה"ג פוסק במגילה. והלכתא במגילה והלכתא תפלין ומזוזות נכתבי' שלא מן הכתב מ"ט מגרס גרסו.
349
ש״נשיד. רבי אוסר לשפוך מים על בגד שלכלכו קטן במימי רגליו בשבת דאמר (שבת קמ"ב ע"ב) היתה עליו לשלשת אם של בגד היא מקנה בסמרטוט ואם היא של עור נותן עליה מים עד שתכלה ודוקא של עור אבל בגד לא משום דשרייתו זהו כבוסו. ומהאי [טעמא] נמי אם נפל יין על בגד ומקלקל צבע הבגד אסור לתן עליו מים.
350
שנ״אשטו. ר"ת השיב דכל מקום שהדבר ידוע ומפורסם כל כך שאין המוחזק יכול לכפור אע"ג דלא ראה מחמת שירא לשנות את הידוע [אינו נאמן לומר לקוח הוא] בידי פן [יכחישנו] ויחזיקנו שקרן דומי' [דרבא] בר שרשום (ב"ב ל"ג ע"א) שהי' ירא לומר לקוח הוא בידי משום דנפק עלה קלא דארעא דיתמי הוא אין נאמן לומר לקוחי' הן בידי במגו דאי בעי אמר להד"ם או החזרתי לך כי הוא היה ירא לומר שקר ולא יהיה לו מגו. ואף ר"י מודה לו דודאי גבי ארעא [דרבא] בר שרשום אין להאמינו במגו דלקוח הוא בידי [דהוא] שקר ועיות מפורסם וירא לומר כך לפי שכל העולם יודעי' שזה שקר וקל הדבר להתברר אבל גבי ספרים ומטלטלי' כיון שכל שעה יכול להחזירו אפי' נודע שהוא בידו יכול לומר כל שעה החזרתיו לך כדמשמע בשמעת' דאומן בחזקת הבתים (מ"ה ע"א) ובריש כל הנשבעין (שבועות מ"ה ע"ב) שיש להאמינו במפקיד לו בעדי' מחמת שיכול לומר החזרתיו לך ואין ללק בין ספרים לשאר מטלטלי' כדי להוציא ממנו.
351
שנ״בשטז. עוד השיב ר"י על ראובן שתבע לשמעון השאלתיך ספרי שמעון נאמן לומר לקוחי' הן בידי כל כמה דלא שוי' ראה מגו דלהד"ם ואם הוריש שמעון את הספרים או מכרן לאיש אחר כל אותו זכות יש לו ליורש וללקוח דכגון זה טועני' ללוקח וליורש. ובמקום שהוא פטור משבועת היסת כגון שאין ראובן טוענו טענת ברי רק מאומד ומשמועה שאינה ברורה לו גם [יורש] שמעון פטור ואם טוען ראובן לשמעון טענת ברי שהיה צריך לשבע היסת ממ יורשי' פטורי' מאותה שבועה דקיי"ל אפי' לרב ושמואל אדם מוריש שבועה במקום שהוא מוחזק מדשני פ' [כל] הנשבעי' (מ"ח ע"ב) גבי ברייתא דתני' שהבן גובה בשבועת יורשי' הא מני ב"ש היא דאמר [שטר] העומד לגבות כגבוי דמי דשטר כיס היוצא על היתומי' נשבע וגובה מחצה של מלוה ומחצה של פקדון מוריש הנפקד לבניו [להיות] פטורי' משבועה דהחזרתי לך אע"פ [שהוא היה] חייב לשבע [כך אם הי' קיים אתי שפיר אפי'] לרב ושמואל מטעם שפירשתי כי ממון שהמוריש מוחזק ומחוייב עליו שבועה יורשיו יורשין אותו ופטורי' משבועה שהי' על האב לשבע ופתרון ראה נראה לי דאפי' אם [אין] עדי' רואי' אותו בידו בשעת תביעתו בב"ד [אם] בפעם אחרת ראהו בידו בעדי' ותבעו מה טיבו אצלך וטען אתה מכרת לי או [טענה] אחרת כיו"ב שראוי לעכבה ואין ראוי להחזירה לפי אותה טענה נ"ל דחשיב ראה ואין לו מגו שיכול לומר החזרתי לך שאפי' אם הי' טוען בפי' החזרתיו לך נ"ל שלא הי' נאמן כדאמר בשנים אוחזין (י"ז ע"ב) מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדי' מעידי' שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו מנה. ושלום יצחק בר' שמואל.
352
שנ״גשיז. אשר שאלוני על אחד שלא הניח עירובי תבשילין בב' ימים של ר"ה ואין לו על מה לסמוך אם יוכל להתנות או לא הא אמרי' פ"ק דביצה (ו' ע"א) אימור דאמרי' בב' ימים טובים של גליות בב' יו"ט של ר"ה מי שמעת ליה אע"ג דנהרדעי אמו' אף [ביצה מותרת] ואמימר אית לי' דנהרדעי פ"ב דביצה (כ"ב ע"א וע"ב) כרבא דאית לי' הלכתא כרב בין לקולא בין לחומרא [ורבינא] ורב אשי דל"ל דנהרדעי (שם ו' ע"א) קיי"ל הלכך אין לו תקנה בו אלא מה [שהתירו] משום כדי חייו כדתני' פ"ב (כ"א ע"ב) מי שלא הניח עירובי תבשילי' אופי' לו פת אחרת וטומני' לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר. ומה שכתבתי דמי שלא הניח ע"ת אופי' לו פת אחת וטומני' לו קדרה אחת אע"פ דבלשון רבים קתני לה בברייתא נ"ל דלאו באחרי' שערבו מיירי אלא אפי' הוא עצמו מותר אם יחיד הוא בעירו או אם יש רבים ולא ערבו מותרי' כדי חייהם דאל"כ לא היתה תקנה ליחיד הדר בעירו ותקנה דכדי חייו משמע לגמרי ועוד אי תקנה דכדי חייו ליתא אלא היכא דאיכא אחריני שערבו אמאי הוצרכו להקל בלא אקנויי כיון דאפשר באקנויי קמחו לאחרים ולשתרי אפי' טובא וכדברי מצאתי בירושלמי פ"ב דביצה (הלכה א') הרי שלא עירב אחרי' שערבו מותרי' לעשות לו [משלו] ר' זריקא בשם ר' אדא מזכה להם משלו דאל"כ נמצאו עושי' לו משלו פי' דאל"כ שהי' עושי' לו בלא קנין נמצאו עושי' לו משלו ואסור. ובתר הכי קאמר [לא עירב ולא עירבו לו] אחרי' ר' יצחק אומר צולין לו דגה רב הונא אמר מחמין לו חמין שמואל אומר מדליקי' לו את הנר. ועוד נ"ל אפי' [אי איכא] אחריני שעירבו שרי איהו למיעבד כל הני לנפשי' ואע"ג דאפשר באחרי' ובאקנויי קמחו לאחרי' חדא דלא אשכחן פלוגתא בהכי אלא לגמרי שרי משום כדי חייו ועוד בידי ראי' פשוטה מתוספתא דביצה פ"ב הרי ששכח ולא עירב ערבו אחרי' מותרי' לעשות לו או [משלהם או משלו] בהקנאה אם בא לעשות יותר מכדי חייו אבל דבר מועט יכול לעשות אפי' הוא כגון הדלקת הנר ומילוי מים ולכאורה ה"ה פת אחת וקדרה אחת דהא הדלקה [מנה] בהדייהו כי שרית לי' משום כדי חייו. ועוד יש לו תקנה למלאות התנור אע"פ שא"צ אלא ככר א' לצורך יו"ט דהלכה כרשב"א דאמר (ביצה י"ז ע"א) ממלאה אשה קדרה וכו' ודוקא תנור אבל באותן כירות שלנו שקורי' איישט"ר דלמא מפני שהפת יפה לא שייך בהן. ולעשות אותן טפלים שקורי' פשטיד"א למלאות התנור מהן אע"פ שא"צ אלא לאחת לצורך יו"ט אין לו להתיר בשביל הבשר.
353
שנ״דשיח. ראובן אפטרופיס של יתומי' תובע אלמנת שמעון כל הממון הנשאר לבעלה בין בחובות בין בפקדונות ומ"ג ליטר' שהיו בפרי"ש והיא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית ואלמנת שמעון טוענת כל מה שבידה מחובות ישנות של בעלה הראשון [היא] שהם של בניה וכל אשר הי' לבעל הוציאו ומפקדון של פריש' לא נשאר כלום ועתה נראה בעיניו לזכות האלמנה משני טעמי' דנאמנת על מה שבידה ועל כל החובות לומר של פלוני הם ואע"ג דתניא בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ב ע"ב) וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאי' על שמה ואמרה שלי הם שנפלו לי מבית אבי אמה [עליה] להביא ראי' [האמר] התם גבי אחי' אבל חלוקי' בעיסתן אימור מעיסתו קמץ אלמא כי איכא למתלי תלי' ומהמני' לי' גבי אשה [נמי] וזאת האלמנה יש לתלות בעלה הראשון וגם במה שנשאר בידה שלא נתנה לבעלה השני שהיתה נושאת ונותנת בממון של בניה קודם שנשאת לשני וכל מה שהיתה מרווחת בהן הכל של בניה כל זמן שלא אמרה ראו מה הניח לי בעלי כדתנן במי שמת (קמ"ג ע"ב קמ"ד ע"א) דהך דקתני וכן האשה שהשביחה הביחה לאמצע לא שתטול [מן] השבח כלום אלא כדמוקי לה בגמ' באשה יורשת ולאמצע היינו שחולקי' בשוה ואין נוטלת בשבח חלקם וכן גדולי' וקטני' חולקי' קטנים עם גדולי' בשוה ולא מצינו שיהא כח לבעל להוציא שכר טורח אשתו במה שטורחת אצל אחרי' בחנם דהא דקתני התם השביחו לאמצע היינו שחולקי' בשוה ונוטלי' קטנים שהשביחו [כגדולים] ואין האשה והגדולי' נוטלי' כלום בשבח אחרי' וכ"ת דוקא אשה יורשת דמי' לשותפי' דמחלו אהדדי כדקתני בתוספתא גבי שותפי' אבל שאינה יורשת לא מחלה ונוטלת בשבח אע"פ שלא אמרה ראו מה הניח לי בעלי לא יתכן כלל כדמוכח [בתוספתא] במי שמת דתניא האשה שהיתה כשרתה פי' מכשרת' במלאכתה ועמדה והשביחה הנכסי' לא תאמר תטלי מה שהשבחתי הנכסי' אלא אם יש בהן אחריות גובה כתובתה ואם לאו אינה גובה כתו' משמע דאינה גובה בשבח כלל ואע"ג דמיירי באשה [שאינה] יורשת מדלא קתני השביחה לאמצע כדקתני [במתני'] במי שמת [ועוד מדקתני בתוספתא] בתר הכי גבי אחים שהניח להם אביהם נכסי' ולאחד מהם יש לו בנים ועמדו והשביחו בניו של זה הנכסים והביאו לבית לא יאמר תנו לי מה שהשביחו בני את הנכסי' וכן הם לא יאמרו תנו לנו מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו אכלו לאמצע ומה שהשביחו השביחו לאמצע ומדלא תני הכי גבי אשה ש"מ דמיירי בשאינה יורשת ואפ"ה אין [לה] שבח כלל ואפי' הי' כח לבעל להוציא שכר אשתו ה"מ במקום שנהגו נשים לעשות מלאכה שיכול לכופה למעשה ידיה אבל באלו המקומות לא נהגו ושנינו בתוספתא מקום שלא נהגו לעשות אין יכול לכופה וכיון שאין יכול לכופה א"כ תטרח בחנם אם תרצה. ועוד יש טעם אחר לזכות האשה כיון שתובעת מזונותיה כל [מה] שתפסה יכולה לעכב אפי' כמה וכמה כדאמ' בפ' אלמנה בכתו' (צ"ו ע"א) מעשה בכלתו של ר' שבתאי שתפסה דיסקיא מלאה מעות לכתובתה ולא הי' כח ביד חכמי' להוציאה מידה משמע שדבר גדול היה שם. ואמרי' בירושלמי פ' אלמנה (ה"ב) תני אלמנה שתפסה אלף זוז אין מוציאי' מידה ומסיק דאפי' [הוי] מה שבידך לא אמרי' ואע"פ שה"ג ור"ח פסקו שתפיסה לאח מיתה לא מהניא נראה דברי הריב"ן שפי' לפני רש"י דמהניא דאי מחיים מיירי [היכי] אמר רבינא לא אמרן אלא למזוני אבל לכתו' מפקי' מינה וקאמר נמי הכי אמרי' משמי' דרבא כותיך הא אמר רא גופי' משמי' דר"נ פ' הכותב (כתובות פ"ד ע"ב) והוא שתפסה מחיים ומשמע דקאי בין אכתובה בין אבע"ח. ועוד תנן פ' האשה שנפלו (כתובות פ' ע"ב) [גבי שומרת יבם] הניח פירות תלושי' קדמה היא זכתה ולא פליג עליה ר"ע ואע"ג דהיא תפסה לאחר מיתה ופר"ת כמחיים חשיבי דכיון דלא אמר [אלא] בשעת שבועה [דטעמא] דר"ע לפי שכולן צריכי' שבועה ואין היורשים צריכים שבועה ומחיים וכן בחיי היבם [לאו] שעת שבועה היא ומטעם זה נמי דין הוא שתועיל תפיסה למזונות אפי' לאחר מיתה דקיי"ל כמ"ד למזוני לא בעי' שבועה ומודה ר"ע היכא דלא בעי שבועה דינתן [לכושל] שבהם וסוגי' דהתם כרבא ולא כמר בר רב אשי דאמר לכתו' נמי [מהני] תפיסה ואפי' לדברי האומר דאין תפיסה מועלת במטלטלי לאחר [מיתה] אפשר דה"מ בימי חכמי התלמוד דכתו' לא גבי' ממטלטלי אבל עכשיו שתקנו הגאונים דמטלטלי משתעבדי לכתו' למה לא תועיל תפיסה לכתו' ולמזונות הא ב"ד מוציאים מידם להגבות מזונותיה וכתובתה הלכך כל מה שתפסה אפי' [טובא] תפסה ועוד דאשה זאת מוחזקת מחיים דאי משום שנעשית אפטרופ' בחיי בעלה ואמרי' גבי ההיא אתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי פרק הכותב (כתובות פ"ה ע"א) אית לך סהדי דתבעתינהו ולא יהבו ניהלי' כו' עד א"כ תפיסה לאחר מיתה הוא לא דמי דהתם פקדון הוי אבל כאן מעצמה נתמנית והיא היתה מושלת עליו ולא הי' מושל עליה ולא הי' בו כח להשיא בנותיו מאשה אחרת מאותם ממון כי היא היתה גברת ומה שעושה הוא שיעשה ואין לך תפיסה מחיים גדולה מזו. ולענין מה שתובעת מזונות ממה שנשאר מבעלה השני אין נראה להאמינה על מה שבידה לומר של פלוני הם לענין [שתטול מזונות משר נכסיו]. שמשון בר' אברהם.
354
שנ״הוזאת השיב ר"י אחיו.
355
שנ״ושיט. אשר כתבת' אלופי ראובן אפוטרופיס כו' וזיכת האלמנה דנאמנת לומר על מעות שבידה של פלוני הם יה זיכה ויפה חייב אבל מתך דבריו ניכר שעשיר גדול היה אותו האיש וא"א שלא היו אונות ושטרות יוצאות על שמו וגם חותמות כתובי' על שמו וגם בלא חותמות יודעי' השכנים למי עיקר משא ומתן היה אם לו אם לה והא פשיטא דאותם היוצאים על [ידו] דשלו הם דיש לתלות ולומר דשלו הריוח ואינה נאמנת לומר שהכל הוציא ואפי' בלא חותמות ושטרות אך ידוע לשכנים מקצת החובות שנעשו על ידו או כולם ביוצאים על שמו השיבנא ליה וראוי לגזור על השכנים להגיד דבר אמת ואם אין החובות ידועות אלא שיודעי' השכנים שעיקר משא ומתן היה שלו לעשות בו כל חפצו כל זמן שהיה קיים והאשה טוענת שהכל שלה [כדין] מרומה השבי' ליה וראוי הדיין להסתלק ממנו עד שיתבררו הדברים. ומה שכתבת' עוד דאע"ג דתנן האשה שהשביחה [שביחה] לאמצע ולא יזכה בעלה בכחצי השבח שמוחלת לבניה שכר טרחה יפה פירוש לפום ריהטא דלא מבעי' אצל בניה אלא אפי' אצל בני הבעל כן הוא מדפ' פ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ד ע"א) אשה מאי עבידת' ומוקי לה באשה יורשת משמע דאם אינה יורשת אם היא נזונת פשיטא דאין לה כלום בשבח של מעשה ידיה דשלהם ואם אינה ניזונת כגון שתבעה כתו' ב"ד מ"מ אין לה בשבח שמוחלת להם שכר טרחה אלא נוטלת כתו' והולכת לה והכי משמע בתוספתא דמי שמת בההוא שהבאת' אשה שהיתה משכרת וכו' משמע דאין גובה כלל מדלא קתני גובה לאמצע כדקתני בתר הכי גבי אחי' שהשביחו נכסים. ומיהו היה נראה דאינה מוחלת שכר טרחה כלל אפי' אצל בניה דלא מצינו מחילה אלא אצל אחי' דתנן בהן השביחו לאמצע וכן בשותפי' בתוספתא או באשה דדמיא לאחי' ושותפי' כל זמן שלא חלקו ומחלו אהדדי אבל אשה אצל בנים כיורדות בנכסי אחר דמיא ונוטלת שכר טרחה כדין יורדת שלא ברשות ובתוספתא אין ראוי לשנות לאמצע כיון דאין לה חלק בנכסים ובשדה שאינה עשויה ליטע אינה נוטלת אלא ביציאה אם השבח מרובה ואם היא עומדת ליטע פעמים לשליש פעמים לרביע או אם הם נכסים [שאין] להם אחריות כגון מעות לעיסקא אינו כ"א שכר מועט כיון שלא קבלה עליה אחריות ובהא משמע דאיירי בתוספתא וכן משמע ולא עוד וכו' דלא מבעי' בשבח שאין לה אלא אפי' כתו' אינה גובה מהן אע"פ שהשביח אם הם נכסי' שאין להם אחריות הלכך שכר טרחה נוטל. ומ"מ יפה פי' אחי דאין לבעל כלום דכל שאינה תובעת מן הבנים אלא בפי' אמרה כי בחנם עושה למה יטול הבעל דאפי' היה כח הבעל להוציא שכר אשתו היינו דוקא מקום שנהגו לעשות מלאכה כדפי' בתשובתו. אבל מה שכתב אחי שעושה אצל בעל יותר ממה שחייבהו חכמים וכל מה שמעדפת מן הראוי הוי שלה בשאין מעלה לה מעה כסף [לא] וזכר מעה כסף אלא במשליש אשתו אבל בהיותה אצלו והוא נותן לה כל צרכיה מה צריך יותר והלא כמה וכמה מעות יש כאן. וטעם שני שכתב אחי דכיון שתבעה מזונות דכל מה שתפסה יכולה לעכב אפי' כמה וכמה מההיא [ירושלמי דפ' אלמנה] א"כ לא שבקית חיי לכל [בריה] וכל הנשים שהן גבירות ויש להן בנים [קטנים יקחו הכל ולא יתבעו לעולם כתובה ויתפשו הכל עבור מזונות וכן שאינן גבירות אם יש מטלטלי' גדולי' בתוך הבית] או כסף או זהב יקחו הכל [מיורשים] אלא יש ללמוד פירוש דהא מלתא דקאמר התם א"ל ר' יוסי לר' בא מכיון שהיא עתידה לשבע אמרי' לה חוי מה שבידך וא"כ גם כאן שלקחה הכל ואין עתידה לשבע בסוף אמרי' לה חוי ומוציאי' מידה כל היותר ממזונות הראוי לי"ב חדש כי יותר אין ראוי לשאר בידה ממה שראוי למכור בפעם אחת בקרקעות ואהאי שיעורא אמרי' מה שתפסה תפסה ואלף זוז לאו דוקא א"נ בעשירה שראוי לכך בי"ב חדש א"נ מה שתפסה תפסה ראוי לומר אפי' יותר מי"ב חדש ובלבד שתפסה פחות מכדי כתובתה שסופה לשבע עוד על כתובתה אבל תפסה כדי כתו' שעדיין [צריכה] לשבע אבל [אי] לא ידעי' כמה [לא] ולכאורה אם היתה חוזרת ותובעת מזונות לאחר ימים [ואמרה] שכבר כלו לא היו מוכרי' קרקעות יתומים למזונות עד שתשבע כמה לקחה.
356
שנ״זשכ. על הטבועות בנהר שלא נמצאו עדיין נראי' הדברי' שאין הקרובי' נוהגי' ז' ול' כל זמן שמחזרין אחריהן ולא נמנעו מלבקשם דאמר בפ' בתרא דמועד קטן ירושלמי (הלכה ה') על ההוא דמודים חכמי' [לאבא] שאול כשחל שמיני שלו בשבת בערב הרגל שמותר לגלח בע"ש ופריך א"א פירוש דאם שמיני שלו [חל] בשבת א"כ נקבר בשבת ומשני [תפתר] שגררתו חיה ונתיאשו מלבקשו דתנן אימתי מונין לו משנתיאשו מלבקשו והאי עובדא דטבעו בנהר יש תורת אנינות על הקרובי' ואסורי' לאכול בשר ולשתות יין כל זמן שלא נתיאשו דכיון דלא נתיאשו הו"ל כמתו מוטל לפניו דעליו לקברו [דבפ'] מי שמתו (י"ח ע"א) אמר רב אשי דכיון דעליו לקברו כמוטל לפניו דמי דכתי' ואקברה את מתי מלפני אטו ההיא שעתא קמי' הוי קיימא. ואם יש בקרובי' מקצת משתדלים לבקש ומקצת אין משתדלים לבקש כלל היה נראה לדמות הדבר [לההוא] דמועד קטן (כ"ב ע"א) א"ל רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי אהדריתו אפייכו [מבבא] דאבולא אתחילו מנו נמצאו דאלו מונין משיסתם הגולל ואלו מונין מכי אהדרי אפייה ווה"נ על המבקשים מוטל עליהם ועל שאינם מבקשי' לא הוטל עליהם ולא דמי [דהתם המת] לפניהם ומסרוהו דין הוא דכנקבר דמי לגביהו כדאמר בירושלמי (ברכות פ"ג הלכה א' ומו"ק פ' ואלו מגלחי' ה"ה) דמי שמתו מסור לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר לכתפים כנמסר לרבים ומיהו נשים הנשואות הקרובות יש לספק בהן דשמא אין חשובות כמוטל עליהן לקוברן כיון דרשות [בעליהם] עליהם.ואל יטעה אדם באבילות להקל להית כחיות לפי שנפלו במים שאין להם סוף דבאשת איש החמירו דוקא לתת עליה חומרא [במים שאין להם סוף] ואפי' בא"א גופא דוקא לכתחלה אבל נשאת לא תצא. ושלום שמשון ב"ר אברהם.
357
שנ״חשכא. תאיר עינינו על ראובן הבא לסמוך כותלו כנגד חלונותיו של שמעון מן הצד ועתה צריך להרחיק מלא רוחב החלון ופסקנו להרחיק ולמדוד החלון מבחוץ כל רוחב שקיפתו מבחוץ כדרך חלוני הדיוט כדאי' בחלוני הבית שקופים מבפנים א"כ השקיפה עשויה להכניס האורה ופסקנו להרחיק כנגד כל השקיפה ויש מרבותי' נחלקו ולא הצריכו למדוד מבחוץ אלא כמלא רוחב חלון עוביו מבפנים וראיי' מן האלפס דקאמר וכמה טפח וכן בהלכות פסוקות ורוצי' לומר לפ"ז דלא ירחיק אלא טפח.
358
שנ״טעל דבר השקיפה שנראה לכם שיש לראובן הבא לסמך מן הצד כותלו שיש להרחיק כמלא רוחב החלון [ושקיפתו כיון] דשקיפה צריכה לאורה כך דעת תלמידכם נוטה דא"צ להרחיק מן השקיפה אלא מן החלון דכל היכא דאם בא למחות אינו מוחה אין לו חזקה והכא אם שמעון היה לו חלון פתוח לחצרו של ראובן ולא הי' לו שקיפה ובא לאחר זמן לעשות חלונותיו שקופי' אין ראובן יכול לעכב עליו דדוקא תנן (ב"ב ס' ע"א) אחד לא יעשנו שנים קטן לא יעשנו גדול דמצי אמר בפתחא זוטא מצינו לאטצנועי אבל בשקיפה לא שייך האי טעמא [דליכא למימר דבשקיפה נמי שייך האי טעמא דמתוך] שהוא שוקף מבחוק רואה ברחוק לצדדין [יותר] דהא ליתא דלהא לא חשו רבנן תדע דא"כ אפי' בא להשקיפו מבפנים חבירו מעכב עליו דמתוך שהוא שוקף עומד מן הצד ורואה ברחוק יותר. ועוד לדבריכם אם בא להקליש כל החומה מבחוץ עד החלון חבירו יעכב עליו מה"ט אלא ודאי אינו יכול למחות השקיפה וכיון דאין יכול למחות אין לו חזקה כדאמר בחזקת הבתים (נ"ט ע"א) למעלה מד' אמות אין לו חזקה ואין יכול למחות דהא בהא תלי' וא"כ לא ירחיק מן החלון אלא כמלא רוחב החלון [ולא השקיפה]. ומה שדקדקתם מבחוץ מיירי דומיא דמכנגדם דמתני' [ב"ב פ"ב ע"א] [מה מכנגדם ד' אמות דהיינו מבחוץ ה"נ מלא רוחב מן הצד מיירי מן החלון מבחוץ דהיינו מן חור החלון ושקיפתו] מה דיוק הוא זה דמכנגדם אין לחלק בין חור החלון לשקיפה ואדרבא [דוק] לאידך גיסא מה שכנגדם אינו מרחיק אלא כנגד חור החלון דכל עובי החומה עד לחוץ חור החלון הוא [ה"נ מן הצד וק"ל. ועוד לפי פירושיכם ע"כ מתני' נמי מן הצד מרוח אחת כי נ"ל לפרש מדקתני שלא יאפיל ולא קתני שלא יציץ אלמא דא"צ להרחיק אלא שלא יאפיל [וכיון] דמוקמת מן הצד פשיטא דא"צ להרחיק ד' אמות דהואיל וכנגדו ממש סגי לי' בד' אמות א"כ מן הצד לא בעי כולי האי וכמה כמלא רוחב החלון כדי שלא יאפיל [והלא] מציץ אע"ג [דגבוה] ד' אמות מה יועיל הואיל ורחוק מן כותל החלון כמלא רוחב החלון ואם יעמוד לראש השני של כותל הנסמך יראה בחלון ומשני [בממדיר] את כותלו. ושכתבתם [כמלא רוחב החלון] כמה הוא טפח כן הוא שאין לו להרחיק מן החלון אלא טפח כשהוא בונה מן הצד וכן משמע מדברי הערוך בערך מדר' וז"ל א"ר זביד בממדיר את כותלו פי' לא אמר בטפח לחוד סגי אלא במשפע כותלו ויורד שיאן יכול לעמוד ומחליק ונופל עכ"ל הרי משמע שהרחקה לא הוי אלא טפח בין שהוא [חלון קטן] בין שהוא גדול. ומה שהקשה הר"ר שמואל על תי' ר"י גבי מכרן וקידש בדמיהן (קידושין נ"ח ע"ב) דהלוקח גמר לתנו במתנה [מאי פריך בגמרא אי מה קדש תופס את דמיו כו' הא טעמא משום דגמר לתנו במתנה] י"ל כיון דמפרש בפיו לשון מכר נגמר מקדש דאם פירוש בפיו שיתחלל על דמיו ובלבו לא היה כפיו שיתחלל דברים שבלב אינם דברים כדאמר פ"ג דשבועות (כ"ו ע"ב) ומקרא יליף. ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
359
ש״סועתה השיבנו.
360
שס״אשכב. אמרות אדוני טהורות לפקוח עינים עיורות להבין ולהורות וכו' ידידי חמודי הר' יצחק אל תדינני כזהוהי הלב של השבתיך על שאלתיך כי ידוע לחבירי שכתבתך בא לידי והנני משיבך לפי אומד הדעת שסברוני שהי' בכתבך שתמהת על שהייתי מצרף כל המצות כולן לסל אחר אפייתן בפסח ונוטל מאחת חלה וכתבת דר' אליעזר לא אמר חלה פ"ב משנה ד') הסל מצרפו אלא לחומרא בפחות מכשיעור לחייבו ע"י צירוף סל אבל לקולא לא דע לך מו' שבכל צרפת נוהגין כן וכן ספר התרומה פסק כן ויודע אני [שראית] דבריך באבי העזרי למה לא ראית מסקנא דמלתא כי בסוף דבריו כתב דודאי שרי לעשות כן. ומה [שכתב] תחלה דאין לעשות כך כדאמר פ' כשם (ל' ע"א) שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף וקשי' [ליה] מאי צריך להקיף ואמאי אין הכלי מצרפן לא קשה כלל כי הירושלמי (ספ"ב דחלה) מקשה אותם ומתרץ משום דאחת טמאה ואחת טהורה וכל דבר [שמקפיד] על תערובתו אין הכלי מצרפו אבל המנהג שאתה נוהג שאתה נוטל מכל עיסה ועיסה מעט ואתה עושה מכל החלות חררה אחת אין זה מנהג כשר כי מתוך שאתה משהה אותם הם באי' לידי חימוץ.
361
שס״בשכג. וששאלת על כהן העלה לדוכן אם החזן צריך לקרא כהנים אם לאו דבר שפוט הוא שא"צ [שאין] קורין כלום דפסקי' הלכתא כאביי בפ' אלו נאמרין (סוטה ל"ח ע"א) נקטי' לשנים קורא כהנים לאחד אינו קורא דכתי' אמור להם לשנים ולא לאחד.
362
שס״גשכד. וששאלת על מילה שלא בזמנה אם מותר למול בלילה נראה דאפי' מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום [דתני' יבמות ע"ב ע"א וע"ב) בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה אלא ביום] ואע"ג דר' אליעזר בר' שמעון פליג עלה יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד במסקנא מוקי [פלוגתיהו בוביום] דת"ק דריש [וביום] ואפי' מילה שלא בזמנה ור"א [בר"ש] לא דריש וי"ו [וקיי"ל כת"ק בהא דאפי' מאן דלא דריש וי"ו וי"ו] וי"ו וה"א דריש כדאמר בתר הכי ר' אלעזר בן פדת גבי והנותר והודה לו ר"י. ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
363
שס״דשכה. על אודות אשר הי' בין ראובן ושמעון ולוי הדרים בבית אחד וקנו ראובן ושמעון מציאה מגוי שהרויחו בו זקוק ולוי תקפם לדין וטען שגם הוא זכה בחלק שלישי לפי שהוא דר בבית עמהם וזכתה לו מציאה ועוד טען שגם הוא הי' מן הקונים שהיו באותו מעמד וראובן ושמעון כפרו שלא היה באותו מעמד וגם לא היה מן הקונים אמנם בדבר אחר היה מן הקונים ולא באותו חפץ שהרויחו בו זקוק. ונ"ל שאם לא התנו מתחלה שיהיו שותפי' בכל מיני מציאות באות לבית למכור אין ללוי חלק באותה מציאה אם כן שלא הי' אחד מן הקונים וצריכי' לשבע שלא הי' אחד מן הקונים ושלא היה באותו מעמד. ואם לוי היה באותו מעמד ואמר להם שותף אני יש לו חלק בו כדקיי"ל (ב"מ ה' ע"א) המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אע"ג דאמר רבא לא קנה חבירו הא אית ליה לרבא מגו דזכי לנפשיה ה"נ בנדון זה מגו דזכו ראובן ושמעון לנפשייהו זכו נמי ללוי ועוד הוי מסקנא דסוף מס' ביצה (ל"ט ע"ב) המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אע"ג דקיי"ל אם אמר לחבירו בא עמי כל מה שארויח אחלוק עמך ואפי' בקנין לא קנה דמה שאירש מאבא מכור לך ומה שתעלה במצודתי מכור לך לא אמר כלום דאין אדם מקנ דבר שלא בא לעולם (ב"מ ט"ז ע"א) הכא קני לוי אחרי שהתנו מתחלה לחלוק דזכתה לו חצרו הואיל והיה במעמד הקונים ואמר להיות שותף ועוד קיי"ל והכי אני רגיל לדין אע"ג דאין אדם מקנה שלב"ל מ"מ שותפי' שהתנו להיות שותפי' במציאות וברווחים תנאם קיים דכל אחד נעשה שכיר ופועל לחבירו כדאמר פ"ק דב"מ (י"ב ע"ב) כגון ששכרו ללקט מציאות ואמרי' נמי מציאת פועל לעצמו בד"א זמן שא"ל נכש עמי עדור עמי היום אבל אמר עשה עמי מלאכה מציאתו לבעה"ב. ומיהו אם לא התנו מתחלה לחלוק ברכל מיני רווחים לא קנה לוי. זה הכלל אם לא הי' מן הקונים וגם לא אמר להיות שותף אע"ג דקיי"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו בראה אותן רצין אחר המציאה דזכתה לו שדהו (ב"מ י"א ע"א) [הא] מוקמי' לה והוא שעומד בצד שדהו בחצר שאינה משתמרת לדעתו ואחרי שלא התנו מתחלה [כששכרו] הבית לחלוק בכל מיני רווחים לא קנה לוי אם לא עשה כאשר כתבתי לעיל. דכל הקודם במציאה זכה ולא יתן לחבירו ועוד דפסק ר"ת כר' אליעזר בן יעקב (נדרים ס"ה ע"ב) דהשותפי' שנדרו הנאה זה מזה מותרי' לכנוס לחצר ופר"י משום דין ברירה דהכי קיי"ל גם בנדון זה כל אחד קונה בחצרו דיש ברירה ומה שכתבת' דלוי [שכר] הבית מראובן ושמעון בזה לא גריע כחו ושלום מאיר ב"ב ז"ל.
364
שס״השכו. על אודות ראובן שקונה לשמעון בגד מן הגוי ושכח הגוי מקצת המעות זה שנתים שלא שאל נראה בעיני דיש לו לרשאובן להחזיר לשמעון כל המעות שנשארו בידו דודאי היכא דראובן הי' שולח את שמעון לקבל לו מעות מן הגוי וטעה הגוי בחשבן והוסיף [לו] בהא איכא פלוגתא דרבוותא והמה כתובים בתוס' פ' אלמנה (צ"ח ע"ב ד"ה אמר) אבל בנדון זה מאיזה טעם יקנה השליח הלא [כששמעון] נתן לו כל המעות ואמר תנם לגוי לא זכה בהן הגוי כל זמן שהמעות ביד [ראובן] דלא אמרי' תן כזכי אלא גבי ישראל אבל גבי גוי אפי' אם היה אומר זכה באותן מעות לגוי לא זכה בהן הגוי עד דאתי לידי' דהא אמרי' פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"א ע"ב) ופ"ק דב"מ (י' ע"ב) זכייה מתורת שליחות אתרבאי וגוי דלא אתי לכלל שליחות ל"ל זכייה כ"ש הכא דלא אמר אלא תן גרידא דלא זכה בהן וא"כ כל זמן שהמעות ביד ראובן הם ברשות שמעון ואם הגוי שכחן כיצד [הלה] עושה סחורה במעותיו של חבירו אלא מעות יחזרו לבעלים הראשונים שהרי לא נתכוין שמען לזכות המעות לראובן אלא לגוי ואם הגוי לא קנאה הדרי למרייהו דהאמר פ"ק דגיטין (י"ד ע"ב) הולך מנה לפלוני ובקשו ולא מצאו איכא למ"ד יחזרו למשלח ואיכא למ"ד יחזרו למי שנשתלחו לו אבל ליכא למ"ד יעכבם השליח כי לא נתכוין המשלח לזכות לו ועוד הא אמרי' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קט"ז ע"א) גבי רב ספרא אדעתא דארי' אפקרה אדעתי' דכ"ע לא אפקר' ה"נ הדבר ידוע אדעת' דליתבינהו לגוי יהבינהו ניהלי' ולא אדעת' שיעכבם לעצמו ולא מצי למימר אע"פ ששכחם הגוי אחזיר לו כי ע"ז נאמר למען ספות הרוה את הצמאה ולא בשביל קידוש השם כעובדא דשמעון בן שטח בירושלמי (פ"ב דב"מ) שאם היה רוצה שיתקדש השם שמים יתקדש בשלו ולא בשל אחרי' ושלום מאיר ב"ב זלה"ה.
365
שס״ושכז. וששאלת על ראובן שהיה חייב לשמעון ושמעון חייב לגוי ואמר לו שמעון מה שאתה חייב לי תן לגוי במעמד שלשתן ופטר הגוי את שמעון וסמך על ראובן ועתה רוצה ראובן לעכב המעות לגוי בחוב שגוי חייב לו וכתבת' שלא קנ הגוי דמע"ש לא שייך בגוי כדפר"ת ויחזור המעות [לשמעון] וק' למה יגזול שמעון את הגוי והלא גזל הגוי אסור. אגב חורפך לא שמת לבך להא דאמר בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ג ע"ב) אפי' למ"ד גזל [הגוי] אסור הפקעת הלואתו מותר ושכתבת שהגוי היה קובל עליך אלא שהיית נשמט ממנו אם לא היית יכול להשמט [שהיית צריך] ליתן לו בדיניהם והיית נותן לו היית פטור משמעון וכן פסק ר"ת ושלום מב"ב.
366
שס״זשכח. דין כחל שנמלח עם בשר סתמת דבריך ולא פירשת אם נאכל מחמת מלחו לאו רותח הוא והוי צונן וצונן מותר בהדחה ואפי' חתיכת חלב ואם אינו נאכל מחמת מלחו ויש ס' בהיתר כדי לבטלו מאי תבעי לך כל איסורי' שבתורה נמי שלא במינן בס' וכחל ובשר ב' מינים הם דבתר שמא אזלי' כרבא (ע"ז ס"ו ע"א) דלמא כשאין ס' בהיתר ואינו נאכל מחמת מלחו מבעי' לך הא נמי לא תבעי לך דסתם מליחת בשר בכלי מנוקב וכמו שמדם חברתה אינה נאסרת דכל זמן שזו פולטת זו פולטת וכשזו נחה זו נחה לענין כחל נמי כל זמן שהבשר פולט הדם הכחל פולט החלב וכשנח הבשר נח הכחל. וק"ו הוא דם דאו' אינה נאסר חלב שחוטה דרבנן אוסר בתמיה. וא"ת דם משריק שריק ונופל מעל החתיכה ואין אוסרו [אבל] חלב מיסרך סריך ונדבקת ואוסרת הא פסק [מרימה (חולי' קי"א ע"א)] הלכתא בין [כבדא בין כחלא] תותי בשרא שרי דאין הכחל והחלב שבה זב על הבשר [שלמעלה] עילוי בשרא בדיעבד שרי אע"פ שהדם והחלב זב על הבשר שתחתיו דדם משרק שריק ונופל וחלב אע"ג דחלב [סרוכי מיסרך אפ"ה כיון דחלב] שחוטה דרבנן הלכך אותה חתיכה שתחתיו ידיח ודיו. ועוד [דרותח] דקאמר שמואל (חולין צ"ז ע"ב) מליח כרותח כרותח דצלי קאמר וצלי הוא דאמר דיעבד שרי הלכך בין דבוק' בכסל שקורי' פלאנק בין תלוש ונמלח עמו אפי' אין נאכל מחמת מלחו שרי בדיעבד כדפסק [מרימר] הלכך משום חלב שחוטה שהיא מדרבנן מקלינן בדיעבד ויחתוך הכחל עם הכסל וידיח יפה ויבשל כל אחד ומותר. ואע"ג דלענין נצלו יחד לא בעי' הדחה מיהו היכא [דאפשר] יפה הוא שידיח והא דרב מרי (חולין קי"ב ע"ב) דאימלח ליה חתיכה דנבלה בהדי שחוטה אתא לקמי' דרבא א"ל הטמאים לסור צירן ורוטבן צירן הוא שמנונית דנבלה שהמלח מוציא ונבלע בשחוטה [ומשום] דנמלחן בכלי שאינו מנוקב לא היה אוסר דקיי"ל כל זמן שזו פולטת זו [פולטת] וכשזו נחה זו נחה והיינו דקפריך עלה ולפשוט מדשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח בלעו מן הדם כשמונחים בתוכו אחרי נוח מפליטת' ולהכי אסור ומשני אי מהתם הוי אמינא ה"מ דנאסרה השחוטה משום דם המונח בו שבולעת השחוטה אבל משום ציר של בלה לא תתסר קמ"ל דנאסר נמי משום ציר אם אחרי פלטת הדם הונחו יחד. א"נ מלחה רב מרי בכלי מנוקב ורבא מש"ה אסר לי' דציר חזק הוא ונבלע ואם היו צולין נבלה ושחוטה יחד הי' אוסר משום ציר ואע"ג דלא אסר ליה משום [דם] דמשרק שריק במליח נמי אע"ג דלא אסר לי' משום דם בכלי מנוקב משום ציר אסור אבל כחל שרי כדפי'. ומטבותי' דמר דברי דברים ומנזהותיה ולא כלום ופי' מלתא דשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח הכי הוא כל איסור והיתר שנאסרו יחד בבישול אם כבשן יחד הרי הוא [כבישול] ואם מלחן יחד הרי הוא הנצלן יחד. וגיד הנשה וכחל וכבד האוסר את הבשר [בבישול] אור נמי בכבישה למ"ד יש בגידין בנותן טעם אבל בצלי אין אוסר כדאמר בכבד וכחל עילוי בשרא בדיעבד שרי ובגיד הנשה אם אמר נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד במליחתה נמי לא אסרי אבל חלב דאוסר בצלי כדקאמר (חולי' צ"ז ע"א) שאני חלב דמפעפע אוסר נמי במליחה אם נמלח עם הבשר אם אין שם דם וכן חתיכה של נבלה שאוסרת משום ציר ומשום רוטב נ"ל דאוסרת בצלי דהציר והרוטב של נבלה מפעפעי' בכשרה וכיון דהכי הוא במליחה נמי אוסרת אם אין בה ששים לבטלו.
367
שס״חשכט. מעשה בא לפני בכחל יבש אחר שנמלח בכסליו בעת שמולחין בשר לייבש והיה הכחל דבוק לכסל ונחתך הכסל לחתיכות עם הכחל והיה מבושל ובשר אחר יבש עמו אך לא הי' ס' בבשר וברוטב חלקו חכמי' בין מניקה שיש בה חלב לשאין בה חלב ואסרו משום בישול אא"כ יבטל בס' ושאר בשר יבש שהי' בבית שלא נתבשל עמו התרתי כדפי' לעיל דחלב שחוטה דרבנן ומקילי' בה דיעבד בין בצלי בין במליחה שהיא כצלי. ועוד דאיכא למימר שמא זה הכסל שהכחל בו כשנמלח נתן בשולי הכלי והכחל למטה והכלי הי' מנוקב והחלב זב דרך הנקבים של דדי [הכחל] לשולי הכלי ולא נגע לבשר [וא"נ] נגע כגון שהיה בין החתיכות [ובלעו] החלב שיצא דלמא אותן החתיכות כבר נאכלו ואלו כשרות הן ואחזוקי איסור' לא מחזקי' [מספיקא] ועוד אפי' אמרי' מספיקא דין כלח על כל החתיכות הרי היה בכלי יותר מס' חתיכות ואפי' אם נתבשלו עמהם היו מבטלי' אותם וכ"ש במליחה שאינה כבישול אלא כצלי ומצינו בצלייה קולא מן הבישול כדאמ' לעיל כחלא עילוי בשרא בדיעבד שרי (חולי' קי"א ע"א) ואם נתבשל עם הבשר אוסר. וכן גיד הנשה אמרי' (שם צ"ו ע"ב) למ"ד יש בגידין בנו"ט ל"ש אלא בנתבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד אלמא אין אוסר לצלי וה"ה למליחה. אב"ן.
368
שס״טשל. לנסך נסיכים, להסך נסכים לשלחן מלכים, אני פחות שבערכים. אשר שאל אדוני [בשלשה] שאכלו וכל א' מודר לחבירו לבו ביום אם מצטרפי' לזימון דבר זה כתב רבינו יהודה זצ"ל ובעירוכין פי' לנו ר' שיש ללמוד משם (יירכין ד' ע"א) שאם יש ג' בני אדם שמודרים זה מזה שאע"ג שיכולי' [לישאל] על הנדרים השתא מיהו לא אתשלו עליהו עכ"ל ודמי' לתרומה אע"ג דאי בעי מתשיל עלה לא הוי מצטרף לזימון אי לאו משום דכהן בהדי [זר] מצי אכיל.
369
ש״עשלא. ואשר שאל אדוני על הנדיב שנותן מס בפני עצמו לשר ואינו נותן עם שאר הקהל אם הלוה מקצת מעותיו לאוהביו הדרים בעיר אם צריכי' לתן מס עם הקהל או דלמא כגון זה כופי' על מדת סדום דמצי למימר דבלא"ה אין מתרבה עין של הקהל בשבילי כי בלא"ה היה הנדיב נושא ונותן בו נ"ל כי חייב הלוה לתת מס ממנו ודמיא לנקי נדר ולנקי שבועה או נדר ושבועה אין לי עליך (כתו' פ"ו ע"ב) אין יכולי' להשביע' בל משביעי' את יורשי' ואת הבאים ברשותה כו' ועוד דלאו מדת סדום הוא דיש [לקהל טענה טובה דמצו למימר הנדיב לא הי' מלוה כל כספו אם לא הי' מלוה לך זה הכסף היה מניחו באוצר ולא היה מתרבה עין של הקהל בכסף זה ועכשיו שאתה מלוהו עין של הקהל מתרבה ויוסף השר לשאל יותר מבתחלה ועוד הרבה טענות יש להקהל לטעון ואין לי לפרש. וכן מנהג במלכותינו העשירי' שנותנים מס בלא הקהל ורוצים להלות מכספם לאחד מן הקהל צריך הלוה לתת מס מזה.
370
שע״אשלב. וששאל אדוני על שני שותפי' או ג' התובעי' מראובן אם יכול ראובן לכוף את השותפי' לטעון א' בשביל כולן או יאמרו השותפי' כל א' ממנו רוצה לטעון בשביל חלקו. ודאי נראה כדברי השותפי' גמרא או סברא. גמרא כמו שהבאתי מפ' שהיה נשוי (צ"ד ע"א) סברא דהיכא אשכחי' דדוחקי' לדיקנני לקח להן אפטרופוס היכא דאיהו גופי' מצי למטען ובעי למטען בהדי בעל דיני' מיהו אי טעין חד מן השותפי' דבר שהוא חוב לו ולחביריו נאמן כע"א לחייבו שבועה דאו' את חבירו ולפטור משבועה את ראובן אם יטילו עליו שבועה ואי טעני תרי שותפי חובתם מהימני לחייב חבריהם דקיי"ל פ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ"ג ע"א) דשותפי' מעידי' זה את זה היכא דלא נגעי בעדות נינהו.
371
שע״בשלג. אשר שאל אדוני אם שמעון הנתבע אמר מרצוני שישבו אוהבי אצלי כשאטעון עמכם שלא יסתתמו טענותי כי אתם הרבים או דלמא מצו השותפי' לומר לא מגלינ' טענותינו בפני אהביך דלמא מרמזי לך ברמיזויהו וקריצותיהו לטעון. נראה בעיני דשותפי' נמי אין להם לישב שם כולם כשאחד מחבריהם טוען עם היחיד ודאי טענותי' [דשמעון] טענה דקא מסתתמי טענתי' דשנים או שלשה יודעים להערים יותר מן האחד. ואיכא למיחש נמי לדידהו דלמא מרמזי אהדדי כשישמעו טענותיו של הנתבע ויערימו יותר מאלו היה אחד מהם לבדו טוען עמו ועוד דקמסתתמי טענתי' כדפי' דדמי עליה כאריא ארבא וכי מותר להרביץ אריא בב"ד כדי שיראהו הנתבע וידאג מלפניו ויסתתמו טענותיו ודבר פשוט דלא גרע מאחד לבוש איצטלא ואחד לבוש סמרטוט [שאומרי' לו] בוש כמותו או [הלבישו כמותך] (שבועות ל"א ע"א) וכן שלחו פזמייכו וחותו לדינא וחכמי התלמוד לא יכלו לכתוב ולברר כל הדברים הגורמים לסתום טענות הבע"ד אלא כתבו לנו קצת ותן לחכם ויחכם עוד בזה וכיו"ב יחושו הדיינם וכ"ש היכא דקא טעין איהו [בהדיא] דמסתתמי טענותי והדבר ידוע שהוא כך הלכך השותפי' יבררו להם אחד [שיטעון] בשביל כולם או כל א' יטעון בפני עצמו וילך לו ושוב יטעון השני וכן השלישי וקודם שיפסקו הדין יטענו כלם. ואם יש טורח לב"ד אחד לזכור כל הטענות יבררו ג' וד' ב"ד או ב"ד אחד בב' ימים או בג' ימים או יכתבו שטרי טענתם והא מלתא לא הוי אטרוחי ב"ד בכדי מטעמא דפרי' וראובן גם הוא אין ליקח קרוביו ואוהביו אצלו כשיטעון כדפרי' מה"ט.
372
שע״גשלד. וששאל אדוני [בשכ"מ] וז"ל שכ"מ שהודה כשתבעהו וצוה לפרוע נוהג כר"ת דפסק דכתו' אשה קודמת לגבות ממטלטלי או כדברי האלפס ושאר גאונים דפסקו דבע"ח קודם עכ"ל לא ידענא מנא לך דר"ת פליג על כל הגאונים אם במה שהקה בפ' הכותב (כתובות פ"ו ע"א תוס' ד"ה לאשה) על האי דאמימר האי מאן דאית [ליה עליה] כתו' אש הובע"ח ואית ליה ארעא ולא חזיא אלא לחד לבע"ח יהבינן לכתו' אשה לא יהבינ' ולעיל (פ"ד ע"א) גבי מי שמת והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים [אמרו] ינתנו לאשה משום חינא כיון דליכא למיחש לנעילת דלת גבי בע"ח דמשום מלתא דלא שכיח' לא שבק מהלואה אדוני יודע לך כי ר"ת אינו חולק בכלום בזה אל הגאונים שאם הי' חולק הי' התוס' כותבי' שהגאונים חלוקי' עליו כי הם ידעו כמו כן דברי הגאונים. אמנם דההוא דמי שמת והיה לו פקדון ביד אחרים דמייפי' כח האשה מבע"ח היינו בימיהם דלא תקנו לגבות לבע"ח ממטלטלי לאחר מיתה אע"ג דגבו מחיים מבינונית דקרקעי אע"ג דדינו בזיבורית מדאו' תקינו רבנן לגבות מבינונית משום נע"ד ולא חזי' במידי שתקינו רבנן לאחר מיתה לגבות מתקתא מידי דלא גבי' מדאו' והא דאמר ר"פ (ב"ב קע"ו ע"א) מע"פ גובה מן היורשי' שלא תנעול דלת הוי כמו שפי' האלפס דטעמא משום שעבודא דאו' ולא רצו לעקור הדבר כדעקרו מלקוחות משום נע"ד אוקמא אדאו' ואפי' אי משכחינן דייפו כחן מדרבנן אף לאחר מיתה מ"מ אשכחן באשה ייפוי כח אף לאחר מיתה טפי מבע"ח בפ' אלמנה (צז ע"א וע"ב) שמוכרת שלא בב"ד מה"ט וכן יורשיה וכהנה רבות בתלמוד. אבל בזה"ז כיון דתקינו רבנן סבוראי דבע"ח גובה ממטלטלי לאחר מיתה משום נע"ד משום דלא שכיח' לן מקרקעי כולי האי ואסמכתא עלייהו כמו אמקרקעי אי הכי מודה ר"תל לדברי הגאוני' דבע"ח קודם במטלטלי' כמו בימיהם ממקרקעי וליכא מאן דפליג. ושלום מאיר בר' ברוך ז"ל.
373
שע״דשלה. השיב על אשר טען ראובן לשמעון להשיב לו מעות שהפקיד בידו למחצית שכר וחייבת את שמעון להשיב יפה דנת יפה חייבת מפני גזרת [העיקול] אבל לא יפסיד [שמעון] בכך מגו [שלו] אם ישנו כי אע"פ שהחזיר מפני גזירת קדמונים שגזרו שלא יעקל אדם פקדון חבירו והלואתו בשביל תביעתו לא יפסיד בכך מגו שלו שהרי עשאוהו קדמונים כי ההוא [דחבל] דכינא דאשכבת' (ב"מ קט"ז ע"א) שחייבהו ב"ד להחזיר משום דברים העשויי' לעשות בהם אוכל נפש דכל שעתא עבר עליה כנזיר בבית הקברות ומ"מ קאמר רבא דיכול לטעון בם כדי דמיהן דלא הפסיד בכך מגו שלו שהי' יכול לומר מכרת לי. גם מה שחייבת שמעון שבועה שלא [לקח] מן העסקא ומן הריוח כלום מכח שותפי' שנשבעי' שלא בטענה גם זו פליאה בעיני שהרי הורגלו רבותינו להעמיד ממון על חזקתו לפטור [משבועה] אם לא יוכלו להוציא או להשביע בראי' ברורה דאוקי מלתא אחזק' ועיסקא לא ינהג אדם מנהג שותפי' שהרי חציה מלוה ובמלוה אין נשבעין בספק וחציה פקדון כדמוכח בהמוכר את הבית (ע' ע"ב) ופי' דמתני' בשבועות (מ"ה ע"א) אלו נשבעי' שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא השותפי' ששניהם עוסקי' בדבר ומורו התירא וסמכו אהדדי ואריסי' דמשתעבדי למרי' דארעא בלא שכר ומורו התירא תורא מדישיה קאכיל. ואפטרופוס ואשה הנושאת ונותנת בתוך הבית [ובן] הבית שמכניס ומוציא פועלים מכניס פירות ומוציא פירות ואין שכר ידוע על אלו דברי' מורו התירא אבל עסקא פקדון גמור וצריך שכר ידוע והו"לכשכיר יום או שכיר חדש או שכיר שנה כגון אומן או מקבלי קבולת ואע"ג דהקלו בשכרן כגון טובל בציר (ב"מ ס"ח ע"ב) מה בכך [דרבית דרבנן] הוא [ואקילו רבנן] גבי' אבל שכר ידוע ושם שומר שכר עליה והיה לו לשנות במשנה אלו נשבעי' שלא בטענה השותפי' וש"ש והאריסי' ובלשון משנה קרי לי' שמין להם למחצה כדמוכח באיזהו נשך (ס"ט ע"ב) וכל גומלי חסדים לא ישבעו שאל"כ אין לך [שיעבור] לחבירו חביתו ממקום למקום שלא תקנו רבנן שבועת ספק אלא למלתא [דשכיח] וליכא שכר קבוע ומתוך כך מורו התירא.
374
שע״השלו. ועל אשר שאלו רבותי אם תפיסת עיסקא כתפיסת עיזי דאכלו חושלא (ב"ב ל"ו ע"א) ודאי כן הוא אי ליכא שטר הואיל ויכול לומר החזרתיו לך אבל אי איכא שטר אין יכול לעכב [דנימא] מגו דנאנסו.
375
שע״ושלז. ומה שטען שמעון שקפץ ונשבע קודם שנתחייב אלו הי' חייב שבועה לא היה נפטר בכך שצריך לאחר מעשה ב"ד וקשה גזל הנאכל שמא אח"כ הרשיע וגזל ואכלו או אסיק זוזי או משתמיט אאיסקונדרא או כי קניא דרבא (שבועות כ"ט ע"א ונדרי' כ"ה ע"א) וההיא דקפצה ונשבעה שלא נהנית מכתובתה כלום דקאמר (גיטין ל"ה ע"א) ומודה בקופצת [ההיא] על דעת ב"ד נשבעה אבל התלמוד לא חש להאריך במלתא דלא צריכה ובע"כ כך השביע משה את ישראל.
376
שע״זשלח. והמחוייב שבועה ואמר נשבעתי בב"ד פלוני והלכו להם למדה"י נאמן דלא גרע מפרעתי דנאמן אבל שבועת היסת איכא דלא גרע מאין לך [בידי כלום] למאן דמחייב ליה שבועת היסת (שבועות מ' ע"ב) דטפי איכא דררא דממונא הכא מהתם ובהוחזק כפרן [נראי' דברי רבינו] מדברי רב האי שמפרש שכנגדו נשבע ונוטל מאי שנא מכפרן שאמר פרעתי שצרך לפרוע בעדים כפרן דנשבעתי נמי צריך לפרוע בעדים דאין זה דומה לההוא דאכל תרי מינייהו (ב"מ ה' ע"א) דההוא רועה גזלן הוא.
377
שע״חשלט. אשיבכם בני לונשטיין על התפוסים שנתפסו ויצאו ברחמי השם והשבאי הוצרך ליקח דמי אכילה ולא היה יכול ליקח יותר מפני ההגמון ממעגנץ ויש מהן רוצי' לתן האכילה כפי הנפשות ויש כפי השגת ממון. תשובה. כה"ג זיל בתר מנהג ומנהג פשוט הוא שהאכילה לפי הנפשות אף כי לא אכלו כולי האי אין תלוי' בזה כי כן מנהג שבאים לאכול אכילות גסות ויציאות מרובות וקונים מנעלים ודברי' קטנים של השבויים ואפי' לגוים תפוסים. ועוד סברא הוא כי אפי' שר או מלך תפוס פורע יציאות של אכילה אף צריך לצאת בחנם א"כ נראה בעיני דאין זה תלוי ברבוי ממון אך האכילה תלוי' בגוף הן עני הן עשיר. ועל השוחד ג' זקוקי' שניתן לפחה זהו פשיטא שצריך לפרוע כפי השגת ממון. אך מה שטוענת האשה שלא שאלה את פיה על הפשרה זו אינה טענה כי הדבר הי' נחוץ ולא הי' סבור שיצאו בחנם ועוד אומר אני אפי' אם היתה צועקת ואפי' אם היתה תפוסה יחידה ואמרה אל תתנו שוחד עבורי אם הי' לה מה לפרוע אין שומעי' לה אחרי שנמשלה לתוא מכמר שהן נתוני' בידי גוים וכ"ש שהיא לא צעקה ולא שאלו את פיה ועוד שהיתה תפוסה עם אחרי' ולא היו יכולי' להניח פשרתם עבורה והיא נצולה עמהם פשיטא שאין בדבריה ממש ואין לפקפק ושלום חיים בן אמ"ו הר' יחיאל חפץ זהב ז"ל.
378
שע״טשמ. על אודות האשה אשר מופקדים ביד בעלה ספרים משל אחרים והשאילם לשכנו והוא משכנם ונהרגו שניהם המשאיל והשואל בגזירת הקב"ה ועתה באים בעלי הספרים על אשת המשאיל הנפקד לפדות הספרים מממון בעלה והיא באה אל אשת השואל לומר תפדי אותם כי בעלך הוא משכנם כי כן פסקו רבותינו שבע"ח קודם לכתובה ויש לך בתים מאלו אגביה והשיב אפטרופוס של אשת השואל כי נתנה הקרקע לתינוק נכדה דמקבל [קטן] ולאו בר כפייה הוא ופסקנו שאין בטענה זו ממש דעדיין לא נשבעה [על כתובתה ובעח] קודם א"כ לא תוכל לגבות כתו' עד שיהא בע"ח מסולק א"כ [מתנה לאו מתנה] ולא נפול נכסי קמי יתמי בכה"ג שהספרים שמשכנם בחייו עדיין ביד הקדוש והוי כאלו חייב מודה [דטריף] מיתמי קטנים ואע"ג דמע"פ הוא קיי"ל כר"פ (ב"ב קע"ו ע"א) דגובה מן היתומי' וא"כ כל מה שימצאו משל אשת השואל הן ממקרקעי הן ממטלטלי יש להגבות לבעלי הספרים עד גמירא ושלום חיים בן אמ"ו הר"י ח"ז.
379
ש״פשמא. על אודות ראובן שתובע משמעון חותם שחציו שלי ששם שנינו כתוב בו והגוי רוצה לפשר עמי תמסור ביד הנאמן שיהיה לי יכולת עליו כמוך ושמעון משיב כך אירע שעכבנו נחלה אחת של בע"ח ובעוד שלא הייתי סרבן [הלכת וגרמת לי היזק שרצית] להוציא החוב מכחי באמרך [שלך] הוא לבד והוצרכתי להוציא יציאות שאחזור לדיני הראשון ובעוד שאינך מפציני מהפסד זה איני משיבך מאומה אחרי שציית דינא הייתי ועל כל [זה] גרמת לי היזק וראובן כופר ואמר כשראיתי [שכפרת] ואמרת אין לך בידי] מאומה הייתי מתיירא שתגבה שבח מאותה שעה [וקדמתי] העיכוב לי ולחבירי בסתם ולא עלה על דעתי לגרשך מחזקתך אך יראתי להזכיר שמך פן תכפרני בדין והייתי בא לידי הפסד בערכאות שלהם ועדיין אני אומר שהנשבעי' יקבלו על שבועתם שלא אמרתי דבר שיוכל להזיקך וגם אמרתי בקהל להבטיחך אם יבא לך שום הפסד שעלי לשלם שאפצה אותך מכל וכל ושמעון משיב הייתי ציית דינא ולמה לא [קבלת] עלי בדיני ישראל וראובן משיב נחוץ היה הענין ולא יכולתי לדחות הענין עד שהיינו מפורדי' זה מזה בדיני ישראל. ע"כ הטענות. נלענ"ד שהדין עם ראובן מכל צד כי תחלה עשה שמעון שלא כהוגן במה שלא הראה החותם בעת צורך ואפי' אם הי' לו תביעה אחרת לא ידעתי במה יכול לעכב אם היה טוען [אתה] נתת לי החוב בתביעה שלי ורציתי להיות נאמן במגו דאין לך בידי כלום אין זו טענה דקיי"ל אין אדם יכול לתן ולא למכור חובו ואפי' אם הלוה ישראל אך במעמד שלשתן וכ"ש גוים שפיהם דבר שוא וגם מעמ"ש לא שייך בגוי כמו שפר"ת בתשובתו ואף אם הי' רוצה שמעון לעכב החותם ולדחות ראובן בזה שלא הי' יכול להוציא החוב עד שיפרע תביעתו וזה רוצה להיות נאמן במגו נראה דאין זה טענה נדון זה דומה לדברים העשויי' להשאיל ולהשכיר דאין נאמן לטעון עד כדי דמיהן והכל לפי ראות הדיינים כמו שפסק ר"ת כ"ש וכ"ש בנדון זה היכא דשנים שותפי' בחוב ויש להם חותם אחד שאין יכולי' לחלקו לחצאין וצריכי' לתתן ביד אחד כמו שרגילים בכל יום ואין זה רגילות לתתו תמיד ביד נאמן שאין יכולין לטעון עליו שום תביעה אך הי' לו להוציא החותם מיד ואם הי' לו שום תביעה על ראובן היה לו לתובעו לדין הואיל וכן עשה ראובן בהיתירא שעכב הנחלה שלא יקבל שמעון השבח של אותו שנה ועוד נראה [דאין] דברי שמעון כנים בזה כי במה הי' יכול [ראובן] להוציאו מחזקתו הלא החותם הי' תחת יד שמעון ושם שמעון כתוב בחותם אין זה אלא תואנה שמבקש ועוד אחרי שהנשבעי' הודו בפני עדים שלא דבר ראובן שום דבר המזיק לשמעון אפי' שבועה אין ראובן חייב. בלא כל הני טעמים שכתבתי וכי אדם שטוען על חבירו [הלשנת] אותי ואין לו שום הוכחה יתחייב שבועה ח"ו אך כשיש הוכחה קצת שהפסיד במלשינות תקנו הקהלות שבועה שישבע לפני שחשדו שהלשינו נגדו כדי שיתבייש אך בנדון זה דליכא שום הוכחה ואדרבא הנשבעי' אומרי' שדברי ראובן כנים וגם מתוך הסברא שדבר כל הדברים להציל את שלו שלא שייך בזה שום שבועה על ראובן ועוד אף מסור גמור שחייב לשלם זהו מטעם דינא דגרמי וזהו מטעם קנס ומדרבנן דמן התורה פטור הוא ואחרי שמטעם קנס הוא ח"מ במקום שמתכוין להלשין חבירו אבל בכאן שכיון ראובן להציל את שלו ולא הי' יכול להמתין מדחיית ב"ד שלו אף אם בא הפסד לשמעון בזה אין חיוב ממון בזה לראובן ופטור בלא שבועה מכל טעמים אלו יש לשמעון [לתן] החותם מכח שניהם ביד שליש ואם יש לו שום תביעה שוב על ראובן ירד עמו לדין ועל מה שעכב החוב פטור אף בלא שבועה כמו כן והנראה בעיני כתבתי ושלום חיים בן אמ"ו הר"י ח"ז.
380
שפ״אשמב. על ר' מרדכי שפסק לתן י' ידנר לצדקה להזכיר נשמת אמו בריזבורק ושוב כשנודע לו שהיא בעצמה נתנה לצדקה להזכיר נשמתה חזר בו ואמר אלו הייתי יודע לא הייתי נודר נ"ל דאינו יכול לחזור בו דנדר בסתם בלא תנאי אף אם בלבו לא הי' כך דברי' שבלב אינם דברי' בכה"ג ויתן י' דינרי' להזכיר נשמתה.
381
שפ״בשמג. ומה ששאלת' אם יכול לחזור בו ולתנם במקום אחר גם זה אינו יכול כדאמרי' בירושלמי (פ' הזהב ה"ג) האומר אתן מנה לעני זה נעשה נדר וכן א"ל רב לחייא ברי' כי אמינא הב מידי לפלניא אי איניש מסכן הוא הב ליה מידי דנעשה נדר וכאשר נדר כן יעשה לעניי ריזבורק ולהם [יתן] ואע"ג דאמרי' בפ"ק דערכין (ו' ע"ב) ישראל שהתנדב נר או מנורה לביהכ"נ אסור לשנותה ומסיק ה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר ואמאי לא אמרי' נעאשה נדר ולא יוכל לשנות אומר אני דהתם נמי אין יכול לשנות וצריך ליתנו לאותו ביהכ"נ שנדר ואלא אחר שנתנה לביהכ"נ רשאי' בני אותה ביהכ"נ לשנותה לדבר מצוה ואפי' למצוה דפחית' מינה מדלא אסר אלא לדבר הרשות דאדעתא דידהו יהבה ודמי' להא דא"ר אשי פ"ק דב"ב (ט' ע"א) אנא אתנויי נמי לא צריכנא כל מאן דאתי אדעתא דידי קאתי ואע"ג דהתם הוי עביד כל מאי דבעי ומשמע אפי' לדבר הרשות קאמר איכא למימר דהתם איירי שנותני' סתם לכיס של צדקה והורגלו כך לתן ע"ד הרב אבל בנדון זה הדבר פשוט שאין רשאי לשנות אלא יתן לריזבורק ולא דמי להא דאמר התם בפ"ק דערכין (ו' ע"א) האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא לידי גבאי רשאי לשנותה כו' דהתם לא איירי לענין חזרה אלא לענין ללותך ולשלם לאחר זמן אחרת תחתיה אבל לחזור בו לגמרי לא וכן מוכח בפ"ק דערכין דהא דקאמר לדבר מצוה מותר לגמרי לשנותה היינו בני ביהכ"נ ולא הוא דקאמר (שם) שעזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנישתא דרב יהודא שניי' רחבה ואקפד רבה כו' אלמא דבשינוי בני ביהכ"נ איירי התם וכן מוכח בתוספתא פ"ק דב"ק האומר תנו ק' דינרי' לביהכ"נ יתנו ק' דינר לביהכ"נ הרגיל בה אלמא דאפי' מביהכ"נ לביהכ"נ אחר אין היורשי' יכולים לשנותה אע"פ שאמר לביהכ"נ סתם כיון דאיכא למימר דלביהכ"נ הרגיל בה נתכוין כ"ש היכא דאמר בהדי' שאין רשאי' לשנות ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
382
שפ״גשמד. ואשר שאלתם על שטר מתנה שהקנה מטלטלי' ולא הקנת' אגב מקרקעי דקדקתי בשטר כלו והשטר כשר והמתנה קיימת דדבר פשוט הוא דכל מידי מקני בחליפין לקיים כל דבר כתי' חוץ ממטבע ודבר שאינו כלי כגון חצי רמון וחצי אגוז והנך ודאי לא מקנו אלא אגב קרקע אבל בשאר מילי אין חילוק בין אקני אגב בין לא אקני אגב קרקע אבל לענין למגבי ממשעבדי [דוקא] היכא דשעבוד לו מטלטלי אגב מקרקעי כדאמרי פ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ"ד ע"ב) אקני לי' מטלטלי אגב מקרקעי גבי מקרקעי וגבי ממטלטלי.
383
שפ״דשמה. מה שנהגו כהנים כשאירע דבר בקרוביהם ושינו את מקומם שלא לשאת כפיהם כל זמן שאין יושבי' במקומן פר"י בר' יודא שלא מצא סמך בזה אלא [נהיגי כן] שכל העומד לברך ראוי שיהא שרוי בשמחה ובטוב לבב שכן מצינו ביצחק שאמר הביאה לי ציד ואכלה ואחר שאכל ושתה אמר לברכו והטעם הזה י"ל גם על פנוי שאינו עולה לדוכן שכל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה (יבמות מ"ב ע"ב) ומצוה להנהיג מדות הראשונים שכן מצינו בתלמוד ירושלמי (פ' האומנין ה"א) מנהג עוקר הלכה.
384
שפ״השמו. השיב ר' אין חובה על האדם להשאיל ספריו כמו שאינו חייב לתנם שהרי מקלקלו בכך ומותר להשכירו ונמצא מי שמודר הנאה מחבירו ומשאילו ספר מהנהו שכר שיכול לקבל עליו שמניחו בידו בחנם ללמוד בו ואסור ואם יש למודר חלק בו כמו למדיר לדידי דפסקי' הלכתא כראב"י (נדרי' מ"ה ע"ב) מטעם דיש ברירה אפי' בדאו' אין השותף יכול לאסור על חבירו חצר מלכנס אבל לפר"ת יכול לאסור שאין פוסק [כראב"י] אלא מטעם ויתור מותר [במודר] הנאה ומיהו אף לדיד י"ל שכמו שיכול לאסור תנור וכיריים וריחיים ולגדל תרנגולים בחצר לפי ששותף יכול לעכב באלו כמו כן יכול לאסור ללמוד בספר אא"כ יכול ללמוד גם האוסר עם הנאסר לדעתו ולהנאתו כמו שעושין ושלום יצחק.
385
שפ״ושמז. כתוב בירושלמי (נדרי' פ' קונם ה"א) נדר להתענות ושכח ואכל כזית אבד תעניתו ר' בא בשם ר' חנן והוא שאומר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים ר' אבא חסידא בשם ר' זירא הדא מטעמת אין בו משום ברכה ולא משום גזל ולא משום דמאי ולא משום הפסק תענית.
386
שפ״זשמח נדר להתענות ומצאו י"ט ושבתות א"צ חקירת חכם ולוקה. עוד כתב (ירושלמי תענית פ"ג הי"א ונדרי' פ"ח ה"א) כי אסור להתענות עד ו' שעות בשבת א"ר יוסי תני' אמה כך הי מתעני' וירדו להם גשמים קודם חצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו שכבר עבר רובו של יום וצ"ע שלא יקשה מההוא דפ"ב דביצה (ט"ו ע"ב) אין לו לאדם ביו"ט ושבת אלא אוכל ושותה או יושב ושונה דברי ר"א ורבי יהושע אומר חלקהו חציו לגבוה וחציו לכם ומשמע דהלכה כר"י דר"א שמותי הוא ע"כ מתעה עד ו' שעות ולא יוסיף.
387
שפ״חשמט. עוד כתב (ירושלמי פ"ק דתענית ה"ד) כי מותר לאכול עד שיאיר המזרח [דברי רבי רשב"ג] אומר עד קרות הגבר ישן ועמד אסור כשלא התנה ואם התנה מותר. מתנה ששכח אתמול ולא קבל בתפלת המנחה כבר שאל רבי לר"ת על א' שהתענה כמה תעניות ולא קבל אתמול אם הפסיד תעניותיו וענה כי יפה התענה ועוד אומר שאפי' לא עלתה בדעתו מאתמול להתענות עד שהחשיך ומשהחשיך עלתה בדעתו להתענות למחר מועלת התענית מיהו מזה צריך להזהר וגם לר"י נראה כיון דגמר בלבו מאתמול שיתענה חל נדרו אע"פ שלא הוציא [דבשבועה] אי לאו דכתי' לבטא בשפתים [גמר בלבו היה מועיל] וגבי נדר דכתי' נדיב לב כדאמר התם (שבועות כ"ו ע"ב) [מהני גמר בלב אע"פ שלא הוציא בשפתיו] הלכך תענית מעליותא [היא] דנדר של תענית הוי בכלל נדיב לב והא דצריך לקבלה בתפלת המנחה לכתחלה יש לעשות ולומר כן הריני למחר בתענית.
388
שפ״טשנ. בירושלמי דתענית (פ"ג הי"ב) ר' מפקיד לספריא אי [אתתא אתית] למשאל מנכון אמ' לה בכל מתעני' חוץ משבתות וי"ט ור"ח וחנוכה ופורים.
389
ש״צשנא. איש כלבבי הח"ר שניאור בקצרה אשיבך כי ר"ת כתב שמגילה יש לה כל דין ס"ת חוץ מדבר אחד שנקראת איגרת (מגילה י"ט ע"א) שאם הטיל בה ג' חוטיגידין כשרה אבל בכל שאר דברי' יש לה דין ס"ת למנין שיטין מ"ח כדאי' במס' סופרי' (פ"ב ה"ו) ורוחב העמוד כשיעור ג' למשפחותיכם ובין שיטה לשיטה כמלא שיטה ובין תיבה לתיבה כמלא אות. וכל אות ואות מוקפות גויל ושיעור [גליון] ג' אצבעות ולמטה ד' ובין כל דך ודף כמלא רחב ב' אצבעות וכל פרשיותיה סתומים ומניח בסופה כדי לגול עמוד ובראשה כדי לגול כל היקף המגילה וחטרת ח'תין כגון זה ח לא כדברי רש"י ור"ת ולתלות כרעיה דה"א כזה ה ושטענ"ז ג"ץ וזהו גו האותיות ט כפולה ופ כפולה י' כפופה בראשה מ'ם וסמ'ך סגורים ולמתלי כרעי' דק' כזה ק.
390
שצ״אשנב. וששאלת למה אין משכיבין ס"ת בארון כמו לוחות יפה שאלת ור"ת כתב בתשובה זה היה יותר טוב לעשות מטעם זה ועוד כתב אלו נזכרתי כשעשיתי ארון הרחבתיו ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
391
שצ״בשנג. בכורות פ' יש בכור (בכורות מ"ח ע"א) מי איכא מידי [דלדידיה] לא מצי תבע כה"ג אמרי' פ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ד ע"א) אמלתא אחריתא גבי ההוא דיינא דאחתי' למלוה לנכסי דלוה מקמי דלתבעי' ללוה סלקי' רב חנן בריה דרב ייבא דנכסי דאינש אינון ערבין ביה ותנן לא יפרע מן הערב תחלה אלמא דלכל מילי יהבי' לנכסי' דין ערב. מכאן יש ללמוד דאם ראובן הלוה מעות לשמעון ונעשה לו לוי ערב ואחר זמן טען שמעון פרעתי לראובן שלא בפני לוי וראובן אומר לא פרע ולוי אינו יודע דשמעון ישבע שפרע ויפטור וגם לוי הערב פטור דכי היכי דכשהלוה נשבע שוב לא יגבה מלוה מנכסיו אע"פ שיש להם [דין] ערב ה"נ כשלוה אומר שפרע נפטר הערב והאי דשקל ערב מעיקרא משום דאי משתדפי נכסי' דלוה שיפרע מלוה מן הערב וישועה תבא ותקרב.
392
שצ״גשנד. בקצרה אשיב הנראה בעיני לאהובי מיודעי אשר מעבר הלז מה שנתן האפוטרופ' חובות תמורות הערבונות לקח קרן ורבית [לא] קנו ראובן ושמעון החובות ואינם יכולי' לקח מן החובות [הרבית] העולה עליהן דאין יכול להקנות לחבירו חובות בשום ענין דאי בקנין האמר (ב"ב קמ"ח ע"א) שכ"מ שאמר תנו הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני משא"כ בבריא ואפי' בקנין אגב קרקע ליתא בבריא מדלא משכח לה בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ח ע"א) אלא הואיל ויורש יורשה או במעמד שלשתן אבל בענין אחר לא ובמע"ש נמי לא מצי להקנות חובו לחבירו דלא שייך בגוי כדפר"ת וא"כ כל הרבית העולה מן החובות כל היכא דאיתא של בעליו הוא ואסור לקח אותו אפי' יתרצה לתן להם למפרע ושלום מאיר ב"ב.
393
שצ״דשנה. מה אשיבכם רבותי, אין בי דעה ותבונה, ועוד הדבר לי כמו חלום ואיני יכול להבחין מתוך הכתבים תוכן הדברים מ"מ מה שאבי לפי דעתי אשיבכם. תחלה מה שישבו בדין הדוד עם בן אחותו זהו טעות גמור ובטל הדין ונשתקע ולא נאמר אם לפסוק הדין נתיישבו ואם לקבל [טענות] נתיישבו אז שמא יכול להיות שלא נתבטל הענין אך ננראה אחרי שקבלו השלישי עמהם דעתם להיות דיינים כי אם דעתם להיות מקבלים טענות בתרי סגי להו.
394
שצ״השנו. ועל האלמנה לפוסלה לשבועה לא יכלתי להבין במה רוציחם לפוסלה אם אין להם עדות ברורה שתפסה יותר מכדי כתובתה וכי מאומד [הדעת] יפסלו בן ברית לשבועה חלילה ואף [אם] יצא העדות שעברה על החרם כמו שפר"י אף בשבועת שוא ואף בחרם תקנת צבור שעברה נפסלת לא ידעתי דעת' בנידון זה ודאי חכמי' תקנו בחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אך לא תקנו היכא דאין שכנגדו יכול לשבע דחשוד משאיל"מ דא"ת כן לא שבקת חי לכל החשודים ולכל הגזלנים דלכ אדם יתבעם הון עתק ולא יוכלו לשבע ופרשי אינשי מספק שבועה ולא [מספק] ממונא דקיי"ל לא אמרי' מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועת' וכן פסק ר"י כדברי [בחשוד] לא אמרי' משאיל"מ ובנדון זה אין שכנגדה יכול לשבע [דמהיכי] יודעי' האמת והיושר אם לא מאומד דשמא נתנם הבעל לאחר [מחיים] או לא היה אמיד כל כך ואין יכולי' לשבע אך האשה תשבע ותטול או תגבה בלא שבועה ואף אם תפסה יותר מכדי כתו' ואין עדים בדבר ואומרת שהבעל נתנם לה במתנה נ"ל לענ"ד שהיא נאמנת בשבועה במגו דאי בעי אמרה אין בידי מותר [כתובה] בשבועה ואע"ג דקיי"ל (ב"ב קל"א ע"ב) הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופוס ואף האשה אצל בני הבעל שהיה לנו לומר לכבודה נתכוין ולא לאפטרופ' [כ"ש] בנדון זה שאין לו יורשים מ"מ נאמנת במגו שיכולה לומר נתנם לי במתנת בריא ובירר בהדי' שלא נתכוין לאפטרופ' אך למתנה גמורה. אך אם יש קול גמור שהאיש היה משופע ואמיד טפי מגיבוי כתו' ר"ת היה פוסק דלא אמרי' מגו במקום קלא והביא ראי' מעובדא דבר שרשום בחזקת הבתים (ל"ב ע"ב) ואע"ג [דאי] טעין לקוח בידי נאמן מ"מ אין נאמן לומר זוזי אחריני הוי לי בהדאי מגו דאי בעי אמר לקוח הוא דירא לטעון כך להכחיש הקול. מיהו לפר"ח אין ראי' משם לטעון כך להכחיש הקול. מיהו לפר"ח אין ראי' משם דפי' אחרי שיצא הקול בתוך ג' מודעי' דיתמי' הוי אין לך מחאה גדולה מזו ולא תוכל לטעון חזקה דאיבעי לך לאזהורי בשטרך לעולם ילפ"ז אין הטעם משום דמגו במקום קלא לא אמרי' מ"מ רוב פעמים אני דן כר"ת לפי ראות הענין דרגיל אני לומר דלא נאמר מגו אלא [היכא] שאותה טענה רשאי אדם לומר בלי גמגום ובלי בושת כמו טענה זאת שהוא טוען הא לאו הכי לא וכן מוכיח לשון ר"י בכמה מקומות ואחרי שיש פנים לכאן ולכאן אין להוציא ממון מחזקתו אך בקול גמור שדומה לודאי שהיה בידה יותר מכתובתה. ואם האשה טוענת שתפסה הכל למזונותיה ואין רוצה עתה לתבוע כתו' לפי שהלכה כאנשי] גליל ששמואל פסק כמותם (כתו' נ"ד ע"א) דהלכתא כותי' בדיני טענתה טענה דקיי"ל פ' אלמנה (צ"ו ע"א) אלמנה שתפסה אלף זוז אין מוציאי' אותה מידה א"ר יוסי בר' בון מכיון שתצטרך לבסוף לשבע אפי' הוי מה שבידך אין אומר לה ואע"פ שפי' ה"ג [דמיירי] בתפסה מחיים מיהו לא קיי"ל הכי אלא כדברי ריב"ן דמיירי אף בתפיסה לאחר מיתה ואף לדברי ה"ג נראה אחרי שתקנו הגאונים דכתו' ומזוני גבי' ממטלטלי מועלת אף לאחר מיתה שהרי ב"ד מוציאי' מהן להגבותה מזונותיה וכתובתה ואמת הוא שריצב"א חלוק עליו שאם תפסה יותר מכדי כתו' אחרי שקיי"ל אין מוכרין למזונות בפעם אחת מקרקעי יותר מכדי מזונות י"ב חדש אם תפסה יותר מכאן מוציאי' אותה מידה ודחה [הך] דירושלמי מיירי כשצריכה לשבע לבסוף כשתבא לגבות כתו' אך בנדון זה שגבתה הכל ולא [תבא] לידי שבועה לבסוף לא ומלשונו אין לי להאריך אך מי יכריע בין שני יסודי עולם להוציא ממון מחזקתו ולפי ראות הדייני' עושה אם הי' בא לפני אם הי' הבעל שונא היורשי' אז דנין אותו לפי ראות עיניהם ורבותינו יעשו הטוב בעיניהם ודעתי כתבתי ושלום חיים בן אמ"ו הר"י ח"ז.
395
שצ״ושנז. השיב ר' אם ימסור לו חבירו טענותיו בפני עדים וימנהו במקומו יכול לעשות כן וכן מנהג וכעין זה יש בירושלמי פ' כהן גדול ניחא [דן דנין אותו] וימנה אנטלר פי' של אנטלר ממונה על טענותיו ומשני שנפלה עליו שבועה ואנטלר אינו יכול לשבע ועל השבועה הוא בעצמו צריך לבא אלמא אדם יכול למסור טענותיו לחבירו ושלום יצחק ב"ר שמואל.
396
שצ״זשנח. על מטבע שנפסל פירש"י (ב"ק צ"ז ע"א) שאם הלוהו סתם מה שהלוהו משלם לו והרבה דקדקתי בדבר [וכתוב בתוס' ב"ק] ומ"מ לא נחלקתי על פי רבי' ואעפ"כ הי' פוסק ר"ת כשנפסל מטבע שלנו דינא דמלכותא דינא וכמו שתיקן השלטון הייפרי"ש הפורע לאלתר ישלם רביע והפורע לאחר שנה ישלם הכל כך היו היהודי' ביניהם דנים ע"פ ר"ת גם בשם רבי' שמואל הי' אומר ר"ת שכך הי' דן ואם כתוב בשטר שיש לו עליו כך וכך ליטר' טובים יוצאים בהוצאה נראה שצריך לתן מטבע היוצא ואם לא הוסיפו עליו כפי האמור בהלכה דהוסיפו עליו.
397
שצ״חשנט. בני הקהל שאתם מלוים בעירם יכולי' לעכב עליכם בלא יומא דשוקא אם אותו המקום אינו של שר שלכם אבל ביומא דשוקא אין יכולי' לעכב. ואם אינם יכולי' לעכב נ"ל שיוכלו לכוף על מעשרותיהם ועל המס. ועל התקנות לא אשיב עד שאדע מה הן התקנות אבל מצוה [על האדם] לשמוע דברי חבירו ולנהוג זה עם זה אהבה וריעות.
398
שצ״טשס. השיב ר' על הלואת ישראל מישראל על משכון של גוי בדידי הוי עובדא שפעם אחת הי' לר"ת משכון מגוי והוצרך למעות ונתן המשכון בידי ללות ממני המעות עליו ויהא החוב שלי ואמרתי אליו היאך אני מותר ברבית הגוי אשר לוה ממך וחייב לך הרבית ואתה לוה ממני על משכונו וענה לי אני מוכר לך כל המשכון ולא תענה לי עוד ממנו ולא אתחייב לך המעות ואתה לא תחייב לי המשכון בענין זה עשה לי רבינו.
399
ת׳שסא. כשר"ח ב' ימים מונין לגיטין ולכתובות מיום שני וכן לשאר שטרות כדרך שמונין לענין תעניות שהשני עיקר.
400
ת״אשסב. בשר יבש שלא נזהר במליחתו וכן גבינה מותר לאוכלם בפסח דאפי' למ"ד (פסחי' ל' ע"א) חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור דמשמע שאסור במשהו ה"מ אי איתא בעיני' דקנסי' לי' משום דעבר עליה [בבל] יראה ובל ימצא אבל ע"י תערובות כי הכא שלא נעשה שימור בבשר ואיכא למיחוש שמא נמלח בדבר שיש בו חמץ אפ"ה אינו אסור אלא בנותן טעם.
401
ת״בשסג. מותר לשא יין בקופה בב' גוים אפי' אין ישראל מסייע דאי שפכו מיני' אין בכך כלום שמה שנשאר סמוך לקופה מותר ואותו שנפל על הקרקע לא חיישי' בכך אלא שנוטף עליו ולא הוי חבור לאותו שבכלי והאי שנפל אינו יין נסך דאין דרך ניסוך לע"ז בכך אלא בכלי אבל מה שנפל חוץ לקופה אם נפל בכלי אסור לשתותו.
402
ת״גשסד. טהור מליח וטמא תפל מותר (חולי' קי"ג ע"א) מכאן נראה שא"צ להגעיל דפוסי גבינות הגוי כשישראל רוצה למלוח בתוכו גבינות אפי' מליחה מרובה שאין נאכל מחמת מולחו ואם מפני שנותנים רוב מלח בגבינות יעלה על דעתך לומר שמחמת רוב המלח פלט הדפוס זהו תימה לומר שהעץ יפלוט ע"י המליחה גם מעשים בכל יום שהמלח מונח [בקערה] של בשר או של חלב ומולחי' בו בין בשר בין גבינה וגם הכלי שהמלח בו אין [מוצאין בו שום] לחלוחית [ומשום לחלוחית] שמתלחלח הכלי מחמת גבינה [לא] ילוט יותר ואין ידוע למה נהגו להגעיל דפוסי הגוים לשון ר'.
403
ת״דשסה. אמר ר' שאסור למלוח בני מעיי' כגון הדורא דכנתא ובני מעיים עם שאר בשר כיון דלא פלטי בלעי דהוי כמו דגים שפולטי' מהרה [ומיהו י"ל] לפי פי' דדם משרק שריק [מותר] ודוקא דגים דרפו קרמייהו [אסורי'] וכן לפי טעם שפי' שפולטו בשר ציר אפי' כשאין דם אבל דגים ממהרי' לפלוט גם צירם מותר.
404
ת״השסו. רבי אין חושש לבדוק אחר שום יהודי באיסור והיתר והוא דלא נחשד [דישראל] קדושים הם.
405
ת״ושסז. ראיתי שצוה רבי להגעיל סכין של גוים בתוך הקדירה ואמר לתן בה מים רבים מכדי איסור מן הסכין כדי לבטלו בס' שלא יצטרך שוב להגעיל הקדירה דהא דאין מבטלי' איסור לכתחלה ה"מ לאוכלו אבל כה"ג מבטלין.
406
ת״זשסח. בית הנדלק בשבת אמר רבי דמותר להציל כל דבר כל זמן שלא [הגיעה הדליקה] בביתו דלא אסרו אלא כשהדליקה בביתו משום דאי שרית ליה אתי לכבויי אבל כל זמן שאין בביתו ליכא למיחש.
407
ת״חשסט. כך מנהג בכל הקהלות [דין תורה] שאין אדם יכול לפטור עצמו מן המס ביציאתו מן העיר אחר שנתחייב במס וגם אם אין שום מנהג נראה בעיני דין תורה כששאל המלך המס אפי' שערי דכדא משתעבדי [למלך] ומלך אמר מאן דלא יהיב כרגא לשתעבד למאן דיהיב כרגא (ב"ב נ"ה ע"א) ואפי' יברח קודם גבייה הרי נשתעבד כבר למלך [ובפ'] הגוזל בתרא (קי"ג ע"ב) [אמרי' האי] מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא ובר מתא אבר מתא [מיעבט] נראה דאפי' ברח [מקצתן] דין הוא לגבת מן הנמצאים והם יחזרו על חבריהם מטעם שפי' שכל מה שנתחייב למלך לפרעו לבסוף [נתחייב כבר לפרוע את המס] משעה שנתחייב [למלך ומכח התנאי] שהתנה המלצר לגבות באחרית שנה אין לפטרו לפי שלא התנה עם המלך ואפי' התנה המלך לא הי' בדעתו אלא על הנשארי' שהם בידו לכופן מאחר שעומדי' בארצו. ואם מחמת שעשה לו חותם על קצבתו יאמר בע"ד [כי] אין כאן דינא דמלכותא אין זאת כי אע"פ [שיש קצבה] ביד המלכות להכביד בשעת מלחמה לצורך אכסניא וכן לשאר צרכי' גדולים.
408
ת״טשע. גם על כתובה שאבדה אני כותב לך בקוצר דקיי"ל כרבי יוחנן (ב"מ י"ז ע"ב) דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום [דאלמוה רבנן] למעשה ב"ד שלא להאמין את הטוען פרעתי אפי' בשאין שטר ותשבע ותטול מנה ומאתים ואין לחוש שמא נפרעה ואין לחוש שמא הטמינה ויצטרך זה לשמור שוברו מן העכברים יותר משאם [נקרע] כתו' שיש לחוש פעמים [שמא] תמצא עדי הינומא או עדי נישואין ותוציא הכתובה ותגבה על ידה דהא קיי"ל (ב"ב קע"א ע"ב) כותבי' שובר ולכל יראי השם אהיה חבר ושלום יצחק בר' שמואל.
409
ת״ישעא. שאלו את ר' על יהודי שהלך לכפר מהלך יום א' ואמר שיחזור בו ביום ולא בא כי נהרג ביער אבל לא ראו אותו ולא הכירוהו כי שמטהו הכלבים אבל [אומרי'] שיודעי' שה הוא שמכירי' כליו מכיון שמעו שיהודי אחד נהרג וגם אשתו שבעלה הי' כגון שיש לו שומא והשיב ר' אע"פ שיודעי' שאותו הי' כיון שאין עדים שראהו גם שום גוי לא מסיח לפי תומו שנהרג פלוני שראהו כשנהרג [פלא מהני] וגם כליו [אין סימן] כדדאמר (יבמות ק"כ ע"ב) כליו חיישי' לשאלה אבל עפ"י [השומא] שאשתו אומרת יש לסמוך עליה ולהתירה כי כמו שנאמנת לומר מת בעלה גם נאמנת על זה.
410
תי״אשעב. יש לתמוה כיון דקיי"ל קדש מפקיע מידי שעבוד (גטין מ' ע"ב ושאר דוכתי) א"כ כל אדם יפקיע נסיו מבעח שיקדיש אותם בקונם על מלוה שלא יוכל ליהנות מהם כמו [ככר] זה עליך קונם הוא מעל לפיכך אין לו פדיון (נדרים ל"ה ע"א) והלוה לא יפסיד ולא יאסור נכסיו זה [אלא] על מלוה שיאמר כל נכסי עליך קונם וי"ל דאלמוה רבנן לשעבוד דבע"ח דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל שלא תוכל האשה להפקיע מעשה ידיה ע"י קונם פ' אע"פ.
411
תי״בשעג. שאלו את ר"ת על יין נסך מעט שהיה בקנקן וערבהו בחבית שלם יין כשר והיו בה ה' מודיאות יין והשיב אם ע"י נצוק נתערב מותר דנצוק אינו חבור ואם היה מים [בחבית] כדי לבטל מעט היין שהי' בקנקן אפי' נתערב בתוכו בלא נצוק מותר וכן הורגלתי בעירו לערב ג' כדים מים או ב' לכל חבית וחבית כדי להתיר ע"י סלק את מינו [כמי שאינו] ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ואע"פ שפסקתי סתם יינן [מין במינו] בס' ופי' בפסחים (ל' ע"א תוס' ד"ה אמר) לא סמכתי להתיר לא לי ולא לאחרים אך אם הפסד מרובה יותר מדאי התורה חסה על ממונם של ישראל ואני לא אחוס ולא אורה בו להתיר. ושלום יעקב בר' מאיר.
412
תי״גשעד. תניא בתוספתא (ע"ז פרק ה') פת שאפאה גוי בלא מעמד ישראל וגבינה שהעמיד גוי בלא מעמד ישראל אסור משמע דאם במעמד ישראל אע"ג דלא עבד בה ישראל מידי שריא ותימא דהתם נמי תניא פת שאפאה ישראל אע"פ שהגוי כו' אלמא בעי' דליעביד בי' ישראל מעשה וצ"ל דרישא לאו דוקא ומהכא שמעי' שצריך שישים הישראל הקיבה לתוך החלב ואם גוי משים נ"ל אע"פ שישראל עומד על גביו ואפי' הקיבה כשרה אסורה.
413
תי״דשעה. כספים אין להם שמירה אלא בקרקע (ב"מ מ"ב ע"א) בירושלמי (פ' המפקיד ה"ז) קאמר נתנו במקום שהיה רגיל לתן את שלו [אם הי'] מקום ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב.
414
תי״השעו. מצות חליצה שואלים ליבם אם הוא גדול שבאחים ואם הוא אח מן האב ועדות שהוא אחיו ועדות מן הנשים לאשה שיש לה ריבוי שערות ואז לא חיישי' לאילונית ואם הי' לה בנים מאיש אחר א"צ לבודקה קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקראה. קוראה, כמו אששה [שרוצה] להקים זרע למת ומקוננת לפני הדייני' אליו ואל יהי בעלה כמת בלי זכר. והוא אומר לא חפצתי לקחתה אם יהי' כמת איני חושש אז תחלוץ רגלו להיות לו סימן שעכשיו יתאבל על אחיו כיון שאין רוצה להקים לו שם הרי הוא כמת ובטל מן העולם ואח"כ רוקקת להודיע לכל שלא בשביל יופיו רצתה להנשא לו אך בשביל להקים לו זרע לבעלה שהרי כרוק נחשב בעיניה ואמרה ככה יעשה והולך יחף כמנהג אבל על שלא רצ להקים שם לאחיו ואז יעשו לו בשת ויקראו לו חלוץ הנעל ג' פעמים.
415
תי״ושעז. נעשה כזורק אבן לטיט (ע"ז ל"ג ע"א) מכאן מתיר ר' לתת יין נסך בדיו ולכתוב בו אפי' לכתחלה כי מתקלקל ובטל הטעם ובכל מקום שמתקלקל טעמא אינו אוסר ולא קרי' ביה נהנה מן האיסור ועוד דאין ניסוך בזה"ז דגוים שבחו"ל לאו עובדי ע"ז הן.
416
תי״זשעח. ועל הכתמים לבנים [שהנשים] מוצאות הי' הר' שמשון מטרוייש אוסר אותה לבעלה מטעם דשמא בשעה שיצאו אדומי' היו ועוד דלא ידעי' מהו וכמימי בשר צלי (נדה י"ט ע"א) ואני הכותב שאלי מן הר' משה והר' יצחק אחיו והתירו בלי גמגום.
417
תי״חשעט. אומר הי' הקדוש ה"ר שלמה מטרוייש דתרנגולת מלוחה בפסח או צלוייה ונמצאת חטה בתוכה סגי בקליפה דהא שמואל דאמר (פסחים כ"ט ע"ב) כל איסורי' שבתורה במשהו כע"ז [מודה] דגיד הנשה סגי בקליפה כי נצלה ואין לומר [דאין] בגידין בנותן טעם דלדברי המשנה אמר שמואל (חולין צו ע"ב) ל"ש אלא נתבשל אבל נצלה קולף ואוכל כו' אבל בספר התרומה חולק עליו בצלי.
418
תי״טשפ. פסק רבי' שמשון מפליזא [חזקה] שליח עושה שליחתו דהלכה כרב ששת דקאמר הכי (ערובין ל"ב ע"א) בין בדברי תורה בין בדרי סופרים וראייתו מהא בסדר תנאים ואמוראים הלכתא כר"נ בדינא וכר"ש באיסורא והכא איסורא הוא ודוקא היכא שיכול לבא לידי תקלה אם לא יעשה שליחתו אבל היכא דלא אתי לידי תקלה אפי' אם לא יעשה שליחתו אז אפי' ר"ש [מודה] דאין חזקת שליח עושה שליחתו.
419
ת״כשפא. כי מורה להו רב לתלמידיו מורה להו כר"מ דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל וכו' (חולין ט"ו ע"א) מכאן קשה לפרש"י במס' ביצה באין צדין (ביצה כ"ד ע"ב) גוי שהביא דורון לישראל ביו"ט ראשון אם במינו מחובר לקרקע אסור ולערב בכדי שיעשו ופי' הטעם שלא יהנה ממלאכת יו"ט ומאותו טעם פסק לשם דלערב מותר הדורון בכדי שיעשו ממ"נ אם היום חול ולמחר קודש מותר בילה ואם היום קודש ולמחר חול מותר בליל שני בכדי שיעשו אבל ר"ת חולק ופסק דאפי' ביום שני אסור והטעם אינו משום מוקצה כפי' רש"י אלא משום שלא יאמר לגוי לתולשם ביו"ט לפיכך גוי שהביא דורון לישראל ביו"ט אם יש במינו במחובר אסור עד מוצאי יו"ט ובכדי שיעשו וכן עמא דבר.
420
תכ״אשפב. לא ידעתי מה אשיב שולחי דבר על התשובה שמעבר. על שמעון שטען על ראובן שבא לגור בישובו והוצרך לפנות ישובו והפסיד בזה כ"ה ליט' הפי' לא הבנתי וכי אין זה מעשים בכל יום במקום שאין חרם של ישוב שאדם בא לגור בישוב חבירו שלא ברשות ואף לכתחלה מותר ואין בו דין עני המהפך בחררה לפר"ת (קדושי' נ"ט ע"א) ומזה אין להאריך.
421
תכ״בשפג. ועל שמעון שאחז בגרונו ושלף סכינו עליו ואמר ארוץ גולגלתך לא ידעתי מה אשיב אמת הוא שנבלה גדולה עשה ואין דנין דיני קנסות וחבלות בזה"ז ובכל קהלה וקהלה נוהגי' לעשות תקנה גדולה וגדר לפי הענין ואם יש שום קנס בקהלה שאותו ישוב [שבו] נעשה הנבלה גרור אחריה יש לקנסו כמנהג הקהלה. אך דעו שכל רובתי' שוי' בזה שהמגביה ידו על חבירו נקרא רשע ופסול לעדות ולשבועה עד שיעשה תשובה הנכרת לרבים והמגביה ידו אע"פ שלא הכהו כ"ש תפס בגרונו והרים אגרופו עליו ורוצה לדקרו בסכין ואם היה במקומינו היינו מלקים אותו. ומה שטען ראובן ששמעון גרם עם השופט שלא היה רשאי לכנוס לעיר והזיק לו ה' זהו' זהו דין מסור אם יש עדים שמסרו וכמה הפסיד הי' חייב לשלם לו. ואם אין עדים בדבר היה צריך לשבע בפני השופט שלא מסרו אך בנדון זה הייתי פוסל שמעון בעסק מחלוקת זה וישבע שכנגדו ויטול אחרי שרבותינו פסלוהו לכל דבר. ומה ששמעון טוען שראובן גורם עם השופט שאין רשאי לכנוס בעיר וראובן כופר ואמר שע"י מעשה אירע כמ"ש מעבר ישבע ראובן בפני השופט שכדבריו הוא ויפטור. ועל שכר השליח פסק ר"י שעל שניהם לתן בשוה. ושלום בן אמ"ו הר"י ח"ז.
422
תכ״גשפד. ועוד דן שמעון שטען על ראובן שהכיתני ואין עדי' בדבר וראובן משיב להד"ם [פטורפ] בלא שבועה כי אין שבועה זו רמוזה לא במשנה ולא בריתא כי אין אנו מוצאין שום שבועה כה"ג אלא היכא דאיכא דררא דממונא ועוד כי ר"ת פסק בכל מקום שאחד טוען על חבירו לקחת ממנו רבית מיד ליד [והלה] טוען להד"ם פטור בלא שבועה דלא שביקהתירא ואכיל איסורא ה"ג מושבע ועומד מהר סיני הוא שלא להכות חבירו ותו לא מידי. ועוד ראי' כי אין מטילי' שבועה על אדם כי אם במקום שאם היה מודה חייב לכך רמינן שבועה עליה כי היכי דלודי אבל בנדון זה אפי' הי' מודה שהכה חבירו מה הי' חייב לו הלא אין דנין דיני קנסות בבבל ואפי' אם הי' קנס בעיר מי שמכה את חבירו זה הקנס אינו חייב למוכה אבל נראה שאם תקנו שיהא הקנס למוכה יכול להיות שחייבהו שבועה.
423
תכ״דשפה. מלמד שחלה ד' חדשים או ג' אם שכרו לקיץ או לחורף לבד וחלה מיעוט שכירתו נראה דאין חייב להשלים אלא נותני' לו שכרו משלם מדאמר (קדושי' י"ז ע"א) גבי ע"ע המנכר וחלה ג' ועבד ג' אין חייב להשלים אע"פ שגופו קנוי לו למעשה ידיו [לרבי] ולבריתא דמסייע ליה (קדושי' ט"ז ע"א) ומתני' נמי (שם י"ד ע"ב) לא פליגא דאיכא למימר מלתא דאיתא בע"כ קתני שטר שחרור דילתא בע"כ לא קתני ואפ"ה כשעבד חצי זמנו או רובו אין חייב להשלים כ"ש שכיר שאין משתעבד כל כך שנקל בו קולא זו וידו על העליונה [ובלא] כ"ש שכיר מה לי עבד יום אחד מה לי עבד חצי שנה מה לי עבד לג' שנים ואי משום דהאי שכיר והאי נמכר ובמכירה דוקא הוי [האי] דינא ולא בשכירות חדא דהא [נמי] שכיר קרי' רחמנא כדפר' בקדושין (ט"ו ע"א) גבי לו ולא ליורשיו אמאי שכיר קרי' מה שכיר פעולתו ליורשיו [אף האי נמי ליורשי' משמע דפשיטא ליה לתלמודא דכי הדדי נינהו ועוד] האי נמי נמכר [הוא] כדאמ' פ' הזדהב (מ"ו ע"ב) גבי' אונאה דשכירות נמי מכירה הוא וקרי לי' ממכר [ליומיה].
424
תכ״השפו. ומה"ט נמי אין אדם מחוייב להשתכר לפרנסת אשתו דכי היכי דדרשי' ונמכר בגנבתו ולא בזממו פ"ק דקידושין (י"ח ע"א) ה"נ [דרשי'] ולא באשתו וכ"ש אם חלה התינוק שירויח המלמד אך יעמיד לו אחר כיו"ב או יתן לו כל שכרו ואין לומר שיתן לו כפועל בטל דלאוכלוסי דמחוזא מדמי' לה דאמר בפ' [האומנין ע"ז ע"א)] דאי לא עבדי חלשי.
425
תכ״ושפז. ולענין מלמד החוזר בו יש מדמין אותו לדבר האבד דלכ"ע שוכר עליהן או מטען בין לרבנן בין לר' דוסא [בריש האומנין ע"ז ע"ב] וטעם משום דאמר רבא פ' לא יחפור (בבא בתרא כ"א ע"ב) האי שתלא וטבחא ואומנא ומקרי דרדקי כמותרי' ועומדי' דמו ומסלקי' להו בלא אתרייתא כללא דמלתא כל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד הוא אלמא חשוב לת"ת כדבר האבוד כשאינו לומד כדין גם זה דבר אבוד הוא כשחוזר ואינו מוצא מלמד אחר ומתבטל. ואינו ראי' מהתם אלא כשמלמדו בשיבוש דשבשתא כיון דעל על ואפי' מאן דלית ליה מיהו בההיא שעתא מתבטל והוי פסידא דלא הדר אבל חוזר בו אינו נחשב פסידא דל הדר אך נראה ראי' להיות דבר האבוד מהא דכתי' אם תעזבני יום יומים אעזבך שאם נתבטל יום אחד התורה מתרחקת במדת ריחוקו יום א' דהיינו יומים בין שניהם. אך אם ימצא אחד בפחות יכול להכניסו תחתיו ובעה"ב יתן לו כל שכירותיו לבד מה שצריך להוציא לתן למלמד שני הנכנס תחתיו וכן פרש"י פ' האומנין. שמשון בר' אברהם.
426
תכ״ז(מצפנת פענח פסק הלכה כאשר תמצא שם).
427
תכ״חשפח. דין על ראובן ששכר בית משמעון לב' שנים והקדים ונתן לו השכר של ב' שנים ובתוך אותן ב' שנים ברחו היהודי' מן העיר מפני פיקוח נפשם וברח גם הוא והניח הבית ריקם ואח"כ חזרו וגם הוא חזר ורוצה שישלם לו שמעון מה שהיה חוץ מביתו ושמעון משיב ביתיהיה לפניך ואתה [ברחת] ואיני משלם לך נראה בעיני טענת ראובן טענה ברורה לפי שמכת מדינה היא אעפ"כ יחלוקו ההפסד שמעון ינכה לראובן חצי מה ששהה חוץ מביתו ושאר חציו ישלם לו לפי ששמא יהודי אחר שלא נגזר עליו היה שוכר הבית שהרי מיעוט הקהל נשאר ולא הי' נפסד כלום [וכיון] דאיכא לספוקי יחלוקו.
428
תכ״טשפט. ראובן תקף את שמעון לדין וראובן טען ושמעון השיב ונתחייב שמעון שבועה וכשבא להשביעו פייסהו קרובי' למחול השבועה ונתרצה ראובן ומחל ואמר יהי כדבריכם ואח"כ בא ראובן בעקיפין עד שתפס משלו ואמר מחילתי אינה מחילה כי לא אמרתי מחול וגם לא הקנתי לך קנין. ודאי אין לו לראובן כלל על שמעון מכל אותה תביעה לא שבועה ולא פרעון שכבר יצא מב"ד זכאי דפרעון ושבועה שחייבוהו מחל לו ומחל לך לא צריך קנין שכיון שב"ד דברו עמו הרי הוא כמפרש ומחילה לא בעי קנין.
429
ת״לשצ. ראובן שטען לשמעון ספר השאלתי לך ללמוד בו ושמעון אומר לא כי אלא משכנת בידי אינו נאמן דדברים העשויי' להשאיל ולהשכיר הוא ואינו נאמן [לומר] לקוח הוא בידי וכשם שאין נאמן [לומר] לקוחים הם בידי כך אין נאמן לומר משכון הם בידי ודוקא שהספר לפנינו ומכירי' בו עדים שהוא של ראובן שאין שמעון יכול לכפור בו אבל אם אינו בפנינו ואין מכירין אותו מתוך שיכול לומר להד"ם שיש לך ספר בידי כי אמר לקוח או ממושכן בידי נאמן.
430
תל״אשצא. דין גוי שהביא משכון לראובן ללות עליו ליטר' ולא היה לו וקבל המשכון מיד הגוי והלך אצל שמעון ומשכנו לו בשם גוי ברבית ולזמן ארוך כשבאו לראובן מעות פדאו משמעון ונתן לו הקרן והרבית שקצץ עמו [בשם] הגוי ואמר הגוי נתן לי המעות [ומערים] שנתן לו המעות קודם שפדאו הגוי לפי שסובר מוטב שארויח אני ולא שמעון חבירי ולא יהו מעותי בטלים כה"ג מותר ואין בו איסור רבית ואע"ג דאמר אין שליחות לגוי לישראל יש שליחות וראובן נעשה שלוחו של שמעון והלוה לו מעותיו לגוי על משכנו וקנאו לצורך שמעון ושמעון יקנה המשכון ולא ראובן וראובן אינו לא לוה ולא מלוה אלא שליח ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. וראובן שפדאו למשכון של גוי מיד שמעון ממעות שלו אינו אלא כקונה משכון זה מיד שמעון שהרי קנוי היה לשמעון [כמה] שאמרנו. וה"ה נמי ישראל הלוה מעות מן הגוי לצורך ישראל חבירו שמותר לאותו ישראל שהוא שליח בו מהם לקבל הרבית מיד ישראל ולתנהו לגוי מה"ט נמי דאע"ג דלגוי אין שליחות לישראל יש שליחות ואותו שקבל המעות מיד הגוי לצורך חבירו אינו לא לוה ולא מלוה אלא שלוחו של ישראל זכה בהם [מיד הגוי] לצורך חבירו וישראל המשלח הוא הלוה ולא [השליח] והיכא אמרי' אין שליחות לגוי בההוא דאיזהו נשך (ע"א ע"ב) דקתני ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל חבירו ואמר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אור דהתם כשזכה ישראל הראשון במעות מתחלה מיד הגוי לצורך עצמו זכה בהן הרי הן שלו ועכשיו הוא מלוה לישראל מעות שלו ומקבל ממנו רבית ואפי' אם מקבלו לצורך הגוי ואפי' בפני הגוי והגוי א"ל קבל לי רביתי מיד ישראל אסור אבל ודאי מנהג רמאות נג בו ראובן בשמעון שהוציא המשכון מידו וראי' שבמתחלה על דעת בן הלוה על ידו שיהא המשכון בידו עד שיפדנו הגוי ויקח כל הרבית.
431
תל״ב(דיני מחילה).
432
תל״גשצב. בין מחילת ממון בין מחילת שבועה בפני ב"ד לא בעי קנין [והא] דאמרי' מחילה בב"ד הויא מחילה היינו [דוקא] היכא דלא טעה כגון ממון שיודע ודאי שאין לו עדים עליו או ממון ודאי שיש לו עדים או שטר ואעפ"כ מחל לו התם ודאי הוי מחילה אבל היכא דסבר דאין לו עדים ומחל ואח"כ מצא עדים התם מחילה בטעות הוא דאלו הוי ידע שיש לו עדים לא הוי מחל ולא משום דלא הוי בקנין אלא אפי' הוי בקנין קנין בטעות הוא ולא כלום הוא אבל מחל שלא בב"ד זימני' בעי' קנין זימני' לא בעי' קנין והוא נחלק לב' דרכים דאם מחל לחבירו חוב שיש לו עליו בין בשטר בין בע"פ מדעתו ומרצונו בלא פשרנים לא בעי קנין דאמר שמואל (ב"ק פ"ט ע"א והרבה דוכתי) המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול והא מחילה בלא קנין היא דאי בקנין לא מצי מחיל שכבר הקנה ללוקח ומסר לו השטר וגם כתב לו שטר עליו אלמא בלא קנין הוי מחילה וכ"ש אם לא מכרו לאחר דמצי מחיל אבל המוחל ע"י פשרנים ודאי אותה מחילה צריכה קנין שלא יתבענו עוד דאי לא מצי אמר משטה הייתי בכם מפני שהפצירו בי למחול ולא הייתי יכול להשמט מכם ומבקשתיכם ואמרתי דברים כדי לדחותם מעלי א"נ אי פשרה היא מצי אמר אני אמרתי בלבי לקבל מיד מה שנתן לי והשאר אתבענו בב"ד דהא לאו בב"ד השתא קיימי ואוכל עוד לתובעו המותר ע"פ ב"ד הלכך צריך קנין שלא יתבענו עוד ועל זה פסקו חכמי' (סנהדרין ו' ע"א) פשרה צריכה קנין אבל בב"ד לא מצי אמר משטה אני הייתי בכם דאין אדם משטה בב"ד לומר לדכחותם נתכותני דע"פ דבריו הוא נדון בין לזכות בין לחובה וגם אין יכול לומר אחזור ואגבה המותר בב"ד אחר דכיון שיצא מב"ד זכאי שוב אין ב"ד אחר נזקקי' לו. והלכתא [דמחילה] גמורה לא בעי קנין ופשרה דצריכה קנין ה"מ בפני שנים דלא אלימי לאפקועי ממונא בלא קנין אבל בפני שלשה דאלימי לאפקועי ממונא בלא קנין לא בעי קנין וכ"ש דבמעמד טובי העיר דלא בעי קנין אם עושים שום פשרה.
433
תל״דשצג. ראובן שהביא מערופיא שלו לשמעון ואמר הלוה למערופיא שלי בכך וכך ריבית לשבוע באמנה וכל מה שיבא לך הפסד בדבר עלי לשלם לך ולא הקנה לו בקנין ובתנאי הזה הלוה שמעון המנה למערופיא של ראובן לסוף פרע הגוי המנה וכבר עלה לרבית רביע כסף והרבית לא פרע. נראה בעיני שאותו קבלה שקיבל ראובן לשלם ההפסד קבלה גמורה היא מדין ערב שהרי על אמונתו הלוהו ונעשה ערב בשעת מתן מעות ופסיק הלכתא בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ו ע"ב).
434
תל״השצד. ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין וה"מ בקרן שנתחייב ראובן לשמעון אם לא פרעו הגוי חייב לשלם אבל רבית אינו חייב לשלם לו ולא מפני שאסור דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה אלא מה שפטור מן הרבית מפני שלא נתחייב באחריותו על ידו ולא עוד אלא אפי' אם קבל ראובן בידו מעותיו של שמעון להלותם לגוי ברבית ופשע ולא הלוה אותם אלא הניחם בקופסא ולאחר זמן החזירם לו בעין אינו חייב לשלם לו הריוח שהיה יכול להרויח במעותיו ואין יכול לומר לו אלו [לא] היה מעותי בטלים אצלך הלותים ברבית מפני דשמא לא נזדמן לו להלותם ברבית.
435
תל״ושצה. ראובן שטען לשמעון ספר חומש היה לי והייתי קורא אותו למכור מפני [דוחקי] והי' שוה ג' זקוקי' וכן הייתי קורהו ללוקחים ויש שהיה נותן לי ב' זקוקי' ויש שהי' נותן לי ב' זקוקי' וחצי עבורו ונודע לך [ואמרת] ללוקחי' אל תקנהו אינו שוה כל כך עד כי [הסיבות] לבם מקנותו [ונדרת] נדר לחתני להיות סרסור בינינו למוכרו לך ולא רצית לתן עבורו אך זוקו וזה הי' לפני הפסח ודחוק הייתי בצרכי הפסח ואמרתי בלבי לקבל המעות בתורת הלואה ולמסור לך הספר בתורת משכון עד שיהיה לי מעות ואפדנו וכאשר עשית לי כן עשיתי לך ואוניתיך וראי' לדברי שלא מכרתי לך שהרי לא הקניתי לך הספר בקנין ועל כל זאת תן הספר לפנינו וראו אם נתאוניתי ודונו פי מה שתראו ושמעון השיב בפני עדים מכרת לי במכירה גמורה ועל אומרך [שהסבותי] לב הלוקחים ח"ו יבא אחד ויאמר כדבריך ואתנה ע"פ ב"ד כאשר יאמרו. ואמרנו לראובן דבריך סותרים זה את זה אתה אמרת שלא מכרת הספר ואח"כ אתה אומר נתאניתי והשיב שתיהן אני טוען שאם תדונו שהמכירה מכירה אני טוען מטעם אונאה והביא שמעון שני עדים והעידו נקרינו לבית ראובן להיות עדי' במכירת חומש שמכר ראובן לשמעון ומכרו לו בפנינו וראינו שנתן לו ליטר' של פשיטי' דמי הספר ונתן לו החומש בפנינו ומשכו [לממכרו] וגם נאות ראובן להקנותו בקנין וכשהלכנו לביתו של ראובן לקנות מאשתו תחלה בין כך ובין כך שכחנו ולא קנינו. דעתי נוטה שהמכירה מכירה גמורה אע"פ שלא קנו מידו שיכון שנתן לו דמי הספר ומשכו דמשיכה היא עיקר קניי' במטלטלי' דתנן (קדושי' כ"ו ע"א) נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה דכתי' ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך וגו' דבר הנקנה מיד ליד והא דבעי' קנין לספרים או למטלטלי' היינו דליתנהו בידי' ההוא שעתא דלקנהו במשיכה התם ודאי בעי לאקנוייהו אגב קרקע דתנן (שם) נכסי' שאין להם אחריות נקני' עם נכסי' וכו' ופסקי' הלכתא אגב וקני בעי' צבורין לא בעי' אבל כי אתניהו בעינייהו הבידי' דמצי הקונה [למשוך] הויא משיכה עיקר ומה שטען לא קבלתי המעות בתורת מכירה אלא בהלואה ונתתי לו הספר למשכון כיון דלא פי' לקונה איני [מוכר] אלא מקבלו בהלואה וגם לא גילה לעדי' הוי דברים שבלב ואינם דברי' דלא הוי קבלה למה שבלבו אלא למה [שאמר] לשמעון. ועל האונאה שטוען אין כאן אונאה שכיון שהיה יודע שויו של ספר כאשר טען [בעצמו] שיש לוקחים שיקנהו [ביותר] ואוזיל לגבי דהאי ומכרו לו מפני דחקו ודאי אחיל דתנן (ב"מ נ"א ע"א) ר' יהודה אומר תגר אין לו אונאה ופריך משום דתגר הוא אין לו אונאה רב נחמן [אמר] בתגר ספסר שנינו מ"ט מידע ידע כמה שוי' ואחולי אחיל גביה והאי דזבנתה הכי דלמא אתרמי ליה זבינתא אחריתא והשתא מיהו בעי הדר ביה. ה"נ ראובן שידע שויו של ספר זה ומכרו בפחות מפני דחקו ודאי אחיל. ועל אומרו כי הסבות לב הלוקחים מקנותו והפסידו לא מצינו בזה שמתחייב ואפי' אם כדברי ראובן י"ל שעצה טובה המליכ' שאינו נרא בעיניו [הספר שויו יותר מזקוק ולפיכך גם הוא לא נתן בו כי אם זקוק ואפי' לתקנת עצמו המליכם היה להזהר במה שאמרו] חכמים הוי זהיר במי שיועצך לפי דרכו וכן פי' רב האי גאון בשער הבינה שלו בשער ל"ה וצור ישראל יצילנו מעונש הדין.
436
תל״זשצו. ראובן שבא אצל שמעון במרחשון והיו נותנים מאה מדות של שיפון [בז' זקוקים] ואמר לו בכמה תתן לי ק' מדות של שיפון בתמוז ואמר שמעון בי' זקוקי' ויאות ראובן והניח מקצת משכנות ביד נאמן עם התבואה שמכר לו לתן לו י' זקוקי' בתמוז בין תוקיר התבואה בין תיזול ושמעון הקנה לו התבואה לתת לו בתמוז בין תיזול בין תוקיר. דעתי נוטה שהוא אגר נטר ואסור ואמר רב נחמן (ב"מ ס"ג ע"ב) כללא דריביתא כל אגר נטר אסור דכי קץ לו דמים לתת י' זקוקי' בשעה שנותני' אותו בז' אסור וא"ת והרי לא משך ראובן את התבואה לרשותו והוי כשיבא לתן לו י' זקוקי' כאלו קונה עכשיו התבואה אפי' תהיה התבואה בזול אין כאן אגר נטר שהרי עכשיו הוא נותן ונושא איברא ה"נ משך [דקנין] תחת משיכה היא דכשהכלי מושך כשהקנה בו הוי כאלו מושך כל התבואה ומה שהניח ביד שמעון למשכון הניח שלא האמינו דאנן סהדי דאלו בעי ראובן לזבונה מיד הוי מזבנה אם הי' משכון אחר מניח על דמיה הלכך הוי הקנייה מעכשיו דאגר נטר הוא. נ"ל כללא זה דוקא בכל מילי דאית ליה קצבה לדמיו שאם בא למכרו עכשיו לא הי' מוכרו אלא בדמים דכ"ע מזבני ובא אחר וקבלו ביותר מדמיו של עכשיו לתת דמים לאחר זמן אגר נטר הוא ואסור דאלו הו"ל זוזי השתא הוי שקיל כשער של עכשיו ומשום דל"ל זוזי שקיל ביותר ביוקר. אבל סחורה שיאן דמיה קצובים לתתה לכל אדם בשער אחד כגון מעיליהן ודומיהן שאין נמכרי' לפי השער אלא לפי מה שיעלה חן בעיני הלוקחים ואמר א' תתן לי בכך דמים עד זמן פלוני אפי' העלה בדמיהן לפי ראות עינים מותר ובלבד שלא יאמר אם מעכשיו [בכך] אם לאחר זמן בכך מפני שפעמים שדמים שזה יתן לו לאחר זמן היה לוקח עכשיו אם יבא אדם הצריך לה שהרי אין קצבה לדמים ופעמים שנותן כפלים בדמים הצריך להם. ונ"ל דמכאן סמכו הראשונים הולכי [דרך רוסיא] לקבל מעילי' וסחורה שאין דמים קצובים בהעלאת [דמים] עד לאחר זמן.
437
תל״חשצז. דין שנים או שלשה שהעידו ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה ואפי' הן מאה אר"י בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר ורבי אמר אפי' בד"מ בזמן שהוזקקו לעדות עדות' בטילה אר"י אמר שמואל הלכה ברבי יוסי דנתקיים בשאר ור"נ אמר הלכה כרבי אף בד"מ עדותן בטלה (מכות ו' ע"א) ואע"ג דהלכתא כשמואל בדיני ה"מ לגבי דרב אבל היכא דפליג ר"נ אדשמואל הלכה כר"נ שהי' קרוב אצל ריש גלותא דשכיחי דייני.
438
תל״טשצח. כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו (ב"ב קס"ז ע"א) פי' הבא לפני ב"ד ואמר כתבו גט לאשתי בין בעירו בין בעיר אחרת כותבין לו אע"פ שאינו מגרשה בפנינו לא חיישי' שמא יגרש בו אשת אדם אחר ובלבד שיהיו מעידים שם האיש בגט כלומר שיכתבו שמו ושם אשתו אבל אם כתבו לו [טופס] הגט והניחו חלק מקום שמו ומקום שם אשתו לא יעשו שמא יכתוב שם אדם אחר ושם [אשה אחרת] ויתננו לה.
439
ת״משצט. ההוא ערבא דיתמי שבא על יתומי' קטני' ותבע חוב שפרע למלוה חוב אביהם שנתערב ולא הודיעם ליתמי שפרע ותביעת ערב זה מע"פ שהרי שט"ח של מלוה כיון שפרע לו הערב נמחל שעבודו אמר ר"פ (ב"ב קע"ד ע"א) אין נזקקי' לנכסי יתומי' הללו לפרוע לערב זה מע"פ שיש לו עליהן לפי שפריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלא נטרי עד דגדלי יתמי וישתעי האי ערב דינא בהדייהו וה"ה אם היה המלוה בעצמו בא עליהם בשט"ח אין נזקקי' לנכסיהן כאשר פירשתי.
440
תמ״את. מע"פ אין גובה מן הלקוחות (ב"ב קע"ו ע"א) וגם אם נתן המוכר מתנה אחר שלוה אינו גובה אבל גובה הוא מן היורשי' ומן הלוה אפי' מגלימא דעל כתפאי ודוקא אם יש לו ב' סרבלים אחד יפה יותר מדאי יקח הלוה הטוב ויתן למלוה הגרוע אבל אם אין לו אלא א' גרוע לא יקח המלוה וישב הלוה ערום שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.
441
תמ״בתא. (כתובות צ"ב ע"ב) אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות שכתב בפי' בשטר דשלא באחריות מכרה דאי לא כתב בפי' אמרי' טעות סופר הוא. ויצאו עליו עסיקין פי' עוררין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ומאימת הוי' [חזקה] מכי דייש אמצראי.
442
תמ״גתב. שמעו חכמים מילי אכן באתי להודיע לרבים דעת ב"ד אשר הזקיקו להגבות כתובתה משניסת בשבועה. כגון ראובן נשא אשה ונהרג ביום הרג רב בלא בנים ואשתו ברחה אצל אביה ולאחר זמן ניסת לשמעון ולא נשבעה על כתו' והחזיקה [נכסי] בעלה הראשון מחמת כתו' והיורשי' עוררי' עליה לומר [מטלטלי'] הרבה תפסתה בכתו' והיא אומרת לשבע והם [אומרי'] מאחר שלא נשבעה קודם נישואין אינם רוצים שתשבע עתה והשיב הגאון שלא הפסידה כתו' כלום כי מאין לו שתפסיד כתו' בנישואין [אחר כ"ה] שנים אבדה כתו' דודאי מחלה הא פחות לא אבדה כתובתה.
443
תמ״דתג. דין מי שנפל לים או אכלתו חיה כל זמן שרודפין ומבקשין אחריו אין אבילות חל על קרוביו הא בתר הכי מיד אחר אותה שעה חל גזירת ז' ול' וכל זמן שלא נתייאשו מלקוברו הרי הן כאונני' ופטורי' מתפלה וק"ש ותפלין ומכל מצות ואסורי' בבשר וביין כאלו מונח לפניהם ומוטל עליהם לקוברו ולאחר שנתייאשו מותרי' בכל אלו כאלו נקבר וחל אבילות [ואחר] שעברו ז' ימי אבלו של בן נמצא אביו [בתוך נהר הריינוס] מקום שהושלך שם כסבורין לומר שישב עוד ז' ימים כבתחלה דהשתא הוי [סתימת] הגולל והורה הזקן [שאצ] רק לקרוע משום דהוי שעת חימם ולא יותר וראי' ברורה מצאתי אני אליעזר בירושלמי (פ' ואלו מגלחי' ה"ה) הרי שמפנין אותו מקבר לקבר אית תני תמן משיסתום [הגולל] ראשון ואית תני משיסתום גולל שניר' יונה הוי ליה עובדא שאל ר' חנינא חבריהון דרבנן ואמר משיסתום גולל הראשון ומוכיח התלמוד דהאי דאמר הגולל שני [היינו] היכא דפינהו תוך ז' לגולל הראשון אבל פינהו לאחר ז' כבר עברה אבלו ה"ה בכאן אם נמצא לאחר שנתייאשו ונתאבלו עליו ז' ימים אין מונין מסתימת השני אלא מראשון ונראה בעיני דע"ז סמכו רבותינו זקני אשפירא כשנפטר רבינו כלונימוס הזקן והיתה העיר במצור ושמהו בארון בבית המקוה ומנו לו מיד ז' ול' אע"פ שהי' דעתו לפנותו לאחר המצור כמו שעשה שקברוהו אח"כ במגנ"ץ כיון שלא פינוהו תוך ז' מונין מן הראשון אבל פינוהו תוך ז' ודאי מונין מן השני.
444
תמ״התד. ומהכא שמעי' מת שמוליכין ממקום למקום לקוברו שאע"פ שנתון בארון אין אבילות חל עליהם על המוליכים עד שיסתום הגולל בקבורתו אבל הנשארים מיד חל עליהם כשנתכסה מהם דשוב אין מוטל עליהם לקוברו והוי כקבור.
445
תמ״ותה. דין ראובן הטוען לשמעון אתה היית ב"ד ביני ובין פלוני ונתפשרנו ושמתי משכון בידך עד שאפרע הפשרה לאחר שפרעתי שכנגדי עכבת משכוני ואמרת לי הנחת בידי כבר משכון זמן מרובה ואמרת של גוי הוא והוקטן בעיני המשכון ולא רציתי להלות עליו כל כך עד שנדרת לי להוסיף המשכון ולאותו תוספת אני תופס משכון שלך והנה ראובן תובע המשכון כי אומר לא התניתי להוסיף על משכון של גוים כלום ושמעון משיב ח"ו לא עכבתי השלישות מעולם [ובזה] המשכון שהוא תובע קיים דבריו והוסיף לי על המשכון של גוי כאשר נדר. דעתי נוטה שמעון ישבע שראובן התנה עמו בשעת מתן מעות להוסיף לו משכון כפי דמי זה המשכון שתופס עתה לתוספת ויפטר שהרי שיעור זה המשכון הלוהו על אמונתו וגם נעשה ערב קבלן שנתן מעותיו בידו ואם לא תפס שמעון זה המשכון היה ראובן נשבע שלא נעשה ערב ונפטר עכשיו שתפס שמעון ישבע הוא ויפטר דהאי דתפיס ידו על העליונה כדאמר (ב"ב קט"ז ע"א) הנהו עזי דאכלי חושלא וכו' יכול לטעון עד כדי דמיהן ואפי' [לדברי] ראובן שטוען שעכב שמעון השלישות כדין עשה דקיי"ל כר"נ דאמר (ב"ק כ"ז ע"ב) עביד איניש דינא לנפשי' ואם לחשך אדם לומר ה"מ דעביד דינא לנפשי' היכא דבתורת משא ומתן בא לידו אבל בתורת שלישות לא מצי תפיס דהוי כמו שולח יד בפקדון איברא אפי בשלישות נמי מצי עביד דינא לנפשי' כדאמ' פ' מי שהיה נשוי (פ"ה ע"א) ההיא אתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי אתו יורשי' וקא תבעו מינה אמרה מחיים תפיסנא אתו לקמי' דר"נ אמר לה אית [לך] סהדי דתבעה מינך ולא יהבת לי' אלמא שלישות נמי אי תפיס תפיס.
446
תמ״זתו. דין ראובן שתבעו לשמעון ספר שהיה של [מורישי] בידך הוא ואיני יודע למה ושמעון משיב אבי מכרו לי שאמר לקחו ממורישך והנה אבי לפניכם שאלו לו והשיב אביו יש לי שטר תנו לי זמן ג' ימים ואביאנו והביא השטר וקרובים חתומים בו וכשראה הבן שלא היתה תועלת בשטר לקח הספר ועדים ובא אצל אביו והחזיר לו הספר ובא לפני ב"ד ואמר לאו בע"ד דידי את כי החזרתי הספר לאבי אשר מכרו לי והאב אמר לא באתי אליכם לדון אותי. דעתי נוטה שאין לב"ד לגמור הדין על שמעון שחזרתו חזרה גמור דאמר אביי (כתו' צ"ב ע"ב) ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עלי' עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בה משהחזיק בה אין יכול לחזור בה איכא דאמרי אפי' באחריות נמי וטעמא דאין יכול לחזור בו דאין ראובן רוצה להחזיר המעות ולקבל השדה הא רצה הויא חזרה הלכך הוי חזרת שמעון חזרה גמורה ואין ראובן יכול לומר לשמעון למה החזרת ספר שלי שבידך מאחר שאין ראובן יכול לטעון לו דאתפסתיה בידא דלא מצינא לאשתועי דינא בהדי' [דהא קאי] אביו הלכך יכול שמעון לומר לאו בע"ד דידי [את] כי החזרתי הספר לאבי. ומ"ש אבי שמעון אין להם לדונני אין בדבריו כלום כיון שבא לפניהם לפצות את בנו הרי הוא במקומו דכיון שהספר בידו שהחזירו לו בנו יגמרו הדין עליו וכן הוא הדין ישבע אבי שמעון שמורישו של ראובן מכר לו הספר ויחזיק בשלו כדין כל הנשבעין שבתורה נשבעי' ולא משלמי'. ואי משום שנמצא השטר פסול ואזלה לה חזקה דמכח שטר פסול קא אתי' ליכא למיחש ודאי במקרקעי דנקני' בשטר איכא למיחש אבל במטלטלי דלא בעי לא שטר ולא חזקה אלא במשיכה ומכיון שיוצא' מתחת ידו הרי הוא בחזקתו ושטר דעבד אבי שמעון לא הוי אלא לרווחא דמלתא שלא יצטרך לשבע שקנאו אם יש עליו ערעור וכיון שנפסל השטר אזלה לה רווחא וצריך לשבע שכשם שאלו היה מורישו של ראובן קיים ולא היה הספר ביד אבי שמעון אלא יום א' והי' המוריש טוען מה בידך ואבי שמעון הי' טוען אתה מכרת לי היה נשבע ונפטר אע"פ שאין לו לא שטר ולא חזקה כן עתה כשנפסל השטר וחזקה ישבע ויפטר. וכ"ש עתה כשמת מורישו של ראובן וראובן בא מכחו דאיכא למימר אלו היה קיים היה מודה שמכרו לאבי שמעון ודאי נשבע אבי שמעון ונפטר ואין לדמותו לדברים העשויי' להשאיל ולהשכיר שא"כ לא [תמכור] לעולם לא ספר ולא מטלטלי' שהרי אין כותבי' שטר עליהן וגם אין נקני' בשטר כדתנן [קידושין כ"ו ע"א) ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה ואפי' יש לו שטר עליו דלמא מירכס ונמצא המוכר מוציא מידו לפיכך החי יתן אל לבו.
447
תמ״חתז. כי מה שאמרו חכמי' דברי' העשויי' להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחי' הן בידי אינו נאמן דלא אמרו אלא בדברים הידועים לבני אדם שהבעלים הי' דרכם להשאיל ולהשכיר וגם רב האי גאון פסק כך בספר חכמה שלו וגם רש"י מפי רבי' יצחק הלוי ואני מוסיף על דבריהם דהא דאמר אין נאמן לומר לקוחי' הן בידי [בדבר] העשוי להשאיל ולהשכיר ה"מ באדם דאמיד שאינו עשוי למכור את כליו אבל עשוי למכור את כליו נאמן לומר לקוחי' הן בידי אותו שכנגדו ובשבועה שלקחם אבל שאין עשויי' להשאיל ולהשכיר אפי' בעה"ב [שאינו] עשוי למכור את כליו נאמן לומר לקוחי' הן בידי דבעי' תרתי אין אדם עשוי למכור ודברי' העשוי' להשאיל אז אינו נאמן לומר לקוחי' הן בידי אפי' בשבועה אלא צריך להביא עדים או שטר שלקחם.
448
תמ״טתח. ראובן טען לשמעון פרע לי המנה שהלותיך ושמעון משיב על המשכון הלויתני תפוס אותו עד שאפדנו דעתי נוטה שחייב שמעון לפרעו אם יש ל' יום שהלוהו דתנן (מכות ג' ע"ב) המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום הא לאחר ל' יום תובעו ומסקנא אחד מע"פ ואחד מלוה בשטר וה"ה דמלוה על המשכון ואבד ישבע ויטול מעותיו וכי היכא דמלוה בשטר מצי צבע לאחר ל' יום ה"נ מלוה על המשכון מצי תבע וכן פסק רב צמח גאון משכון ביד מלוה שוה כ' דינר ומלוה אמר כ' דינר הלויתיך ולוה אמר י' דינר הלויתני מלוה שבע ונוטל כ' דינר דהו"ל כמלוה בשטר דמשכון כשטר.
449
ת״נתט. דין ראובן טוען לשמעון משכנתי משכון לגוי ואבדו הגוי והגיע לידך החזירהו לי ושמעון משיב אני זכיתי בו תחלה ואם לא זכיתי בכלן מ"מ זכיתי בחוב הגוי. דעתי נוטה שלא זכה שמעון באותו משכון דהא לא היה המשכון קנוי לגוי דאפי' ישראל מישראל לא קנה משכון היכא דמשכנו בשעת הלואה וכ"ש גוי ואין המשכון אצלו אלא לאחריות חובו וכי יצא המשכון מידו שאבד פקע חובו דהא אפי' ישראל שאבד משכונו פקע הלואתו כדתניא (ב"מ פ"א ע"ב) אבד המשכון אבדו מעותיו וכיון דאבדו גוי זכה ישראל במשכנו כל היכא דאיתא וה"מ שלא זכה שמעון באותו משכון כשהיה המשכון שוה יותר מחובו שלא הוחלט המשכון ביד גוי אבל הוחלט המשכון לגוי שעלה הקרן והרבית יותר משויו זכה בו הגוי וזוכה שמעון בו מן הגוי כיון דדיני' דגוי בתר ערבא אזיל ונכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה וכ"ש המשכון שבידו כיון שעלה הקרן והרבית ליותר משויו זכה בו הגוי וקנאו מדין ערב הלכך זכה בו שמעון מן הגוי.
450
תנ״אתי. אני אליעזר בא אלי קרובי מ"ר יהואל ובקשני לעיין בפסק דין שלו שנתנו לו ב"ד ולא רציתי לו כי מה לי להדרש ללא שאלוני עד כי הפציר בי ועיינתי בו וראיתי כתוב בו ענוות הדיינים ואם שגינו יורנו רבותינו וענוותנות' הרבני להזקק לו ולא שאני מורה ורב אלא שאני דן לפניהם כי נזרקו עלי הדין. כתבתם רבותינו שטען מ"ר יהואל בשעת הגזירה נהרס בית מורישי ובאתי לבותו ובניתי אותו ע"פ עדות הזקני' שאמרו לי שהי' למורישי אור ונטפי על קרקע שבצדו והחזקתי באורה ובנטפי' בפני בעל הקרקע קרוב לכ' שנים שלא ערערו ולא מיחו בידי והביא עדים על חזקתו ושכנגדו טען כי ערערו עליו הבעלים ולא מצא עדות שלימה ופסקתם נראה בעינינו מאחר שלא יצא עדות על מורישי ר' יהואל שדר בו אפי' יום אחד [באותו] כח של אורה ונטפי' אין לו למר יהואל כלום ורואה אני פיסוק שלכם [מההוא] דדר בקשת' בעילית' מ' שנים לסוף אתא מריה בית' אשכחי' כו' אתא לקמי' דר' חייא א"ל אייתי ראיי' דדר ביה ההיא דזבינתי' מיני' אפי' יום א' ואוקי בידך (ב"ב מ"א ע"ב) אומר אני דאין הנדון דומה לראיי' אמאי לא דייקיתו לשנא דקתני לסוף אתא מר ביתא אשכחיה שלא בא עד מ' שנה שהיה בשוקי בראי אבל אם בא בתוך מ' ולא ערער אמרי' מדשתק אמת הוא שמכרה לזה ולהכי לא ערער והוי' חזקה שיש עמה טענה דהא רגלים לדבר דהא שתק ה"נ כיון שלא ערערו היורשי' בחזקה של מר יהואל ודאי הודו לו שבדין היה לו אורה ונטפי' דשתיקה כהודאה דמי' ומיהו צריך לברר דבריו ולשבע שע"פ העדאת הזקנים החזיק באוה ונטפי' כיון דלא מצא עדות בזה.
451
תנ״בתיא. נשאלתי ראובן תבע אשת שמעון לדין על פקדון שהפקיד בידה ונתחייבה גם פרעון גם שבועה ושמעון משיב מה שקנתה אשה [קנה] בעלה ואין לה מה לשלם כי [פגיעתה] רעה וגם איני רוצה שתשבע ותתבזה כר' אליעזר דאמר (גיטין מ"ו ע"א) אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. נ"ל שאין בדברי שמעון ממש [דהא דתנן] (ב"ק פ"ז ע"א) העבד והאשה פגיעתן רעה דוקא חבלה שחבלו באחרים פטורים וטעמא שמא יקניטנו רבו וידליק גדישו של חבירו ונמצא מחייב לרבו מאה מנה בכל יום ואשה דאין לה מה לשלם דהכל של בעלה אבל [אם] יש לה כסי מלוג אע"פ שמשועבדי' לבעלה משלמת ומתני' דקתני פטורי' בדלית [לה] נ"מ והבעל אין לנו לחייב לשלם חבלת אשתו דמה לו ולצרה שהרי היא בת דינא ובת חיובא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשי' שבתורה ותנן פ"ק דב"ק (י"ד ע"ב) והנשים בכלל הנזק ואינה פטורה אלא בשאין לה אבל בשיש לה דתתגרש חייבת כדתנן (ב"ק פ"ז ע"א) נתגרשה הא'שה נשתחרר העבד חייבי' לשלם.
452
תנ״גתיב. אבל המפקיד פקדון ליד א"א או הלוה לא יאמר בעלה קנוי הוא לי דמה שקנתה אשה קנוי לי ויאכל [וחדי] ח"ו [ישתקע] הדבר ולא יאמר דמי הקנה לה הפקדון והמלוה שיקנה הבעל הלכך אם יש עדים שהפקיד ראובן או הלוה לה לאשת שמעון או הודת ב"ד חייב אבל אם היא טוענת פשעתי בו בפקדון או השלכתיו בנהר ודאי פטור שמעון דאין לך חבלה גדולה מזו מה לי חבל בממונו מה לי חבל בופו אבל אם טוענת אכלתיו או הוצאתיו בצרכי רואה אני שהבעל משלם בשבילה שהרי כל הנשים אפטרופס' הן בנכסי בעליהן בזה"ז ואפטרופ' שליח הוא דהא בהרשאה כתיבנא ומיניתיו אפטרופ' הזה ומסקי' (ב"ק ע' ע"א) והלכתא שליח שויה לפיכך כל משאה ומתנה שליח דידי' היא וכי אכלה וכי הוציאה הפקדון בשליחותא דבעל וחייב. ואם כפרה מקצת והודה במקצת אם הוא בעין אותו מקצת ומקצת הוציאה תחזירהו ותשבע על השר שכופרת.
453
תנ״דתיג. ומה שטוען שמעון איני רוצה שתשבע אשתי ותתבזה בב"ד מאן לימא לן דהלכה כר"א דלמא הלכה כר"מ דאמר (גיטין מ"ו ע"א) אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ואפי' את"ל דהלכה כר"א מאן לימא לן דשבועה הוא ביזוי הלכך חייבת שבועה. ועוד מדאמר בהכותב (פ"ה ע"א) ההיא אתתא דאיחייב' שבועה בבי דינא דרבא [ובי דינא דרב ביבי בר אביי] ואי איכא הפרש בין פנויה לא"א הו"ל לפלוגי ה"מ בפנויה אבל בא"א לא ומדלא מפליג ש"מ ל"ש אלא ודאי לא אמר ר"א אלא לענין נדרים ובדברים שהיא שלוחו דבעל כגון הלואת ומשא ומתן הרי היא כבעל. וראיתי בני אדם כשמזמנין נשותיהן לדין אומרי' איני נזקק לטעון בשבילה כי הקהל יתנו לה אפטרופוס.
454
תנ״התיד. ורואה אני חילוק בזה שאם יש [להם] דין עמה על משא ומתן אין בעלה יכול להשמט מלטעון בשבילה דשליחותו עבדה ובנכסי מלוג אם הבעל אוכל פירות עליו לטעון ואי לא כגון דכתב דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן אין עליו לטעון אם אינו רוצה דאמר אביי (גיטין מ"ח ע"ב) נקטי' בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה וה"מ דלא נחית לפירא אבל נחית לפירא מגו דמשתעי דינא לפירי משתעי נמי לגופא ה"נ במידי דשייך בה שליחותא דבעל קא עבדה כגון משא ומתן צריך למיטען בשבילה אע"ג דמלתא דאביי בבעל הבא לדין עם אחר שתופס נ"מ אשתו ה"ה כשהן ביד האשה ואחד מערער עליהם אבל אם טוענה אדם על הגניבה או גזילות וחבלות יכול הבעל לומר איני טוען בעדה דהא איהו לא מחייב לשלם בשבילה ותנן נמי (שבועות מ"ה ע"א) אלו נשבעי' שלא בטענה האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ולא אמרי' [דבעלה יכול לומר] איני רוצה שתתבזה ב"ד ולא מפליג בין פנויה לא"א. וסמך מצאתי בתשו' רב שר שלום.
455
תנ״ותטו. ראובן שמינה עבדו אפטרופוס לגבות חובו משמעון וקבל העבד משכון משמעון ואבד המשכון חייב ראובן באותו משכון מהא (ב"מ צ"ו ע"א) דא"ל רבא לרב עיליש יד עבד כיד רבו דמי ועוד דיכולי' לומר בעלי חובות לאדוניו של עבד אי לאו דמיניתיה אפטרופיא לעבד וחזי' דגבי מן חד ותרין לא הוי' סמיכי' עליה ויהבי' ליה משכון דילן הלכך מן אלין טעמי חייב ראובן לשלם המשכון לשמעון ועבד ואשה שוין דפגיעתן רעה. וחייב הגאון הזה אדונו של עבד כי מנהו אפטרופ' ה"נ האשה כי מנתה בעלה אפטרופו' [דידי'] מחייב לשלם בשבילה כל דמחייבי לאחריני וכל הגאונים שהיו לפנינולא חלקו בין נו"נ בנכסי בעלה לשאינה נו"נ כלום אלא כולם פוטרי' את הבעל בעודה תחתיו מתשלומי' ומלהשביעה דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד זולת רבינו קלונימוס גאון שחילק בנו"נ בנכסים עם בעלה ואמר דאם יש שותפת לאחד עם בעלה בעסק השותפת משביע את הבעל ומשביע גם אשתו שלא לקחה מן השותפת כלום וא"כ ל"ל לר"א הא סתמא דתנן (כתו' פ"ו ע"ב) המושיב את אשתו חנונית ה"ז משביע' כו' וכן פסק מהר"ם דמשביעה. ועוד כתב האומר יש לי עדים שרצית לעשות עמי פשרה אין לחייבו לשלם בשביל זה דעביד אינש דזבין דיניה כדאמר בר"פ חזקת הבתים (בבא בתרא ל' ע"ב).
456
תנ״זתטז. קבל מן האשה יחזור לאשה בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"א ע"ב) אם קודם שנשאת קבל הממון אז נאמנת לומר של.
457
תנ״חתיז. פלוני הם דמגו דאי בעיא שקלה [מיניה] איהי ויהבה לי' דקיי"ל קבל מן האשה יחזור לאשה אבל [אם] משנשאת הפקידה בידו בזה"ז בנשים שנושאת ונותנות בתוך הבית פר"י דלא מהימנא לומר שלי הם או של פלוני הם כדאמר בחזקת הבתים (נ"ב ע"ב) וכן האשה שהיתה נו"נ בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה עליה להביא ראי'. מהר"ם. (כתו' בסי' תשס"ו).
458
תנ״טתיח. ראובן תבע שמעון לדין וטענו שלחתי על ידך ליטר' ללוי ושמעון משיב עשיתי שליחתו ונתתי ללוי כאשר צויתני וראובן משיב הלא לוי כופר שנתת לו כלום ופסקו ב"ד והשביעו שמעון עשה שליחתו דעתי נוטה שיפה דנו כדאמר פ"ב דקידושין (מ"ג ע"א) אמר רבא אר"נ האומר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגרושין וכן בדיני ממונות ואם יחזור ראובן ויתבע גם את לוי כספי בא לידך ולוי כופר בו ישבע גם לוי שלא בא לידו ונפטר.
459
ת״סתיט. דין ראובן ושמעון שדרין בבית הגוי שמת וכל אחד טוען אני החזקתי בו תחלה ואתה באת עלי ואין עדים בדבר מי הוא הקודם דין זה בכדין שנים אוחזין ויחלוקו בשבועה.
460
תס״אתכ. גבור מזויין, בר אבוהן ובר אוריין ר' פלוני אשר שאלת על ראובן התובע את שמעון לדין ואומר שהפקידה אמו ביד שמעון פקדון וכשמסרתו לידו אמרה לו לתתן לראובן בנה לאחר מותה ועתה שמתה תן לי הפקדון ושמעון השיב שכך אמרה אם אצטרך ממנו תנהו לי ואם היא תמות תנהו לראובן בנה א"כ איפוא לדברי שמעון נראה דלא זכה ראובן במתנה שהרי כיון שהיתה בריאה באותה שעה מתנת בריא [היא וצריכה] קנין ואע"ג דאמר בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ה ע"ב) איזהו מתנת בריא שהיא [כמתנת] שכ"מ כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה לפר"ת שכתוב בה מהיום ואם לא אחזור בי עד לאחר מיתה ומשמע דלאחר מיתה מיהו קני בלא קנין שאני התם דכתב מהיום לת"ק ולרבי יוסי בלא מהיום לפי [שזמנו] של שטר מוכיח עליו (ב"ב קל"ו ע"א) אבל בנדון זה שלא אמר' מהיום וליכא שטר וזמן שיוכיח על המתנה לומר דמחיים חיילה לא קני דאין מתנה לאחר מיתה בבריא. וליכא למימר דלקני משום דמצוה לקיים דברי המת שהרי לא הושלש לכך דומי' דהמשליש מעות לבתו והאומר תנו לבני שקל וכו' ס"פ מציאת האשה (כתובות ס"ט ע"ב) ופר"ת דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דהושלש לכך והכא לא השלישתו אלא העיקר מה שהפקיד' בידו לצורך עצמה שאם תצטרך שיתנן לה וא"כ ראובן לא זכה במתנה אלא ירשו אחיו עמו. מיהו אם ראובן טוען טענת ברי שאמו השלישתו לכך שלא אמרה לו יותר בשעת מסירת הפקדון אלא תן זה לבני ראובן לאחר מותי ישבע שמעון שהוא כדבריו אבל אם ראובן טוען טענת שמא כגון שלא היה שם בשעת מסירת הפקדון ולא רא ולא ידע היאך אמרה אז שמעון לא ישבע דאין נשבעי' בטענת שמא אלא השנויי' בפ' כל הנשבעי' (מ"ה ע"א) השותפי' והאפטרופ' וכיו"ב.
461
תס״בתכא. ושכתבת זכין לאדם שלא בפניו ושמעון זכה לו בקבלתו אינו כן [דכל] כה"ג לא מבעי' היכא דאמרה תן לבני אחר מותי דלא קנה אלא אפי' אמרה זכי לבני לאחר מותי לא קנה דאין מתנה לאחר מיתה דההיא שעתא לא מצי מקניא וכ"ש נדון זה שאמרה תן לבני לאחר מותי דאפי' אמרה תן לו בחיי מיד לא קנה שהרי פר"ת דלא אמרי' תן כזכי במתנה אלא בחוב והביא ראי' פ"ק דגיטין (י"א ע"ב) ואין להאריך.
462
תס״גתכב. וששאלת על מבוי שנשתתפו בו ואחר זמן נשברה הקורב אם יכולי' בני החצירות לטלטל בחצרותיהן מן הבתים ומחצר לחצר אי אמרי' שבטל העירוב אי לא. נראה שאותו החצר שהעירוב מונח בו והחצירות הפתוחות לה מותרות דהא [קייל] פ' הדר (עירובין ע"ב ע"א) [כרבי יוחנן דאמר] נהגו העם כר"מ מיהו לכתחלה אורויי מורינן כרבנן דאמרי סומכי' על שיתוף במקום עירוב אבל אותן חצירות שאינן פתוחי' לאותו חצר אסורות דליתא לעירוביהו גביהו ולא מצו לאתויי העירוב דרך מבוי כיון שנשברה הקורה הלכך אותו חצר העירוב מונח בו והחצרות העומדות באותה שורה והפתוחות זו לזו כולן מותרות ושאין פתוחות זו לזו כגון עומדי' בשורה [אחרת] או אפי' באותה שורה ואין להן פתח או חלון לחצר שבצידה אלא שפוחות למבוי אסורות ואע"פ שנשתתפו כל החצרות יחד תחלה והשתא נאסרו מקצת' לא אסרי אאינך דגדולה מזו אמרי פ' מי שהוציאהו (מ"ח ע"ב) אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר.
463
תס״דתכג. ואשר שאלת' על עיסה הנלקחת מן הגוי והיא פטורה מן החלה ולש בביתו עיסה אחרת ומצרפן יחד ובעיסה שלש בביתו היה שיעור חלה כיצד יפריש חלה שלא יפריש מן הפטור על החיוב נראה בעיני שא"א להפריש ממקום אחר עליו דקא מפריש מן החיוב על הפטור שהרי אף המעורב בטל מן התורה ברוב אם עיסה שלקח מן הגוי היא רוב ואותה עיסה שלא נתערב' היא חייבת ואע"ג דתרווייהו דרבנן דחלה בזה"ז דרבנן מ"מ כיון שבעיסה שנתערבה יש תרי מילי דרבנן דחלה זו רק מדרבנן חייבת ואפי' לא נתערב' ועוד שנתבטל ברוב ואותה עיסה שלא נתערבה אין בו אלא חדא מלתא דרבנן אין מפרישי' מזו על זו כיון דקצת חמורה זו מזו מחזי כמו מן החיוב על הפטור כדאמר פ' הקומץ רבה (מנחות ל"א ע"א) אר"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ושאלתי את ר"ט כו' עד קח מן הגוי ועשר עליו דקסבר יש קנין לגוי ופריך ולימא [לי'] קח מן השוק ומשני קסבר אין רוב ע"ה מעשרי' אלמא אע"ג דמעם הארץ לא הוי חייב אלא מדרבנן כמו טבל המעורב בחולין אפ"ה כיון דמסתבר טפי לחיוב דעם הארץ מבטבל המעורב בחולין הוי כמו מן החיוב על הפטור וליכא לאפרושי נמי מיניה וביה ומטעם יש בילה שאמר פ"ק דר"ה (י"ג ע"ב) צובר גורנו לתוכו ונמצא תורם מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן שבו על ישן שבו הא ודאי ליתא דהא מסיק התם לכל אין בילה חוץ מן היין ושמן אלא נ"ל שיפריש חלה גדולה כשיעור עיסה של גוי ועוד, דהשתא ממ"נ נוטל חלה כמו כן מעיסה שלא הורמה חלתה ודבר זה למדתי מהא דאמר פ' התערובות (פ' ע"ב) גבי דמים העליונים והתחתונים שנתערבו וכו' עד דרוב עליונים דקיהיב למעלה שיעור תחתונים ועוד.
464
תס״התכד. וששאלת מי שאינו מניח אלא תפלין של ראש אם יברך אחת או שתים בהא מלתא איכא פלוגתא דרבוותא רש"י פי' דאין מברך על של ראש אלא אחת היכא דסח בין תפילה לתפילה והיכא דלא סח לא מברך מידי על של ראש א"כ מי שאין לו אלא תפלי' של ראש אין מברך אלא אחת דהיינו על מצות תפלי' וכך פסק באלפס אבל רב עמרם זצ"ל ור"ת וספר התרומה פסקו היכא דסח מברך שתים על של ראש והיכא דלא סח מברך אחת וכן אני עושה מדקאמר סתמא (מנחות ל"ו ע"א) על של ראש מברך על מצות תפלין משמע דמיירי סתמא בלא עירה בלא סח.
465
תס״ותכה. וששאלת אדם שיש לו מכוה בזרועו היכן מניח תפלין הא [מסקי'] בר"פ המוציא תפי' (צ"ח ע"ב) מקום יש בזרועו להניח שני תפלין.
466
תס״זתכו. וששאלתם מה יש להפטיר בין כסא לעשור כך אנו נוהגין להפטיר שובה בסי' הפסיקת' נו"ע אר"ק שד"ש ובין סכות לכפור וידבר דוד שהיא שירה להאזינו שהיא שירה.
467
תס״חתכז. ויהודי הדר בישוב לבדו אסור לתן לגוי מעות להשכיר לו פועלים בשבת וביו"ט אע"ג דליכא מתא דמקרבא להתם וחוץ לתחום והא דשרי תלמודא (מועד קטן י"ב ע"א) התם היינו דליכא מתא דמקרבא [להתם] לתוך התחום אבל הכא הרי עירו מקרבא להתם וא"כ בני ביתו חשדי ליה ואורחי' דמקלעי לגבי' חשדי ליה.
468
תס״טתכח. וגוים הדרים במבוי ד' או ה' בבית א' א"צ להשכיר מכולם מכל או"א אלא א' שוכר ע"י כולן והירושלמי דאמר (פ' הדר הלכה ג') עשרה גוים הדרי' בחצר א' צריך להשכיר מכל או"א בששרויים בחדרים ובעליות ובמחיצות [המגיעי' לתקרה] דאמ' פ' הדר (עירובין ע"ב ע"א) [ה' חבורות ששבתו בטרקלין א' בש"א עירוב לכל חבורה וחבורה ובה"א עירוב א' לכולן ומודי' בזמן שמקצתן שרוי' בחדרי' או בעליות שהן צריכי'] עירוב לכל חבורה [וחבורה] ולהכי צריך לשכור מכולן.
469
ת״עתכט. ואשר שאלת' אם מותר להגעיל קודם פסח כלי גוים וכלי חמץ יחד ושניהם נותני' טעם לפגם כיון שאינן בני יומא אי אסור משום דהאי איסורא בלע והאי התירא בלע נראה דמותר משום דאפי' כי מגעיל ברישא כלי הגוי כי הדר מגעיל כלי חמץ [איידי] דטרידי לפלוט לא בלעו ואפי' את"ל דכי נחו מפליטת' בלעי מה שפלט כלי הגוי מה בכך והלא בהאי שעתא התירא בלע והמים מותרי' דאיסור כלי הגוי אינו אוסרי' דנטל"פ ואע"ג דלא שרי' נטל"פ לכתחלה ה"מ אם היה מתכוין להסתפק מהם אלא דממילא משתרי משום נטל"פ ושוב אין אוסרי' כלי חמץ אם חוזרי' ונבלעי' וכן עמא דבר.
470
תע״אתל. מי שמת לו מת ד' ימים קודם הרגל אם מותר ברחיצה ברגל ע"ז נחלקו הגאוני' רש"י פי' הכל מודים באבל שחל שלישי שלו ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב היינו ביל יו"ט בצונן וי"מ בו ביום ולעת ערב בחמין וכן פיר רבי' אב"ן.
471
תע״בתלא. וששאלתם מ"ש דגבי מקלל כתיב וסמכו כל השומעים ידיהם על ראשו ולא גבי שאר חייבי מיתות. לא קשי' דהרבה מצינו חייבי מיתות משונות זו מזו דעיר הנדחת ממונה אבד משא"כ בשאר חייבי מיתות ומסית א"צ עדה ועדים והתראה משא"כ בכל חייבי מיתות אף אתה אל תתמה על זה אם נשתנה. ובתורת כהנים (פרשת אמור) יש שסומכי' ידיהם על ראשו ואומרי' לו דמך בראשך שאתה גרמת לכך ומשום שפשט ידו בעיקר והגדיל לעשות מפרסמין הדבר.
472
תע״גתלב. ומה שנוהגין לחזור ולקדש מי שקידש ע"י שליח נ"ל משום דמצוה בו יותר מבשלוחו מיהו רוב העולם אין נוהגין כן.
473
תע״דתלג. ודגים שצלו גוים אסורי' משום בישולי גוים ומ"ש דיש בני אדם אוכלין אותם לאו [מר ברי' דרבינא] חתום עליהו ואף הן עתידי' לתן את דין גם רוב העולם אוכלים בצים שצלאום גוים והם אסורי' דקיי"ל כמ"ד (ע"ז ל"ח ע"ב) דאסור וכהנה רבות שאין נזהרין מבישולי גוים.
474
תע״התלד. ועל ראובן ושמעון ששכרו לוי ללמוד בניהם והקדימו לו שכר תקופה אחת ולאחר ה' שבועות מתבנו של ראובן ותובעו לוי לתן לו שכרו כי בלא"ה צריך ללמוד נער השני וראובן תובע שיחזור לו העודף [ממה] שלימד ועוד אמר שמחל לו בימי אבלו כשבא לנחמו ועוד אמר לו להחזיר לו מה שנתן לו יותר מהמגיע [לה'] שבועות ולוי הוה לו תחלה שמחל לו אבל בלא קנין ואח"כ חזר וטען שלא מחל לו כלום. נראה דאם לוי לא מחל לו דחייב ראובן לתן שכרו משלם כיון שהעכבה אינו מלוי אלא [מראובן] ודמי' להא דאמר פ' האומני' (ע"ט ע"א) השוכר את הספינה וטבעה וכו' היכי דמי אי בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן לימא ליה אנא מייתינא ספינתא [הב] חמרא ה"נ המלמד יאמר אנא קאימנא להשלים תנאי אפי' לא השכיר [עצמו] אלא לאותו נער שמת היה צריך לתן לו כל שכרו משלם ולא [דמים] כפועל [בטל] דדמי להא דאמרי' ר"פ האומני' (ע"ז ע"א) האי מאן דאגר עבידתא ליומא ושלים עבידתא בפלגא דיומא כו' עד דפדיך וליתיב ליה כפועל בטל ומשני באוכלוסא דמחוזא וכן פסק מורי זצ"ל. מיהו אם יכול למצוא נער אחד שלומד כל כך בטוב כמו אותו שמת יתן ליה בחריק' כדאמר עלה דההוא דשלים עבדתי' דכותי' או דניחה מינה [מפקד להו] גבייהו וכו' כך הדין הי' אם לא הי' מוכל לו אבל עתה דמחל לו והודה דמחל לו מה שקיבל לא יחזור כיון דלא הקנה לו אלא מה שלא קבל עדיין להא אהני מחילה בלא קנין דמחילה א"צ קנין כמו שהוכיח ר"י מכח ראיות הרבה ואין לי להאריך.
475
תע״ותלה. ומה שחזר וטען המלמד שלא מחל לו קיי"ל דאין חוזר וטוען (ב"ב ל"א ע"א) ואשר כתבת דבתוך כדי דבור אמר שלא מחל לו אם בתוך כדי שאיל שלום תלמיד לרב חוזר בו יכול לחזור בו דקיי"ל לכל מילי תכ"ד כדבור דמי בר מע"ז וקידושין בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ט ע"ב) ועוד סוף דבר נראה דאפי' לאחר כדי דבור היה יכול לטעון ולומר שלא מחל שהרי לא אמר בפי' שמחל אלא כשראובן טוען שמחל לו ואמר אל ירע לבבך על שהעדפת לי שכירות יותר מאשר עבדתיך כי חלילה לי לעכבו נגדך אלא אחזירנו לך ולא אתבעך יותר כי דיו לאבל באכלו והשיב המלמד מה בכך הלא לא לקחתי לך קנין ויכול להיות שלא הודה לו שמחל אלא לפי דבריו השיבו שהיה סבור שאפי' אם הי' כדבריו שלא היה מועיל שמחילה צריכה קנין כך היה סבור ואם הוא טוען של נתכוין בכך להודות לו אלא לפי דבריו יכול בטוב לחזור ולטעון דקיי"ל בחזקת הבתים (ל"א ע"א) דכל היכא דהוא מתקן דבריו הראשונים יכול לחזור ולטעון גבי זה אומר של אבותי דכי הדר אמר לקחתיה ממך נאמן והאי דאמר של אבותי דסמיכו עלי כשל אבותי כ"ש בנדון זה ועוד נדון זה אפי' אם כדברי ראובן אין זה לשון מחילה שא"ל לא אתבעך יותר כיון דלא אמר לו מחול לך או הפטר או אחד מלשון מחילה אין זה אלא פטומי מילי וגיחמו בתנחומי [קטן] ולא נתרצה למחול דלא אמר אלא שלא אתבענו ואפי' אם הוא לא תבע חייב בדיני שמים כיון דלא פטר אותו לגמרי וא"כ לא הוי מחילה וחייב לתן לו כל שכרו ויכול לתבעו דמה שאמר לא אתבעך אין כאן מחילת ממון ולא זכה הלה במה שבידו דאין כאן אלא דברים בעלמא אמנם יש רשות ביד בעה"ב לתן לו נער אחד ללמוד אם הוא כדפי' לעיל.
476
תע״זתלו. והשומע ביום שלשים כ' בה"ג נוהג ז' ול' והארכתי בהלכות אבילות וזה צויתי להעתיק לך. שמועה קרובה ברגל [פי' ביום שלשים ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה] וכן שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהגת אלא יום אחד ואע"ג [דשבת עולה לו למנין] אבילות אפ"ה לא אמרי' כששמע בשבת כאלו שמע בחול דה"ט כיון דאלו שמע למחר לא חיילא עליה אבילות דהוי יום ל"א ה"נ כששמע בשבת [כיון דלא נהיג ביה אבילות ממש די לו לעשותו כיום מחר אבל שמע בשבת שהוא יום כ"ט אז ודאי נוהג אחר שבת ז' ול' כמו ששמע למחר ואלו שמע למחר ביום ל' נוהג ז' ול' ה"נ כששמע בשבת] יום כ"ט וע"כ איירי הכא ששמע בשבת שהוא [יום ל' דאלו הי' שבת יום כ"ט היכא קאמר ולמ"ד נעשית רחוקה והא אכתי לא הוי רחוקה עד יום] ל' בעיצומו [של יום] כדאמר לעיל דלא אמר מקצת היום ככולו לענין ל' של אבילות ולפי מה שהוכחתי ניחא מ"ש בה"ג אם שמע ביום ל' דנוהג ז' ול' והביא ראי' מכאן דדוקא שמע בשבת ביום ל' אינו נוהגת אלא יום א' [הא] בחול כה"ג נוהגת ז' ול' וכתב רב אלפס וז"ל איכא [מרבוותא] אמרי דהוי כיום ל"א ומתלו בהא דאמר בפ' יש בכור (בכורות מ"ט ע"א) אמר רב אשי הכל מודים לענין אבילות דיום ל' כיום שלפניו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל וגמרי' מינה לענין שמועה וכן פר"ח וליתא דלענין נפל קאמר וכן פרש"י ורשב"ג אמר (שבת קל"ח ע"ב) כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל וקאמר ר"א שאם מת ביום ל' כנפל חשוב דהוי כיום כ"ט והיינו קולא ועוד לפי דבריהם הי' לו לומר כיום שלאחריו דהיינו כיום ל"א אבל מדקאמר כיום שלפניו היינו כ"ט כדפר"י.
477
תע״חתלז. וקטנים בני י"ב שנה א"צ להתאבל אלא מקרעין להן כדאי' במועד קטן (י"ד ע"ב).
478
תע״טתלח. ותרנגולת שנמגלה ונמצא בה חטה כלי שני אינו מבשל.
479
ת״פתלט. ועל [אותן] אגני דלישא גדולים שאין יכול [להכניסן] ביורה בפעם אחת אי סגי להו לערות רותחין עליהן נראה דלא סגי דאפי' בהגעלה גמורה בטורח מותר שהרי ר"ת התיר תחלה בהגעלה ושוב חזר בו ומוקי לשמעתת' (דפ' כל שעה (פסחים ל' ע"ב)) אפי' בהגעלה לאסור בית שאור שחימוצו קשה ואע"פ שהר' יעקב ב"ר שמשון הגיה בספרו וסכין רע"ז אנו סומכי' ועל דברי הערוך בערך בית שאור שהתיר בהגעלה וגם ר"י התיר. ומה שאסר ר"ת המדוכה אפי' בהגעלה מטעם שכח הפלפלי' ממהרי' להחמיץ העיה מיהו אין לנו להתיר ע"י עירוי אלא בהגעל ואם אינו יכול להכניסו ביורה ימלא אותו מים להרתיחו כמו שמרתיחי' יורה גדולה.
480
תפ״אתמ. אבל מה ששאלת' על בית יד של מחבת ודאי יכולי' לעשות ע"י עירוי כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות.
481
תפ״בתמא. ומה שיסד הפייט קדירות חרס בשברונם ואח"כ התירו במחיצות מעץ לטמנם וקשיא רישא לסיפא ל"ק כי כן דרך הפייטנים הוא עשה דברי רב ודברי שמואל (פסחי' ל' ע"א) וכן בקרוץ של ר"ה ציון שופר פשוט, קול שופר כפוף וכהנה רבות.
482
תפ״ג(דין מורדת).
483
תפ״דתמב. וששאלת על עסק המורדת לפי שדור פרוץ לא דייני' כר' אב"ן להתיר לבעל לישא אחרת ותשב עד שתלבין ראשה אך זקני העיר ההיא יתמצעו להטיל פשרה ביניהם לפי מה שהוא אדם ולפי השעה בלא כפייה והכרחה בקבלה ונתינת הגט אמנם בכתובה ונדוניא ותוס' דייני' כמו האלפס וז"ל (פ' אע"פ) הכי נהוג בב"ד הגדול ובשתי ישיבות כדאמרה לא בעינא ליה יהיב לה גט לאלתר ולא שקלה מאי דתפסה מכתובתה מדיליה אלא מפקי' מינה ומהדדי' לבעל [וה"מ במאי דכתב לה בעל מדיליה אבל] מאי דאתי' מבי נשא אפי' לא תפסה יהיב לה בעל אי איתי' בעיני' ואי ליתא בעיני' לא מפקי' מבעל וה"מ בנ"מ אבל בנצ"ב כל [מידי דאיתי' בעיני' שקלה ליה ואע"ג דבלו ליה טובא והוא דחזי למאי דהוי חזי מעיקרא כגון דחזי לאשתמושי בי' מעין מלאכה דידיה אבל מאי דבלי ליה לגמרי ולא] חזי לאשתמושי ביה כדמעיקרא משלם לה [דמיהן כדמעיקרא מדידיה וכ"ש מאי דאגנוב או מאי דאתנים דמשלם לה בעל מדידיה משום דברשותי' קיימא] עכ"ל מיהו בנדון זה אם ידוע שלא הכניסה לו או בעדים שיודעי' שלא הכניסה נ' ליטר' כמ"ש בכתובה ודא נדוני' וכו' לא שקלא אלא מה שהכניסו לו אפי' נצ"ב ותו לא כי מה שקבל עליו החתן הנדוני' נ' ליטר' לא קבלם עליו ביוקר אלא ע"מ לכונסה דאזלי' בתר אומדנא דעתו וה"ט דמנה מאתים ותוס' דאין לה כל מה דאתי מחמתי' לה ה"נ אם הדבר ידוע שלא הכניסה לו לנדוניא כל כך אלא לכבוד שעשו בימי חכמי התלמוד שהיו מוסיפי' על השום חומש וכי ההיא דפי' המקבל (בבא מציעא ק"ד ע"ב) מקום שנהגו לכפול וכו' ובזה המלכות נהוג לכתוב הנדוניא בשוה העשיר לא ירבה שלא לבייש מי שאין לו כיון דהיא מורדת אין לה אלא מה שהכניסה אפי' היכא דבא עליה כ"ש זאת שהודת שמרדה מתחלה ולא קרב אליה דאפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה מבעי' לן בר"פ אע"פ (כתובות נ"ו ע"א) ומסיק בתיקו וכל תיקו המע"ה ולא מגבי' לה כ"ש זאת שהיא פושעת דאפי' רבנן דפליגי עליה דראב"ע (שם נ"ד ע"ב) הכא מודו דאומדנא דמוכח כי האי ליכא מאן דפליג.
484
תפ״ה(מספר המצות).
485
תפ״ותמג. פסק בס' המצות דאם מרדה אשה על בעלה כדי לצערו כגון דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ולא אמרה מאיס עלי דמתרין בה ומכריזין עליה ב' או ג' פעמים שאם תעמוד במרדה שתפסד כתובתה וכן פוסק ר"ת ומשהינן לה י"ב ירחי שתא אגיטא ולית לה מזוני מן הבעל כל י"ב חדש וכשיוצאה לסוף י"ב חדש בלא כתו' תחזיר כל דבר שהוא של בעל ושהוא שלה מבלאותיה אם תפסה אין מוציאי' מידה ואם תפס הבעל אין מוציאי' [מידו] וכל מה שמכר הבעל מנכסיה שקבל הבעל אחריותו עליו אינו משלם כלום. ור"ת פירוש להפך כל דין זה אחרון במאיס עלי אבל במרידה אחרת תטול בלאותיה כי הפסד ז' דינר תנן בלאותיה לא תנן. [וכלל] הדבר לר"ת במורדת דבעינא ומצערנא ליה מכריזין ד' שבתות ונמלכין בה להתרותה פעמים אחת קודם הכרזה ואחת אחר הכרזה. ובמורדת דמאיס עלי לא הוא ולא כתובה, משהי' לה י"ב ירחי ואחר תצא בלא כתו' והפסידה בלאותיה אם תפסה הבעל וכל מה שכתב לה הבעל אפי' תפסה מוציאי' מידה זהו דין התלמוד כדמפורש במס' כתובות (ס"ג ע"א וע"ב) ויש גאונים שכתבו מנהגי' ולא פשטו בכל ישראל. אפס רב שרירא גאון כתב בדין מורדת דלא משהי' לה אגיטא כלל פן תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה אלא נותני' לה גט מיד כתקנת הגאונים אחר ד' שבתות וכל מה שכתב לה בעל אפי' תפסה מוציאי' מידה אבל מה שהביאה אין מוציאי' מידה במורדת דמאיס עלי שוין רש"י [ור"מ] שיגרשנה בע"כ כאשר בארנו וחולק עליהם ר"ת שהרי פ' חרש (קי"ב ע"ב) ופ' הנזקין (גיטין מ"ט ע"ב) אמרי' האיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהא ליה אגיטא ומפרש כל שמועה זו כשהבעל רוצה לגרשה רק שיהא פטור מן הכתו' וכן פי' ר"ח איש רומי בפירושין.
486
תפ״זתמד. וששאלת על ציצית של פשתן ודאי בטלית של פשתן דינו לכתחלה בציצית של פשתן כדכתי' הכנף מין כנף וציצית אחר א"א להטיל בו דאי של צמר כיון דאין לנו תכלת הוי כלאים שלא במקום מצוה ואי משאר [מינים הא] שאר מיני' אין פוטרי' שלא במינן מיהו בלא"ה אין טוב להתעטף בטלית של פשתן כי ר"ת ומקצת שאר גאונים [אמרו] דהוי ברכה לבטלה דמפרשי סדין בציצית ב"ש פוטרי' (מנחות ט' ע"א) אפי' במינו. ופליאה גדולה בעיני היאך שבקו התירא ומכניסי' ראשם במחלוקת דמחו בה עוכלי בעוכלא. וציצית של פשתן בטלית של שיראים לא מהני דאין זה הכנף מין כנף והתורה אמרה פתיל תכלת דהיינו צמר צבוע בתכלת ואי ליכא תכלת יקח צמר שאין צבוע כי [הצבע] אינו מעכב אבל ציצית [אמרה] תורה. והא דאמר גדילים תעשה לך מהן היינו ביחד שני חוטי תכלת אבל היכא דא"א להטיל שניהם יחדו כגון לדידן אין לעשות ציצית אלא או מצמר דכתי' פתיל תכלת או ממינו כדכתי' הכנף מין כנף.
487
תפ״חתמה. ולחם שאפו ולא הפרישו חלה אם היה הכל עיסה אחת א"צ אפי' צירוף סל דקיי"ל (בכורות כ"ז ע"א) חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ואם שתי עיסות היו יצרפם בתיבה אחת ויקח ככר אחד על הכל.
488
תפ״טתמו. וראובן שנתחייב שבועה ואמר אם לא אשבע קודם שאצא מן העיר אתחייב בכל התביעות אסמכתא היא ולא קני'.
489
ת״צתמז. ואשר שאלת שעשו אותך נאמן משטר ראובן ושמעון שאם יעבור המועד אשר יעדו שלא יתן לו זקוק [שתמסור] השטר לכשנגדו [ואינך] ודע אם ראובן קיים [הפרעון של זקוק] נראה שאתה חייב לתן השטר ליד שמעון דאם איתא דפרעי' [ראובן] לדידך הוי מודע כדי לקרוע השטר ואפי' מאן דחייש לפרעון פ"ק דב"מ (י"ג ע"א) ה"מ היכא דנפל ואתרע. חדא דאמר ס"פ זה בורר (סנהדרין ל"א ע"א) ההיא אתתא דנפיק שטרא מתותי ידה אמרה פרענא הוא לא מהימנה ר"נ וכו' ולענין מאי לא מהימנ' ע"כ לענין זה שבעל השטר יגבה את חובו כאלו הי' מוחזק עצמו בשטר דליכא למימר [דלא הימנה] לענין זה שיהא הנתבע פטור אף בלא שבועה אלא הנתבע צריך לשבע שפרע אבל התובע לא שקיל אפי' בשבועה דהא ליתא דא"כ מאי פריך והא אי בעי' קלתיה והא אי קלתיה נמי היה צריך הנתבע לשבע שבועת היסת דהא ר"נ גופיה תקן שבועת היסת ומסתמא בשעה שבאה לפניו [כבר] תקן אותה ועוד את"ל כשנותני' ליד שליש בסתם וא"ל אם לא אפרע לו עד יום פלוני תחזור לו השטר שאין לו להחזיר דאיכא למימר דלמא פרע א"כ מאי קאמר כיון דאתחזיק בב"ד דאי בעי' קלתי' לא אמרי' ואמאי לא מהימנינן לה במגו דאי בעי' אמרה אמר לי הלוה אם לא אפרע עד יום פלוני תן לו שטרו דאז ודאי היה נאמן לומר פרעתי לפי דבריך וליכא למימר דאז היה צריך הלוה לשבע דהא השתא נמי צריך לשבע שבועת היסת אפי' ליכא שטרא כלל אם כבר נתקנה שבועת היסת ואם לא נתקנה אידי ואידי אין לו לשבע כיון דאמרת שהשטר ביד שליש אינו כמונח ביד המלוה ונאמן לומר פרעתי א"כ שבועה נמי לא בעי דמהיכי תיתי ושבועה זו למה קודם שנתקנה שבועת היסת אלא שטר המונח ביד שליש כמונח ביד המלוה דמי דאמרי' אי איתא דפרעי' שטרא ביד שליש מאי בעי איבעי ליה למקרעיה או למכתב שובר והא דמסיק פ' זה בורר דההוא לשנא דלא הימנה ר"נ ליתא היינו משום שאמרה האשה שהיתה שלישה ידענא ביה דפריעא ומשום דשליש נאמן אבל היכא דלא ידע [השליש] אי פריע אי לאו ודאי לאו כל כמיני' דלוה לומר פרוע הוא כ"ש דנתבע גופי' לא טעין פרוע הוא דהא ליתא קמן ואנן לא טענינן ליה ויש לך [למסור] ליד שמעון.
490
תצ״אתמח. ועל נטע רבעי אינו נוהג בחו"ל אלא כרם רבעי דוקא נוהג דהא פליגי ר"פ כיצד מברכין (ברכות ל"ה ע"א) ר' ור"ש ב"ר חד תני נטע רבעי וקיי"ל (ברכות ל"ו ע"א) כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל.
491
תצ״בתמט. ירושלמי (פ' כל הנשבעין ה"ד) החשוד על השבועה מאימתי מקבלין אותו משיבא לב"ד שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני על השבועה וכן כל בעלי תשובה מקבלי' אותן אח"כ וכשרין לעדות שנאמר שובו בנים שובבים ואמר ארפא משובתיכם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו.
492
תצ״ג(מספר ברזילי).
493
תצ״דתנ. נמצא בה"ג יתומי' שהוציאו שט"ח על אחרים [והוא] אומר כי פרוע הוא כיון דהלכה כר"פ דאמר (שבועות מ"א ע"א) האי מאן דמפיק שטרא על חברי' מצי א"ל אשתבע לי דלא פרעתיך השתא דליתא למלוה לאשתבועי אין אדם מוריש שבועה לבניו והלכך משתבע לוה ואם רצה לוה משתבעי יתומי' שבועת יורשי' ושקלי. ור"ת הגיה על זאת דלאו דינא הוא דהא אין מחוייב להם אביהם שבועה עד שיעמוד בדין ויתבענו לוה דהא דאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו אינו אלא שבועה שנתחייב להם אביהם בשעת מיתה כדמוכח פ' כל הנשבעי' (מ"ח ע"א) אבל זו לא נתחייב לא הוא ולא יורשיו אא"כ טעין אשתבע לי דלא פרעתי ועוד דמודה ר"פ בפוגם את שטרו (שבועות מ"ח ע"ב).
494
תצ״התנא. בספר הדינין של הר' יהודה כהן נמצא דאם אמר פרעתיך או החזרתי לך או אין לך בידי שוב א"צ [לברר דבריו] דד"מ לא בעי דרישה וחקירה ורמב"ם כתב (פ"ו מטוען ה"א) שתקנו גאונים לאחר סיום התלמוד מפני הרמאים שאם אמר איני חייב לך כלום אין זו תשובה נכונה אלא אומר לו ב"ד אמור אם לוית או לא לוית ואם תבעו שהפקיד בידו או הלוה לו ישבע שלא הפקיד בידו או לא הלוה לו והטעם כמו שפי' ר"ת בתשו' אחת שיש לו לפרש [בפני ב"ד כיצד פרעו] שיש דברים הרבה שאדם חושבו כפרעון ואינו פרעון כגון קניא דרבא (שבועות ל"ט ע"ב) וכגון מרגלית לקלים (עכרכין כ"ד ע"א) וכיו"ב ויש לב"ד לשמוע אם פרעונו פרעון וישבע ע"ד ב"ד ויזהרו שלא ילמדו מתוך דבריהם לשקר.
495
תצ״ותנב. אשר שאלת מה יעשה אביך מאשר נשתתף עם הגוי להניח שוורים ושדות כנגד שדות ושוורים שלו כך נראה בעיני שאם לא בעבור שוורים בעבור שדות אין שום חשש איסור בדבר דיון שהגוי אריסותי' קעביד דקיי"ל כרשב"ג (ע"ז כ"א ע"ב) דמתני' [אתי'] כותי' דשרי להשכיר שדות ולית הלכתא [כר' שמעון בן אלעזר] דל"ל אריסותי' קעביד וכו'. וכמדומה אני בעיני שר"ת התיר אף ריחיים ופורני אבל מחמת שוורים יש איסור דאדם מצווה על שביתת בהמתו ואין אני רואה [תקנה] בדבר אא"כ שימכור אותו לגוי האריס או ילוה לו אותן שוורים בהלואה ולא בשאל שיהא רשות ביד הגוי להוציאם שלא ברשות ויזקוף הדמים על הגוי במלוה ואחריות השוורי' על הגוי ועוד נרא בעיני שאפי' לא יהי' רשות ביד הגוי להוציא שלא ברשות יש תקנה כגון שיזקוף הדמים על הגוי במלוה ויחזור הגוי וימשכנם לישראל ולא [ימשכנו] להרהינו אצלו אלא שיעבוד אפותיקי כל זמן שלא יפרע לו מעותיו דבענין זה לר יצאו מרשות [הגוי] כלל ואפי' נמי הרהינו אצלו יש להתיר אלא [שלא] יאמר לו מעכשיו דקיי"ל כרבא דאמר (פסחים ל"א ע"א) מכאן ולהבא הוא גובה ובענינים אלו יש להתיר ושלום יצחק בר' אברהם תנב"ה.
496
תצ״זתנג. הודה בפני שנים קנו מידו כותבין (סנהדרין כ"ט ע"ב) היינו דוקא כל זמן שלא מיחה משום דסתם קנין לכתיבה עומד אבל אם הוא רוצה למחות שלא יכתבו שומעין לו וראי' מחזקת הבתים (מ' ע"א) דאמר קנין בפני שנים א"צ לומר כתובו דכאלו אמר [כתובו] דמי ואם רוצה לחזור חוזר ואמר בפ' הספינה (בבא בתרא ע"ז ע"א) זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בקרקע. וא"ת מ"ט חוזר בשטר בע"כ יכתבו לו כיון דזיכה לו את השדה ואינו מפסיד בשטר כלום דהא אינו יכול לחזור בו דאי שטר מתנה מאי נ"מ לן מינה ואי בשטר מכר ומשום שלא יגבה ממשעבדי בלא שטר נמי גבי דאמר ר"פ בחזקת הבתים (מ"א ע"ב) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואומר ר"ת דלא ניחא ליה לאיניש דליפשו שטרות עילוי' משום דע"י השטר אית לי' קלא דלוה על שדותיו הוא וזיילי נכסיה וגם נמנעי' מלהלות לו כיון שמוכר שדותיו. ואם כמוסר דבריו דבריו קיימי' ואין שייך כאן שלא להשביע את בניו משום דמיחזי כשקרא ודוקא כשהקנה אבל בלא קנין אינו מועיל.
497
תצ״חתנד. יוציא מנה על מנה (סנהדרי' ל"א ע"ב) מכאן יש לדקדק דהמחוייב בדין א"צ לשלם לאיך יציאותיו ואע"פ שהזקיקו לדין בעיר אחרת. ואם אמר כתבו מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין ופסק ר"י בין נתעצמו בין לא נתעצמו.
498
תצ״טתנה. אשה שהיתה רגילה להיות מטורפת חדש או חדשים ואח"כ נתרפאות לגמרי ובשעה שקבלה גיטה שאלוה אם היתה יודעת מהו גט והשיבה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון וגם מתחלה מיאנה לקבל גט שהחומות שהחזיר לה בעלה היו ביד אמה פן תעכב אותם האם. והשיב רבי' שמשון בר' אברהם דודאי דעתה צילית' הוי לה ואפי' [אינה] מבחנת בין גיטה לדבר אחר חשובה [יודעת] לשמור גיטה פ' התקבל (גיטין ס"ה ע"א) אלא היכא דאין יודעת לשמור גיטה אין מתגרשת. ועתים שוטה ועתים חלומה כך הוא דינא כדמוכח בירושלמי פ' חרש (ה"א) ואני איני רגיל להפוך הגירסא אלא שדילג הסופר יכולה לשמור את גיטה שראה ב' פעמים כתוב לפניו יכולה לשמור את גיטה וחשב בלבו שאחד טעות ודילגו וכך היא הגירסא מ"ד מפני גרירה אסורה מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור עתים חלומה ויכולה לשמור את גיטה מותרת] וכל הנך תרתי מילי מפני גרירה אינו גט ואלו הן השלשה חדא דיודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עתים חלומה ויכולה לשמור את גיטה מותרת] וכל הנך תרתי מילי מפני גרירה אינו גט ואלו הן השלשה חדא דיודעת לשמור גיטה ואינה ידועת לשמור עצמה וחדא אין יודעת לשמור את גיטה ולא את עצמה ויש לה אב והיא קטנה ארוסה ואידך פעמים חלומה פעמים שוטה וקיי"ל כמפני גרירה דהיינו ר' יצחק ור' ינאי שהובאו דבריהם בתלמוד ודברי ר' זירא לא הובאו בתלמוד לחלוק עליו והאי עובדא דאתא לידן [אם] עתים חלומה עתים שוטה אינה מתגרשת אבל אם באקראי בעלמא נשטית ונתרפאת ונשטית ושוב נתרפאה הואיל ואין לה וסת אין לחוש שתחזור לשטולת מחמת תרי זימני וכה"ג לא מקריא עתים שוטה עתים חלומה ושלום שמשון בר' אברהם.
499
500ורבינו שמחה ז"ל משפיר"א כתב דלא מחזקי' בחזקת שוטה לגרש עד שיראו בה סימני שטות המפורשי' פ"א דחגיגה (ג' ע"ב) ובירושלמי דמס תרומות (פ"ק ה"א) משמע עד שיראו בה [כולם] ופליג קצת אגמרא דידן ועיקר סימן זה המאבד מה שנותני' לו דומי' דההוא שטותא יתירת' הוא דחזא ביה דהוי משחרר עבדו בעוד שלא ראינו סי' זה אפי' בדיקה ל"צ והרי הוא בחזקת פקח.
500
501תנו. השיב רש"י על היבמה שנפלה לפני יבם משומד צריכה חליצה ואין חילוק בין שקדשה הבעל ואח"כ נשתמד בין שנשתמד [קודם] קדושין שהמשומד הרי הוא כישראל חשוד לכל דבר שנאמר חטא ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא ואין לחלקו [מדת] ישראל אלא שאין נאמן באיסורין הואיל וחשוד הוא עליהן ויינו יין נסך הואל וחשוד הוא לע"ז [וקידושיו] קידושין וחליצתו חליצה כללו של דבר הרי הוא כישראל חשוד. והתשו' הנמצאת בתשו' הגאוני' שאם נשתמד בשעה שקדשה א"צ חליצה דקידושי' ונישואים הראושנים מפילים לחליצה וליבום אין לסמוך עליהם דדבריהם סותרים זה את זה שאם זיקתו זיקה וחליצתו חליצה לאחר שנשתמד מה לי קדשה קודם לכן מה לי קדשה אחכ הרי הוא מחזיקו כישראל גמור להיות חליצתו חליצה ואם בשמדותו נחשב כגוי גמור היאך הוא זה שתהא חליצתו חליצה ע"כ אין לה תקנה אלא בחליצה, וצור ישראל יאיר עינינו במאור תורתו. שלמה ב"ר יצחק.
501
502תנז. נשאל לרב האי גאון מי שהוחזק כפרן כגון שאמר להד"ם וכיון שנתחייב שבועה חזר ואמר פרעתי נידון אותו בהוחזק כפרן או לא דדלמא אינו מוחזק כפרן עד שיכחישהו עדים אבל הוא עצמו לא וישבע וכן אם יש הפרש בין מי שאמר להד"ם ובין אמר אין לך בידי כלום לענין הוחזק כפרן או לא משום כשחזר ואמר פרעתי יכול לומר אין זה כפרנות שמה שאמרתי אין לך בידי לא באתי לומר אלא פרעתיך והשיב דין מי שהוחזק כפרן אינו עד שיכחישהו העדים ומה שאמר ר' יוחנן (ב"מ י"ז ע"א) מנה לי בידך [והלה] אומר אין לך בידי כלום והעדי' מעידי' אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי מוחזק כפרן לאותו ממון לא [באומר] אין לך בידי כלום ממש אלא להד"ם דהא דימו דבר זה להא [דשבתאי ברי' דר' מרינוס] דכתב אצטליא דמלתא וכו' שיש בו להד"ם ללמדך שלא הוחזק כפרן עד שיאמר להד"ם וכן אם הודה מעצמו אינו כפרן עד שיעידו עדים ובעוד שלא העידו בו עדי' אע"פ שראה עדי' ממשמשי' ובאי' וחזר והודה מחמת ביעתות' דעדים אינו מוחזק כפרן בכך מאחר שהודה קודם שיעידו וכן דן מו' כחכמים דפליגי עליה [דר' אלעזר בר שמעון] גבי גנב ע"פ שנים וטבח ומכר ע"פ ע"א פ' מרובה (בבא קמא ע"ה ע"א).
502
503תנח. נשאל לריצב"א אם אפטרופיס של יתומי' יכול להעיד להם אם יודע להם עדות והשיב דאין לך אלא מה שמנו חכמי' בסנהדרין (כ"ד ע"ב וכ"ה) וזה אינו נוגע בעדות דאינו אלא שליח בעלמא כדאמ' בקידושין (מ"ג ע"א) הלכתא שליח נעשה עד ובחזקת הבתים (מ"ו ע"ב) אמרי' אריס מעיד והוא דלית לי' פסידא בארעי'.
503
504תנט. וכן ערב מעיד ללוה והוא דאית לי' ארעא אחריתא כיון דאינו נוגע (ב"ב מ"ו ע"ב) וההוא אפטרופ' דזבין תורא ליתמי דפ' המפקיד (בבא מציעא מ"ב ע"ב) דמשמע דמשלם שאני התם דפשע. ואפטרופא דמשבעי' לי' פ' הנזקין (גיטין נ"ב ע"א) היינו שנושא ונותן בנכסי יתומים דחשדי' ליה שמא שלח יד בנכסי יתומים אבל זה לא מינהו אלא לטעון מה נוגע בעדות [הוא] ואפי' כשמינהו ב"ד אין היתומי' מפסידי' היכא דטעי כדמוכח בכתו' (צ"ט ע"ב) דהלכה כחכמי' [בשום] היתומי' שפחתו שתות מכרן בטל הלכך ע"כ אפטרופיס כשר להעיד.
504
505תס. ראובן טען על בני שמעון שמסרו אביהם והם יסלקו הפסדו והביא עדים שהוא אמת ופסקו מו' הרב דדיני מסור דיני דגרמי הוא וגרסי' בירושלמי דשבועות (פ' שבועות הדייני' ה"ו) דכל דיני דגרמי משום קנס וגרסי' פ' השולח (גיטין מ"ד ע"א) גבי עבד שמכרו רבו לחו"ל קונבי' אותו עד עשרה בדמיו לדידי' דעבד איסורא קנסו לבנו לא קנסו. ועוד מאחר דטועני' ליורש ושמעון היה חי וקיים כמה ימים עמו ולא תבעו שמא אם היה תבעו היה אומר פרעתי.
505
506תסא. דן הר' חיים על אודות ספר היתומי' שקנאו הלוקח מיד האפטרופ' והאפטרופוס מכרו לפרוע המס לעצמו ולחביריו שהטילו על היתומי' חלקם לצורך פרעון של תפיסת אותן השלשה שפסקו לתן ד' זקוקי' להגמון ונפסק הדין שאין על היתומי' מוטל מאומה לפרוע לאותן ד' זקוקי' אך שהלוקח טוען שהיתומי' יפרעו לו מעותיו מפני תקנת השוק ויחזור ויפרעו ממי שמכר הספר נראה שלא תקנו תקנת השוק כה"ג הדא מאחר שמן התורה לפני יאוש היה לאדם לקח שלו בכל מקום שימצאנו אך שעשו חכמי' תקנת השוק והאי לאו בני מיחל לעיהו תקנתא דרבנן נינהו כי כן פי' רש"י הדי' ס"פ יוצא דופן (נדה מ"ו ע"ב) אמת הוא שעשו חכמי' תקנתם דפעוטות מתנתם מתנה ומקחם מקח משום כדי חייו זהו לטובת הקטן אבל כאן התקנה היא לצורך הלוקח וכי יעשו חכמים תקנת השוק על יתמי דלו בני מחילה נינהו חליה ואי משום שלא [ירצה] אדם לקנות ספר מאפטרופס דיתמי ולא שבקת חי לכל [בריה] אין דומה לזה שהרי אם נמכר הספר לצורך תקנת היתומי' אין פקפוק בזה אחרי שמינהו ב"ד מכירתו מכירה אך זה שמכרו של לצורך היתומי' אך לתן המעות תוך כיסו על דבר זה וכיו"ב [אני] קורא מלתא דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן שהרי אין ממני' אפוטרופ' אלא ע"פ ב"ד והם בוררי' אנשים כשרים ויראי חטא ואחד מיני אלף לא יעשה רמיה ואף בנדון [זה] לא כיון האפטרופ' לגזל גמור אך הסיתהו כי הוא סבור שהי' מוכר הספר בהיתר לצורך המס ואחרי שטעה קנין בטעות הוא וכ"ש וכ"ש מלתא דל שכיחא ביותר שאלו היה יודע הוא בעצמו מתחלה לא היה מוכר הספר ע"ז לא שייכא תקנתא דרבנן ואזלי' בתר דינא דאו' והלוקח יתבע מעותיו מן המוכר וכ"ש אם האפטרופ' לא מכרו כמו שטען והלוקח יודע שהוא של היתומי' א"כ איהו דאפסיד אנפשי' דהול למידק אם האפטרופ' מכרו או ר' אלעזר ור' מאיר שהי' להם חלק בו כי גם הם אין מכירתם מכירה מאחר דאין כלו שלהם ודבר ידוע שאין אדם יכול למכור נכסי יתומי' אלא ב"ד או אפטרופ' שנתמנה ע"פ ב"ד ומדלא עשה כך איהו אפסיד אנפשי' ולא שייך בו שום תקנה ועוד לפי הסברא אף אם היתומי' גדולי' לא שייך תקנת השוק דקיי"ל כב חסדא דאמר (ב"ק קי"א ע"ב) גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואע"ג דכבר היתה מתוקנית בימי רב ור' יוחנן דקיי"ל כר"י (ב"ק קט"ו ע"א) דשייכא ביה תקנת השוק ולפי הפשט כ"ש אם הוא בעיני' ביד השני שקנאו מיד הראשון בלי ידיעתו דאלו היה יודע שהיתה [גזולה] בידו לא היה קונה אותה ואעפ"כ אמר ר"ח רצה מזה גובה רצה מזה גובה אך כך נראה שכך היתה התקנה אך בגניבה לא בגזילה ואף כי לא ידע הלוקח שהיתה גזולה דמלתא דלא שכיחא לא עבדו ביה רבנן תקנתא שברוב פעמים גזילה יש לה קול ולא תקנו רבנן אף שלח בו יד וגזלו והלוקח היה יודע שהיה של היתומים אך סבור שנמכר לצורך יתומים ונמכר בגזילה לא מצינו תקנה כזאת בתלמוד. ועוד דזהו פשוט הגוזל שדה מחבירו ובא חבירו וקנאו מיד הגזלן הנגזל טורפה מיד שני ולא עשו בו תקנה הואיל ורוב פעמים גזילת קרקע ידועה וה"ה למטלטלי' דגזילה אלא מלתא דפסיקא נקיט דלא שייך בקרקע [חילוק בין] גניבה או גזילה דמי יחלוק בין הפרקים מדעת הכרס דא"כ אין לדבר סוף שכל אדם יכול למצוא חילוק בין הפרקים בדבר מועט ואחרי סברה זאת מי יוציא ממון שבדין תורה הוא בחזקת יתמי אם באת לדמות מלתא מכח תקנה ויש פנים לחלוק אם לא בראי' ברורה. גם יש רוצים לומר שלא דבר רב חסדא דבריו אלא כשבא לשני מיד הראשון [בגזילה] אך כשבא לידו בתורת מכר לא ולא הבנתי טעמם הלא שינוי רשות בלא יאוש לא קני לכ"ע גם התלמוד מייתי מלתא דר"ח בהגוזל בתרא (קט"ו ע"א) על גנב ומכר ואח"כ הוכר הנגב שבא לידו בתורת מכר.
506
507תסב. על ראובן שתבע את שמעון ולאה אמו ודינה בתה לדין ואמר נתתי גט לאשתי דינה והנחתי לה בת ונדרה לתן י' זקוקים לבתי ודינה ואמה ואחיה קבלו עליהם לשא ולתן באותן מעות והקרן והפרי היה להן לתן לבת בעת כניסתה לחופה ובתוך כך מתה הבת ועתה אני תובע מהם הקרן והפירי כדין הקרוב קודם לירושה ולאה השיבה עבור ממון זה לא ידעתי ולא נדרתי לשא ולתן באותו ממון ומתחלה הי' אותו ממון בידי והחזרתיה לאותו שמסרו לי ואין לי עסק עמך. נראה שלאה תשבע שכדבריה כן הוא ותפטור ואף כי יש עדים שהודתה לאה בפניהם שהיתה תופסת י' זקוקי' ממנה עתה בראש השנה אין בכך כלום דקיי"ל המלוה או המפקיד בעדי' א"צ להחזירו בעדי' אלא אם אמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני וכנדון זה אע"פ שבר"ה כבר מת לוי שמא החזירתו לאותו שציוה לוי לתנם ועוד האי הודאה בעלמא הוא וקיי"ל מי שמודה בלא תביעה צריך שכנגדו לומר אתם עדי וזה שותק ואם לאו יכול זה לומר שלא להשביע א"ע נתכוין ואין בהודאתו כלום ומזה אין להאריך. אך יש לדקדק ולהעמיק ע"י ב"ד ולברר למי מסרה הממון אע"ג דקיי"ל כמ"ד א"צ לברר מיהו היכא דנראה לדיינים שהדין מרומה היום הזה צריך לברר מפני הרמאים שנתרבו וכ"פ המיימוני וכן ראיתי רבותינו פוסקים הלכה למעשה. ודינה השיבה י' ליטרי' נתתי ללוי כאשר התנית בשעת נתינת הגט למוסרם לידו והוא היה נאמן מדעת שנינו והוצרכתי לתן לו כי באמונת שמים קבלתי לתן לו י' ליטרי' וכן קיימתי ולא ידעתי שוב מה נעשה באותו ממון כלל גם לא נדרתי לשא ולתן באותו ממון כלל גם בזו תשבע דינה שדבריה אמיתים ותפטור אע"פ שע"א מכחישה ואומר שקבלה עליה לשא ולתן באותו ממון תשבע להכחיש העד. ועוד אומר אני שאף אם קבלה עליה להתעסק בם ונתעצלה ולא קיימה תנאי לא הי' שום חיוב בה וגם שבועה לא שייכא על טענה זו וכי עליה לשלם רבית שלא קבלה לא גרע ממבטל כיסו של חבירו דאין לו עליו אלא תרעומות כ"ש גנדון זה שלא קבלה דאין כאן חיוב שבועה. ועוד לפר"ת בריש ב"מ דהיכא דע"א מסייע לנתבע לפטור משבועה ובכאן ע"א מסייע לה ואמר שלוי אחיה היה נאמן ולצרף סכום החשבון מידי שנה בשנה. מ"מ אחרי שיש לירא מרמאות שיש בדין ותקנת שבועת היסת היום בדבר קל ואפי' בדר דליכא דדרא דממונא ואפי' בקרקעות כדפסק רב האי גאון תשבע דינה ותבאר היטב למי נתנה וע"פ מי נתנה בשבועה ותפטור. ושמעון השיב מה שאמרת שקבלתי עלי לשא ולתן באותן י' ליטרי' ולתן קרן ופירי בעת כניסת חופה ועתה מתה הבת ותובע את הקרן והפירי חלילה שקבלתי עלי זה כי הייתי בשפיר"א באותה שעה והגט והתנאי נעשה בוויזל"א ובעת התנאי אמר ראובן ללוי אחי אני רוצה שתהיה נאמן מאותם י' ליטרי' מקרן ופירי עד כניסת בתי לחופה והבת לא זכתה מעולם באותלו ממון ולוי לקחו כך סיפר לי בעצמו כי לא הייתי במלכות אז וכשנפטר לוי צוני לעשות בממון זה כפי צואתו וכל מה שצוני אחי שהיה נאמן קיימתי ומה שלא קיימתי אקיים עדיין ויש לי עדים שאחי הי' נאמן אז, ושמעון הביא ב' עדים שראובן עשה לוי שליש בעת נתינת הגט על ממון זה לתן לבתלו בעת כניסת חופה ואם תמות קודם חופה שהי' לוי להחזיר הממון לדינה משלם ואין לראובן להתרעם על אותו ממון לעולם ואף כי ע"א חזר בו ואמר ששקר ענה באחיו וע"י פיתוי נתרצה להעיד שקר אין נאמן להעיד אחר כדי דבור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ועוד בנדון זה אף בתכ"ד אין יכול לפסול א"ע בעדותו דאדם קרוב אצל עצמו ופלגינן דבורא נאמן מן העדות ומה שאמר שפתוהו לכך אינו נאמן כדאמר פ"ב דכתובות (י"ח ע"ב) ופ"ק דסנהדרין (ט' ע"א), גם ראובן הביא ב' עדים אחרים והכחישו את אלו ואמרו שהתנאי היה שאם תמות הבת קודם החופה שהאב היה לו לירש אותה ובנדון זה אם הי' הממון בעין לפנינו וזה בא לירש וזה בא לירש אוקי תרי תבהדי תרי וכאלו לא היה שום עדות דמי ואז הי' האב יורש ממילא גם אם היה לוי קיים והממון בידו הי' צריך להחזירו לאב אע"פ שהשליש נאמן וגם מגו שהי' יכול לומר נתתי הממון לראובן כבר ואינו בידי היה לו להית נאמן לתתו לדינה הא לא שייך בנדון זה הואיל ויש עדי' שנעשה שליש כמצות הבעל לאו כל כמיניה וגם מגו במקום עדי' לא אמרי'. ואל ישיבני אדם שכבר אמרתי אוקי תרי לבהדי תרי וכאלו אין שום עדות דמי דנהי דבעת פסק הדין נפסוק ככה מ"מ בעת הדבור שלו הי' מגו להכחיש דברי העדים קודם שבאו העדי' להכחישם ומגו כזה לא אמרי' וגם נמצא כן בד' אחים ביבמות (ל"א ע"א) ובכמה מקומות בתלמוד. וגם שמעון אם הממון עדיין קיים יתן לאב דלא עדיף שמעון מלוי הבא מחמתי' אם הי' חי ואע"ג דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ה"מ לגבי איסורא החמירו וזה לא שייך בנדון זה לגבי ממונא. אך אם שמעון נתן כבר הממון מידו שלא נתן לאב ישבע שמעון ע"ד ב"ד ויעמיקו עליו לבאר היטב שלא פשע בזה והיה סבור לעשות בזה דין תורה אחרי שקיים דברי לוי שהי' סבור שהי' נאמן וכל זה נעשה קודם שתבעו ראובן לדין ויפטור כי אנוס היה ואע"ג דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד (ב"ק כ"ו ע"א) לאו דוקא דאפי' נתקל דדמי' לגניבה וש"ש חייב בה נקרא אנוס גבי אדם המזיק וש"ח פטור בה (ב"ק כ"ט ע"א) וכ"ש בנדון זה שלא היה נביא וישבע ויפטור ובזה תלוי אם יבא הממון מיד שמעון ליד ראובן אז פטורה לאה ודינה משבועה שפסקנו למעלה ואם שמעון ישבע צריכי' לקיים פסק דינם ומה שטען שמעון שהבת לא זכתה בהנכסים טענת הבל הוא דזכין לאדם שלא בפניו וכאלו נעשה לוי שלוחו וזכתה הבת מיד באותן נכסי' כשבאו לידו. ומה שכתבת' שזה רוצה לפסול עדות של זה וזה של זה סתמתם דבריכם אמת הוא שאחר שמביא אדם ראי' יכול לפוסלו אף לאחר קבלת עדותו ואף אם הי' חשוד לשבועת שוא דרבנן או חרם דרבנן ילך למקום שאין מכירין אותו וכן פסק ר"י ויעשה תשו' ויאמר חשוד אני כדאי' בירושלמי (פ' כל הנשבעין ה"א).
507
508תסג. וכן אם חשוד לבעול גויות דנתי כמה פעמים לפסלו ואע"ג דאמר בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ו ע"ב) החשוד לעריות כשר לעדות ופר"ת הבא על הערוה ממש ולא דמי להא דאמר (סנהדרין ט' ע"ב) לרצונו רשע הוא משמע דאם הייתי מאמינו פסול זהו דוקא לאותו עדות הא לשאר עדיות לא. א"נ לשם לא שייך יצרו תקפו אבל בערוה דיצרו תקפו בשביל זה אין פסול לעדות מיהו פסק ר"י דבא על הערוה פסול לעדות מאחר שלהנאת גופו עובר על דעת קונו גם להנאותו יקח ממון ויעיד שקר והוי כאוכל נבלות לתיאבון דלכ"ע פסול והא דאמר החשוד על העריות כשר לעדות זה פי' הגס לבו [בעריות] ולא בא ממש והא דפריך (סנהדרי' כ"ו ע"ב) ארבעי' בכתפיה וכשר זהו מפני שמלקין אותו על לא טובה השמועה אף בנדון זה אם יודעי' שבועל גויות בודאי [יש] לפסלו לכל תורת משה אף להעיד בלי ספק כ"ש אם כשרים מכחישי' אותו. ראו רבותי כתבתי דעתי הסכלה ולא מפני שאני כדאי לסמוך עלי לעשות הלכה כי תולעת אני ולא איש ושלום חיים בן אמ"ו הר' יחיאל ח"ז.
508
509גם זאת משמו.
509
510תסד. מה שאמרו חכמים נותן טעם לפגם מותר זה דוקא מה שנבלע בדופני הכלי אבל אם האיסור דבוק בכלי בעין לעולם אסור.
510
511תסה. מעשה בשפחה שלקחה קנקן שהיה בו יין ומזגה מן החבית של שכר לתוך אותו קנקן והתיר מהר"ר חיים היין והשכר כי לא שפכה מן היין לחוץ. גם ניצוק אינו חבור.
511
512תסו. עוד דן השוכר את הבית אם ישב בו חצי זמנו ויצא אם [יכול] לטעון טענת אונס [שמחמתו] יצא יתן חצי השכירות דאונס פטור בכל מקום.
512
513גם זאת משמו.
513
514תסז. שיש תקנה לכלי חרס בפסח כגון שמחזירין לכבשונות שאז נקראו פנים חדשות וכפר"י בפ' כל שעה (פסחים ל' ע"ב) על הא דאין כלי חרס יוצא מידי דפיו לעולם וכו' גם על המדוכות של אבן הצריך חטיטה והגעלה לרווחא דמלתא מאחר שה"ר שמשון בר יונה אסרו בסדר שלו בהגעלה וגם ר"ת אבל מותרי' לפסח ואותם ישנים שקנו מן הגוי א"צ כי אם הגעלה כאשר פסק ר"י גם רגיל לפסוק דשכירות ושופות א"צ קנין.
514
515תסח. ומה שאנו אומרי' דאין נשבעי' על טענת פסק זהו שתובע טוען טענת ספק אבל אם טוען טענת ודאי אע"פ שהוא ספק לנו אם אמר אמת נשבעי' על טענותיו וכן רוב הטענות.
515
516תסט. שבעה ענינים בסכין. א) הסכין ששחט בה כשרה צריך הגעלה בחמין לחתוך בה רותח וכ"ש אם שחט בה טרפה אבל לחתוך צונן סגי בהדחה ל"ש ששחט בה כשרה ל"ש ששחט בה טרפה ולהבליע איסור בסכין אמרי' בית השחיטה צונן ונהי דלחתוך רותח בעי' חמין [לחתוך] צונן סגי בצונן. ב) הסכין ששחטו בה טריפה צריך הדחה בצונן לשחוט בה כשירה וכ"ש אם שחטה כשירה סגי בהדחה לשחוט. ג) סכין כשר [שחתך] בה בשר רותח לחתוך בה גבינה צוננת צריך נעיצה עשרה פעמים בקרקע קשה ושיפה כדאמר בשילהי ע"ז (ע"ו ע"ב) גבי סכין של גוי וכן אם חתך בה תחלה גבינה רותחת ורוצה [לחתוך בה] בשר צונן ואין להקל יותר מבסכינים של גוים משום דהתם איסורא בלע [דהשתא] מיהו איסורא פליט אע"ג דכי פליט ליתא בעיני' אין להקל בה ולהעמיד' על פחות מנעיצה ושיפה. ד) סכין [שחתך] בה בשר וגבינה צונן לחתוך בה בשר וגבינה רותח לא בעי אלא הדחה. ה) סכיני הבשר וגבינה מצונני' מצונן לתוך צונן [מק"ו] דצונן לרותח דסגי ליה בהדחה. ו) מחמין לחמין מק"ו דחמין לצונן דצריך חמין. ז) סכין של גוים ובו ג' פנים א) ליבון באש כדי להשתמש בו חמין. ב) שיפה בקרקע כדי לאכול בו צונן. ג) רותחי' [לשחוט בו] ולדברי ר"ת אין ליבון כלל אלא בכולן די בחמין ולדברי רבינו שמואל סכין ששחט בה כשירה א"צ אלא צונן בין לחתוך בה צונן דקיי"ל בית השחיה צונן וכל דבר שתשמישו [כצונן] מדיח בצונן ומותר בין לאכול בו רותח בין לאכול בו צונן כדתניא במס' ע"ז (ע"ה ע"ב).
516
517תע. במס' תרומות (פ"ב משנה ו') מוכח מההיא דתורמין מיין שאינו מבושל על המבושל ואל מן המבושל על שאינו מבושל ומסיק בגמרא (ירושלמי שם) דבין לר' אלעזר ובין לר' יוחנן מותר לר"י מותר דהלכה כרבנן דפליגי עלי' דר' יהודה ומתירין מפני שמשביחו וכ"ש לר"א דלא אסרו אלא משום שממעט מידותיו אבל משום שמשביחו לית ליה מכאן נראה דמותר לקדש ביין מבושל אפי' אין ראוי לנסך ע"ג המזבח.
517
518תעא. נמצא בתוס' בשם ר"ת דבשבת אין לחוש לסמוך גאולה לתפלה דנפקא לן בירושלמי משום דכתי' יענך ד' ביום צרה וסמיך ליה ד' צורי וגואלי ושבת לאו יום צרה הוא.
518
519תעב. הורה ר' דמותר לטלטל חבית והאבן נופלת בשבת אם הניחה או שכחה עליו מבע"י כיון דדעתי' לטלו משם אלא ששכח וראי' מפ' במה טומנין (שבת נ' ע"א) גיזי צמר אין מטלטלין אותו כיצד יעשה מנער את הכיסוי והן נופלת ואמאי הא נעשה בסיס לדבר האיסור אלא [ודאי] היכא דדעתו לטלה בשבת אז מותר.
519
520תעג. השיב ר"ת למהר' משה מפונטיזא דנשים חייבות בג' סעודות אע"ג דהו"ל מעשהז"ג דאף הן היו באותו הנס [דמן] דלחם משנה האכילן וכן חייבות לבצוע על ב' ככרות ועוד [דעשה דרבנן שוה בכל ואין נראה] דהא נשים פטורות מק"ש אע"ג דאית בהו עול מלכות שמים לא מחייבי' להו מדרבנן כדאמ' פ' מי שמתו (ברכות כ' ע"ב) ואע"ג דאיכא מאן דאית ליה דק"ש דרבנן. וטעם ראשון שפי' שאף הן היו באותו הנס לא ידענא אי א"ש דנהי דליכא לאקשויי מהא דקאמר התם נשים חייבות בקידוש היום ד"ת לא מפיק ליה אלא מזכור ושמור דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה אבל מהאי טעמא לא [כי] לא קשי' דאותו הנס לא שייך לקידוש אבל מ"מ לא שייך טעמא שאף הן היו אלא היכא דהמצוה באה על הנס שאירע לישראל שהיו בסכנה ונמלטו דומי' דמגילה ובד' כוסות ובנר חנוכה.
520
521תעד. שאלו את ר' על יהודית שנפטרה ואמר הר' אליעזר ממיץ ליורשי' שנדרה ס' דינר ממטבע מיני"ש לצדקה ובידו היה קצת ממונה שהחזיק בשלה אחר פטירתה ואמר שרוצה לתתם לצדקה ולא ליורשי' והיורשי' [אומרי'] שאין יודעי' מצדקה זו כלום וצונו ר' להשיב בשמו אין נ"ל שיהא להר' אליעזר [להחזיק] בממון [היורשי'] על מה שנדרה ודין מצוה לקיים דברי המת אין מוטל עליו כיון שלא השלישתו אפי' יטעון הרב שהוא גבאי ויד לעניים הוא רוצה לתן למי שמחלקי' צדקה בעירו אעפ"כ נראה דאין לו כח להחזיק בממון על כך לחלק הצדקה לדעתו יותר מלדעת יורשיה אפי' יש לו מגו להיות נאמן על ידו שנדרה צדקה זו. ואע"ג דתני' בתוספתא ב"ק (פי"א) האומר תנו מאתים זוז לעניים יתנו לעניי אותה העיר ר' אחא אמר לעניי ישראל אין לכוף את היורשי' לתן [לעניי אותה העיר] ואפי' את"ל דהלכה כת"ק ולא כר' אחא כי כן מנהג שרבה עשירים נפטרו בצרפת ובשאר מקומות שנדרו לצדקה דבר גדול ולא היו נותני' לעניי אותה העיר אלא מחלקי' לכאן וכאן כמו שנראה בעיניהם לפי שהדבר ידוע שלעניים מועטים בעיר לא כיונו לתן את הכל וגם לא לאורחי' הבאי' [בעיר ואם] היו ישראל מרובים בעיר [אחת והיו] עניים הרבה בעיר מחלקי' לתן צדקה יותר מעכשיו ועוד מי יודע אם נתנם מחיים או הפקדתם לתתם שכן ראינו שעשו אחרים לתת אחר פטירתם וכ"ש זאת שלא היתה בו דעת למי מנחת הממון ואם יעשו צויה אותו שיבא הממון [לידו] וגם אין בירור אם נדרה והיא לא נשבעת על כתו' ושמא כל הממון משל ר' יוסף ולכך אין [להר' אליעזר לעכב המון] אלא שיש להם להודיע שכך וכך נדרה [ובעצתו] יתנו היורשים ס' דינר אלו כי נאמן הרב לסמוך עליו גם יכולי' לחקור מאחרי' אבל יורשי ר' יוסף בעלה לא יתנו כלום מן הס' דינר [לצדקה] כי אינם יורשי' בממון מכחה ואדרבא היא היתה חייבת לשלם להם אם היתה קיימת כי הפסידתה כמה וכמה ואין הגון וראוי לשלם נדרה ושלום יצחק ב"ר שמואל.
521
522תעה. השיב ר' אותו אח שציוה אביו להיות מסולק מירושת הבית לא אמר כלום כדתני' (ב"ב קכ"ו ע"ב) פלוני בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום ומוקי לה בגמרא אפי' כרבי יהודה דאמר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאי קיים ואע"ג דמסיק טעמא התם [ידעה וקא מחלה] ידעה לאו דוקא דאפי' ידע כל זמן שלא יתן לאחרים וה"ה נמי דאפי' מיל ומסלק עצמו בשעת הצואה ומתרצה לדברי אביו כי ירושה אינו יכול להתנות שלא יירש ירושה הנופלת ע"י מיתה שבשעה שמת המוריש נפל ברשותו ואין יכול להוציאו מרשותו להתנות להעמידו ברשות אחרי' כדפסקי' בהכותב (פ"ג ע"א) אם מתה ירשנה ואינו יכול להתנות עד שתעמוד האשה במקומה כגון דין ודברי' אין לי בנכסיך ובפירותיהן בחייך [הרי] דידע לאו דוקא אלא ה"ק דאפי' מחילה ליכא וה"ה דאי מחיל לא מקנה כיון דהוי ירושה דאו' והוי' נמי לאחר מיתת המוריש כדפי' [ואם] נתן שכירות הבית לשאר בני הבית בלשון מתנה או בלשון ירושה כר' יוחנן בן ברוקא (ב"ב ק"ל ע"א) נסתלק ממנו אותו האחד.
522
523תעו. קטן בן שנה או שנתיים שנשתמד עם אמו ומת א"ר שמתאבלין עליו דודאי גדול אין מתאבלין בסוף פ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ו ע"ב) משום באבוד רשעים רינה ור"ת אומר דאין מתאבלי' עליו וראי' [מתוספתא] דסנהדרי' (פרק י"ד) קטני עיר הנדחת שנדחו עמה ר"א אומר נהרגין וחכ"א אין נהרגי' ומדר"א אומר נהרגי' סברא הוא דלרבנן דאין מתאבלי' עליהן ולאו ראי' דמה ענין הודחו ללא הודחו דהתם מיירי דגדלי קצת ועבדו ע"ז אבל קטן שלא עבד כלל ואין יודע בין ימינו לשמאלו הוי כשאר ישראל והי' נותן ר"ת טעם ששמחה יש על מיתתו כי לולי היה חי סופו ללכת לעבוד ע"ז ואמר ר' דאי מטעם זה לא יתאבלו עליו קודם שהושם בטנוף תועבותם מאחר שהיה בידם ולא יוכלו לפדותו לא יתאבלו עליו אם מת ושם אין סברא שלא יתאבלו עליו ועוד לא מצינו שיניחו אבלות מטעם זה מיהו אמר ר"ת שמנהג הוא שלא להתאבל עליהם אך ששים ושמחים.
523
524תעז. אשר אמרת יש בני אדם חלוקים להחזיק מלמד תינוקות כקבלן להיות ידו על התחתונה אם יחזור בו א"כ לא ידעו פשט ההלכה במה מחלקין פועל מקבלן דבר פשוט לכל כי פועל שאינו רשאי להתבטל כמו שכיר [יום] או שכיר חדש או שכיר שנה באותו אמר [רב] (ב"מ י' ע"א וע"ז ע"א) שיכול לחזור בחצי היום מטעם עבדי הם ולא עבדי' לעבדי' אבל קבלן שבל עליו קמה לקצור או בגד לארוג והוא רשאי להתבטל כשהוא רוצה [אינו יכול לחזור בו] ודכותי' גבי מלמד תינוקות אם שכרהו ללמוד כל הספר או חציו ולא קבעו לו זמן ללמוד בו ויכול להתבטל כשהוא רוצה אז הוא חשוב כקבלן. אבל מה שבא לחלק בדבר האבוד בין פועל לקבלן אין נ"ל כי אין סברא לחלק ביניהם בדבר האבוד ואשכחן נמי דשני ר"נ (ב"מ ע"ז ע"ב) בדבר האבוד וד"ה בין על שכיר בין על קבלן ואע"ג דבמסקנא מסיק דלא שני לר' דוסא בין שכירות לקבלנות ועוד דלשנויא [דואיבעית אימא] קאי שפיר שינויא דר"נ מ"מ אין לדמות כלל לדבר האבוד דודאי גבי פועל וקבלן ששוכרי' אותו לדבר בשעה שהפועלי' מצויי' כמו בשחרית שרגילי' לשכור בזה שייך דין דבר האבוד כשחוזרי' בהן בחצי היום שבזמן שאין בני אדם מצויי' [וגם במלמד אם היה] דומי' דשכירת פועלי' בשחרית וחוזר בו בשעה שאין בני אדם מצויי' ויצטרך התינוק ליבטל לזמן מרובה כל כך [חשוב] דבר האבוד אע"ג דלא דמי לגמרי [לדבר] האבוד דמתני' [דאין] כאן איבוד לגמרי כמו פשתן אם לא יעלהו מן המשרה כי גם בכאן יש הפסד מרובה בקלקול התינוק כדאומר אם תעזבני יום יומים אעזבך. וגם בלא קלקולו איכא פסידא דלא הדר מה שמתבטל בימים שראוי ללמוד וק"ו שעשית [שאין דבר אבד] כאן לפי שאף מה שלמד כבר אין לו לרבו לשמרו בבטנו וכ"ש דמה שלהבא אין אחריות התינוק על המלמד להיות ידו על התחתונה אם יחזור בו ואותו איבוד ק"ו פריכא היא דמה שלמד לא שכרהו לשמור [שהרי אין] בידו אבל על העתיד הוא שכיר לשמור התינוק מפסידא דלא הדר שהוא בידו וגם על בגד לארוג בשעה שבני אדם רגילי' לקנותו ביוקר ישכרהו פועלים על כך ויהא הפסד לבעלים מרובה אם לא יגמרהו עכשיו כי לאחר זמן יהא בזול הרבה יותר מעכשיו ואני חושבו דבר האבוד והיטב יש לעשות ביטול התינוק פסידא דלא הדר כשאר דבר האבוד [ואם] בשעה ששכרהו לזה המלמד לא היו מלמדי' מצויי' [אבל עכשיו מחמת דמצויי'] העוברי' ושבים החפצים לשכור עצמן ולא יצטרך התינוק לבטל בכך רק דבר מועט אין להביא כאן [דין] דבר האבוד כי אם כפי אותו זמן מועט שידוע שימצא מלמד בקרוב. וגם אותו זמן מועט אפשר שאין דבר האבוד כגון שהתינוק יודע לקרות מעכשיו בתורה ובנביאים ובכתובים בלא לימוד פעמים שהוא בריאות לתינוק כשיש לו מעט ריוח מן הלמוד ואין כופי' אותו אלא לרצונו ואין האב רגיל לדחוק עצמו על השכירות של מלמד על דבר מועט עד שיזדמנו לו אבל אם היה בענין שרגיל האב לדחוק עצמו בכך הפסידא דבר האבוד חשבי' ליה ושלום יצחק ברבי שמואל.
524
525תעח. מנעורי אני משתומם על האוסרי' להתחמם כנגד אש הגוים [הנעשה] בשביל ישראל בשבת כי ראיתי את אבא מו' ורבי' משלם שהיו פרושים והיו מתחממים וכן גדולי עולם וטעמם כתבו [כדאמרי' בעלמא] הכל חולי' אצל המילה [דכחולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה]. כן הכל חולים אצל הקור ואם אין ממש חולים מצטערים הם לכל הפחות ואמרי' (יבמות ס' ע"א) גונח יונק חלב בבת ואע"ג דמפרק כלאחר יד הוא [במקום צערא דחולה שאין בו סכנה] לא גזרו בי' רבנן ופסקי' התם [הכי הלכתא דלית] הלכתא כאבא שאול דאמר פ' חרש (קי"ד ע"א) [דאסור דגזרו רבנן] ואבא שאול נמי לא אסר במקום שיש צערא אלא שבות דאית ביה מעה אבל שבות דלית בי' מעשה לא גזור כדאמרי' כבי ינוקא (עירובין ס"ח ע"א) ולולי יתמהו עלי הייתי מתיר אף האמירה בפירוש כ"ש אם הגוי עושה מעצמו בשביל ישראל וישראל מתחמם כנגדה. ואין להחמיר גבי צערא שהרי מכחל עינה בשבת מגוי אע"ג דישראל עוצם [עיניו] ופותח ומסייע אין [בו] ממש ושרי (ביצה כ"ב ע"א) כ"ש היכא דלא נגע ולא עביד אפי' עקימת שפתיו ואפי' מעשה שרי' בכבוי גחלת של מתכות משום היזק כהן גדול [כדאי' יומא ל"ד ע"ב] אם הי' חולה או זקן או איסטניס מטלילי' עששיות של ברזל לתוכו והכל איסטניסים לגבי הקור והמתחממים יתענגו על רוב שלום. אך רבי' שמחה כתב להיפך לאיסור וראיתי מהר"ר חיים ז"ל שהוא מתחמם כדברי רבינו יום טוב.
525
526תעט. שאלת ראובן ושמעון שיש להם ספרי' בשותפות ובן [שמעון] לומד בא' מהם וחלקו והגיע אותו הספר לחלקו של ראובן ולימים כשתבעו ראובן מבן שמעון אמר שהוא מעכבו משום תביעות אחרות שיש לו עליו. אמת הדבר שיש חרם קדמוני' על כל דבר הבא לו לאדם בתורת שאלה או בתורת פקדון שלא לעכב בשביל שום תביעה אך קבלתי מרבותי דאע"פ שחייב להחזיר ע"פ החרם לא הפסיד כח מגו בכך וכמוחזק דייני' ליה מדאמר ס"פ המקבל (קי"ז ע"א) ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא אתא לקמי' דאביי א"ל אהדרי' משום דברים שעושי' בהם אוכל נפש ותיקום בדינא עליהו דיכול לטעון עד כדי דמיהן וה"ה כאן. ומיהו היכא דיש עדות שבא לידו בתורת שאלה לא מהימן לומר לקוח הוא בידי היכא דראה כדמוכח בחזקת הבתים (מ"ו ע"א) דמתיב ר"נ בר יצחק אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה אפי' בראה [היכי דמי אי דאיכא עדים דלא אתא] לידו בתורת מכר אחר אמאי יש לו חזקה דאינו נאמן לומר החזרתי [אע"ג] דא"צ להחזיר לו בעדים [כיון דראה] ע"כ אני אומר אחרי שבן שמעון חייב להחזיר ע"פ [החרם] ע"כ משוי ליה ראה ואינו נאמן בשום טענה דלקוח בידו ולא מהימן אפי' ליכא עדי' שבא לידו בתורת שאלה דספרים הם דברי' העשויי' להשאיל כספרא דאגדתא ואדם רגיל להשאיל ספריו ללומדי תורה שבעיר כ"ש לבן אחריו ואין נאמן לומר לקוח בידי וחייב [בן] שמעון להחזיר הספר לראובן דודו.
526
527תפ. עוד שאלת' באחד שלקח ספר מיד חבירו ובא אחר וערער עליו ואמר המוכר הודה לי שאבי משכנו בכך וכך והלוקח אומר אם היה [המוכר] בפנינו יאמר שמשכנו ביותר ועל אותן טענות כתבת סברות לא התבוננתי בדבריך דאם היה מוכר קיים לא הייתי מאמינו בשום טענה שיאמר להפסיד ללוקח דאפי' [כע"א] לא הוי דאין אדם משים עצמו רשע שימכור לאחרי' ספר הממושכן בידו ומפסיד המערער בדברי' שאין עשוי' להשאיל ולהשכיר כגון קונטריסים כאשר אמרנו ואפי' סבר דלא מהימן לומר לקוח בידי משום דברים העשויי' להשאיל ולהשכיר [מ"מ] הלוקח ממנו אם בא המערער להוציא חייב להחזיר לו דמים שנותן משום תקנת השוק כיון [דמוכר לא הוי] גנב מפורסם ואם תשיבנה א"כ כל הדברי' [העשויי'] להשאיל ולהשכיר אם מכרן השואל יפסיד המשאיל משום דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקי' כדאמר בפ' כל הנשבעין (שבועות מ"ו ע"ב) גבי זה אומר לקוחי' וזה אומר גנובי' וה"נ לא מחזקי' המוכר שבגנבה [ומרמה] מכר של אחרים [זה] לא הוי כללא [אלא] דלא מחזקי' גברא שילך לגנוב בבית חבירו אבל זה בהתירא בא לידו וכל בע"ד חד מינייהו [רמאי] הוא לקח משל חבירו שלא כדין ולא יפה כח הלוקח מכח המוכר ומאי דלא מהימן מוכר לא טעני' ללוקח.
527
528תפא. ועוד אמר ר"ת דאין כל אדם שוי' להשאיל ולהשכיר להן לפי ראות הדיינים וזה הדין כל דבר שאדם מוחזק חוץ מגודרות וחוץ מדברי' העשויי' להשאיל ולהשכיר יכול לטעון עד כדי דמיהן או בתורת קנייה או בתורת משכון כדאשכחן בהמקבל (קי"ז ע"א) ובחזקת הבתים (נ"ב ע"ב). ושלום שמשון בר אברהם.
528
529תפב. השיב ר' על הקוץ שישב ברגלה וחטטה אותו ודומה שנראה ממנו עדיין בעומק יש ללמוד מהא דתנן בסוף מס' מקואות (פ"י מ"ח) חץ שהי' תחוב באדם ביריכו בזמן שאין נראהטובל ואוכל בתרומתו ואין להקל בשל עץ מבשל מתכות אע"פ שהי' דומה קצת שעץ עשויי' לרקב שם ולהתבטל יותר דאדרבא בשל עץ מחמיר יותר בתוספתא דקתני ברייתא דמס' מקואות (פ"ח) חץ בי אומר חוצץ וחכ"א אינו חוצץ בד"א משל מתכות אבל בשל עץ חוצץ אם קרם עליו העור ד"ה אינו חוצץ וברייתא זו נ"ל דבנראה מיירי אבל אם הוא בעומק כל כך שאינו נראה א"צ קרימת עור כדמשמע במתני' ואין בידי לחלק [בין] קוץ לה של עץ [ליבש] ובין חץ דק לשל עב בלא ראי' [והאי מאן דרמי חוטא דכיתנא כו'] (נדה ס"א ע"ב) לא שייכא הכא דמיקל התם בספיקא דרבנן כי לא ידע אי נתקי' כולי' ששם אין ראי' החוט וי"ל שנתקו אבל הכא אם נראה ודאי ישנו וחוצץ ואם אינו נראה אפי' ישנו אינו חוצץ כך השיב ר'.
529
530תפג. מצאתי חרם קדמונים הנושא אשה ומתה תוך שנתה בלא ולד של קיימא מחזיר ליורשיה כל הנדוניא ותכשיטיה ובגדיה בלא ערמה ואם מתה תוך ב' שנים יחלוקו.
530
531תפד. השיב ר' על מזונות האשה אני פוסק ובא כי נ"ל שאין לפרוע לה מה שלותה ואכלה אא"כ פסקו לה ב"ד קודם לכן וראו שאין מעשה ידיה מספקת למזונות ועיינו כמה צריך להוסיף לה על מעשה ידיה ופסקו לה ולותה ואכלה כמו שפסקו לה ועל דברי רבותינו שצריך למחות בסוף כל שלש ושלש לא אשנה.
531
532תפה. דין מסורות. מורידין ולא מעלין ובהתראה כי ההוא דרב כהנא (ב"ק קי"ז ע"א) דאמר לא תחוי והדר אמר מחוינא אבל חידוש מצאתי בדברי המיימוני (פ"ח מחובל ומזיק הי"א) וז"ל עשה המסור את אשר זמם שאסור להורגו עכ"ל ולמדתי ממנו שני דברים שאין להורגו [אלא] קודם שמסר וגמר מסירתו ועוד [למדתי] פירוש וטעם מסור מה ראו לומר להורגו עבור דבר מועט ממון וכי בשביל ממון מועט יהרוג אלא בשביל דממון ישראל כשנופל ביד גוים אין מרחמי' עליו כתוא מכמר וכו' ביום שנופל ביד גוים שמא יעלו לדמי עלילה כל כך שלא יכול לפדות את עצמו וימיתהו בתפיסה הרי המסור רודף הוא ונתן להצילו בנפשו אם א"א באחד מאבריו כגון לחתוך לשונו ובההוא דרב כהנא לא היה יכול להציל באחד מאבריו. לעדות ולשבעוה ודאי פסול לעולם עד שישלם כל מה שהפסיד דויעשה תשובה בתענית ובמלקיות כמ"ש הרוקח. ומדברי האלפס למדתי שאינו [סובר] כרבינו משה גבי מסור כי פסק כמ"ד ממון מסור אסור לאבדו בידים והביא ראי' מדאיבעי' לן בפ' הכונס (בבא קמא ס"ב ע"א) אי עשו תקנת גזל במסור דשכנגדו נשבע ונוטל או לא וסליק בתיקו ואי הלכתא דמותר לאבדו אפי' ביד השתא אפי' לאבדו ביד מותר כ"ש דשכנגדו יטול בשבועה והשתא אי ס"ד דס"ל [לרבינו האלפסי כדברי רבינו משה דכי עשה את אשר זמם אסור להורגו א"כ מנ"ל דההוא דפ' הכונס לא אתי' כמ"ד מותר לאבדו ביד דלמא ההוא דהכונס איירי בעשה אשר זמם דאז אסור להורגו וההוא שעתא אסור נמי לאבד ממונו לכ"ע דהא למ"ד מותר לאבדו ביד מק"ו מגופו יליף לה בסוף הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ט ע"א) וכיון דההוא שעתא אסור לאבד גופו אסור נמי לאבד ממונו אלא ש"מ מדבריו שאינו תופס דברי רבינו משה. וז"ל ס' המצות מותר להרוג את המסור בכל מקום ואפי' בזה"ז שאין דנין דיני נפשות וכל הקודם להורגו זכה ומותר להורגו קודם שימסור אלא כשאמר אמסור פלוני בגופו או בממונו התיר את עצמו ומתרין בו אל תמסור ואם העז פניו ואמר אמסור זה מצוה להורגו וכל הקודם להורגו זכה כדמוכח בפ' הגוזל בתרא דר"כ שמטי' לקועיה וכ' בס' חפץ מסור פסול לעדות ולשבועה וכן פסקו בב' ישיבות ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
532
533תפו. כתב רבינו ברוך אשה שהיתה ענייה ולותה ושוב ניסת לעשיר ואין לה נ"מ זה הי' מעשה בימי' קדמונים בווירמש"א ויש שחייבו הבעל לשלם כר' יהודה שהיה דורש לשון הדיוט (ב"מ ק"ד ע"א) ובספרי (פ' נשא) והביא את קרבנה כל [קרבן שעליה] דברי ר' יהודה וחכ"א קרבן שמכשירי' [לה] כגון זבה ויולדת מביא משלו ולא ממעט מכתובה ושאין מכשירין [לה] כגון נזירות או חללה [שבת] מביא משלו ומנכה מכתובתה עיין במיימוני ס"פ כ"ו דהלכות מלוה.
533
534תפז. כתב מהר"ם בתשו' דאם ע"א מסייעו לתובע כגון ע"א מעיד שלוה ראובן משמעון וראובן כופר אע"פ שהעד אינו יודע אם ראובן פרע אם לאו מ"מ כיון דראובן אמר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וישבע ראובן שלא לוה להכחיש העד אבל אם ביד שמעון משל ראובן נוטל שהרי העד מסייעו ופוטרו מן השבועה.
534
535תפח. ועוד כתב על המלמד שע"א מעידו שלא ידע ללמד הנער ישבע המלמד שידע באותה שעה ללמדו להכחיש העד ויטול שכרו דומי' דע"א מעידה שהיא פרועה דנשבעת להחכיש העד ונוטלת (כתו' פ"ז ע"א).
535
536תפט. נשבע ואח"כ באו עדים וכו' (ב"ק ק"ו ע"א) כתוב בספר החכמה קבלתי ממו' הכהן ז"ל דאפי' לא באו עדי' וזה תופס משלו שלא בפניו ואומר אני רוצה לשבע שהדין עמי כי הוא נשבע לשקר דיכול לעשות כן אבל בשערי רב אלפס בשערי שבועות אינו משמע כן דכתב בסוף שער א' שקיבל התובע לקחת השבועה במקום גביית ממון שנאמר ולקח בעליו וכו'.
536
537תצ. מה שכתבת' ששמעון משיב שלא קבל עליו לתת הריוח מן השותפות נראה שאפי' כן הוא כדבריו צריך לחלוק עם חבירו את הריוח כיון שהרויח ממעות שותפין ודמי להא דאמר בהגוזל [קמא ק"ב ע"א וע"ב] הנותפ [מעות לשלוחו פי' למחצית שכר] לקנות בהן חטי' ולקח בהן שעורי' אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ה"נ אחרי שהוא מודה שקבל להשביחן ולקנות כסף למחצית שכר גם שאר רווחים אם יקנה בהן וירויח בהן לאמצע ואם פחתו פחתו לו הואיל [ששינה] אמנם אם פי' מתחלה אם ארויח בשאר ענינים לא אחלוק עמך אז לא יחלקו עמו עכ"ל מורי ז"ל.
537
538תצא. פסק רבינו ז"ל על יבמה שיש לה ב' יבמין הגדול משומד והקטן במדה"י אם המשומד יכול לחלוץ מפני תקנת העיגון והשיב שלא לעשות מפני שיש לה יבם ישראל.
538
539תצב. ועוד כתב יבם שדוחה את יבמתו לאחר מיתת הבעל ג' חדשים מלחלוץ ולייבם כתב שיטעהו בכל מה שיוכלו להטעותו שיחלוץ כגון שתמחול לו כל ממון שיש בידו משל אחיו ואפי' בקנין ותמסור מודעא מקודם ואחר שיחלוץ יגבו ממנו הממון דכיון דניתן רשות להכותו כ"ש דיש לנו רשות להפקיע ממון ממנו מה [שאנו] נותנין לו כדי שיקיים המצוה דהפקר ב"ד הפקר [במיגדר] מלתא כדי לעושת סייג כ"ש כשעובר על דברי תורה ואם אין יכולין להטעותו כופין אותו בשוטי ובמילי דתנן (יבמות ל"ט ע"א) מצוה בגדול גו' עד לא רצו חוזרין אצל הגדול [ואומרי'] עלך מצוה או חלוץ או ייבם ומפרש בגמרא חוזרי' אצל הגדול למכפייה וכל היכא דאיכא לשון כפיה פר"י אפי' בשוטי דאי במילי לחוד הא קיי"ל ס"פ המדיר (כתובות ע"ז ע"א) דבדברים לא יוסר עבד ועוד דמצות עשה היא על היבם ללוץ או ליבם דמ"ש משאר מ"ע דאמר פ' הזרוע (חולין קל"ב ע"ב) דמכין אותו עד שתצא נפשו. ועוד האריך.
539
540תצג. וששאלת על ראובן שאמר אם אשחוק עבור שום דבר אתן זקוק להקדש ונתן לאחר לשחוק עבורו. בנדרים הלך אחר לשון בני אדם יש לחקור אם בלשון בני אדם שכל האומר כך ר"ל לא הוא ולא אחר עבורו או לא ואם לא יכול להתברר בלשון בני אדם ילך אחר לשון תורה בכל מקום שלוחו של אדם כמותו וכיון דשחק בשבילו כאלו שחק הוא בעצמו ונהי דאין שליח לדבר עבירה הא מסיק פ"ק דב"מ (י' ע"ב) ה"מ היכא דשליח בר חיובא הוא [אבל אי לאו בר חיובא הוא] כגון כהן דא"ל לישראל קדש לי אשה גרושה מחייב דנהי נמי דשליח עבר משום לפני עיון לא תתן מכשול כיון דלא בר חיובא דההיא עבירה גופה שלא לקדש לעצמו אשה גרושה לא קרי' ביה בר חיובא ומיחייב שולחו ואע"ג דרב סמא חמוה דרבינא משמי' דר' חייא בר אוא אמר' ה"מ היכא דאי בעי עביד דאי בעי לא עביד לא מחייב שולחו א"כ ה"נ לא מיחייב נ"ל דהלכתא כרבינא דהוא בתראה וכ"ש רבינא שהיה תלמיד חבר של רב אשי דסוף הוראה נינהו והלכתא כותי'. אמנם לפי שהוא אסמכתא דכל דאי אסמכתא הוא. כבר נשאלתי ע"ז מגדול אחד מצרפת שהיה ר"ל נהי דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט [מ"מ לא עדיפא ממסירתו להדיוט דאלו מסר להדיוט וא"ל אם אוביר ולא אעבוד אשלם לך כו' (ב"מ ק"ד ע"ב) אלמא מיהו לא קנה בלא קנין בב"ד חשוב ה"נ לא קנה רשות גבוה באמירה וכן נמצא בתשו' רבינו שמשון ז"ל והשבתי דאסמכתא קני' במילי דהקדש) וכו' והא דאמרי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט] פי' כמסירה המועלת להדיוט דהיינו בקנין ובב"ד חשוב וה"נ הוי פי' דברי שכ"מ ככתובי' וכמסורי' דמי כמסירה המועלת וכן מצאתי בתשו' רב נטורנאי ב"ר מר הילאי דאסמכתא קני' במילי דצדקה וכן דננו כמה פעמים במעשים שבאו לפנינו ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
540
541תצד. עוד פסק מו' ז"ל דנדר ושבועה ותקיעת כף מהניא אפי' באסמכתא דרובן ע"י אם יהי' השם עמדי אם נתן תתן את העם הזה בידי וכן הרבה וכה"ג פיר מורי דדברי שכ"מ ככתובי' וכמסורי' דמי פי' כמסירה המועלת באיזה צד שמועיל שהרי כל דברי שכ"מ ומצוה מחמת מיתה אסמכתא אם [ימות יקנה] ותדע דהא הלואתי לפלוני אע"ג דלא משכחת לה בבריא אפי' בקנין אגב קרקע כיון דמשכחת לכל הפחות במעמד שלשתן קנה לאפוקי שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל [פירי] דקל זה לא אמר כלום דלא משכחת לה בריא כלל בשום ענין.
541
542תצה. וששאלת מי שמעמיד חבירו ערב לוי מן הדין נ"ל ודאי עליו רמיא לסלוקי ואפי' אם הגוי מעליל עליו שלא כדין אחרי שמחמת שהעמידו ערב באה עליו הצרה הזאת וכן דנין בכל מלכותינו ושמעתי תולין טעם זה בתקנת הקהילות לומר שע"כ תקנו כך שאל"כ אין אדם מציל את חבירו ומתערב לו נגד הגוי ואני אומר שדין גמור [הוא] בגמרא דגרסי' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ד ע"א) האי בר ישראל דזבין ארעא לגוי אמיצרא דבר ישראל חברי' משמתי' לי' [כי'] עד דאמר אריא ארבעת לי אמצראי ה"נ כיון שהעמידו ערב לגוי עלי' רמיא לסלוקי ואין לחלק בין התם דלא נתרצה שכנגדו שירביץ לו הארי להכא שנתרצה לו להרביץ הארי מרצון נפשו דאטו משום דאמצוה עשה ונתכוין להצילו מגרע גרע דנהי דנתרצה לו להרביץ לא נתרצה הערב שלא לסלק הארי משלו כיון שיש לכשנגדו ממון שיוכל לסלקו סוף דבר על שמעון מוטל לסלק העירון מראובן ואפי' אית ליה סהדי שההגמון והשופט פטרוהו כל כמה דהעירון לא פטור עליו לסלוקי עדיין. מיהו י"ל שאינו [נאמן] לומר כך וכך הוצרכתי לתן להתפשר לעירון ואפי' בשבועה דלא גרע דין זה ממסור דקיי"ל דלא ישבע הנמסר ויטול דמסקי' בתיקו אם עשו תקנת נגזל במסור (ב"ק ס"ב ע"א) וספיקא דממוגא לקולא וצריך הנמסר לברר כמה הפסיד מחמת מסירתו.
542
543ואם ראובן נתפשר עם העירון וסלקו ולא העמיד עליו עדים איהו דאפסיד אנפשי' שהי' לו להתפשר בעדים ולומר בפניהם שבשביל ערבות של שמעון נותן לו ממון זה. מיהו אפי' יש לראובן עדי' שבכך נתפשר עם העירון בפניהם עבור העלילה שהעליל עליו מחמת שמעון [לא] יטול ראובן בלא שבועה שהוצרך להתפשר בכך וכך ולא עבור דבר אחר ושלא הי' יכול להתפשר בפחות דכל הנוטלי' אין נוטלי' בלא שבועה אלא ע"פ עדות ברורה או ע"פ ע"א ברור כמו בנסכא דר' אבא כדמוכח בפ' שבועת העדות (שבועות ל"ב ע"ב) דכשנגדו נוטל בלא שבועה מדלא אמרי' מי יימר [דמשתבעת] או שהוחזק כפרן וכל כיוצא באלו אבל בנדון זה כיון שהעדי' אין יכולי' לידע על מה נותן לעירון אלא ששמעו כך מפיו [לא] יטול אלא בשבועה כדפי' דאפי' בחנוני על פנקסו דאלו ואלו באי' לידי שבועת שוא נשבעין להפיס דעתו של בעה"ב כ"ש בנדון זה כיון דליכא עדות ברורה. ובהדי נשבעי' ונוטלי' לא שייך למחשבי' דלא חשיב אלא הנך דאיכא דמכחש להו וכלהו שכנגדו מכחשי וחנוני ופועלים נמי מכחשי אהדדי וכן נ"ל גבי מסור דאע"ג דאית ליה עדים דכך וכך הוצרך להתפשר עבור המסירה צריך הנמסר לשבע אם לא שיש עדות ברורה דהוו בהדי משנמסר וראו שלא הי' יכול לבע"א להתפשר אלא בכך ומשמע מתוך דברי המיימוני דאם תפס הנמסר דאין מוציאין מידו ואם לא תפס אין מוציחאי' מיד המוסר אלא בראי' ברורה עכ"ל מכלל דראי' ברורה בעי והיינו לכל הפחות ישבע כמו כן ויטול כדפרשתי. ומה שכתבתי שהמעמיד ערב נגד הגוי חייב לסלקו אפי' אם הגוי מעליל עליו שלא כדין ה"מ שאין מודה שהגוי פוטרו בפניו אבל אם מודה שהגוי פטרו וחזר ומעליל עליו נ"ל דאינו חייב לסלקו כיון דכבר [הבריח ארי ממצריו] ושוב אבא ארי מאליו.
543
544תצו. ומה שטען ראובן על שמעון נתערבתי עבורך לגוי ולא פטרתני והוצרכתי לתת לגוי יותר מג' זקוקי' שהעמיד עלי משכון ברבית. נ"ל אמת ודאי מי שהעמיד את חבירו ערב לגוי חייב לסלק את הגוי ממנו מכל טצדקי ומכל עלעולי וערעורי דאריא ארבעיק' אמצרא סלוקי נמי בעי לסלוקי בין שהגוי שואל בדין בין שבא עליו בעקפין. מיהו [שמעון] זה שטוען שסלקו ממנו ופטרו מכל מיני הפסד פטור וישבע שכן הוא שעשה כל כך שפטר הגוי את [ראובן] מזה הערבות לגמרי ויפטר. ושלום מאיר ב"ר זלה"ה.
544
545תצז. וה"מ לשמות' כו' (ב"ק קי"ב ע"ב) מכאן פסק רבינו ז"ל אם אדם תובע את חבירו וחבירו מסרב לירד עמו לדין או לעשות ציוי ב"ד שעל הנתבע לפרוע לו כל יציאותיו שמוציא מיום שכתבו לו סרבנות או אם הנתבע אלם כל כך שאין ב"ד רשאין לכתוב לתובע עליו סרבנות מ"מ צריך לפרוע לו כל יציאותיו מיום שכתבו עליו שאר [דברי] גיזומים כמו אם לא תעשה לו דין נכתוב לך מרורות. וראי' מכאן דבעי למיתב שכר פתיחא אלמא שצריך לפרוע לו השכר שלא [רצה] לעשות ציוי ב"ד בע"א א"כ גם [הכא] כמו כן צריך לפרוע לתובע כל יציאותיו שהוציא ע"פ ב"ד מאותו יום שלא רצה לעשות לו דין או ציוי ב"ד.
545
546דין שכר שדכנות.
546
547תצח. טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו (ב"ק קט"ז ע"א) פסק רבינו ז"ל דה"ה לשכר שדכנים דאין מחוייב לתת לו אלא שכר טרחו אבל בס' אור זרוע פסק בשם רבינו שמחה ז"ל דחייב לתן לשדכן כל שכרו ול"ד לטול דינר והעבירני דבשכר שדכנות רגילין לתת הרבה לשדכן יותר מכדי טרחו והביא ראי' ממעשה שבא לפני ר"י באחד שעשה בהשבעת שדים שהוחזרה הגניבה וע"ז נדרו לו זקוק ואחר שעשה את הדבר לא רצו לתן לו אלא שכר טרחו ופסק ר"י לתת לו כל אשר התנה דדבר זה רגילי' לתת יותר מכדי טרחו וכ"פ בס' החכמה לענין שדכנות וכ"פ בס' המצות בשם רבינו יהודה דה"ה לענין רפואה דרך לתן דמים מרובים ולא נאמר בזה שיחק בו.
547
548תצט. עוד פסק רבינו שמחה ז"ל דאם כופר בעה"ב ואמר לשדכן לא שכרתיך מעולם דנאמן בלא שבועה דליכא דררא דממונא כלל שמודה השכיר שלא בא ממונו ליד השוכר וגרע ממנה לי בידך והלה אומר אי לך בידי כלום דאפי' גבי קציצה קס"ד למימר אי לא מייתי ראי' מפקע [ומשמע] בולא כלום וקציצה מדכר דכירי (שבועות מ"ו ע"א) וכ"ש דדכיר טפי אם לא שכרו מעולם. ומורינו ז"ל [פסק] דאם עני תובע עשיר נדרת לי כך וכך העשיר נשבע ונראה דחולק על רבינו שמחה וכן משמע בספר המצות בסי' ע"ר דמצות עשה.
548
549תק. וששאלת על אחד שישב תוך קהל ועדה ואמר אם אשחוק עוד בקוביא אתן ה' זקוקי' לצדקה וכך אמר כמה פעמים ועבר על נדרו ועתה שואלים הגבאים [שבעירו] ממנו הקנס והוא אומר לתת חוץ לעיר למקום שהוא חפץ דבר פשוט נ"ל שיש לתן לעירו כדתני' בתוספתא דב"ק (פי"א) ורשב"ם הביאה בפ' חזקת הבתים האומר תנו מנה לביהכ"נ יתנו לביהכ"נ שהוא רגיל בה אם הי' רגיל בשניהן יתנו לשניהן וכן האומר תנו מאתים דינר לעניים ינתנו לעניי אותה העיר ומיהו ההוא יש לדחות בשכ"מ שאמר כן תנו ומת ולא נודע כונתו דמסתמא אמרי' דהכי דעתי' אבל היכא דהדר פריש יעשה כפירושו אבל ראי' נ"ל מפ' בני העיר (מגילה כ"ז ע"א) בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותני' ולכשיחזרו לעירם מביאי' אותה עמהם והם מפרנסי' עניי עירם אלמא דאפי' בני העיר דחשיבי שלא לבטל דעתם אצל בני העיר שהטילו צדקה עליהם [אינם צריכי'] לתן מה שפסקו בעיר [שפסקו לשם] אע"ג דהיחיד שהל לעיר [אחרת] ופסקו עליו צדקה [צריך לתת אותה שם אפ"ה בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה] אינם חייבים לתתה שם אלמא אמרי' כיון דמרובי' הם לא בטלו דעתם אצל בני העיר ואעפ"כ הם חייבי' לפרנס בה עניי עירם וכ"ש אם פסקו בעירם שיתנו בעירם וכ"ש היחיד שפסק בעירו שצריך לתן לעניי עירו. וההיא דפ"ק דערכין (ו' ע"א) דעד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה אין הפירוש למצוה אחרת דודאי אין רשאי.
549
550תקא. בפנינו ה"מ תקף ר' משה בר' יקותיאל את ר' מרדכי לדין וכך טענותיהם נתמניתי אפטרופוס של היתום דוד בר' שלמה והנני תובע ממך ספר אחד שיש בידך שהיה של מר דורבל אחי אביו של היתום שתתנו לו לפי כי נהרג מר דורבל ובניו בשעת הגזירה והיתום בן אחי אביו הוא ולו משפט הירושה ומר מרדכי משיבו אותו ספר של חמי מר דורבל בידי הוא והוא שלי לפי כי חמי ובניו נהרגו וגם אין עדים המעידים מי נהרג קודם אומר אני כי חמי מר דורבל נהרג קודם ואח"כ בניו הזכרים ונשארה בתו ונפלה לפניה [ובשעה שנהרגה] ירשתיה כדין בעל יורש את אשתו וגם אם בתו נהרגה קודם ואח"כ בניו הזכרים נשארו בני שהם בני בתו וירשו את דודם ועוד אני בא מכחם לירש ומכל צד אומר אני שהנכסי' [שלי] ונתיישבנו בדבר ולפי מה שהאונו מן השמים כך דעתינו נוטה שאין לו למר מרדכי באותו ספר כלום ובאותו נכסים כי הנכסים בחזקת היתום שהוא בן אחי אביו. ואם יבא בעל דין לחלוק ולומר הרי שנינו (ב"ב קנ"ט ע"ב) אב שנשבה [אומת] בן בתו במדינה בן שנשבה ומת אבי אמו במדינה יורשי' האב ויורשי הבן יחלוקו וגם כאן רוצי' לדמות ולומר הואיל ולא נודע מי נהרג קודם יחלוקו בן אחי אביו ויורשי בן בתו של ההרוג ולא [היא כי] אני סבור [דשאני] כאן כי התם אין שום יורש לאב כי אם בן בתו שהניח במדינה ועל כי אין לו בן הירושה בחזקת בן בתו והלכך יחלוקו יורשי בן הבת [ובני] אחי אביו אבל אם הי' לשבוי בן ונשבה עמו לא הי' להם ליורשי [בן הבת] כלום ומנלן דהכי הוא דקאמר אב שנשבה ומת בן בתו במדינה ולא קאמר אב שנשבה ובנו עמו ומת בן בתו במדינה יחלוקו כי בכל מקום שהנחלה מוחזקת בחזקת שבט אין לעוקרה ולהחזיקה במקום אחר שאם הי' נודע לכל שנהרג מר דורבל קודם ונפלה הירושה לפני בנו אז הי' מר מרדכי יבא לחלוק בנכסים אבל הואיל והנחלה היתה מוחזקת בחזקת מר דורבל אין לעקרו משבט האב ולתנו למקום אחר ע"כ אין למר מרדכי באותו נכסי' כלום כ"א ליתום שהוא בן אחי אביו של ההרוג ולא דבר רק הוא אבל משנה קבוע מצינו כי בכל מקום שהנחלה מוחזקת אף לפי כי באה ממקום אחר והוחזקה אין לעוקרה שהרי שנינו (ב"ב קנ"ח ע"א) נפל הבית עליו ועל אשתו וכו' בה"א הנכסים בחזקתן וקאמר בגמר' בחזקת מי ר' אילא אמר בחזקת יורשי הבעל ר' זירא אמר בחזקת יורשי האשה [וכי סליק] ר"ז [קם] בשיטת ר' אילא ורבא דהוא בתראה קם כותי' וגם אויר ארץ ישראל מחכים והסכימו בדבר ופי' גם אביי טעמא ואמר הואיל והוחזק נחלה בחזקת אותו השבט של בעל אין לעקרו ממנו וגם כאן כי הנכסים בחזקת מר דורבל אין לעקור הירושה משבט האב אך בן אחי אביו ירשו. ומה שטען מר מרדכי משני צדדי' הוא בא להחזיק בנכסים מכח אשתו ומכח בניו אף בזה אין טענתו טענה שאם מכח אשתו בא ורוצה לומר כי בניו נהרגו ואשתו היא בתו של ההרוג ירשה והוא יורש את אשתו ובכך רוצה לחזיק בנכסי' אין חזקתו חזקה שהרי לא באו הנכסים לידי אשתו שלא נודע אם הוחזקה בהן כי גם במקום שהוחזקה בהן [הנכנסי'] והיוצאין עמה ונפל הבית עליו ועל אשתו ולא נודע מי נהרג קודם שנינו [הנכנסים] והיוצאי' [עמה] בחזקת יורשי [האב] כ"ש כאן שלא הוחזקה באותן הנכסי' ואם מכח בניו הוא בא ורוצה לומר שמר דורבל נהרג קודם ואח"כ בניו ובתו ונפלה הירושה לפני [בני] בתו שהן בניו והוא יור'ם כדין האב קודם לכל יוצאי יריכו ורוצה לירד בנכסים בכך. אין לומר כן [רק אם] לא היה למר דורבל חמיו בניו זכרים [אבל עתה] במקום בן בת כמאן דלית' דמיא ואין לבת ולא ליוצאי יריכה בהן כלום כי כבר הוחזק' מכח האב ומכח בנים זכרים לשבטו ואין לעקר' כאשר פי' גבי אב שנשבה ולא קאמר אב שנשבה ובנו עמו ה"נ שנינו נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו ולא קתני נפל הבית [על] בנה ועל בן בתה ועליה דיחלוקו דבמקום בן דאיכא ירושה שהוחזקה מכח הבן לשבט האב אין לעקרה ולתן אותה לבן הבת. וגבי בני אחיות שנינו (ב"ב קי"ג ע"א וע"ב) בני אחי' ולא בני אחיות ואמר למאי הלכתא ואמר רב ששת לקדם מכל אלו הדברים והטעמים ראינו שאין לו למר מרדכי כלום בכל אלו הנכסים כי אם ליתום שהוא בן אחי אביו ראוי לירש ולו משפט הירושה ומה שהראונו מן השמים כתבנו וחתמנו אברהם ב"ר מאיר הכהן זלה"ה קלונימוס ב"ר יצחק זלה"ה.
550
551תקב. מה ששאלת על האלמנה ששהתה אחר בעלה י' שנים או יותר ובאי' יורשי הבעל ותובעי' ממנה מה שבידה כי אומרי' משל בעלה נשאר והיא אומרת לא נשאר משל בעלה כ"א ט' קבין תבואה והיא מכרה והשביחה וגם לותה מאחרים והרויח בהם ויש לה [עתה] כנגד ל' ליטר' ורוצה לשבע על כתו' עתה שעולה ליותר עם התוספת ושטר כתובתה לא נתקיים בב"ד שאינה יכולה למצא עידי קיום נראה בעינינו [דיש] לדמות דבר זה [להא] דתנן פ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ג ע"ב) [וכן] האשה [שהשביחה את הנכסים השביחה] לאמצע [ואם] אמרה ראו מה [שהניח] לי בעלי הרי אני עושה ואוכלת השביחה [לעצמה] ופריך עלה בגמ' אשה [בנכסי יתמי מאי עבידתה] ופי' רשב"ם או תטול כתובתה ותלך לה או תטרח קמי יתמי ותהא ניזונית משלהם דמעשה ידיה שלהם ואין לה להשתכר בממון היתומי' ומשני באשה יורשה משמע [דבאינה יורשת] לא תטול כלום וכן פסק רשב"ם וז"ל הלכך אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטים שאין בהם כדי כתו' אם אמרה ראו מה הניח לי בעלי ונתעצלו ב"ד או יורשים מלהשביע אפי' אם השביחה כבר אלף זוז השביחה לעצמה אבל אם השביחה סתם תטול כתו' והשאר ליורשי' ואפי' לא הניח לה רביע כתובתה עכ"ל ואע"פ שיכולנו לפרש בע"א דהא [דפריך] אשה מאי עבידתה משום סיפא פריך דקתני אם אמרה נראה בעיני שיטת ההלכה כפירושו [אך] בזה [איני] מודה לו שפסק אע"פ שלא נשתייר מבלעה אפי' רביע מכתו' גובה כל כתובתה והמותר ליורשים איך יתכן זה דתנן בבכורות פ' יש בכור (בכורות נ"ב ע"א) ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן אין נוטלי' בשבח כיון דהאי שבח ליתומי' משום דלא אמרה ראו מה הניח לי בעלי אין גובה ממנו אע"פ שגובה עכשיו מן המלוה אע"ג דמלוה חשבי' ליה כתרי חומרי בכתובות פ' האשה שנפלו (כתובות פ"ב ע"א) שגובה ממלוה כר' נתן וממטלטלי כר"מ על זה נתן מורי הקדוש טעם שמחמת תקנת גאונים שתקנו שתגבה ממטלטלי דאסמכתא עליהו או מטעם של ר"ת שהי' אומר לפי שכותבי' בשטרי דכתו' נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות דהוי מטלטלי אגב מקרקעי אע"ג דבעי' אגב וקני היינו לענין לגבות ממטלטלי דלקוחות ולא לגמרי עשאו' כמקרקעי אלא לענין שתגבה נכסי' שמכר אבל שבח א"א לגבות דהא אפי' ממקרקעי נמי לא גבה הלכך אשה זו אפי' [דמי] אותן ט' סאים שהניח בעלה לא תגבה שכבר אכלה יותר מדמיהם ומה שהשביחה ליתומי' אחר מיתת אביהם לא הי' משועבד לגבות ממנו מזונותיה וכ"ת הנך מטלטלי שמכרה והשביחה הוי כאלו השביחו מחמת עצמן ואמר פ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ג ע"ב) לש"ש אלא שהשביחו נכסים מחמת נכסים אבל השביחו מחמת עצמן השביחו לעצמן א"א לומר כן דהא זוזי דעביד בהו רב ספרא עיסקא (שם קמ"ד ע"א) אי לאו דר"ס גברא [רבה] הוא ולא שביק גירסי' וטרח לאחריני הו"א דשבח לאמצע אלמא מחמת נכסי' חשיבי ואין לדמות אשה לאדם שנוטל מעות מחבירו שלא מדעתו וכי משלם לחבירו משלם דמים ולא שבח מידי דהוי אגזלן הכא אשה זו לאו בתורת גזל מיירי במה שנשאר אחר בעלה היתה נושאת ונותנת כבתחלה [ושליחות דיתמי] קא עבדא כנותן מעות לחבירו דאפי' לקח בהן חטי' ולקח בהן שעורי' אמרי' פ' הגוזל קמא (בבא קמא ק"ב ע"א) אם פחתו פחתו לו אם הותירו הותירו לאמצע ואמרי' בירושלמי פ' איזהו נשך (ה"ג) הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ובאחרונה אמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומות ואם יש עדים שלקח גובה הימנו בע"כ אלמא לא מצי למימר לעצמי לקחתי כ"ש כאן שיד [האלמנה] כיד היתומי' דמי דכל הנכסי' ליתומי' ואינו גובה ממנו את כתובתה כדמוכח ההיא דבכורות. ומההיא דיתומים [אומרי'] אנו השבחנו ובע"ח אומר אביכם השביח פ' המקבל (בבא מציעא ק"י ע"א) דמשמע אם השביחו היתומים אין בע"ח גובה לא רציתי להביא ראי' דשאני התם דאוקימנא לה בשעשאו אפותוקי דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מה ובעלמא [אמרי'] בע"ח גובה את השבח וההיא דבכורות מקולי דכתו' כדאי' התם (נ"ב ע"א) וקצת הלב נוטה במקום שהכתובה יתירה על הנכסים היו מגבי' את הכל לה אע"ג דלא אמרה ראו מה הניח לי בעלי כמאן דאמרה דמי מידי [דהוי] ארב ספרא דלא שביק גירסי' וטרח לאחריני וכ"ש זאת שיכולה לעכב הכל לעצמה דלא שבקה נפשה אפי' במקום בני' וטרחה להו דהא נפשה עדיפא לה אבל לא מלאתי לבי לחלוק על רשב"ם מסברא בלא ראי' ושלום שמשון בר' אברהם זלה"ה.
551
552דברי הר"מ.
552
553תקג. התוקע מברך שהחיינו בישיבה ומברך שני ימים קודם תקיעה ובשני הלילות קידוש אפי' אם אין לו יין חדש כדברי רש"י. כשהוא שותה יין חדש אחר ישן או איפכא אין מברך הטוב והמטיב כי אם בפה"ג.
553
554תקד. והיה רגיל לעמוד בשעת קריאת התורה [ובשעה] שמלין את התינוק והביא ראי' מן המקרא ויעמוד העם בברית וראי' מפ' ר"א דמילה (שבת קל"ז ע"ב) המל אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו והעומדי' שם [אומרי'] כשם שנכנס לברית וכו'.
554
555תקה. ואסור לקרות ללוי במקום שאין כהן אלא מתחלה במקום כהן כי יש ב' פירושים על אותו דבור (גיטין נ"ט ע"ב) אם אין שם כהן נתפרדה החבילה פי' א' שיכול לקרות בכל מקום שירצה שאין חובה לקרותו לשני ופי' אחר שאין יכול לקרותו כלל ועכשיו אין לנו להכריע אבל לכל הפי' יכול לקרותו במקום ראשון.
555
556תקו. טבילה ביום הכפורים א"צ ברכה. ומותר בע"ש להניח נר הדולק בבית ואוכל בחצר לאור היום וכן העיד מוהר"ר ברוך אביו של מורינו זצ"ל שראה אדם גדול בוירמשא נהג כן.
556
557תקז. וצריך למברך ברכת המזון נטילת ידים. והאוכל לבדו צריך לתפוס הכוס בידו כי בהמ"ז טעונה כוס אפי' ליחיד ויחיד מתחיל בא"י אמ"ה הזן את העולם. ואין לומר עמנו, כי חסדו עם כל חי. ואומר נודה ואין אומר ברית ותורת חיים ומזון. ואין אומר וזכור לנו. ואומר אבינו רועינו. ולא מלכנו. ואמר אמן בלחישה ובשבת אומר נחמינו ואין אומר תתברך חי לעד אלא מתחיל האל אבינו ואומר המלך הטוב ולא החי.
557
558תקח. ונוטלין ידים בין בשר לדגים דחמירא סכנתא מאיסורא.
558
559תקט. ועל המקדש ונמצא אחד מן העדים קרוב לא ידעתי למה הצריכהו לקדש שנית מאחר דנתייחד עמה דמ"ש מהמקדש במלוה [או] בפחות משוה [פרוטה] דאמר בפ' המדיר (כתובות ע"ד ע"א) דאם בעל בסתם דצריכה הימנו גט ושמא פירסה הכלה נדה [לא חיישי' דהא אפי'] חופה פסק ר"ח בספר העיטור ובאביאסף דקונה לחומרא כרב הונא בתחלת קידושין (ה' ע"א) ונ"ל דלא יפה עשו שלפי דבריהם מפקי לעז עלי' שבעל בלא קידושי' ומורינו זצ"ל מיחה שלא לקדש אפי' בשעת חופה כניהוג העולם למי שכבר קדש ע"י שליח משום שלא להוציא לעז על קידושי' קמאי ואפי' לפי דבריהם למהלהם לחזור ולברך ז' ברכות נראין להם שאם קדמו הברכות לקידושי' דמעכבי ודאי ברכות לבטלה הוי והמברך עובר על לא תשא. ושלום שמואל יהודה ב"ר מנחם הלוי.
559
560תקי. מעשה שנפלו שוליים של חבית ובא גוי ונעץ בו סכין בין שני' הנסרים להגביה השוליים ונגע הסכין ביין ואסר מהר"ם היין בשתייה כדאי' פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה ס' ע"ב) מדדו בקנה או התיז הצרעה ונגע ביין זה היה מעשה ואמרו ימכר וכל מגע גוי ע"י דבר אחר בכונה אסור בשתייה שלא בכונה ר"ת מתירו ורש"י אוסרו ומוהר"ם זצ"ל פסק כרש"י לחומרא לאסור מגע גוי ע"י דבר אחר שלא בכונה. וכהוא משכים ללמוד מברך לעסוק ברי תורה.
560
561תקיא. ואסור לנגב כוס בשבת בבגד פשתן ולא דמי לניגוב ידים דידיו מלכלכות [ואפי' ידיו צריך] לנגבן היטב זו בזו [קודם שינגבם במפה או בחלוקו] שלא יבא לידי ליבון אל לידי סחיטה אבל כוס אסור.
561
562תקיב. ומותר לעשות רפואה פזני'ר בשבת ורבינו אבי העזרי מביא ראי' דאמר פ' בתרא דשבת (קנ"ז ע"ב) דמדידה לית בה משום רפואה דאמר עולא איקלע לבי ריש גלותא חזי' לרבה בר רב הונא דיתיב וקא משה אמרי ליה אימור דאמרי רבן במדידה של מצוה אבל במדידה שאינה של מצוה לא אמר מתעסק בעלמא אנא ומשום [הלחישה] ליכא איסור כדאי' במס' שבת שמותר ללחוש בשבת. חידוש.
562
563תקיג. לשלח אותו לעזאזל המדברה פי' ר"א אבן עזרא בכאן סוד אחר שלשים ושלש תמצאנו ואמר רמב"ן אני הולך רכיל ומגלה סוד וכן רצה אבן עזרא לומר אע"פ שאמרתי לשלח לעזאזל לשלח אותו לע"ז לסתום פיו של שטן שלא יוכל להסטין אבל יותר איני נותן לך רשות לתן לו דכתי' ולא יזבחו עוד לשעירים וזהו שפי' אבן עזרא בכאן סוד [אחר] שלשים [ושלש] כי אותו פסוק [ולא] יזבחו עוד לשעירים זהו שלשים ושלש פסוקי' אחר אותו פסוק לשלח אותו לעזאזל ועזאזל הוא שטן שמחזי וחזאל מלאכים היו וירדו למטה ולקחו נשים מכל אשר בחרו וניתן להם רשות להסטין תדע שבכל שנה יש רזות לשטן להסטין לבד מיוה"כ כדאי' ביומא (כ' ע"א).
563
564תקיד. והכנעני אז בארץ פי' שהולך וכובש הארץ מזרעו של שם גם בכאן פי' ר"א אבן עזרא סוד ופי' הרמב"ן שהמלאך של שם הי' כבוש וכפוף לפני מלאך של כנעני כי אין אומה הופלת למטה אא"כ שר שלה נופל קודם כדכתי' ביום ההוא יפקוד ה' על צבא [מרום] במרום ועל מלכי אדמה באדמה כלומר שהשר למעלה נפל קודם. ותדע שכן הוא דכתי' ומושב בני ישראל אשר ישבו [במצרים] ד' מאות ושלשים שנה ותחשוב ולא תמצא אפי' מיום שנולד יצחק אלא משעת ברית בין הבתרים שהתחיל מלאך של ישראל להיות למטה, השם יתברך יעלההו במהרה.
564
565תקטו. ואין לצרף שלישי לזימון ע"י שאכל פירות או שתה יין אבל לעשרה מצרף אפי' שלשה ע"י שתיית יין אבל לא מצרפי ד' דבעי' רובא דמנכרי. וקטן אין מצטרף לא לעשרה ולא לשלשה עד שיהא בן י"ג שנה ויום אחד.
565
566תקטז. חתיכת חלב [שנמלחה] עם חתיכות הרבה של בשר אם החלב דבוק עם החתיכה אחת פעמים שאותה חתיכה שהחלב דבוק בה מותרת ואותה שמונחת אצלה אסורה כגון שבאותה חתיכה שהוא דבוק בה יש בה ס' ובאותה שמונחת אצלה אין בה ס' אז מותרת אותה שהוא דבוק בה ומ"מ צריך לקלוף אותה לצד החלב ואותה שהיתה מונחת אצל החתיכה שהחלב דבוק בה אם היתה מונחת לצד החלב אסורה אבל אם היתה מונחת לצד הבשר אפי' אין בה ס' מותרת כי חלב אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ואם החלב לא היה דבוק לשום חתיכה אותה חתיכה שמונחת אצל החלב אסורה אם אין ס' לבטלו אבל כל שאר החתיכות מותרות והטעם שהחלב אינו מפעפע בלא רוטב אבל אם נגע חתיכה אחת או ב' בחלב אפי' הכיר אותם [בתחלה כשנגעו] בחלב ולבסוף נתערבו יחד שאינו מכיר אותם אם יש לשם מן הכשירות יותר שלא נגעו בחלב כולן מותרות כי חד בתרי בטל בדבר יבש אפי' ראוי להתכבד כיון דלא אסירי אלא מחמת בליעה.
566
567תקיז. וכן אמר מהר"ם מאחר שגמר אדם בדעתו למסור את נפשו על קידוש השם מכאן ואילך כל מיתה שעושי' לו אינו מרגיש כלל וראי' מן המסורה הכוני ב' הכוני בל חליתי וחד הכוני פצעוני כלומר כשהכוני ופצעוני לא הי' לי כאב הכוני בל חליתי ומביא ראי' מספר היכלות שר' חנני' בן תרדיון הי' במקום קיסר ששה חדשים והרג שיתא אלפין דוכסין והגמונים לסוף ו' חדשים נלקח למעלה ושרפו רק אחד במקומו כדמותו. ותדע שכך הוא שאין לך אדם בעולם שאם הי' נוגע באש באבר קטן שלא הי' צועק אפי' אם יעלה בדעתו לעכב עצמו מלצעוק אינו יכול לעשות ואנו רואים קדושים אינם צועקים כלום.
567
568תקיח.ואם חפץ אחד מונח על מעות או על שום דבר מוקצה בשבת והוא צריך מן החפץ מותר לטלו משם כי דבר מוקצה אינו אסור אלא לטלטלו בשבת ממקום למקום אבל לגע בו מותר. וכלי שמלאכתו לאיסור אם צריך לגופו או למקומו מותר לטלטלו לבד מעץ ואבן שאינו כלי.
568
569תקיט. המקדש אשה ושתק רק מתחלה דבר ממנה לפי העדות שלא בחנו דבריהם אם נתרצית תחלה [אם יש עדים ששדיך ונתרצית] להתקדש לו תחלה אע"ג דבעידנא דיהיב לה לא שמעו מפיו [לשם קידושין] אז ודאי צריכה גט כדאמר פ"ק דקידושי' (ו' ע"א) היה מדבר עמה על עסקי [קידושי'] ונתן לה ושתק ולא פי' ר' יוסי אמר דיו ואר"י א"ש הלכה כר' יוסי והוא שעסוקין באותו ענין ואפי' מענין לענין באותו ענין. מיהו נראה דה"מ כשנתן לה בשתיקה ולא דיבר מאומה אבל הכא שדבר שנותן לה מאהבה [ומחיבה ויש] בלשון הזה לשון סבלונות וקיי"ל חוששי' לסבלונות אפי' לזמן מרובה מדתנן פ' האיש מקדש (קידושין נ' ע"ב) המקדש בפחות משוה פרוטה וכן קטן שקידש אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן [אינה מקודשת שמחמת קידושי' הראשונים שלח ולשון לאחר מכאן] משמע לאלתר ומשמע לאחר זמן מרובה [ומקשה] בגמרא מינה למ"ד [אין] חוששי' לסבלונות טעמא דמחמת קידושי' הראשונים שלח הא בעלמא חוששי' לסבלונות משמע דומי' דמתני' אפי' לאחר זמן ואע"ג דמסיק דלא חיישי' לסבלונות אלא היכא דרובא מקדשי והדר מסבלי מי יכניס עצמו לאותו ספק לידע מנהג המקום שהוא יצא משום. ועוד שהרי לפר"ח דגרס התם מקדשי והדר מסבלי [פשיטא לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי] מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל משמע דאפי' למיעוטא חיישי' להחמיר.
569
570תקכ. והא דלא אזלי' בתר רובא [היינו טעמא דרבנן החמירו בא"א וכיו"ב אמרי' ביבמות (קכ"א ע"א)] במים שאין להם סוף אשתו אסורה ומסיק דאם נשאת לא תצא אלמא רובא מתים ואפ"ה לכתחלה לא תנשא ולא אזלי' בתר רובא. ואם אין עדים שתרצתה אלא שניהם יודעים [שקבלתה] והיא מודה שנתרצתה קודם צריכה גט או אפי' לא דיבר עמה מתחלה כלל כי אם בשעה שנתן לה היה לבו לשם קידושי' וגם היא קבלה לשם קידושי' אע"ג דפריחותא עבד דקידש בלי שידוכין קידושי' מיהו הוי קידושין וצריכה גט ואע"ג דאמר בפ' האיש מקדש (קידושין מ"ט ע"ב) ובכולן אע"פ שאמרי' בלבי הי' להתקדש לו אינה מקודשת דדברים שבלב אינם דברים שאני התם דאתני] לאו כל כמינה למעיקר תנאה אבל נדון זה לא גרע מגמר בלבו להוציא פת חטי' והוציא פת סתם דאמר פ"ג דשבועות (כ"ו ע"ב) דאזלי' בתר מחשבתו ואינו אסור אלא בפת חטי' [ואע"ג] דההוא גברא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל לא אמרי' הכי (קידושין נ' ע"א) התם ה"ט דאזלי' בתר דעתי' דלוקח. עוד נ"ל כיון שאמר לה אני נותן לך בשביל חיבה ואהבה שיש לחוש לקידושין ושמא כך ר"ל ע"מ שיהי' אהבה וחיבה בינינו ושתהי' אהובתי ולא גרע האי לשנא ממיוחדת לי ממיועדת לי [עזרתי נגדתי] צלעתי סגורתי תחתי תפוסתי לקוחתי חרופתי (קידושי' ו' ע"א) וא"כ אהובתי נמי איכא לספוקי וא"כ אם הי' דעת שניהם לקידושי' צריכה גט ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
570
571תקכא. ששאלת על שנכתב בפסק דין נתחייב פלוני לכשנגדו ולא נזכר בו מי הוא שכנגדו הא אמר בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ב ע"ב) ההוא שטרא דהוי כתוב ביה אני פלוני לויתי ממך מנה ומסיק [רבה] ממך מגברא דנפיק מתותי' ידי' משמע ה"נ לכשנגדו גברא דנפיק מתותי' ידי' הוא.
571
572תקכב. וששאלת מי חותם על הפסק דין הדיינים או העדים ששמעו הפס"ד מפי הדייני' אם הדייני' חותמי' עליו יש לכתוב בלשון דייני' דוכרן פתגמי וכולי לשנא דבי דינא ואי עדי' חותמי' יש לכתוב זכרון עדות וכל לשנא סהדותא לפי שיש חילוק בין ב"ד לעדים כי ההוא דפ' זה בורר (סנהדרין כ"ט ע"ב) גבי אודיתא ועוד יש לחלק ואין להאריך.
572
573תקכג. וששאלת האומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ואני רוצה לילך לב"ד הגדול ולבית הועד ולסתור הדין אם גובי' ממנו תוך כך [או] עד שיתברר הדבר. ודאי אין ממתיני' לו וראי' מפ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ"א ע"ב) רב כהנא שקל בדקא בארעי' אזל אהדר גודא בארעא דחביר' אתא לקמי' דרב יהודא אזל אייתינ' תרי סהדי חד אמר ב' אוציא עייל וחד אמר ג' אוציא עייל א"ל זיל שלים ב' מגו ג' א"ל כמאן כרשב"א מייתי' אגרתא ממערבא דלית הלכתא כרשב"א אלא כרבנן דפליגי עלי' דאמרי דבבת אחת ד"ה נחלקה עדותן א"ל לכי תייתי פי' אהדר [מיד] אלמא שאין ממתיני' לו.
573
574תקכד. וששאלת אם יש זמן לדבר עד כמה יכו לברר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ועד כמה יכול לסתור הדין ואם צריך לומר כן בפני הדיינים דוקא או אפי' שלא בפניהם נראה דלא קבעו חכמי' שום זמן לדבר כדתנן (סנהדרין ל"א ע"א) כל זמן שמביא ראי' סותר את הדין ה"נ כל זמן שאמר לדייני' כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו ודוקא בשנים שנתעצמו בדין ואחד אומר נלך לבית הוועד וכפו אותו ודן בעירו ונתחייב אבל נתרצו שניהם לדון בעירם א"צ לכתוב לו מאיזה טעם [דנוהו] וכפר"ת וראייתו מדלא קבעי' הא מלתא אלא בנתעצמו בדין. ועוד ראי' מפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ט ע"ב) כי הא ודאי צריך אודועי' דמשמע דוקא כי הא שהדין הי' עמו שחושדו דבתר דידי' אזל לכך הוצרך לפרש לו ולחלק בין זוזי לשאר מילי אבל בעלמא דלא קיהיב טעמא ל"צ לאודועי' ולכתוב לו מאיזה טעם דנוהו מיהו ההוא דאיזהו נשך איכא דשדי בי' נרגא ואין להאריך.
574
575תקכה. וששאלת אם יש לכתוב זמן בפסק דין וכתבת דאי לא כתבי' זמן נפקא מינה חורבא אם ראובן ושמען נושים בלוי וכל א' יש לו שטר והלך א' מהם לדון עם לוי והחליטהו קרקע של לוי וכתוב לו פסק דין [ובא השני] לדין במקום אחר וכתבו פסק דין כמו כן לגבות זה הקרקע וכיון דלא כתבי' זמן כל אחד אומר אני קדמתיך אי משום [הא] לא חיישי' דגחזו שטרא דמאן קדים דקיי"ל בע"ח מאוחר שקדם וגבה במקרקעי מה שגבה לא גבה ואי במטלטלי כל הקודם לתופשן זכה דקיי"ל במטלטלי' מה שגבה גבה כמו שהוכיח ר"ת מההיא פ"ק דערכין (ז' ע"ב) מיהו היכא דל"ל שטרא איכא חששא טובא ואין להאריך ודאי שטוב הוא שיכתוב זמן מיהו אי לא כתוב בי' זמן לא מיפסל לכל הפחות מועיל מיומא דאייתי לקמן דאין שום שטר נפסל. אי לית ביה זמן אלא גיטין.
575
576תקכו. וששאלת על שנים שבררו להם אחד ביניהם וא"ל [דאין] לנו דין תורה וטענו טענותיהם והלך הדיין לעירו וכתב להם פסק דינו ושלח להם ע"י אדם אחד והשליח קראו באניהם אי מהני האי פס"ד לפי שנראה לך שאין זה דין תורה שהדיין יש לו לישב והבע"ד עומדי' לפניו ולומר להם איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב כבר הוכחתי דישיבת הדיינים אינה מעכבת כדמשמע בירושלמי פ' ד' מיתות (ה"ח) וממנו הוכיח ריצב"א דה"ה עדי' שהעידו מיושב עדותן עדות בדיעבד דמחד קרא נפקא עדי' בעמידה ודייני' בישיבה ה"נ עמידת הבע"ד אינה מעכבת דכל הני אינו כי אם למצוה בעלמא וכ"ש היכא שקבלוהו עליה' אע"פ שמן תורה אינו כשר דאין להקפיד אם דן אותם שלא כסדר הזה ודינו דין מה לי בע"פ מה לי בכתבו הרי הניחו הדבר לגמרי עליו ובלבד שלא יטעה בגוף הדין דהכי משמע [דאין] לנו דין תורה שלא יזכה או שלא יחייב אחד מהם שלא כדין.
576
577תקכז. וששאלת על ראובן שעירער על שמעון על שהוציא זיזין מביתו לרה"ר ונתחייב שמעון בב"ד להסיר הזיזין שלו אם [זכו] בזה כל בני רה"ר אע"פ שלא בא בהרשאתם דבר פשוט הוא שזכו כולם אפי' הנך דליתנהו במתא בההיא שעתא דזכין לאדם שלא בפניו אבל אם לא הי' ראובן זוכה בדין כנגדו נהי דהנך [דאיתנהו] במתא איבעי להו למיתי אי אודיענהו שרוצה לטעון [וכיון דלא אתו הפסידו] כדאי' ס"פ מי שהי' נשוי (צד ע"א) מיהו הנך דליתא במתא או אפי' הנך דאי' במתא ולא אודיענהו יכלי למימר אי הוינן התם הוי טעני' שפיר טפי ואם הם טענו כך נתחייבנו בלא ידיעתינו אין חבי' לאדם אלא בפניו.
577
578תקכח. וששאלת על הדייני' שלא [הזכירו] שם העורר בפסק דין שלהם אבל כתבו בסתם אין כח ביד פלוני להוציא הזיזין ברה"ר מה צורך יש להזכיר רק שנתחייב בעל הזיזין בטענות שכנגדו שזכה וזיכה את הרבים מאי נ"מ מי הוא. ועל מה שלא הזכירו מקום הזיזין אם בצפון אם בדרום אם בעיר זו אם בעיר אחרת דבר זה עומד להתברר בדייני' ובעיד' אם זכורים הם על מה טענו ואע"ג דאמר בפ' י' יוחסין (קידושין ע"ח ע"א) נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולה חייבתי בד"א בזמן שבע"ד עומדי' לפניו וכו' פי' רבינו אבי"ה דמיירי בדיין מומחא או שאינו מומחא וקבלהו עליהו דכל זמן שבע"ד לפניו נאמן כבי תרי אבל כשנפטרו מלפניו לא מהימן אלא כאחד ואם הם ב' דייני' או ג' מהימני לכל דבר אף כשאין הבע"ד לפניהם.
578
579תקכט. וששאלת על עשרה מצומצמין בבית הכנסת ואחד מהם מתפלל ביחידי אם יכולי' הט' הנותרים להוריד לפני התיבה א' מהם לומר קדיש וברכו וכל דבר שבקדושה כל זמן שלא סיים תפלתו דכיון דאינו יכול לענות עמהם לא קרי' בי' כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה ונמצא שאין כאן אלא ט'. ודאי טוב הוא והגון [שיהי'] ממתיני' ליחיד עד שיגמור תפלתו כדי שגם הוא יענה עמהם אפי' יש שם עשרה במילוי הי' טוב להמתינו אם יש שהות ביום להתפלל אבל משום דבר שבקדושה כיון דהוא בביהכ"נ מן האגף ולפנים מצטרף עמהם אע"פ שאינו עונה עמהם ונקדשתי בתוך בני ישראל קרינא בי' דכל בי עשרה [שכינה] שריא דלא גרע מקטן המוטל בעריסה דאמר פ' ג' שאכלו (מ"ז ע"ב) דמצטרף לעשרה לריב"ל ואפי' מאן דפליג עליה לאו היינו משום דלא ענו בהדיהו [אלא] משום דלא ידע למי מברכין ולאו בר מצות הוא אבל גדול דבר מצות הוא אע"ג דלא ענו בהדיהו [אלא] משום דלא ידע למי מברכין ולאו בר מצות הוא אבל גדול דבר מצות הוא אע"ג דלא עני בהדיהו [מצטרף ואפי' אלם חייב בכל מצות והרי הוא כפקח לכל דבריו ומצטרף אע"ג דלא עני בהדיהו] וכ"ש האי יחיד דאיהו נמי בתפלה קא עסיק ומקבל עליו עול מלכות שמים דמצטרף בהדיהו וקדמא שכינה ואתיא.
579
580תקל. וששאלת אדם היושב בביתו ושומע קדושה וברכו ויהא שמיה רבא אם יכול לענות עמהם. ודאי יכול לענות עמהם דקיי"ל כריב"ל (פסחים פ"ה ע"ב) דאמר אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים ופר"י דהיינו לענין זה שיכול לענות אפי' מחוץ לביהכ"נ כל דבר שבקדושה תדע דהא בפ' כיצד [צולין פ"ה ע"ב] אמר מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף לחוץ כלחוץ אמר רב וכן לתפלה ופליגא דריב"ל והקשה ר"י אי לענין צירוף פליגי רב וריב"ל א"כ קשה סתמא דתלמודא בפ' כל גגות (עירובין צ"ב ע"ב) גבי ציבור בקטנה ויחיד בגדולה משמע דאין מצטרפי' וא"כ הוי סתמא דתלמודא דלא כריב"ל ואנן קיי"ל כותי' בפ' אלו נאמרין (סוטה ל"ח ע"ב) דמייתי ראי' גבי מחיצה וכו' ואי לצאת ידי חובתו לענין העובר אחורי ביהכ"נ ושמע קול הלל וקול מגילה בהא ודאי לא הוי פליג רב דברייתא הוא ס"פ ראוהו ב"ד (ראש השנה כ"ז ע"ב) אם כיון לבו יצא ומדלא מותבינ' מינה ומשני רב תנא הוא ופליג ש"מ דלא פליג עלי' אלא לענין דבר שבקדושה צריך עשרה פליגי רב וריב"ל וקיי"ל כריב"ל כדפרשתי.
580
581תקלא. וששאלתם קינוח הפה והדחה איזה מהם קודם. ודאי אין קפידא כלל והא דפליגי ב"ש וב"ה (חולי' ק"ה ע"א) בש"א מקנח ובה"א מדיח א"כ הואיל והזכירו ב"ש קינוח ברישא וב"ה הדחה ברישא ש"מ דבהא פליגי הא ליתא דהא קאמרי [תלמודא] מר אמר חדא ומר אמר חדא ואם כדבריך הוי פליני טובא ועוד א"כ הוי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ולתנינהו בעדיות אלא ודא אין קפידא וב"ש אמר מקנה ברישא והדר מדיח מהני ולפי שב"ש לא פירשו יותר מאי דשיירו ב"ש פירשו ב"ה דה"ה מדיח והדר מקנח ולא פליגי במידי.
581
582תקלב. וששאלתם אם מותר לקבוע ברזל או שאר מיני מתכות לגוי בראש חגורתו כדרך שעושי' [לחגורים] ואחר שקבעו יחזק בו צורת מפתח ומוליכו לפתוח ולנעול בו. [קרוב] בעיני שהוא אסור ואע"ג דאמר בפ' במה אשה (שבת נ"ח ע"א) אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו ומוקי לה [דמיחה ביה מומחא] דליכא למיחש דלמא נפיל וה"נ מימחא הוא דלמא לא שרי אלא בזוג שהי' בימינם דרך לעשותו בכל הבגדים לגוי לא אטרחינא למיפסקי' ולגנות הבגדי' תדע דאוקימנא בזוג שבכסותו במיחוי ה"נ בחותם שבכסותו דמתנא בהדי' איירי במיחוי ואמאי אסרו בי' טפי מבזוג אלא ה"ט כדפי' ר"י דזוג הי' רגילין לעשותו בכל הבגדי' הלכך לא אטרוחי לפסקו אם ארוג בכסותו ה"נ אין רגילות לקבוע מפתחות בחגור עצמו ואפי' ארוג וקבוע בו איכא למיסר כמו תלוש ואפי' משוי איכא למימר דהוי דתניא גבי מפתח (שבת ס"ב ע"ב) ואם יצאתה חייבת חטאת ה"נ איכא למימר דכה"ג איכא [חיוב] חטאת דמאן לימא לן דהמפתח בטל לגבי חגור דלמא חגור בטל לגבי מפתח כמו היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת (שבת קל"ט ע"ב) ומה שהבאת מצנור שחקקו ולבסוף קבעו להיתר מה ענין שבת למקוה ואין להתיר אלא בראי' ברורה ועוד אלו הי' מותר כה"ג לא הי' צריכי [קדמוני'] למצא היתר ע"י מפתח של כסף או של זהב כעין [בתי] נפש לתתו במפתחי החלוק דהו"ל דרך תכשיט ואי כה"ג מותר כל אדם יעשה כך בברזל בעלמא אלא ודאי נראה דאסור כדפרי' ואע"פ ששמעתי שיש בני אדם שנוהגי' היתר בדבר לא נודע לי מאין הרגלים ולאו מר ברי' [דרבינא] חתים עליהו ושלום מב"ב זלה"ה.
582
583תקלג. על ראובן שאמר לא באתי לדין לפני אותו דיין ולא הנחתי כלום עליו ואפטרופא משיב באת לפניו והונח עליו אשיבכם אלופי החתומי' לפי סכלותו דגרסי' פ' י' יוחסין (קידושין ע"ח ע"א) נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בד"א בזמן שבע"ד עומדי' לפניו ובנדון זה הרי הרב בעיר וגם בע"ד הא גמלא והא קבא והא מדי (יבמות מ"ה ע"א) נשאל לרב ודמי לבע"ד עומדי' לפניו ואפי' את"ל דל"ד לבע"ד עומדי' לפניו כי שמא עברו ימים הרבה שנפסק הדין ויש לחוש לשכחה מ"מ יחזור וידון אותם מאחר שקבלהו עליהם ואם יאמר ראובן לא קבלתיו עלי גם על זה נאמן הדיין דהא פריך התם ולהדר ולדייני' ומשני בשודא דדייני ואמאי לא משני כגון שהאחד אומר אינו רוצה לדין לפניו ולא קבלתיו עלי אלא ש"מ שלזה נאמן הדיין דלא מצי לאוקמא אלא בשודא דדייני. ושלום שמואל יהודה ב"ר מנחם הלוי.
583
584תקלד. כת' המיימוני (פכ"ד מה' סהדרי' ה"ה) שבמקום שיש אויבים ידועים לאדם שאין שומעין להם להוציא עליו שם רע וז"ל יש לב"ד להלקות אדם ששמועתו רעה והעם מרננים אחריו שעובר על העריות והוא שיהא קול שאינו פוסק כמו שבארנו ולא יהיו אויבים ידועים שמוציאי' עליו שמועה רעה.
584
585תקלה. פ' י"א (ה"א) מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ ה"ז בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם משכל מי שירד עד כך חזקה שעובר [על] רוב העבירות שיבאו לידו לפיכך אין מוסרי' עדותלע"ה ואין מקבלין ממנו עדות אא"כ הוחזק שעוסק במצות ובגמ"ח ונוהג בדרך הישרים. נמצאת אתה אומר כל ת"ח בחזקת כשר עד שיפסל וכל ע"ה בחזקת פסול עד שיוחזק שילך בדרכי הישרים.
585
586תקלו. וששאלת הני שטרות דכתיב בהו אגב ארבע אמות קרקע בחצירי מי שאין לו קרקע כיצד הוא עושה א"כ שטר זה פסול ולדברי האומר [של קבר] נמצא למחר זה מת ואין לו מקום קבורה ולא עוד אלא המוכר מקום קברו לא הוי זביני' זביני (בכורות נ"ב ע"ב) אלא הכי פירושו דקים להו לרבנן דאין כל א' מישראל שאין לו ד' אמות בא"י וא"ת נטלוה הגוים ואנן בגלות קיי"ל לרבנן דקרקע אינה נגזלת ובחזקת ישראל היא וא"י נקראת על שם ישראל דאפי' בזמן שישראל שרויי' על אדמתן אין להם רשות למכור שדותיהן לצמיתות שנאמ' והארץ לא תמכר לצמיתות וגו' וכתי' לד' הארץ ומלואה ועתידי' אנו לחזור עלי' ולירש אותה ומ"ט כתבו אגב קרקע דאי לא כתבו אגב קרקע לא קנה משום דכתי' ויתן להם אביהם מתנות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערים בצורות אשר ביהודה. הכי אמר רב נחשון גאון.
586
587תקלז. שלום למהר' שניאור וחביריו נלענ"ד אחרי שראובן לא אכל בבית שמעון כאשר נדר נעשה בע"ח וחייב לפרוע ואינו יכול לאכול עוד כי מה שנהגו עתה הערבים לאכול על החוב לא מצינו דבר זה מפורש בתלמוד אך נהגו בנימוסי אומות העולם וכמנהג המדינה הלכך [יש] לילך אחר המנג וכן מצינו בתלמוד שאם נהגו בני המדינה לקנות בקנין שלא תקנו חכמי' מועיל המנהג כדאי' בפ' הרבית (ע"ד ע"א) אמר ר"פ משמי' דרבא האי סיטמותא קניא ומסיק באתרא דקנו ממש קני וכן קנין שתקנו חכמי' אם נהגו בני המדינה שלא לקנות בו המנהג מבטל הלכה כגון באתרא דלא קנו בכספא וכן בנדון זה משפט חרוץ הוא בכל המקומות שאם דילג הערב אכילה אחת שלא אכל כדין ערבות נעשה בע"ח וחייב לפרוע [וכשיכפהו] בדין אז יאמר רוצה אני לאכול. ומה שטוען כי הי' צריך לאכול לגוי לאו טענה היא דאטו אם הי' אדם ערב בו' מקומות יפסידו החמשה [ממונם] ויאכל לששי אלא כך הוא הוא משפט שישים אחר שיאכל במקומו. ועוד למה לא אכל ליהודי וידחה הגוי דהי מיניהו מפקית הלכך לאו טענה היא הלכך יפרע ראובן חצי הממון שהיה ערב בעבורו ומן החצי האחר כיון שהודה שמעון שיש לו ערב שני הודאת בע"ד כק' עדי' דמי והרי פטר ראובן מן החצי הממון. והא דאמר שהם אחראי' וערבאי' זה לזה היינו שאם הערב הלך למדה"י או אין לו לפרוע אבל אחרי שעומד לפנינו ויש לו לפרוע ושמעון מודה שהוא ערב למה יפסיד ראובן בשבועת הערב שבועה [דידיה] במקום תשלומי' קאי לפטור את ראובן ויגבה שמעון מן הקהל הנותרי' חצי הממון ואף אם לא נשארו כי אם מעט הנותרים חייבי' לפרוע כי הבע"ח אחראין וערבאי' זה לזה כדמפ' בירושלמי ובאביה תמצא התשובה והפלטים אשר עודנה חיים חייבי' לפרוע הממון לפי הודאתם של עתה והמה יחזרו אחר הממון של היורשים שירשו [הקדושים] ולא יכלו לדחות החיוב והערב שהם יחזרו אחר ממון [הקדושים] נ"ל שפירשתי כל הצורך שאין עוד פקפוק בדבר ושלום אשר בן הרב ר' יחיאל ז"ל.
587
588תקלח. מה שפושטי' האצבעות ברכת מאורי האש כלומר כשהוא כופה אצבעותיו על פס ידו אז אין האור שולט בכף ידו וכשהוא פושטן אז האור שולט בכפו. טעם אחר בתחלה כופה אצבעותיו כלומר עד עתה הייתי כאלו ידי אסורות שהייתי אסור בעשיית מלאכה ואח"כ פושטן כלומר מעתה ידי מותרות במלאכה.
588
589תקלט. מעשה בתלמיד א' שנפטר בבית ר' והי' לו אשה ובקש מר' [לקבל] לה גט שלא תזקק ליבם ולא רצה ר' לקבלו לפי שלא עשאתו שליח לקבל לה ואע"פ שזכין לאדם שלא בפניו וי"ל דזכות הוא לה שלא נזקק ליבם אפ"ה לא רצה לקבלו דזימני' דחוב הוא לה דרחמא לי' כי הא דבעו מר"נ פ' האשה שהלכה (יבמות קיח ע"ב) המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו [כיון דסניא לי'] זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דלמא זימני' דרחמא לי' וחוב הוא לה ואין חבי' לאדם אלא בפניו ופשיט לי' ממתני' דאין מזכין לה משום דזימני' חוב הוא לה.
589
590תקמ. שוב מעשה באחד שרצה לשלוח גט לאשתו ע"י גוי או לעשותו קבלן לקבל גיטה ואמר ר' שאין גיטה גט בענין זה אא"כ אומרת לשליח יקבל לי גיטי או לך אמור לפלוני שיקבל לי גיטי וביד ישראל והוא משיב אני אקבל אבל אומר רבי דלא סמכינן אדיסקא [וגוי פסול לקבל] דאורייתא מדתנן במס' גיטין (כ"ג ע"א) הכל כשרי' לקבל גיטה חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי.
590
591תקמא. תשו' מהר"ם על ג' אחים והאחד אין לו כלום אלא מה שנשתכר בלימוד והשני יש לו כנגד י"ד זקוקי' והשלישי אינו כאן והוא עשיר ויש להם אם זקינה ותובעת מהם פרנסה והיא ענייה קיי"ל כמ"ד (קידושי' ל"ב ע"א) משל אב ולא משל בן אלא שרב אלפס כתב היכא דלית לאב ואית לבן כופי' הבן לזון האב בתורת צדקה דלא יהא אלא אחר כדאמר פ' נערה (כתובות מ"ט ע"ב) [דרבא] אכפייה לר"נ בר אמי ואפיק וכו' וכן פסק בשאלתות ונראה דכל מי מבניה שנכוף לזונה ולא יוכל להסתפק ויצטרך לחזור על הפתחים אין לכופו אלא [אותם] שלא יצטרכו לחזור על הפתחים כדמשמע לשון אמיד כלומר אומדין אותו שיכול לעשות [יציאה זו] משלו וכיון דיש לה [בנים] שיכולי' לפרנסה [משלהם] בלא סיבוב תבא מאירה לבני' שיש להם לפרנסה משלהם וגורמי' לאחד מהם לחזור על הפתחי' כדאמר פ"ק דקידושין (ל"ב ע"א) תבא מאירה וכו' ואע"ג דמשמע דאי בעי לקבולי עלי' לטותא דרבנן שפיר מצי יהיב מעשר עני לאביו ה"מ מעשר עני דידי' דמיקל עלי' אבל לחזור על הפתחי' בשבילו לא כיון דאית ליה נכסי' לדידי' שאני אומר כל הנופל אינו נופל ליד גבאי [תחלה] כדאי' בנדרי' פ' ר"א פותחין (ס"ה ע"ב) והקרוב קרוב קודם חייב לזונו ופ"ק דקידושין (י"ח ע"א) אמר דע"ע הנמכר אי לאו משום חששא וכו' הוי כייפי' לבני משפחה וכו' והכא [כיסופא] נקיטא עליה שיש לה בנים עשירי' כפינן להו. ועוד דפ"ק דקידושי' (ל"ב ע"א) פריך [גבי] האב ובנו וכו' ואי אמרת משל בן וכו' משמע אבל למ"ד משל אב ניחא ואמאי כיון דלית נכסי לאב מדמאכילו מעשר עני א"כ חייב הבן לזונו כדפסק האלפסי והגאונים א"כ זה פורע חובו ממעשר עני שלו אלא משמע למ"ד משל אב אין חוב עליו לפרנסו משלו אלא אפי' ממעשר עני שלו ומקבל עליו לטותא ואפי' יש לו נכסי' לבן לא כייפי' לפרנסו מממון שלו] אם רוצה לפרנסו ממעשר אבל למ"ד משל בן אם יש לו נכסים לא שבקי' לי' לפרנסו ממעשר לפרוע חובו ממעשר אם לא להעדפה כדאמר בקידושין (ל"ב ע"א) דהאי לאו חובה הוא דרמי' עלי' וכיון דקיי"ל משל אב והוכחנו דלמ"ד משל אב אפי' אי אית ליה נכסי' לבן אין חוב זה מוטל על נכסיו לא שבקי' [לבן] דאית לי' נכסי' להטיל חובו על הצבור לכוף את אחיו שאין [להם] נכסי' לחזור על הפתחים דנמצא זה פורע [חובו במעות צדקה] ונ"ל דהבנים שיש להם ממון דמחשבי' לפי ממון כשאר צדקה לפום גמלא שיחנא (כתו' ס"ז ע"א). כללא דמלתא למ"ד משל בן אם יש לבן ממון אינו יכול לפרנס ממעשר עני ובזה"ז ממעשר כספים שלו דהוא במקום מעשר עני או משאר צדקות ואי בעי למיעבד לא שבקי' ליה אבל להעדפה לא מחי' בידי' אבל אמרי' תבא מאירה וכו' והיכא דלית נכסי לבן שרי אבל לדידן דקיי"ל כמ"ד משל אב [אפי'] אי אית ליה נכסי לבן ובעי למיזניה ממעשר לא מחי' ליה אבל אמרי' תבא מאירה וכו' אבל להעדפה אין לנו כח לכופו כדמשמע בקידושין אבל מצוה איכא.
591
592תקמב. אף אני אחוה דעי כך מקובליני ממו' אבי ומשאר רבותי כי מתנת שכ"מ דלא כתוב [כדקציר] ורמי בערסיה ומת מתנתו מתנה ואפי' לא שייר משום מצוה לקיים דברי המת דמצוה לקיים דברי המת מהני נמי בבריא שמת כדמוכח ספ"ק דגיטין (י"ד ע"ב) הא והא בבריא [והא] דקאמר עלה דההוא [דתנן במתני' (שם י"ג ע"א) תנו מנה וכו'] והוא שצבורי' ומונחי' בקרן זויות [ופריך] והא לא משך ומשני בשכ"מ משמע אבל בבריא לא ואע"ג דמצוה לקיים דברי המת ניחא ליה לאוקמי' מתני' אליבי' דמאן דל"ל מצוה לקיים דברי המת ודבר זה אינו צריך לפנים כי פשיטא דמהני מצוה לקיים דברי המת אפי' בבריא וכן משמע ס"פ מציאות האשה (ס"ט ע"ב) אתא ההוא סבא תנא לי' האומר תנו שקל לבני ומסיק שם משום מצוה לקיים דברי המת והתם לא מדבר שכ"מ ואין לפקפק בדבר אחר אחרוני' אני בא ושיטתם נכונה. יצחק בן הר' אליהו ז"ל.
592
593תקמג. אלופי ומיודעי הר' אשר שאלת מה שכתב המיימוני (פ"ג מה' ציצית ה"ט) שאין למכור טלית [מצוייצת] לגוי אם לא ינתק הציציות תחלה שמא יתלוה עם ישראל ויהרגנו מאין הרגלים דע אדוני כי לא [בדה] מלבו זה ואי' בהדי' במנחות פ' התכלת (מנחות מ"ג ע"א) הלוקח טלית מצוייצת מן הגוי מן התגר כשירה כו' עד אע"פ שאמרו אין אדם רשאי למכור לגוי טלית [מצויצת] עד שיסיר ציציותיה מ"ט הכא תרגימו משום זונה רב יודא אמר משום שמא יתלוה עמו בדרך ויהרגנו. ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
593
594תקמד. כתב בספר הגאונים משומד שמת אין חייבי' להתאבל עליו וראי' מפ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ז ע"א) על הרוגי ב"ד לא הי' מתאבלי' אלא אוננים אע"פ שהרוגי ב"ד יש להם כפרה וכ"ש משומד שאין לו כפרה וגיהנם כלה והם אינם כלים ועליהם נאמר ויצאו וראו בפגרי וגו' ואע"פ שרבינו גרשם התאבל על בנו שבועיים לית הלכתא כותי' אך מרוב אנינות עשה. ושלום.
594
595תקמה. לשון האלפסי (קידושין פ"ק) נכסי' שאין להם אחריות [נקני'] בכסף בשטר ובחזקה [וכו'] מנא הני מילי אמר קרא ויתן להם אברהם וכו' ומסיק הלכתא צבורין לא בעי' אגב [וקני] בעי'. ומ"ש קנין גמור זה לא קאי כי אם על הקנין דאת"ל שקאי על אגב א"כ מה הועילו הגאוני' שתקנו לכתוב אגב קרקע לכתוב בקנין גמור ותו לא. ותו מה הוצרך האלפס והתלמוד לפסוק הלכתא אגב וקני בעינן לכתוב בקנין גמור בעינן. וכל מתנה טמירתא לא זכה המקבל כן פסקו האלפס וספר המצות וז"ל כי שטר מתנה דלא כתוב בי' כתבוה בשוקא וחתמוה [בברא] מתנה גלויה ומפורסמת קיי"ל כרב אשי (ב"ב מ"א ע"א) דאמר חיישי' שמא מסותרת ולא זכה בה המקבל.
595
596תקמו. נשאלתי על א' שהזמינוהו גדולי העיר ופרנסיה לדין אשר כל דברי העיר נחתכין על פיהם והנדון אומר איך אדון בעיר הזאת והלא אימתכם מוטל' על הדייני' וגם טענותי יסתתמו בפניכם. אמרתי כי טוב הדבר להדייני' ולנידוני' ללכת במקום הסמוך וכיו"ב ראיתי רבינו יצחק זקני נ"ע שהתיר לנדיב ר' אליעזר שלא לבא לב"ד בטרויי"ש עם הנ' אברהם מפני שהיה ראש העיר וכלם נשענים עליו ורבי' שמשון בר' אברהם התיר לחתן הר' שמשון הדר בטרוייש שלא לבא לב"ד מפני כיו"ב וגם רבי' יהודה מפריש עשה כן להר' יום טוב בן הנ' אליעזר ואמרי כי מזקני אתבונן.
596
597תקמז. על ראובן שנתן טבעת לסרסור למכור והפסיד האבן מן הטבעת ונחלקו רבותינו בעירך יש פוטרי' אותו הסרסור ויש מחיבי' נראה שהסרסור הוי שומר שכר אפי' בשעת ההליכה ואע"ג דאכתי לא מכר החפץ ושמא לא ימכרנו ולא יטול שכר [כלום] אפ"ה הוי ש"ש כדאמר בפ' האומני' (פ' ע"א) כל האומני' ש"ש ומסקי' טעמא בההוא הנאה דקא תפיס ליה אאגרי' הוי ש"ש ולא קמפליג בין היכא דהתחיל במלאכה ללא התחיל אלא מיד כשלקח החפץ לביתו לעשות בו מלאכה אע"ג דלכאורה כל כמה דלא התחיל במלאכה והאומן מוצא להשתכר במקום אחר בעה"ב יכול לחזור בו כדפר"י ר"פ האומני' (ע"ו ע"ב) גבי חמרי' שהלכו ולא מצאו תבואה אפ"ה קא פסיק ותני שהוא ש"ש שטורח בו אדעתא דאגרי' כ"ש שהוא תגר בעצמו ואם ירגיש שיש ריוח בדבר יקחנו לעצמו. ועוד בלאו ה"ט הוי ש"ש בהליכה דכשהוא מוכרו אז נוטל שכר כפלים מטרחו ולהכי טורח בחנם מעיקרא כדי שיטול הרבה אם יגמור המקח ובההיא הנאה הויש"ש מעיקרא אע"ג דהוי מצי למיהדר בה המוכר מידי [דהוי] אהמפקיד מעות אצל חבירו מותרי' ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן אע"ג דכל כמה דלא הוציא מצי למיהדר בי' המפקיד ולתבוע פקדונו כדמשמע ס"פ המפקיד (בבא מציעא מ"ג ע"א) [למ"ד] נאנסו לאו דוקא אם הוציא מעל הגזבר אבל אם לא הוציא לא ואפ"ה אמרי' קודם שנשתמש בו אם אבדו חייב באחריותן בההוא הנאה דאלו מתרמי ליה זביני' זבין ובקל יכול להיות דחשיב ש"ש כדאשכחן טובא בתלמוד בההוא הנאה וש"ש חייב בכל מיני אבידה כדאמר ס"פ הפועלים (בבא מציעא צ"ג ע"ב) עד כמה ש"ש חייב לשמור עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וכו' ואע"ג דרבא פליג לא קיי"ל כותי' אלא כדאביי כדממסיק רב חסדא לא ס"ל דרבה וכן עבד ר"פ עובדא וחייב [לרב] אדא דלא כרבא וקיי"לאפי [גני] פורתא בעידנא דגנו אינשי או ביום כו' חייב.
597
598תקמח. ובעה"ב א"צ לשבע שלא ידע שלא הי' האבן תקוע יפה דאין נשבעי' בטענת שמא אלא הנך דפ' כל הנשבעי' (מ"ז ע"א) ואפי' ע"י גלגול לא ישבע זה כדפ' ר"ת דאין מגלגלין בטענת ספק אלא מלתא שהוא קצת סברא והביא ראי' מ' השואל (צ"ז ע"ב) גבי זה אומר שאולה כו' וא"כ הדין כך שהסרסור ישבע שאינו ברשותו שמא עיניו נתן בה וגם ישבע כמה הי' שוה האבן ויפרע ולא דמי לההוא דפ' המפקיד (בבא מציעא ל"ה ע"א) דמסיק רב אשי זה נשבע וזה נשבע דבעל החפץ נשבע כמה היה שוה היינו כדי לפטור דהו"ל נשבע ולא משלם אבל הכא הסרסור נשבע לפי שהוא נתבע וק"ל.
598
599קרעו לבבכם בתשובה ואל תבואו לקרוע בגדיכם על מת, השם ישמרנו בכל עת.
599
600תקמט. אבל מותר לתקן מיטתו כל ז' ימי אבלו ואסור בתשמיש כל ז' ומותר לרחוץ רגליו בצונן כל ' אם יצטרך. ואסור בכל מיני מנעלים ואם יארע מת מותר לילך לבית הקברות במנעלים ולא ישאל בשלום חבירו אבל משיב בשפה רפה עד לאחר ג' ימים הראשונים ויכול לישב על השולחן כדרכו ויש אנשים שיושבי' לאכול כל ז' על הארץ. ואסור לעשות לו מלאכה ואפי' לעשות לו אחרים. ובסעודת הבראה אינו בוצע בעצמו ואז חייב לאכול על הארץ. וחייב קריעה מעומד עד כנגד לבו מלבוש העליון ועל אביו ועל אמו כל בגדיו עד שיגלה לבו ואינו תופר לעולם. והאשה מותרת לתפור לאחר ז'. ואם בגדיו או סדיניו צואים יניח חבירו ללבוש הלבנים יום או יומים ואז ילבש אותם או סדיניו ומקת יום ז' ככולו לכל מילי. מי שמת לו מת אפי' יום אחד קודם הרגל בטלה ממנו כגזירת ז'. ח' ימים קודם הרגל בטלה גזירת ל'. ואם חל ח' שלו בשבת והוא עי"ט מותר לגלח ע"ש שהוא שביעי שלו.ואם מת ברגל נוהג ז' ימי אבלו אחר הרגל אבל ימי הרגל עולי' למנין [ל'] ואם מת אפי' יום א' לפני הרגל בין ר"ה בין יוה"כ או פסח או עצרת עולין לי"ד יום ואם מת לו [מת] יום א' לפני סכות אותו יום וסכות וש"ע עולי' לכ"א יום ומונה עוד ט' ימים עליהם ופטור. ואם יום קודם ר"ה אותו יום פוטרו מז' ור"ה עצמו פוטרו מז' וז' ימים שבין ר"ה ליוה"כ הרי כ"א ויוה"כ פוטרו מז' הרי כ"ח ומונה עוד ב' ימים ופטור. שמועה רחוקה היינו אחר ל' אינה נוהגת [ז' ול'] ופטור. שמועה קרובה נוהגת ז' ול' ביום ל' מותר לרחוץ ואפי' על אביו ואמו אבל לספר על אביו ועל אמו אסור עד שיגערו בו חביריו. ואם שמע שמועה ביום ל' נוהג ז' ול' מיום שמויה וכן פסק ה"ג והאלפס. ותינוק שמת ביום ל' אין מתאבלין עליו אא"כ ידעו בבירור שכלו לו חדשיו. ואבל שחל יום ל' שלו בשבת מותר לרחוץ בע"ש שהוא כ"ט שלו לכבוד שבת אבל לספר אסור עד לאחר השבת דמודי' חכמי' לאבא שאול (מועד קטן י"ז ע"ב) כשחל ח' שלו בשבת ערב הרגל דמותר ברחיצה ע"ש כיון דאנוס כ"ש ברחיצה דאחר ז' דשרי [דאינו] אלא מנהג ואינו לא מדאו' ולא מד"ס. קריעה אינה נוהגת בשמועה רחוקה. מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממי' אפי' לא אישתהי אך ישראל יוציאהו לבית הקברות וילבישוהו ויתנוהו בקבר והגוים יחפרו הקבר ויתקנו הארון ויכסו העפר וכן עמא דבר. ופסק בס' המצות דיום ל' בחול כיום שלפניו ובשבת [ולמו"ש נעשית רחוקה] כיום שלאחריו ואפי' על שמועת אביו ואמו אינו נוהגת אלא יום א' ומקצת היום ככולו וכן פסק בה"ג ובירושלמי. וביום ז' לאבילתו אל ישמש מטתו אע"פ שעושה דברי' אחרי' אחר שהתפללו עמו אל ישמש עד ליל ח' ומי שמת לו מת ביו"ט ולאחר יו"ט יש לו לישב באבילות ביוט אל ישמש מטתתו.
600
601(ליקוטי' ממיימוני).
601
602תקנ. פ"ג (מה' עדות ה"א) אחד ד"מ וא' ד"נ בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם אבל אמרו חכמי' כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אין עידי ממון צריכי' דו"ח כיצד אמרו העדים בפנינו הלוה זה את זה מנה בשנת פלוני אע"פ שלא כיונו החדש ובמקום ומטבע פלוני עדותן קיימת. בד"א בהודאות ובהלואות ומתנות ומכירות אבל דיני קנסות בעו דו"ח ואצ"ל בגלות ומלקות. וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש [לו] צריך דו"ח כע"נ אע"פ שהן הודאות והלואות. אע"פ שאין עידי ממונות צריכי' דוח אם הכחישו זה [את זה] בדרישה וחקירה עדותן בטילה אבל בבדיקות עדותן קיימת. כיצד א' אומר בניסן לוה ממנו והשני אומר בא' באייר א' אומר בירושלם וא' אומר בלוד או א' אומר חבית של יין הלוהו וא' אומר של שמן הרי הוכחשו בדרישה ועדותן בטילה. אבל אמר א' בדיוטא העליונה וא' אמר בדיוטא התחתונה עדותן קיימת א' אמר מאה וא' אמר מאתים חייב לשלם מנה שיש בכלל מאתים [מנה] וכן אמר א' דמי חבית יין וא' אמר דמי חבית של שמן משלם בפחות שבדמים וכן כל כיו"ב. דין תורה שאין מקבלין עדות לא בד"מ ולא בד"נ אלא מפי העדים [שנאמר עפ"י שנים עדים] מפיהם ולא מכתבם אבל מד"ס שחותכי' ד"מ בעדות שבשטר אע"פ שאין העדי' קיימי' כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואן דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואצ"ל במכות וגליות אלא מפיהם. עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואין יכולי' לחזור בהן. כיצד אמר מוטעה הייתי שוגג הייתי לפחד עשיתי נזכרתי שאין הדבר כן אין שומעי' לו ואין יכול להוסיף בעדותו תנאי. בד"א שיכולי' לקיים השטר שלא מפיהם כגון שהי' שם עדים שזהו כתב ידם או שהי' כתב ידם יוצא במקום אחר אבל אם א"א לקיים השטר אלא מפיהם ואמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסי' היינו קרובים היינו וכן מודעה נמסרה לנו על מכירה זו הרי אלו נאמנים ויבטל השטר. אבל [אמרו] פסולי עדות היינו בעבירה או בשוחד וכן אמנה היו דברינו אין נאמני' שזהו כמעיד שקר דאין אדם משים עצמו שרשע עד שיעיד אחר שהוא רשע. אמרו על תנאי הי' שטר זה אם הי' כתב [ידם] יוצא ממקום אחר אין נאמנים ואם אין השטר מתקיים אלא מפיהם נאמנים ואומרי' [לבעלי הדין] קיימו התנאי'.
602
603ומה שאין מקבלין העדות אלא בפני בע"ד ה"מ בעדות ע"פ אבל השטר מקיימי' הב"ד ע"פ עידיו שלא בפני בע"ד ואפי' זה עומד וצוח ורוצה לפסול השטר מקיימי' ב"ד את עדיו] ואם יש לו רי' אח"כ לפסול יפסול. כללא של דבר כל דבר שיאמר העד אחר שנחקרה עדותו שיבא מכללו ביטל העדות או אם אמר תוספת תנאי בה אין שומעי' לו. מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו בב"ד והכיר כתב ידו שהוא בודאי אבל אינו זוכר העדות כלל ולא ימצא בלבו [זכרון כלל] שזה לוה מזה מעולם ה"ז אסור להעיד על כתב ידו כי על מנה שבשטר הוא מעיד וזה אינו זוכר כלל. ובכל ענין שנזכר מעיד [אעפ"כ] אם הזכירו התובע אע"פ שנזכר אינו מעיד שזה דומה [בעיני] בע"ד כאלו העיד לו שקר בדבר שלא ידע אבל אם הי' [התובע ת"ח] והזכירו התובע [בזה] העדות ונזכר ה"ז יעיד לו שת"ח יודע שאלו לא זכר הדבר לא היה מעיד וקל הוא שהקלו בד"מ. שטר שיצא לב"ד ובאו עידיו ואמרו כתב ידינו הוא אבל מעולם לא ידענו עדות זה ואין אנו זוכרים אם זה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הוא כחרס עד שיזכרו עדותן וכל מי שלא דן כזה ה"ז לא ידע בד"מ בין ימינו לשמאלו. כל עדות שתבא לאדם הנאה ממנו אינו מעיד בו שזה כמעיד שקר לפיכך בני העיר שבא מערער [לערער] עליהם במרחץ או ברחוב של עיר אין א' מבני העיר מעיד בדבר או דן בו עד שיסלק עצמו בקנין גמור ואח"כ ידון או יעיד וכן שני שותפים. בני העיר שנגנב ס"ת שלהן הואיל ולשמיעה הוא עשוי שא"א לאדם לסלק עצמו ממנו אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאי' ראי' [מאנשי אותה] העיר. המטמין עדים לחבירו והודה בינו לבין [עצמו] והעדי' רואי' ושומעי' שהוא אומר לו ודאי יש לך אצלי כך וכך אבל אני מתיירא שמא תכפיני בדין למחר ה"ז אינו עדות עד שיודה בפני עדי' כתב המיימוני (פכ"א מה' מכירה ה"א) המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים אם אין מינו ידוע לא קנה. וקיי"ל כר"ש בן מנסיא דאזיל בתר אומדנא פ' יש נוחלין (קמ"ו ע"ב) וכ"כ המיימוני (פ"ו מה' זכי' ומתנה ה"א) וז"ל לעולם אומדן דעת הנותן אם היו הדברי' מראין סוף דעתו של נותן עושין אע"פ שלא פירש וכ"פ מהר"ם והאלפס וכמה גאונים.
603
604פ"ז דהלכות סנהדרין.
604
605תקנא. מי שקבל עליו להיות קרוב או פסול דיין או עד בין שיקבל עליו על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהוא טוען על פיהם בין שקבל שיתן כל מה [שיטעון] עליו חבירו בעדות זהו הפסול או בדינו אם קנו מידו של זה אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו יש לו לחזור עד שיגמור הדין. נגמר הדין והוציא הממון בדיין זה הפסול או בעדותו אין יכול לחזור בו.
605
606תקנב. וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה בדין וא"ל השבע לי בחיי ראשך והפטר או אתן לך כל שתטעון אם קנו מידו אין יכול לחזור בו ואם לאו יכול לחזור בו עד שיגמור הדין. נגמר הדין ונשבע במה שאמר לו אין יכול לחזור בו וחייב לשלם וה"ה למי שנתחייב שבועת היסת והפכה צריך קנין ואם לא קנו יכול לחזור קודם שיגמר הדין וכן כל כיו"ב.
606
607תקנג. מי שנתחייב בב"ד והביא עדי' או ראי' לזכוו סותר את הדין וחוזר הדין אע"פ שכבר נגמר כל זמן שמביא ראי' סותר. אמרו לו הדייני' מה שיש לך הביא מכאן עד שלשים [אע"פ שהביא] לאחר ל' יום סותר את הדין מה יעשה [אם] לא מצא תוך ל' ימצא לאחר ל' אבל אם סתם טענותיו אינו סותר כיצד אמרו לו יש לך עדי' ואמר אין לי עדים יש לך ראי' אמ אין לי ראי' דיינהו וחייבהו כיון שראה שנתחייב אמר [קרבו] פלוני ופלוני [והעידוני] או שהוציא ראי' מתוך אפונדתו אין זה כלום ואין משגיחי' על ראיותי ועל עדיותיו בד"א שהיתה הראי' אצלו והעדים עמו במדינה אבל אם אמר אין לי עדים ואין לי ראי' ולאחר מכאן באו לו עדים ממדה"י או שהיתה החמת של אביו שהיו בה השטרות מוקפדות ביד אחרים ובא זה שהפקדון אצלו והוציא לו ראיותיו ה"ז מביא [וסותר] ומפני מה סותר מפני שיכול לטעון ולומר מפני כך וכך אמרתי אין לי עדים וראי' מפני שלא היו מצויי' אצלי וכ זמן שיכול [לטעון] ולומר מפני כך וכך אמרתי אין לי ראי' ואין לי עדים והיה ממש בדבריו ה"ז לא סתם טענותיו וסותר לפיכך אם פירש ואמר אין לי [עדים] כלל לא הנה ולא במדה"י ולא ראי' לא בידי ולא ביד אחרי' אין יכו לסתור בד"א בגדול אבל יורש שהי' קטן וכשהגדיל באו עליו טענות ממורישו ואמר אין לי עדות וראי' וכשיוצא מב"ד א"ל אחרים אנו יודעי' לאביך עדות שתסתור בה דין זה או שאמר לו אחד אביך הפקיד אצלי ראי' וזו היא ה"ז מביא מיד וסותר שאין היורש הקטן יודע כל ראיות מורישו.
607
608תקנד. מי שקנו מידו שאם לא יבא פלוני וישבע יהיה חבירו נאמן ויטול כל מה שיטעון בלא שבועה או שאם לא ישבע ויטול ביום פלוני אבד זכותו ואין לו כלום ויפטר חבירו ועבר היום ולא בא נתקיימו התנאים [ואבד את זכותו] ואם הביא ראוי' [שהיה] אנוס באותו יום [ה"ז פטור] מקנין [זה] וישבע כשיתבענו הכירו כאשר הי' מקודם וכן כל כיו"ב.
608
609תקנה. מנהג הישיבות שבחוצה לארץ אע"פ שאין גובי' שם קנס מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו או יעלה עמו לדון בארץ ישראל וכיון שיתן לו שיעור הראוי מתירי' נידיו בן שנתפייס בע"ד בין שלא נתפייס וכן אם תפס הניזק שיעור מה שראוי לו שיטול אין מוציאין מידו.
609
610תקנו. כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברי' הגלויים [והידועים] כגון דינים המפורשי' במשנה ובתלמוד חוזר [הדין] ומחזירי' הדבר [כשהיה] ודנין כהלכה ואם א"א להחזיר כגון שהלך זה שנטל [הממון שלא כדין] למדה"י פטור מלשלם כי לא כיון להזיק. אבל טעה בשיקול הדעת כגון בדבר שיש בו מחלוקת תנאים ואמוראי' ולא נפסקה הלכה כאחד מהם בפירוש ועשה כאחד מהם ולא ידע שכבר פשט בכל העולם כדברי האחר אם הי' דיין מומחא [ונטל רשות מריש גלותא או שלא הי' נוטל רשות אבל קבלו] אותו בע"ד עליהם [הואיל] והוא מומחא חוזר הדין ואם א"א להחזיר פטור מלשלם.
610
611תקנז. דיין שטעה חייב שבועה למי שאינו חייב בבה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"כ ידע [שאינו בן] שבועה אע"פ שקנו מידו על הפשרה אין מועיל לו כלום שלא קבל עליו לתן לו או למחול לו כי אם כדי שיפטור [משבועה שחייבו בה הטועה] וכל קנין בטעות חוזר וכן כל כיו"ב. סליק.
611
612תקנח. כתב הרב בשם שר"ת שהי' מתיר לישראל להנות מן הנר שהשפחה מטילטלת בשבת לצורך ישראל משום דאי בעי ישראל הי' מושך הנר אפי' בשעה שהוא [דולק] לכל מקום שירצה משום דקיי"ל טלטול מן הצד לא שמי' טלטול אבל אבור לומר לה לטלטל הנר לצורך ישראל ומו' הגיד שרא"ם היה לו שפחה ששמה הידרון ובליל שבת [כשמורי הרב] רצה לילך לישן אמר רא"ם לשפחה לכי ותחלוץ לשמואל מנעליו והיא הרגישה ולקחה הנר והלכה עמו להאיר לו.
612
613תקנט. פסק רבינו יוסף דאסור לומר לגוי בע"ש עשה מלאכה זו בשבת מפני שמסייע ידי עוברי עבירה ולמורי הישר נראה להביא ראי' דודאי אסור לומר לגוי מבע"י עשה מלאכה זו בשבת דגרסי' ביבמות (מ"ח ע"ב) וינפש בן אמתך והגר זה גר תושב ומקשי' דאמר פ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות ט' ע"א) ר' שמעון אומר א' גר תושב וא' עבד ואפי' התושבי' עושי' מלאכה לעצמן כישראל בחול ופסיק כותי' וי"ל התם מיירי בעושה מלאכה לעצמו והכא מיירי בעושה מלאכה לישראל דאסור מכאן מוכיח דא"צ למחות לשפחות גויות שעושות מלאכתן בבית הישראל אבל אם עושות מלאכתינו אסור ויש למחות בידם כ"ש שאסור לומר לו עשה מלאכתי בשבת. אבל איסור מוקצה דרבנן מותר לומר לגוי לעשותו וראי' מפ' הפועלים (בבא מציעא צ' ע"א) מהו לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה [שבת] דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן [כו'] אבל איסור דרבנן פשיטא דלא גזרו אבי"ה.
613
614הג"ה. אבל מהר"ם ז"ל אמר דיכול לומר לאחר השבת למה לא עשית כך וכך [בשבת שעבר] והביא ראי' לדבריו וי"מ דאפי' קודם השבת מותר לומר עשה כך וכך בשבת ע"כ.
614
615תקס. שאל הר' שלמה בר' אברהם את רבינו ברוך ז"ל ילמדנו רבינו על מעשה שאירע ביהודי שנהרג והניח אשה ובן קיימא וביום שנרג מת הולד וספק איזה מהם מת תחלה ועמד האח וחלץ האש המספק והנה אותו האח רוצה לישא אחותה מספק דאחות חלוצה דרבנן וספיקא דרבנן לקולא. והא [דקאמר פ' ר'] אליעזר דמילה [קל"ו ע"ב) מת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן [היא] אינה חולצת ומשמע הא אם חולצת אסורה אע"ג דספיקא דרבנן היא י"ל היינו טעמא דאפי' ריח הגט פוסל בכהונה והשיב רבינו ברוך על עסק אחות חלוצה דעתי [חוכך בי'] כי אע"פ שיש למנות ולהתיר אינו רשאי לעשות בו מעשה לכתחלה כי בכמה מקומות אשכחן דאפי' בס"ס מחמירי' כגון בבכורות [פ'] על אלו מומין (מ"ב ע"ב) תניא אשת טומטום חולצת ולא מתיבמות ומוקמא לה כר' יוסי ב"ר יהודה טומטום לא יחלוץ שמא יקרע ונמצא סריס חמה ואינה מתייבמת אע"ג דהוי ס"ס ספק זכר ספק נקבה ואת"ל זכר שמא אינו סריס ובת ייבום היא ובפ' בהמה המקשה (חולין ע"ז ע"ב) תניא המפלת מין חיה מין בהמה ושליא עמהן אינה קשורה בהם הריני מטיל עליהם חומר ב' ולדות והוי ב' ספיקי שמא לא היה ולד חשוב ושמא זכר הי' ובאלו טרפות (נ"ג ע"ב) גבי ההוא [שרקפא] דספק דרוה [דפריך ולזבנינהו לגוי ומשני דלמא אתא למיזבנינהו לישראל והרי התם איכא ס"ס שמא נדרסו ושמא לא נדרסו ואת"ל נדרסו שמא לא ימכרם הגוי לישראל] ובי' יוחסין (ע"ג ע"א) אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר וכו' ודוק והאריך. ובאין צדין (כ"ד ע"א) [גבי] ספק מוכן פליגי ופסקי' הלכה כמאן דמחמיר. ואמנם כשלמדנו מסכת שבת [תמהנו על הא] דאמר אם אשת כהן היא [אינה חולצת] אמאי אינה חולצת כיון דאמר פ"ב דיבמות (כ"ד ע"א) דספק חלוצה לא גזרו ביה רבנן ופרקינן היינו היכא דחלצו כבר אבל תחת כהן לא תחלוץ דחיישי' שמא יפסלו הבנים ועוד חילוקים ואני שאלתי את פי רבותי [ואמרו] שאין רשאין להתיר לעשות מעשה ואתה ראה מה תעשה ועלינו ועל כל ישראל חיים ושלום. ברוך בר' שמואל.
615
616תקסא. ממון המוטל בספק חולקין (יבמות ל"ח ע"א) ואפי' רבנן דפליגי עליה דסומכוס בעלמא הכא מודו דאין שייך כאן המע"ה שאין זה מוחזק יותר מזה והו"ל כמו הללו באי' לירש והללו באי' לירש דאמר בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ח ע"ב) דיחלוקו ורשב"ם פסק מכאן דהלכה כסומכוס וכן בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ה ע"א) ס"ל כותי' וכן בכמה מקומות.
616
617תקסב. שומרת יבם שנפלו לה נכסים וכו' (התו' פ' ע"ב ויבמות ל"ח ע"א) מתה מה יעשה בכתו' ובנכסי' הנכנסים והיוצאים עמה בש"א יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ובה"א נכסי' בחזקתן ופירש"י כי היכא דפליגי אמוראי בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ח ע"ב) גבי נפל הבית עליו ועל אשתו ר"א אומר בחזקת יורשי האשה ר' יוחנן אומר בחזקת יורשי הבעל ה"נ פליגי הכא וכן פירשב"ם פ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ח ע"ב) גבי נפל הבית עליו ועל אשתו ר"א אומר בחזקת יורשי האשה ר' יוחנן אומר בחזקת יורשי הבעל ה"נ פליגי הכא וכן פירשב"ם פ' מי שמת [ונראה דלא דמי דהתם אם הבעל מת תחלה הוי האשה כמו שגבתה כתו' אבל ביבמות] ובכתובות גבי שומרת יבם שמתה היא והיבם חי וכבר באו לידו נכסי אחיו וזכה בהן קודם שמתה יבמתו שהיבם זוכה מיד לאחר מיתת אחיו ומחזיק בהן מן הדין שהוא יורש והיא אין לה ליטול מכתו' כלל עד שתחלו ולעולם הן [בחזקתו] אפי' לכשתמית יבמתו ובחשקתו הן עומדין.
617
618תקסג. ראיתי שכל הגדולים וכל הקהילות הושוו בזה לאחר שיחלוץ לה היבם שיחלקו הממון שהניח המת חציו לאשה וחציו [ליבם] ובדין תקנת הקהילות איני יודע אך כאשר כתבו רבותינו לחלוק אחר החליצה ולענין דינא [דגמרא] אכתוב הנראה בעיני. גרסי' בפ' החולץ (יבמות מ"א ע"ב) יבמה ג' חדשים הראשונים ניזונית משל [בעל] מכאן ואילך אינה ניזונית לא משל בעל ולא משל יבם הלכך אחר שעברו ג' חדשים הראשונים אם תחפוץ היבמה לחלוץ יחלצו לה ויחלקו הממון ביניהם כאשר כתבו רבותינו ואם אינ' רוצה לחלוץ ואומרת אחזיק בכל הממון מוציאי' מידה אע"ג דאמרי' בכתו' פ' אלמנה (צ"ו ע"א) אלמנה מה שתפסה תפסה ואמרי' נמי התם מעשה בכלתו של ר' שבתאי שתפסה דיסקיא מלאה מעות למזונותיה ולא הי' כח ביד חכמי' להוציא מידה ואמר עלה בירושלמי דאפי' הוי מה בידך לא אמרי' לה ה"מ אלמנה דאית לה מזונות אבל אלמנה זו דמג' חדשים ואילך לית לה מזוני כדפי' מפקי מינה. ואי איכא נכסי מלוג דעיילא לגברא ולא שמאתן דיניהן מפורש בפ' האשה שנפלו ואין להאריך בזה כי חקרנו שאין לה נ"מ לבד נדוניתה ושאר נכסי' תנן פ' החולץ (יבמות ל"ח ע"א) ופ' האשה שנפלו (כתובות פ' ע"ב) גבי שומרת יבם שמתה נכסי' בחזקתן פי' נדונית' דהן נצ"ב ופירש"י כי היכא דתנינא פ' מי שמת גבי נפל הבית עליו ועל אשתו ופליגי אמוראי התם איכא למ"ד בחזקת יורשי האשה ואיכא למ"ד בחזקת יורשי הבעל ואיכא למ"ד יחלוקו וה"נ פליגי הכא והשתא לפירש"י קיי"ל יחלוקו כבר קפרא דאמר בפ' מי שמת גבי נפל הבית עליו ועל אשתו [יחלוקו] כמו שפסק שם האלפסי מיהו ר"ת פי' גבי שומרת יבם שמתה לכ"ע נכסי' בחזקתן דהיינו נצ"ב בחזקת יורשי הבעל ואין להאריך בזה ופלוגתא דרש"י ור"ת לא שייך אלא בשומרת יבם שמתה אבל זאת שהיא בחיים ואינה רוצה לא ליבום ולא לחלוץ לא גריעה ממורדת ויהיבנא לה נדוניתא מה שהכניסה לבעלה ותו לא וכל שאר נכסי המת יהבינן [ליבם] כדין מורדת כמ"ש בדין מורדת באלפסי בפ' אע"פ. ואם תתרצה לחלוץ חולצין לה וינתן כל החצי ממון לה כתקנת הקהילות וינכה לה מחלקה כל מה שבזבזה ונתנה והפסידה בפשיעותה בין בחיי בעלה בין במותו ובשבועה. ואיתן ס' ליטר' שצוה בעלה לחלוק בין אחיו ואחיותיו לא ינכו לה מחלקה כלום בשביל אותה מתנה דכתו' נגבית ממתנת שכ"מ כדמשמע פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ג ע"א) ובפ' נושאין (צ"ט ע"א) גבי יש מוכר לאביו להגבות לאמו כתובתה. ומה שנראה כתבתי וחתמתי מאיר ב"ר ברוך ז"ל.
618
619תקסד. מצאתי כתוב בתשו' הגאונים יבמה שנפלה לפני משומד דפטורה מן החליצה ומן היבום היכא דליכא יבם אחר אלא הוא ולא הביאו שום ראי' לדבריהם ופירש"י דלא סמכי' עליהו כלל אע"פ שחטא ישראל הוא לכל דבר דקדושי' קידושין וחולץ ולא מייבם ונראה להביא ראי' מדאמר בהגוזל קמא (ק"י ע"ב) אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא ומשני מינח נייח לה טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלי א"כ גבי משומד דליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא [לה] להתייבם לו כי יעבירנה על דת לבא בגויות.
619
620תקסה. ראיתי תשו' הגאונים שפסקו רבני שפירא רבי' מאיר ב"ר קלונימוס ורבי' יהודה ב"ר קלונימוס ורבי' יצחק ב"ר אשר הלוי דאין להכשיר את הקטן לא ליבם ולא לחליצה בעדות קרובי' ובעדות אב ואם וכ"פ המיימוני פ"ב דאישות וכ"כ רבינו מנחם וכן הסכימו רבי' יהודה ב"ר משה ור' משה ב"ר מרדכי ור' ברוך בר שמואל וכתבו דאין להביא ראי' מדאישתמודענהו דפ' החולץ (יבמות ל"ט ע"ב) דודאי התם גילוי לתא בעלמא [הוא] דבלא"ה תופסי' [אותו בחזקת אח] דומיא דגילוי מלתא דפ' השה שנתארמלה (כ"ח ע"א) אבל לא היינו מוחזקים בו שהוא אחיו ואמר שהוא אחיו מן האב והביא קרובי' לעדות ההוא לאו גילוי מלתא הוא ובהא לא פליגי וכ"ש הכא שהיינו מוחזקי' בו בחזקת קטן וקרובי' אין נאמני' להוציאו מאותה חזקה וכ"פ ר"י דכי היכא דל מהימנ' למכות ולעונשי' ה"ה לחליצה.
620
621תקסו.עמד וברח ניזונית משל יבם (יבמות מ"א ע"ב) לאו בברח בשבילה איירי שרוצה לעגנה שאינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דהא בפ' בתרא דכתו' (ק"ז ע"ב) פריך מיניה לשמואל דחייש להתפסתם צררי ואם בשבילה ברח אין לחוש להתפסת צררי אלא מיירי בברח מחמת ממון או מחמת מרדין וא"כ הה אם חלה והכי אמרי' בירושלמי פ' אע"פ (הלכה ד') עמד בדין וברח ניזונית משלו חלה כמו שברח דמי ולא כמו שפי' הקונטריס דוקא ברח אע"ג [דבריש] כתו' (ב' ע"א) אמרי' הגיע זמן ולא נשאו כו' לפיכך חלה הוא וכו' התם מיירי כגון שחלה בתוך הזמן [או אפי' מיד בהגעת הזמן שאין יכול לכונסה בזמן אבל אם לא חלה תוך הזמן] עד לאחר הזמן חייב במזונותיה וגם חלה אחר שעמד בדין הי' לו לכונסה לאלתר עד [שלא] יארע לו שום אונס עיין סוף פ' אע"פ (כתובות ס"ד ע"א וע"ב) ואומר ר"יח דוקא נתרה ליבם אבל לא נתרצה כי אם לחלוץ אין נראי' הדברי' שתקנו לה חכמי' משל יבם כיון שאין סופו ליבם אלא לחלוץ ודוקא ברח הוא דתיקון לה רבנן מזונות אבל לא ברח לא משום דלא שכיח' [שיאחר מליבם] כיון דאיתי' קמן ונתרצה ליבם אין כופי' אותו לתן מזונות דאדכייפו לי' לזונו כייפו לי' ליבם משום זמן מועט שרגיל לאחר לא תקנו לה מזונות.
621
622פ' הבא על יבמתו.
622
623תקסז. הוא אומר מינה והיא אומרת מיניה דברים שבינו לבינה היא נאמנת (יבמות ס"ה ע"א) תימא במאי איירי אי בשהתה עמו י' שנים ולא ילדה למה לי דאין יורה כחץ [אפי' יורה כחץ] יוציא ויתן כתו' שלא זכה להיבנות הימנה כדתני' לעיל ואי לא שהה עמה י' שנים אפי' אמרה דאין יורה כחץ אמאי נאמנת שמא עיניה נתנה באחר כדתני' בסוף נדרי' (צ' ע"ב) השמים פי' לשמים גלוי שאינך יורה כחץ הכי מפרש לה בהדי' התם בגמרא ולא כפ"ה שפי' בסוף פ' ב"ש (יבמות קי"ב ע"א) גלוי לשמים שאינך יורה כחץ הכי מפרש לה בהדי' התם בגמרא ולא כפ"ה שפי' בסוף פ' ב"ש (יבמות קי"ב ע"א) גלוי לשמים שאינך נזקק עמי כדרך שאר בני אדם יעשו דרך בקשה פי' יבקשו רחמים על הדבר ור"ח פי' בס"פ ב"ש יעשה שלום דרך בקשת פיוס ואפי' באה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה משמע שאין להאמינה שמא עיניה נתנה באחר דהא לא מפליג התם מידי ועוד דבאה מחמת טענה אצטריך למיתנא התם דאל"כ מאי איכפת לה ואמאי אמרי' במשנה ראשונה יוציא ויתן כתובה והא דאמרי' בסוף שמעתתי' בבאה מחמת טענה יוציא ויתן כתו' איכא לאוקמי בידוע שהוא עקור נ"ל וי"ל ששהא עמה י' שנים ויש לו בנים מאשה אחרת משום פריה ורביה לא כפי' ליה וכן [מצא ר"י בה"ג] וז"ל והיכא דאית ליה [בנים] מאתתא אחריתי והיא ל"ל בנים ואמרת [שהא] בהדאי עשר שנים בעינא דאינסוב לאחר [דלהוי] לי בנים תצא בלא כתו' מ"ט דהא לא מיפקדא אפריה ורביה ואי ודאי באה מחמת טענה דאמרה לאו משום פ"ו אלא אמרה בעי' חוטרא לידה ומרא לקבורה טענתה טענה וגבינן לה כתובה א"נ הפילה וחזרה והפילה עכ"ל אבל שאלתות דרב אחאי מפרש [הכא] בדלא שהה עמה י' שנים ומשום דבאה מחמת טענה האמינוה והעמידו דינה כמשנה ראשונה. ור"י אמר דדוקא ע"י ששהתה ולא ילדה יש יותר רגלים שאינו ראוי להוליד וע"י כך היא נאמנת יותר מלאלתר שאין שם הוכחה [מהאי] טעמא אין נראה לתרץ ההיא דנדרי' ולומר דהאי דהתם לא מהימנא משום דלא שהה י' שנים דהא משמע דקאמר יעשו דרך בקשה היינו לעולם לא יוציאנה אחר י' שנים. וי"מ ההוא דנדרי' מיירי כשתובעת כתו' והא דהכא מהימנא לה היינו בנתרצת לצאת בלא כתו' אבל אין נראה לר"י דמדקאמר אף בזו יוציא ויתן כתו' משמע כמו בההיא דלעיל שנותן כתו'. עיין באלפס.
623
624תקסח. שאל ה"ר משולם את מורי כיון דנהגי' לבדוק בנשים אם יש לבדוק אפי' בקרובים והשיב כיון דנשים אין ראויות להעיד והכא מהימני מה לי קרובות מה לי רחוקות שוב מצאתי בספר אבי"ה דר"ת פסק אפי' הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות בבדיקה דאין לך כתב מוכיח גדול מזה דעבידא לאיגלוי' וכן פסק רבינו אבי"ה דאנשים קרובי' בודקי' את החולץ ונשים קרובות בודקות אותה.
624
625תקסט. וששאלת על יתומה אחת שנתקדשה אם יכולה למאן אי סמכי' אעדות נשים דשהיא בת י"א ולא נכנסה לי"ב נ"ל דודאי סמכי' כיון דלא בעל ואפי' היתה גדולה אין כאן אלא קידושי' דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן אבל אי בעל לא מהימני ואע"ג דלענין חליצה דהוי דאו' מהימני אפי' אשה ואפי' קרוב בפ' החולץ (יבמות ל"ט ע"ב) לומר דהיא אשת המת והחולץ אחוה דמיתנא ה"מ במלתא דעביד' לגלוי' אבל בכה"ג אי בעל דהוי ספיקא דאו' לא סמכי' אנשים כדמשמע בר"פ בא סימן (נדה מ"ח ע"ב) דנאמנת אשה להחמיר ולא להקל. ומיהו בנדון זה שלא בעל סמכי' עליהו כדפסקו ס"פ יוצא דופן (נדה מ"ו ע"א) הלכתא שמא נשרו [וה"מ היכא דקדשה בתוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאו' אבל מעיקרא לא] הלכך [כיון] דלא בעל לאחר זמן תלי' להקל כ"ש דסמכי' אנשים המעידות שאינה בת י"ב [ואפי' בתוך י"ב] ממאנת דפסקי' הלכתא תוך זמן כלפני זמן וכמו שפסק ר"ח כר' שמעון בר"פ בא סימן דאמר תוך הפרק כלפני הפרק ואפי' לר"ת שפסק כר' יהודה ה"מ תוך הפרק דהיינו יום אחרון של שנת י"ב תדע מדשינה בלשון דלעיל דקאמר בתוך הזמן והכא קאמר תוך הפרק דמשמע סמוך לפרקן אבל כל שנת י"ב חוץ מיום אחרון ואפי' הביאה שערות שומא נינהו וממאנת. ועוד ראי' דסמכי' אנשים בפ' המדיר (כתובות ע"ב ע"א) הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה וכ"ש דנאמנות למיאון אבל אמה אין נאמנת מפרק האומר (ס"ג ע"ב) דאמר התם זה בני בן י"ג שנים זאת בתי בת י"ב נאמן לנדרים ולא למכות ולעונשין ושמא ה"ה לענין מיאון אפי' לא בעל שמא אינה נאמנת ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
625
626תקע. מעשה בא לפני ר"ת באשה אחת יבמה שמת בעלה ולא ידעה שהי' לה יבם והלכה ונתקדשה לשוק ולא היה יודע המקדש שהיתה זקוקה ליבם ובעודה ארוסה נודע ולא נשאה המקדש ושאל את ר"ת אי קנסי' [המקדש להוציא] או לא והשיב כי לא מצינו קנס בשומרת יבם שנשאת לשוק אא"כ ניסת ונמצאו הצרות עריות ואילונית. ולעיל (יבמות צ"ב ע"ב) הכי פירושו אתגורי אתגר וכי בשביל זאת היבמה שחטאה שקדשה את עצמה ואסרה א"ע על הכהן תהא נשכרת שנכוף הכהן לחלוץ כדי להתירה אלא ודאי אם היה יבמה כהן לא נכוף הכהן לחלוץ אלא מבקשין ממנו כמו שמצינו ס"פ ב"ש (יבמות קי"א ע"ב) יש שכופי' לחלוץ ויש שמבקשי' ממנו ה"נ מבקשי' ממנו לחלוץ אם ירצה וחאז לא קרי' לשני חוטא נשכר שבעבור חטאו אין נשכר כלל דבלא חטאו נמי היה כונסה בכך הואיל וזה רצה לחלוץ ואם לא ירצה לא יחלוץ והשני לא יכנוס.
626
627תקעא. אין מעידין אלא על פרצוף פנים (יבמות ק"כ ע"א) עיין ביבמות בהאשה רבה. כתב האלפסי היכא דמתחיל הגוי ומסיח לפי תומו אע"ג דהדרינ' ומגלינ' למלתא מיניה שפיר לא נפיק לי' מתורתמל"ת אלא נאמן ומשיאין על פיו כדמשמע בעובדא דפונדקית (יבמות קכ"ב ע"א) ורבינו יואל הלוי פסק הלכה כדברי המיקול בעדות אשה.
627
628תקעב. כתב בספר החכמה יהודי אחד הלך בספינה עם גוים ויש לו אשה זקנה ואין לו זרע ובא גוי והסיח לפי תומו שהרגוהו גוים בספינה ואח"כ השליכהו למים שאין להם סוף וגוי אחד בא והסיח לפי תומו שהשליכהו [חי למים] והנה האש תובעת כתו' ושיתירוה לנשא וכונתה כדי שתוכל להקנות הקרקעות לקרוביה ויורשי הבעל ]אומרי'] עדיין הוא קיים. רבי' דוד בר' קלונימוס התירה לינשא ותיטול כתו' אע"פ שבא גוי א' והכחיש הראשון קודם שהתירוה לינשא אין בדבריו כלום לאסור ואע"פ שאין [גוי נאמן] להתיר כדאמר בבכורות (מ"ו ע"ב) להא מיהו לעדות אשה הימנוהו במסל"ת ע"כ אין לומר בכאן כדאמר בפ' [האשה שלום קי"ז ע"ב] ע"א אמר מת והתירוה לינשא כו' [ודייקת מינה דוקא התירוה לינשא אז לא תצא מהתירא הראשון הא קודם שהתירוה לא] כי הגוים אין נאמני' לא לאסור ולא להתיר. ורבינו ברוך כתב דמוקמי' לה אחזקת' דא"א וכתב רבי' גרשם וז"ל שני גוים מסל"ת פלוני נהרג ושנים מסיחי' לא נהרג לזו האשה אין לה תקנה דת"ר שנים אומרי' מת שנים אומרי' לא מת לא תינשא ובספר הישר כ' ר"ת דהיא אינה נאמנת כיון דאיכא עדים דקא מסייעי לה מעיזא והעיזה פניה לומר מת הבעל עכ"ל וא"כ כ"ש הכא במעשה הבא לפנינו שהיא זקנה ואינה בת בנים ואינה יריאה מקלקול דטעמא מאי [הוחזקו] להיות מותרת בעד מפי עד מפי אשה מפי עבד וכו' דאמרי' מתוך שהחמרת עליה בסופר הקלת עליה בתחלה כדאמר ר"ז (יבמות פ"ח ע"א) הכא ליכא למימר הכי ועוד מאן לימא לן דגוי מסל"ת ואמר שמת לא יהא צריך לומר קברתיו דאי לא אמר הכי אמר בדדמי ואם ראוה מגוייד או נצלב [אומר] נהרג אע"פ שלא נהרג. ובה"ג כ' אם נפל ע"פ עדים במים שאין להם סוף נחתי יורשי' לממון דגבי ממון אמרי' דמיית וגבי איסורי' כגון לינשא החמירו ולא דמי לאין האחי' נכנסי' לנחלה על פיה דהא לאו על פיה נחתי אלא ע"פ המסיחין. בתשובת ה"ר אליעזר מדרוניא דקדק מדקאמר מים שאין להם סוף אשתו אסורה ולא קאמר [אסורה] לעולם ש"מ דלאו לעולם קאמר וכן נראה שתלו רבותינו ע"ה על חכמי הדור ויראי שמים שיתכונו ושישכילו על ענין המאורע [בדורם] והאריך הרבה למצא עילה להתיר אשה שנתעגנה ז' שנים כי נטבע בעלה וחזקות מוכיחות שנטבע כי הכלים אשר אתו בספינה נמצאו על שפת הים וכ"כ רבי' אברהם ב"ר משה שהורגלו העולם לפרש דאסורה לעולם נראה משום דסתמא קאמר אסורה ולא יהיב קצבה וע"ז המשמעות יש לתמוה דהא רב אשי [הוי] ס"ד למימר דצורבא מרבנן אפי' במים שאין להם סוף מותרת דאי סליק קלא אית לי' (יבמות קכ"א ע"א) וא"כ לדברי המפרשים אסורה לעולם ואזלי בתר סתמא דקתני אסורה סתם א"כ צורבא מרבנן מה לא נתנו שיעור מתי היא מותרת שהרי הוא כמו נתת דבריך לשיעורי' דשמא הרחיק מהלך יום או יומים ויצחא הרי היא צריכה להמתין עד שיבא שום אדם ויגיד איך נעשה הדבר וכמו שזה הדבר דצורבא מרבנן סמכו באומדן דעתא [אע"פ שאין זה הדבר מפורש כמו כן כאן י"ל דאפי' היכא דליכא צורבא מרבנן סמכו אאומדן דעתא דמ"ש]. ומיהו ה"ר אברהם כ' דקשה הדבר בעיניו להתתיר וכן נראה בעיני רבי' ברוך וכ"כ רבי' אבי"ה כדחזי' בגמרא דראוי לשמתא המתיר לכתחלה כעובדא דרב שילא ולא [קבעו] זמן לדבר [ואין] בידינו לבדות דבר מלבינו בלא ראי' ולתת אמתלאות כי במקם שרצו חכמי' פירשו הדברי' כגון מסל"ת ועד מפי עד ופסולי עדות ורבים כאלה ויש מקומות שהחמירו חכמי' ולא חשו לעיגון כמו במים שאין להם סוף וכן בראוהו מגויד או צלוב [והחיה] אוכלת בו ולא אזל בתר אומדנא דשכיח ומה שלפעמי' הקילו משום עיגונא מפורש בפ' יש בכור (בכורות מ"ו ע"ב) כי אקילו בסופה כדפ' לעיל ואע"פ שלא שנינו אסורה לעולם אורחא דתלמודא הכי אסורה ואסור סתם פתרונו לעולם אך [במקום] דתני לעולם [יש] טעם לדבר כמו בריש יבמות (ב' ע"א) עד סוף כל העולם ומפרש בגמר' דלצרור תרתי משמע ולא יותר וכן בתמורה (י"ז ע"ב) ולד ולדן עד סוף כל העולם והמעט יורה על רובו.
628
629תקעג. מעשה באשה שהלכה עם שני יהודים וכשבאו ביער ישבו לנוח ובא אחד ותקפה והשני טימא [אותה] וצעקב ואין מושיע לה ואין עדי' ובאתה לפני רבותי' וספרה להם המאורע ואמרה נאנסתי והתירוה לבעלה משום דאי בעי אמרה לא נבעלתי ורבינו שמחה ז"ל אמר כיון דעברה על דת ונתיחדה שמא הפסידה מגו שלה וכיון דמודה שנבעלה לאו כל כמינה לומר באונס הי' דכיון דנתיחד מרצונה שוב אין לה טענת אונס כההוא דפ' נערה (כתובות נ"א ע"ב) גבי נשי דגנבי [וודאי שבקינהו] ואזלי מנפשיהו אסירן וא"ת אפי' [אם] הי' לנו לאוסרה אם ידוע שנתיחדה השתא ליכא עדים גבן עדיה בצד אסתן תיאסר אין ה"נ דוקא בשבוי' הקילו לומר כן שלא נחקור אחר עדי' להעיד בפנינו אם ידועי' ששבית דכיון דנשבית בע"כ מנוולא נפשה קמאי שבאי לולא נבעלה כדאי' פ"ק דקידושין (י"ב ע"ב) אבל כאן שנתיחדה מרצונה לא נקל אלא נמתין עד אם נמצא עדים כההוא דירושלמי דפ"ב דכתובות (ה"ה) ה"ה דההיא אתתא דאתאי לקמי' [דרבי יוחנן] אמרה א"א הייתי וגרושה אני והתירוה מן [דנפקת אמרין] ליה ר' עדים בלוד אמר כן אנו אומרי' אפי' עדי' בקוסטטין תמתין. ואין לפרש עדיה בצד אסתן דודאי ברור לו דאיכא עדי' דידעי שנשבית א"נ עדי טומאה שנטמאת דא"כ למה לנו להמתין וכן בפ"ק דקידושי' אם אנו יודעי' בבירור דאיכא עדים דהוי באבנא דכוחלי שוה פרוטה ליכא מאן דהוי שרי לי' לבתרא אע"ג דעדים ליתנו קמן אלא ה"פ והא איכא עדים במדה"י מסתמא במקום שאירע מעשה יודעי' אם נחקור יגידו ויעמדו על בוריו ויאמרו שנטמאת בבירור ולא נחיה על פיה והיינו דאמר עידי' בצד אסתן ותיאסר מאחר שאין אנו יודעי' אם יש עדים אם לאו לא נחמיר עליה להמתין אע"פ שיש לחוש לעידי טומא דבשבויה הקילו דמנוולה ומסתמא לא נטמאת. ותו כיון דהוי ע"א בשעת קלקול אי הוי ההוא עד [קמן] ומעיד שנבעלה ברצון אזל לה מגו שלא דאפי' גבי שבויה אמרי' (כתו' כ"ג ע"ב) [אמרה] אני טהורה וחברתי טמאה ואמר לה ע"א את טמאה וחברתך טהורה אמרי' כיון דאיכא ע"א לאו כל כמינה ולא מהני מגו. ורבינו אבי"ה התירה לינשא דמשום יחוד לא הפסידה מגו שלא דאטו כולהו נשי דינא גמירי כדאי' פ"ק דקידושין (י"ג ע"T) גבי ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא ועוד א"ר אלעזר (כתו' ט' ע"א) אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה וההיא אפי' מדרבנן דאי מדאו' הי' לו לפרש כדאמר פ"ק דגיטין (ד' ע"א) על הא דאמר ר"נ אומר היה ר"מ דבר תורה מבעי' ליה. והראי' דאני טהור וחברתי טמאה ואתא ע"א ואמר את טמאה וכו' אינה ראי' חדא דאפי' יבא ויעיד גם הוא חשוד ביחוד והחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ותו עדיה בצד אסתן ותיאסר והא דאמר בפ"ק דקידושין הא איכא עדי' במדה"י ה"פ הא אמרי אינשי דאיכא סהדי התם וקול. [רינון] בעלמא [הוא] ועוד האריך.
629
630תקעד. כתב מו' רבינו מאיר זצ"ל וז"ל כל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אותו אלא בראי' ברורה מ"מ נפיק ממונא מיניה דכיון דחייבוהו חכמי' להוציא ולתת כתו' אם לא [הורשנו] לכוף להוציא ואם היינו כופין הו"ל מעושה שלא כדין מ"מ כתו' מ"ט לא [מקפי'] מיניה כיון דחייבוהו חכמי' בממון זה ולתת לה הלכך [מפקי'] מיניה כיון דחייבוה חכמי' בממון זה לתת לה הלכך מפקי' [מיניה] כתו' ויהבי' לה מאה ומאתים ונדוניא דהנעלת ליה אבל תוספת איכא פלוגתא דרבוותא ר"ת כתב לעיל בריש אע"פ (כתובות נ"ד ע"ב) דתוס' נמי אית [לה] דלכל מילי תנאי כתו' ככתו' דמי ור"ח כתב דוקא להני מילי דמייתי' בפ' אע"פ אמרי' תנאי כתובה ככתו' דמי למידי אחרינא לא ומספיקא לא מפקינן מיני' התוס' כיון דאפלגו ביה רבוותא.
630
631תקעה. על אודות הסוס שמכר ראובן לשמעון ושוב נמצאו מומין ביד שמעון והוא טוען שברשות ראובן נעשו המומין והוא אמר לא כי אלא ברשותך נעשו נראה כיון דאין הדבר ידוע בעדות שהי' מם זה מעיקרא ברשות ראובן על שמעון להביא ראי' כדמסקי' פ' המדיר (כתובות ע"ו ע"ב) [כל שנולד הספק] ברשותו עליו [להביא] הראי' ואפי' לא יהב שמעון אכתי דמי הסוס לראובן מפקי' מיני' ויהבינן לראובן. אמנם ראובן צריך לשבע שלא ידע ולא הרגיש במום זה דכיון דראובן הי' לו לידע אם הי' בו מום זה מעיקרא יש לו לשבע שאינו יודע [דאפי' המוחזק לא פטרי' ליה כשטוען איני יודע] אם הייתי חייב לך מנה זה מעולם [בלא שבועה] כ"ש דלא מצי לאפוקי ממן מחזקתו בלא שבועה. ואין לדחות דשאני התם דשכנגדו טוען ברי מנה לי בידך מ"מ טובא אשכחן כה"ג דהאחר יש לו לידע והשני אין לו לידע לא יטול בלא שבועה כגון המכיר כליו וספריו ביד אחר כו' עד שישבע כמה הוציא ויטול (ב"ק קי"ד ע"ב) והמוציא הוצאות על נכסי אשתו (כתו' ע"ט ע"ב) וחנוני על פנקסו (שבועות מ"ה ע"א) וכהנה רבות והא דלא חשיב בהדי הנך דנשבעי' ונוטלי' י"ל כמו שתירץ ר"י בפ' האשה שנפלו (כתובות פ' ע"א תוס' ד"ה ישבע) וליכא להימני' לשמעון [לומר] ברשותך נולד מום [במגו] דאי בעי אמר פרעתיך שהרי אינה טענה ודאית לומר ברשותך נולד [ואם טוען טענה ודאית ברשותך נולד] הרי ידע [ונתפייס וסבר] וקבל הלכך ממ"נ לא מהימן. ואם ראובן אינו רוצה לשבע שלא ידע במום זה מעיקרא אז שמעון פטור דמשיכה בטעות הוא דכיון דמום נסתר הוא דליכא למימר ביה ודאי ראה ונתפייס והדר זביני' אפי' אם כבר קבל ראובן המעות. (ועיין פט"ו דהלכות מכירה ודיני מומי' שבסתר באשה מפורש בהמדיר (ע"ה וע"ו).
631
632תקעו. שאל רבינו אלעזר בן רבי' יהודה ז"ל ראובן אפוטרופ' של רחל אשת שמעון תבע לדין את לוי ואמר רחל השאילה לך שריון אחת עד שלא ניסת לשמעון ואותו שריון לא הי' מאותן נכסי' שהתנה לתת לשמעון כי יש נכסי' שהתנתה שלא לתת לשמעון בעלה ועתה תחזיר השריו והשיב לוי החזרתיו למחר בא האפטרופ' לפנינו ואמר בבקשה מכם תגזרו חרם על בן ברית היודע כי השריון ביד לוי שכפר אתמול ואמר שהחזיר לרחל והשיב לוי אמת שהשריון בידי ואמנם החזרתיו לרחל והנה בידי מכח שמעון בעלה שחייב לי ב' זקוקי' ונראה לנו כי אין כח ביד רחל לומר שיש לה נכסים שהתנתה שלא לתת לבעלה אם לא תביא ראי' ברורה בעדי' ששמעון בעלה אמר בפניהם דין ודברי' אין לי בנכסייך אלו ואחר שאין מביאה עדי' קיי"ל כרב ושמואל דאמרי תרוייהו כרבותינו (כתו' ע"ח ע"ב) חזרו ונמנו [בין שנפלו לה עד שלא תתארס] ובין שנפלו לה משנתארסה [וניסת] הבעל מוציא מיד הלקוחות הרי לך הנכסי' בחזקת הבעל וא"כ א"צ לוי לשבע שהחזירו לרחל ואפי' יהא כן שלא החזירו אעפ"כ הנכסי' של שמעון ובדין [מחזיק] לוי השריון לפי דבריו שאומר שחייב לו ב' זקוקי' הלכך ירד שמעון לדין עם לוי וישבע לוי ששמעון חייב לו ב' זקוקי' והשיבו רבי' יב"ק ורבי' משה ב"ר מרדכי ורבי' ברוך ב"ר שמואל שגגתם קצת בזה הדין אפי' לפי דבריכם שהבאתם מהאשה שנפלו לה נכסי' ובאתם לדמות זה לזה א"כ אין לבעל כי אם הפירות דהא תנן התם (ע"ט ע"א) נפלו לה נכסי' ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות אמור מעתה מה שהבעל מוציא [מיד הלקוחות מה שמכרה] זהו לפי שהקרן משועבד לא לפירות ולא מבעי' הכא שהיתה אלמנה [שהביאה] נכסי' לשמעון [כשנשאת] לו אלא אפי' אשה שלא היתה אלמנה ויושבת תחת בעלה והפקידה או השאילה שום חפץ לשום אדם והיא אומרת שאותו חפץ אינו של בעלה אפי' אם הבעל אמר דשלו הוא קיי"ל דהיא נאמנת וחייב להחזיר לאשה דתניא בחזקת הבתים (נ"א ע"ב) אין מקבלין פקדיונות לא מן הנשים וכו' קבל מן האשה יחזור לאשה וא"כ כ"ש הכא שהבעל והאשה מודי' דאין השריון הלז מנכסי הבעל ועוד מה שתקנו שהבעל מוציא מיד הלקוחות לא תקנו לחובתו של בעל אלא לזכותו ולטובתו כדאמר ביש נוחלין (קל"ט ע"ב) בעל שויוה רבנן כיורש ושויוה כלוקח [היכא דטבא ליה] עבדי ליה ועוד אפי' לפי [דבריכם] מאחר שלא הי' בידה כשנשאת שהרי השאילתו ללוי ושאלה קניא בנכסי' מאן לימא לן דלא הוי האי שריון [כנכסים] שאין ידועי' [לבעל] דומי' דהא דגרסי' התם בהאשה שנפלו לה נכסי' (ע"ט ע"א) ההיא אתתא דאברחתינהו לנכסה מגברא כתבתינהו לברתא כו' עד אמר אביי עשאוה כנכסים שאינן ידועי' לבעל ואליבא דר"ש ומכאן יש לדקדק דהלכה כר"ש דאמר נכסי' שאינן ידועי' לבעל אם מכרה ונתנה קיים.
632
633תקעז. פסק רבי' אבי"ה בתשובתו מה שטען ראובן שאין במתנת אמו ממש לפי שלא נשבעה על כתובתה והאם ציותה מחמת מיתה או במתנת שכ"מ לתת לפלוני קרובה כך וכך אין בדברי הבן ממש שאפי' אם ציותה שלא בפניו המתנה קיימת [אך] המקבל מתנה היה נשבע כדין שבועה שלא פקדתני ושלא אמר לי שהיתה כתו' פרועה כדתנן בפ' הכותב [כתובות פ"ו ע"ב) אבל יורשי משביעי' את יורשיה ואת הבאי' מרשותה פי' כגון אם מכרה להם או נתנה להם במתנה פרש"י אם מכרה כתו' נשבעי' שבועה וכו' והכי אי' בתוספתא (דכתו' פרק ט') אלו הן [הבאים] ברשותה כל שמכרה או נתנה להם במתנה וכי היכי דאז בימי חכמי' נשבעי' על הקרקעות שתפסן או נתנתן או מכרתן אע"פ שהיא לא נשבעה על כתו' בשע שמכרה ונתנה ה"נ בזה"ז שתקנו הגאוני' להגבות לאשה ממטלטלי את כתו' אם תפסה ומכרה ומתה ישבע זה הבא מכחה שבועת יורשי' ע"כ.
633
634תקעח. וכן כתב רבינו ברך הא דאמר נכסי בחשקת יתמי קיימי [זהו] כגון מקרקעי או מטלטלי שלא נתנה ונשאה בהן [ואף לא תפסה אותן מחיים] אבל הכא שנתנה ונשא בהן ימים ושנים [שורת הדין שמה שמכרה או נתנה קיים ועוד שהיתה נושאת ונותנת בהם] בחיי הבעל הרי היא כתפסה מחיים ומה שעשתה עשוי [דתפיסה מחיים מהני] ורבינו שמחה כ' קיימנו המתנה אחרי שלא נתברר בבירור שהי' כל המטלטלי' של בעלה האחרון אבל נתברר שהי' של בעלה האחרון לא דנהו כן ופסק רבינו יוסף ב"ר יצחק ורבינו שלמה בר' יצחק וה"ג דתפיסה לא מהניא ואפי' מחיים אא"כ תבעוה מחיים ולא רצתה להשיב כדמשמע בהכותב (פ"ה ע"ב) גבי ההיא אתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי ורבינו מאיר פסק כדברי הגאוני' דאין מתנתה קיימת דנכסי בחזקת יתמי קיימי ואפי' אם אחר שנתנה נשבעה [שבשעת המתנה לא הי' לה יותר ממ בשעה שנתנה לא הי' לה כח שלא הי' הנכסי' שלה אלא שעבודא בעלמא] והביא ראי' מפ' כל שעה (פסחים ל' ע"ב) דכל היכא דאקדיש לוה וכו' [דקיי"ל כרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה] דאין לה אלא שעבוד' בעלמא ועוד האריך.
634
635תקעט. שנים שהיו להם סוס ואחד מהם נתנו בבית ראובן לתן תבן ומספוא ולאחר ב' שבועות מת הסוס דמי לב' שותפי' דאית להו דינא וכו' ולא אמרי' אבד המשכון אבד מעותיו.
635
636תקפ. תשו' רבינו אב"ן בנו של ראובן הי' לו זקוק וחצי ביד שמעון אחי אביו וחלה בן ראובן ושלח אחר עדי' וצוה בפניהם ונתן אותו זקוק וחצי לראובן ולא מיחת' אשתו והיקל עליו חליו ועמד והלך בבית על משענתו ואח"כ הכביד עליו חליו ושלח אחר שמעון דודו ואחר עדים ואמר לשמעון זקוק וחצי שיש לי בידך תנהו לאבא מורי אחיך ואז מיחתה אשתו והלך לעולמו וקיים שמעון דברי המת ואח"כ תבעה היא שמעו לדין. נראה ששמעון עשה כדין שנתן לראובן את הכסף ואין לאלמנה על שמעון כלום ודינ עם ראובן שאפי' אם לא צוה בנו של זה הי' הדין לתת לו הרי הוא יורש בנו כי לא הי' לו יורש אחר דתנן (כתו' פ"ד ע"א) מי שמת והניח עליו כתו' אשה ובע"ח ויורש ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם ר"ע אומר אין מרחמי' [בדין] אלא ינתנו ליורשי' שהכל צריכי' שבועה ואין היורשי' צריכי' שבועה והלכה כר"ע והכא כיון [דצריה] שבועה כדין הבא לפרע מנכסי יתומ'י [ינתן] לאחיו שהוא יורש וא"צ שבועה וכדין עשה שמעון ואין חייבו וכ"ש השתא דצוה לתת לו ומצוה לקיים דבר המת ואי משום שהלך על משענתו בבית הוי' חזרה ממתנתו לא היא [דלא] עמד והלך בשוק [אלא עמד והלך בבית לבד] ואי משום דחזר וצוה ונתבטלה הראשונה איברא לא נתבטלה דכי אמרי' דייתוקי מבטל דייתוקי היינו דכתב ללוי וכתב ליהודה דודאי חזר מלוה דודאי האחרון קנה דחזר בו [מן] הראשון אבל הכא דתרוייהו לאחד אין כאן ביטול אלא קיום ואי משום דמיחת' בשניה [לא הויא] מחאה דהא קיימה בראשון [ולא מחתה] ועוד דבשנהי הי' במעמד שלשתן וקנה מיד כשאמר הכסף שבידך תנהו לפלוני וכיון דקנה שוב אינה [יכולה] למחות. ועוד הא מעשים בכל יום שאדם נותן מטלטלי' בלא דעת אשתו אע"פ שמשועבדי' [לה] בזה"ז וא"ת שמטלטלי' וקרקעות שוין לשעבוד א"כ לא [יתן אדם מטלטלי' בלא אשתו] אלא [ודאי] כי תקנו דורות האחרוני' כתו' ממטלטלי מפני שאין להם [שדות] בזה"ז ואם מה שחייבו שמעון מדר' נתן דאמ מנין לנושה [בחבירו] וחבירו בחבירו וכו' הא אמרי' (כתובות פ"ב ע"א) לא אשכחן תרי קולי דמיקל תנא בכתו' דלר"מ דאמר מטלטלי משעבדי ל"ל דר"נ ור"נ ל"ל דר"מ הלכך אפי' היה הכסף ביד שמעון לא הי' להו להוציא ידו ולתת לה.
636
637תקפא. ועוד כתב על משמעתך חביבי נכדי תרתי על עסק לאה שנשאת לראובן והיו לה בנים [ממנו] ומת ראובן וניסת ליעקב ומת יעקב בלא בנים ואחר מיתת יעקב נתנה כבינתה ושאר מטלטלי' [לבתה] ומתה לאה ועכשיו באים אחיה מראובן ותובעי' מאחותם מה שיש לה שנתנה לך אמנו כי לא נשבעה על כתו' והנכסי' בחזקתינו. דעתי נוטה שזכתה הבת מכל צדדי' שבאי' האחי' להוציא מאחותם [מכח] אביהם אפי' יש להם עדי' כי של [אביהם] היו הנכסי' האלו שביד אחותם אין יכולי' להוציא מידה וכדאמרי' ר"פ אלמנה ניזונית (כתובות צ"ו ע"א) אלמנה שתפסה מטלטלי' בכתו' מה שתפסה תפסה ואין היתומי' יכולי' להלוציא ה"נ בתה הבאה [מחמתה ומכחה] אין מוציאי' מידה אפי' אם נתנה [לאה כבינתה לבתה] באלמנות ראובן וכ"ש [שנתנה] אחרי שנתאלמנה וניסת ליעקב [דיעקב] לוקח הוי בנכסי לאה ובמות יעקב חזרו ללאה מכח יעקב כיון דרגילי' לכתוב ודא נדוניא דהנעלת ליה ומקבל הבעל בשומא הוי הכל בחזקת' ואין האחי' יכולי' לומר של אבינו הוא ואם יש עידי צואה או עידי מתנ אפי' שבועה א"צ [ואפי'] אם הי' החפצים ביד האחי' היו צריכי' לתן לה משום דמצוה לקיים דברי המת ואם אין לה עדי' תשבע שנתנו לה במתנה גמורה ותפטר כי מטללי' א"צ כ"א משיכה.
637
638תקפב. חנן אומר הניח מעותיו על קרן הצבי (כתו' ק"ז ע"ב) כתב מו' רבינו מאיר נראה דהאב שפרנס את בתו בעצמו על סמך הבעל הניח מעותיו על קרן הצבי דקיי"ל שני דברי' שאמר חנן הלכה כמותו ואין לחלק בין אב לאיש אחר אע"ג דבירושלמי (פ' שני דייני גזירות ה"ב) איכא מאן דפליג כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אנו מספיקא לא מפקי' ממנא מבעל מיהו אם אמר' [הלויני] ואני אפרע חייב לשלם כשהיא תובעת מן הבעל.
638
639תקפג. והלכתא שליח נעשה עד (קידושין מ"ג ע"א) וכן משמע פ"ק דגיטין (ה' ע"ב) בפני כמה נותנו לה ואע"ג דאמרי' בהכותב (פ"ה ע"א) גבי אבימי ושדרינהו ביד רמי בר חמא וכו' ומסיק אית ליה סהדי אבל הוא ואחר לא התם מפני שהוחזק להחזירו למשלח כדקאמר התם. תוס'.
639
640תקפד. השיב ר"ת על הקטנה שנתקדשה לדעת [אביה] ומת אביה והיתה יחידה [לירש] בנכסי' והיתה חולנית והארוס רוצה לכנוס שאם תמות שירש הנכסים והקרובי' היו מוחים פן תמות ותקפע ירושתם והארוגס רוצה לכנוס בחזקה ועברו עליו י"ב חדשים [ומנעהו] מקצת רבותינו [כי] אמרו אפי' ישאנה בעודה קטנה כיון [שקידושיה היו] קידושי דאו' ונישואי' דרבנן וליכא אב דלמסרה לחופה הרי היא [כמו] בזנות אצלו ואם מתה לא יירנה כ"א [קרובי' יירשוה] ותימא הוא איך יעלה על לב איש שאינו יורשה שהרי לא נחלקו בהאיש מקדש (מ"ה ע"ב) אלא שמא יבא אביה וימחה ובתוך י"ב חדש אבל הכא לא יבא וימחה לעולם. ועוד אפי' כשהאב קיים ובתוך י"ב חדש טעמא מאי משום מציאתה ומעשה ידיה דאהא אמרי' אוקי ממונא אחזקתי' ואי ירושת נכסי' נפלו לה לגבי אב דאיהי גופא לאב ממונא הוא אבל לגבי אחים אם מת האב [אינה ברשותם] לא למלאכה ולא למציאה א"כ גבי ירושה שנפלו לה [לאו] בחזקת מריה קרי' בי' דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו ולגבייהו [ליכא] חזקת מריה ותו לאחר י"ב חדש אין אחי' יכולי' לעכב כדאמר פ' אע"פ (כתובות נ"ז ע"ב) [אי] איהי נוחא לה לאבוה מאי נפקא לי' מיני' [ומשני] דלמא [אימרדא] ונפלה עילויה אבל [גבי] אחי' ליכא למימר הכי ואחי' נמי מצו מקדשי לה ואי בעי' ממאנת ול"ל [תמתין] עד שתגדיל ותאמר בפלוני [אני] רוצה דכיון [דקדשה אביה] תו ליכא [הפקר דתיקו] מיניה אבל להשיאה היכן מצינו שתלוי בקרובי'. ועוד האריך.
640
641תקפה. ועוד פסקו רבינו אליקים ורבינו אבן קטנה שהלך אביה למדה"י וקדשוה אמה ואחיה וכשבא שתק ג' ימים ושוב הפגין לקהל ואמר איני חפץ בקידושי' [והוציאה] מבית אבי המקדש ואחר זמן קידש הבחור אחרת ושוב אמר אביה הקידושי' קידושי' [ומה ששתקתי לפי שנתרצתי] ולא אמרתי אלא להוציא מהן ממון ובאו לדין לפני הקהילות [ופסקו] אם הי' הקידושי' בעין כשבא האב ונתרצה ושתק חלו הקידושין מיד ואינה יכולה עוד למאן אבל אם נתעכלו הקידושי' כשבא או נאבדו או נשרפו מקודם לא חיילי קידושי' ויכולה למאן כיון שאינה בעין לא חיילי קידושי' וכ"ש היכא דלא ידיע לן אם נתרצה דלית הלכתא כרב ושמאול (קידושי' מ"ד ע"ב) דחיישי' שמא נתרצה האב וכ"פ השאלתות דרב אחאי וה"ג ושלחו למורי' רבינו מאיר ולרשב"ם והודו לדבריהם ואמרו דהלכתא כעולא דאמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' אפי' מיאון א"צ ל"ש [שידך] ל"ש לא [שידך] ואינו נאמן לומר נתרצתי אם לא שיביא ראי' שנתרצה ודוקא שישנו הקידושין בעין. ועוד האריכו.
641
642תקפו. וששאלת על אחד [ששלח] שליח לקדש [ובעת הקידושין שהי' לו לומר הרי את מקודשת לראובן אמר] הרי את מקודשת לי ואמרו העדי' למה לא אמרת לראובן ונשבע השליח כסבור הייתי שאמרתי לראובן וח"ו שלא נתכונתי לקדש כי אם לראובן [ושאלת] אם צריכה גט מן השליח או לאו נראה דא"צ גט מן השליח דקיי"ל (נזיר ל"א ע"א) הקדש בטעות אינו הקדש ועוד תנן במס' תרומות פ"ג (משנה ח') [ומייתי לה בפ'] תמיד [נשחט (ס"ג ע"א)] המתכוין לומר תרומה [ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה] עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה לא אמר ולא כלום והרי הן חולי' גמורי' ומהימן [לומר שכן היה בדעתו להוציא] בפיו וטעה והוציא בע"א ואפי' אינש אחרינא סמיך עלי' ומצי שחיט הבהמה [בחוץ] ולהאכיל תרומה לזרים דע"א נאמן באיסורי' היכא דלא אתחזק איסורא [ועוד אפי' היכא דאתחזק איסורא עד] אחד נאמן היכא דהוי בידו [מידי דהוי אשחיטה והפרשת תרומה ומעשר דמעיקרא טבל והשתא] סמכי' עלי' משום דהוי בידו וכן פרש"י פ"ק דגיטין (ב' ע"ב) וכן משמע ר"פ האשה רבה (יבמות פ"ח ע"א) ה"נ מהימן השליח לומר טעיתי ולא נתכונתי לומר לי אלא לראובן משום דבידו לגרשה כדאמר פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ד ע"ב) גבי ההוא דאמר זה בני נאמן ועוד כיון [דחזקה] שליח עושה שליחתו מהימן לומר טעיתי ועוד הא לא נתרצת להתקדש לשליח והאי דשתקה לא הבינה לשון הקודש ועוד האריך. מאיר בר' ברוך ז"ל.
642
643תקפז. מעשה באחד שאסר אשתו עליו ואמר שזינתה מאחר ונשאל מורי' הרב ר' שמעון מיונ"בילא אם נאמן אם לאו. והשיב כמדומה ששמעתי מרבותי' מפ' האומ' טמאה אני תביא ראי' לדבריה ואינה אסורה וא"כ כופי' אותה [ומשמשתו] כמו במורדת שכופי' אותה וגם אם הוא מורד ואמר איני זן ואיני מפרנס [אמרי'] יכפהו לזון כמורדת שאמרה איני ניזונית ואיני עושה [ולשנא נמי הכי משמע] שמא עיניה נתנה באחר [משמע דלית חששא במלתא ומשמע דמורת] ולפי הסברא הואיל ונגזרה גזרה שלא לגרש אדם אשתו כי אם ברשותה חיישי' שמשמא עיניו נתן באחרת ומותר בה וכופין אותו. ועוד האריך.
643
644תקפח. מעשה בנערה שהיתה משודכת לכהן ולא נתקדשה ובא פריץ א' בבית הנערה עם ב' עדי' ונכנס עמה בדברי' ונתן לה טבעת ולא הזכיר שום קידושין עד אחר שעה אז אמר הוי עלי עדי' שקדשתיה ואחד מן העדי' אמר אני [ראיתי] נתינת הטבעת והשני אמר אף נתינת [הטבעת] לא ראיתי כי גוף הפריץ הפסיק בינו לבינה ולא יכולתי לראות רק כשאמר הוו עלי עדי' אמרתי לה השליכי כי לקידושין נתן לך והשליכתו ואז כפו קרובי הנערה את הפריץ שנתן לה גט והנה הושוו כל הגדוי' שהקדיושי' לא היו קידושי' ר"א ממיץ ורבי' ברוך ושאר גדולי' והאריכו בראיות.
644
645תשובת רש"י.
645
646תקפט. ששאלת על אשה שעשתה שליח לקבל גיטה ונתעצל השליח בשליחות ועשתה שליח אחר וקבל זה השליח האחר הגט שאינו הגון וכששמע הראשון נתחזק בשליחתו והלך אצל הבעל וקבל גט כשר. דעתי נוטה שלא בטלה שליחתו [של ראשון בשביל שליחתו של שני] שלא מצינו בכל מקום [שליח] בטל בגילוי [דעתא ואף במבטלת השליח] בפנינו [נחלקו] בה ר"י ורשב"ל (קידושין נ"ט ע"ב) דתנן וכן היא שנתנה רשות [לשליח] לקדשה והלכה היא וקדשה עצמה אם שלח קדמו קידושיה קידושי' ואם של שלוחה קדמו [קידושיו] קידושי' ואתמר לא קדשה עצמה וחזרה בה ר"י אומר חוזרת אתי דבור ומבטל דבור [ור"ל אמר אינה חוזרת לא אתי דבור ומבטל דבור] ואיתותב ר"ל מדתנן פ' השולח (גיטין ל"ב ע"א) השולח גטו לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח וא"ל גט שנתתי לך בטל הוא ה"ז בטל טעמא דבטלה אבל גילוי דעתא לא אשכחן דבטל ועוד מדקתני אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו והוינן בה פשיטא ומשני' ל"צ דמהדר עלוי' מעיקרא לבטלי' מהו דתימא כמאן דבטלי' מעיקרא דמי קמ"ל. ועוד פליגי אביי ורבא בגילוי דעתא בגיטא (גיטין ל"ד ע"א) והלכתא כאביי דגילוי דעתא בגיטא לאו מלתא היא וכ"ש [הכא] דליכא גילוי דעתא לבטולי אלא לאהדורי בתר גירושי' וכל הקודם קודם ואנן סהדי דכל היכא דתתגרש ניחא [לה] שהרי כמה ימים חזרה אחר גירושין ועוד דתנן בפסחים (צ"ח ע"ב) חבורה שאבדק פסחה ואמרו [לאחד] צא ובקש ושחוט עלינו והלך ומצאו [ושחט] והם לקחו ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלי' עמו ושלהן יצא לבית השרפה וכו' אלמא היכא דשלו נשחט ראשון אע"פ שקדמו [לקיחתן] לשחיטאתו קתני הן אוכלי' עמו ושלהן יצא לבית השרפה אלמא אע"פ שהן מחזרין לעשות שליחותן ע"י עצמן לא בטלה שליחות מן השליח שלמה ב"ר יצחק.
646
647תקצ. מעשה באחד שתבע מחבירו מאתים זקוקים והלה השיב איני חייב אלא ק' מנה כי הלויתני ק' ברבית קצוצה והשיב השני חלילה אך שאלתני להלותך מאה זקוקי' שהיית רוצה להלותם במאתים ריוח לשנה לטובתי והמותר יהא שלך והלה משיב המעשה היה כאשר טענתי ואם הרוחתי הרוחתי לעצמי ושלח הרב ר' חזקי' הדין לפני רבי' יחיאל מפרי"ש והשיב [דהלה] נאמן במה שטען שהלוה לו בהיתר דקיי"ל (גיטין ל"ז ע"ב) נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ופי' ר"ת אף בלא שבועה מטעם דלא שביק התירא ואכל איסורא וכן פסק רבינו שמואל ב"ר ברוך וכן פסק רבינו מאיר ז"ל.
647
648תקצא. שאל רבינו ברוך את רא"ם על מעשה בראובן שצוח וקובל לקהל על יתומי' קטנים בני שמעון שיעמידו להם קהל אפטרופוס כי יש לו עליהן דין על קרקע שירשו מאביהם ואמר ראובן שיש לו היק מבני שמעון ע"כ רוצה ליעמידו להן אפטרופ'. נ"ל דאין בנו כח להעמיד אפטרופ' ליתמי בכה"ג לחובן כ"א דוקא [לזכותן] כגון אם יש להם תביעה על אחרים וראי' מפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל"ג ע"א) גבי רבה בר שרשום זיל הדר ארעא למרי' ולכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדיהו משמע אבל כן זמן שלא גדלו אין להעמיד אפוטרופ' וכן [פ"ק] דב"ב (ז' ע"ב) ההוא שטרא דיתמי דנפיק עליה תברא אר"נ לא מגבא מגבי' ביה ולא מקרע קרעי' ליה כו' ולכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדיהו ובהגוזל בתרא (קי"ב ע"א) גבי עובדא דבר חמוה טרק גלי באפי' דר' ירמי' מייתי הא דרב אושיעי' תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חיבירו ואמר שלי הוא אין אומרי' נמתין לו עד שיגדיל כו' ומס"ק שאני התם דל"ל חזקה דאבוה אבל היכא דאית לי' חזקה דאבוה יש להמתין עד שיגדלו והא דפ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא ל"ט ע"א) י"ל דומי' דמזיד שאני והא דשילהי פ' זה בורר (סנהדרין ל"א ע"א) גבי ההוא ינוקא דתבועוה בדינא קמי' דר"נ וכו' מצי למימר דהתם מיירי כגון שהוא בן י"ג א"נ מיירי כגון שתקף בעבדיו וירד וכו' ובגיטין פ' הנזקין (גיטין נ"ב ע"א) מייתי לה כה"ג וקיי"ל דאין נזקקי' לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם והלכך לאו כל כמיניה להעמיד אפטרופוס ליתמי לחובתן ברוך ב"ר שמואל.
648
649תקצב. וששאלת אם יכול להשביעו שכן הוא כדבריו שמינהו אבי יתומי' נ"ל אי ליכא סהדי שמינהו אבי יתומים ב"ד אביהן של יתומי' אפי' בשבועה לא יניחוה לעסוק בנכסי' אי לא מהימן להו לבי דינא ומסלקי' ליה עד שיביא ראי' [שמינהו אבי יתומי' אבל בשבועה היאך ירד להחזיק בנכסי יתומים] וגדולה מזו כתב בעל העיטור דנראה לו [בפלוגתא] דרבי ורשב"ג (גיטין נ"ב ע"א) דרבי אמר צריך לחשב באפטרופוס שמינהו ב"ד ס"ל כרבנן דאמרי לא ישבע הלכך צריך לכל הפחות לחשב עמהן באחרונה ורשב"ג דאמר כאבא שאול דאמר ישבע (גיטין שם) וסיים דבריו הלכך מינהו אבי יתומי' דאפסקא הלכתא כאבא שאול צריך לחשב כיון דלא ישבע וא"כ כ"ש דלא יניחהו ב"ד לירד בנכסי' בלא ראי' ושלום מאיר ב"ר ברוך.
649
650תקצג. ועוד כתב ראובן שהודה ואמר הנה יש בידי ממון פלוני שמת והוא צוה לי לתת לבנו פלוני כך וכך ולפלוני כך וכך אם אותו השליש ראובן רוצה לחלק הממון לכל הזכרי' היורשי' אין היורשי' יכולי' להשביעו מספק לומר השבע לנו שלא עכבת מממון אבינו שבידך כלום דהו"ל אפטרופ' שמינהו אבי יתומי' וקיי"ל דלא ישבע בטענת שמא אא"כ יטענו עליו טענת ודאי אבל אם בא ראובן לתן לאחד ולא לאחרי' אע"פ שאומר אבי יתומי' צוהו לעשות כן [אותן] היורשי' שהוא אינו חפץ לתת להם יכולי' להשביעו שלא עכב ושלא בזבז ולא פשע בשלהן כלום דטעמא מאי אמור רבנן מינהו אבי יתומי' לא ישבע משום דאי רמית שבועה עליה אתי לאמנועי וכיון דמדינא הו"ל לאשבועי' אלא משום דלמא אתי לאמנועי ה"מ אותן יתומי' שנתמנה להן אפטרופוס לפי דבריו [אבל האחרים שאינו אפטרופ' שלהן לכך] מצי לאשבועי' אם הם גדולים ואם הם קטנים ב"ד מוקמי אפטרופ' ומשבעי' ליה וישבע כדין כל אפטרופ' הנשבע בטענת שמא.
650
651תקצד. עוד כתב שיתומי' אינן נשבעי' שבועת היסת [בתביעת] אינו יודע ואין נשבעי' בטענת שמא אלא הנהו דפ' כל הנשבעי' (מ"ח ע"ב) והא דתנן בפ' כל הנשבעי' שבועה שלא פקדנו אבא היינו יתומי' מן היתומי' וכשיש להן שטר ובאין ליטול אז נשבעי' שאל פקדנו אבא וגובי' בשטר שלהן אבל לשבע ולפטור לא מצינו שנשבעי' בכה"ג. ועוד האריך.
651
652תקצה. מעשה ביהודים שדחקו חבריהם בתפיסה לקבל עליהם חרם לתת להם כך וכך ופסק מורי רבי' מאיר ז"ל דאין באותו חרם ממש כיון שאנוסים [הם] דאפי' תלוה ויהיב לא הוי מתנתו מתנה (ב"ב מ"ד ע"א) וכ"ש בנדון זה דאכתי לא יהבו מידי אלא קבלו לתת ולא דמי לגזירה קמייתא ומיצעתא דסיקרקון (גיטין נ"ה ע"ב) דאמר דאגב אונסי' גמר ומקני דשאני התם הגוים היו צריכי' להרוג אותו מפני היראה גמר ומקני ואפי' במציעותא דאמר כל דקטיל ליתב ד' זוזי ולא היו צריכין להרגו מ"מ היהודי' היו יראים כיון דהורגלו ונעשו כהיתר אבל הכא לא שייך דאי משום דמגזמי להו עביד אינש דגזים ולא עביד אפי' במילי דממון כגון איזול ואיקטל דקלא דפלניא כ"ש למיקטל איהו דלא עבידי ויראים הישראלים מפני העונש שפיכות דמים ומפני עלילות השרים. עוד הביא ראי' משבועות.
652
653תקצו. ששאלת בה דאמור רבנן (ב"ב קנ"ו ע"א) למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרי' אם אבותיו נתנולו קרקע בעודו קטן ולא ירש מהן הילך לשון רבי' שמואל פ' מי שמת (שם) ואיכא לאוקמי דוקא בנכסי אביו אבל בנכסי' שנתנו לו במתנה או שקנה ממטלטלי שאינו ירושת אביו הנהו מוכר פחות מבן כ' כדין מטלטלי' ולפי שלשונו סתום קצת אפרשנו שקנה ממטלטלי' שלו שירשום בין שירשו לו בין שקנאם למטלטי' הללו דגבי' אין חילוק היאך שבאו לידו רשאי לעשות בהן מה שירצה משהגיע לכלל פעוטות ושאינו ירושת אביו קאי אנכסים דרישא דמלתא דהיינו קרקעות וה"ק או שקנה נכסי' במטלטלי' שלו שנתן עבור הקרקע שקנה ולא נתן קרקע שירש בקרקע שקנה דזה לא הי' יכול לעשות עד שיהא בן עשרים וקל להבין. אלמא דוקא ירש ממורישיו אבל נתנו לו או קנה לא [עכ"ל] וז"ל רש"י פ' התקבל (גיטין ס"ה ע"א) ולמכור בנכסי אביו קרקעות עד שיהא בן כ' הוי קטן משום דאלימא כח ירושה אבל בנכסי' שלו לא. עכ"ל.
653
654תקצז. ידגא לרוב על פני כל הארץ מה"ר פרץ. אשר נסתפקת לפר"ת במהיום אם מתי דהרי היא כא"א לכל דברי למר מגורשת ואינה מגורשת ולמר בעילתא תלויה (גיטין ע"ג ע"ב) מה יאמר במהיום אם לא באתי עד י"ב חדש ונתקרע הגט או [שנאבד] קודם מיתתו אינה מגורשת לר"ת במהיום אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש מה יאמר ר"ת. יפה נתת לבך לחלק במהיום אם מתי הוא דאמרי' [מעת] שאני בעולם ואין דעתו לחול עכשיו אלא שעה אחת קודם מיתתו ולא מהיום לאלתר ממש דאלו לא אמר מהיום אלא אם מתי ותו לא הוי גט לאחר מיתה להכי קאמר מהיום שיחול שעה אחת קודם אבל מהיום אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש למה יש לנו לעקור עיקר משמעות של מהיום דמשמע מיד לאלתר דאי לא אמר שיחול עכשיו אלא בסוף רגע אחגד קודם גמר י"ב חדש למה ליה לאומרו לימא ה"ז גיטך אם לא באתי עד י"ב חדש ולא לימא מהיום וליחול בסוף יב"ח אם לא יבא דבשלמא התם כיון דתלה תנאו במיתה דאמר אם מתי אם לא אמר [מהיום] לא הוי חייל גיטא כלל דקודם מיתה אכתי לא מטא זימני' ואי לאחר מיתה מאן מגרש לה אין המתים מגרשי' נשותיהן להכי אמר מהיום דליחול גיטא [בחיים] רגע אחד קודם מיתתו והא לא שייך במהיום אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש וק"ל וראי' לדברי מדאמר פ' האומר (ס' ע"א) ופ' מי שאחזו (גיטין ע"ד ע"א) ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז מגורשת ותתן ופליגי רב הונא ורב יהודה ר"י אמר לכשתתן ר"ה אמר והיא תתן וקאמר איכא בינייהו שנתקרע הגט או [שנאבד] קודם שנתנה ר' זוז וקאמר ר"ה דטעמא משום דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ופסקי' כותי' פ"ק דקידושין (ח' ע"א) אלמא דהאומר ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז אי אמר ה"ז גיטך מעכשיו אם תתני לי ר' זוז ונתקרע הגט קודם שנתנה מגורשת אף לר"י דע"כ ל"פ אלא היכא [דאמר ע"מ בלא מעכשיו דבהא פליגי אי ע"מ כמעכשיו דמי או לא] אבל אי אמר מעכשיו מודו ב"ע אלמא [היכא] דאמר מעכשיו ולא תלאו במיתה מעכשיו ממש קאמר ואפי' אם נתקרע הגט קודם קיום התנאי מגורשת מההוא שעתא ובלבד שיתקיים התנאי לבסוף ואין חילוק בין אי אמר מהיום בין אי אמר מעכשיו כדמשמע פ' מי שאחזו (גיטין ע"ב ע"א) דשוין הן גבי אם מתי שתי לשונות משמע אמר מהיום כמאן דאמר מעכשיו דמי. מאיר ב"ר ברוך.
654
655תקצח. נזקקי' לתובע תחלה (ב"ק מ"ו ע"ב) פרש"י ראובן תבעו לשמעון מנה ושמעון משיב תפסת משלי או משכון הי' בידך ונפחת מדמיו שנשתמשת נזקקי' לראובן ומוציאי' המנה משמעון ואח"כ נזדקקי' לשמעון על דבר התפיסה והמשכון. ואומר ריב"א דצ"ל כגון שיש לו שטר לראובן על שמעון דאז אין שמעון נפסד במה שאנו נזקקי' לראובן תחלה אבל אם אין לו שטר אין נזקקי' לראובן להוציא ממון משמעון דא"כ אנו מגרעי' כחו של שמעון שאם אין לו עדים על דבר התפיסה אין בדבריו [כלום] אבל אם לא היינו נזקקי' לראובן תחלה הוי שמעון נאמן ע"י מגו דאי בעי אמר אין לך בידי כלום כיון שאין לו שטר ואפי' יש לו עדי' יכול לומר פרעתי כדמשמע בכולי תלמודא [ואפי'] בשטר דפקדון כדמוכח שילהי המוכר את הבית (בבא בתרא ע' ע"א) [המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו] והכא נמי ע"י מגו יכול לטעון עד כדי דמיהן כדמשמע פ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל"ו ע"א) גבי הנהו עיזי דאכלו חושלא בנהרדעי כו'. ואין נראה לריב"א פי' זה דאף אם יש לו שטר אין מוציאי' [המנה] ממנו עד שנדע טענת שמעון ודינו להיכן נוטה דאפוכי מטרתא למה לי [שמא יתחייב גם ראובן לשלם התפיסה והמשכון וראי' מפ' המקבל (בבא מציעא ק"ו ע"א) גבי שנין סתמא מלוה אומר ג' ולוה כו' דמסיק אפוכי מטרתא ל"ל] במלתא דעבידא לגלויי אע"ג דקיי"ל קרקע בחזקת בעלי' עומדת וכמאן דנקיט שטרא דמי וגם משמע אע"פ שאין לו עכשיו כיון דהיום או למחר סופו לבא לא מטרחי' וכן מסיק תלמודא פ' בתרא דכתו' (ק"י ע"א) גבי שנים שהוציאו שטרות זה על זה. ומפ' ריב"א דאין נזקקי' להוציא אלא נזקקי' לשמוע דבריו תחלה ומאד יכול למתק בכך. וכן משמע לשון זיקוקי ולא קאמר שפוסקי' דינו וכן משמע בפסוק שמביא ראי' ממנו יגיש דבריו דהיינו טענותיו וכן משמע בתוספתא (סנהדרי' פ"ו) דתני' כיצד הדין [הדייני' יושבי' ובעלי הדין עומדי' לפניהם וכל התובע את חבירו הוא פותח ראשון] שנאמר מי בעל דברי' יגש אליהם וקשה לפירושו הא דמסיק פעמי' שנקקי' לנתבע תחלה כגון דזיילי נכסי היכי משכחת לה. ונראה לפרש דאם יש לו קרקע למכור והעולם יראו שראובן תובע ויטעון תחלה יסברו [שלכך הוא דחוק למכור וזיילי נכסי' אבל כששמעון טוען תחלה] יסברו שהוא תובע ולא נתבע ולא זיילי נכסי'. ואם אמר הנתבע תפסת ויש לי עדי' אך שאינם מוכנים אע"פ שאין מוציאי' ממנו כיון דעבידא לגלויי יתנו לו ב"ד זמן ואם לא יביא תוך הזמן יוציאו הימנו ומיהו כל זמן שמביא ראי' סותר דהלכתא כרשב"ג בראייה ראשונה (סנהדרין ל"א ע"א).
655
656תקצט. וששאלת מה דין נשים המוסרות ויש להן בעלים נהי דפגיעתן רעה ואין להן מה לשלם שמותי משמתי' לה כיון שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשי' שבתורה וה"ה לענין ממון אם יש לה ממון שאין לבעלה רשות בה מוציאי' מידה ונותני' לנמסר ואפי' נכסי מלוג יחליטו הגוף ביד הנמסר והבעל יאכל פירות עד יום מותה ואפי' אם תמות בחיי בעלה לא ירשנה בעלה אלא הנמסר יקח אז הכל גם קרן גם פירי דבעל בנכסי אשתו יורש הוי ולא לוקח דלא אמרי' דטבי לי' עבדי [ליה (ב"ב קל"ט ע"ב) אלא] היכא דליכא פסידא לאחריני ולא דמי להאשה שמכרה בנ"מ דהבעל מוציא מיד הלקוחות דשויהו רבנן כלוקח ראשון משעה שנשאה דשאני התם דאינהו דאפסידו אנפשיהו דלא הי' להם למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא כדאמר פ' יש נוחלין (שם) אבל הכא דהנמסר לא פשע לא עבדי' לי' לבעל לוקח אלא יורש ואין לדקדק כיון דתשלומי מסור קנסא הוא ולא דינא כדמשמע בירושלמי פ' הגוזל בתרא ונימא ליה לדידיה קנסו רבנן ולא לברי' קנסו כדקאמר פ' מי שהפך (מועד קטן י"ג ע"א) וכן שמעתי שפסק ריצב"א במסור ה"מ במסור שמסר ולא הספיק הנמסר להעמידו בדין עד שמת המסור אבל אי קם מסור בדין ונתחייבו הנכסי' תו לא ירתי להו נכסים מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
656
657תר. בפנינו ח"מ תקף ראובן את שמעון לדין וטען שלחתי על ידך י' זקוקים מאיי הים קשורי' בארנק אבל לא הי' קשר משונה וכשחזרתי משם תבעתיך מעותי ואמרת שהלוית אותם לגוי מפני אחריות הדרך והריוח המגיע לחלקי תתן לי ופרעת לי עד הריוח והנה אני תובע הריוח והשיב שמעון לא נדרתי לך שום ריוח אבל בחזירתך דחיתך בדברים והראונו מן השמים ששמעון חייב לראובן לשלם חלקו בריוח כי מסתמא לא הי' דעת שמעון לשלוח בו יד ולהיות גזלן ולא משוי נפשי' רשע ועוד שהגאוני' פסקו שמה ששניהו המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומות בלבד זה במקום שאינו מרויח אבל אם הרויח בהן חייב לתן לו וכן הורה לנו מו' הר' אליעזר ברבניו יהודא וגם מורי הר' משה הכהן שלח פעם אחת על יד יהודי ועכב את כספו שנתים וגבה ממנו בע"כ ריוח ב' זקוקי' ואם שגינו הורונו. ואמנם כן הוא דהמבטל כיסו של חבירו והרויח בו שנותן הריוח לבעל המעות דוקא שנתנו לו מתחלה לקנות דבר [להרויח] וחזר ואמר לא קניתי לך אלא לעצמי אבל בתורת פקדון לא דכשאמרו חכמי' (ב"מ מ"ג ע"א) מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן לא דברו אלא לשלם אבל ברווחא אי מתרתמי לי' זבינא למזבן לא חייבו לתת למפקד ותו דהוי כמו זה נהנה וזה לא חסר אם מותרי' הם ואם צרורי' הם פטור נמי מן הריוח אע"פ שחטא שעבר על דעת בעל הבית הכי משמע לישנא דברייתא דתניא בתוספתא [ב"מ פ"ד ובירושלמי] פ' איזהו נשך (ה"ג) ואי' נמי בספר חפץ הנותן מעות לחבירו לקח בהן פירות למחצית שכר ובאחרונה אמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומות בלבד ואם יש עדי' שלקח ומכר מוציא ממנו בע"כ אבל דרך פקדון לא שכל זמן שהם בפקדון אין לו הפסד וביטול. ונ"ל דגבי פקדון נמי אם תבע [פקדונו] מפני שאומר אני רוצה להרויח בו דבר או להלוות [והלה] מעכב ומרויח בו אין זה מבטל כיסו ואם ידוע שמרויח בו חייב לתת לו כיון שהרי מזומן הוא להלוותו וקרוב הדבר בעיני שאפי' אם תבע פקדונו מפני שזה אומר אני רוצה להרויח בו וזה אומר הלויתיו או הפקדתיו כדי להרויח אם תקבל להיות קרוב לשכר ולהפסד אתן לך חלקך וזה אמר לא אך שלי תתן כי בידי להוותן על משכון טוב שאין שום ספק בדבר אע"פ שמבטל כיסו של חבירו וידוע לבסופף שנפרע החוב והריוח פטור ולא דמי לאם פחתו פחתו [לו] והותירו הותירו לאמצע משום דהתם מתחלה נעשה שלוחו ושינה שליחתו הלכך ידו על התחתונה ובתשו' רב האי גאון מצינו שהמפקיד מעות אצל חבירו אסור להשלמש בהן בלא רשות בעל הפקדון ואם עבר ושלח בהן יד חייב באחריותן ואם הרויח בהן נותן לו מחצית שכר עכ"ל רבי' אבי"ה.
657
658תרא. שאלתי אני את מהר"ר משה ב"ר חסדאי מעשה נעשה בביתי בתרנגולת טריפה שמלגוה בקערה גדולה בכלי שני כמו שנוהגי' והיו שם תרנגולים כשרי' שמלגוה עמה וסוף כשהסירו כל התרנגולי' לחוץ הדיחו שם בקערה הגדולה במים שנמלגוהו תרנגולת טריפה קערות אחרות אם אסורי' או מותרי' אף הקערות הודחו במי מליגת הטרפה. וגם הודיעני על מעשה שהעמידו קדירה רותחת על תיבה שהיתה מטונפת בחלב לפי שכל השנה העמידו עליה נר. תשובה להר' יונה הדבר ידוע דכלי [שני] מבליע ואפי' [אינו ככלי] ראשון דמפליט אפ"ה מבליע הלכך התרנגולי' אסורי' משום שמנונית דטרפה והקערות אחרי שהודחו במים של תרנגולת טרפה אסורי' וצריכי' הגעלה דאין נ"ט בר נ"ט אלא טעמא קמא דהו"ל רוטב דטרפה ואסור. והקדירה שהונחו על החלב אם היה חלב הם נוטף על הקדירה רותחת אז התבשיל שבקדרה אסור דהו"ל חם לתוך חם הלכך מה שכנגד החלב יטול והשאר מותר והקדירה תשבר שכנגד מקום הקליפה בלעה ואינו יוצא מידי דופיו לעולם ושלום. וכ"פ הר' חיים כהן דכלי שני מבליע וכ"כ הרבינו יצחק מווינא כדברי ורא"ם וכן פסק ר' דבולע ומבליע כדאמר בזבחי' פ' דם חטאת (זבחים צ"ה ע"ב) אחד כלי שבישל בו ואחד כלי שעירה בו וכן פי' הש"ר וראי' מבית השחיטה רותחת וידוע לכל דרתיחת כ"ש הם כמה ידות יותר מבית השחיטה וס' התרומה מצריך קליפה.
658
659תרב. ובכור בעל מום דמתנה לכהן מריבוי דקרא (בכורות כ"ה ע"א) דמבעי לי' למכתב ובשרם יהי' לך כחזה התנופה ותו לא יהיה דסיפא למה לי דבי [רב] אמר לימוד על בכור בעל מום שמתנה [לכהן] דלא מצינו [לו] בכל התורה חד יהיה לבשרו דתם וחד יהיה דסיפא לבכור בעל מום ורב [אמר] ובשרם כתיב אחד תם ואחד בעל מום ע"כ ל"פ [דבי רב] עלי' דרב ודרב עלי' [דבי רב] אלא דמר מייתי [לי' מיהיה ומר מוקמי לי'] למלתא אחרינא ומייתי מבשרם אבל לענין בכור בעל מום דמתנה לכהן תרוייהו מודו וכיון דמתנה לכהן הוא כל דאתי מיניה לכהן הוא.
659
660(מתשובת רב שלום גאון).
660
661תרג. ששאלת' מהו שיפול אדם על פניו בערבית ויבקש רחמים ולא פירשת' אם בחול אם ביו"ט הוו יודעי' אם בחול מותר לפול על פניו אחר תפלת ערבית ואפי' בצבור וכן מנהג בבית רבינו [שבבבל] ואם בשבתות ויו"ט יחיד [אי] צריך לבקש רחמים או לפרנסה או שיש לו חולה בתוך ביתו או שיש לו צורך מותר לפול על פניו לשאול כל צרכיו דאפי' תוך י"ח ברכות מצינו שיש לו רשות לבקש רחמים דאמר רב חייא בר אשי אמר רב (ע"ז ח' ע"א) אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה בתוך ביתו אומרו בברכת חלי' [ואם צריך] לפרנסה אומרה בברכת השנים ואמר ריב"ל אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר אחר תפלתו כסדר וידוי של יוה"כ [אומר] ק"ו לקבוע שאלתו בתוך י"ח קובע לפול על פניו לא כ"ש. ושוב מצינו שבזמן שיש מאורע וצריך אדם לרחמים יבקש ויפול על פניו ביחיד בכל תפלה ואפי' בשבת דאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב (שבת י"א ע"א) יפה תענית לחלם כאש לנעורת ואמר רב חסדא ובו ביום ואפי' בשבת וכ"ש לפול על פניו שאין בכך כלום. אבל בצבור לא יפלו על פניהם ואם ח"ו עומדי' ישראל בדוחק מותר לבקש רחמים ולפול על פניהם בשבת ואפי' בצבור דת"ר (ב"ב צ"א ע"א) מתריעין על פרגמטיא ואפי' בשבת ואמר רבי יוחנן כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל.
661
662תרד. וששאלת זבלו של בכור מהו בהנאה נראה דאע"ג [דבכל] הקדשים לית בהו קדושה [הא ממונא] אית ביה והיכא דבכורות מועטי' ולית דמי לזבליהן ונתערב בזבל אחרינא ליכא למיחש והיכא דנפישי בכורות ונפיש זבליהון ואית ליה דמי ההוא זבל דשרי לבעלים ולכל ישראל כיון דבכור יהיב רחמנא מתנה לכהן כל דאתי מיניה דכהן הוא כדקתני (מעילה י"ב ע"ב) הפרש והזבל של מוקדשי' הרי אלו מותרי' ויפלו דמיהן ללשכה קתני מותרי' אלמא לית בהו קדושה ומאן דשקיל מיני' לית ביה מעילה ויפלו דמיהן ללשכה וכיון דזבל מותרי' אינון [ממונא] דקודש הוא הלכך מאי דלא חזי למזבח יפלו דמיו ללשכה ה"נ בכור מתנת כהן היכא דנפיש זבל דבכורות יתן הוא או דמיו לכהן.
662
663תרה. ת"ר כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח כו' (פסחי' מ"ט ע"א) וששאלת היאך אנו אוכלי' בנישואין בת כהן לישראל [או] בת ת"ח לע"ה או כשמקיזין ואדם מזמין את חבירו או כשיש לו אורחי' הא סעודות רשות נינהו שמא ע"כ נהגו לומר שירות ותשבות להקב"ה ולהללו על החסד שעושה עם אדם ע"ה ועם שאר בריותיו תדיר א"כ אינ סעודת הרשות [דסעודת הרשות] נראה דלא מיקרי אלא היכא דאיכא שמחה דלאו מצוה כגון סעודת אירוסין ונישואין בת כהן לישראל או בת ת"ח לע"ה או בשמחת מריעות או כגון בחנוכה שמרבי' סעודות אלו לאלו. ושלום העני מאיר.
663
664תרו. ראובן ושמעון שעסקו עיסקא זה עם זה וא"ל ראובן לשמעון תן לי אמונת שמים שלך שתחלוק עמי כל הריוח שתרויח מזה לימים באו לחלוק הריוח אמר ראובן לשמעון השבע שלא הרוחת יותר ושמעון משיב כבר נתתי לך אמונתי שהיא כמו שבועה ולא אשבע עוד. נ"ל דצריך לחזור ולשבע שבועת שותפי' ואפטרופ' הנשבעין שלא בטענה ואע"ג דהאומר ימין ה"ז שבועה (נזיר ג' ע"א) מ"מ בעינן שבועה בנקיטת חפץ כדאי' פ' שבועות הדיינין (שבועות ל"ח ע"ב) האי דיינא דאשבע באלקי השמים נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר דהא [לא] נקיט חפצא בידיה ואע"ג דאמרי' בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ד ע"א) הי' חייב לחבירו שבועה וא"ל דור לי בחיי ראשך והפטר [אינו יכול לחזור בו] התם כבר חייב לו שבועה וא"ל דור לי בחיי ראשך ותפטור מן השבועה שאתה חייב לי אבל הכא בשעה שתקע לו כפו עדיין לא הי' חייב לו שבועה וגם לא א"ל תן לי אמונתך והפטר מן השבועה לאחר זמן אלא משל לצייד [השולה] דגים מן הים משכח זוטרי שקיל משכח רברבי שקיל (ב"ק מ"א ע"ב) והשטה בו שנתן אמונתו ועתה חפץ שישבע לו כמו כן. ונראה שיש לו לשבע בנקיטת חפץ כמנהג עתה שהחזן נוטל ס"ת כו' דקיי"ל דאפי' בשבועה דרבנן צריך נקיטת חפץ כדמשמע פ' השולח (גיטין ל"ה ע"א) ופ' שבועות הדייני' (מ"א ע"א) ודלא כפירש"י פ' הכותב (כתובות פ"ח ע"א) וגם הוא עצמו חזר בו פ' השולח. ואין לומר כיון דשבועת שותפי' ואפטרופוס משום דמורו התירא והאי כיון דתקע כפו לא מורי התירא הא ליתא דאין לך אלא מה שאמרו חכמי' דלא האמינו אלא בשבועה ובנקיטת דין כל שבועות ואפי' אם נשבע בלא נקיטת חפץ לא מהימני' מאיר [ב"ר ברוך] ז"ל.
664
665תרז. מפרק שבועת הדיינים (שבועות ל"ח ע"ב) מתני' נתתיו לך פטור אף משבועה מיהו שבועת היסת איכא.
665
666תרח. והלכתא המלוה את חבירו בעדי' א"צ לפרעו בעדים ואם אמר אל תפריעני אלא בעדי' צריך לפרעו בעדי' ואם אמר פרעתיך בפני פלוני [ופלוני] והלכו להם למדה"י נאמן (שבועות מ"א ע"ב) כך הגירסא בכל הספרים ובדברי הגאונים וכ"כ המיימוני פט"ו דהלכות מלוה אך האלפס כתב הלכו להם למדה"י אינו נאמן אבל בשערים שער י"ג פסק נאמן. להכי א"ל [באפי'] ראובן ושמעון כי היכא דלא לדחייה (שבועות שם) איכא מאן דמוקי לה להכי כגון דהנך סהדי ליתנהו וכו' וכן מצאתי בתוך שיטה מאיורא וכפר"ח ודלא כמסקנא דאלפס ורבינו שלמה [דפי'] כאלפס דפי' דזה אמר עדי שקר הם. וי"מ לעולם בדאיתנהו לסהדי וכגון דאמר ליה התובע סטראי אינון וקאמר רבא דנראה טענתו דלהכי אמר ראובן ושמעון וכו'.
666
667תרט. ההוא דא"ל לברי' כי פרעת לי פרעי באפי ראובן ושמעון ואזל ופרע לי' באפי סהדי אחריני וכו' (שבועות מ"א ע"ב) כתב רבינו שב"ט שבקנין נעשה הדבר שאל"כ הוי דברים בעלמא ואינו מקויי' כדאמר רבי יוחנן פ' הזהב (בבא מציעא נ"ח ע"א) הלכה נושא שכר אינו משלם ורבינו יואל הלוי ז"ל פליג ואמר שהו דבר [יתר] ובההוא הנאה דנפיק עלי' קלא דאינש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשי' דהכי קאמר רבי יוחנן גופי' בס"פ הפועלים (צ"ד נע"א) [וההוא] דפ' הזהב אינו כ"כ דבר [יתר] ור"ח פי' דמיירי בדטעין פרעיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י דליתנהו קמן וכ"נ לראבי"ה עיקר ולרמב"ם ודלא כרב אלפס אבל בשערי' שער י"ג פסק כר"ח ובירושלמי (שבועות פ"ו ה"ב) גרסי' מנה לי בידך א"ל הן [א"ל אל תתנהו לי אלא בפני פלוני ופלוני למחר א"ל] תנהו לי אמר נתתיו לך בפני פלוני ופלוני אתא עובדא קמי דרב אסי אמר יבואו פלוני ופלוני ויעידו.
667
668השיב רבי' אפרים מרעגנשפורק את רבינו יואל הלוי בספר אבי"ה בסי' אלף ומ"ט.
668
669תרי. על צורות עופות וסוסים [שציירו בבית הכנסת] ששאלת אם מותר להתפלל שם ובאת לדמות לצורת לבנה ואנדרטא א"כ הי' לך לשאול אם אסור בהנאה וכע"ש להתפלל שם אבל אינו דומה לטבעת שיש עלי' ותם [שהוא] דמות צלם פרצוף אדם או דמות [חמה] ולבנה ודרקון שעובדי' להן וצורת דרקון הוא נחש בריח בשמים ושמו תלי הגדול ומושל במזלות ומש"ה חשיב ליה בהדי צורת חמה ולבנה אבל צורות עופות וסוסים אין עובדי' להן אפי' כשהן תבנית [בפני] עצמן כ"ש כשהן מצויירי' על הבגדים [ותניא ע"ז מ"ב ע"ב] כל הפרצופי' מותרי' חוץ מפרצוף אדם ומוקים לה פרצוף אדם במוצא דוקא לר' יהודה אבל רבנן אפי' פרצוף אדם מתירי' במוצא הלכך אין כאן בית מיחוש.
669
670ורבינו אליקים [חמיו של ראב"ן] פי' הא דתנן כל הפרצופי' מותרי' חוץ מפרצוף אדם [היינו בעושה כדמתרץ אביי והאי כל לאו דוקא דהא צורת חמה ולבנה ודרקון הם בכלל האיסור הואיל וחשיבי ציורים ופלום ותדע מדמותב אי במוצא אימא מציעתא כל הפרצופי' מותרי' חוץ מפרצוף אדם ואי] במוצא פרצוף אדם מי אסור והתניא כעוק' ואמאי לא מותיב לה מרישא דקתני כל הפרצופי' מותרי' וכללא הוא והתנן המוצא כלים ועליהם צורת דרקון חמה ולבנה יוליכם לים המלח אלא ש"מ האי כל לאו דוקא כדאמר בריש בכל מערבין (עירובין כ"ז ע"א) דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ. ועוד י"ל דדוקא אביי מוקי לה הכי בעושה אבל אנן קיי"ל כרבא דאמר כולה במוצא ומציעתא ר"י היא כו' אלמא במוצא מותרי' ובעושה אסורי' ובמכלתי' אוסר לעשות אפי' פרצוף בהמה וצפור דגים וחגבים שנאמר תבנית כל בהמה אשר [בארץ] ועיין פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ד ע"א) וע"פ הראיות האלה צוה להסיר צורת אריות ונחשים שציירו בביהכ"נ בקלונייא. והמיימוני כ' בפ"ג דהלכות ע"ז (הלכה י') אין אסור לנוי אלא צורת האדם בלבד לפיכך אל עבדי' לא בדסיד ולא באבן צורת אדם והוא שתהא הצורה בוטלת כגון הציור והכיוד שבטרקלין וכיו"ב ואם צר לוקה ואם היתה הצורה משוקעת או צורה של סמנין כגון הצורות של הלוחות והטבלאות או שרוקמין בארוג הרי אלו מותרין. (הי"א) וכן אסור לצור דמות חמה ולבנה וככבים ומזלות ומלאכים שנאמר לא תעשון אי וגו' [לא תעשו] כדמות [שמשי המשמשי'] לפני במרום ואפי' על הלוח צורת הבהמות ושאר נפש [חיה] חוץ מן האדם וצורת אילנות ודשאים וכיו"ב מותר לצור אפי' היתה הצורה בולטת עכ"ל.
670
671תריא. אודיעכם על נכון כיצד היה כשנשאתי שמה האשה שמתה ז"ל כתב חמי ז"ל שטר מתנה לבנותיו והזכיר כל אחת בשם ולא [שייר] לעצמו רק כדי דירתו כל ימי [חייו] וע"ז יש ביגי שטר החתום עליו הר' מרדכי ז"ל והר' אברהם גיסו של הפרנס ז"ל ומקויים גם היטב והנה מפטירים שפה לאמר אחרי שהיה בדעתי לגרש את אשתי קודם שמתה הו"ל כמתה מתוך קטטוה ושוב [איני] יורשה כמו שפסק רשב"ם ואמת כי כך הוא פי' אההוא דפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ו ע"ב) והביא ראי' מההוא דגיטין משנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות ולע"ד נ"ל דבנדון זה אין שייך לההוא קטטה דהכל יודעי' שדעתי לעבור הים אחרי מורי אבי ע"ה וזה הוכיח כי אף לאחר שמתה אשי החזקתי בדרך ולא לנתי פה עד כי נגעה בי יד השם ושללו אותי שלא נשדאר לי כדי הוצאת פרנסה אפי' פרנסה [בצמצום] וא"כ כל הקטטה היתה לשם שמים שלא היתה יושבת עגונה כי כן יודעי' כל קהל איסלינגין שהייתי שמה ששלחתי אליה אם היתה רוצה לעבור עמי שהייתי רוצה לקבלה ואל [אביתי] לשלחה ובנדון זה אין נ"ל דאייירי פסק רשב"ם ז"לדהא לענין ממונא אזלי' בתר אומדנא דמוכח פ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ו ע"ב) מי ששמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו ואפי' בתר אומדנא דלא מוכח' אשכחן דאזלי' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ז ע"ב) ההוא גברא דאפקידו גבי' כסא דכספא עד אי אינש אמיד הוא אדעתי' דידיה קאתו ופטור כ"ש בנדון זה דמוכח הדבר שלא היה לי עמה קטטה לגרשה אלא לטובתה כמו שכתבתי אחרי שהחזקתי בדרך לאחר שמתה אשתי אגלאי מלתא דלאו מתוך קטטה נתתי עיני ומכל זה [אני] צריך מטיבותיהו דרבנן כי ריב"ם ור"י חולקי' על פסק רשב"ם וז"ל אור זרוע וריב"ם נכנס אחריה לבודקה ולישאנה שם שאם לא היתה תותרנית. תותרנית פי' רשב"ם חולה הוא שאינ יכולה להריח ומום שבסתר הוא ובשביל כך בא לב"ד והי' טעון נשאתיה שם והריני יורשה ואמרו חכמים הואיל ונכנס אחריה לבודקה כו' הואיל שמספקא לן שעדיין היה רוצה לבודקה אין אנו מחזיקי' אותו [בנכסיה] ולא מדמי' לה להא דתני בכתו' (מ"ח ע"ב) או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו וכו' דאפי' מסתמא אמרי' לשם נישואין נכנס כך פי' מורי ומה שאמר בקו' דלא מצי לאוקמי בארוה דאפי' בא עליה בימי אירוסין קודם הכנסת חופה לא ירית לה מנ"ל דפשיטא כולי האי דהאי בעי' למאי נ"מ ליורשה וליטמא לה (קידושי' י' ע"א) [יותר] הוא משמע דאם בא עליה יורשה דע"כ לא מיבעי' ליה אלא בביאה בלא אירוסין אבל ביאה אחר אירוסין לא וזה נמי שפי' בנשוא כאן ופסק מכאן שמעי' שמי שמתה אשתו מוך קטטה שהי' דעתו לגרשה שוב אינה יורשה כדאמר בגיטין משנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות אין נראה כלל דכל זמן שלא גירשה הרי היא כאשתו לכל דבר ויורשה ומיטמא לה ואע"פ שנתן עיניו לגרשה מ"מ עדיין לא גירשה ודבר פשוט הוא [ומה] שמביא ראי' מגיטין משנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות היינו והוא דגירשה אז אמרי' אגלאי מלתא דמה שאכל לא שלו אכל אבל אם מתה מתוך קטטה עד שלא גירשה אין היורשי' נותני' לו [פירות] שאכל אחר שנתקוטט עמה אפי' אם הן בעין ועוד מה ענין ירושה אצל פירות דלענין פירות לא תקנו לו הואיל ואית לי' איבה מיהו שארו מקריא כל זמן שלא נתגרשה. וכדבריו סובר גם ר"י ב"ה שמואל וכן פסק רבי' משה ב"ר יואל וכך אני בדעתי אם הדבר בא לני ישראל יהושע ב"ר רחבי' לא נתבררתי לדיין אך לענ"ד נראה הבעל בירושתו. חיים בר' מכיר אני הקטן רגיל לידון כדברי ריב"ם ור"י חיים בן הר' יצחק נ"כה. גם לי נראה שניאור בר' קלונימוס. חד"ל אי"ש מל"ך.
671
672תריב. אדם שטבע במים שיאן להם סוף והלכה האשה ונשאת בלא התרת חכם יש לנדות הבעל והאשה עד שיגרשנה כדאי' פ' בתרא דיבמות (קכ"א ע"ב) ההוא דהוי קאזיל מאן איכא בי חסא [טבע] חסא אר"נ האלקים אכלה כוורי לחסא מדבורי' דר"נ אזלא דביתהו דחסא ואינסבא ולא א"ל ולא מידי [משמע] דוקא מדיבורי' דר"נ מכאן שאין להנשא כ"א ע"פ חכם [וכופין] שניהן האיש והאשה לגרש ומי שמעכב ביניהן מנדין אותו. והחכמם שהתיר לה מנדין אותו כדאי' פ' בתרא דיבמות (קכ"א ע"א) ההוא גברא דטבע באגמא [דסמקי] אינסבא רב שילא לדביתהו א"ל רב לשמואל תא לישמתי' א"ל [נשלח לי'] ברישא שלחו לו מים שאין להם סוף וכו' עד שלח להו [מטעא טעינא] כיון דקוו וריימו במים וכו' מכאן משמע שיש לנדות חכם שמתיר לאשה שטבע בעלה במים שאין להם סוף לינשא שהרי רב רצה לנדות רב שילא בשביל שהתיר לאשתו של אותו שטבע במים שאין הם סוף אלא שהניח בשביל שטעה רב שילא.
672
673תריג. מעשה בא לפני רבותי בתרנגולת שהי' לה במקום צומת הגידין למעלה בירך אצבע א' יתר והי' בו עצם א' וצפורן ונחלקו בדבר יש אוסר מטעם כל יתר כנטול דמי ויש מתיר ואמר דוקא רגל הוי יתר דטרפה אבל טצבע לא הוי יתר וכשירה וכן השיב רבינו יהודא משפירא.
673
674תריד. וששאלת על עוף שאין בו מסורת וקרקבנו נקלף בלא סכין ויש לו אצבע יתירה אם בזה הוא מותר לפי דברי התוספות הוא מותר דקרקבנו נקלף הוא סימן חדש דליתא בכלהו י"ט עופות לבד פרס ועזניה וכיון דהא ל"ל אלא ב' סי' וא' מהן הוא סי' חדש בי"ט עופות ליכא לספוקי [דאית להו ג' סי' בעורב ליכא לספוקי] דלית בהו אלא תרי' מהנך דהדרי בכלהו בפרס ועזניה ליכא לספוקי דלית בהו אלא חד סי' טהרה. מיהו לפי' ריצב"א שפי' דהא אינו דורס זהו סי' חדש אז אסור דדלמא מין עורב הוא ונהי דלא דריס דלמא לאחר זמן ידרוס דעוף הדורס לא כל שעה הוא דורס. ושלום מאיר בר' ברוך.
674
675תרטו. ושאל אדוני ששמעת דאני נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה ומיקל בשר עוף. בימי חורפי הייתי מתלוצץ בבני אדם שהיו עושי' כן ואדרבא שרא לי מורי היה נראה בעיני כמו מינות עד שפעם אחת מסעודה לסעודה מצאתי גבינה בין שיני [גזרתי] להחמיר [על] עצמי בבשר אחר גבינה כמו גבינה אחר בשר ואין בדבר זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע בפ' כל הבשר (חולין ק"ה ע"א) אנא להא מלתא כחלא בר חמרא דאלו אבא כדהוי אכל בישרא האידנא לא הוי אכיל גבינתא עד למחר כו' דכל חד מצי לאחמורי אנפשי' לעשות משמרת ובשר עוף אני מיקל כיון דבשר עוף וגבינה נאכלי' באפקורן (שם ק"ד ע"ב) ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
675
676תרטז. מעשה בטלה אחד שנמלח עם הלב ולא קרעוהו ונתבשל והשיב ר"י אם יש ס' בין המים ובין הטלה כנגד דם הלב נראה שהוא מותר אם הלב כל שעה מכוסה במים אך לא נתיר עתה מטעם זה לפי שהי' נראה שהי' רש"H משער בכל החתיכה אע"פ שהכל מכוסה במים. מספר המצות. והיינו כדברי רבינו אבי"ה ולא כדברי התוס' בפ' גיד הנשה (חולין צ"ו ע"ב ד"ה אם) ובפ' כל הבשר (חולין ק"ח ע"א ד"ה טיפת).
676
677תריז. וששאלת על כרס של כבש שלא נקרוהו מן החלב ונמלח עם בשר אי איכא [בכרס] גופי' ס' כנגד החלב הדבוק בו הכרס מותר מיהו החלב שעליו ינקר עדיין ויסירו מעליו והשאר מותר גם שאר חתיכות בשר שאצלו שנגעו בחלב שאין בהן בכל אחת בפני עצמה ס' לבטל החלב שעל הכרס אסורות ואין מצטרפי' ביחד לבטל החלב כיון דאין החלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כמו שהוכיח ר"י עיין במרדכי פ' גיד הנשה ושם האריך יותר.
677
678תריח. מעשה בא לפני רבותינו במגנ"ץ שנמלחה ריאה של כבש עם כמה חתיכות של בשר והנה מצאו יותרת הכבד דבוק בריאה שלא ניטל הקרום שלה האסור משום חלב והיו רבותי' רוצים להתיר בס' שיש בחתיכות של בשר יותר מס' לבטל אותו קרום. ואני ברוך דנתי לפניהם ואמרתי שאין להתיר חדא שפסקו הגאוני' כל מקום שדבוק האיסור על ההיתר אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבלה וא"כ צריך לשער כנגד כל הריאה ואפי' א"ת כשאר גאוני' כגון רבי' יקר שהי' אומר דלא [אמרי'] הענ"ג אלא דוקא בב"ח מ"מ כיון דקיי"ל מליח הוא כרותח דצלי א"כ י"ל מה רותח דצלי בעי קיפה אף מלוח נמי בעי קליפה ונמצא שכל החתיכות אסורות אם לא יעשה קליפה לכולן שהרי שמא כל אחת ואחת נגעה בה כי כן מנהג כשמולחין הרבה ביחד דרך להפך חתיכה על חתיכה ע"כ המחמיר תבא עליו ברה וכן הורה ר"ת ורבינו יואל וכן נהג חמיו רבינו אב"ן. בפ' גיד הנשה במרדכי האריך יותר ושם חזר רבי' ברוך ממה שכ' דנתי לפניהם כו' וסיים היכא דיש נגד האיסור ס' דאפי' קליפה לא בעי עיי"ש.
678
679תריט. אבל שדהו לגוי שרי דאמר אריסותי' קא עביד (ע"ז כ"א ע"ב) מכאן התיר ר"ת קיבולת שהגוי מקבל עליו לבנות ביתו של ישראל והתיר ר"ת לבנות אפי' בשבת דגוי קבלנותי' קעביד כדאמר הכא גבי' [אריס] אריסותי' קעביד ור"י פליג ואמר דוקא גבי שדה דרגילות לקבלו [למחצה] לשליש ולרביע שייך למימר גבי' אריסותי' קא עביד אבל בית רגילות לומר לשכור פועלים שכירי יום ולא יאמרו הרואים גוי קבלנותי' קא עביד ואף כשבנה ביתו לא רצה שיבנו לו בשבת עיין פ"ק דשבת (י"ז ע"ב) ופ' כל כתבי (שבת קכ"ב ע"א) ודוקא מותר להשכיר שדהו למחצה לשליש ולרביע דהיינו אריסות אבל קבלנות דהיינו מעות אתן לך כך וכך ותחרוש השדה שלי ותקצור בכך וכך אסור אם עושהו בשבת.
679
680תרכ. ואשר שאל אדוני על המחבת שנקבה ותקנה נראה דאם נקבה למטה בשוליה בכדי טהרתה דהיינו בכונס משקה כדין כלי [העשוי למשקה נתבטל לגמרי מתורת כלי] וכשחזר ותקנה פנים חדשות באו לכאן וצריך להטביל וא"כ מן הצד נמי כיון דלמעלה כמאן דליתי'.
680
681תרכא. ועל דלי של עץ וחישוקים שלו של ברזל אי אזלי' בתר המעמיד [לענין] טבילה כמו לענין טומאה או לא. נראה דאין חילוק ביניהן תדע דקאמר פ"ק דשבת (ט"ו ע"ב) גבי כלי זכוכית הואיל ותחלת ברייתו מן החול שויוה רבנן ככלי חרס [אלא] מעתה כו' הכא במאי עסקי' שנקבו והטיף לתוכו אבר וכו' אלמא מדמי' טבילה לטומאה לענין הלך אחר המעמיד ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה. ורבינו שמחה כתב דידות הכלים צריכין טבילה.
681
682תרכב. וששאלת על האשה ששמשה שלא בשעת וסתה במה תתכפר לפי שלמחרת שימושיה מצאה דם על הסדין לא ידענא מאי תיבעי לי' למר חדא [דאנוסה היא] ורחמנא [פטרה] כדמשמע פ' ידיעות הטומאה (שבועות י"ח ע"א) ועוד דבפ"ק דנדה (י"ב ע"א) אמרי' גבי בעלה לא החמירו עלי' לבדוק אלא בזמן דאיא טהרות דמגו [דבעיא] בדיקה לטהרות בעי' נמי בדיקה לבעלה אבל בזה"ז דליכא טהרות לא בעי' בדיקה וא"כ מאי כפרה שייך כאן מאיר ב"ר ברוך.
682
683דיני נדה ועניניה.
683
684תרכג. [הלכתא] אשה הרגילה לראות ביום קבוע כגון מחדש לחדש או זמן אחר אם רגילה לראות בתחלת הלילה או באמצעיתה או בסופה אסורה לשמש כל הלילה אולי תראה ומותרת לשמש כל היום שלפניה אפי' בסופו וכל יום שלאחריה אפי' בתחלתו וכן אם רגילה לראות ביום אפי' בתחלתו מותרת לשמש לילה שלפניה אפי' בסופה אע"פ שהיא [סמוכה] לוסת ממש שעה אחת או אם רגילה לראות בסוף היום מותרת לשמש אפי' בתחלת הלילה שלאחריה אבל כל היום אסורה לשמש מתחלתו ועד סופו. והא דאמר [פ'] הבא על יבמתו (ס"ב ע"ב) היוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו ואמר רבא לא נצרכה אלא סמוך לוסתה פר"ת לא להתיר [תשמיש] קאמר כדפי' רש"י מנוחתו כבוד דהא מה"ת אסור מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם אלא דברי ריצוי ופיוסים קאמר ולא חיישי' שמא יבא עליה
684
685וכתב בס' יראים.
685
686תרכד. וזה הדין באשה שוסתה לימים אבל באשה שוסתה לסימנים אחרים ולא לימים כדתנן פ' האשה (ס"ג ע"א) ואלו הן וסתות מפהקת מעטשת חוששת בפי כריסה בשיפולי מעיה כעי צמרמרות אוחזין אותה וכל כיו"ב. וכל שתקבענה שלשה פעמים ה"ז וסת הלכך מה שוסתה בסימני' שבגופה או לימים או באכלה שום וראתה אכלה פלפלי' וראתה מותרת עד שיגיעו אותן הסימנים. אר"י אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס (נדה י"ב ע"ב) ובתלמוד פריך ספ"ק דנדה (שם) [ובמאי] אי לטהרות האמר שמואל חדא זימנא ואי לבעלה הא אמר כל לבעלה לא בעי בדיקה דאמר רבה בר ירמי' אמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק ואוקימנא לטהרות מגו דבעי' בדיקה [לטהרות בעי'] נמי לבעלה ומשני מאן דמתני הא לא מתני הא ופירש"י דמתני הא דאמר שמואל הלכה כר' חנינא לא מתני הא דאמר שמואל דכי אינה עסוקה בטהרות לא בעי' בדיקה וכפר"ת ולפי דבריהם אשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לבעלה ונ"ל דדעת האלפס כן אבל ר"י פסק דאפי' שאין לה וסת לא בעי' בדיקה כדאמר רבה בר ירמי' אמר שמואל ואוקימנא לטהרות ותניא כותי' פ"ק דנדה ועוד ר"י גופי' אמר שמואל לא אמר אלא לטהרות אבל לבעלה לא בעי' בדיקה [וה"פ לעולם בעסוקה מאן דמתני הא כו' ולעולם] לא תיקשי [דאמר שמואל חדא זימנא דר"י א"ש דמתני הלכה כר"ח לא מתני דרבה בר ירמי' אמר שמואל ולא יודע לה וכ' בס' התרומה דאפי' לדברי ר"ת דמוקי האי פסקא דהלכה כר"ח בן אנטיגנוס אף לבעלה מ"מ הרי מתיר אידך ר"י א"ש ואמוראי אחריני טובא ובשל] סופרים הלך אחר המקיל ואפי' לדברי ר"ת מתיר. ואשה שיש לה וסת אין לה לבדוק כלל עד יום וסתה דגרסי' ספ"ק דנדה (י"ב ע"א) בעא מיני' ר' זירא מר' יהודה אשה מהו שתבדוק [עצמה לבעלה א"ל] לא תבדוק ותבדוק ומה בכך א"ל [א"כ] לבו נוקפו ופורש פי' אם היא תבדוק יפרוש בעלה ממנה כי יאמר לא בדקה בחנם ואפי' אם היא תאמר טהורה אני לא יאמין לה ויבטל מפריה ורביה והא מיירי לכל הפחות באשה שיש לה וסת לפרש"י ולר"ת כדפי' לעיל אבל לר"י אפי' באין לה וסת וכן פסק ר"ש [בפ"ק] דנדה וז"ל שמעי' הכא בין באשה שיש לה וסת ובין אשה שאין לה וסת בזה"ז דליכא טהרות לא בעי' בדיקה לא שחרית ולא ערבית ולא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש כדקאמר בסמוך. ואפי' אם רוצה להחמיר על עצמה ולבדוק לפני התשמיש ושלאחר התשמיש לא שבקינן לה דא"כ לבו נוקפו ופורש עכ"ל ואשה שיש לה וסת בהא כ"ע מודו שיש לה לבדוק בשעת וסתה.
686
687תרכה. מסקנא דמלתא אשה שיש לה וסת אין לה לבדוק אלא ביום וסתה בשעת וסתה ואז היא מחוייבת לבדוק ואם לא בדקה טמאה ואפי' אם אחר הוסת בדקה ומצאת טהורה ואשה שאין לה וסת לפירש"י ור"ת צריכה לבדוק [אבל רשב"ם ור"י פסקו דכל לבעלה לא בעי' בדיקה] וכ"פ בס' התרומה וס' המצות ובכל יום שהצריכוה רבותינו בדיקה כגון ביום וסתה או כשסופרת ז' ימים נקיים צריכה להכניס מוך באותו מקום בעומק ולהוציאו ולראות בו אם ניכר שום אדמומית וה"ה בגד פשתן לבן ישן שהוא רך ולא חדש שהוא קשה ואין הדם נדבק דאמר אביי (נדה י"ז ע"א) הני שחקי דכיתנא מעלי לבדיקה וצריכה שתכניס הבגד [שהיא] בודקת בו לחורין ולסדקין כדאמר פ"ק דנדה (ה' ע"א) אר"י אמר שמואל עד שלפני התשמיש אינה ממעט [כפקידה] מ"ט אמר רב קטינא מתוך שמהומה לביתה אינה מכניסה לחורי' ולסדקי' אלמא הכנסת חורי' וסדקי' הוי' בדיקה מעליא ובע"א לא.
687
688בריש פ' תינוקת (נדה ס"ו ע"א) ת"ר נישאת וראתה דם מחמת תשמיש וכו' מכאן ואילך לא תשמש דג' זימני הוי חזקה אלא תתגרש דדלמא מזלא דהאי גברא גרים [כיצד בודקת] מביאה שפופרת קנה חלול ובתוכה מכחול היינו קיסם ארוך ומוך מונח לו על ראשו של קיסם ותכניס באותו מקום והשפופרת מגינה שלא יגע המוך בצדדין ואם נמצא הדם על מוך בראשו בידוע שהוא מן המקור וטמאה ואם לא נמצא על המוך בידוע שדם שרואה מן הצדדי' הוא ולא מן המקור וטהורה היא. ואם יש לה וסת קבוע [שהיא] רואה נדה תולה בוסתה שיכולה לומר הדם שהיא רואה טהור הוא דעדיין לא הגיע וסתה [ותולה] במכתה שיכולה לומר מן מכתה הוא בא וטהורה ואם הי' מראה [דם] מכתה משונה מזה הדם שהיא רואה [אינה] תולה במכתה. [ותבדוק עצמה לאחר ביאה ג' של בעל ראשון ואמאי אמרי' תתגרש לאלתר בלא בדיקה] לפי שאין כל האצבעות שוות דחיישי' שמא אברו של זה משונה וגדול והוא גרם לה לפיכך תתגרש ותתנשא לאחר עד לבעל שלישי ואי תו חזיא הוחזקה להיות רואה בתשמיש ומש"ה צריכה בדיקה. ותבדוק לאחר ביאה ראשונה של בעל שלישי לאלתר לפי שאין הכחות של אדם שוות דאיכא למיחש שמא עכשיו הטיח בבכח יותר ושמא לביאה שנייה ישמש בנחת או לשלישית ולא תראה אבל אם ראתה בביאה שלישית צריכה שוב בדיקה ע"כ פרש"י ז"ל. והספר התרומה האריך. ואם יש רופה שסבור [לרפאותה] לעצור הדם מלבא ע"י תשמיש טוב הדבר לנסות הרפואה אחר פעם ראשונה ושנייה קודם שהוחזקה אבל לאחר פעם שלישית שכבר הוחזקה צ"ע אם יכולה היא לסמוך על הרפואה אפי' הוא רופא מומחה לשמש אחריה פעם רביעית.
688
689תרכו. נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצאת דם. משמע דוקא שיודעת שיוצא הדם מן המכה תולה בה אבל מספק אינה תולה. אבל בשעת וסתה אפי' יודעת בודאי שהדם יוצא מן המכה אינה ולזה בה דאל"כ אינה טמאה לעולם.
689
690תרכז. אמנם כתמים שתמצא בגדיה טהורים ותולה במכתה אפי' אינה יודעת שהמכה מוציאה דם [דבכתמים] הלכו החכמים להקל משום דכתמים דרבנן.
690
691תרכח. ואשה שמצאה כתם בחלוקה או בסדינה ארם יודעת שיש לה גרב או חבורה שאם היתה [מסירה] הגלד והקליפה היתה מוציאה דם טהורה ותולה כתם זה בה או אם בנה או בעלה שכבו עמה או אשה אחרת ויודעת שיש לה גרב שיכולי' להוציא דם ע"י קליפת הגלד טהורה ותולה בהן אע"פ שעתה אין מוציאין דם מ"מ שמא חככו וגרדו עצמן עד שיצא דם ולאו אדעתייהו או אם נתעסק' בצפור או ישבה בצד העסוקי' תולה בהן וטהורה אפי' אם הכתם גדול.
691
692תרכט. ואם אין כל הדרכים האלו בה ואין לה במה לתלות אז [אם] אין הכתם גדול [מכגריס] של פול ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר (נדה נ"ה ע"ב) תולה במאכולת אע"פ שלא הרגה מאכולת כינה תולה בה וטהורה שאין לך כל מטה ומטה שאין עליה כמה טיפי דמים וא"כ לא תמצא אשה שטהורה לבעלה לכן עד כגריס תולה במאכולת או פרעוש וטהורה. וכן שנינו פ' הרואה כתם (שם) וכן הלכה. ומה שאמרתי שהכתם [הנמצא] בחלוק או בסדין דעד כגריס תולה במאכולת היינו ל"ש אם הכתם עגול או משוך וכן פר"י. והא דא"ר אליעזר (נדה נ"ח ע"ב) משוך כל שהוא טמא דוקא בעד שבדקה בו כדתנן (שם) העד שהוא נתון תחת הכר פי' בדקה עצמה בבגד לבן ולא ראתה לאלתר מה היה עליו ונתנתו תחת הכר ולמחר נמצא עליו דם אם עגול טהור דיש לתלות במאכולת ואם משוך טמא כר"א ב"ר צדוק אבל בכתם דחלוק' או דסדין אפי' משוך טהור עד כגריס. ואם סופרת ז' נקיים [מסתברא] משלשה נקיים ואילך הכתמים טהורים אם יש לה לתלות במכה או בחבורה או בדם צפור ואינו סותרת אבל צריכה שתדע בודאי שפסק דם המקור לכך [צרך שיהי'] שלשה ימים [הראשונם] של [ספירה] נקיים לגמרי (קצרתי מלשון ספר התרומה).
692
693תרל. אשר שאלת על האשה בשעה שעושה צרכיה רואה דם על המים כמין קרטין כמין חול ואינם אדומי' אלא דיהה חזרנו על כל הצדדים ולא מצאנו לה היתר אם בכל פעם שעושה צרכיה בודקת עצמה בקינוח ורואה דם בעד דאע"ג דקיי"ל כרבי יוסי דאמר בין עומדת בין יושבת טהורה כדפסיק שמואל פ' האשה (נ"ט ע"ב) ה"מ כי נמצא דם בספל שאין דרך דם לבא עם מי רגלים אלא ודאי דם מכה הוא אבל אם בדקה אח"כ וראתה דם ההוא דם ודאי אינו אלא מן המקור כיון דלא אתא ממש עם מימי רגלים כדפרכי' ר"פ האשה (שם) גבי יושבת ומזנקת לר"מ אמרי טהורה דלמא בתר [דתמו] מיא אתא אלמא כל היכא דאיכא למתלי לחומרא תלי' ולא מטהרי' אלא היכא דודאי לא בא מן המקור אע"ג דאיכא למדחי ה"מ לר"מ דמחמיר אבל לר"י דמקיל לא מחמרי' בהא לומר דבתר [דתמ] מיא אתא. נראה דאפי' לר"י טמאה דע"כ לא פליג ר"י אלא בנמצא דם על המים בספל [דודאי לא] אתא דם מקור עם זינוק מי רגלים [אבל בתר דתמו מיא מודה דטמאה ואפי' היכא דאתא עם מי רגלים] ונמצא בספל זימנן דמטמא ר"י דביושבת ס"ל לגמרי כר"מ וליכא פלוגתייהו ביושבת וא"כ כי היכא דלר"מ לא מטהרי' ביושבת אלא במזנקת ה"נ לר' יוסי וכ"ש בתר דתמו מיא לגמרי ובדקה בעד ומצאה דם טמאה כ"ש שיש לאוסרה לפר"ח שפי' דאפי' בנמצא דם על המים [דקאמר] ר"י טהורה לאו טהורה לגמרי קאמר אלא טהורה משום נדה וטמאה משום כתם והשתא בהא סלקי' אם האשה הזאת רגילה להיות תדיר רואה דם אחר שעושה צרכי' אין לה היתר לבעלה אלא [א"כ] תעקר ממנו ג' פעמים שתבדוק [ג' פעמים] אחר שתעשה צרכיה [ואם בג' פעמים לא מצא תו לא חיישי' אפי' לבדוק עצמה אחר שתעשה צרכיה] דכל לבעלה לא בעי' בדיקה. ואם אינה רגילה לראות דם בכל פעם אלא לפרקים ואותם פרקדים שוי' בקביעות או בדילוג קבעה לה וסת. ע"כ מורינו האריך ואני קצרתי.
693
694תרלא. ת"ר אשה כי תהיה זבה כו' יכול אפי' זבה מ"מ תהא טמאה (ת"כ מצורע פ"ד) פי' כגון דם מכה או דם העלייה [כקרן] כרכום, כמראה כרכום שקורי' קרו"ג. האי קרן כמו כי קרן עור פניו, כמימי אדמה מפו' בתלמוד איז אדמה ומציף עליה מים [וכמזוג] שני חלקי מים ואחד יין אדום. [וכמימי] תלתן [לחלוח] שבתלתן. האי שחור אדום הי' מתחלתו אלא שלקה והשחיר והני תרי אחריני [כמימי] תלתן וכמימי בשר צלי מלקא לקו ומתחלתן אדומי' היו. דם ירוק דמטהרי' כקבנן דעקבי' בן מהללאל (נדה י"ט ע"א) בין מראה בלויא בין מראה געלב בין גרין כולן בכלל [ירוק הן] דכל ה' דמים המטמאי' באשה נוטי' לצד אדמומית כדמשמע פ' כל היד (שם) מנלן דדם אדום טמא שחור נמי אדום הוא אלא שלקה וכל ג' מראות הללו כולן בכלל ירוק הן. בלויא משיכיר בין תכלת [לכרתי (ברכות ט' ע"ב)] וכרתי נקרא ירוק בפ' לולב [הגזול ל"ד ע"ב] ירוק ככרי ותכלת דומה לים ולרקיע הוא בלויא וגעלב כשעוה [שהוא] ירוק [דאי'] בתוספתא דנגעים (פ"א) ירקרק ירוק שבירוקים כשעוה ואדרבה הוא ירוק שבכולן והוא געלב וירוקה כשרה מדרבי נתן (חולין מ"ז ע"ב) פרש"י כעשבים והוא גרין.
694
695תרלב. אמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות טפת דם כחרדל יושבות [עליו] ז' נקיים. (נדה ס"ו ע"א) הא דנקיט טפה כחרדל פשיטא שמטמאה בטפת משהו כמו בראי' גדולה דהא תנן בפ' יוצא דופן (נדה מ' ע"א) ומטמאי' בכל שהוא אלא חידוש הוא דסד"א כיון שלא ראתה רק טפה מסתמא לא ראתה גם מתמול גם משלשום וליכא לספוקי בזבה גדולה ודיה בששה והוא קמ"ל שתשב ז' נקיים. היכי דמי הלכה פסוקה כי הא דר"ז בנות ישראל כו' (ברכות ל"א ע"א) הלכך בזה"ז אפי' אינה רואה אלא טפת דם ולא יותר צריכה לספור ז' נקיים שכל הנשם הרואות יש להן לספק שמא ראתה כבר שני ימים מלבד זה ושמא היא עומדת בימי זיבה וביום שפוסקת מלראות בדוק עצמה לעב ותלבש חלוק לבן שאם תראה עוד שיהא ניכר בחלוק ובלילה תשים סדינים לבנים במטתה או נקיים רק מכתמי' ולמחרת הפסקתה תתחיל לספור הז' נקיים כי יום שפוסקת בו אינו מן המנין שהרי תנן (נדה ל"א ע"ב) הכותים מטמאי' משכב תחתון בעליון ומפרש טעמא דיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' וכל אותן ז' נקיים צריכה לבדוק עצמה בכל יום פעמים שחרית כשעומדת ממטתה וערבית כשהולכת לבית הכנסת קודם שיהא לילה ומנהג כשר הוא כשאשה מפסקת בטהרה לרחוץ וללבוש לבנים אמנם אם אינה רוחצת אלא פניה של מטה דיה בכך. רוקח. ואם מצאתה שום כתם באותו מטלית שבודקת עצמה או בחלוקה או בסדינה אפי' ביום השביעי סותרת כל מה שספרה וצריכה להתחיל ולספור מיום המחרת. ואם שכחה ולא בדקה עצמה כל הימים רק יום שפסקו בו לערב ולמחרת שהוא יום ראשון של ספירה בדקה עצמה שחרית וערבית [וביום שביעי בדקה ונמצאת טהורה] מותרת וטובלת בלילה וטהורה דתנן פ' בתרא (דנדה ס"ח ע"ב) הזב והזבה שבדקו [עצמם] יום ראשון ומצאו טהור וביום השביעי וצאו טהור ושאר הימים לא בדקו ר"א אומר הרי אלו בחזקת טהרה ר"ע אומר אין להם אלא יום שביעי בלבד ופ"ק דנדה (ז' ע"ב) פסק שמואל הלכה כר"א. ואם בדקה עצמה יום ראשון ולא יום שביעי אלא יום שמיני או אם בדקה ביום שביעי ולא ביום ראשון לספירה בהא פליגי פ' בתרא (ס"ט ע"א) רב שרי היכא דבדקה בתחלתה ולא בסופה או בסופה ולא בתחלתה ור' חנינא אסר ואר תחלתן וסופן בעי' והואיל ולא אפסיק הלכתא לא כמר ולא כמר עבדי' כר' חנינא לחומרא הלכך לעולם אפי' בדיעבד יצטרך שלא יהא יותר מה' ימים בין בדיקה לבדיקה מלבד יום שפסקה בו שבדקה לערב כדי להפריש בטהרה אבל אם בדקה לערב של יום שפוסקת בו כדי להפסיק בטהרה ולמחר שהוא יום ראשון לא בדקה וגם יום שביעי לא בדקה עד יום ח' בזה אפי' רב מודה דאינו מועיל כלום דהא הכא לא תחלתן ולא סופן איכא.
695
696מה שכתבנו דלמחרת יום הפסקתה תתחיל לספור ז' נקיים ה"מ כגון שכבר עברו ג' ימים שלא שמשה דהכי פר"י דז' נקיים מסתמא [נקיים אפי'] משכבת זרע קאמר ובר"פ יוצא דופן (נדה מ"א ע"ב) מסקי' דפולטות שכבת זרע רואה הוי וסתרה ואמר רבא התם משמשת אסורה לאכול בתרומה כל ג' ימים א"א שלא תפלוט והכי אמרי' בשבת פ' ר"ע (שבת פ"ו ע"ב) [אמר ר' חייא בר אבא] א"ר יוחנן זו דברי ר' ישמעאל [ור"ע] אבל חכמי' אומרי' שש עונות שלימות בעינן הלכך נראה לר"י דכל אשה ששמשה ואח"כ ראתה בין ראתה ג' ימים בין ראתה יום אחד או מצאה כתם צריכה להמתין ג' ימים שלמים ואח"כ תתחיל לספור דהיינו ביום החמישי לשימושה כגון אם שמשה במוצאי שבת וראתה בו ביום אינה מתחלת לספור עד יום חמישי בשבת ובערב רביעי בשבת תבדוק עצמה כדי להפסיק בטהרה ותלבש חלוק לבן או תכבס הכתם ותתחיל לספור מליל חמישי ואילך. ואמנם אם רוצה להתחיל ולספור ממחרת [הראי'] יכולה לספור בענין הזה שתכניס מוך או בגד רך באותו מקום ותקנח יפה יפה להסיר השכבת זרע ואם דואגת שלא תדע לקנח יפה תרחוץ בחמין וגם תקנח עצמה ולא חיישי' עוד שמא תפלוט אח"כ בלא הרגשה. וראי' [מפ"ח] דמס' מקואות (משנה ד') האשה [ששמשה] וירדה וטבלה ואח"כ כבדה הבית כאלו לא טבלה משמע דקודם טבילה יכולה לכבד הבית ולקנח עיין פ"ק דשבת (י"ג ע"ב) וה"נ עבדי' בימי טוהר דיולדת.
696
697(מספר התרומה ומספר המצות וספר יראים.)
697
698תרלג. וששאלת אשה שילדה בקושי ולא בשופי וראתה דם אם צריכה ז' נקיים או לא. דבר זה מחלוקת גאוני' הראשונים הוא מר בר רב יהודה גאון היה [אומר] שא"צ ז' נקיים בגמר' דבנות כותים ותלמידיו אמרו כמותו ומר בר רב צדק גאון וכל בני הישיבה נחלקו עליו ואמרו זה הדבר היה נהוג בדורות הראשונים שהיתה חכמה בבנות ישראל אבל השתא אין מבחינות בין שופי לקושי וספק כרת ועבדי' בכל ספק איסורא לחומרא חוץ מעירובין ואבל ועוד האמר ר"ז בנות ישראל החמירו וצריכות ז' נקיים ואנו וכל בני הישיבה כמר רב צדק גאון ס"ל ע"כ וכן קבל רבי' אבי"ה מרבותיו לחומרא [והן] דברי האלפס וכן מצא בתשו' רבי' שמשון בר' שלמה וכן פסק רבי' יעקב ב"ר יקר.
698
699סליקי עניני הלכות נדה. סליק.
699
700תרלד. וששאלת בנר חנוכה שלא הדליק בלילה. כך דעתי [נוטה] כיון שלא הדליק שוב אינו מדליק ודחוי הוא כדתני' (שבת כ"א ע"ב) מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק דאי לא אדליק מדליק דמשמע [דלא] עשה מצוה מן המובחר וביום אין פרסומה ניכר וכ"ש בשאר לילות דלא ידליק. (פרדס).
700
701תרלה. וששאלת ר"ח שחל להיות בשבת מהו להזכיר של שבת ביעלה ויבא מי הוי [כיום] שחייב בד' תפלות להזכירו בכל מקום שיזכיר ר"ח או לא נ"ל שאין מזכירי' שהרי אם אין ר"ח אין הזכרת שבת בברכת עבודה והוי הוא כמפטיר בנביא בשבת שחל בו ר"ח.
701
702תרלו. מעשה היה בימי ר"ת שהוליכו מת מחוץ לתחום ביו"ט ורכבו בני מלון להתעסק במת וכעס ר"ת עליהם אף על ההולכים ברגל בלא סוס ושלח להם בני בשכר אינו בני תורה בני מלון בני תורה בתמיה. הלכך היכא דמת בו ביום בין ביו"ט ראשון בין ביו"ט שני לא יתעסקו בו לא יהודי ולא ארמאי כדשלח להו לוי לבני בשכר (שבת קל"ט ע"א) לא יתעסקו בו לא יהודי' ולא ארמאי' בין ביו"ט ראשון בין ביו"ט שני. מיהו היכא דאשתהי שמת [בעי"ט] יקבר ביו"ט ראשון ע"י עממין או אם מת ביו"ט שני [יקבר] ע"י עממי' אבל ע"י ישראל כלל וכלל לא היכא דאיכא עממים וגם אסור לישראל לעשות לו ארון ותכריכין אלא יעשה הכל בעממין אבל אם ישראל ילבישהו ויוציאהו לבית הקברות אפי' ביו"ט ראשון מותר כך פי' רבי' אב"ן דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כיון דהוא צורך מצוה מדברי מהר"ם ז"ל וכן פסק רבינו שב"ט והשאלתות וכ"כ רמב"ם משם רבי' יוסף. אבל פלפלין ביו"ט נידוכין כדרכן [והכי] משמע בתוספתא (ביצה פ"א) הפלפלין כתבלין שב"ה מתירי' כדרכן אף במדוך של אבן. ספר מצות. עיין פ"ק דיו"ט (י"ד ע"א).
702
703תרלז. כלכל ודרדע מורי דודי הר' נתן. שאלת על המורה שהורה לגוי שילך חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת לקבורתו. דע ורי כי לא יפה הורה ואין זו הוראה אלא טעות [דהא] דתנן פ' שואל (שבת קנ"א ע"א) מחשיכי' על התחום לפקח על עסקי המת ועל עסקי כלה ה"פ שמותר [לישראל לילך] בשבת עד סו התחום כדי שיהא מזומן למו"ש וקרוב להביא צרכי מת וכלה ודוקא משום מצוה התירו אבל אי לאו משום מצוה לא כדתני' (עירובין ל"ט ע"א) לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי לכנוס למרחץ מיד. והא דקאמר אבא שאול (שבת ק"ן ע"א) ויהיב כללא במלתא דת"ק כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו פירש"י כל שאני זכאי ורשאי לומר לחבירו ישראל [או] לגוי [בשבת] לעשותן [למוצאי] שבת וכו' אבל בשבת אסור לומר לו לעשות בשבת דאמירה לגוי שבות אפי' באיסורא דרבנן וגדולה מזו [תנן] התם [שבת קנ"א ע"א) גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב אלמא אפי' ממילא דגוי אין זה כבוד המת להספד בו ופרש"י דקנס הוא שלא להספד בהן עולמית משום דמוכחא מלתא דאין דרך להביא חילי' אלא בשביל מת וא"כ כ"ש וכ"ש שאסור לומר לגוי לילך אחר קרובי המת להספידו. אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו אחר קרוביו הא ודאי שרי וזה התיר רבינו שמריה זצ"ל אפי' שבת שמא תטרוף דעתו. וחיים ושלום וברכה תהיה לכל ישראל. מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
703
704תרלח. וששאלת מהו לחלוב בהמה בשבת מסיק דאסור משום דהחולב בשבת חייב משום מפרק אבל משום סכנת הבהמה מור לומר לגוי חלוב וטול החלב לעצמך ומותר לו בכך. מאיר ב"ר ברוך שי'.
704
705תרלט. ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחלה (שבת קמ"ו ע"א) ונ"ל דבמקום הישן [שרי] לכתחלה אפי' במקדח כגון שנשברה הברזא ול"ש נקב קטן ול"ש נקב גדול וכן להוציאו ע"י דורה שלק (דורך שלאג) בל"א ושרי להוציאו ומכניס בה ברזא שנתקנה מע"ש ואין להחמיר כולי האי דאמר רבא (שבת קמ"ו) כל פתח שאינו לכניס ולהוציא אינו פתח ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולי' וכו' הלכך הישן שרי. וישן דקאמר דשרי ה"מ במקום העשוי וכו' כדמפורש באלפס, אבי"ה וכן פסק בהרוקח.
705
706מיימוני הלכות שכנים ובעל מצר פרק י"ב.
706
707תרמ. האחי' או השותפי' שבאו לחלוק את השדה ולטול כל א' חלקו אם [היתה] כולה [שוה] ואין שם מקום טוב ומקום רע חלקים המדה בלבד. ואם אמר א' מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיה סמוך לשדה אחר שלי ויהיה הכל שדה אחת שומעין לו וכופה אותו ע"ז שעכובו בדבר זה מדת סדום היא. אבל אם הי' חלק א' טוב או קרוב לנהר יותר או קרוב לדרך ושמו אותו היפה כנגד הרעה ואמר תנו לי בשומא שלי מצד זה אין שומעין לו אלא חולקי' בגורל. אמר תנו לי חצי מדתה מן הצד הרע וטלו אתם החצי הטוב כדי שיהא חלקי סמוםך לשדה שלי הורו מקצת הגאוני' ששומעין לו ולה דעתי נוטה וכן ראוי לדון. הבכור שחלק נוטל שני חלקים פי שנים כאחד אבל יבם שחלק בנכסי האב נוטל חלקו וחלק אחיו בגורל אם עלו [במקום] א' עלו ואם עלו לו בשני מקומות עלו. ארץ מרובעת שהיה הנהר מקיף לה מזרח וצפון [והדרך] דרום ומערב חולקי' אותה באלכסון כדי שיהא לזה הנהר ודרך ולזה הנהר [ודרך]. ואם אמר תנו לי החצי של מצר זו בצד שדי שומעין לו כללו של דבר כל דבר שהוא טוב לזה ואין לחבירו בו הפסד כלל כופין את חבירו לעשותו. אחד מן האחים או מן השותפי' שמכר חלקו לאחר מסלקי' [את] הלוקח ונותני' לו שאר האחי' או השותפי' דמים שנתן והולך כדי שלא יכנס ביניהם [זר] ולא עוד אלא כל המוכר קרקע שלו לאחר יש לחבירו שבצד המצר שלו לתן הדמים ללוקח ולסלקו וזה הלוקח הרחוק כאלו הוא שליח של בן המצר בין שמכר הוא בין שמכר שלוחו בין שמכרו ב"ד יש לו דין המצר. [הנותן מתנה אין בה דין בן המצר היה כתוב בשטר מתנה שאחריות מתנה על הנותן יש בה דין בן המצר] הואיל ויש בה אחריות מכירה היא ולא כתב מתנה אלא לבטל זכותו של בן המצר וכמה נותן לו מה שהיא שוה. אמר הלוקח כן הוא והערמה עשה ומכירה היא בכך וכך קניתי נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כל התשלומין ויראה לי [שצריך] לטעון דמים שהם ראוים או יותר מעט אבל אם אמר על שוה מאה [במאתים] קניתי אינו נאמן. היה כתוב בשטר מתנה וקבלתי עלי [אחריות מתנה] זו שאם תצא מידו אתן לו מאתים נותן לו בן המצר מאתים ואח"כ מסלקו ואע"פ שאינו שוה אלא מנה. החליף חצר [בחצר] אין בו דין בעל המצר. [החליף חצר] בבהמה או מטלטלי' רואי' דמי אותה הבהמה או דמי המטלטלי' ונותן לו בן המצר ומסלקו ואינו יכול לומר תן לי במין שלקחתי בו [שזה] הערמה היא ואינה מועלת כלום. מכר לו קרקע [מעט] באמצע שדהו ואח"כ מכר לו קרקע בצד אותו שבאמצע רואי' אם אותו המעט שמכר לו תחלה היא עידית או זיבורית לגבי אותו הקרקע שמכר לו באחרונה זה הלוקח ואין בן המצר יכול לסלקו שהרי הוא עצמו בן מצר הוא מפני אותו המעט שקנה באמצע ואם אותו המעט כמו זאת שמכר לו בסוף צדו ה"ז מערים ובן המצר מסלקו מן השדה שקנה בסוף. המוכר על תנאי [בין שהתנה מוכר] בין שהתנה לוקח אין בעל המצר יכול לסלקו עד שיתקיימו התנאים ויזכה הלוקח הקרקע ולא תשאר בה [עליה עמו] כלל ואח"כ מסלקו. הלוקח שבנה והשביח או סתר והפסיד בן המצר מסלקו ונותן לו דמים הראוי' לה והרי הוא בבל ענין [מעשיו] כמו השליח. וכן אם לוה הלוקח קודם שיסלקו בן המצר וסלקו בן המצר אין בע"ח שלו טורף מיד בן המצרף. זהו העיקר בכל אלו הדינים שכל הלוקח בצד מצר חבירו הרי הוא כמו שליח לחבירו ולתקן שלוחו ולא לעוות לפיכך אם השביח נוטל היציאה ואם הפסיד וחפר [והרס] או אכל פירות מנכין לו מן הדמים. בד"א שמחשבי' לו את הפירות כשאכלן אחר שבא בן המצר והביא מעות לסלקו אבל כל הפירות שאכל מקודם שלו הוא אכל ואין מחשבין אותו. אחד שלקח [משנים] שדה אחת ובא בעל המצר וסלקו מחציה שלקח מן האחד אינו יכול אלא או מסלקו בכולה או מניחו בכולה. אבל המוכר קרקע לשנים יש לבעל המצר לסלק שנים או לסלק אחד ומניח אחד. בן המצר שבא לסלק הלוקח וקודם שיסלקו מכר את שדה שיש לו על המצר אבד זכותו. שליח שמכר והרי הוא בעל המצר אינו מסלק את הלוקח שהרי הוא מכר לו ואין לך מחילה גדולה מזו. בע"ח של מוכר שטרף את שדה מיד בעל המצר הרי בעל המצר חוזר ונוטל מיד הלוקח שסלקו והלוקח חוזר ונוטל מן המוכר. בע"ח שטרף בחובו יש לבעל המצר לסלקו ולא יהי' כח הטורף גדול מכח הלוקח ואם ירצה [הנטרף] לתן הדמי' שהיו עליו חוב תחזור לו שדהו לעולם כמו שיתבאר במקומו. קטן שהיה בן המצר וראו ב"ד שזכות הוא לו מסלקי' את הלוקח או יטול לו חלק עם [שאר] בעלי המצר כמו שיראו. בעל שהיתה אשתו בת המצר ה"ז מסלק את הלוקח שכל נכסי אשתו הן ברשותו וכל זכות שתבא זכות הוא לו אפי' קנו מיד אשתו שמחלה בזכות זה ללוקח אינו מועיל ומסלקו עמדה האשה מדעתה וסלקה את הלוקח וכן העבד שהי' נושא ונותן בנכסי אדוניו שסלק את הלוקח אם רצה הבעל או האדון מקיים על ידיהן ואם לא רצה לא יקיים ותחזור ללוקח ויחזיר הדמים.
707
708פרק [י"ד] הרוצה למכור שדהו והביר בן המצר שלו וזה [שרוצה] לקח ממנו בא לב"ד ואמר לבן המצר אם תרצה לקנות בכך וכך קנה ואם לאו סלק עצמך וה"ז לוקח ה"ז לא נשארה לו טענה אלא או לוקח ומביא לו מעות יד או בטלה זכותו. אמר אטרח ואביא אין שומעין לו אלך ואביא אם הוא אמוד שיש לו ממתיני' לו עד שילך ויביא ואם אינו אמוד אין שומעין לו שאינו רוצה אלא להשמט לפיכך [אומרי'] לו [או] תוציא עתה [זוזים ויפה] כחך או בטלת זכותך שאין קובעי' זמן לבן המצר הוציא בן המצר מעות והוציא הלוקח מעות אם היו של לוקח טובים מזוזיו או ממהרים לצאת יותר מזוזיו בטלה [זכותו ואין לו דין בן המצר. היה רוצה הלוקח לקנותה לבנות בה בתים ובן המצר רוצה [לזרעה] הלוקח זוכה משום ישוב הארץ ואין בה דין בן המצר. בא לוקח ונמלך בבן המצר וא"ל הרי פלוני בן המצר שלך רוצה למכור לי שדה זו אלך ואקח ממנו וא"ל לך וקח לא בטלה זכותו ויש לו לסלק אותו אחר שקנה אא"כ קנה מידו. בד"א שצרך קנין כשמחל לו קודם שיקנה אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח כגון שבא בן המצר וסייע אותו או שכר ממנו או שראהו בונה וסותר כל שהוא ומשמש ולא מיחה בו ולא ערער ה"ז מחל ושוב אינו יכול לסלקו שאם [אי] אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקעו שהרי הלוקח [אומר לאחר] כמה שנים תצא מידו [וכזה] הורו הגאונים. המוכר שוה מאתים במאה אם לכל העם מוזיל ומוכר [נותן] לו בן המצר מאה ומסלקו ואם אינו מוזיל לכל העם נותן לו מאתים שהוא שוה שהמוכר נתן לה במתנה. לקח שדה [שוה] מאה במאתים אינו יכול לסלקו עד שיתן מאתים. טען בן המצר שהיתה קנוניא ביניהם נשבע לקוח בנקיטת חפץ ונוטל מאתים. ואם היו שם עדי' שנתן מאתים ובן המצר טען שאמנה היתה בינו ובין המוכר [ואני] יודע בודאי שלא לקח ממנו אלא מאה ה"ז נותן דמים כמו שהעידו העדי' ואח"כ מסלקו ומשביעו היסת שלקח במאתים ונפטר. וכל הרוצה למכור קרקע ובאו שנים כל אחד מהם אומר אני אקח בדמים אלו ואין אחד מהם בן המצר אם היה האחד מיושבי העיר והאחד משכני השדה שכן העיר קודם שכן ות"ח ת"ח קודם [קרוב ות"ח ת"ח קודם] שכן וקרוב שכן קודם שגם זה בכלל הישר והטוב הוא. קדם אחד וקנה זכה ואין חבירו שראוי לקדם לו יכול לסלקו הואיל ואין אחד מהם בעל המצר שלא צוו חכמים בדבר זה דרך דין אלא דרך חסידות [ונפש] טובה היא שעושה כך.
708
709מיימוני פ"ג.
709
710הלכות שלוחים ודיני מורשה.
710
711תרמא. מי שהרשה ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר ה"ז מבטל ואין למורשה לכתוב הרשאה לאחר שזה אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. לפיכך אם הרשה והתנה עליו שירשה לאחר ואחר לאחר הרי השליח כותב הרשאה לשני והשני לשלישי הכל לפי תנאו. הבא בהרשאה שמחל לזה הנתבע או שמכר לו או שמחל לו על השבועה או שעשה עמו פשרה לא עשה ולא כלום שהרי אמר לתקן שלחציך ולא לעוותי לפיכך אם התנה עמו בין לעוות בין לתקן אפי' מחל על הכל ה"ז מחל. ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע לוי ואמר להד"ם אבל ישבע שמעון ויטול מוציאי' הממון מיד לוי ויהא מונח בב"ד עד שיבא שמעון וישבע ויטול וכן כל הדברי' שתולה לוי בשמעון [ידון] עם ראובן ויהיה הממון מונח בב"ד עד שיבא שמעון וישאול. ויש לראובן [להחרים] על מי שטוען טענת שקר כדי לעכב הממון [ולאחריו]. נתחייב לוי שבועה אינו יכול לעכב ולומר איני נשבע עד שאחרים בפני שמעון על הטוען עלי שקר שאין זה החרם אלא תקנה קלה שתקנו הגאונים האחרונים כדי [שיכונו] בעל הדינין טענותיהם ואין מעכבין שבועתו של זה מפני תקנה זו הקלה.
711
712סליק עניני ליקוטי מיימוני.
712
713תרמב. כבר נשאל לת"ת אם נשים חייבות בג' סעודות בשבת והשיב דודאי חייבות שאף הן היו בירידת המן וע"י כך נתקנו שלש סעודות. עיין בסי' תע"ג.
713
714תרמג. אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים בלבד הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין (מגילה ו' ע"ב) אמר מהר"ם היינו דוקא קודם שבטלה מגילת תענית אבל בזה"ז כיון שבטלה מגילת תענית והותרו כל הימים [אין אסורי' בהספד ותענית אלא בחנוכה ופורים דמתפרסמא מלתא דניסא כדמפרש פ"ק דר"ה י"ח ע"ב לבד מפורים דאית ביה מקרא מגילה אבל י"ד דאדר הראשון כיון דלית ביה פירסום ניסא] ולא מקרא מגילה לא עדיף משאר מגילת תענית ועוד קבל הא דאמר אסור בהספד ובתענית דוקא בקרא את המגילה ונתעברה השנה.
714
715תרמד. אין קורין את המגילה וכו' עד הנץ החמה וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה (מגילה כ' ע"א) ואמרי' בגמר' סד"א תהוי כראי' ראשונה של כו' קמ"ל כיון דבעי ספורין ספירה ביממא הויא אלמא כל דבר דלא סליק ביומי' דבעי' ספירה לא אמרי' מקצת הלילה ככל היום עד למחר בהנץ החמה. ומכאן פסק מהר"ם ז"ל דאבל לא אמרי' ביה מקצת היום ככולי לא ביום ז' ולא ביום ל' עד הנץ החמה מיהו לענין שמועה רחוקה דלא בעי' ספורין אלא שעה אחת סלקא אפי' בלילה.
715
716תרמה. כל הלילה כשר לספירת העומר ולקצירת העומר ולהקטר חלבים (מגילה כ' ע"ב) והלכתא כי הך סתמא דבלילה איתא ולא ביום וכ"פ בה"ג שאם שכח ולא בירך בלילה לא יברך ביום מהא סתמא דמגילה דדייקי' פרק [העומר] (מנחות ע"ב ע"א) דלילה דומי' דיום מה דיום בלילה לא אף [דלילה בים] דבתרי' פסול וכן פי' ר"ת ורבי' אבי"ה כתב דימנה בלא ברכה.
716
717תרמו. כהן אחר כהן לא יקרא מפני פגמו של ראשון (גיטין נ"ט ע"ב) שאל רבינו יואל הלוי את רבי' אפרים ב"ר יצחק שמעתי עליך שאתה אוסר לחזן שהוא כהן לקרא כהן אחר [ואף] אם הוא לוי לא לוי אחר משום פגם ותמהתי הלא מפני היוצאי' גזרו שלא יראו כהן שקרא אחר ראשון ויאמרו ראשון לא עלה למנין ז' והכא אפי' היוצאים [רואים] שהכהן עומד ומחזן והוא מקרא את הקוראי' כדתנן גבי בכורים (בכורים פ"ג מ"ז) התקינו שיהא מקריא את היודע שלא לבייש את שאינו יודע והחזן אינו מברך ברכת התורה אלא רק צריך לעמוד שם כדאי' בירושלמי (פ' הקורא עומד ה"א) והשיב רבי' אפרים כדבריו רק כתב אשר הבאת ראי' מן הירושלמי שאין לקרא בלא חזן זה אינו מכמה טעמים.
717
718תרמז. ומהר"ם כתב וז"ל דברכת אבלים שבברכת המזון אינו אלא בעשרה כיון דבפ"ק דכתובות (ח' ע"ב) מעיקרא ס"ד דמקשה [דמיירי] בברכת אבלים שבברכת המזון וקאמר בעשרה אי לאו משום דאמרי' [ואבלים מן המנין]. קטן אינו עובר לפני התיבה. עיין ספ"ק דשחיטות חולין (כ"ד ע"ב).
718
719תרמח. כתב מו' רבינו מאיר ז"ל וז"ל בין למנהג שלנו שהש"ץ קורא כהנים ובין לפר"ת ק"ל הרבה למה אנו מדלגי' מקצת הברכה של ברכת כהנים [שאין אנו] אומרי' ברכנו בברכה וכו' עד יברכך למנהגינו ולפר"ת עד שים שלום ושמא י"ל כיון דכהנים כי עקרי [כרעיהו] להדי צבורא לברך יהי רצון לפניך ד' או"א אבותינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל לא יהא בה מכשול ועון מעתה ועד עולם ה"ז במקום שש"ץ אמר ברכינו בברכה וכו'. וכי ליכא נשיאת כפים אמר [לה] ש"ץ וכמדומה אני שמתחלה לא נתקן אלא [היכא] דליכא נשיאת כפים. ומיהו לא משמע לשנא כי אמר עקר כרעי להדי צבורא לברך ברכת כהנים אלא משמע כי עקר לילך ממקומו בעבודה וכן נ"ל לפרש כפשוטו. ואעפ"כ נוכל ליישב המנהג וחזרני בי לומר כי אלקינו אינו כלל מטופסי הברכות שתקנו ק"כ זקנים ומהם [כמה] נביאים שתקנו י"ח על הסדר ותוספת היא שהוסיפו בדורות האחרונים ולא ידעתי מתי הוסיפוה וכן מצאתי בסדר רב עמרם.
719
720תרמט. קרקפתא דלא מנח תפלין (ר"ה י"ז ע"א) פי' ריב"ן דאמר במכילתי' כל העוסק בתורה פטור מן התפלין וק"ש כעוסק בתורה וזאת היא נחמתי מפושעי ישראל בגופן ור"ת פי' קרקפתא דלא מנח תפלי' בשביל בזיון דאמר מה מועילות רצועות אלו אבל אם אין מניחין אותו לפי שהוא צריך להיות נקי לית לן בה.
720
721תרנ. מעשה אירע במעגנ"ץ שנת תתק"ה שתקע התוקע ב' קשר"ק ובשלישית תקע תקיעה וב' שברים והתחיל להתריע והחזירוהו מקצת הקהל לראש לתקוע ג' קשר"ק ורבינו אליקים נחלק עליהם וחתנו רבינו אב"ן החזיק דברי חמיו וכתב כיון דתרועה ושברים שניהם משום תרועה משום ספיקא דגנוחי וילולי א"כ כל זמן שלא נגמרה התרועה לא חשיב הפסק והוי כאלו התחיל בשברים ונתקל בו שחוזר עליו ולא היה צריך אלא לגמור שבר אחד ולהתריע אבל ודאי אם נגמרה התרועה הוי הפסק דכיון דג' שברים אחד הן והופסקו בתרועה הוי הפסק והוי כתרועה שנחלקה לשנים ואינה כלום וצריך לחזור ולתקוע קשר"ק אבל שני קשר"קי הראשונים לא הפסיד שהרי לא [שהה] בין הראשונים לזה אחרון [כדישיעור] שהיה דהיינו כדי לתקוע קשר"ק אחר דאפי' לר' אבוה (ר"ה ל"ד ע"ב) דאית ליה שהיות מפסיקות ה"מ אם שהה כדי לגמור את כולה כדמוכח' הסוגי' ורבינו יואל חתן רבינו אב"ן כתב איני יכול לעמוד על דברי חמי [דנתן] חילוק בין היכא דגמר התרועה בין היכא דלא גמר כי כל אדם המתחיל בתרועה במהרה יכול לעשות ג' יבבות וזהו שיעור תרועה. ועוד האריך. עוד כתב רבי' אב"ן על התוקע שתקע סדר קש"ק פעם אחת ד' שברים ומחמת זה החזירוהו במגנ"ץ והזקיקו לתקוע ג' קש"ק נ"ל דבשביל שהוסיף שבר אחד אין בכך כלום כדאמרי' (מנחות מ' ע"ב) גבי ציצית הטיל [למוטלת] כשירה כלומר טלית שיש לו ד' ציציות והטיל לה חמישית כגון טלית בת ה' כנפים כשרה לכשיסירנה ולא אמרי' תעשה ולא מן העשוי ומסיק רבא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי כלומר כיון דעובר בהאי חמישי אינו מעשה לפסול. ועוד דשבר רביעי מינא דשברים היא והוי דומי' דאמר פ' לולב [הגזול ל"ז ע"ב] מין במינו [אינו] חוצץ.
721
722תרנא. כל תענית שלא שקעה וקבל עליו מבע"י לא שמי' תענית ודמי למפוחא מלי זיקא (תענית י"ב ע"א) משמע דלא חשיב תענית לגמרי ומותר לאכול אע"פ שקבל לאחר חשיכה להתענות כיון שלא קבלה מבע"י כאלו לא קבל. ומיהו נראה לר' דאם התענה מתפלל ענינו דלא גרע מתענית חלום דמתפלל ענינו ומפי מו רבינו מאיר ז"ל שמעתי דאם לא קבל מבע"י דאין מתפלל ענינו למחר ומה"ר פרץ כתב דסגי במחשבה ולא בעי' הוצאה בפה כי אם גבי שבועה דכתיב לבטא בשפתים.
722
723תרנב. סוכה ישנה ב"ש פוסלין (סוכה ט' ע"א) ואם עשאה לשם חג אפי' מתחלת השנה כשרה אבל ב"ה [מכשירי'] אפי' מתחלת השנה אע"פ שלא עשאה לשם חג וגרסי' בירושלמי צריך לחדש בה דבר הבריא אמרו טפח ר' יוסי אמר כל שהו ואדב"ה קאי.
723
724תרנג. אבל תבלין לא בעי הצלאה (ביצה י"ד ע"א) והכי אפסקא הלכתא וכו' ופסק בס' המצות דפלפלין [כתבלין] וראי' מתוספתא (פ"ק דביצה) דתני' הפלפלין [נדוכין כתבלין] שב"ה מתירי' כדרכן אף במדוך של אבן. והא דאמ' פרק תוין (קמ"א ע"א) הני פלפלי מידק חדא חדא [בקתא דסכינא] שרי בשבת מיירי וכן פסק שם האלפסי אבל רבינו אבי"ה פסק כדברי רש"י ור"ח ושאלתות דביו"ט מיירי ופלפלי בעי שינוי וברחים שלהן לא מפני שהוא [כמכבר דתנן ביצה כ"ג ע"ב] הרחים של פלפלי' יש בו משום ג' כים האמצעי משום כלי כברה וכו' וליתנהו בכלל שאר תבלין הנדוכי' כדרכן ופלפלי' ומוריקא לא מפיגי' טעמן וכהאי לישנא (ביצה י"ד ע"א) קיי"ל דתלי' טעמא בהפגת טעם ושומין נמי מפיגי' טעמן ושרי לדוכם כדרכן וכן מצא רבינו אבי"ה בתשו' ובתוס' דמכילת'. עיין פרק תולין. (שבת קמ"א ע"א ובתוס' שם ד"ה הני).
724
725תרנד. פעם אחת שכח רבינו שמואל מבבוע"נבערק זצ"ל שלא עירב מעי"ט ולא [נזכר] אלא ביו"ט שני דבו אין מועיל תנאי כ"א ביו"ט ראשון והורה שיבשלו בהשכמה ליו"ט הרבה ויותירו לשבת ועוד הורח לעשות עירוב תבשילין השתא ביו"ט ופוסק הלכה [בדברי] סופרי' הלך אחר המיקל והלכה כרבא דאמר (ביצה ט"ו ע"ב) כדי שיברור מנה יפה לשבת וכו' ופריך תלמודא אפי' ביו"ט נמי ומשני שמא יפשע ומשמע הא לא"ה יכול להניח עירובי תבשילי' אפי' ביו"ט וכיון ששכח אין כאן פשיעה יניח ביו"ט.
725
726תרנה. לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא (ביצה ט"ז ע"א) פסק בה"ג דבעי' פת ותבשיל דאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלי' אלא על המבושל וכ"פ ר"ח ורבינו יעקב ב"ר שמשון מפריש וריב"א ור"י ב"ר יהודא ופירשו מהא דאמר אביי ל"ש וכו'.
726
727תרנו. זה הכלל כל [שניאותן] כו' (ביצה י"ד ע"ב) בתשו' רב צמח ב"ר שלמה ריש מתיבתא חלוק שתפרו או בגד שצבעו אסור לטול מן הגוי ביו"ט דהכי פסקי' פ' מקום שנהגו (פסחים נ"ה ע"ב) דאפי' בחולו של מועד אין מביאין כלים מבית האומן אבל [ודאי אם] שיגר לו גוי כלים שנגמרה מלאכתן מערב יו"ט מקבל הימנו שאין זה חמור יותר מדגים ופירות דבני יומן פי' דאדימו כבני יומן אבל מעי"ט נצודו או הפירות נתלשו מעי"ט שמותר לקבל הימנו וכ"ש בגדים תפורים.
727
728תרנז. ומתשובה זו למדנו נמי שאם הביא גוי מחוץ לתחום בשבת או ביו"ט כתב לישראל שמותר לקבלו ואינו מוקצה לא מבעי' ישראל אחר אלא אפי' אותו שנשתלח לו הכתב מותר דליכא למיחוש [שמא ירבה] בשבילו כדחזי' גבי ההוא גוי שהביא דורון וכו' (ביצה כ"ד ע"ב) ומשום מוקצה ליכא דהא דורן הבא מחוץ לתחום מותר לישראל אחר ואלו היה מוקצה היה אסור לישראל אחר נמי ואין לאסור לקרות בו משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות כדאמרי' פ' שואל בשבת (קמ"ט ע"א) דה"מ חוב ומונה אדם את אורחיו נמי [מפיו אבל לא] בשטר שבדעתו לכתוב ולמנותם הלכך גזרו אבל שאר כתבי' לא.
728
729תרנח. אשה הקנו לו מן השמים שהרי יכול ליבמה בע"כ (יבמות ל"ט ע"א וכתו' פ"ב ע"ב) אבל היא אינה יכולה לומר איש הקנו לי מן השמים ולא יהא לו בנכסי מלוג דהא לא הקנו לה שאם ירצה הוא לא תתייבם. ואע"ג [דכי ל"ל] מראשון תקינו לה משני זוכה מיהו שיכו למכור שאר נכסיו בלא רשותה ועוד זוכה אם זיבורית דראשון גרע מזיבורית דשני שלא יתן לה אלא מזיבורית ראשון. ור"ת פי' זוכה שא"צ לשכור סופר לכתוב ספר.
729
730ליקוטי מיימוני מהלכות אישות.
730
731תרנט. (פ' י"א) הורו כל הגאונים שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן להפסידה כתובתה בטענת פתח פתוח משום חזקה אין אדם טורח בסעורה ומפסידה זהו עיקר הכתו' אבל תוספת יש לה אא"כ נודע בודאי בראי' ברורה שהיתה בעולה או שהודת שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו לפיכך יש לה להשביעה מנקיטת חפץ כדין כל הנשבעי' ונוטלי' ואח"כ גבה התוס' ואין לה להשביעו שלא מצאה בתולה ואח"כ תפסיד עיקר הכתו' שחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ויש להחרים סתם על מי שטוען שקר עליה. הרי שרצה לקיימה אחרי שהפסידה עיקר כתו' חוזר וכותב לה מאחר שאסור לו לשהות עמה בלא כתובה. (פי"ד) [המורד] על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס [אותה] אבל איני בא עליה מפני שאני שנאתיה מוסיפי' לה על כתו' משקל ל"ו שעורים של כסף בכל שבת ושבת וישב [ולא תשמש] כל זמן [שתרצה היא לישב] ואע"פ שכתובתה הולכת ונוספת הרי עובר בלא תעשה שנאמר ועונתה לא יגרע [שאם] שונאה ישלח. (פכ"ב) הורו הגאוני' האשה שחלתה ובקשה מבעלה [שיגרשנה] ותצא בלא כתו' כדי שלא ירשנה בעלה אפי' אם אמרה אני שונאו אין שומעין לה ואין דנין לה דין מורדת ודין יפה הוא [זה]. (פ' ט"ז) מתה האלמנה קודם שתשבע אין יורשיה יורשין [מכתובתה] כלום שאין לה כתו' עד שתשע. (פי"ח) אלמנה שאין שטר כתו' עמה אין לה מזונות שמא מחלה כתו' או מכרה או משכנה אע"פ שלא טען יורש אנו טועני' לו ואמרי' [לה] הביאי כתובתך [והשבעי] וטול מזונות אא"כ אין דרכן לכתוב כתו' וגם בפי"ט כתב דאין הבנים יורשי' כתובת בנין דכרין ולא הבנות ניזונות אא"כ יש בידם כתובת אמם.
731
732הג"ה. ורבותינו שבצרפת חלוקי' משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר ולא כלום.
732
733(פכ"ב) הרי שנמצאו מעות או מטלטלי' בחזקת הבעל הן היא אומרת במתנה ניתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך הם שהם שלי ה"ז נאמנת ויש לו להחרים על מי שטוענת דבר שאין בו ויקלח בהם קרקע והוא אוכל פירות ואם אמרה ע"מ כן נתנו לי ע"מ שלא יהא לבעלי רשות בהן אלא אעשה בהן מה שארצה עליה להביא ראי' שכל ממון הנמצא בידה בחזקת בעלה הוא שיאכל פירותיהן עד שתביא ראי'. אמרה לו אתה נתנתו לי במתנה נשבעת שבועת היסת שנתן לה הבעל ואינו אוכל פירותיהן. (פרק כ"ג) התנה עמה שלא ירשנה ה"ז לא ירשנה אבל אוכל פירות בחייה וכן אם התנה עמה שירש מקצת נכסי' וכן אם התנה [עמה שאם מתה בלא בנים יחזרו נכסי' לבית אביה] הכל קיים. בד"א שהתנה עמה קודם שתנשא שנחלה [הבאה] לאדם שלא ממשפחתו מתנה עליה שלא ירשנה קודם שתהיה ראוי לו אבל התנה עמה אחר שניסת תנאו בטל וירשנה. התנה עמה אחר נישואין שלא יהי' לו דין ודברים בנכסיה ולא בפירות פירותיהן עד עולם בחייה ובמותר ה"ז אינו אוכל פירות כלל אבל אם מתה ירשנה. (פכ"ה) כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים [תצא בלא כתו' לא עיקר לא תוס' וכן הכונס אשה סתם ונמצא בה מם ממומי הנשים ולא ידע הבעל במום זה ולא שמע בו ורצה ה"ז תצא בלא כתו' לא עיקר ולא תוספת אכל] במומין שבגלוי [אינו יכול לטעון שהרי הכל רואי' אותן ואומרי' לו] ראה ונפייס הוא. דבר ידוע שאין דין זה אלא במקומות שמנהג הנשים לילך שם בשוק ופניהם גלויות אבל מקומות שאין דרך הבנות לצאת לשוק ואם תצא הבת מן המרחץ בנשף מתנכרה ולא יראה אותם אדם חוץ מקרובותיה ה"ז טוען אף [במומין] שבגלוי והוא שלא היה שם מרחץ ולא היתה קרובה לבדוק. ואם דרך להתנכר ולהחבר אף במרחץ ושתהיה הבת רוחצת בלילה או בבית קטן במרחץ לבדה ה"ז טוען אף [במומי'] שבגלוי. הורו מקצת הגאוני' שזה שאמרו חכמי' מפני שהוא בודק בקרובותיו אין קרובותיו בלבד אלא מיודעיו ולא יראה דין זה שאין כל אדם מוציא [כל מה שיש בלבו] מדברי' אלו אלא לקרוביו ועוד שאין דעתו סומכת אלא לדברי קרוביו ביותר כיצד היא טענת המומי' אם היו בה שודאי' הי' קודם שתתארס כגון אצבע יתירה וכיו"ב על האב להביא ראי' שידע בהן הבעל ורצה או [שחזקתו] שידע ואם לא הביא תצא בלא כתו' וכן כל אשה שנולדו בה מומי' אחר שניסת אפי' נעשית מוכח שחין אם רצה לקיים יקיים ואם רוצה להוציא יוציא ויתן לה כתובה.
733
734תרס. ראובן הלך ממקומו מפני האונס והניח אשתו ובניו ונגזלה ממנו ביתו ומכרה הגזלן לשמעון וגזרו הקהל על שמעון שלא ילשון על ראובן לא מן הבית ולא [מכל] דבר שיבא לו לידי הפסד ושלא יקנה הקרקע. כך דעתי נוטה שאפי' לא גזרו הקהל על כן לא היה לשמעון לקנות הבית דקרקע אינה נגזלת וברשות בעליה עומדת ואע"פ ששנינו (גיטין נ"ח ע"ב) רבי הושיב ב"ד ונמנו כל הקודם ולוקח נותן לבעלים רביע זה אינו דומה לסקרקין דת"ר (שם) הבא מחמת חוב או מחמת אנפרות אין בו משום סיקרקין אלא בחזקת בעלים היא לפי [שבסקרקין] אגב אונסי' הניח קרקע שלו אבל אנפרות שהוא הפסד שלו ואינו [אלא] גזל שהרי הגזלן גזל מעצמו ודאי לא קנה שמעון בקרקע אע"ג דא"ר [יוסף] אין אנפרות בבבל כיון דאיכא בי דואר במדינה דליזל [ולצווח] ועוד מדקאמר בבבל מכלל דבשאר ארצות לא אחולי אחיל ובבבל מסתברא טעמא משום דבי דואר [שבבבל] דנין דין אמת ומוציאי' מן הגזלנים ומחזירי' לבעלי' אבל בשאר ארצות שלוקחי' שוחד ומטין את הדין אע"ג דלא אזיל וצווח [לא] אמרי' סבר וקבל הלכך יחזיר ראובן לשמעון הדמים שנתן לגוי ויכנס בביתו שאפי' הי' ביד גוי א"א להוציאו בחנם ואם קנאו שמעון ביוקר כמו שיראו הקהל שהי' לראובן לתת לגוי להוציאו מידו [כמו] כן יתן לשמעון. ואם הלך שמעון ובנה בנין על הקרקע ולא רצה ראובן לשלם דמי הבנין לפי שאין לו ממון יטול שמעון עציו ואבניו. שלמה ב"ר יצחק.
734
735תרסא. ואם ברח יהודי מעירו והניח קרקעותיו והחזיק בהם השר [שאין] בהם כרגא ואפי' יש בהם כרגא [אם] הניח אחרי' במקומו לפרוע הטסקא נראה לר' שאין לישראל אחר לקנותם דקרקע אינה נגזלת אע"ג דקיי"ל דינא דמלכותא דינא אין זה דינא אלא גזילה דמלכותא כי הדין הוא בכל המלכיות האלה שכשהיה יהודי יוצא מן העיר שבדין מלכות לא היו המושלים [מחזיקים] בביתו לפי שמשפט היהודי' ללכת אנה ואנה בכל מקום שירצו ואם [שעותו] את הדין אין זה דין מלכות אלא גזל מלכות כי לא מצינו דין מלכיות אלא במה שהגון לעשות אבל דבר שאין הגון לעשות כגון מכוס שאין לו קצבה אמרי' בהגוזל בתרא (קי"ד ע"א) דלא הוי דינא דמלכותא. יהודי אחד ברח מכרך בייר"וטא ולקח השר את ביתו והשאילו ליהודי אחר ואותו שאל לו שכירות נראה למורי ה"ר שמואל שלא יתן לו דהאי ביתא לא קיימא לאגרא שאם יצא היהודי מבית הדוכס ישאילנו לגוי נמצא זה נהנה וזה אינו חסר.
735
736תרסב. השוכר ספינה ופרקה וכו' וכן אם מכר כל הסחורה [שבספינה] לאיש אחד בחצי הדרך נוטל מכל א' חצי וכן כל כיו"ב מכאן אני אומר שהמשכיר בית לחבירו עד זמן קצוב ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר עד סוף זמנו משכיר לאחרי' שהם כמנין בני ביתו [אבל אם היו ד' לא] ישכיר לה' שלא [אמרו] חכמי' אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלי' שהרי אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל בקרקע או בספינה אין אומר כן. וכן אני אומר אם א"ל בעה"ב לשוכר למה תטרח ותשכור הבית לאחרים אם לא תרצה לעמוד בה [צא] והניחו ואתה פטור משכירות אין יכול להשכירו לאחר שזה באל תמנע טוב מבעליו עד שאתה משכירו לאחר הנח לה ביתו ויש מי שהורה ואמר אינו יכול להשכירו כלל ונותן שכרו עד סוף זמנו ולא נהירא לן שזה דין אמת. העתקתי מס' המיימוני (פ"ה מה' שכירות בקיצור).
736
737תרסג. ראובן שטען על שמעון השכרתיך לכתוב ונתתי לך ספר להעתיק בו תחזרני לי ושמעון השיב גנוב הוא מאתי. דין זה פסוק ממתני' (ב"מ פ' ע"ב) כל האומני' שומרי שר וש"ש חייב בגניבה ואבידה ואם התרו גנבים ביתו פטור שהרי [שמר] כדרך השומרי' ואנוס הוא ואם א"ל שמעון לראובן גמרתי מלאכתך טול ספרך והבא לי שכרי או שהקדים לו ראובן שכרו לא הוי שמעון ש"ש אלא ש"ח כדתנן (שם) וכולן שאמרו טול שלך והבא מעות ש"ח וישבע שמעון שלא פשע ופטור עכ"ל רבי' אב"ן ומיהו י"א שחרם ותקנת קדמונים הוא שמלמדים וסופרים אין יכולי' לעכב שום ספר עבור שכרן וחבירי חלוקי' עלי לאמר דוקא אומנים [דעבידי] לתפוס דאי לא תימא הכי א"כ כל נפקד שהוא [ש"ח] אם יתחייב לו המקפיד אפי' פשוט יעשה ש"ש ואני אומר דלנפקד ליכא שום ריוח ודוק.
737
738תרסד. ראובן שאמר לשמעון תן לי מעיל שלך בזקוק כי אני רוצה אותו אל מערופיא שלי ואשגרנו לו אם ישר בעיניו ויקבלנו אתן לך דמיו ואם לאו תקבל המעיל שלך ולא קבלו השר ובחזרת השליח קפצו עליו לסטים ולקחו המעיל ושמעון תובע דמיו דין זה פסוק מדתניא (ב"מ פ"א ע"א) הלוקח מבית האומן לשגרן לבית חמיו וא"ל אם מקבלי' אתן לך דמיהן וכו' עד נאנסו בהליכה חייב ובחזירה פטור מפני שהוא כנושא שכר וש"ש פטור מאונסין.
738
739תרסה. ראובן טען לשמעון [נתאכסנתי] בביתך אני ואשתי והיה בעיר נישואין והיה לך בתולה ופייסת מאשתי להשאיל לבתך עגולים [של] זהב שלה שהיו שוי' ג' זקוקי' ועשתה כן והלכה לנישואין ובחזרתה השכיבה עצמה בבית החורף ויש והשפחה גויה גנבה את העגלים מאזניה והלכה לה ואני תובע ממך דמיהם והשיב שמעון ודאי גן הוא [אלא אשתי עשתה] לה טובה ולקחה היא העגולים של בתי חלוף העגולים שלה ועדיין הם בידה ומה שחייבוני ב"ד אעשה וראובן השיב והלא אין העגולים שלך שוים אלא חצי [זקוק] דין זה פסוק מהני [בי תרי] דאזלי באורחא חד ארוך וחד גוץ כו' עד כי מטו נהרא למיעבר אותביה לסרבלא וכו' אתא לקמי' דרבא חייבי' א"ל לרבא שאילה בבעלים היא ופטור איכסף וכו' ותנן נמי השואל פרה ושאל בעליה עמה פטור שנאמר אם בעליו עמו וגו' (ב"מ פ"א ע"ב) הלכך [שמעון] פטור שהרי שאילה בבעלים היא] שהרי החליפו עגוליהם ואע"פ שפשעה שלא הניחתם בחדר במקום שמירה פטור דפשיעה בבעלים היא ובפ' השואל (צ"ה ע"א) פליגי בה רב אחא ורבינא ורב אחא [אמר פטור] והלכתא כותי' דהכי פסקי' בכל דוכתי רבינא לחומרא ורב אחא לקולא דהלכתא כותי' וכיון שפטור שמעון לשלם אותן עגולי' חייב ראובן להחזיר לו אותו גולי' שלו. עכ"ל רבי' אב"ן זצ"ל.
739
740תרסו. ראובן שעמד ברה"ר וא"ל שמעון שמור לי חפץ זה או בהמה זו וא"ל ראובן הנח לפניך [אפי'] פשע בה והלךם לו ולא שמר לא מחייב וה"ה אם אמר הנח סתם דתנן (ב"מ פ"א ע"ב) שמור לי חפץ ואמר הנה לפניך אינו לא ש"ח ולא ש"ש ואבעי' לן הנח סתמא מאי ולא אפשיט וכה"ג לקולא עבדי' ופטור. ואדם שבא לידו [מציאת] חבירו ונגנבה או אבדה חייב לשלם דקיי"ל כרב יוסף דאמר (שם פ"ב ע"א) שומר אבידה כש"ש דמי דמדדייק תלמודא סוף פ' האומני' [ואומרי' לימא] דרב יוסף תנאי היא ש"מ כותי' ס"ל. וראובן שנתן לשמעון ברחוב של יהודים חפץ אחד להוליכו לביתו וטען שמעון קפצו עלי לסטים ונטלהו ממני דין זה פסוק הוא שיביא שמעון עדים שנאנס ממנו כמו שהוא טוען ואם לא יביא עדי' ישלם שאם אמת [כדבריו] הרי יהודי' כל שעה נמצאי' שם והיו רואי' כדתני' איסי בן יהודא אין רואה וכו' (ב"מ פ"ג ע"א) ומצינו שדן רבא שני דינים כותי' (שם) דאמר לההוא דשבר [חביתא דחמרא בריסתקא] דמחוזא [ריסתקא] דמחוזא שכיחי [בה] אינשי אייתי ראי' דלא בפשיע שברתו והפטר [ואל ר"י ברי' כמאן כאיסי א"ל] אין כאיסי כו' [ומעשה אחרינא שם בארבע מאות דני חמרא ופסק רבא ג"כ כאיסי] הלכך כל היכא דשכיחי [אינשי] בההוא מקום דיכול לברר טענתי' דטעין לית תמן דין שבועה כלל אלא או יביא ראי' לדבריו או ישלם אבל אם הוא דבר של צנעא כגון החזרתי לך בפקדון או הלואה [ברה"י] א"צ להביא עדי' אלא ישבע ויפטור.
740
741תרסז. תניא בתוספתא (ב"מ פ"ח) אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום. לחרוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית. ומכאן שמעי' דבעל הבית יכול למחות ביד המלמד שלא ישכים לכתוב לאחרים או לעצמו כי יאמר לו לא תוכל ללמוד ביום. בירושלמי [דמאי פ"ז ה"ג] גרסי' רבי יוחנן [אזל לחד אתר אשכח ספרא איינום] א"ל מאי [האי א"ל ציים] א"ל אסור לך [מה אם מלאכתו של בשר ודם את אמר אסור מלאכתו של הקב"ה לא כ"ש] משמע משם שמלמד אסור להתעינות.
741
742תרסח. ראובן טען לשמעון השאלתי לך כלי שלי למלאכה פלוני' [ושניתיו] למלאכה אחרת [ושברתו] ושמעון משיב לא שיניתיו כי באותה מלאכה נשבר דין זה פסוק מההוא גברא דשאיל נרגא לחברי' ואתבר אתא לקמי' דרב א"ל זיל אייתי סהדי דלא שנית ואפטר ואי ליכא סהדי מהדר ליה תברי [וממלא] ליה דמי מאני (ב"מ צ"ו ע"ב) וה"מ כי ליכא סהדי וגם אינו רוצה לשבע אבל אם הוא רוצה לשבע ישבע שלא שינה [ומחמת] אותה מלאכה נדשבר ופטור כדין כל הנשבעי' שנשבעי' ולא משלמי' וכן פי' ר"ח.
742
743תרסט. ראובן השכיר סוסו לשמעון לרכוב עליו ואחז ראובן בכלי זרוז שקורין שטעגרוף עד שעלה שמעון על הסוס או שהשכיר לו שמעון למשוי וסייעו ראובן בהגבהת המשוי ופשע שמעון בסוס ומת או נגנב או נאבד דין זה פסוק מהא (ב"מ צ"ז ע"א) [מדימר בר חנינט אוגר כודינתא בי חוזאי] וכו' נפק לדלויי [טעונה] בהדייהו פשעו בה ומת אתא לקמי' דרבא וחייביה א"ל רבינא לרבא פשיעה בבעלי' היא אכסוף לסוף אגלאי מלתא דלמיסר טעוני' נפק פי' לראות שלא ירבו במשאוי ולא לסייעו הלכך חייב אבל אי לסייעו [נפיק ודאי] פטור דפשיעה בבעלים היא וגם גניבה בבעלי' הוי פטור וזה הי' עמו במלאכתו בשעת התחלת השכירות [ותניא ב"מ צ"ב ע"ב] הי' עמו בשעת שאילה [א"צ להיות עמו בשעת שבורה ומתה] ה"נ [הכא] פטור.
743
744תרע. ראובן שטען לשמעון מנה אתה חייב לי ושמעון משיבו איני יודע שאני חייב לך כלום. דין זה פסוק מהא (ב"מ צ"ז ע"ב) מנה לי בידך [והלה] אמר איני יודע ר"נ ור' יוחנן אמרו פטור והכי הלכתא ישבע שאינו יודע שחייב לו כלום ופטור. וה"ה אם טען שמעון [אני יודע שאיני] חייב לך כלום כי אם נ'. אבל טען שמעון איני חייב לך כ"א נ' והשאר איני יודע מתוך שאינו יכל לשבע משלם דכיון דטעון לי' במנה ואודה לי' בנ' איחייב לי' שבועה [דאו'] שאינו חייב אלא נ' וכי אמר הכי והשאר איני יודע היאך ישבע שאינו חייב אלא נ' הא אמר איני יודע וכיון שאינו יכול לשבע שחייב עצמו תחלה משלם. (אלו הדינין הועתקו מיסוד רבינו אב"ן ז"ל).
744
745תרעא. היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות קיי"ל כר"נ דאמר (ב"מ ק"א ע"א) שומעי' לו לטול עציו ואבניו דר' יוחנן נמי אמר כותי' וכ"ש אם א"ל הבעל החורבה טול עציך ואבניך ולך. דין משכיר בית לחבירו המשכיר חייב לתקן הבית וכל דבר שצריך אומן לתקנו. ודבר שאינו מעשה אומן השוכר מתקן עצמו ולא ינכה [להמשכיר] כלום. משכיר אמר בששה דינרים השכרתי לך ביתי ושוכר אמר בד' דינרים יד המשכיר על העליונה דקיי"ל כר"נ דאמר (ב"מ ק"ב ע"ב) קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפי' בא בסוף החדש וכו'. אבל אם שוי' הם על הקציצה ועבר זמן פריעת השכירות ואומר השוכר נתתי והמשכיר אומר לא נתת השוכר נאמן ובשבועה אבל בתוך הזמן אינו נאמן כדבעו מיני' [מר'] ינאי (ב"מ שם) שוכר אומר נתתי והמשכיר אומר לא נתת על מי להביא ראי' אימת אי בתוך זמנו תנינא דאינו נאמן ואי לאחר זמנו תנינא דנאמן ל"צ ביומא דמשלם זמני' או לא א"ר יוחנן תנינא [שכיר] בזדמנו נשבע ונוטל שכיר הוא דרמי שבועה עליה משום דבעה"ב טרוד בפועליו אבל הכא שוכר נאמן ובשבועה.
745
746תרעב. ראובן שואל משמעון כלי או בהמה למלאכה כיון שמשכו ראובן אין שמעון יכו לחזור בו דאמר ר"א (ב"מ צ"ט ע"א) כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרי' ושואל [מהשומרים] הוא ותני' כותי' דיכול השואל להשתמש בכלי כל ימי שאילתו ובלבד שלא יהא חסר וכלה הכלי או הבהמה. ואם קנה ממנו בקנין משתמש בו בכל מה שיחפוץ ואפי' לא נשאר ממנו אלא בית ידו ואותו הנשאר מחזיר לו כדאמר ר"נ (שם ק"ג ע"א) שואל אדם בטובו לעולם והוא דקנו מיניה אמר רב אשי ומהדר ליה קתיה.
746
747תרעג. נתתי לבי במה שנוהגי' העולם לכתוב בכתובות נשים ודא נדוניא דהנעלת ליה מבי נשא [בין] בכסף בין בזהב וכו' עד סך הכל חמישים ופעמים שאינה מכנסת לו אפי' ב' ליטר' ואנן תנן בדין נדוניא בפ' מציאת האשה (כתובות ס"ו ע"א וע"ב) השניסה לו [כספים] מקבלו הבעל בשליש יותר סלע ד' דינרי' מקבלן וכותב בכתו' ו' דינרי' ואם מכנסת פרגמטיא שצריך שומא מקבלן בפחות חומש שאם הכניס' בשומא ה' סלעים כוב בכתו' ד' סלעים לפי דבני חופה מעלין בשומתו את החומש וכיון דהכי הוא [אמאי] סמכו דורות האחרונים לכתוב כן. ונ"ל דסמכו אהא דתני' (ב"מ ק"ד ע"ב) ר' יוסי אמר מקום שנהגו לעשות כתו' מלוה דהיינו כמפורש במציאת האשה אשר פירש שאינו מקבל הנדוניא אלא בשוי' דהיינו כמלוה שאין כותבי' אלא מה שמלוה ומה שמוסיף שליש [על הכתו' הוא] לפי שמרויח בהן גובה מלוה כלומר גובה הכל מה שכתוב בכתו' מקום שנהגו לכפול מנהג החתן לכפול שאם מכנסת י' ליט' כותב כ' ליטר' כשבאת לגבות אינה גובה אלא י' ליטר' כמו שהכניסה [נהרבלאי גבו] תלתא שמנהג חתני מקומו היו רגילי' לכתוב כשמכנסת לו י' ליטר' היו כותבי' ל' ליטר' בכתו' וכיון דבמנהגא תלי' מלתא י"ל שנהגו וחשו דורות האחרוני' לתקנת בנות ישראל שלא יהו קלות בעיני בעליהן להוציאן ותקנו לכתו' קטנה [כגדולה] והשוום כולם לכתוב נדוני' שוה וגם תוס' שהוא מוסיף תקנו בשוה לקטן כגדול ומה שגובה ענייה כ' ליטר' בנדוניתה כמו העשירה זהו מפני שקונין ממנו על כל מה שכתוב בכתו' ומשעבד נפשי' [כמרימר ב"מ שם] דמגבי שבחא כלומר כל מה שכתב בכתו' הי' מגבי לאשה אע"פ שנהגו במקומו לכפול. וא"ל רבינא והתני' לכפול גובה מחצה ל"ק הא דקנו מיני' גביא הכל וברייתא דלא קנו מיני'. ומה שכותבי' בכתו' מאה ליטרי' דהיינו מאתים זקוקי' כל ליטר' היינו של ברזל שהוא ב' [מנים] וא"כ ק' ליטר' הינו מאתים זקוקי'.
747
748תרעד. שתי חצרות הסמוכות זו לזו אחת של ראובן ואחת של גוי והגוי בעל זרוע ונפל הכותל שביניהם [ועמד] הגוי ואנס את ראובן ונטל ממנו אותו כותל ובנאו ברשותו של ראובן והכניס מרשותו יותר משתי אמות ברוחב של חצרו של ראובן ואורכה יותר מעשרים אמה ובא שמעון וקנאה מן הגוי שלא מדעת ראובן. מן הדין יש שטוען ראובן את שמעון שחצר זה היה לי חלק גדול אלא הייתי מתיירא מן הגוי וקנית אותה שלא מדעתי ואני הייתי מבקש לקנותה ולא נתייאשתי ממה שנטל ממנו מפני שקרקע אינה נגזלת ואע"פ [שיראתי] ממנו בטחתי [בהקב"ה] אולי יצטרך למוכרה ואקנה אותה ממנו ויהיה לי פתחון פה עליו מפני שאנסתי [ואנכה לו] מן הדמים וגם הייתי מצפה עד שתצא מידו. וי"מ כדתנן (כתו' ק"ט ע"א) השני נוח לי הראשון קשה ממני ועוד מבקש שמעון להשכיר בה גוים וא"ל ראובן אנא מצרן לא שבקית דשקלית מיני' אלא דאמרת לי דטבא לי עבדת לי ואברחית אריא מינך קא חזינא אברחת אריא מינאי ואריא קא מרבעת לי אית ליה לסלוקי או לא [ילפני אדוני] כך הראוני מן השמים שכל הטענות שטוען ראובן לשמעון אין בהן ממש ושאמרו חכמי' קרקע אינה נגזלת [היינו] לענין מצות כגון אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיעה מידי מעשר (גיטין מ"ז) א"נ לענין לולב דאמרי' התם (סוכה ל' ע"ב) גוים גוזלי' שדות וקרקע אינה נגזלת למהוי סוכה גזולה ולוב גזול דלא להוי מצוה הבאה בעבירה אבל לענין חזקה דקרקע כיון שבנה אותו גוי קרקע בחצרו של חבירו החזיר בה ונעשית שלו ומה שמכר מכר אבל ודאי להשכין בה אין לו מן הדין וטענת ראובן [נכונה] היא. (עיין באבן העזרי האלף).
748
749תרעה. וששאלת ועוד היו חלונות פתוחות כהלכתן לחצר זו ובקש שמעון לסותמן ואמר כשקניתי היו סתומות ולאחר [שלקחתי] פתחן ואמור רבנן ישראל הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי וטוען ראובן ודאי היו סתומות ואני סתמתים ולא סתמתי אותם אלא בשביל אותו הגוי שהי' מציץ לחצרי ועתה שעזרני המקום אני חוזר ופותחן ותדע שכך הוא שלא היו סתומות לא באבנים ולא בלגנים ולא פרץ פרצה אלא חוטטו בעץ. נראה שאין לראובן לפתוח אותן חלונות דמי יאמר שבמה שטוען הוא מהיזק ראיה שאותו גוי היה מיתזק [ועל] ההיזק ראי' של שמעון אינו חש דכל היזק ראי' שאמרו חכמי' בין [בלא יחפור (כ"ב ע"ב)] בין בסוף חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ט ע"ב וס' ע"א) כולן היזק ראי' ישראל בישראל הוא ואם אינו חושש להיזק ראי' של שמעון יש לו לחוש להזיקו של ראובן שלא יציץ ויראה את שמעון ועל המזיק [להרחיק] את עצמו.
749
750תרעו. ראובן קבל עליו לתן לשמעון כל מה שירויח אפי' אם יקח ממון מן אחר [ויעסוק] בו הכל יהי' ביני ובינך למחצה והרויח לא יתן לו [אא"כ] קנו בעדי' דאסמכתא לא קניא ולא דמי למתנה ש"ח להיות כשואל דא"ר יוחנן (ב"מ צ"ד ע"א) אפי' לא קנו מידו בההוא הנאה כו' מ"ט ההוא מחוייב בשמירה ואלומי לשמירתו אבל ההוא דומי' דמתנה הוא דיהיב ליה אם קנו בעדים מצו משתעבד ואי לא יכול למיהדר ביה.
750
751תרעז. ראובן היה מתעסק באומנתו ובא שמעון ועסק בה אחריו [וצוה] ראובן לגזור לבל יעסוק בה אחר ומעכב עליו שמעון עד שיורה הרב הדין עם מי ואח"כ נדר ראובן שוחד למושל העיר לבלתי יעסוק באותו אומנות כי אם הוא לבדו ורצה לגזור שנית ושמעון עיכב עליו כמו בראשונה. כך ראינו אם שמעון זה בן מבואו של ראובן שאינו יכול לעכב עליו ואע"ג דאמר במכות (כ"ד ע"א) דרש [רב שמלאי] תרי"ג מצות [נתנו] למשה דוד העמידם על ז' מי יגור באהליך וכו' לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו זו מדת חסידות אבל לענין שורת הדין לא כדאמר בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ"א ע"ב) א"ר הונא בר מבואעה דאוקי רחיא ואתא בר מבואה אחרינא ומוקי רחיא גבי' דינא הוא דמעכב עלי' דא"ל פסקת לחיותא ולית הלכתא כותי' אלא כרב הונא [ברי' דרב יהושע] דאמר בר מבואה אבר מבואה דנפשי' לא מצי מעכב מכמה ראיות חדא דר"ה ברי' דר"י הוה בתראה ואשכחן בהלכות קצובות דשדרו ממתיבתא כל היכא דתשכח אמוראי דפליגי במלתי' ותשכח בתראה דפליגי בהאי מלת אנמי הלכתא כבתראה ומסורת בידינו ו' דורות היו רבנן אמוראי ונמשכה [הוראתם] מאתים שנה רב ושמואל ור' יוחנן ור"ל היו דורות ראשונים. דו ב' רב הונא ורב חסדא. דור ג' רב נחמן ורב ששת. רביעי רבה ורב יוסף. חמישי אביי ורבא. ששית רב אשי ורבינא. ור"ה ברי' דר"י היה בדור ד' אחר פטירת ר"נ דהכי אמרי' (ב"ב ו' ע"ב) הני בי תרי [אתבר] תתאי ואמר בסופה אמר ר"נ דינא [הוא] דהא מעכב עלי' וה"מ דל [אתנו] אבל [אתנו] סתרו ובנו וכי אתנו עד כמה כוק' אמר רב הונא ברי' דר"י [כי היכא דעיילי] איסוריתא [דמחוזא] והדר מכאן שר"ה [ברי' דר"י] בדור של רבה הוי ורבה בדור [רביעי] היה וכיון שהוא אחרון הלכתא כותי'. ועוד דאמר ר"ח כרשב"ג שהוא יחיד דאמרי' (ב"ב כ"א ע"ב) א"ל רבינא לרבא לימא ר"ה דאמר כרבי יהודא דתנן בהזהב לא יחלק אדם קליות לתינוקת וכו' אפי' תימא רבנן אנא פליגנא אמגוזי וכו' ואמרי' מיתבי עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומתותב ר"ה ולא הוי בידי' [דרבא מלתא לפרוקי אלא לאוקמי] דר"ה תנאי הוא ור"ה ס"ל כחד מינייהו דתניא כופי' בני מבוי שלא להושיב לא חייט כו' רשב"ג אומר אף לשכינו וכו' ובברייתא אין הלכה כרשב"ג דקים לי' לר"ה ברי' דר"י כרבנן דאמרו לשכינו אין [כופין] ומש"ה אמר הא מלתא פשיטא ול"צ [למיבעי' דבר מתא אבר מתא אחריתי] מצי מעכב וכו' ובכל מקום הלכה כרבי' ור"ה ברי' דר"י ס"ל [כרבים] והלכה כמותו וכ"ש [שנפרכה] דעת ר"ח מברייתא אחרת עושה אדם מרחץ כנגד מרחץ של חבירו' (תוספתא ב"ב פ"ב). ומ"ש ראובן מושל העיר צוה ודינא דמלכותא דינא לאו כי האי אלא כגון דקטלי דיקלי ועדי גשורי אבל האי כיון [דצוה] שמעון [ישאל מורי] דינינו ונעשה כפי שורת המשפט [וראובן] לא שמע [לדברי] חבירו ותלה בגוים שימינם מלא שוחד ודתיהם עול ודיינו בגיותם דבר זה לא אמרו הק' בשמים ולא חכמי' בארץ ודבר זה רשע גזל ותרמית ובענין זה שאל רבנא טודרוס ורבי' משה בר' יהודא לפני רבי' קלונימוס ראובן שיש לו בית רחיים ורצה שמען להעמיד בית הרחיים אצלו וראובן מעכב עליו והשיב הוו יודעי' שהלכה כר"ה ברי' דר"י הלכך אם שמעון זה [בן] מבואו של ראובן אינו יכול לעכב עליו והרשות בידו לעשות בתוך שלו כמו [שהוא] עושה בתוך שלו ואם בן מבוי אחר הוא כיון שאנו אומרי' בה תיקון דין ממון הוא להקל ואנו עושי' בו לשני צדדים אם קדם [שמעון] והעמיד את הרחים אין כח [בראובן] לכופו לעקרו משם אם עד שלא העמידו באו לב"ד וא"ל ראובן עשה בתוך מבוי שלך אין מניחי' אותו להעמידו אצלו. הנה אור עולם ומומחה לרבים הורה כן כרב הונא ברי' דרב יהושע ועקר דברי רב הונא ואין לנו לעמוד על דבריו.
751
752תרעח. כל הנשבעי' שבתורה נשבעי' ולא משלמי' (שבועות מ"ה ע"ב) שכיר בזמנו נשבע ונוטל בד"א ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדי' מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך והטעם משום דבעה"ב טרוד בעבסקיו וה"ה מלמד בזמנו ישבע ויטול אבל לאחר זמנו אינו נשבע אלא בעל הבית.
752
753תרעט. ראובן השכיר ביתו ללוי [לעשר] שנים ונתן לו לוי כל שכירות של י' שנים והיה באותו בית ב' שנים וקנה לו לוי בית אחר ונכנס בו והשכיר אותו בית לשמעון וראובן טוען לשמעון מה אתה עושה בביתי ושמעון משיב מלוי שכרתיו ששכרו ממך וראובן משיב אין רצוני שתהיה בביתי. דין זה פסוק (ב"ב ל' ע"א) מההוא דא"ל לחברי' מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלוני זבנתי דזבנה מנך א"ל לאו את מודית [דארעא דידי הוא] את מינאי לא זבנת א"כ לאו בע"ד דידי את ואמר [רבא] דינא קא"ל ה"נ דינא קאמר ראובן ואי טעין לוי הראשון תן לי שכרי שנתתי לי' שנים יאמר [הא] ביתא קמך ודר ביה ואחר איני רוצה שתכניס בו ואפי' אם לא נתן לוי כל שכירות מעיקרא חייב לתן עתה שמשעה שהחזיק [לוי] בבית נתחייב בכל השכירות ונקנה לראובן דתניא כשם [שקרקע נקנית] כו' ואר רב חסדא במרובה (ע"ט ע"א) שכירות קרקע ואפי' במסירת מפתח לחוד קנה לוי הבית וזוכה ראובן בשכירות דאמר ר' יהושע [בן לוי] (ב"ק נ"ב ע"א) המוכר בית לחבירו [כיון] שמסר לו המפתח [קנה] הלכך זכה ראובן בשכירות אפי' הוא ביד לוי וכגון אם אינו מוצא להשכיר ביתו באותו שכר עצמו [אבל מוצא להשכיר ביתו באותו שכר עצמו] לא יתן לו לוי אלא שכר שנים שדר בו ומכאן ואילך ישכירנה לאחר ויקח שכרו דת"ר בהשוכר [את] האומני' (ע"ט ע"ב) השוכר ספינה ופרקה לה בחצי [הדרך] נותן לו שכר חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומות כו' ואי לא משכח שקיל מראשון גבי בית נמי ל"ש ובלבד שיודיעוהו השוכר ל' יום קודם ימות הגשמי' ואם לא הודיעו ויצא בימות הגשמים חייב לתן לו כל שכרו של ימות הגשמים כדתניא בהשואל (ק"ב ע"ב) כשם שמשכיר צריך להודיעו כך השוכר כו' אבל הכא שראובן נקט שכירתו בידו וכבר זכה בו קנאו ואין [לוי] יכול לומר ]תחזרנו] לי ותשכיר ביתך לאחר שהרי זכה ראובן במה שבידו וכשיוצא [לוי] מן הבית עמד הבית בחזקת המשכיר [דקיי"ל] כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעלי' עומדת בפ' השואל (ק"ב ע"ב) ולא בחזקת לוי השוכר ולמי שישכירנה ראובן תהא מושכרת ואין לוי יכול לומר כיון שנתתי השכירות [כל] ימי שכירותי תהיה בדודה מאין יושב שלא ע"מ כן השכירה לו ששאייה יוכת שער אלא ביתא מיתבא יתיב. ונ"ל דמצינו למילף דין זה ממתני' דהמפקיד (ל"ה ע"ב) השוכר פרה והשאילה לאחר וכו' א"ר יוסי תחזור פרה לבעלי' וכן הלכה וכמו שהשוכר [המשאיל] לאחר איבד זכותו וחזרה פרה לבעלי' כן שוכר ומשכיר תחזור פרה לבעליה והוא אבד מעותיו. וה"ה אם לא מתה תחזור פרה לבעלי' מיד השואל ואבד השוכר מעותיו לפי ששינה ועבר על דעתו של בעל הפרה ה"נ לגבי בית אבד לוי השוכר מעותיו לפי ששינה ועבר על דעתו של בע"ה וכי היכא דמשכיר בית לחבירו ונפל אין חייב להעמיד לו בית אחר וגם אינו חייב [להחזיר] שכרו כן נמי היכא דיוצא מאליו מן הבית כי הכא אין המשכיר חייב להחזיר לו שכר שנתן לו עכל רבינו אבן. ורבינו ז"ל הביא ראי' דאמר בפ' כל גט (כ"ט ע"א) כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר. ומורי הביא ראי' ממתני' דגט פשוט (קע"ב ע"א) שני אחין אחד עשיר ואחד עני הניח להם אביהם מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע עשאן לעצמו [עשיר] אומר לעני קח לךם עבדי' וירחצו במרחץ וכו' משמע דלא מצי א"ל אחיו העני אני רוצה להשכיר [חלקי] לאחר בשכירות דמצי א"ל אחיו העשיר א"א שירחץ אחר במרחצי עיין ברמז תרס"א.
753
754תרפ. ראובן אפוטרופוס של רחל האלמנה טען על שמעון צא מביתי כי ירדת לגור בו שלא ברשותי ואומר שמעון אין לה עסק באותו בית מעכשיו ועד עשר שנים כי השכרת אות ללוי בקנין גמור להושיב בו כל מי שירצה וכן היה לוי משכיר מכמה שנים הבית ממך ולעשות בו מה שירצה להכניס ולהוציא ועכשיו השכיר הבית ממך מעכשיו ועד [י'] שנים להושיב בו מי שירצה ומלוי השכרתיו ונתן לי כל [הכח] שהי' לו באותו בית ובשעה שירדתי לתוכו לא מחית ועכשיו אתה מוחה. וראובן האפטרופ' אומר אינה רוצה לדור [עמך] כי לא לכך השכירתי בית ללוי להושיב בו נחש ואין אדם דר עם נחש בכפיפה ויהי' [לה] הפסד בדבר ושמעון אומר אם אינה רוצה לדור עמי נעשה מחיצה באמצע הבית כי חצי הבית השכרתי מלוי והאפטרופ' של האלמנה אומר סוף דבר אינה רוצה שתהי' בביתי שהוא שלי כלל וכלל ובאותו יום שירדת בו מחיתי. ומה שאמרת שהשכרת מלוי ולוי שכיר כך להושיב בו מי שירצה יבא לוי ויערער אבל אתה צא מביתי שהוא שלי ושמעון אמר אף ידעתי מתחלה שרציתי [לדור] בתוכו ולא מחית לי ועכשיו שבאתי לבית והוצאתי דמים הרבה מחית לי וראובן האפטרופ' אומר ודאי לוי הי' אדם טוב אבל אתה שבאת על הפסדי ויש לי הפסד ממך איני רוצה כלל שתהיה בביתי ושמעון אומר אם ירצה הק' לא תקבל הפסד ממני וכל ההפסד שתקבל ממני אשלם לך אם יהי' דין תורה [כן] והאפטרופ' של האלמנה אומר איני פונה לכל זאת כי אנכי [ירא] מדברים גדולים ורעים ואיני יכולה לטרוח ולרדת בדיני' כי [האפטרופ' של] אשה אלמנה אני. ושמעון אומר באותו בית שאני בתוכו דברתי עם לאותן שיש לי לדבר עמם [שאיני] צריך לצאת והאלמנה אומרת מעולם לא דבר כלל. נראה למורי דדין זה פסוק מהא (ב"ב ל' ע"א) דההוא דא"ל לחברי' מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלוני זבנתי דזבנה מנך א"ל לאו אודית לי כו' ואמר רבא דינא קאמר לי' [ה"נ דינא קי"ל] ראובן האפטרופ' של האלמנה [וכענין] זה פסק רבי' אב"ן. ועוד נ"ל ראי' מההוא גברא דזבין [ארבא] דחמרא לא אשכח דוכתא לאותובי' וכו' [עד אזלא איהו אגרא שקולאי מיניה וביה אפיקתיה] וכו' [עד] לא מבעי' הצד דלא קיימ' לאגרא אלא אפי' חצר דקיימא לאגרא א"ל לכו"ע ניחא לי לאגורי לדידך לא ניחא לי לאגורי דרמית עלי כאריא ארבא (ב"מ ק"מ ע"ב). ונ"ל דאפי' ל' יום אין נותנין לו אלא לאלתר צריך לצאת מדקאמר ר"ה ברי' דר"י (ב"מ שם) כאשר עשה כן יעשה כו'. ואם יפה כונתי הודיענ והוסיף נופך משלך באר היטב ומה נעשה לשמעון כי אומר לאלמנה לאו בע"ד דידי את ושכירות קניא וא"כ מה הועילו חכמי' בתקנתן [שאמרו אין שכירות נקנית] אלא בעדים ובקנין.
754
755תשובה אין האלמנה יכולה להוציא את שמעון מן הבית אחרי שהיא מודה ששכרתן ללוי אפי' השכירתו ללוי סתם אם רוצה לוי לצאת מן הבית יכול להשכירו לאדם אחר במקומו כמו שאפרש בע"ה כ"ש בדין זה אחרי שהתנה לוי עם האלמנה להושיב אחר במקומו אם ירצה וראי' מהא דאמר פ' השוכר את האומני' (ע"ט ע"ב) השוכר את הספינה ופירקה לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומותכו' עד [דפרקה לטועניה] בגויה ופר"ח שמכר סחורתו לאדם אחר ואותו אדם שקנאו נכנס בה להוליכה עד מקום [שהתנה] הראשון ותרעומות הוי משום אשלא יתירה שצריך הכלים יתרים להוציא כלים של הראשון ולהכניס כלים של השני א"נ לשינוי דעת שחספן אינו מכיר אדם השני וענינו אלמא דהשוכר ספינה מחבירו סתם אם רצה למכור סחורתו לאדם אחר ולהשתמש בספינתו של הספן כל ימי שכירתו הרשות בידו ואין הספן יכול לעכב ולומר השכרתי לך ולא לאחר דאי מצי מעכב תרעומות מאי עבידתי' לא לקבלי' ולא תרעומות תהוי לי' דמצי למימר לא אפשי אלא [בך] וכיון דמצי לעכב שלא יכניס אחר במקומו אם ירצה הראשון לצאת יכול לומר הספן תן לי כל שכרי מיהו יש לדחות דהאי ודאי לא מצי משכיר למימר איני חפץ שתשכיר אותה לאחר כדי שיצטרך הראשון לתת לו כל שכרו אם ירצה לחזור כיון דמשכח לאיגורי. מיהו היכא דספן אינו שואל אלא שכר הדרך שהלך כבר ורצה למחול שכירתו דמכאן ואילך כמו בדין זה אכתי אין לנו ראי' שלא [יכול] לומר כן איני חפץ שתשכיר אותה לאחר בחריקך אבל יש להביא ראי' שאם רצה לוי למלאות כל בית דיורין הרשות בידו לרבות לגרי בית מלמד סופרי' ושכירי' ותושבי' כדרך כל שוכרי הבית שאין לדבר קצבה כמה בני אדם יכניס ומה"ט נמי תנן פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ט ע"ב) אם רוצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עלייה מעל גבי ביתו ופותח לתוך ביתו ומפ' בגמ' [מאי חדר] שחלקו [בשנים ומאי] עליי' [אפתאי] וטעמא משום שאם רצה [לרבות] ביתו דיורין הרשות בידו. ועוד יש לי להביא ראי' מהא דתנן בערכין פ' המוכר שדהו (ערכין ל' ע"א) מכרה לראשון במנה והראשון מכרה לשני במאתים אינו מחשב אלא עם הראשון שנאמר לאיש אשר מכר לו מכרה לראשון [בר'] ומכרה ראשון לשני במנה אינו מחשב אלא עם השני שנא' לאיש אשר בתוכה וכל מוכר שדהו [בשעה שהיובל] נוהג אינו אלא [כשכירות] בעלמא הואיל וסופו לחזור ביובל ואפ"ה ראינו שיש רשות לראשון למוכרה לשני בלא רשות הבעלים דל"ל דהתם מיירי כשנתנו לו הבעלים רשות למוכרה לאחר דא"כ [למה לי קרא] במכרה לראשון במנה ומכרה הראשון לשני במאתים שאינו מחשב אלא במנה [תיפוק לי'] דאי במאתים עם השני אטו בשופטני עסקי שהי' בעל השדה נותן לו [שדהו] לראשון למכרו ביוקר ונמצא מפסיד בכך שיצטרך לחשוב במאתים אלא [על כרחך] מיירי בלא דעת בעלים. ול"ל נמי דאיירי בדעבד איסורא ומכרו לאחר דאטו ברשיעי איירי קרא ועוד את"ל דאיכא איסורא מ"מ חזי' מהתם דאם מכרו לאחר בלא דעת בעלים דמה שעשה עשוי ואין הבעלים יכולי' למחות אח"כ ולבטל את מכירה דאי לא תימא הכי למאי אצטריך קרא לימדו הבעלים [אי אפשי] במכירה זו שמכר הראשון לשני אלא ש"מ שאינו יכולי' לעכב. ומה שהבאתם ראי' מפ' השואל מההוא דכאשר עשה כן יעשה לו [עד לאחרים] ניחא לי' לאגורי לך לא ניחא כו' אין הנדון דומה לראי' כלל דשאני התם דמעקרא [יהבה] לי' דוכתא במתנה לאותובי לחמרא לפי שקדשה וכי הדר שדר לה גיטא אדעתא דהכי לא יהבה לי' ולאגורי נמי לא ניחא [לה] אבל בדין זה כבר השכירו את הבית ללוי ולא מצי למיהדר ביה. והא דקאמר לי' שומר שמסר לשומר חייב ואפי' למ"ד פטור דמודה שאין השואל והשוכר רשאי להשאיל ולהשכיר ה"מ במטלטלי שאפשר לגונבם ולהטמינם אבל במקרקעי רשאי השואל והשוכר להשאיל ולהשכיר אם כבר קנאה בדבר שהקרקע נקנה [בה דכשם שהקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה] כך שכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. ומה שהבאתם מפ' חזקת הבתים דקאמר מי לא מודית דהאי ארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבנתי' לאו בע"ד דידי את אינה ראי' כלל לדין זה דהתם המערער לא היה אומר כלל שמכרה לשום אדם אבל הכא [הרי] מודה האלמנה שהשכירה בית ללוי וכיון שחזר לוי והשכירה לשמעון אינה יכולה לעכב על ידו שהרי אותו חצי הבית ששכר לוי ממנה יש לו לחזור ולהשכירה לשמעון כל הימים שיש לו כח בו כדפרי'. ובשכבר ראיתי בספר רבינו משה אב"ן מיימו שהשוכר בית מחבירו ורוצה להשכירו לאחר הרשות בידו ולא נפניתי עתה לחפש עם כניסת המלכה. וכל מה שכתבתי והוצרכתי להביא ראי' היינו במשכיר בית לחבירו סתם אבל בדין זה ששכר לוי את הבית מן האלמנה והתנה עמה להושיב בו כל מי שירצה אינה יכולה לעכב ולית דין צריך בשש. ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
755
756תרפא. ראובן נתן פרגמטיא לשמעון עד יום פלוני ואמר תפרע לי מעותי וא"ל פרעתיך בתוך הזמן דין זה פסוק מדריש לקיש (ב"ב ה' ע"ב) דאינו נאמן לומר פרעתיך בתוך הזמן ואפי' מיתמי שקיל בלא שבועה דחזקה אין אדם פורע [בתך זמנו] וה"מ כשבא ראובן [לפרע ביום זמנו] אבל בא אחר זמנו ואמר פרעתיך בתוך זמנו נאמן ובשבועה כרב אשי וכל נאמן דאמרי' בתלמוד שבועה בעי ואבוהון דכולהון בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא ע' ע"א) בעא מיני' רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר ואל החזרתי לך [מהו] מגו דאלו א"ל נאנסו נאמן כי א"ל החזרתיו לך מהימן או דלמא א"ל שטרך בידי מאי בעי א"ל נאמן ומסקי' מאי נאמן בשבועה. ומתירוצא דרב אשי (ב"ב ו' ע"א) שמעי' דאמרי' מה לי לשקר במקום חזקה.
756
757תרפב. כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי (שבועות מ"א ע"ב) ושאלו מקמי' דריב"א אם יכול לתקן דבריו הראשונים שיחזור ויאמר מה שאמרתי אין לך בידי כך הי' בדעתי בשביל שפרעתיו ויכול לחזור מדבריו או נימא כיון שכבר אמר אין לך בידי ופי' לא לויתי מעולם אינו יכול לסתור את דבריו הראשונים. והשיב ריב"א דלא מצי לתקן דבריו הראשונים משום דקיי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי.
757
758תרפג. ראיתי בתשובת על ראובן שהיה לו עלייה ושמעון היה לו בית כנגד עלייתו של ראובן ואין ביניהם ד' אמות אלא מבוי קטן שיעור ג' אמות ביניהם ועמד שמעון ומכר ביתו ללוי ולוי רוצה להגביה כותל שבחצירו למעלה מחלונו של ראובן ולהאפיל עליו ואומר כשם שהחזקתי להאפיל על הפתח כך אני יכול להגביה הכותל ולהאפיל על החלון והשיבו דאן בדבריו כלום אלא במה שהחזיק החזיק כדאמר ר"נ (ב"ב ו' ע"א) למאי דסמך סמך והלכתא כותי'.
758
759תרפד. ראובן היה לו חלונות פתוחות לחצירו ורואה בהן גם במקצת חצירו של שמעון וא"ל שמעון סתום חלונותיך דין זה פסוק מהא (ב"ב ב' ע"ב) [דא"ל] בעל החצר לבעל הגג [לדידי קביעי לי תשמישי] לדידך לא קביע' לך תשמישך ולא ידענא בעידנא דעיילית דאצטנע מינך שמעי' מהכא דאם יכול להצטנע מלפניו לא מצי טעין ליה ה"נ כיון ששמעון יכול להשתמש בחצרו בהצנע במקום שאין ראובן רואיהו דרך חלונו אין יכול לומר לו סתם אבל אם רואהו בכל חצרו של שמעון אפי' יהו כמה חצרות מפסיקות צריך לסתוך דהיזק ראי' שמיה היזק.
759
760תרפה. ראובן ושמעון שהם מצרני' בקרקע ורצה ראובן לבנות בקרקע שלו סמוך לשמעון וא"ל לשמעון סייע עמי לבנות סמוך לך וכשתבא לבנות גם אתה שתסמוך על כותל שלי ולא תצטרך לבנות כותל אחר בצד כותלי ולא אבה שמעון לסייעו לאחר כך בא שמעון ובנה גם הוא בית וכתלים וכותל רביעי לא בנה כי סמך על כותל ראובן ועכשיו ראובן תובעו כיון שסמכת על כותל שלי תן לי חצי יחציאות שהוא כותל לך כמו לי ושמעון משיבו הלא לא נשתמשתי בכותלך [ואיני] נותן עליו לא קורות ולא תקרה וראובן משיב אעפ"כ אתה נהנה ממני שלא הוצרכת לכותל רביעי דין זה פסוק מהא דתנן (ב"ב ה' ע"א) סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו תקרה מגלגלי' עליו את הכל ה"נ אע"פ שלא נתן שמעון תקרה בכותל ראובן חייב. ועוד מדתני רבי יוסי (שם ד' ע"ב) אם עמד ניקף וגדר רביעי מגלגלי' עליו את הכל (ובגמרא שם ה' ע"א) ואי לא פסיקנא לך כרב הונ ואליבא דר"י ש"מ דהכי הלכתא הלכך שמעון נמי שסמך בנינו לאותו כותל גלי דעתי' דניחא ליה בההוא ומגלגל עליו חצי הוצאה או יפייסנו במה שיוכל. וא"ת שמעון נהנה וראובן לא חסר במה שסמך לכותלו וקיי"ל (ב"ק כ"א ע"א) הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דזה נהנה וזה אינו חסר פטור ה"נ שמעון פטור התם נהנה ומהנה הוא למ"ד ושאייה יוכת שער הכא שמעון זה נהנה ולא מהנה הוא הלכך חייב ואם סמך נגד כל הכותל באורך ובגובה יהיב ליה הוצאה של חצי הכותל ואי לא למאי דסמך סמך ויהיב ליה לפי מה דסמך.
760
761תרפו. ראובן ושמעון שיש להם שני בתים זה בצד זה ומרזב על גגו של ראובן וגגו של שמעון גבוה משל ראובן ונוטף על גגו של ראובן בתוך מרזב שעל גגו ועתה בא ראובן להגביה את ביתו ושמעון אין מניחו וטוען ראובן אבי בשביל שהיה אוהבך בקשת ממנו [לשום] בין שניכם מרזב אחד להיות שניכם שותפי' בו וקודם לכן היה לכל אחד מרזב ויאות לך כל ימי אשר לא יצטרך למקומו ונפטר אבי לעולמו ועתה אני במקומו ורוצה אני להגביה את ביתי ושים לך מרזב לגגך ואני לגגי ושמעון משיבו כמו שהוא עתה כך [היה] בימי מורישי [ומורישך] כמה וכמה שנים החזקתי בפניך בלא ערער והביא ראובן עדי' והעידו שראו מרזב לגגו של שמעון בימי מורישיהם]. ושמעון הביא עדי' והעידו שלא הי' מרזב לגגו בימי מורישיו אלא כמו שהוא עתה כן היה. דין זה פסוק מהא (ב"ב ו' ע"א) אחזיק לנטופי אחזיק לשופכי אלמא [חזקת] נטופי חזקה גמור היא וטעני' ליורש ואמרי' מורישיו של שמעון פייסו במעות למורישיו של ראובן לקבל נוטפין דקיי"ל דטועני' ליורש וטועני' ללוקח ושמ אם הי' אביו קיים היה טוען כך אבל אם היה ראובן מביא עדי' [שבשכירות] או בפיוסים באו הנוטפי' תחלה למורשי שמעון שוב לא מצינו לשמעון לטעון כן שאפי' הי' מורישו קיים לא הי' יכול לטעון פייסתיו שוב בממון אא"כ יביא ראי' וכיון דהכי לא טענינן ליורשי' מידי דלא מצי מורישיהם לטעון. וגם עדות [שתי] הכתות נכון הוא שאותם שראו מרזב זה הי' קודם שפייסו בממון ואותם שהעידו שלא הי' מרזב לאחר שפייסו בממון הוא ואפי' היו מכחישות זא"ז היינו אומרי' אוקי תרי להדי תרי ואוקי נטופי כדאיתנהו ואם רוצה ראובן להגביה ביתו יגביה הכי שלא יפסיד שמעון יכניס מעט בשלו כדי הכנסת מרזב במקום מרזב הראשון ואח"כ יגביה כמו שירצה ואפי' לא הי' לשמעון חזקת מורישו אלא חזקה דידיה שהחזיק בנטפי בפני אבי ראובן או בפני ראובן עצמו [דיו] ובלבד שיטעון אתה מכרת לי או אתה נתת לי דחזקה שיש עמה טענה בעי' וגם לא בעי חזקה ג' שנים לתשמיש כי האי. וכל אלו חזקות אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי אינו אלא לפי שעה ובפניו ודוקא נטפו של גג גמור דהוי חזקה [דהוא] תשמיש קבוע וכיון דלא מחי ודאי מכר או נתן אבל [צריפא] דאורבני (ב"ב ו' ע"א) כגון שבנה כותל חדש אצל חבירו ולא הספיק לעשות לו גג קבוע וכסהו בערבהב שלא יתקלקל הכותל ונוטף בחצרו לא הוי חזקה דיכול לומר כיון דלא הוי נטוף קבוע [לא] חששתי למחות ורב יוסף אמר אע"פ שאינו ניטוף קבוע צריך למחות דאי לא מחי מצי אידך ליטען אתה מכרת את נתת ואע"ג דעבד ר"י כשמעתי' לית הלכתא כותי' דקיי"ל כר"נ ועוד דרבינא דהוי בתראה קאי כותי' ואמר כשורה דמטללת' שאינו תשמיש קבוע עד ל' יום לא הוי חזקה דכיון דאינו קבוע לא חשש למחות ואי חברי' [בטינא (ב"ב שם ע"ב)] דהוי תשמיש קבוע לאלתר הוי חזקה כיון דלא מחי.
761
762תרפז. ראובן שהשכיר בית לשמעון לי' שנים ולאחר ג' שנים או ד' א"ל אני רוצה לגביה ביתי ולבנותו באבנים ועתה צא ממנו ודור עמי בבית עד שאבננו ותחזור ושמעון משיבו אינו יכול לטרוח ולטלטל לבית. דין זה פסוק מהא (ב"ב ו' ע"ב) [הני בי תרי] חד דייר עלאה וחד דייר תתאה [אתבר תתאי א"ל תתאי] לעילאי תא ]ונבנייה] כו' ובמסקנא נמי אמרי' לא מטלטלנ' מינאי ואר"נ דינא קא"ל וטעמא משום דא"א לטלטל כליו שלא יפסיד דאמרי אינשי מבית לבית חלוק (בראשית רבה פרשה ל"ט) הלכך אין ב"ד יכולי' להכריח שמעון לצאת אבל שמעון יעשה לפנים משורת הדין שאם יקבל עליו ראובן הפסדו אם יפסיד ויצא דזה נהנה וזה אינו חסר אלא שטורח.
762
763תרפח. ראובן ושמעון שחלקו ירושת אביהם אחד נטל הבית ואחד נטל החצר ובא בעל החצר לבנות בית בחצר וסתם חלונותיו ופתחיו של אחיו ואחיו מעכבו. דין זה פסוק מההוא בי תרי דפלגו בדי דדי חד מטי' אספלידא וחד מטיא תרביצה (ב"ב ז' ע"א) אזל מר דתרביצה וגדר אטמא דאספלידא א"ל כו' ואמר רב חמא דינא קאמר לי' ומסקנא בכולהו הלכתא כרב חמא. דינין אלו לשון רבי' אב"ן.
763
764תרפט. שאלו חמקמי' דרב מתתיה גאון ראובן דאית ליה בירא [בצד] מצר שמעון וקם שמעון וחפר בית הכסא וארחיק מן בירא תלתא [פושכי כדאמרי] רבנן (ב"ב י"ז ע"א) ואפ"ה קא מפסיד לבירא דמיא אי מדינא לארחוקי טפי או לאו ואמר כי תנן לא יחפור אדם בור כו' [תנא] בא"י קאי ותנא בור סמוך לבורו ולא תנא בור סמוך [לבארו משום דבור] מים מכונסין [ודיו] בג' טפחים דבהכי מחזיקי' מימיהן מפני שחצובים בהרים ואינו נופל כותל שביניהם ואין מזיקין זה את זה אבל כותל אחר של בארות אחרות דרפי' ארעיהו דבאר מאמת המים [דמתנא] ושואבת מים מזו לזו צריכי' הרחקה טפי ואנן האידנא לא נהגינן הכי כלל ואין להאריך וכל הרחקות דמשם נזקי כותל דמתני' נראה לומר דמיירי דוקא בכותל לבנים [שלהם] אבל בכותל לבנים שלנו א"צ כלל וסתם [כתלים] שלהם היו של אבנים וראי' דאמר רבב"ח (ב"ב י"ט ע"ב) מותר לאדם להשתין מים בצד כו' ואיתותב מדתני' בד"א בכותל של לבני' אבל בכותל של אבנים בכדי שלא יזיק וכמה טפח ובצונמא מותר.
764
765תרצ. שאל הר"ר שלמה מווינא את הר' שמואל ממענברק אדוני מורי שותפי' שחלקו בית ונפל לאחד חלקו במקום [שאין שם בית הכסא ועתה רוצה לחפור סמוך לכותלו וד'] אמות רוצה לרחיקו וחבירו אומר איני חפץ אחרי שלא הי' שם בית הכסא אל תחפור אפי' בהרחקת ד' אמות דמתרעת אשיתאי ומזקת לי בריחא ותחפור בצד אחר. והשיב דקיי"ל כר' יוסי (ב"ב כ"ה ע"ב) דזה חופר בתוך שלו וכמ"ש למעלה דכל הרחקות דוקא בימיהם שהי' כתליהם של לבנים וכמו שפסק ר"ת לגבי בתי כסאות שצריך להרחיק דוקא בתי כסאות שלהם שהיו מגולי' אבל שלנו שהן מכוסי' א"צ להרחיק.
765
766תרצא. בחזקת הבתים (מ"א ע"א) כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה רבינו יקר הי' מסתפק אדם שהחזיק בקרקע בלא טענה ועתה מודה שאינו שלו ואדם אחר בא וערער עליו וא"ל מה אתה עושה בתוך שלי והשיב שלא אמר לי דבר מעול מיהו בעבורך לא אצא עד שתברר בעדי' שהיא שלך מי מצי לסלוקי מן הקרקע או לאו. וכתב רבי' שב"ט דטענת המחזיק [נכונה] ולא יצא עד שיביא המערער עדי' שהיתה שלו וראיתו [מהא דאמרי' (ב"ב ל"ד ע"ב)] גבי ארבא אי תפיס לא [מפקינן] וגם ראיו' דכל ממון שיבא ליד אדם ואית ביה [ספיקא] אינו רשאי להוציאו מידו עד שיתברר לו בעדי' ברורי' וגם ריב"א הביא ראי' דלא מפקי' מיני' דדייק מר' מיאשא בהכותב (פ"ה ע"ב) חדא דלא אמיד א"ת גם של זה שמא אינו ואיך יוציאנו מידו כיון שאין עדים לזה שהוא שלו הא [קאמר] סימנא משמע הא לא"ה [לא] היו נותני' לו.
766
767תרצב. שאלתי למו' אדם שנודר צדקה סתם לתן לכל דבר שירצה אם יש לו לתן הצדקה לנרות לבית הכנסת או לחולים איזה מהן חביב והביא לי ראי' מן הירושלמי דמס' שקלים (ספ"ה) שיש לתן קודם לחולים דגרסי' התם [דלמא] רב חמא [בר חנינא] ורב הושעי' דהוין מטיילי' באילן כנישתא דלוד א"ל ר"ח לר' הושיעי' כסה ממון שקעו אבותינו בבי כנשתא דא א"ל כמה נפשות [שקעו אבותיך כאן] מי לא הוי בני נש דילעון באורייתא רב אבין [עבר אילן תרעין דסדרא רבא] נחית ר' מנא לגבי' א"ל חמי מה עדית א"ל וישכח ישראל עושהו [ויבן היכלות] מי לא הוי בני נשא דיעלון באורייתא.
767
768תרצג. בתוספתא בהגוזל האומר תנו ק' דינר לביהכ"נ [תנו] ספר לביהכ"נ יתן לביהכ"נ הרגיל בה אם הי' רגיל בשניהם יתן לשנים האומר תנו ק' דינר לעניים יתננו לעניי אותה העיר ר' אחא אמר לעניי כל ישראל. [בן] האוכל משל אביו ועבד האוכל משל רבו קוצ' ונותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכן נהגו בעלי בתים.
768
769תרצד. בחזקת הבתים (מ"ד ע"ב) רב זביד אמר אפי' נמצא שאינו שלו אינו חזור עליו והלכתא כותי' אמימר אמר אפי' [ליכא כל הני] נמי לא והלכה כותי'. [הלכך] האי ישראל דזבין חמרא לישראל חברי' [ואו] גוי קאניס לי' לא מחייב לפצויי אפי' אינו מכיר בה [שהיא] בת חמורו אפי' אניס לי' בלא אוכפא דמידע ידע דסתם גוי אנס הוא ואפי' זבני באחריות. מעשה היה בגוי שמשכן משכונו לישראל והוצרך מן המעות והלך ומשכן את המשכון לישראל חבירו והפסיד את המשכון ופדה הגוי את המשכון ותבע משכונו והשיב לו ישראל אפרענו לך כי המשכון נפסד ותבע הגוי כפלים מדמי שויו ואמר ישראל ראושן לשני שהפסיד המשכון סלקני מן הגוי והשיב אפרע לך המשכון ומה שהגוי שואל כפלים איי חושש ולא אפרע לך אלא שויו יש שאמרו דצריך לפרוע הכל דלא גרע מדינא דגרמי ורבי הביא מכאן ראי' דישראל השני שהפסיד המשכון לא יפרע אלא שוה המשכון וישראל הראושן יפרע המותר לגוי אשר פיו דבר שוא ותובע שלא כדין.
769
770תרצה. כתב רב האי גאון אע"פ שאנו אומרי' מתוך שאינו יכו לשבע משלם בלא שבועה מ"מ הקהל מחרימי' בסתם על כל בני ברית שחייב לחבירו שיפרע לו.
770
771תרצו. ואדם התובע לחבירו ואמר נתתי לך רבית [הנתבע] פטור בלא שבועה דאין אדם משים עצמו רשע.
771
772תרצז. ואדם שאמר איני נשבע פוטרי' אותו מיד ואין משהין אותו ב"ד אחר [כן] שלא יחזור בו וע"כ ישלם משקבל עליו בב"ד.
772
773תרצח. אב סגני כהונה, ידיו אמונה, חכמה קנה שמלאכתן בונה, אבן פינה, יתד תקועה, במקום נאמן שם טוב קנה, הודעתיך נאמנה אלופי ומיודעי הר' אליעזר כהן. וקרובי חביב הר' אליעזר בנן דמוריין בר אבהון ובר אוריין על אודות ראובן שבנה בנין בחצר אלמנה אחת בלא ידיעתה ומיחתה בו שלא לבנות ועתה אומרת לו לסתור בנינו ולתת לה שכר הקרקע ממה שדר בו כבר. הדבר ידוע [בחצר] דקיימא לאגרא ואפי' בגברא דלא עביד [למיגר] צרך להעלות לו שכר כיון שחסרו והזיקו ובהא כל אפיא שוי' וליכא מאן דפליג. ומה שאמר ראובן שהשכיר הקרקע מבנה וחתנה לעשר שנים והם שלחו לה כתב ושלחה להם שהיתה חפיצה בזה שהשכירו לו קרקע. והיא כופרת ואומרת להד"ם שמעולם לא נתרציתי אם אינו יכול לברר בעדים שצותה להם לכתוב שברצונה היו משכירי' לו הקרקע אז ודאי הו"ל יורד לתוך חורבתו של חבירו שלא ברשות ובנאה דאין לו אלא עציו ואבניו (ב"מ ק"א ע"א) כ"ש כא שמיחתה בו מתחלה וגליא בדעתה דלא ניחא [לה] ונראה אפי' אם הכתב לפנינו שנכתב בשמה והיא כופרת ואומרת שלא ציותה לכותבו נאמנת דקרקע בחזקת בעליה קיימ' כדקאמר ר"נ בפ' השואל (ק"ב ע"ב) וא"כ נאמנת בלא שבועה שהרי אינו טוען טענת ברי שהיא ציותה לכותבו ואין נשבעי' טענת שמא אלא הנך דפ' כל הנשבעי'. ואם יש ע"א שציותה לכותבו והיא כופרת אז תשבע להכחיש העד דאע"ג דאין נשבעי' על הקרקעות מדרבנן נשבעי' כמ"ש רב האי גאון זצ"ל מההוא [דהכותב פ"ז ע"ב]. ואם יש עדי' שציותה לכותבו להשכיר לו הקרקע לי' שנים ולתת לכל שני י' דינר שכירות קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה ואע"פ שלא [שלם] דמי כל העשר שנים דאפי' היכא דהוי זמן הפרעון מיד קיי"ל כרבי יוחנן דאמר (ב"מ מ"ח ע"ב) ערבון כנגד כולו הוא קונה כ"ש הכא שלא היה זמנו לתן אלא י' דינר לשנה ואע"פ שלא זכרה לבנה [ולחתנה] פה אל פה להשכיר לו הקרקע אלא בכתב ואנו קיי"ל דאין משלחין מעות בדיוקני (ב"ק ק"ד ע"ב) דלא סכמי' אכתבי' וסימני' מ"מ בכתב כ' באלפס דמשלחין דהכי נהיגי תגרי דקיי"ל בכה"ג דמנהג מלתא היא ושלום לכם ולכל כניסתכם כנ' שוחר טובתכם מאיר ב"ר ברוך.
773
774תרצט. א). כי אשב בחשך אור לי גדולי אשר פארותיו מתוקי' מדבש נחולי, אבן שתיה, הר המוריה, בן עלייה, דעתו נקייה, ומדתו תרומיה, חסיד מאד מאד נעלה, לו נאוה תהלה, כסאו ירום למעלה, ויכונן עד עולם סלה, מופת הדור, אביגדור, רבנא מאיר חד בדרא, לגדולה ותורה, הספקות [נכסין] למר להתבשר, לדעת חבת הכושר, מלשכת העושר, בלי חסר, ועתה מורי מאורי השיבני דבר על ראובן תובע משמעון ס' פשי' ושמעון משיב אמת אני חייב לך אך אני מעכבם בעבור חובי ד' ליטר' וס' פשיע' שפשעת בו והמותר תן לי וראובן כופר שלא פשע בחובו ופסקו הדייני' שישבע שמעון שפשע בחובו נגד ס' פשיט' שהוא מוחזק וראובן ישע שלא פשע בחובו יותר ועתה שמעון אמר החוב שאתה אומר הי' שלי ושלך ח' ליטר' וחצי ומחלת הכל בלא רשותי ועתה שאתה אומר שלא פשעת בו אז תתבעהו מן הגוים וראובן אמר אתה אמרת לי כל אשר תעשה בחלקך תעשה בחלקי וכן עשיתי ושמעון כופר שלא אמר לו דבר והדייני' [אומרי'] השבעו כאשר פסקנו לכם כי בדברי' האלה שאתם מדברי' עתה אין אנו משתדלין ואם יש לכם דבר קחו ב"ד וטענו שנית וראובן מבטל תפלות על פסק דין הראשון ועתה מורי השיבני אם יפה דנו ואם כדין הם [אומרי] שאינם משתדלים עוד ומצוים להם לעשות כאשר פסקו ולירד שנית לדין ועל טענותיהם האחרונים מה נעשה כי ממפתח שפתיך אור יצא. ועוד ראובן תובע שמעון לדין שמסרו ויש לו ע"א וכל משרתי ההגמון והעירורים [אומרי'] שמסרו אם שמעון נאמן בשבועה שלא מסרו או לא. ידידיה בה"ר ישראל.
774
775תשובה הנני משבי בקצרה על דברי ריבות כי יפו דנו הדייני' שראובן ישבע שלא פשע בחוב. מיהו אם אמת כדברי שמעון שראובן מחל לגוים כל החוב אע"פ שא"ל שמעון כל מה שתעשה משלך תעשה משלי חייב ראובן לפרוע דהא תנן בס"פ החובל (בבא קמא צ"ב ע"א) קרע כסותי שבר כדי חייב היכא דלא אמר ע"מ לפטור כ"ש הכא שהשליטו על החוב לטובתן להציל מידם ולא למחול להם דהוי כמו אתא לידי' בתורת שמירה דאפי' אמר בתר הכי קרע כסותי חייב כ"ש הכא שלא א"ל מעולם למחול שהוא חייב ויש לו לפרוע לפי אומדנא כמה הי' שוה חלקו של שמעון למכור במעות מוכנים מיד אבל לא יפרע לו כל דמי החוב אלא לפי טובת הנאה שבו כדתנן בפ"ק דמכות (ג' ע"א) מעידנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתו' כו' אומדי' כמה אדם רוצה וכו' ודכותי' איכא בהחובל (פ"ט ע"א) וכן יש בסמוך (מכות שם) מעידנו באיש פלוני שחייב לחבירו אל זוז וכו' ע"כ ראובן ישבע שלא מחל אותו ולא פשע בו ויש לו לסייעו ולתובעו מן הגוים מפני השבת אבידה. וראובן התובע שמעון שמסר אותו ויש לו ע"א וגם הגוים מעידי' עליו ישבע להכחיש [העד] בפני הגוים מעידי' עליו ישבע להכחיש [העד] בפני הגוים דאפי' מסור בעדי' בעיא היא (ב"ק ס"ב ע"א) אם עשו תקנת נגזל במסור וסלקא בתיקו והמע"ה וישבע שלא הפסיד על ידו כ"ש [הכא] שאין עדי' שהוא מסור אלא ע"א וישבע להכחיש העד ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
775
776תרצט. ב). המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון באונס ישבע ויטול מעותיו אבל אם נאבד בגניבה ואבידה נעשה עליו שומר שכר ויפסיד כנגד המשכון והשאר יגבה ואם המשכון כנגד החוב ואבד המשכן אבד החוב ולית הלכתא כשמואל דאמר (ב"מ פ"ב ע"א) אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי אלא לא יפסיד אלא כנגד המשכון והשאר יפרע לו.
776
777תש. בפ"ק דב"ב (ה' ע"א) הקובע זמן לחבירו וכו'. בתשו' רבינו קלונימוס כתוב אדם שהלוה לחבירו על המשכון אם יכול לכופו [לפדותו] לאחר זמנו אם משכונו שוה דמיו או לא וכתב שאינו יכול לסופו ומביא ראי' מפ' המקבל (בבא מציעא קי"ג ע"א) חזיר את הכר בלילה והמחרישה ביום ואם מת תחזיר ליורשיו רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד ל' יום מכאן ואילך מוכרו [בב"ד] אבל חכמי' דפליגי עליה [סוברי'] שאינו יכול למוכרו לעולם ואין הלכה כרשב"ג כי התם בגמרא היא [שנויה]. ואם המשכון אינו שוה מעותיו זהו דין מבואר בפ' שבועת הדיינים (שבועות מ"ג ע"א) האי מאן דמסיק בחברי' אלפא זוזי ויהיב ליה קתא דמגלא אבד קתא אבד אלפא זוזי ויכול לדחקו לפדותו.
777
778תשא. בשם ר"ת אדם שמטוען לחבירו אתה חייב לי מנה והלה אומר איני חייב לך על הדייני' לחקור היאך אינו חייב לו אם פרע לו או אם לא לוה ממנו ובאיזה ענין לפוטרו כי שמא לוה ממנו ורוצה לתפוס לו בשביל דבר אחר שהי' כבר ביניהם ולא פרע לו כרצונו כי הא דאמר בערכין (כ"ד ע"א) [שלא ישהא מרגלית לקלים] ובענין זה יש לדיין לידע במה משביעו ולא נהירא דאדרבה משביעי' אותו בסתם ואין לו לחקור עליו וראי' מפ"ק דב"מ (ב' ע"א) זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ובגמרא (שם ג' ע"א ו' ע"א) מסיק שבועה זו למה שלא יהא כל א' הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועת' ותירץ אביי חיישי' שמא מלוה ישינה יש לו עליו ולכך אינו חשוד אלמא אפ"ה משביעי' אותו בסתם ואין מזכירי' אותה מלוה ישנה וכן עשה ר' הלכה למעשה וגם רבי' הביא ראי' שמשביעי' אותו בסתם מקני אדרבא (שבועות ל"ט ע"ב) שלא שאלוהו באיזה ענין פרע.
778
779תשב. בפ' שום היתומים (ערכין כ"ד ע"א) תנא אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ונראה דה"ה אף גבי בע"ח ואע"ג דאמר (ב"ב קנ"ז ע"א) מיני' ואפי' מגלימא דעל [כתפיה] ובכתו' פ' נערה (כתובות נ"ד ע"א) גבי פלוגתא דאלמנ אם שמין מה שעליה ואמרי' כי אקני לה אדעתא למיקם קמי' אדעת' למשקל ומיפק לא אקני לה אדעתא למיקם קמי' אדעת' למשקל ומיפק לא אקני [לה] ובספר הדינין ראיתי [דאין] ב"ד נמי יכו לכוף את ראובן להקניט את אשתו לטול ממנה תכשיטיה שלא מדעתה ולתת לשמעון בחובו דתנן אחד המקדיש כו'.
779
780תשג. בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ז ע"ב) [שכ"מ שאמר כו' עד שיאמר] תנו בית זה לפלוני דקל זה לפירות מכאן משמע דאפי' למ"ד אין אדם מקנה דלשלב"ל אם הקנה לו ע"י דבר שבא לעולם כגון פירות אגב דקל ודירה אגב בית דקנה.
780
781תשד. בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ד ע"ב) [לימדו ליה אנן] זוזי יהיבנן [לנוול ולנוול] מכאן א"ר דיש להוכיח דאדם הטוען על אשת חבירו דלא מצי בעלה למימר אינו רוצה שתתבזה אשתי בב"ד דלאו טענה היא דמצי א"ל נתתי לה את שלי תתבה ותתבזה ואי לא ניחא לך בבזיונה תפרע עבורה כי הכא דהני לקוחות מצי למימר זוזי יהיבנ' [לינוול] הלכך לאו כל כמיניה למטען האי טענה איני רוצה שתתבזה אשתי בב"ד כגון ההיא דפ' [אלמנה] ניזונית (צ"ז ע"ב) [שמוכרת] שלא בב"ד דהנכסים שלו הם משום הכי אנן סהדי דלא קפיד בהא [כדי] שלא תתבזה אשתו בב"ד. ומצאתי בתשו' הגאונים ששאלו לפני רב יהודאי גאון ראובן המפקיד זוזי גבי לאה ולא אנתת גבר הות ולבתר כן אנסיבת ותבעי' מינה ואזל בהדה לבי דינא ונפל' שבועה עליה אית [כאן] דינא לאשבועי' והיא אשת איש או לא כך ראינו כיון דהויא א"א לא משתבע ואי אמר בעלה לא מפקינן אנתתי לבי דינא לא מפקי' לה שלא תתננה על בעלה והיינו דאמור רבנן (ב"ק פ"ז ע"א) האשה [והעבד] פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרי' פטורי' ומשלמי' לאחר זמן ואי מצטרכי למכתב פסק דין [כותבי'] דאי הויא פנויה משתבע לי' דקתני נתגרשה האשה חייבת לשלם ואי לא דאמר ניהא לשמותי על מאן דאפקיד גבה והיא כפרה בב"ד לא יהיבנן ליה רשותא אבל איעבד מנפשי' עבד. ואני ברוך איני רואה הדבר כלל כי משנה מפורשת היא (כתו' ק"ד ע"ב) מי שהלך למדה"י ואשתו תובעת מזונות [חנן] אומר תשבע כ"ש אם אחרי' באי' עלי' לפרוע והיא כופרת שמשביעי' אותה על כרחה ועל כרחו וכי בשביל כך יאבדו ממונו שאינו רוצה שתתבזה אשתו א"כ כל אשה שיש לה בעל תגנוב ותגזול ותכפור ותאמר א"א אני ואיני נשבעת ואין חילוק בין א"א לפנויה אלא היכא דאין לה [במה לפרוע] כגון גבי חבלה דאמר פגיעתן רעה לפי שאין לה במה לפרוע דמסתמא אמרי' מה שקנתה אשה קנה בעלה אבל אם אד טוענה פקדון הפקדתי בידך או מנה הלויתיך למה לא תחזור אם הוא בעין או אם תכפור למה לא תשבע שאין [בידה] משלו והא לא קתני פגיעתן רעה הן שגזלו [מאחרי' פטורי'] אלא חבלות תנן ושרא להו רחמנא למאן דנפק מפוהון דא"כ נעלנו דלת בפני לוין מלשאת ולתת עם הנשים וכל מה שטוען על א"א כטוען על הבעל דמי שחשדה שנותנת את שלו לבעלה שלא כדין ותתבזה בע"כ של הבעל.
781
782תשה. אדם שהלוה לחבירו על המשכון הוי ש"ש כדמוכח סתם משנה בפ' האומנין (בבא מציעא פ' ע"ב) אם חוזר והפקידו ללוה ונגנב או אבד שחייב המלוה אע"פ [שביד] הלוה אבד שהרי אם הפקידו ביד אחר שהוא [כמוהו] ברשות המלוה לענין גניבה ואבידה ומה לי [הפקידו לאחר ומה לי] הפקידו ללוה עצמו והא דאמר בפ' המקבל [בבא מציעא קי"ד ע"ב) החזירו ומת שומטו מעל גבי בניו דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואה לא דהוי כמטלטלי אלמא כשהחזירו לאו ברשות מלוהק אי היינו דוקא כשנתן לו בתורת חזרה אבל בתורת פקדון לא א"נ אם [השאילו ללוה] עדיין הוא ברשות מלוה ושמוטו מעל בניו אפי' בשעת הלואה כיון דבתורת שלאלה נתן לו. ומזה הטעם דן ר"ץ על ראובן שהלוה לשמעון על מלבושי אשתו וחזר והשאילם עד שיעבור המועד ומת בחולו של מועד ומחמת יראת המושל מסרה את אשר לה לשמעון וגם מלבושיה שהי' ממושכני' בידו והחזיר לה שמעון הכל חוץ המלבושים ופסק ר"ץ דהדין עמו דאע"ג דאין רשאי למשכן מלבושי אשתו מ"מ אחזוקי אינשי [בגנבי] לא מחזקי' ומסתמא ברשותא משכנם בעלה וכיון שהשאילם שמעון עד לאחר המועד עדיין הן ברשות שמעון כיון דבתורת שאלה באו לידו לא בתורת חזרה כדפרי' לעיל ואין האשה יכולה לטעון אני תופס עבור כתובתי דכיון שהחזרת לי לא היו יותר ברשותך ואני הייתי מוחזקת בהם [כשמסרת] מלבושי ויש חולקי' על דין זה דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שמסרתי לו מלבושי למשנכם.
782
783תשו. ראובן קבל על אשת שמעון ואמר אלמנה [היית ובקשת] ממני לזווגך לשמעון ונדרת לי חצי זקוק ולקחתי שמעון בדברי' עד שנאות לך ונשא אותך תני לי חצי זקוק והיא כופרת הכלואומרת אדרבה בקושי גדול בקשוני קרובי שנתרצתי ולא אתן לך כלום ובאו לדין ודנו הדיינים לפוטרה בלא שבועה וראייתם מהגוזל בתרא (קט"ז ע"א) ול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו כו' ואע"ג דקתני סיפא נותן לו שכרו משלם הא מוקמי' ליה [בצייד] כו' ה"נ מאחר ששמעון היה דר אצלה בעיר ולא טרח אלא בדברים מה שכר ראוי לתת על זה וגם שאלו לרב ז"ל ושיב דלא דמי דהתם אנן סהדי בשכר [המעברות] שאין אדם עשוי לתת דינר [מש"ה] אין בכך כלום ויאמר משטה אני בך ומעשי' בכל יום בסרסורים דבטורח מועט מרויחי' הרבה בשכר פעולתם [ואי' באיכה] רבתי (פרשה א') [את בפרוטי] ואנא ברגולי כו' והא דאמר (ב"מ ס"ו ע"ב) כל דאי לא קני ההוא אין לומר בשכר פעולה ושאלו כמו כן לרבינו שמחה ואמר ודאי מעשי' בכל יום להרבות בשכר שדכנים וכן כל סרסרות לפי חיבת המקח והרי הוא ככל פועל ששכר טרחו נוטל ואין כאן דין אסמכתא כי קונה שכרו בפעולתו דומי' דהרי את מקודשת לי ע"מ שאדבר לשלטון (קידושי' ס"ג ע"א) הדבר ידוע שאין בדבורו שוה פרוטה אם לא שיתפייס השלטון על ידו אע"פ שאין בידו וחשבי' שכר דבורו כמו עשה לי שיריים ואקדש אני לך (שם מ"ח ע"א) [דמילי חשיבי כדנרי] ומחמת חבת המקח מרבה שכר גדול לסרסורים ע"י דבור אחד. ומורי הר"ר שמואל מבבנבערק הסכים גם לדעתם וכ' [דבירושלמי] דמס' שביעית [פ"ח] מביא הא דתני' השוכר את הפועל להביא יין לחול וכו' ואם הביא חייב לתן לו שכרו ואם לא הביא כו' אבל אם אמר ממקום פלוני בין הביא בין לא הביא חייב לתן לו.
783
784תשז. אלפסי (פ"ג דסנהדרי') היכא דקבל עלי' קרוב או פסול כבי תרי חזינא לגאון דאמר אפי' קנו יניה בב"ד מצי הדר ביה דקנין טעות הוא דרחמנא אמר ע"פ שנים עדי' כשרי' אפי' קבל עליו וקנו מידו. מהר"ם פסק שאין יכול לחזור. ורבותינו [אחריני] אומרי' כיון דקנו מיני' לא מצי הדר בי' דקיי"ל אי לאחר קנין כלום בפ' זה בורר {סנהדרין כ"ד ע"ב) ומסתברא כותיהו דהא אפי' קבל עלי' בעל דינו [כבי תרי] וקנו מיני' אין יכול לחזור כדאמר בפ' שבועת הדיינים (שבועות מ"ב ע"א) ההוא דא"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת כו' וכן פר"ח וכן השיב רב נחשון ורב צמח פליג ואמר דמצי למיהדר.
784
785תשח. על אודות ראובן שקבל עליו ב' עדים שנגעו בעדותן ולאחר שהעידו עליו בב"ד רצה לפוסלם יען כי נגעו בעדותן נראה דראובן אינו יכול לחזור בו מאחר שקבלם והעידו בב"ד דהא אחר גמר דינו אינו יכול לחזור בו [דהלכה] כחכמי' (סנהדרי' ב"ד ע"ב) ועדים כגמר דין דמי כדאמרי' בפ' שבועת העדות (שבועות ל' ע"ב) והו"ל כההוא דיש נוחלין (קכ"ז ע"ב) עבדי גנבת וכו' [עד] רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו ומה גמר דין יש לשם או מי ישב בדין אלא ודאי כל דבר שאין אחריו עוד כלום כגון העדאת עדי' דתו לא מצי מסחדי בענין אחר דכיון שהגידו שוב אינן חוזרי' ומגידי' וכן כשנשבע הבע"ד ע"פ שכנגדו הו"ל בגמר דין גבי דייני' שמשאמרו איש פלוני אתה זכאי כו' שוב אין רגילין לשא ולתן בדין. ועוד נוהגין בכל המלכות שאם יש ליחיד דין ודברי' עם הקהל עבור המס שהוא צריך לתן המס ואח"כ יתבע את הקהל לדין כי הקהל רוצים להיות מוחזקי' בכל שעה. וראי' אני מביא להם מהא דאמר פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ג ע"ב) מוהרקיהו דהני [בטפסא דמלכא מונח] כו' ודינא דמלכותא דינא וא"כ כגון השר שרגיל לגבות מס שלו משלם ביחד הרי חלק כל או"א כגבוי דמי ואם באת המלכות לשנות לטור א' מן הקהל או להקל עליו לא כל הימנו ואין זה דינא רמלכותא אלא גזילה דמלכותא ולא אדונים בדבר זה. ועוד שכל הקהל שותפי' במס ושותף אינו חולק שלא לדעת חבירו ורשאין בני העיר להסיע על קיצותן כ"ש לגבות ממנו המס והבא לשנות עליה הראי'.
785
786תשט. כתב ריב"א הלכתא היכא דקבל עלי' קרוב או פסול בין לעדות בין לדין בין באתן לך בין במחול לך לפני גמר דין יכול לחזור בו והיכי דמי גמר דין פ"ק דנהדרין (ז' ע"ב) איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ולאחר שגמרו הדין הדייני' [הפסולי'] או ע"פ עדות [פסולה] אינו יכול לחזור בו [והיכא] דקבל עליו שבועה כל דהו כגון דור לי בחיי ראשך א"נ לשבע וליטול כיון שגמרו ב"ד את הדין ע"פ מה שקבל עליו הבע"ד לשבע וליטול או לדור בחיי ראשו שוב אינו יכול לחזור בו דנראה דשבועה במקום פרעון עומדת וכי היכא דאמרי' גבי אתן לך אע"פ שלא נתן עדיין אלא שחייבוה ב"ד ע"י גמר דין שוב אינו יכול לחזור גבי שבועה נמי אע"פ שלא נשבע עדיין אלא שגמרו הדין לשבע אותה שבועה שקבל עליו שוב אינו יכול לחזור בו וה"נ אמרי' ביש נוחלי' (קכ"ח ע"א) רצונך השבע וטול ה"ז נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו והתם [אינן] יכולי' לומר אינו יכול לחזור [היינו] אחר שבועה דהא מוקי לה בפלוגתא דר"מ ורבנן ואי בשכבר נשבע מי איכא למ"ד [דיכול] לחזור בו שבועה זו הוי כי חוכא ואיטלולא. אבל [בפר"ח גורס] התם ביש נוחלין ונשבע ור"ל דהא קמ"ל דלאחר שנשבע אין המשביע יכול לחזור בו. והאמת כי דבר תמוה הוא שהוי ר"מ פליג ע"ז דלאחר שנשבע יכול לחזור בו.
786
787בפ' זה בורר שייך זה.
787
788תשי. בפ"ג דסנהדרי' (כ"ה ע"א) גבי [בר בניתוס] חד אמר לדידי אוזיף בריבתא. מכאן דקדק רבי' יקר דמי שתבעוה שנים לדין בין בבת אחת בין בזה אחר זה ונשבע להן דיכולי' להעיד ולפוסלו דמ"ש מהני [לדידי אוזפי' מלדידי] גנב ע"כ ומעתה מה [שאמרה] תורה גבי ע"א אבל [קם] הוא לשבועה מיד כשנשבע יהא פסול שהרי העד ובע"ד אומרי' שנשבע לשקר. ומיהו לא מגבי' מינני' הגניבה והרבית דא"כ הו"ל נוגע [בעדות] וכגון שאינם קרובי' דעדי' הקרובי' זה לזה או למלוה או ללוה או לערב פסולי' בפ"ק דמכות (ז' ע"א) בסוף גבי אילעא וטוביה.
788
789תשיא. הלכתא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין לאחר מתן מעות בעי קנין ערב דב"ד לא בעי קנין (ב"ב קע"ו ע"ב) פי' רשב"ם בההיא הנאה דקא מהימני' לי' ב"ד גמר ומשעבד נפשי' ומתוך פירושו משמע דוקא שהוא ערב [של ב"ד כגון של יתומי'] או כה"ג אבל ערב לחבירו אפי' לפני ב"ד שחייבוה לא. ועל ראובן שטוען לשמעון הלויתי מנה לפלוני עליך שהיית ערב וכשתבעתי אמרת לי שאין [לתבוע] הערב תחלה וכן הלכתי ותבעתי הלוה ואמר שפרע לי ורוצה לשבע ואיני חפץ בשבועתו ואפי' אם ישבע לא תפטור ממני ולהכי טרחית ולקחתיך לערב משום דאת מהימנת לי ולא הוא ושמעון משיב לא נעשיתי ערב אלא בכל הערבים שאם אין נכסי' ללוה שאפרע לך אבל אם ישבע לא אתן לך כלום. נראה שהדין עם ראובן והר' אליעזר חולק עליו. ופי' רשב"ם אהא דקא בעי (ב"ב קע"ג ע"ב) מ"ט דרשב"ג דאמר לא יפרע מן הערב שסד"א השתא דלא יפרע כלל ולא מהני ערבות אלא להכי שאם לוה מת או ברח יפרע הערב ומתך פי' משמע דאם ברח הלוה דאין למלוה לילך אחריו.
789
790המלוה את חבירו ע"י ערב בין יש לו נכסי' ללוה דהיינו קרקעות ובין אין לו תובע הלוה תחלה. ונראה שאם הלך למדה"י שצריך זה להמתין או ילך שמה לתובעו ולכופו והערב לא יפסיד בשיבל כן שאן הלוה כאן וכן שמעתי בשם ר"ת ואם לא יכול לכופו אז חוזר על הערב בד"א בזמן שלא התנה אבל אם התנה ואמר ממי שארצה אפרע תלחה אז התובע יפרע מן הערב תחלה אם ירצה דברצון המלוה תלי' מלתא. וכגון שאין נכסי' עתה ללוה בשעת הבתעיה אבל אם יש נכסים עתה ללוה דהיינו קרקעות אז לא יתבע הערב תחלה אע"ג דהתנה. ומיהו בירושלמי ראיתי אם אמר ממי שארצה אפרע יפרע מן הערב אפי' אם יש נכסים ללוה. וקבלן דהיינו תן לו ואני אתן לך שלא הזכיר שום הלואה ולא שום פרעון ולא שום ערבות נפרע מן הערב תחלה ולא מן הלוה אפי' אם התנה ואמר ממי שארה אפרע תחלה [ובין] שיש לו נכסי' ללוה ובין אין לו כדמסיק בפק' בתרא דב"ב (שם) והרי נכנס הקבלן תחת הלוה ומיהו אם אין נכסי' לערב קבלן נראה דאז יבע מן [הלוה] אם ירצה. וכגון שהתנה. והלכתא כרבא (שם) קע"ד ע"א דהוא בתראה ואמר כולן לשון ערבות הן בר מתן לו ואני אתן לך שלא הזכיר לא לשון הלואה ולא לשון פרעון ולא לשון ערבות. והיכא דנשא ונתן ביד אין למלוה על הלוה כלום ואפי' אם לא יכול לכוף את הערב אינו חוזר על הלוה אם יש לערב [לפרוע מיניה] אבל אם אין לו אז חוזר על הלוה מדר"נ דאמר (פסחי' ל"א ע"א) מנין לנושה בחבירו מנה וכו' ואע"ג דבשם ר"ת שמעתי שאין הלכה כר"נ אין נראי' דבריו בזה אלא כפר"ח וגם בה"ג בכתו' פסק כר"נ וכן נראה לר"ם ולרבי' יצחק בר' שמואל מצרפת. וקבלן דהיינו תן לו ואני אתן לך וכ"ש תן לו ואני קבלן כפי' רבי' שמואל אבל הריב"ן חולק בשם רבינו שלמה חמיו. וה"ה דבכל לשונות שבעולם נוהג דין זה דקבלן היינו תן לי ואני אתן לך ואינו מזכיר לא לשון הלואה ולא לשון פרעון וכולהו ערבים בעו קנין בר ערב ב"ד וערב בשעת מתן מעות וכולהו ערבים בין אית לי' נכסי' ללוה בין ל"ל בשעת הלואה משתעבדי בר מערב דכתובה דאע"ג דאית לי' לא משתעבד [וכן] הלכתא ערב בין אית לי' בין ל"ל משתעבד והוא דקנו מיני' ותניא הרי שהיה [חונקו] בשוק ומצאו חבירו וא"ל הנח לו ואני אתן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו וזה ערב שלא בשעת מתן מעות דלא מהני ומיהו נראה דחייב להביאו בידו החנוק שיהא בידו לכופו כבתחלה דלא גרע מדינא דגרמי וכן מצאתי בספר דינין דוקא כשהחנוק שם במדינה עמו דיכול למימר ליה הא בעל חנוק ולא הסרתיך דגברא אשלומית ליה גברא אשלומית לך אבל אי אזיל חנוק למדה"י הערב חייב. תוס' המלוה את חבירו ע"י שני ערבים לא יפרע מאחד מהם ואם אמד ע"מ שאפרע ממי שארצה יפרע מערב אחד (תוספתא ב"ב ס"פ י"א).
790
791דין ערבות.
791
792תשיב. שאלו לרבינו על מעשה שאירע שהקהל נתנו חרם בביהכ"נ על כל מי שיודע עדות שיעיד קודם שיצא מביהכ"נ ויצאו ולא העידו ולאחר זמן באו עדי' שהיו שם בביהכ"נ בשעת החרם ואמרו לא שמנו ללב [אז] להעיד ועתה זכרנו ובאנו להעיד והשיב דמקבלי' עדותן דאמרי' בכתובות (כ' ע"ב) בפי' דרב אשי הוי ידע ליה סהדותא לרב כהנא כו' עד לבסוף אדכר ואסהיד ליה.פסק ריב"א אדם התובע לחבירו לדין ונתחייב לו שבועה וקפץ מעצמו ונשבע אפי' בפני ב"ד או אם השביעוהו אחרים שאינם דיינים שאינו מועיל וצריך לשבע שנית ע"פ הדייני' אם [לא] שקבל עליו התובע ולא דמי להא דאמר פ' השולח (גיטין ל"ה ע"א) ההיא אתתא דאתאי לקמי' דר"ה כו' אמרה לי' מידי הוא טעמא כו' עד מודה ר"ה בקופצת אלמא דלא ע"ד ב"ד נשבעה ופטרה י"ל התם לא היו צריכי' להשביעה כלל אבל בדוכתא אחריתי במקום שאדם חייב שבועה וקפץ ונשבע צריך לשבע פעם שנית. ופוסק ריב"א שהתובע יכול לדחוק את הנתבע שלא לשבע אלא בזמן שהוא תופס ס"ת עאע"ג דבטלו הראשונים שבועה גופה מ"מ [מעין] ההוא גופה עבדי' ועוד אומר ריב"א אם הסכימו לגזור ואמר א' א"א בקתנתכם בע"כ צריך לסכים עמהם כדכתיב את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה וכן יונן לא שמע שבועת אביו. ועוד אומר ריב"א אם אדם אחד יש לו לשבע וליטול ואמר איני נשבע [פטור] זה מלשלם שכבר [מחל] זה תביעתו ושוב אינו יכו לחזור בו דאמר בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ד ע"א) מי שחייב לחבירו שבועה וא"ל דור לי בחיי ראשך כו' ומסקי' באתן לך מחלוקת אבל במחול ד"ה אינו יכו לחזור בו ה"נ כמחול לך דמי. ואי הנתבע מחוייב שבועה ואמר התובע איני משביעך עכשיו כי אני רוצה להמתין מעשה אירע כה"ג שאמר התובע איני משביעך ואח"כ תפס משלו בשביל אותו חוב ובא המעשה לפני רבי' אבן וחייבו להחזיר כיון דדינו לפטור בשבועה וזה לא הניחו לשבע הרי מחלו ולריב"א נראה דאין חייב להחזיר דנהי שמחלו על השבועה על הממון לא מחל וכיון דתפס יפה תפס. ורב האי גאון פוסק מי שנתחייב שבועה לחבירו וא"ל דור לי בחיי ראשך יכול לחזור בו [בין באתן] לך בין במחול לך וכה"ג כתב האי מאן דמחיל שבועה לחבירו שבועה מחל הממון לא מחל ואי אח"כ תפס משלו שפיר תפס. ועוד כתב ריב"א שאפי' כבר נשבע הנתבע ונפטר ואח"כ תפס משלו וטוען באותו חוב תפסתי כי לשקר נשבע שפיר מהימן דאלת"ה א"כ תקנתא דרמאי היינו עושי' שכל אדם שחבירו מחוייב לו שבועה היה אומר איני רוצה משבועתך ואח"כ תופס לו משלו ויהא נאמן ואלו הניחו אז לשבע לא היה נאמן אלא לאו משום דאז נאמן השתא נמי נאמן. ועוד משום מגו דאלוצה לטעון חוב אחר יש לי בידו נוטל ונשבע דמהימן לטעון עד כדי דמיהן והשת אנמי כי טעין מחמצת אותו חוב מהימן. אבל מה שאמרתי כשהוא נשבע ונוטל ואמר איני נשבע ושוב תפס שום דבר איני סבור שיהא נאמן לטעון חוב אחר יש לי בידו [או] שום דבר מחמת החוב הראשון דכבר מחל ליה החוב והיאך יכול לטעון שוב [אני] רוצה לשבע וליטול והלא לא רצה לשבע נמצא שחזר בו עכ"ל ריב"א. ומורי הרב פסק כשאדם נשבע פטור לגמרי ואם תפס משלו חייב להחזיר כדכתי' ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבל שבועתו נפטר לגמרי דאי לאו הכי מה תועיל שבועה לעולם יתפוס משלו.
792
793תשיג. האלפסי כתב (ס"פ שבועת הדייני') הלכתא המלוה על המשכון ש"ש ל"ש משכנו בשעת הלואתו ל"ש שלא בשעת הלואתו בכולהו הוי ש"ש שאם נגנב או אבד והיה המשכון כנגד החוב אין הלוה חייב למלוה כלום אלא יצא משכונו בחובו ואם החוב יותר על המשכון ישלם הלוה מה שיותר על המשכון ואם היה המשכון יותר על החוב משלם המלוה ללוההיותר על החוב ואם אבד באונס שש"ש פטור גם המלוה על המשכון פטור וגובה חובו מן הלוה עד גמירא וצריך שבועה כשבועת שומרי'.
793
794תשיד. ראובן טען לשמעון הפקדתי בידך מרגלית ותבעתך בב"ד וטענת אבדתיהו ולא רצית לשבע ושלמת לי דמיה כשויה [אז] בזקוק ועתה נודע לי שמצאת אותה ומכרת אותה בב' זקוקי' ואותו זקוק אני תובעך ושמעון משיב [ששבחה] ברשותו לאחר ששלם לו. דין זה פסוק ממתני' (ב"מ ל"ג ע"ב) המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו שילם ולא רצה לשבע ואח"כ נמצא הגנב משלם כפל למי שהפקדון [אצלו] ששילם אותו ואמרי' בגמרא נעשה כאומר לחבירו לכשתגנוב ותרצה ותשלימני קנוי' לך מעכשיו אלמא כי שילם נקנית לו ה"נ כיון ששילם שמעון נקנית לו [ושבחה] ברשותו. מפי רבי' אב"ן. ונראה דהיינו דוקא כששילם לו הזקוק מעצמו דלא אטרחי' לב"ד כדמשמע בריש המפקיד (בבא מציעא ל"ה ע"א) גבי אייקור [כיפי] וגם שנשבע שאינו ברשות כי חיישי' שמא עיניו נתן בה כדאמר ר"ה נמי התם (ל"ד ע"ב) מפי מו' הר' ידידי.
794
795תשטו. וששאלת אם יכול אדם לערער על ב"ד ולהזמינם לדין נראה דיכול דהא לא שמעי' שהי' חרם או תקנת הקהל מלערער על הדיין אדרב' מעשי' בכל יום שמערערי' על הדייני' [המזמני'] אותו לדין ואי משום דגרסי' בסנהדרי' (ו' ע"א) [גופא] א"R אבוה שנים וכו' דקבלוה עליהו מיהו אמאי ישלם מביתו דא"ל דיינת לן דין תורה ומשמע דכל היכא דקבלוה בסתם שלא אמרו בפי' דיינת לן דין תורה דלא ישלמו [היינו דוקא] היכא דחד דיין דאין דינא צריך למימר דיינת לן ד"ת אבל היכא דאיכא ד' דייני' או ג' כדין תורה כי נחתי בעלי דינים לקח ג' דיינים משפט שלא ידונו כ"א דין תורה [וכן] פסק רבינו ברוך ב"ר שמואל בספר החכמה דיכול אדם לתבוע את ב"ד לדין ואם [טעו] אע"ג דלא ישלמו עד דא"ל דיינת לן דין תורה הא בסתמא לא ישלמו ותו אפי' נחלק הא דתנן (בכורות כ"ח ע"ב) דן את הדין וכו' וישלם מביתו זה ודוקא בימיהם שהיו דנין ומכריחין [בכפי'] לדון בני אדם בע"כ אבל בזה"ז שמכריחי' הדייני' לדון ע"פ חרם הקהלות אם טעו לא ישלמו מ"מ יש להם לחזור כשדנים שלא כדין ואם אינם רוצי' לחזור דין הוא שישלמו.
795
796תשטז. על ששאלתם על אודות שכר מלמדים וסופרי' שנושאים ונותנים בעירכם וגם יש בידם מעות אחרי' ותובעי' אותם מס מהם והם תובעי' אתכם לדין ואומרי' אתם שאין זה תקנת קהלתכם אך כך הוא הדין והמנהג שכל מי שאתם תובעי' אותו מס והוא בעירכם אלמוה לשעבודא דצבור דכמאן [דתפיסו חשיבו] ויש לאל ידכם להעביטו בשביל המס ומוהרקיהו דהני [בטפסא] דמלכא מונח (ב"מ ע"ג ע"ב) אמנם אם אח"כ יתבעוכם לדין יש לכם לבא עמם לדין דאטו רבים גזלני נינהו ולא יעשו משפט וכל זכות שיש לכם תטענו ב"ד ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
796
797תשיז. מי שירא שהדייני' עיותו לו הדין יכול לתובען אח"כ לדין וזה משפט חרוץ שהמוסר את חבירו ומפסידו על ידו חייב לשלם הפסדו ומ"ש שיש רוצים לפוטרו המסור משום דלכבוד אביו עשה שראהו דם יוצא מחוטמו חלילה ואפי' אם היה מצוה לו אביו למוסרו לא הי' לו להלשין כדאי' פ' אלו מציאות (בבא מציעא ל"ב ע"ב) ובפ"ק דיבמות (ו' ע"א) יכול א"ל אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל אני [ד'] כולכם חייבי' בכבודי וכ"ש שלא ציוה לו אביו ועוד שאביו התחיל להכות תלה. ואינך יכול לפסול את ר' שמואל שהוא אושפיזכני כי מה שאנו אומרי' [פ"ק דסנהדרין ז' ע"ב] אושפיזיכנא את פסילנא לך לדינא פי' ר"י שהיה מחמיר על עצמו אבל אינו פסול מדל אחשיב ליה בהדי אלו הפסולי'. ואין עד נעשה דיין. מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
797
798תשיח. וששאלת אם אדם קובע זמן לחבירו לדין שאם לא יזמינו לדין עד אותו יום שלא יזמינו עוד ועבר הזמן נ"ל מאחר שלא קבל בקנין כי אם בדברי' בעלמא דיכול לחזור דע"כ ל"פ ר"מ ורבנן בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ד ע"א) גבי נאמן עלי אבא וכו' וגבי דור לי כו' אם יכול לחזור בו או לא אלא לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין ד"ה יכול לחזור בו כדאמר [התם] והיינו טעמא כאן דליכא אלא דברי' בעלמא ואף לא ירדו עדיין לדין ולא עשו שום מעשה ע"פ דבורו ומשו"ה יכול לחזור והא דאמרי' פ"ק דקידושי' (ט"ז ע"א) לימה ליה באפי תרי זיל משמע דא"צ קנין זהו כשמוכחל לו מיד מה שבידו ומה שתופס משלו וזה פשוט וידוע אם אדם מוחל לחבירו מה שיש לו משלו שא"צ קנין אבל הכא שלא מחל לו מיד אלא שאמר אם לא אבוא אח"כ עד אותו זמן לדין שלא אערער עליכם ובדעתו היה לעשות כדבריו נראה דצריך קנין דקיי"ל (סנהדרי' ו' ע"א) פשרה צריכה קנין.
798
799תשיט. ראובן תבע שמעון לדין וטען הפקדתי בידך חפץ תנהו לי והשיב שמעון ואמר החזרתיו לך וחייבו ב"ד לשבע שהחזירהו וחזף שמעון ואמר איני חפץ לפטר בשבועת שקר אך האמת אגיד ואשבע שאותו חפץ [שמסרת] לידי שמרתי כדרך השומרי' ולא פשעתי בו ונאבד עם שלי ונשאל למורי אם ישבע כדבריו הראשונים או האחרונים והשיב דיד לו לשבע כדבריו האחרונים.
799
800תשכ. מצי למימר משטה אני בך [בפ' זה בורר כ"ט ע"א] ומההוא יש לתמוה אם אדם עשה תנאי עם חבירו לכתוב לו ספר ביוקר ומתחרט אח"כ ואומר אני נותן לך שכירות יותר מדאי ומשטה אני בך לא אמר כלום.
800
801תשכא. מעשה היה ביהודי אחד קנה עופרת בב' פשיט' מן הגוי ומכרו לישראל חבירו בד' פשיט' ולאחר זמן נמצא שהי' כסף ורצה לחזור בו וטוען אונאה ופסקו הדין הרא"ם ורבי' יוסף לפני ר"ת ופטרוהו מזה הטעם שאמרו כמו שקנית כך מכרת ומאחר דלא בעי לי' לאסוקי אדעתי' אין כאן אונאה.
801
802תשכב. כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד (ב"מ מ"ב ע"ב) ואם נגנב או נאבד וא"ל כיון דהמפקיד וכו' א"כ נתת לאשתך לשמור גם היא תשבע שלא שלחה בו דיה לאו כל כמיני' להשביע כל בני ביתו אלא רק הנפקד ישבע ונפטרו כולם.
802
803תשכג. באלפס (פ' המפקיד) דשליחות יד א"צ חסרון כרבא דהוא בתראה סבר הכי והלכתא שואל שלא מדעת גזלן הוי וכבר נעשה מעשה שבחור אחד לקח תפילות מביהכ"נ בלא ידיעת הבעלים והחזירם בלא ידיעתם ונאבדו ומורי חייבו לשלם כי אמר שואל שלא מדעת גזלן הוי וקיי"ל כר"ע (ב"מ מ"א ע"א) דבעי' דעת בעלים.
803
804תשכד. אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע (ב"מ מ"ב ע"א) ירושלמי (פ' המפקיד ה"ז) נתנו בשידה תיבה ומגדול ונגנבו או שאבדו חייב בשבועה ופטור מלשלם ואם יש עדי' שעשה כן פטור אף משבועה. נתן בראש גגו ונגנב חייב לשלם נתנו במקום שהוא רגיל לתן שלו אם היה אותו מקום ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב וכן [אי'] בתוספתא פ' השוכר את הפועלי' וכן עשה ר"ת מעשה.
804
805תשכה. במורי הוי עובדא שנתערב עבור בחור בליטר' ונדר לו שאם לא יפרע לו ביום פלוני שהי' לו [להשכין] משכונו [על הפסד שלו] וכל מה שיעלה עליו נדר לו לפדות משכונו בלא הפסד ולא פרע בזמנו ומורי דמשכן משכונו בליטר' על המשכון ותבע הבחור ואמר תפרע משכוני כאשר נדרת לי בלא הפסד ועמד עד שעלה מן הרבית כנגד ס' פשיט' ונתן הליטר' והניח המשכון שם עבור הרבית והלכה הגויה שמשכנה המשכון בלא ידיעתו ולותה פעם שנית ליטר' על המשכון ותבע הבחור ואמר תפדה משכוני כאשר נדרת לי בלא הפסד והשיב כבר פדיתי כמו שנדרתי ומה אני יכול [לעשות] אם הגויה לותה עליו פעם שנית ופטרו מורי מכיון שלא משך בגוף המשכון ודברי' בעלמא שאל למשכן משכונו בלא קנין לא קני כדאמר רב חסדא (ב"מ מ"ח ע"א) שיחד לו כלי להלואתו וכיון שלא משכן לא קנה המשכון.
805
806תשכו. מעשה באדם אחד שמתה אשתו ובשעת פטירתה ציותה לבעלה שלאחר מיתה [יתן] מקטרונה לבת אחותה [ונתרצה] לתן לה ולאחר מותר חזר בו ולא רצה כי אמר נחת רוח עשיתי [לאשתי] ולא היו כ"א דברי' בעלמא בלא קנין וחייבו מורי לתן [ממה] דאמר בפ' הזהב (בבא מציעא מ"ט ע"א) ה"מ לעשיר אבל לעני נעשה נדר ותו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ונתחייב לתן הסרבל.
806
807תשכז. הלכתא המלוה מעות לחבירו וא"ל הלוה טול מעותיך ואמר איני חפץ בהן והרי הן צרורי' ומונחי' ולא רצה המלוה לקבלן ונגנבו או אפי' נאנסו נ"ל שחייב הלוה עד שיקבלם המלוה וסברא היא אלו מתרמי ללוה עסקאט והרויח בהן מי לא [זכה] בהן הלכך חייב באחריותן אבל פקדון מכי א"ל טול שלך איני שומרו כלה שמירתו וכעין זה מצאתי בס' רבינו אב"ן בפ' האומנים ואני אומר אם המעות פקדון ומותרין שאינן צרורי' בקשר משונה אמאי לא יתחייב באחריות' כיון דיכול להשתמש בהן. ברוך.
807
808תשכח. מעשה בראובן שמשכן משכונו לשמעון ע"י גוי ורצה ראובן לפדות משכונו ואמר [שמעון] אין לי עסק עמך כי הגוי משכנו לי לחלוטין ופסק מורי שיחזיר לו משכונו ע"י זה הגוי או ע"י גוי אחר דלאו כל כמיניה דגוי [למשכנו] לחלוטין דיאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואמרי' (ב"ק קי"א ע"ב) גזל ולא נתייאשו בעלים רצה מזה גוב וכו' ודאי אם יפסיד המשכון אפי' בפשיעה לא יפרע אבל אם הוא בעין חייב להחזיר לו וכן עשינו מעשה בכוס.
808
809תשכט. בפ' הרבית (ב"מ ע"ד ע"א) הא סיטומתא קניא. מכאן [הביא רבי' אבן] דין ראובן טען לשמעון מכרת לי סחורה פלוני ונתת לי המפתח של החדר שהסחורה מונחת בו וסגרתי החדר במפתח [כדי] לקנות כמשפט הסוחרים שקוני' בסגירת הסחורה ושמעון משיבו [במה] קנית סחורתי לא במעות ולא במשיכה ואני רוצה לחזור בו. דין זה פסוק מהאי סיטמותא קני כו' ובאתרא דנהיגי דקני ממש קני ה"נ כיון דרגילי' לקנות הסחורה בהסגר מפתח קנה ראובן.
809
810תשל. דין זה נשאל למורי אדם השכיר לבעל הבית לתת לו מזונות בג' זקוקי' לשנה ואכל עמו שבועים קודם התנאי ולאחד שבועים עשו התנאי [א"ל הא חדרי' לצרכך וסבר וקבל] ואכלו ביניהם ג' פשיטים כמו שעושי' [ליינקויף] ולאחר מכאן חזר בו ורצו להביא ראי' [מסיטמותא] באתרא דנהיגי למקני קני והשיב מו' דאינו דומה [ליינקויף[ אינו דרך לקנות בו אלא גוים והוי דברים בעלמא ויכול לחזור בו.
810
811תשלא. ראובן קבל משמעון סחורה להוליכה למקום פלוני ע"מ שאם לא ימכרנה שיחזירנה לו ולא מכרה ובחזירתו שללוה לסטי' או טבעה ספינתו ושמעון תובע הדמים דין זה פסוק בפ' האומני' (פ"א ע"א) מההוא גברא דזבין חמרא [לחבריה] וא"ל קא ממטינא ליה [לדותכא פלוני] אי מזדבנא מוטב ואי לא מהדרי' לך אזל [ולא] איזדבן בהדי דקא הדר [אתנוס] וחייבוה ר"נ לשלומי ואותיב רבא כו' ומסקנא חזרה דהאי הליכה היא מ"ט סברא הוא בחזרה אלו אשכח לזבוני מי לא מזבן הלכך חייב עד שיחזירנה לו.
811
812דין ארבעה שומרים.
812
813תשלב. שומר חנם נשבע על הכל (ב"מ צ"ג ע"א) וכי נשבע על אחת כגון אי טען נגנב משביעי' אותו עם אותה השבועה שלא שלח בו יד להשתמש בפקדון אם שלח בו יד חייב על הכל על הגניבה והאבידה ועל השבוייה ועל [השבורה] ועל המתה משביעי' [אותו] נמי שאינו ברשותו דשמא לא נגנבה ולא שלח בו יד ולא פשע בו ועיניו נתן בו ועדיין ברשותו. ושואל [חייב] בכל טענותיו לבד מטענת מתה מחמת מלאכה אם היא בהמה ואם הם כלים שנשברו מחמ מלאכה וצריך נמי לשבע שלא פשע בה ושאינו ברשותו נושא שכר והשוכר חייבי' בטענת גניבה ואבידה לשלם ופטורי' על [השבורה] ועל השבויה ועל המתה שהן אונסין בשבועה ונושא שכר נמי נשבע שלא שלח בו יד ושאל פשע ושאינו ברשותו ושוכר נמי ישבע שלא פשע ושאינו ברשותו וכולם שיש להם בטענת פטור שלהם צריכי' לשבע שלא שלחו בו יד לבד משואל ושוכר וכולם שטועני' טענת פטור שלהם שאירע במקום שעדי' מצויי' אין נפטרי' [בשבועה] אלא בעדות דתניא (ב"מ פ"ג ע"א) איסי בן יהודה אמר אין רואה שבועת ד' הא יש רואה יביא ראי' ויפטור וכן הלכה וכן סדר רבינו אב"ן. כתוב בפסקים של ראב"ן כל השומרי' מתנים בין להקל [עליהם] בין להחמיר. להקל כדתנן (ב"מ צ"ד ע"א) מתנה ש"ח להיות פטור מלשלם נושא שכר והשוכר [להיות] פטורי' משבועה ומלשלם. להחמיר תניא מתנה ש"ח להיות כשואל [ובדברים בעלמא דשמואל ור"י הלכה כר"י ור"י אמר בדברים בעלמא בס"פ השוכר את הפועלים (שם).
813
814תשלג. בא אחד לפני רב נטורנאי שיהודי שמגרים ומאנס את חבירו ומפסידו ועונשו ממון ואין עדי' באותו אונס מה נעשה והשיב כך הדין שהשמגרים שאינו יכול לשבע [מפקיעי'] דהיכא [אמרי] כל הנשבעי' נשבעי' ולא משלמי' ה"מ היכא דקים להו עלה דמלתא אבל [הכא] כיון דסתם גוי [אנס] הוא אית טעם לנגדם במלתי' ומשתבע הנמסר ושקל.
814
815תשלד. המשכיר בית חבירו [לשנה] ונתעברה השנה נתעברה לשוכר (ב"מ ק"ב ע"א) [ה"ה] מלמד שהשכיר עצמו לשנה נתעברה לבעה"ב. אבל אדם שמת לו אביו או אמו א"צ להמתין אלא י"ב חדשי' [כדאמרי' בעדיות פ"ב מ"ט] משפט רשעים בגהינם י"ב חדשי' מצטערי' ותו לא ויכול לילך בחדש העיבור למשתה.
815
816תשלה. בפרק המקבל (בבא מציעא קט"ז ע"א) אפיק זוזא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי. הורה רש"י בשם רבינו יצחק דספרים אינם עשוי' להשאיל ולהשכיר ואם אמר לקוחי' הן בידי נאמן בשבועה ובלא עדים ולא דמי לספרי דאגדתא דאין העולם צריכי' ממנו כולי האי ולא מעיינו בהו תדיר ולא מפגמא אבל שאר ספרים דמעיינהו בהו תדיר ומפגמי אינן עשויי' להשאיל ולהשכיר ואע"ג דאמר בכתו' בפ' נערה (כתובות נ' ע"א) וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרי' ומורי ר' אבי"ה אמר אע"פ שחרם הקהלות לעקל ספרי' וצריך לחזור הספר מ"מ ישבע התובע כאלו הספר בידו דבסוף פ' המקבל (בבא מציעא קט"ז ע"א) אמר רבא לא צריך למיקם עלה בדינא פי' תחזור לו הסכין ואעפ"כ תשבע ותטולי. ומורי אמר לנו הא [אמרי'] דברי' העשויי להשאיל ולהשכיר אינן נאמני' לומר לקוחין הן בידי.
816
817תשלו. ואלה דברי ר' אב"ן בפ' המקבל (בבא מציעא קט"ז ע"א) דחבל סכינא דאשכבתא פי' שהי' חייב לו דינר והי' כופר בו ומשכנו בסכינו ובעל הסכין תבעו לדין וטענו השאלתי לך סכיני תחזירהו לי והחובל השיב משכנתיך בו עד שתתן לי דינר וחייבו אביי לתת הסכין משום כי נפש הוא וכו' ואפי' לא הי' דבר שנעשה בו אוכל נפש לא היה יכול לטעון עליו כדי דמיו דדבר העשוי' [להשאיל] הוא והדינר שאתה תבעו קום עלה בדינא [והבא ראי'] וטול ואם לאו ישבע לך שבועת היסת ורבא אמר ל"צ למיקם כו' כיון דתפוס ועומד ידו על העליונה ומגו שהי' יכול לטעון לקוח הוא בידי כי טעין משכון הוא בידי נאמן ואם זה המשכון הי' דבר [שעושי'] בו אוכל נפש [חייב להחזירו] מפני כי נפש הוא חובל ומיהו א"צ לדון על הדינר כי משעה שמשכנו נתחייב לו בדינר וזה יפרע לו דינר או ב"ד ימשכנהו במשכון אחר ויתנו לזה וא"צ להביא עדי' אלא ישבע זה החובל שחייב לו דינר ויטול כדמסיק רבא דסכין דאשכבתא אינו עשוי' להשאיל ולהשכירולתרווייהו חייב להחזיר [הסכין] משום כי נפש. ודברי' העשוי' להשאיל ולהשכיר אינו יכול לטעון לא משכון ולא לקוח. ומורי פי' חבל הסכין דאשכבתא [וטען] בשעת הלואה לויתי על המשכון ואיני חייב להחזיר לו והלוה טען שלא בשעת הלואה הוי ואמר אביי כיון דעושין [בו] אוכל נפש אינו נאמן.
817
818תשלז. בשמעת' קמייתא בב"מ (ג' ע"ב) מה אם ירצה לומר מזיד הייתי פי' רא"ם [ואינו] רוצה להביא חולין [לעזרה] וכבר נעשה מעשה בראובן שמשכן משכון לשמעון וא"ל תלוה לי ליטר' בד"פ עליו כי המשכון של גוי הוא והרבית שיתן לי הגוי אתן לך ואח"כ תבע משכונו ולא רצה לתן לו רבית כי אמר המשכון שלי הוא והטעיתיך מפני אונסי ומפקו שיתן לו הקרן והרבית דלאו כל כמיני' לשום עצמו רשע ולא נהירא לרבי' ברוך דאיך יתן רבית לישראל אלאישבע שהמשכון שלו ויפטר מן רבית וראיתו מפי' רא"ם דאינו משים עצמו רשע [כמו דאינו משים עצמו רשע משום] דאינו חפץ להביא חולין בעזרה ה"נ יאמר איני יכול לתן לך רבית. עיין ברמז קמ"ב .
818
819תשלח. נשאל לרבי' אב"ן על עסק ראובן שתבעו לשמעון הלויתיך מנה ולא פרעתני ושמעון משיב פרעתיך ונאמנת עלי אשתך אם היא תאמר שלא פרעתיך אחזור ואפרע לך ושאלו ב"ד לאשתו ואמרה לא פרע וחזר בו שמעון ואמר איני מקבלה נ"ל דחזרתו חזרה כיון דלא נגמר הדין קודם חזרה דתנן (סנהדרין כ"ד ע"א) נאמן עלי אבא כו' ומסקנא לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כחכמים אבל לפני גמר דין ד"ה יכול לחזור בו.
819
820תשלט. שאל רבינו שמחה לרבינו ברוך יורני רבי' בהלכות שליש אם נאמן בשבועה או בלא שבועה לפי שאין אדם חוטא ולא לו או שמא מאחר שתקנו שבועת היסת בממון נשבע גם השליש והא [דאמרי' קידושי' ע"ג ע"ב] נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי שמא הוא בשבועה. ועוד ישיב אדוני אפי' את"ל שהשליש נאמן בלא שבועה אם התובע אומר לנפקד לפקדון נתתי לך [והנתבע] משיב אין פקדונך בידי והלותה לפלוני והשלשתוני לשמור הערבונות והנה גם פלוני תובעני להחזיר לו ערבונותיו ואמר שהוא מוזמן לחשוב עמך כי פרע לך הכל והתובע אומר אין לי דין ודברים עם פלוני כי אם עמך לך הפקדתו ואתה תחזיר לי ועתה תאיר עינינו אם זה נאמן בלא שבועה שהוא שליש דין אדם חוטא ולא לו או מאחר שאין התובע מודה בשלישתו לא כל הימנו של נפקד [לומד] לשלישות ירדתי. והשיב רבי' ברוך [אני] אומר שדעת נוטה כשהתובע אמר לפקדון נתתי לך שאין זה נאמן בלא שבועה לומר שליש אני דא"כ לא שבקית חיי לכל בריה שכל נפקד יכול לעשות קנוניא עם אחר ויאמר איני נפקד אלא שליש ויחלוק ויעשה מה שלבו חפץ וכל הנפקדי' יהי' נאמני' בלא שבועה ע"י מגו דאי בעי אמר שליש אני ותשו' מורי' רבינו אליעזר הלוי בהלכות שליש ושבועתו ששאל מורינו דע שריב"א מחייבן שבועה דחייש לקנוניא וראיתי בתשו' ר"ת שפטרו משבועה דאין אדם חוטא ולא לו ולא הביא שום ראי' ונ"ל שישבע וכ"ש אם אמר לפקדון נתתי לך שפשוט בעיני שישבע [כללו] של דבר נ"ל הלכה למעשה אם שניהם מדי' שעשאוהו שליש נאמן בלא שבועה ואם [אינם] מודי' צריך שבועה.
820
821תשמ. כתב רבינו אב"ן האידנא נהגו עלמא שאפי' אמר הלוה נדון כאן שומעי' לו דליכא האידנא מקום ועד קבוע כמו שהי' בימי חכמי' שהיתה [ישיבתם] קבועה כדתניא (סנהדרין ל"ב ע"ב) צדק צדק תרדוף הלך אחר חכמי' לישיבה אחר ר"א ללוד וכו' ופר"ת דהכי הלכתא היכא דליכא בעירו אלא ג' רועי בקר או ישובי קרנות אפי' לוח מצי מעכב אבל אם יש ערכאות דעלמא אפי' מלוה לא מצי מעכב אבל בבני אדם הדיוטות שאינן ערכאות ולא רועי בקר ולא יושבי קרנות אלא יודעי' לדונם מלוה מצי מעכב לזה לא מצי מעכב אלא כופי' [אותו] ודן בעירו. יוציא [מנה על מנה (סנהדרי' ל"א ע"ב)] מכאן למתחייב בדין דלא משלם לאידך אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת.
821
822תשמא. אם אדם יכול לדחוק ב"ד לכתוב לו פסק דין ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבי' ונותני' (סנהדרי' ל"א ע"ב) פר"ת דוקא היכא שנתעצמו אבל בעלמא לא כדמוכח באיזהו נשך (ס"ט ע"א) גבי תרי כותאי דעבדו עיסקא ואזיל חד ופלג בלא דעתי' דחברי' כו' עד דקא"ל [חזינא דבתר דידי] קא אתא מר ואמר [ר"פ] כי הא ודאי צריך לאודועי משמע אבל בעלמא לא ומיהו יש לדחות דה"ק כי הא ודאי צריך לאודועי אע"פ דלא שאל אבל בעלמא אי שאל אין ואי לא לא. עיין ברמז תקכ"ג.
822
823תשמב. מעשה היה שישב רבי' שמריה לפני ריב"א הלוי וחבל אדם בחבירו ותפס הנחבל כוס של כסף מן החובל ובאו לדין לפני ריב"א והי' ריב"א מצטער על הדין וא"ל רבי' שמריה רצונך שאפטור אותך מן הדין א"ל אין א"ל לנחבל יודע אתה כמה עשה לך הפסד אמר אין ובזה"ז אין שום אדם יודע לשער ע"כ הוא פטור שאין דנין דיני קנסות בבבל א"ל תנוח דעתך [שהנחת] דעתי.
823
824תשמג. נשאל להר' שמואל מבבנבערק אם ישראל יש לו פקדון מחבירו ואינו בעיר ובא ישראל אחר וטען על הנפקד אל תחזור לאותו פקדונו עד שירד [עמי] לדין כי חייב לי ממון והלה טוען לא אעשה אלא אשמור אמונתי ואני אחזור לו פקדונו והוא אמר א"כ אצוה לך בין בדיני האומות בין בדיני ישראל שלא תחזור לו עד שירד עמי לדון ואמר אינו יכול אלא יתבע מבע"ח תחלה אע"ג דקיי"ל כר' נתן ה"מ שירד עמו לדון ונתחייב לו כבר אבל הכא שמא יטעון פרעתי לו.
824
825תשמד. בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ד ע"ב) אמר רבינא תרי שטרי כו' משמע אדם שמלוה לחצי ריוח שצריך לשלים מן הריוח אם יתן מס ואינו יכול לומר כך וכך נתתי למס ואקח חצי הריוח [מלפנים] אלא ישלים מן הריוח חסרון המס ומה שישאר מן הריוח שיחלקו ביניהם אבל אם התנה אקח ריוח שלי מתי שארצה והריוח מ' פשיט' ולקח כ' פשיט' לחלקו ולאח מכאן נתן המס מהם לא ישלים [החסרון] באותן כ' פשיטים שכבר לקח אלא מה שנחסר נחסר.
825
826תשמה. מי שמלוה מעות של יתומים בלא משכון או כסף [על] מחצית שכר ומפסיד חייב לשלם ולא מצי למימר אני עשיתי כמו משלי ולא דמי להא דאמרי' בכתו' בפ' אלמנה (ק' ע"ב) [רבינא הוי לדידי' נמי חמרא הוי קא מסיק לחמרא דיתמי לסכרא וכו'].
826
827תשמו. מנין שאין נזקקי' אלא לתובע תחלה (ב"ק מ"ו ע"ב) פרש"י כגון ראובן תובע משמעון מנה ושמעון אמר תפסת משלי תחזיר לי מה שתפסת או משכון הי' בידך ונפחת' מדמיו בתחלה נזקקי' לתובע מוציאין הממון וא"ת יהא נאמן במגו מגו דמצי למימר להד"ם גם עתה יהא נאמן לומר תפסת משלי ואמר רבי' אבי"ה דאין שייך לומר מגו בשני דברים ודאי אם הי' טוען לתפוס המנה אז היינו [אומרי'] מגו דהו"ל למטען להד"ם השתא הוא נאמן אבל השתא הוא טוען המנה שלך אבל משכון ישלי בידך כה"ג לא נאמר מגו. ותו תימא דהכא משמע דאין אדם יכול לעכב ולתפוס משל חבירו בעבור [חובו] כדקאמר נזקקי' לתובע תחלה ובחזקת הבתים (ל"ו ע"א) הנהו עיזי דאכלו חושלא בנהרדעי אתא מריה דחושלא תפיס בהו וקא טעין [טובא] ומסיק דיכו לטעון עליהן עד כדי דמיהן מגו דמצי למימר לקוחות הן בידי אלמא דדם יכול לעכב [משל] חבירו ע"י טענת מגו דהא פשיטא לן [דבלא] טענת מגו אין אדם יכול לעכב [של] חבירו וכו' ובירושלמי דשבועות (פ"ו ה"ח) משמע דאין אדם יכול לעכב ההוא דאמר לי' לחבירי' בלי כיתונאי והאי אמר הב לי סכינאי אתו לדינא אמר את אוסית ליה בכיתונא הב לי' כיתונאי ובתר כן אתא לדינא על סכינא אלמא דין יכולי' לעכב חבירו והגאונים [מפרשו] כדאמר בחזקת הבתים דשמעי' מפשטא דמלתא דאדם יכול לעכב את חביו ומפרשו הכי אם טוען התובע על הנתבע לחייבו שבועה וגם התובע מחויב שבועה מחת טענת הנתבע דנזקקי' לדברי התובע תחלה וישבע הנתבע תחלה ואח"כ התוב [וההוא] דירושלמי מיירי בעדי' וה"ק את אודית בע"כ כיון דיש עדי' דאין שם מגו מש"ה מחזור מיד לתובע וכו' וכן משמע בס"פ המקבל (בבא מציעא קט"ז ע"א) ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא וכו' כדכתבתי לעיל. וגאונים פירשו שניהם נתבעי' או שניהם כופרי' שהנתבע נשע תחלה ובתוספת אנמי הכי איתא.
827
828תשמז. מעשה היה שנתן אחד לחבירו חפץ להוליכו לקלוניא' למכור והלך למקום אח והיו מלינים על זה שמכר החפץ יותר ביוקר ממה שהודה ואמר בעל החפץ כך וכך אמר לי שלקחת יותר ממה שהודית לי ואותו השיב עשה שבועה שלקחתי יותר והטיל השבועה על המוכר שיעשה שבועה שלא לקח יותר שאותו לא יכול לשבע שלא הי' יודע היאך מכרו זה ולא הי' שם וכן הורה הר"ם.
828
829תשמח. ואומר ר' דמעשה הי' פעם אחת בגוי שמשכן משכונו לראובן ואמר ראובן לגוי תן לי מעותי ואמר הגוי אין לי מעות תמשכן אותו לישראל והלך ראובן ומשכנו לשמעון ונתן לו המעות שהי' חייב לו הגוי ובתוך כך מת הגוי והמשכון הי' [שוה כפלים] מן החוב ובאו לדין לפני הר' אליעזר ואמר שמעון אני זכיתי בכל המשכון כיון שמת הגוי ופסק שכל המשכון של שמעון מהא דאמר (ב"ק מ"ח ע"ב) משכון של ישראל ביד [גר] ומת ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר ה"נ כיון שנתן לו מעותיו כל המשכון שלו. ומיהו מספקא לר' בהא אם משכונו של גוי ביד ראובן והלך ראובן והפקידו אצל שמעון ומת הגוי אם זכה בו שמעון לתן ראובן מעותיו שחייב לו הגוי או נאמר כיון שמכח הגוי ראובן תופס אותו לא קנה שמעון.
829
830תשמט. שכיר חוזר בו בחצי היום דכתי' כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים (ב"מ ע"ז ע"א) ואם קבלן הוא שקבל עליו ללמוד מסכת' לנער או לכתוב ספר בקבלנות אין יכול לחזור ואם משכונו בידו שוכר עליו עד נ' זוז או [מטעהו] אפי' אם הקנה לו בעדים אתן לך כפלים גמר מלאכתך לא יתן לו אלא שכרו ולגבי מלמד אם הוא דבר האבוד שאינו מוצא מלמד דכותי' אינו יכול לחזור בו ושוכר עליו אם באת חבילה לידו ואומר מורי דאונא שייך בשכירות שאם השכיר אדם סופר בפחות יטעון אונאה דמצי למימר לא ידענא דאוניתי עד דמתרמי לי' לאכה דכותי'. חלה התינוק נותן לו [תינוק אחר ללמדו ובספור נותן לו] מלאכה לכתוב כותי' אבל מלאכה כבידה מן הראשונה לא יעשה. (עיין בסי' תע"ז).
830
831תשנ. ראובן נתחייב לקהל ב' זקוקי' וקבל עליו ע"פ חרם לפרוע לזמן קבוע ופרע לכולם חוץ מאדם אחד שא"ל נתחייבת לי יותר ותבעו לדין והשיב לא אבא עד עמך שתתקן החרם ושאלו להרב רבי' שמואל והשיב דבר פשוט מרגלא בפי כל מי שמזמין חבירו לדין אינו יכול לסרב ואם אמר יש לי עדי' יש לי שטר כ"ש שתזכה ותראה לב"ד ולא שייך למימר שטרא בידי מאי בעי אלא במקום שטוען פרעתי אבל אם נתחייב ב' זקוקי' ולא ייחד אדם ועתה בשעת פריעה נתברר חלק אחד ליחיד יכול לומר אני תופס חלקך משום חוב שנתחייבת לי כבר ימים רבים או בעדי' או בשבועה ומה שטוען עברת על החרם ולא אבוא לב"ד עד שתתקן מה שעוית לאו כל כמיני' אלא יטעון הכל בב"ד והם יעשו [כפי] מה שעיניהם רואות.
831
832תשנא. [נמצא] בה"ג יתומי' שהוציאו שט"ח על אחים והם [אומרים] כי פרוע הוא כיון דהלכתא כר"פ דאמר (שבועות מ"א ע"א) האי מאן דמפיק שטרא על חבריה מצי למימר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך השתא דליתא למלוה למשתבע אין אדם מוריש שבועה לבניו הלכך משתבע לוה ואם רצה לוה משתבעי יורשי' שבועת יתומי' ושקלי. ור"ת [השיג] ע"ז דלאו דינא הכי דהא לא מחייב להון אבוהן [שבועה] עד שיעמוד ויטעננו לזה [והא] דאמר (שבועות מ"ח ע"א) אין אדם מוריש שבועה לבניו אינו אלא שבועה שנתחייב להן אבוהון שבועה בשעת מיתה כדמוכח בפ' כל הנשבעין (שם) אבל [האי] לא נתחייב לא הוא ולא יורשיו אא"כ טעין לי' אשתבע לי דלא פרעתיך ועוד דמודה ר"פ בפוגם שטרו (שם ע"ב) [והבו] דלא לוסיף.
832
833תשנב. שאלה ישראל שהיה לו מעות של צדקה בפקדון ונאנסו בתפיסת השלטון אם חייב לשלם. תניא בהדיא בפ' החובל (בבא קמא צ"ג ע"א) לשמור ולא לחלק לעניים חוץ מהיכא דמיקץ קייץ להו כדאמר התם גבי ארנקי של צדקה ואפקידו [רב יוסף גבי ההוא גברא ואגנב וחייבי' וא"ל] אביי [וכו' וא"ל עניי] דפומבדיתא קייצו להו ולשמור הוא אבל היכא דלא קייץ להו פטור ואפי' פשע בה כדמוכח [התם] ואם [תאמר] תיפוק לי' דהוי ממון שאין לו תובעין כדמוכח בהזרוע (ק"ל ע"ב) גבי מתנות כהונה וי"ל דהתם ממון [שיש] לו תובעי' [הוי] דרב יוסף גבאי הוי [ותבעו הלכך אפי'] דלא קייץ להו הוי חייב [אי] לא משום דכתי' לשמור ולא לחלק לעניים שמשון בר' אברהם.
833
834תשנג. מעשה באחד שהיו נושין בו מנה ונצרך לבריות ושט אחר פרנסתו עד שהביא מאתים ותבעו [הנושה] והשיבו הלוה לא רחמו עלי כי אם לפרנס בני ביתי ולא לפרוע חובי ופטרו ראבי"ה דתני' בתוספתא דפיאה (פ"ד) מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב ואין משלמין ממנו [גמולין] ואן פודין ממנו שבויין. ורבינו יצחק זצ"ל חייבו שצדקה אינו אלא [כמתנה] בעלמא לעשר ולגבות ממנו חוב וכיון דנכסים דאינש אינון ערבין ביה אם לא יתן הנותן בפירוש ע"מ שלא יהיה לך רשות לפרוע חובותיך בהו לאו כל כמיני' להפקיע מידי שעבוד ודמי לאין קנין לאשה בלא בעלה (פ"ק דקידושין כ"ג ע"ב) [למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה] וההוא דתוספתא דפיאה דמעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב פי' רבי' שמחה דמיירי בבעה"ב קודם שבא ליד עני משום דכתיבא ביה נתינה ואפי' אם דעתו של עני לפרוע לא יצא בעה"ב ידי נתינה אא"כ תבא ליד העני תחלה והיינו דקא מתמה בפ' כל הגט (גיטין ל' ע"א) ואע"ג דלא מטא לידי' אבל מטא לידי' לא עדיף משאר ממונו. ורבינו דוד ממינצברק הכריע [כדברי] רבינו שמחה שהרי תרומות ובכורים קדישי טפי ממער עני ואמר בפ' הזרוע (חולין קל"א ע"א) [דהן נכסי] כהן לקדש [בהן] את האשה [ואשה נוטלן] בכתובתה ובע"ח בחובו ואמר שילהי מס' ביכורים ושילהי מס' פיאה (בירושלמי) ר' יעקב בר' אידי ור' יצחק בר נחמני הוי פרנסא והוי יהבין ולר' חמא אבוה דר' אושיעי' חד דינר והוא הוי [יהיב לי' לחורנין] אלמא דרשאי לתן מתנה לאחר. ומיהו האי איכא למימר כיון דדעת הנותן היה לעניים מה לי עני סזה מה לי עני אחר אבל עשיר לא. ולי אני הצעיר נראה אע"פ שאין אני כדאי להכיס ראשי בין שני הרים גדולים נראה כדברי מורי ראבי"ה שאין יכול לפרוע חובו ממעות צדקה דהא ודאי [אנן] סהדי דאדעתא דהכי יהבו ליה המעות לעשירי' לא יהבו ואי הוי ידע הנותן [שהנושה] יגבה ממנו לא הוי יהיב לי' דאומדן דעתו כך שהרי אין העשיר חייב לפרוע חובותיו של העני ותו כי היכא דהאי הנותן חייב לזכות בהאי עני ה"נ ההוא [הנושה] העשיר חייב לזכות בו כיון דעני הוא האי הלוה וכ"ש היכא דגלי אדעתי' [דלאשתו] ובניו יהבו לי' שגם הם יתפרנסו מזו הצדקה כגון אותם שמוליכים כתבים ומראי' בכל מקום שהם באין וכתוב בהם שצריך לפרנסת ביתו דתלו ביה טפלי שאפי' אם יוכל לשנות ולתן לבע"ח ורוצה לתן לו יכולים אשתו ובניו למחות בידו כיון שהן לא לוו ממנו כלום ואין חייבי' לו שהרי כשקבל זה אדעת' דאשתו ובניו קבל וזכו בהן בקבלנותו ולאו כל כמיני' לתן ממונם לבע"ח ולא דמי למעשר תרומה וביכורים שהן מתנה משולחן גבוה ולא תליא בדעת הנותן ולא זכו בהן נמי אשתו ובניו. יצחק ב"ר משה.
834
835תשנד. אנן יד עניים אנן (ב"ק ל"ו ע"ב) פר"ה האי גברא לאו איחרוטי הוא דאיחרט והדר מדלא קתני [הדרני] אלא ה"ק ליתבה לי השתא לדידי ואיזל ואיברי בה נפשאי ובתר הכי יהיבנא אנא סלע לעניי' מדידי וא"ל רב יוסף אנן יד עניי' אנן וכיון דאמרת לתנו לעניי' כאלו אמרת מנה לי בידך ותנהו לפלוני במעמד שלשתן [דקנה] ותו לית [לך] רשותא למשקלי' השתא ולאהדורי בתר הכי דתני' בערכין (ו' ע"א) האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת' ליד גבאי מותר לשנות' משבת' ליד גבאי אסור לשנות' ואנן השתא יד עניים אנן וכאלו באתה ליד הגבאי וזכה בה עניי' (ע"כ פי' ר"ח). אנן יד עניים אנן תימא טעמא דאנן יד עניי' אנן הא לא"ה היה יכול לחזור בו והא אמרי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ויש טועים ורוצים לדקדק מהכא הנודר לצדקה יכול לחזור בו וליתא דאמר בפיך זו צדקה (ר"ה ו' ע"א) הלכך פשיטא אדם הנודר צדקה יש לו לתן ופי' האלפסי איכא מאן [דפסק] מאן דיהיב מידי לעניי באמירה ובעי למיהדר בי' מצי למיהדר מדאמר רב יוסף אע"ג דליכא עניי [דלזכי] ביה אנן יד עניי שמעי' מינה דדינא דעניים כדין הדיוט [דבהדיוט אי א"ל חד] לחברי' מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמ"ש קנה ואי לא לא קנה ומש"ה אמר ר"י אע"ג דליכא עניי כו' [קנו] בדינא [דמעמ"ש] אנן יד עניים אנן. [ואנן אומרי'] ליכא למשמע מינה דבהדי' אמר בפיך זו צדקה אלמא בדבור בעלמא מחייב והא דאצטריך ר"י למימר אע"ג דליכא עניי כו' אלמא הא לא"ה מצי למהדר לאו משום דדין עניי כדין הדיוט דמי אלא משום דההוא פלגא דזוזי לאו ברשותי' הוי קאי דהא לא אתא לידי' כדאמר רב (ב"מ ז' ע"א) כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים [והקדישו אינו] קדוש [ואקשי' הא יכול להוציאו בדייני' והקדישו קדוש והאר"י] גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולי' להקדיש ואוקימנ' בב"מ (שם) [להא דרב] במקרקעי דכי יכול להוציאו בדיינים ברשותא דמרי' קאי וש"מ [דבמטלטלי] אפי' ממון שיכול להוציאו בדיינו הקדישו אינו קדוש ומש"ה קאמר [רב יוסף אנן יד עניים אנן] דלא גרע מדין הדיוט דקני במעמד שלשתן אבל מידי דאיתא ברשותי' [אמר] הרי הוא לעניים [כבר] זכו בה עניים ולא מצי למיהדר ביה כדאמר בפיך זו צדקה ואמר רבא (ר"ה ו' ע"א) צדקה מחייב עליה לאלתר דקא קאי עניים. אבל ודאי אי בעי לשנויי לההוא מידי דיהיב לעניי' עד דלא אמטיה ליד גבאי במידי אחרינא דכותי' מצי למיעבד הכי כדגרסי' בערכין (ו' ע"א) אר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחרים ל"ש אמר זו ול"ש אמר עלי ות"ר האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה עד שלא באתה ליד גבאי משבאתה ליד גבאי אסור לשנותה. בקוצר יד עניי' אנן פי' ואע"ג דתנהו לפלוני בלא מעמד [שלשתן] לא קנה הכא [כמעמד] שלשתן דמי. וא"ת אפי' לא הוי יד עניי' איך יכול לחזור והא אמר בפיך זו צדקה וי"ל היינו דבר שבידו אבל מה שלא בא לידו מעולם יכול לחזור שאפי' בהקדש [לא] הי' קדוש וכן פסק רב אלפס ואפי' אם הי' נדר או הקדש בכה"ג דנעשה [כאומר לכשיבא לידי] יהא קדוש וגם מזה מספקא לר' אם יכול לחזור קודם שיבא לידו ואתא שפיר בשמעתין דלא רצה לחזור אלא לשלם אחרת תחתיה [וקאמר] דיד עניים אנן והוי כמו שבאת ליד גבאי דאמר בפ"ק דערכין דאסור לשנותה וכן פי' ריב"א דהכא לא חשיב נדר אי לא האי טעמא דיד עניי דמלוה הוא בידו [דאם אמר] מלוה ביד פלוני אתן לצדקה נמי אין נדר חל עליו דמלוה הוי דבר שלא בא לעולם והיאך ידור דבר שלא בא לעולם.
835
836תשנה. הא דממשכנין על הצדקה היכא שפסק כבר לעניים ונעשה חוב גמור ואעפ"כ היכא דלא אמיד אין לכפותו עד שימצא השיג ידו כי הא דר"נ [אמר רבה בר אבוה (ב"ב ח' ע"ב) דמוקי לה באמיד וכי הא דאכפי' רבא לר' נתן בר אמי דהוי אמיד [ובא] עליו בעקיפין והקיפו בדברים עד דמפיק וכו' [וכי] האי דאכפי' דפרם לרב אשי (ב"ק צ"ח ע"ב) ובכל הבשר (ק"י ע"ב) כל מצות עשה שמתן שכרן כו' ואין לנטות ולדחות שאם היו רשאי' לכפותו היו כופי' אותו ונענשין דבירושלמי (פ' המוכר את הספינה ה"ה) [אי' דאן נענשי' אבל מוזהרים דפי'] יהיה לך מנה אגרדמים מיהו אם עוברי' על [צוים] ואין נשמעין להן אין ביד ב"ד לכופן ולהענישם כיון שעונשן ומתן שכרם כתיב בצדה, ומלכם דריש לכם תהא הציוי הוהעונש ולא לב"ד להעניש ולהכי מייתי (שם בירושלמי) קרא דמאזני צדק צדק את דבריך. שמואל בר' ברוך. ובכתובות (מ"ט ע"א) [בהא] דאכפי' רבא פי' ר"ח בדברים בעלמא משום דכל מצות עשה כו' ובצדקה [כתי'] כי בגלל כו' והר"ץ פי' דשאני הכא דכתי' לא תאמץ ולא תקפוץ ול"ק מהא דירושלמי בקידושין (פ"ק ה"ז) א"ר יוסי הלואי הויין כל שמועתי [ברירן לי] כהדא שכופין את הבן לזון את האב ובפ' כל הבשר (חולין ק"י ע"ב) אמר דאייתי לההוא גברא דלא הוי מוקיר כו' ואע"ג דמסקי' הכא דאין אדם חייב לזון בניו אמרי' שלהי אעפ"כ (ס"ה ע"ב) אבל זן [קטני] קטנים ועד כמה עד בן [ששה] וכן הלכה.
836
837תשנו. ראובן תבעו לשמעון לדין וטענו שלחתו על ידך ללוי ליטר' כסף ולא נתת לו ושמען משיב עשיתי שליחתך ונתתי ללוי כאשר צויתני וראובן משיב הלא לוי כופר שלא נתת לו כלום ופסק ב"ד והשביעו שמעון שעשה שליחתו דעתי נוטה שיפה דנו דאמר פ"ב דקידושין (מ"ג ע"א) אמר רבא אר"נ האומר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן [שלוחיו] הן הן [עדיו] וכן בגירושין וכן בד"מ כגון אמר לשנים צאו ופרעו מנה לפלוני שאני חייב לו דומיא צאו וקדשו ולא א"ל לא הוליכו ולא זכי [דאי אמר] הוליכו [כזכי] דמי ולא מצי אמר אהדרו לי' דהא מחייבו נפשיהו והם אומרי' נתננו והמלוה אמר לא נטלתי ומגו דיכלו לומר אהדריני' ללוה יכלו למימר פרענו למלוה והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדי' דיהבי לי' מלוה אלמא דמשתבע שליח שעשה שליחתו ואם יחזור ראובן ויתבע גם את לוי ותובעו כספו ואמר כספי בא לידך ולוי כופר בו גם לוי ישע שלא בא לידו ויפטר כדמסקי' התם ומשתבע מלוה דלא שקיל ליה ויפרע לוה למלוה. ודין זה כדין חנוני על פנקסו ששניהם נשבעי' ונוטלי' והכא נשבעי' ופטורי' [ושמעי'] מהכא דליתא לדבן ננס דאמר (שבועות מ"ה ע"א) כיצד אלו ואלו באי' לידי שבועת שוא.
837
838תשנז. ראובן ושמעון דרים בבית הגר שמת ובאי' לדין וכל א' טוען אני החזקתי בו תחלה ואתה באת עלי ואין עדי' בדבר מי הוא הקודם. דין זה כדין שנים אוחזין בטלית (ב"מ ב' ע"א) ויחלוקו בשבועה.
838
839תשנח. ראובן טענו לשמעון יש לי עשרים דינרי' בידך ושמעון משיבו אין לך בידי כלום והעדי' מעידי' שחייב לו דינר דין זה כדרבי חייא (ב"מ ג' ע"א) דא"ר חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדי' מעידי' [שיש לו] חמשים נותן לו נ' וישבע על השאר שבועה דאו' ואע"ג דתנא אבוה דר' אפוטרוקי (שם ה' ע"א) תיבותא לר' חייא מדחזי' רבנן בתראי דקדקו [לפרש] לר' חייא ש"מ כותי' קיי"ל וכותי' עבדי'. ואם משיבו שמעון אין לך בידי אלא עשרה והילך בהא קיי"ל כרב ששת דאמר (שם ד' ע"א) הילך פטור דסוגי' דשמעתי' כותי' אזלה ועוד דהוא בתראה.
839
840תשנט. ראובן טענו לשמעון עשרה זהובי' רומנ"ט הפקדתי בידך בפני עדי' ושמעון משיבו החזרתים לך והעדי' מעידי' שהפקיד לו בפניהם [ומעידי'] ששמעון הוציא מאות' זהובי' דין זה כדין (ב"מ ה' ע"א) ההוא רעיא דהוי מפקדי לי' כל יומא חיותא בסהדי יומא חד מסרו בלא סדי לסוף אמר להד"ם או סהדי ואסהידו דאכל תרי מיניהו משלם אותן השנים ושכנגדו ישבע על השאר משום דהו"ל רועה זה גזלן ששלח ידו בפקדון ואם לא שהעידו העדי' ששלח יד בפקדון לא הוי גזלן אע"פ שהפקידו בעדי' והוא טוען החזרתים שלא בעדי' דקיי"ל (ב"ב מ"ה ע"ב) המפקיד [אצל] חבירו בעדי' א"צ [להחזיר לו] בעדים.
840
841תשס. ראובן שטען לשמעון הלויתי לך כ' דינר והפקדתי בידך טבעת שלי ושמעון משיב להד"ם ובאו עדי' והעיו [שבשעה] שכפר בב"ד הי' הטבעת ביד שמעון או בביתו דין זה פסוק מדרב חסדא דאמר (ב"מ ו' ע"ב) הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות ומוקמי' לה כגון דאתו סהדי ואסהידו דהיא שעתא דכפר הוי' איתא לפקדון בביתי' א"נ הוי נקיט לי' בידי' ה"נ כיון שהעידו על שמעון שהוא כפרן פסול הוא לשבועה ונוטל ראובן הפקדון בלא שבועה [ועל המלוה] ישבע [ויטול] אבל אם העידו העדי' [שאחרי] כפירתות ראוהו בידו או בביתו אינו פסול בכך דאיכא למימר בשעת הכפירה הי' אבוד והיה אשתמוטי קא משתמיט ליה עד [דבחיש] ואשכח ליה.
841
842תשסא. ראובן תבעו לשמעון בא לידי סחורה בזול בריוח גדול ואל היו לי דמים וקראתיך והודעתיך כך וכך סחורה באותו מקום בכך וכך דמים לך וקנה אותה לך ולי והריוח ביני וביניך והלכת וקנית והורחת ועתה חלוק לי הריוח. ושמעון משיבו כדבריך כן הוא אבל לא אחלוק ולך הריוח כלל כי לא זכית בו [כי] זכיתי לעצמי ולא לך ואי משום שהראתני המקום אתן לך שכר [כדין] שאר סרסורים. דין זה פסוק מדרמי בר חמא דאמר (ב"מ ח' ע"א) [המגביה] מציאה לחבירו קנה חבירו ואפי' לדברי דאמר לא קנה חבירו [האמר] מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחברי' וה"נ מגו דזכי שמעון בריוח לעצמו זכה נמי לראובן ור' יוחנן נמי [קאי] כרב"ח דאמר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ("מ י' ע"א) והא דר"נ ור"ח דאמרי תרוייהו (שם) המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו הא חזי' בסוף מס' ביצה (ל"ט ע"ב) דהדר ביה [רב] נחמן ואמר קנה חבירו וכ"פ רבינו חננאל.
842
843תשסב. ראובן שטען לשמעון עומד הייתי ברה"ר והיתה מרגלית מונחת בתוך ד' אמות שלי ובאת והגבהת אותם וארבע אמות זכו לי ושמעון משיבו [לא כי] אלא הגבהתי זכתה לי. דין זה פסק מדר"ל דאמר משום אבא כהן [ברדלא] (ב"מ י' ע"א) ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום ואותבי' עלי' פאה ונזיקין ואסקי' בסמטא ובצידי רה"ר קונות ד' אמות אבל לא ברה"ר ולא בשדה אחר הלכך זכה שמעון בגבהתו שהרי ברה"ר הגקביה אבל אי מסימטא או מצידו רה"ר הגביה זכו ל' לראובן ד' אמותיו וחייב שמעון להחזיר לו.
843
844תשסג. ראובן היה מחזיק בבית אחד ושמעון מערער עליו לומר שלי הוא והלך שמעון ונתנו במתנה ללוי בעוד הבית ביד ראובן לסוף הלך שמעון ותקפו לראובן והוציאו מידו בדייני' ועתה תובעל לוי לשמעון ואמר אותו בית [שהוצאת] מראובן שלי הוא כי אתה נתתו לי במתנה ושמעון משיבו לא הי' מתנה כי לא הי' ברשותי אז. דין זה פסק [מדרב נחמן] דאמר (ב"מ ז' ע"א) כל ממון שאינו יכול להוציא דייני' הקדישו [אינו] קדוש [הא יכול להוציאו בדייני' הקדישו קדוש] ודוקא מתנת מקרקעי אבל מתנת מטלטלי אע"פ שיכול הנותן להוציאו בדייני' לא קנה המקבל דא"ר יוחנן (שם) גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהם אין יכולי' להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואוקמי' דר"י במטלטלי אבל לא במקרקעי משום דברשות דמרי' קיימי'.
844
845תשסד. ראובן נתאכסנו אצלו סוחרים והיה שמעון מחזר אחריהם לקנות מהן ואמר אובן אני רוצה בסחורה כי ביתי [זכתה] לי ולא שמע אליו שמעון וקנה בשעה שלא הי' ראובן בביתו ותבעו ראובן להחזיר לו הסחורה דין זה פסק ממתני' (ב"מ י"א ע"א) ראה אום רצין אחר מציאה ואמר זכתה לי שדה שלי זכתה לו ה"נ זכה ראובן בסחורה שבביתו וגם משום ועשית הישר והטוב חייב שמעון להחזיר לראובן את המציאה כדאמר לגבי [בר מצרא].
845
846תשסה. בן ראובן שהגיע לפעוטות שמקחו מקח סחר [סחורה] מציאה ועד שלא נתן הדמים [בא שמעון וחטפה מידו ונתן הוא הדמים] דין זה פסוק ממתני' (ב"מ י"ב ע"א) מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו ואמר שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו שבשעה שמוצא מוריצה אצל אביו ואינה מאחרה בידו אלמא משעת הגבהת הקטן הרי היא [כמו] שבאת ליד אביו והחוטפה מידו כמו חוטפה מיד אביו וחייב להחזיר וכן אם נתנה הקטן אין בה כלום וכדין זה נמי סחורת עבדו ושפחתו הכנעני' וסחורת אשתו.
846
847תשסו. ראובן הלך לקלונייא לשוק וא"ל לשמעון כל מה שארויח לשם אחלוק עמך אם [תבא] עמי והלכו לשם והרויחו מה שהרויחו ולראובן זימן הקב"ה ריוח בלא שמעון ועתה תובעו שמעון שיחלוק לו מאותו ריוח שהרויח לבדו שהרי כך א"ל כל מה שארויח אחלוק לך. דין זה פסוק מהמתני' (ב"מ ט"ז ע"א) מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה במצודתי מכור לך לא אמר כלום דאין אד מקנה דבר שלא בא לעולם ה"נ אין לשמעון באותו ריוח כלום.
847
848תשסז. ראובן קנה ספר חומש משמעון בזקוק [והשביח] הספר בניקוד ובמסורת ועומד על ג' זקוקי' שנתיקרו הספרים ואח"כ נמצא הספר גזול ביד שמעון והנגזל בא וטרפו מראובן הלוקח ועכשיו ראובן תובע מעותיו משמעון וגם שבחו. דין זה פסוק מדרב דאמר (ב"מ י"ד ע"ב) המוכר שדה לחבירו ונמצא שאינה שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו ואע"ג דקיי"ל הלכתא כשמואל בדיני בהא [פסק] רבא הלכתא כרב הלכך גובה ראובן משמעון בין מעות שנתן לו ובין מה שהוציא לנקוד ובין מה ששבח הספר בדמי' ונותן שמעון לראובן ג' זקוקי'.
848
849תשסח. ראובן נפל כיסו ממנו בשוק שרבים מצויי' שם ומצאו שמעון. דין זה פסוק מהא (ב"מ כ"ד ע"ב) דרבא הוי אזיל בתר רב נחמן בשוקא דגילדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן אמר מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי הוא שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו א"ל הרי היא שלו והלה עומד וצווח א"ל נעשה כצווח על ביתו שנפל וכו' זה הדין אבל יש לו לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר כי הא דרב יהודא הוי אזיל בתרי' דמר שמואל בשוקא דבי דייסא א"ל מצא כאן ארקי מהו א"ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בו סימן מהו א"ל חייב להחזיר כו' עד דא"ל עבד לפנים משורת הדין כי הא דאבוה דשמואל הלכך דינו על שמעון לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר לראובן את כיסו.
849
850תשסט. ראובן מכר לשמעון בית שהיה [של] אבותיו ומצא שמעון בכותל מטמון אם לא בנו אבותיו אותו בית הדין פסוק מהא דתנן (ב"מ כ"ה ע"ב) מצא בכותל ישן הרי אלו שלו ותנא מפני שיכול לומר של אמוריים הוא ה"נ י"ל של גוים שבנו מתחלה בית זה הי' המטמון וזכה בו שמעון אבל אם בנו אבותיו של ראובן הבית הזה חייב שמעו להחזיר לו [אם מצאו מחציו ולפנים] מהא דתנן (שם) מצא בכותל חדש מחציו ולפנים של בעה"ב ואפי' בנאוהו אבותיו או הוא אם היו משכירי' אותו לאחרים אין בו [לראובן] כלום כי הוא של אחרון שהי' בו כדפרכינן (שם כ"ו ע"א) ואמאי ליזול בתר בתרא מי לא תנן מעות וכו' עד אמר ר"ל כגון שעשאו פונדק לג' בני אדם דליכא בתרא אבל אם השכירו לאחר אמרי' דידי' הוא. כל הני דאמרי' מצאו בכותל ישן או בכותל חדש מחציו ולחוץ או מצא בחנות ולא אמרי' תקני ליה לבעל החנות או לבעל הכותל חצרו מדר' יוסי בר' חנינא (שם י"א ע"א) חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה"מ בחצר המשתמרת לדעתו ולא שכיחי בה רבים ובחנות שכיחי בה רבים הבאים לקנות ואינ' משתמר לדעתו אבל בין התיבה ולחנוני דמשתמר לדעתו קני וכן כותל חדש מחציו ולחוץ אינו משתמר לדעתו [דרבים שכיחי] דאזלי ברה"ר אבל מבפנים משתמר לדעתו וקני ליה ובכותל ישן לא מפליג בית חוץ לפנים. ונראה דכותל דומ'י [דגל] בחורבא עסקי' דאינו משתמר חוץ ופנים.
850
851תשע. ראובן שטבעה ספינתו ושללו גוים את הספינה ומכרו הגוים את השלל לשמעון וראובן בא ותובע אבדתו הבא לידו דין זה פסוק מדאמר ר' יחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק (ב"מ כ"ב ע"ב) מנין לאבידה ששטפו נהר שמותרת שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם שאינו חייב להחזיר אבל [אם] בקש ראובן מן הקהל וגזרו חרם על כל ישראל שיבא אבידתו לידו שיחזירנה לו חייב להחזיר מפני תקנת הקהל שתקנה זו תקנה היא לו וניחא לו בה [שאם יארע לו כעין זה יעשו] כמו כן קנ כדאמר רבא (שם כ"ז עב) את"ל סימנים לאו דאו' מ"ט [אמרו להדר] אבידה בסי' [כי] היכא דכי אבדו לדידיה נמי מהדרו ליה בסימנים.
851
852תשעא. ראובן שלח לשמעון פירות ומצא שמעון מרגלית בתוכו ונודע לראובן ותובעו. דין זה פסוק ממתני (ב"מ כ"ו ע"ב) לקח פירות מחבירו או [ששלח] לו חבירו פירות ומצא בתוכו מעות הרי אלו שלו דאמרי' מעלמא אתו ולא קנאן המשלח ולא ידע בהן אבל אם טען ראובן ממני נפל ושלי הוא ונותן סימני' חייב שמעון להחזיר כדמסיק מתני' ואם היו צרורי' נוטל [ומכריז] לפי שבעל הצרור יתן סימן ויטול ה"נ ל"ש.
852
853תשעב. ראובן משכן ספר לשמעון וכשבא לפדותתו טען שמשת בספר שלי וטשטשת אותו ושמעון משיבו קריתי בו ושניתי בו אבל לא חסרתיו מן דמיו כלום וגם העידו שלמד בו. דין זה פסוק ממתני' (ב"מ כ"ט ע"ב) וכן המפקיד ס"לת אצל חבירו גוללו כל י"ב חדש ופותחו וקורא בו [ואם בשבילו פתחו אסור ואמרי' פותחו וקורא בו] [מאי עבידתא] גבי' ותו אם בשבילו פותחו אסור האמרת פותחו וקורא בו ה"ק אם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו אז מותר ואם בשבילו פותחו אסור אלמא אסור להשתמש בספרי' של פקדון וה" לספר של משכון [דאיקרא] פקדון ומנא תימרא [דתנן] (שבועות מ"ג ע"א) המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון וא"ל סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה כו' [עד] מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון אלמא משכון איקרי פקדון. [וכיון שיש עדים ששלח יד בפקדון נפסל מלשבע וישבע ראובן כמה חסרו ויטול] ואם טענו עוד ראובן שום תביעה שמוטלת שבועה על שמעון ישבע [ראובן] לאותה שבועה ויול. אבל [אם] אין עדים שלמד בו מתוך שיכול לומר לא הגיתי בו [ולא] למדתי בו ולא חסרתיו מדמיו [נאמן] וישבע שלא [חסרו] מדמיו אע"פ שהודה ששלח יד בפקדון שאין אדם משים עצמו רשע [ואפי'] אם התנה שמעון בשעת הלואה להשתמש בו בספר אסור דאמר רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן (ב"מ ס"ד ע"ב) אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות שכר משום דמחזי כרבית ה"נ שימושו בספר מחזי כרבית.
853
854תשעג. ראובן ושמעון קנו פרקמטיא בקולוניא בשותפות והוליכה שמעון למיינצא וראובן נשא שם כשבא שמעון למענ"ץ הוצרך לחלקו והלך וחילק בינו לבין עצמו ומכר חלקו ביוקר כשבא ראובן [תבעו] הוא חלקו ואמר לו לא יפה חלקת ומה שמכרת לי ולך מכרת ומה שנשאר לי ולך נשאר ושמעון משיב בשוה חלקתי וחלקי במזלי נמכר ומה שנשאר לך אם הוזלה במזלך הוזלה. דין זה פסוק מאיסר ורב ספרא עבדו עיסקא בהדי הדדי אזל ר"ז פלג בלא דעתי' דאיסר באפי בי תרי אתו לקמי' דר' אבא א"ל אייתי תלתא או תרי סהדי דפלגת קמי' תלתא כו' (ב"מ ל"א ע"ב) דבעי' חלוקה בפני [ב"ד] שהן שלש ואפי' הדיוטות אבל בפני שנים לא הוי חלוקה וכ"ש בינו לבין עצמו הלכך הוי כאלו לא נחלק ומה שמכר לשנים מכר והנשאר לשניהם נשאר אבל אם מכר שמעון חלקו בזול מפני שהי' צריך למעות [חלק] הנשאר לראובן הוקר ושמעון הוא דאפסיד אנפשי' ושלא כדין עשה שחלק ומכר שאם הי' רוצה ראובן יכול לעכב שלא יחלוק כדאמר רבא (ב"מ ק"ה ע"א) הני בי תרי [דעבדי] עיסקא בהדי הדדי [ורואה] שנתייקר הסחורה וא"ל חד לחברי' תא פלוג [כלומר] נמכור עתה ונחלוק וא"ל אידך נרווח טפי כלומר נמתין עד שתתיקר יותר דינא הוא דמעכבי ולא יחלוק וכיון דמצי מעכב ראובן שלא ימכור שמעון שמכר שלא כדין לעצמו הפסידו. ואם טענו ראובן החלק שחלקת לעצמך הרי יפה משלי והפסדת לי כי אם חלקת בשוה הייתי מרויח יותר יש לו [לשמעון לשבע] שחלק בשוה או להביא עדי'. אבל שותפות של כל דבר שהוא שוה ואין אחד מהן יפה מחבירו או זוזי [שהם שוי' שכולם טובים לצאת בהוצאה או כולם] שקולים חולק שותף בלא דעת חבירו ובלא ב"ד כדאמר (ב"מ ס"ט ע"א) הנהו בי תרי כותאי דעדי עיסקא בהדי הדדי אזל חד מיניהו פלג [זוזי] בלא דעתא דחברי' אתא לקמי' דרב פפא א"ל מאי נ"מ לך מיניה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי [לשנה] זבנו חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג בלא דעתא דחברי' אתא לקמי' דרב פפא א"ל מאי נ"מ לך מיניה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי [לשנה] זבנו חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג בלא דעתא דחביר' אתא לקמי' דר"פ א"ל מאן פלג לך א"ל קא חזינא דכל בתר דידי קא אתית מר א"ל ר"פ כי האי ודאי צריך לאודועי דזוזי מי [שקל טבי ושבק חסירי] א"ל לא חמרא כ"ע ידעי דאיכא דבסיס ואיכא דלא בסי' ושמא חלקת שלא בשוה ולא הי' לך לחלוק אלא בפניו או בפני ג' שהם ב"ד.
854
855תשעד. ראובן טען לשמעון משכנתי לך משכון שוה כ' דינר בי' דינרי' ואבדת אותו בפשיעה ושמעון משיבו לא כי אלא נגנב או נאבד שלא בפשיעה. דין זה פסוק ממתני' דתנן (ב"מ פ' ע"ב) [הלוהו] על המשכון ש"ש וכיון דהוי ש"ש חייב בגניבה ואבידה והרי מודה בכך וחייב לשלם לראובן י' דינרי' ואם טען שמעון לא היה [משכונך שוה] אלא י' דינרי' [כמה] שהלויתיך ישבע שבועת היסת ופטור וגם נשבע שאינו ברשותו ואם הודה במקצת שאמר י"ב דינר הי' שוה נשבע שאינו ברשותו ונשבע נמי שבועה דאו' ונותן לו [ב'] דינרי'. ואם טוען שמעון המלוה לראובן הלוה לא הי' שוה משכונך כ"א ה' דינרי' ועוד תובעו ה' דינרי' שהלוה לו יותר משויו של משכון וראובן השיב המשכון הי' כנגד החוב ישבע שמעון שאינו ברשותו ונשבע ראובן שבועת [היסת] ופטור ואם הודה ראובן במקצת שטען המשכון לא היה שוה כ"א ח' דינ' שהודה לו בב' דינ נשבע שמעון שאינו ברשותו ונשבע ראובן ששוה ח' דינ' ויפרע לו ב' דינר כדתנן (שבועות מ"ג ע"א) המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון וטוען המלוה סלע הלויתיך ושקל הי' שוה [והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע הי' שוה] פטור משבועה דאו' כי לא הודה במקצת הטענה אבל שבועת היסת נשבע אבל הודה במקצת [שאמר] ג' דינר היה שוה חייב שבועה דאו' והמלוה נשבע שאינו ברשותו תחלה [שמא ישבע זה ויוציא] המלוה את המשכון. אבל טוען הלוה סלע הלויתני ושתים הי' שוה והמלוה משיב סלע הלויתיך וסלע הי' שוה פטור והאי פטור משבועה דאו' אבל שבועת היסת נשבע וגם נשבע שאינו ברשותו כדרב הונא דחיישי' שמא עיניו נתן בה ואם הודה במקצת שאמר סלע הלויתיך עליו וה' דינר הי' שוה נשבע שאינו ברשותו ונשבע שאינו שוה כ"א ה' דינא וכל דין זה כשטוען שמעון נגנב או אבד אבל אם יש עדי' שנאנס ממנו או שטען שנאנס ממנו ונשבע שנאנס משלם ראובן לשמעון כל מה שהלוה ופטור שמעון מדמי המשכון שהרי ש"ש פטור מן האונסין והא דאמר ר"ע (ב"מ פ"א ע"ב) אבד המשכון [אבדו מעותיו] היינו באבידה שלא באונס וכששוה המשכון כנגד ההלואה ומה ששוה המשכון אבד והמותר ישלם הלוה אבל נאבד באונס אפי' לר"ע משלם הלוה למלוה מעותיו דהא אוקמי' מתני' דהלוהו על המשכון ש"ש כר"ע וש"ש פטור מן האונסין.
855
856תשעה. ראובן טען לשמעון אני ואתה היינו בקלויינא והיית קושר חבילתך ונתתי לך חפץ אחד לקושרו בחבילתך וכן עשית ושמתו בספינה ולא נכנסת ופשעת בשלי ואיני יודע מה נהיה בו השיבהו לי ושמעון משיבו מה שעשיתי בשלי עשיתי בשלך שמתי חבילתי בספינה שהיו בה יהודים וקפצו לסטים ושללוה שלי ושלך. דין זה פסוק מהא דאמר רבא (ב"מ ל"ו ע"ב) [הלכתא] שומר שמסר לשומר חייב אפי' ש"ח שמסר לש"ש חייב כי הכא [שמסרה] לספן בשכר שאפי' [אם] יהודי הי' הספן הי' יכול ראובן לטעון את מהימנת [לי] בשבועה היאך לא מהימן לי וכ"ש גוי דודאי לא מהימן ליה אבל אם ראו עדי' שלקחו חפץ ראובן דלא בעי שבועה ודאי פטור שמעון אע"פ שלא הי' שמעון שם ואין ראובן יכול לומר פשעת אלו היית שם היית מציל דתניא (שם צ"ג ע"ב) רועה שהי' מניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף [ארי ודרס אין אומרי'] אלו היה שם מציל כו' אלא אומדי' אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור ה"נ כיון דאלו הי' שמעון שם לא הי' יכול לעמוד לפני הלסטי' פטור אבל אם הי' שמעון מניח עבדו או א' מבני ביו בספינה עם דבר שלו לא הוי שומר שמסר לשומר דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ואפי' הניח בספינה שכירו או שותפו שדרך בני אדם להניח שלהם בידם פטור אלא ישבע השומר כדתני (ב"ק נ"ה ע"ב נ"ו ע"ב) מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ואמרי' מאי מסרה לרועה לברזילי' דאורחי' דרועה [למימסר] לברזיליה ונשבע ברזילי' השבועה שהי' לו לשע הרועה ופטור הרועה ה"נ ל"ש. ואם הי' רגיל ראובן להניח סחורתו לפנים אצל זה הספן אין שמעון חייב משום שומר שמסר לשומר כמעשה דההוא גינאי (ב"מ ל"ו ע"א) דכל יומי הוי מפקידי [מרייהו] וכו' [עד] אתא לקמי' [דרב ופטריה] מאן דחזי סבר משום שומר שמסר לשומר פטור ולא הוא דשאני התם דכל יומא גבי ההוא סבתא הוי מפקדי וכדין זה כן דין זה אם טבעה ספינתו ואין עדי' שנאבד חפצו חייב שמעון לשלם משום שומר שמסר לשומר ואם יש עדים שנאבד אומדי' אם יכול להציל אלו הי' שם חייב ואם לאו פטור ואם הי' עבדיו או א' מבני ביתו שם אפי' אין עדי' שם ישבע העבד או א' מבני ביתו שנאבד ופטור שמעון.
856
857תשעו. ראובן נשבה למדה"י וירד שמעון קרובו לנכסיו והשביחם ועשה בהם ואכל וחזר ותובעו מה שאכל וגם לסלקו מנכסיו דין זה פסוק מדאמר (ב"מ ל"ח ע"ב) מורידין קרוב לנכסי שבוי וגם שמין ליורד [לנכסיו כאריס כשיבאו הבעלים] דקיי"ל כשמואל בדיני וגם ר"נ קאי כותי' (שם).
857
858תשעז. ראובן מפקיד פירות אצל שמעון והוי לוי שכירו של שמעון לשמור פירותיו וכל אשר בביתו ולא שמר לוי אותו פירות יפה והרקיבו וראובן טוען לשמעון על פירותיו ומשיבו שמעון אתה ידעת כי לוי שומר שלי שועל דעת כן הפקדת לי דינא קאמר שמעון שכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד אבל אי טען בהדי לוי ואמר בפשיעתך אבד פירותי שלא הודעתני [טענתו] טענה ומשלם לו לוי פירותיו.
858
859תשעח. ראובן שטען לשמעון ליטר' הפקדתי לך החזירם לי ושמעון משיבו נגנבו וראובן טוען נשתמשת בהם ונתחייבת בם דין זה פסוק ממתני' (ב"מ מ"ג ע"א) המפקיד מעות אצל שולחני צרורי' לא ישתמש בהן ואמר צרורי' וחתומי' שנו אבל צרורי' לחוד או מותרי' ממש משתמש בהו והוי עליהו כש"ש הואיל ונהנה מהן הוי בההיא הנאה דאי מתרמי לי' זבינתא דאית ביה רוה זבין בהו והי עליהו כש"ש ה"נ [אם] שמעון זה סוחר הוא [הוי] עליהו ש"ש וחייב לשלם לראובן אע"פ שלא הוציאם עדיין והא דתני' (שם) אצל בעה"ב בין כך ובין כך לא ישתמש בהן היינו בבעה"ב שאינו סוחר דהא תנן (שם) חנוני כבעה"ב ר"י אומר כשלחניוהלכה כר"י אלמא דלאו דוקא שלחני אלא כל אדם שדרכו לסחור.
859
860תשעט. ראובן הפקיד חבית של יין אצל שמעון והוציא ממנו שמעון הין של יין והחמיץ משלם שמעון את כולה נשברה אין משלם אלא הין של יין דתנן (ב"מ מ"ג ע"ב) הטה את החבית [ונטל] ממנו רביעית ונשבר אינו משלם אלא רביעית ואמר רבה ל"ש אלא נשברה אבל החמיצה משלם דמי כולה.
860
861תשפ. וקיי"ל בהא כר' [יוחנן] (ב"מ מ"ט ע"א) דדברי' יש בהם משו מחוסרי אמנה ואדם הנושא ונותן עם חבירו ויש עדי' בדברי' וחזר בו פסקי' לדידי' שהוא מחסר אמנה כדאמר (שם) מודה ר"י במתנה מועטת דסמכי' דעתי' וה"מ לעשיר אבל לעני אפי' מתנ מרובה הוי כנודר לעשות צדקה וחייב לתן דגסי' בירושלמי (ב"מ פ"ד ה"ה) אר"י אמר לתן לחבירו מתנה מותר לחזור בו חדא דאתמר בעשיר אבל לעני נעשה נדר.
861
862תשפא. ראובן השכיר עלייתו לשמעון להניח שם פירותיו ואח"כ מכר אותו פירות לראובן אע"פ שלא משך קנה אם נתן הכסף כדתניא (ב"מ מ"ט ע"ב) אר"ש אימתי בזמן שהכסף ופירות ביד מוכר אבל כסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור בו ואמרי' הבמ"ע כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר הלכך כיון שקבל הכסף המוכר אינו יכול לחזור.
862
863תשפב. ראובן קנה פירות ונתן דמים ולא משך ושמע שגוים רוצי' לאנ הפירות וחזר בו ראובן מפני האס אפ"ה מקבל מי שפרע כדאמר (ב"מ מ"ט ע"ב) ההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא שמע דקא בעי [למנסבי' דבי] פרזק רופילא כו' [עד] אתא לקמי' דרב חסדא א"ל כדרך שתקנו משיכה במוכרי' כך תקנו משיכה בבלקוחות כלומר מצית למיהדר דהא לא משכת אבל מי שפרע מקבלת וכן פי' ר"ח ונראי' דבריו דבמה יפטר ממי שפרע.
863
864תשפג. והלכתא כשמואל דאמר (ב"מ מ"ט ע"ב) שתות מעות שנינו דהא תני' כותי' וכר"נ קיי"ל דמוכר לעולם חוזר (שם) דהא דן דינא לאושפזיכני' דרמי בר חמא הכי (שם נ"א ע"א) וה"מ דלא קים ליה [בזבינתא] דקאמר טעמא דלא נקיט מקחו בידו דלא ידע אם נתאנה או לא כגון אדם שעושי' לו גדי' בביתו למכור או מוכר כלי תשמישו אבל אדם שקונה מזה ומוכר לה אינו יכול לחזור כדתנן (שם) רבי יהודה אומר אין אונאה לתגר ואמר משום דתגר הוא אין לו אונאה אר"נ בתגר ספסר עסקי' מ"ט [מידע] ידע זבינתי' כמה שוי' ואחולי אחיל משום דמתרמי לי' זבינתא אחריתי [דאית בי'] רווחא טפי והשתא בעי למיהדר ולא מצי והמוכר כלי תשמישו ביוקר אין הלוקח יכול לטעון אונאה כדאמר טעמא (שם) כיון דיקירו עליה אי לא [בדמי] יתיר' לא מזבין ליה [וממעשה דורשיכי] וכיפי (שם) שמעי' דאע"ג דידע הלוקח שהוא מאונה ושתק והדר טוען דטענתי' טענה ולא אמרי מדידע אחולי אחיל שהרי רבא ורב חסדא [לא פטרו] את המוכר מאונא אלא משום דבעה"ב המוכר את כליו הי' אבל משום דידע לא פטר לי' ואפי' אל ע"מ שיאן לך עלי אונאה יש לו [אונאה] דהלכתא כרב באיסורא ואונאה אסורא הוא.
864
865תשפד. ראובן שטען לשמעון השכרתי לך ביתי בחצי זקוק לשנה ואניתי בו כי שוה שכירות זקוק לשנה ואל הייתי יודע דין זה פסוק מדבעי ר' זירא (ב"מ נ"ו ע"ב) שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה ממכר אמר' רחמנא ולא שכירות או דלמא ל"ש א"ל אביי מי כתי' ממכר [לעולם] ממכר סתמא כתי' והאי ממכר [ליומי'] הוא אלמא שכירות יש לו אונאה אמר [רבא] אמר חסא בעי ר' אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם [ור' יונה] ור' ירמי' אמרו משמי' דר' יוחנן ביטול מקח יש להם (ב"מ נ"ז ע"א) הנה רבי יוחנן אמר ביטול מקח יש להם ומצינו רב נחמן חולק ואומר ביטול מקח אין להם דגרסי' בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ח ע"א) [זבן] במאתן ושוה מנה סבור מינה מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל מר קשישא לרב אשי הכי אמרי [נהרדעי משום דר"נ] אין אונאה לקרקעות [והתם] ביטול מקח איכא דהא על חד תרין הוא וקאמר אין אונאה ובקידושין פ' האיש מקדש (קידושין מ"ב ע"ב) אמרי' והא דאר"נ [יתר] משתות בטל מקח לא אמרן אלא [במטלטלי] אבל במקרקעי אין אונאה כל עיקר ויש מן הגאונים שפסקו כר"י ודחו לדר"נ אצל לוקח ובר מצרא דהתם אמרה ר"נ (ב"מ ק"ח ע"א) ולא בדינא אחרינ ולא מסתבר ויש מן הגאוני' דמספקו להו אי כר"י עבדי' אי כר"נ ומסתברא כר"נ עבדי' חדא דהוא בתראי ועוד דבכמה דוכתי אמרי' [דבר השוה כל כסף] ומאי ניהו קרקעות ואי ביטול מקח יש להן אינו שוה [כל כסף] והרב רבי' ברוך [כתב] דהתם מיירי שכירות מטלטלי' ולא בשכירות קרקעות ומיהו אין משיבין את הארי לאחר מותו ושמא יל הא דתניא כשם שקרקע נקנית בכסף ובשטר [ובחזקה] כך שכירות ומוקמי' לה דוקא בשכירות קרקע זהו לענין חזרה דוקא [דאם] השכיר לו ביתו משנתן כסף או שכתב עליית ביתי מושכר לך ומסר לו השטר או שהחזיק בה השוכר אין אחד מהם יכול לחזור. והברייתא מייתי בב"ק במרובה (ב"ק ע"ט ע"א) ובבא [מציעא] פ' השואל (צ"ט ע"ב).
865
866תשפה. ראובן שטען לשמעון אוניתני בדברים [והביא] עדים שאינה אותו דין זה פסוק ממתני' (ב"מ נ"ח ע"ב) כשם שאונאה במקח וממכר כך אונה בדברים ות"ר לא תונו איש את [עמיתו] באונאת דברי' הכתוב מדבר וכו' עד אונאת ממון נתן לחשבון אונת דברי' לא נתן לחשבון הלכך מלקין אותו שהרי עבר על לאו גמור ולהרב רבי' ברך מספק' לפי שראה בדברי ר"ת דמספק' אי [לוקה] אי דרשי' למורא נתן ולא למלקות כדדריש רבי יוחנן לקמן גבי רבית (ס"א ע"ב) למורא נתן ולא לחישבון ואפי' ' אלעזר [דלא] דריש הכי [היינו] משום דכתי' וחי [אחיך עמך] או דלמא לא דרשי' הכי משם דהאי ויראת מאלקי לדבר המסור ללב הוא דאתא.
866
867תשפו. ראובן ושמעון היו במדה"י והכין שמעון דרכו לצאת ונתן לו ראובן חפץ להוליכו לאשתו למזונות וקפצו לסטי' על שמעון ולקחו מקצת ממונו בבאו אצל [אשת] ראובן תקפתו לדין תן לי מה שלח בעלי על ידך ואמר שמעון נטלהו לסטים ממני עם ממוני וחייבוה ב"ד לשבע ואמר שמעון ראו אם מן הדין יש לי לשבע לה או לבעלה. דין זה פסוק מדתנן (שקלים ג' ע"ב) בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או אבדו אם משנתרמה התרומה נשבעי' לגזברים ואם לא נשבעי' לבני העיר ובני העיר שוקלי' שקלים אחרי' תחתיהן אלמא כיון שבני העיר חייבי' שקלים אחרים ושבע השליח להם ה"נ כיון שראובן חייב לתן מזונות [אחרים] לאשתו השליח נשבע לראובן ולא לאשתו.
867
868תשפז. ראובן שטען לשמעון מכרת לי יין בחזקת ורענקיף והיה מעורב בו יין הוניי"ש ואוניתני בו ושמעון משיב והלא [טעמת] אותו ומה שטעמת נתתי לך דין זה פסוק מהא דתניא (ב"מ ' ע"א) רבי אחא מתיר בדבר הנטעם וקיי"ל כותי' ואפי' ערבו [מקודם כיון] שטעמו [בשעה] שקנאו אין [לו] עליו כלום אבל אם טוען ערבתו לי לאחר שטעמתיו ע"ז ישבע ויהא פטור.
868
869תשפח. ראובן טענו לשמעון ספר מכרתי לך והתנית לי להחזירו לי כשיהי' לי מעות ועתה קבל מעותיך ותחזיר לי הספר ומשיבו שמעון אתה מכרת לי מכירה גמורה ולאחר המכירה אמרתי לך לכשיהיו לך מעות אחזירנו לך ולא קניתי לך בקנין ופטומי מילי בעלמא אמרתי לך להניח דעתך. דין זה פסוק ממתני' (ב"מ ס"ה ע"ב) מכר לו בית מכר לו שדה וא"ל לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר [ואמרי'] מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומתרץ רבא נעה כמאן דא"ל מדעתיה כלומר רישא שמתנה המוכר קודם קיום המכירה לא גמר ומקנה אלא על תנאי ואין כאן מכירה גמורה והוי' [כמו] הלואה ואסור ללוקח לאכול הפירות סיפא דהוי התנאי אחר קיום המכירה ואפי' [אמר] המוכר כשיהיו לי מעות החזירם לי נעשה כמי שאמר לוקח מדעתו כשיהא לך מעות אחזירם לך דכי היכא דאם אמר לוקח לא הוי תנאי אלא פטומי מילי ה"נ כי אמר [מוכר] אחר קיום המכירה אינו כלום ומותר הלוקח לאכול הפירות שהתנאי אינו כלום והמכירה קיימת ואפי' הקנה הלוקח בקנין לקיים התנאי שאחר המכירה מותר הוא לאכול הפירות שהרי כשמחזיר לו הקרקע כשיהיו לומעות הוי כאלו הוא [מוכר לו וכל] זמן שלא החזירה הוא שלו [ואוכל] בהיתר. [וגבי] ראובן ושמעון נמי אם יש עדי' כדברי שמעון שאחרי המכירההיה התנאי אין בטענת ראובן ממש כיון שלא קנה ממנו וזה הכלל בכל מקום שצריך קנין ולא קבל עליו התנאי בקנין אלא במילי בעלמא לא קנה אלו הוי א"ל תקנה בקנין לי הוי הדר ביה ולא הוי מקני הלכך כי לא אקני אמרי' פיטומי מילי בעלמא הן. ואם אין עדי' ביניהם וראובן טוען קודם קיום המכירה התנית, ישבע שמעון שבועת היסת.
869
870תשפט. ראובן טענו לשמעון השכרתי לי סוס בו' פשיטי' לשבוע ואם [ימות] אצלך לתת לי שוה זקוק ועשית מלאכתך בו ' שבועות ומת ועתה תן לי הזקוק והשכירות של ז' שבועות ושמעון משיב הזקוק [אתן לך כדין שויו אבל שכירות לא אתן לך] לפי שהו רבית שכר המתנת מעות של הזקוק. דין זה פסוק מהא דתניא (ב"מ ס"ט ע"ב) [השם] פרח לחבירו ואמר הרי פרתך עשויה עלי בל' דינר ואני מעלה לך סלע בחדש מותר לפי שלא עשאה דמים אלא לאחר מיתה כלומר אין המכירה נגמרת אלא לאחר שתמותוכל זמן שהיא בחיים חוזרת לבעליה הלכך אין [הדמים] עליו הלואה ושכר גמור הוא ולא רבית הלכך שמעון חייב לראובן גם קרן גם שכר. ונראה דלא דמי דהתם לא אשמועי' אלא דאין בו משום רבית [משום] דהתנה בהדי' עמו אבל [הכא] מצי למימר לא קצבתי לך שכירות אלא [בהחזרת] הסוס אבל בפריעה לא אתם והמע"ה. שמואל בר רבנא ברוך.
870
871תשצ. ראובן שטען לשמעון [שלחתי] על ידך זקוק לקלוניא לקנות לי עורות כבשים וקנית בכספי ולקחת הריוח לעצמך ושמעון משיב ודאי קניתי בכספך אבל לך לא קניתי כי אם לעצמי וכספך אשלם לך או שטען לא קניתי בכספך כלום והעדים מעידי' שקנה בו. דין זה פסוק מדתניא בתוספתא (ב"מ פ"ד) בנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירו ובאחרונה אמר לא קניתי אין לו עליו אלא תערומות ואם ידוע שיש עדי' שקנה מוציאי' ממנו בע"כ ובירושלמי (פ' איזהו נשך ה"ג) המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תערומת ואם ידוע שקנה נותן לו בע"כ (עיין ג"כ בסי' תתכ"א).
871
872תשצא. ראובן שהיה לו סחורה ושמה לשמעון בי' זקוקי' לתת לו י' זקוקי' עד לשנה וכל הריוח שיעלה באותה סחורה [ובדמים] שיחלקו בשוה [ואם יוזל] או יפסיד או יאבד יתן לו שמעון י' זקוקי' דבר זה אסור מדתניא (ב"מ ע' ע"ב) אין מקבלין צאן ברזל מפני שהוא רבית ומהו צאן ברזל שקבל עשרים צאן [בכ'] דינר עד שנה או שנתים ושלש וכל הולדות והצמר והחלב יחלוקו ואם ימות הצאן על המקבל האחריות. ומקבלין רבית מגר תושב כדתניא (ב"מ שם) מלוין אותו ברבית וכן בגר תושב ומישראל משומד אסור דכתי' חטא ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא. ואסור לישראל להתערב לו לגוי בשביל חבירו ישראל על הרבית כדאמר (ב"מ ע"א ע"א) כיון דדינא דגוי בתר ערבא אזיל הוא ניהו ערב קא שקיל רביתא מחברי' אבל קבל הגוי עליו שלא יתבע הערב תחלה שפיר דמי.
872
873תשצב. ראובן שהלוה מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם וא"ל שמעון תנם לי ואני אתן לגוי הרבית שהיית נותן אסור אלא [א"כ] נטל הגוי המעות מיד ראובן ונתנו לו לשמעון אבל אם אמר הגוי לראובן תן לו לשמעון ונתן לו אסור דאין ישראל נעשה שליח לגוי והוי כאלו ראובן מלוה לו. אבל ראובן שאמר לשמעון תלוה לי מעות [מגוי] פלוני והלך שמעון ולוה לצורך ראובן מותר לקח שמעון הרבית מן ראובן ולתן לגוי וכן גוי שאמר לראובן הלוה לי מעות על משכוני והלך ראובן אצל שמעון ולוה ממנו מעות לצורך הגוי על משכונו של גוי מותר שמעון לקח הרבית מראובן שהוא סרסר ביניהם דנהי דאין ראובן שלוחו של גוי שלוחו של שמעון מיהו הוי להלות מעותיו של שמעון לגוי ואינו לא מלוה ולא לוה אלא שליח הוא לקבל הרבית מן הגוי ולתת לו ואפי' אם פדאו ראובן לאותו משכון במעות עצמו מיד שמעון ונתן לו הרבית אין איסור רבית בדבר שלא אסרה תורה אלא רבית הבא' מלוה למלוה [וראובן] אינו לוה כדאמר אלא שליח ושמעון קנה המשכון של גוי במעות שהלוה עליו והוי כאלו מוכרו עתה לראובן בדמים שהוא נותן לו אבל שלא כהוגן ומנהג רמאות עשה ראובן שפדה המשכון שמתחלה לוה עליו שמעון שיפדנו הגוי.
873
874תשצג. גוי שמשכן משכון לראובן ברבית ואח"כ מכרו הגוי לשמעון ולאר זמן בא שמעון לפדות המשכון מיד ראובן מותר לראובן לקח הרבית שעלה בו לאחר שקנאו שמעון אע"פ ששמעון נתנו שהרי שמעון לא לוה הוא ולא לוה מראובן כלום ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה כדאמר (ב"מ ע"ג ע"ב) [רב] מרי בר רחל משכן ליה ההוא גוי ביתא הדר זבני לרבא כו' עד א"ל אי הוי ידענא דהוי ממושכן למר לא [הוי זביננא לי'] השתא כדיניהם עבידנא לך דכמה דלא מסלקי בזוזי לא שקלי אגר ביתא אנא נמי מינך לא שקיל אגר ביתא עד [דמסליקנא לך בזוזי שיפרע] לך מעותיך ולא הוי [כהלוהו] ודר בחצירו משום דלא הלוהו כלל הלכך שרי.
874
875תשצד. וששאלת אשר בא ראובן אל שמעון לאמר לו לוה לי מנה לצורך שר אחד אבל אין לו משכונות שיניח לך תחת ידיך אבל אני מקבלם בערבותיך וקבל ראובן מיד שמעון הממון ולוה לגוי בלא משכון ונפגר השר ואבד ראובן כל הממון ועתה תובע שמעון כל הקרן והרבית וטוען ראובן הלא כל הממון אבדתי רחם עלי ומחול לי הרבית ושמעון הקשה לבו ואנסו ע"י פקדנותו שהיו בידו עד שנתן לו ראובן את הרבית שלא כהוגן ושלא כדין ושמעון עבר על מה שכתוב לא תקח מאתו נשך [ותרבית] ובדין הוא שיחזיר שמעון כל הרבית שאנסו לפי שעכשיו שמת השר ולא פרעו נעשה שמעון מלוה וראובן לוה משום דהו"ל ערב והו"ל רבית הבאה מלוה למלוה הואיל ולא יצא מכיסו של גוי אסור לשמעון לקבלו וחייב להחזירו דהו"לרבית קצוצה ויוצאה בדיינים ואע"ג דרבי יוחנן [רביה] פליג עליה (ב"מ ס"ב ע"א) הלכה כרבי אלעזר כדמפרש רב ספרא כל שבדיניהם של גוים מוציאי' מלוה למלוה בדינינו מחזירי' ממלו הללוה ואמר כל שבדיניהם דקאמר ר"ס מאי היא רבית קצוצה וכר"א. ואם שמעון יקשה לבו יכול לגלגל עליו שבועה שלא קבל מן הגוי קרן ורבית ואם אמר שלא קבל אלא רבית יחשוב הרבית במקום קרן ולא יתן לשמעון כלום מאותו רבית. ואתם אנשי קדש עשו גדר ביניהם שלא יבא הדבר לידי קלקול שלא ילוה אחד ברבית ע"י ערב. ועתה לפי בינתי שלמדתי לפני רבינו יהודה זצ"ל גליתי המשפט ואתם חכמים עשו השלום וצריך ראובן להביא עדי' שנתן הרבית לשמעון. (תשו' רבינו יצחק ב"ר שמואל).
875
876תשצה. מה ששאלתם אם ישראל הלוה את [נכרי] בכך וכך לחדש על משכון ששוה כפלים ולאחר ימים נצטרכו לו מעות והביאו לישראל חבירו ואמר כך וכך יש לי על משכון זה מגוי פלוני תנם לי עליו ומהיום והלאה יהא שלך ונשתקע המשכון ביד ישראל השני שלא פדאו הגוי אם יכול לבא ישראל הראשון הממשכן ולפדותו ולתת לו הרבית לישראל בהתירא כיון שהמשכון שוה הקרן והרבית נמצא שאין ישראל שני עומד ממעותיו אלא על המשכון ולא על ישראל הראשון ואין כאן מלוה מישראל לישראל או דלמא כיון דקיי"ל (פסחי' ל"א ע"ב) דישראל מגוי לא קנה [משכון] כרבנן דפליגי עלי' דר"מ אשתכח דישראל הוא דקא מוזיף ברבית או דלמא יכול השני לומר לראשון לא אקח ממך הפדיון כי מכרת לי כל זכותך שהי' לך בו ונסתלקת מכל הפסד שיכול לבא על המשכון ונכנסתי באחריותן ע"כ המשכון שלי. הנני משיב לאדוני כי כמו שאינו קונה משכונו של גוי אין המלוה הראשון הממשכן לשני [נושה] בכך יותר כלום מן השני אפי' לא יהא [שלו] למוכרו לו כי כיון שנותן לו השני מעות על המשכון פטרו הראשון לשני מזה המשכון [הוי כמוכרו] וסמוך עליו שמדעתו יחזור המשכון לגוי אם יפדנו [וכיון] שישראל הראשון אינו יכול להוציאו מידו של שני ואינו יכו לתובעו כלום כי התנה עמו שזה פוטרו לגמרי הואיל וכן נמצאי' מסולקים זה מזה כאלו הי' המשכון של ישראל ראשון וקנוי לו לגמרי ומוכרו לישראל שני. ואין חילוק בין אם יהא ראשון קונה משכון מן הגוי בין אם לא יהא [קונה] דבין הכי ובין הכי אם יכול הראשון לתבעו המשכון כדי להחזירו לגוי כשיפדנו הרי לוה הגוי מישראל על משכונו וחייב לו בין קרן ובין רבית ואם יקבל ישראל שני הרבית שהגוי חייב לישראל ראשון ה"ז רבית מישראל ראשון לישראל שני ואם פוטר ישראל ראשון את השני מלהחזיר המשכון לגוי כאלו הי' של ישראל ראשון המשכון ומכרו לישראל שני אין כאן רבית מישראל לישראל שהיששראל ראשון אין חייב לישראל שני כלום כיון שאיונ יכול לתובעו המשכון ע"י פריעת ממון אלא מסולק הימנו לגמרי ולכך אין חילוק בין אם ישנו המשכון קנוי לו בין שאינו קנוי לו. ובדידי הוי עובדא שפעם אחת הי' לרבינו יעקב משכון מגוי והוצרך למעות ונתן המשכון בידי ללות המעות ממני ויהי' החוב שלי ואמרתי לפניו היאך אהיה מותר ברבית הגוי לוה ממך ולך חייב הרבית ואתה לוה ממני על [משכונו] ונמצאתי מקבל רבית שלך ממנו על המלוה שאתה לוה ממני וענני אני מוכר לך כל המשכון ולא תענה לי עוד ממנו אם אינך רוצה ואני [פוטרך] שלא תענני עוד ולא אתחייב לך המעות ואתה לא תתחייב להחזיר לי המשכון וכזו עשה עמי ]רבינו] עכ"ל הרי פי' להדי' דבעי' שיסתלק הישראל בפי' מן המשכון. מיהו מדברי רבי' יצחק ז"ל עצמו יש לי ללמוד שישראל שהלוה לגוי ברבית על המשכון ולקח המשכון ואמר לישראל אחר המשכון זה עומד לי מן הגוי ברבית תלוה עליו כך וכך שמותר ישראל שני לקח רבית מן ישראל ראשון דמסתמא להתירא נתכוין אע"פ שלא פי' כך הי' דעתו שיהא מסולק הימנו לגמרי שאם ירצה לא יחזור המשכון לו אלא שהוא סומך עליו שמעצמו יחזור לו ויניחו לפדותו ויקבל הימנו קרן ורבית כדפיח' לעיל דמסתמא דעתו להתירא אע"ג דלא פירש שהוא מסתלק מן המשכון כמאן דפירש דמי הלכך הלכה למעשה ישראל שהלוה מעות לגוי ברבית על המשכון ולקח המשכון ומשכנו לישראל אחרי ברבית שיהא לו הרבית [וא}"ל] מן היום והלאה תקבל הרבית שיעלה עליו הרי ישראל הראשון מסולק הימנו ואע"פ [שלא] אמר בשעת הלואה ואם רוצה ישראל שני אל יחזיר לו לישראל כלום דהוי כאלו מכרו לו הלכך אם בא ישראל ראשון לפדותו ונתרצה ישראל שני להחזיר לו הרי ישראל שני מקבל מן הראשון כל הרבית דהו"ל חוזר ומכרו לו ואם ישראל ראשון בא לפדותו מן השני ואינו רוצה להחזיר לו שרוצה לעכבו גם רבינו יצחק גופי' מודה בזה דכי מעיינת בלשונו לא מיעט אא"כ פירש ע"מ שאינו מסתלק אבל בסתמא הוי ודאי לגמרי מסולק.
876
877דיני רבית לשון רבינו תם.
877
878תשצו. ומצוה מן המובחר ונראה בעיני היתר גמור לתת מחיה לכל בני ברית שמותר לחלות שיתן הלוה משכנות ליד הגוי ואפי' לעבדו ולשפחתו ויאמר לוה מפלוני ישראל על משכנותי אלא שישוה המשכון כנגד החוב [ויותר] כדרך שמלוי' על משכונות ברבית כפי אותו רבית שיקצוב והגוי ילוה מן היהודי' ומיד הגוי יקבלם הלוה ויהיה מסולק הלוה מן המלוה והלוה לא יוכל לתובעם ולפדותו מן המלוה ואח"כ אם ירצה המלוה יפקוד המשכונות ביד הלוה וישתמש בהן הלוה אם ימכרם אך הלוה נפקד של מלוה [חייב] להחזיר לו הן או דמיהן. והרחקה טובה היא זו [יותר] משכר אמריה דשרי תלמודא (ב"מ ס"ט ע"ב) למשקל ד' זוזי ואוזפי' לפלניא זוזי כי אין זו הערמה אלא דין גמור ופעמים שהוא הפסדו של המלוה ושל לוה [השני ובאו לפני] כדין זה שאבד הלוה כל אשר לו והעיסקא ולא רצה המלוה להחזיר המשכונות עד שגבה הכל ועדיין היה ערוך של ר' דוד מברינא ביד ר' שמואל מאנבילא שעכבו מפני שמיד גוי בא לידו [ואיני] יודע אם החזיר לו עתה כשנפטר והערוך ניתן ע"י גוי לר' שמואל כאשר פי' בשביל אשת אחי ר' דוד והפקידו ר' שמואל לר' דוד ואחי [אשתו] אבד הכל והחזיר לו ר' דוד הערוך שהחזיר לו ועכרבו וכן עשו הנה פעמים כשאבד ובדליקה ועוד ראיי הפסדו של מלוה מעשה אירע בחתני שהלוה על המשכונות שוי' י' ליטר' ק' דינר' ואבד המשכונות וצעק [המלוה] ע"י הגוי ולא נענה כי יאמר מן הגוי לקחתם וכן נגמר הדין [בדינך] שאין המלוה על המלוה כלום ואין כאן הערמה אלא מסולק הלוה מן המלוה והמלוה מן הלוה והרוצה לגמול חסד גומל והאכזרי איננו חומל. מכלל זה אתה שומע שהריוח שנותן הלוה למלוה בהיתר גמור הוא שמכח הגוי הוא נוטלו ומכח קנין משכונותיו שהרי זה המלוה אם היה רוצה היה נוטלו ומוכרו בכדי דמיהן ולמען דעת כל אדם שהוא היתר גמור הארכתי בדבר.
878
879ואם יש לאדם מעות ברחוק ממנו ואינו רוצה ללכת שם יבקש לו איש נאמן ויתן הלוה משכונות לגוי ויקח הנאמן המעות ויתן לגוי והגוי ילוה אותו ללוה ויטול הנאמן המשכונות שהרי הלוה מעות לגוי ואם הנאמן מובטח מן הלוה שיחזיר לו המשכונות או דמיהן יפקידם לו כשאר פקדון והכל כאשר כתבתי למעלה. ואם ירא בעל המעות דלמא נפלי קמי יתמי ויתבעום לעצמם יכתוב הנאמן שנעשה שליח לבעל המעות כך אני החתום מטה קבלתי משכונות בכך וכך מעות לצורך פלוני בר פלוני ישראל והרי הם בחזדקתו ושלו הם ומה שעשיתי כתבתי וחתמתי פלוני בר פלוני ואל יכתוב קבלתי כך וכך מעות מן פלוני בר פלוני ישראל אלא יכתוב סתם כאשר כתבתי או יכתוב מפלוני גוי אך שם הלוה לא יזכור על המשכונות וכן ישר ויקם חילו ויעשר עכ"ל ר"ת והועתק מכתב יד רבינו יהודה ב"ר יצחק הנקרא שי"ר ליא"ן מפריש שכתב שזהו לשון ר"ת. וזהו תשו' רבי' שמשון ב"ר אברהם זצ"ל.
879
880תשצז. גוי שלוה מעות מישראל ברבית על משכונות של ישראל אע"פ שהמלוה יודע שהגוי לוה לצורך ישראל חבירו [גובה] קרן ורבית דמה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ונמצא דאין לו דין ודברים עם ישראל חבירו ואע"פ שהישראל פורע את הרבית ליד ישראל חבירו לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה והגוי הוא דלוה מישראל והישראל אחר לוה מן הגוי. שמשון בר' אברהם.
880
881תשצח. כתב רבינו אבי"ה אם ישראל השאיל ערבונו לגוי והשכינו ביד ישראל ברבית לצורך עצמו ואח"כ לא [פדה] הגוי את ערבונו לפי שהוא אנס והלך הישראל עצמו ופדאו מותר הישראל לקבל הרבית מישראל דהוי כמכרו לו אבל [אם] ישראל חייב מעות לגוי ונתן לו משכון התם ודאי לצורך ישראל לוה אע"ג דאין שליחות לגוי נראה דאסור כיון שמיד ישראל בא הרבית. אבל רבינו יצחק ב"ר שמואל ורבי' יצחק ב"ר אברהם הם כתבו להתיר על זה. ואם ישראל השאיל ערבון לגוי והגוי אין רוצה לפדותו לפי שהוא אנס אין ישראל המלוה יכול לעכב ולומר איני [מחזירו] אלא לגוי דלא יהא אלא גזלן שנטל מזה ונתן לזה וכל זמן שלא נתייאש הימנו והוא בעין ודאי יחזיר לו בע"כ ה"נ ל"ש וכ"כ מאור הגולה. ומשם משמע דודאי אם הגוי אלם שאין יכול ישראל זה לעכב מלתן לו הערבון לגוי אז נראה שיחזיר ישראל המלוה את המשכון בלא רבית. אבל אם הגוי אינו אנס כיון שיכול לעכב הערבון עבור הרבית יעכב המשכון. ואם [ישראל זה] רוצה לתן בשביל ההגוי מותר לה לקבל שהרי ישראל שלוחו [הוא] לא לוה.
881
882תשצט. הורה רש"י שאסור לקח רבית מישראל משומד דאחיך קרינ' ביה ואינו נקרא כ"א ישראל משומד וחוטא דכתי' חטא ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא לגט ולחליצה דינו כישראל גמור. ואם בא [במרמה] ולוה מישראל ע"י שליח ארמי ובשעת הפדיון בא ואמר שלי הוא המשכון מותר לישראל לקח ממנו כל הרבית דמצי א"ל לא הוי ידענא דלצרכך היה וכשהלויתים לא הלויתים אלא לארמאי שמסר בידי המשכון וכתיב [גם אתם ואמרי'] מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ונעשה כאומר לו קני משכונך בדמים ממני ולא הזכיר שום רבית זה הדין נוג אפי' בישראל ובלבד שלא יאמר לו לשם רבית. ומיהו נכון לומר קנהו בדמים ור"ת כ' בס"ה דמותר לקח מהם רבית דלא עדיפי ממינין ומסורת דמורידין לבור ולא מעלין [וה"ה] משומדי' לע"ז. וגם מציאם מותר לעכב אפי' באתה לידו דלא קרי' בי' אחיך וי שלהביא ראי' לר"ת מירושלמי [דע"ז פ' השוכר את הפועל ה"ה] הלין כותאי דקיסרין מותר להלותן ברבית מפני שקלקו מעשיהם וכן נראה בישראל משומד. (עיין בספר יראים).
882
883(עד כאן) דין נשך.
883
884תת. שאלה משומד לע"ז שהפקיד פקדון ביד ישראל קרובו ותובעו לאחר זמן המשומד ולא החזיר לו ומת המשומד בקלקולו וקרובים הקרובי' לירושה תבעו הפקדון וגם השליח שהביאו ליד זה הביא עדי' גוים שנתן לו המשומד זה הממון במתנה לאחר זמן דעתי נוטה שאין בדברי שליח כלום שאין בעדות גוים כלות והיורשי' יורשי' את הפקדון וכן הקרובי' הראוי' לירש שלא מצינו שבטילה גזירת ירושה מן הרשעים דכתי' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר כ"ש שיורשי' כשרי' [ויבין] רשע [וצדיק לבש] ואם שלח ראובן בו יד בחיי משומד או שיש לו עדים שתבע ממנו ואמר אני זוכה אין לך שליחות יד גדול מזה. ונראה בעיני שאין כח הדייני' להוציאו מידו דאתמר (ב"ק קי"ט ע"א) ממון מסור חד אמר מותר לאבדו ביד דלאו ממונוחמור מגופו דתניא המינין והמסורת מורידין ולא מעלין ובמין כ"ע מודו דגופו הפקר וכ"ש ממונו. ואם לא שלח בו יד בחיי המשומד אין כאן זכיי'. ואם יאמר ראובן שיש בנים למשומד בגיותו ודוחה את הקרובים לאו בע"ד דידי אתם אין בדבריו כלום שישראל הבא על הנכרית הולד ממנו אינו [בנו] דתנן (יבמות כ"ב ע"א) מי שיש לו בן פוטר אשת אביו מן החליצה ומן היבום חוץ ממי שיש לו בן מן [השפחה] ומן הנכרית. שלמה ב"ר יצחק.
884
885תתא. כתב רב אלפס (ב"מ פ' הזהב) היכא דזבין אינש מידי לחברי' ולאחר זמן אגלאי ליה דאית בי' מומא דהוי בי' מקמי דלזבני' אית ליה לאהדורי למריה ולא אמרי' בכה"ג בכדי שיראה לתגר או לקרובו דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה אבל גבי מומין מקח טעות הוא דכל אימת דמגלי ליה מיהדר ליה למריה והכי כתב רב האי גאון עכ"ל. (בתשו' של רב צמח).
885
886תתב. וששאלתם על שנים שהיו בפונדק וזבן חד מנייהו עיסקא מידי דכייל או מידי [דמימני] ואמ לחברי' איתא וסייע בהדי בין בחנם בין באגרא וסייעיא והוי ביה חריפותא [והטעה] לגוי בין במדה בין במשקל בין במנין מעות. כבר הוי עובדא ואתו לקמי' דהלל הזקן ואמר להו זילו ומדדו ותקלו ומנו ומאי דפייש לכו פלגו בעקב דאלמלא דזוזי דהיאך [לא] הוית מטעי לגוי ואי [נמי] הוית מטעי לא הוי' [פיישפ והודו לו חכמים להלל ע"כ ובאיכה רבתי (פרשה א') נמי אמר גבי ההוא ינוקא אנא ברגלוי ואנת בפריטי ובהגוזל אמרי' (ק"ב ע"ב) הונותן מעות לשלוחו לקח בהן חטי' כו' [עד] כאן לאכילה כאן לסחורה ור"ת לא פי' מאיזה טעם חזר בו ואמר שהכל לבעל המעות ונראה לרבי'] ש"ם שנוכל להבין דבר זה ממה ששאל רש"ם לר"ץ וענה לו ששלח לו גוי שחייב לישראל והלך חבירו ואמר לגוי פרע לי המנה ולא אמר לו יותר ושאל אם הישראל חייב לשלם והשיב ר"ץ שהוא חייב דגרם לו ההפסד שאין הגוי רוצה לשלם על ידו ודמי למוכר שט"ח וחזר ומחלו שחייב לתן לו ההפסד משום דינא דגרמי א"כ נוכל להבין גבי טעות שאין המשלח מפסיד בדבר משלו ויש לו כל [חובו] והשליח ]הפסיד] דהוי הכל לשליח ואם בא מעש לפניך מ"מ אל תדון שיהא לשליח ונראה לרש"ם דספק ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי.
886
887תתג. אשר שאלת על ראובן אשר שלח שמעון לקבל מעות מן הגוי וטעה הגוי נ"ל שיחלקו בין שניהם דהוי מעות מכר שיש לו קצבה דאמר (כתו' צ"ח ע"ב) הוסיף לו אחת יתירה ר' יוסי אומר חולקי' ומוקמי בדבר שיש לו קצבה אבל בדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות. וטעמא דאמר חולקי' לפי שבעל המעות כיון דקבל מעותיו שהגיד בקצבתו מה לו בטעות השליח אלא אמרי' הואיל וע"י מעותיו נשתכר יהיב ליה פלגא [ה"נ] גבי טעות [חשבון דהא שוה מנה ומאתים] טעות הוא ומוקילה בתלמוד ירושלמי כגון שקבל עלי' לוקח וטעמא דהכל לבעל המעות משום דאין לו קצבה דזוזא דאינש עבדי לי' זוזא הא בדבר שיש לו קצבה חולקי' אפי' בטעות ואפי' אם היה שכיר שלו כיון דהשכירי' שלנו אינם שכירי [יום ואין] הבעלי' מקפידי' על [הגבהת] מציאה עם מלאכתו והוי [כמגביה] מציאה עם מלאכתו ותדע דאלו מצא ארנקי בשוק לא זכה משכיר ועוד דמהדר קא הדר ביה שהרי אומר זכיתי מכלל דהדר ופועל יכול לחזור בו ע"כ תשו' ר"ת שהשיב לר' ישראל יעקב ושוב חזר בו דכל טעות בין ע"י מקח בין ע"י מנין הכל לבעל המעות ולר"ץ נראה שהכל לשליח שאם גנב וגזל והטעה את הגוי מה טיבו של בעה"ב בזה ואפי' חולקי' אין שייך לומר משום דע"י מעותיו נשתכר ולא דמי לשאר טעו שנותן הכל בשביל מעות שסבור שהמעות שוות כל מה שנותן לו אבל הכא טעות בעלמא הוא ודבר בפני עצמו הוא תדע דהא סברא הוא שאם הי' רוצה הי' מחזיר לגוי מה שהטעוהו שזו [תימה] לומר שלא הי' יכול להודיע ולחזור [לו].
887
888תתד. פסק ר"ת כך הדין [אם חייב אדם לחבירו] ממון אם מנזקין בין אית ליה זוזי בין ל"ל זוזי כל דבעי מגבי ליה אי בעי קרקע מגבי לי' ומן העידית ואי בעי לאגבויי מטלטלי' ואפי' סובין כדאמר "ק דב"ק (ט' ע"א) כל מילי מיטב הוא ודלא כרב הונא דאמ או כסף או מיטב. ואם מהלואה חייב לו אי אית ליה זוזי משלם לי' זוזי כדאמר בהכותב (פ"ו ע"א) ההוא תולה מעותיו בגוי הוי אלמא [אי] הי' לו מעות עליו לשלם מעות דאי לאו הכי למה לי' לתלות מעותיו בגוי והלא אפי' אם יש לו מעות לא ישלם לו אלא מה שירצה אלא ודאי לכך תלה מעותיו בגוי לומר שאין לו מעות ודינו על הקרקע שאם הי' לו מעות ע"כ ישלם [מעות] דהואיל וזוזי קבל זוזי נמי בעי לשלומי והא דאמר לפיכך עשו לו שלא כהוגן דמשמע שלא כדין לפי דבריו קאמר [דלפי] שהי' אומר [המעות של גוי] עשו שלא כהוגן. ואם משכירות היו לו אפי' אין לו מעות צריך למכור קרקע או מטלטלי' ויביא לו המעות דאמר בפ' הבית והעלייה (בבא מציעא קי"ח ע"א) השוכר את הפועל לעשות [בתבן] ובקש וא"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעי' לו וקאמרי' בגמרא וצריכא דסד"א דשומעי' לו דאמרי אינשי [ממריה] רשותך פארי כו' אלמא ודאי כשאין לו מעות [גבי] שכיר לאו כל כמיניה לשלם אלא [מעות] אפי' אין מעות.
888
889תתה. כי יתביתו בהיני בב"ב פ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ב ע"א) כי קיימיתו [בשילי] כתובו כו'. בסנהדרין בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ב ע"א) גבי הא דאמר כהתם חיישי' שמא [אחרוהו וכתבוהו] פרש"י דאי כתבי בהיני לא מפסיל בהכי אלא עצה טובה קמ"ל שלא יביאהו לידי הזמה דלא נימא להו אותו [היום] הייתם עמנו בשילי ורבי' יבק ממגנצא העיד שעשה מעשה ע"P רבי' שמריה וכתב הכי זכרון עדות שהיתה בפנינו בהיני בכך וכך למנין שאנו מנין כאן בשילי וכעין זה פי' רשב"ם כלומר במקום פלוני כתבנו כך מה שראינו במקום אחר. ואנו נוהגין פעמים שהחזן יושב כאן במענגנץ וכותב כתובות לבני הכפרים ומזכיר שם הכפר ולא במעגנץ ושמעתי שהעידו על ר"ת ז"ל שלא היה מקפיד בכה"ג בסופר כי אם דוקא בגיטין ולא בשטרות.
889
890תתו. ראובן נתן לשמעון מעות למחצית ריוח או פרקמטיא [אותו חלק שלוקח המקבל השכר כמלוה גביה ואי מיתניס] משלם ואותו חלק [שכר שלוקח] הנותן הוי פקדון וברשות הנותן קאי ואם נאנס לנותן נאנ ואם נגנב או אבד משלם המקבל הכל [שהרי] ש"ש הוא דקא שקיל שכר עמל ומזון. ואם סוחר וטורח בשלו א"צ לקח שכר עמל ומזון כמעשה דר"א מהגרוניא (ב"מ ס"ט ע"א) דאמר [לאריסיה] עד האידנא [זוזי דידי הוי'] אי לא יהיבנא לך טפי מחזי כרבית השתא שותפי אנן ואמרי' נמי ריש עגלא לפטומא בשכר טרחו וה"מ דלית לי' לדידי' אבל אית לי' תורא לדידי' גביל לתור אגביל לתורי.
890
891תתז. ראובן תבעו שמעון לדין וטענו תקנת חפירה מלאה אבנים להקוות שם מימי חצרך אצל מרתף שלי ומימיך נופלים במרתף שלי ושמעון משיב מה שתקנתי בקרקע שלי תקנתי ואם מזיק לך שום דבר תתקן לעצמך דין זה פסוק מהנהו בי תרי (ב"מ קי"ז ע"א) חד דייר עלאה וחד [תתאה] אפחית [מעזיבה] עליונה כל אימת דהוי משי ידי' [נפלו] מיא על התחתון ומזקי [ליה] על מי לתקן ר' חייא בר אבא אמר על העליון לתקן דהיינו [המזיר] ור' אלעא משום ר' חייא בר' יוסי אמר התחתון מתקן [דהיינו] ניזק כר' יוסי [דסבר] דעל הניזק להרחיק את עצמו ובפ"ב דב"ב (כ"ה ע"ב) פסיק אר"י א"ש הלה כר"י וש"מ דהלכה כר' חייא בר' [יוסי] דאמר על התחתון לתקן ומותבי' (ב"מ שם) והאמר רב אשי מודה רב כהנא בגירי דיליה כלומר אם בעת עשיית מלאכתו מיד בא ממנו ההיזק אצל זה כמו היורהה חץ שמכר והולך מיד במקום שהוא תכוין אז על המזיק להרחיק עצמו וזה העליון כששופך מים בתקרה מיד יורדי' המים ומזיקי' לתחתון ועל המזיק להרחיק עצמו ומשני דתיימי והדר נפלו כלומר אין נקב בתקרה שיהו המים מיד נשפכים ויורדי' על התתון אלא נבלעין ואח"כ ממתיני' ויורדים ואין דומה היזק זה ליורה חץ הלכך על הניזק להרחיק את עצמו וח"מ ברחיצת ידים וכיו"ב שהמים מועטים ותיימי אבל מים מרובי' דלא תיימי הוי גירי דיליה ועל המזיק לתקן ולהרחיק את הזיקו והלכך שמעון שמימיו מרובי' גירי דידיה נינהו ועליו לתקן את הזיקו.
891
892תתח. ראובן הלך למדה"י והיה לו אצל שמעון בית וסגרו והלך לו ובא שמעון ונשתמש בו כל ימי היותו במדה"י ובחזרתו תבעו שכר ביתו שנשתמש שבו ושמעון משיבו אע"פ שנשתמש בו לא הי' צריך לו כי הי' לי בית דין וזה פסוק מהא (ב"ק כ' ע"ב) הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או א"צ היכי [דמי] אילימא בגברא דלא עביד למיגר וחצר דלא קיימא לאגרא זה לא נהנה וזה לא חסר הוא מהכא שמעי' זה לא נהנה וזה לא חסר פטור אלא בחצר [דקיימא] לאגרא שהעמידוה בעלים לכך שהיה משכיר לאחרים וזה שדר בו [עבוד] למיגר שאין לו בית אם לא ישכיר זה נהנה וזה חסר והא ודאי [חייב] להעלות לו שכר לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא עביד למיגר מאי מצי א"ל מאי הסרתיך או מצי א"ל הא [אתהנית] ומסקי' זה נהנה וזה לא חסר פטור וכ"ש שמעון זה שלא נהנה שהרי הי' לו בית וראובן [לא] חסר שהי' ביתו מוסגר שהוא פטור והבית ישן הי' ולא מצי טעין השחרת כותלי וחסרתני אבל זה [לא] נהנה וזה חסר חייב כרבי יהודה (ב"ק שם) דאמר אף הדר לתוך חצירו של חבירו חייב מפני שמחסרו שישחיר את כותליו. וסוגי' דמתני' דהבית והעלייה של שנים (במ קי"ז ע"א) אם נפלה העלייה וכותלי הבית עומדי' [מרועעים] אין בעל העלייה יכול לכפות בדין את בעל הבית לסתור את כותליו ולבנותו כדי [שיוכל] לבנות את עלייתו אלא יורד ודר למטה בבית עמו ואם נפל גם הבית ע"ז שנינו אומר בעל העליי' לבעה"ב לבנות והוא אינו רוצה הרי בעל העליי' בונה את הבית כו' והיכא דאין לו לבנות [לא] לזה ולא לזה קיי"ל כר' נתן דאמר (ב"מ שם ע"ב) בעל עליי' נוטל שליש בקרקע ובעה"ב שני חלקים דהא רבא דהו בתראה פריש טעמי' וש"מ דסבר כותי'.
892
893תתט. אשאלך והודיעני על ראובן ושמעון שבאו לדין אמר ראובן לשמעון מכור לי סרבלך ענה שמעון ואמר אתננו לך בב' זקוקי' אמר ראובן לא אתן לך כי אם זקוק א' ולאחר ג' שבועות בא ראובן אצל שמעון וא"ל תן [לי] סרבלך ושמעון נתן לו הסרבל [ושתקו] שניהם ולא הזכירו שום מקח ולאחר שבועים בא שמעון אצל ראובן ואמר תן לי סרבלי או ב' זקוקי' א}"ל ראובן לא אתן כ"א זקוק א' כי כשבאתי אצלך הייתי סבור בשביל ששתקת נתת לי בזקוק ושמעון משיב ע"כ [שתקתי] כי הייתי סבור שעל דעתי באת אצלי ועתה מורי בחסדו, יאיר עיני עבדו. נ"ל שמשיכת ראובן שמשך בטעות היא מאחר שלא יצא מפי שמעון מעולם לתתו כא בב' זקוקים מסתמא כשנתן] על דעת ראשונה נתן [והבא] לומר שמא בלבו חשב לתת בזקוק דברים שבלב הוא כה"ג אינו דברים ומשיכה בלא קציצה לא קניא והכא הוי כאלו לא פסק ומנא תימרא דכל היכא דלא פסיק לא קנה דתנן בפ' בתרא דע"ז (ע"א ע"א) המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא [מדד] דמיו מותרין כו' והכא כל זמן שלא נתרצה המוכר ללוקח לא הוי כלום ועוד [אני אומר] סרבל העומד לינתן בב' זקוקי' אם נותן עליו רק זקוק א"א שלא יהא בו יותר מכדי אונאה וחוזר דאפי' [בכדי שיראה לתגר] א"ר נחמן (ב"מ מ"ט ע"ב) לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר.
893
894תתי. אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני (ב"ק ק"ד ע"ב) פי' סימן כמנהג בני אדם שחותכין עץ לשנים והמפקיד יניח ביד הנפקד אחד ואמר מי שיביא לך זה הנשאר בידי תן לו פקדוני דשמא זה המביא היה במסירת הסימן זה לזה וגנבו או מצאו ובא לקח הפקדון בערמה [אז] אם נאבד הפקדון [בדרך וטען] המפקיד לא נתתיו לו אלא גנבו ממני טענתי' טענה ואפי' עדי' חתומי' עליה שכתבו עדים וחתמו שמסרה לו בפניהם אפ"ה אמר שמואל דלא משלחי' דלא דמי לשלחה לי ביד בני או עבדי דהוי שליח דהתם ייחד לו השליח אבל הכא שאמר ביד מי שאשלח לא הוי שליח דצריך [לפרט] לו השליח בפירוש. ורבי יוחנן אמר אם עדי' חתומי' עליה דליכא למיחש לגנבי [הוי] שליח דכיון דאמר שלחה ביד מי [שמביא] הסימן לך הוי כאילו פירש. ע"א לשמואל דאמר אין משלחין אפי' עדים חתומי' עליה משום דמצי הנפקד לדחויי ולומר לך דלמא מת המשלח אדאתית ונפל הפקדון קמי יתמי ואינך שלוחם ור' יוחנן אמר אם עדי' חתומי' עליה [משלחי'] דלא חייש לדלמא מת ולא מצי מדחי ליה והיינו דקאמר ולשמואל היכי עביד כי הא דר' אבא וכו' דא"ל רבא לרב ספרא אפי' כתב [לך] ר' אבא התקבלתי לאו כלום היא דדלמא אדהכי והכי נח נפשי' דרב אבא ונפלו זוזי קמי יתמי ואינך [שלוחיהם] ושליח של ר' אבא אינו כלום שהרי מת אלא זיל לקנינהו ניהלך ר' אבא אגב קרקע כו'. ושדר מר רב יהודאי גאון לבני אדם ששאלוהו על אחד שטען על חבירו כי הגיע כתבך אלי שאתן לפלוני מה שהיה לך בידי וכבר נתתי לו ופלוני זה נפטר והכתב נאבד והשיב להם [כאן] שמנהג לשגר זה לזה בכתב כיון שטען כי כתבך הגיע לידי כאלו טוען אתה אמרת לי ונשבע שהגיע לידו כתב שלו ונפטר מן הכל וה"מ דאיכא מנהגא לשגר בכתב בעלמא [אבל במקום דליכא מנהגא לא] אין משלחי' מעות בדיוקני כלומר אפי' הקנם לו לשליח בפני שנים שא"ל קני אותם לפטור משלח בקבלתך המעות אין נקני' בחליפין ולא קנאה השליח שיהא המשלח נפטר בקבלתו ואפי' עדי' חתומי' על [הקנין] דנימא נהי דלא קני שלוחו מיהו להוי דסבר שמואל שליח שעשאוהו בעדי' לא הוי שליח ולא דמי לשלח ביד בני דהם א"ל פה אל פה ולא מצי א"ל הכי קאמרי אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדור אבל שליח שעשאו בעדי' מצי אמר הכי ולשמואל לא מהני קנין למעות אלא אגב קרקע כדרב פפא דאקני זוזי אגב אסיפ' דביתיה אבל דברים אחרי' הנקני' בחליפי' משלח בקנין לחודי' לשמואל ולהכי אמר שמואל מעות דוקא ור' יוחנן אמר ודאי אין משלחי' בדיוקני ואין נקנין בחליפין אבל אם כתב וחתם בעדי' שקנם לו [והודיעו למשלח] שעשאו בעדים דהוי שליח ור"י לטעמיה דאמר (שם ע"א) הוי שליח דיוקני פי' בפני שנים א"ל קני דיו שנים כמו [דיו] פרצופין. ונראה לרבי' ברוך דאם כתב לו כתב ידו או העמיד עליו עדי' שישלח מעותיו ועליו לקבל אחריות הדרך ושלח ונאנס השליח דפטור המשלח ומה שמצריכי' לכתוב הרשאה להקנות אגב קרקע זהו משום דאיכא למיחש שמא ימות זה בעוד שהשליח בדרך וקודם שיתן ליד השליח ויתחייב להם לפרוע ליתומים פעם שנית כי יכולי' לומר אנו לא עשאנוהו שליח. והא דכתבי' ונתתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי ואע"ג דל"ל י"ל הודאת בע"ד כק' עדי' דמי כיון דבעצמו מודה. ואית דמפרשי יש לו ד' אמות בקבר או בארץ ישראל. וקשה התינח לשטר אחד או להרשאה אחת שיכול לכתוב אלא י' שטרות או יותר הלא כבר הקנה לראשון אלא נראה כפי' ראשון והודאתו כמאה ערי'. ואמר רבא שליחא דרבנן מהימן כבי תרי (ב"ק קי"ב ע"ב) פסק רב אלפס בכולהו הלכתא כרבא.
894
895תתיא. ראובן הפקיד חפצים ביד שמעון ובא לוי וגנבו משמעון ויש פשיעת שמעון בדבר וטוען לוי שראובן חייב לו כך וכך וראובן כופר ואין עדי' בדבר ועתה בא ראובן על שמעון להשתלם ממנו פקדונו ושמעון טוען את לוי מה שגנב ממנו ולוי טוען שראובן חייב לו. ושמעתי משם הר' ברוך שפטר לוי משבועה שחייב לו ראובן אע"פ ששמעון חייב לשלם את ראובן וראי' מפ' הכותב (כתובות פ"ה ע"א) אבימי ברי' דר' אבוהו הוי מסיק [ביה] זוזי בי [חוזאי] שדרינהו ביד חמא כו' [עד] ולא יא ל"ש כך ול"ש כך משלם דא"ל לתקוני שדרתיך [ולא לעוותי] הרי חמא חייב לאבימי שפשע ולא לקח השטר אפ"ה בי חוזאי פטורי' ה"נ אע"פ ששמעון חייב לדראובן לוי פטור ממנו ולי נראה שאין [כדבריו] דהתם חמא ברי' [דרבה בר אבוה] מידו נתן להם ויכולי' בני חוזאי לומר אתה שלוחו של אבימי והואיל ולא תבעת את השטר תחלה [מסתמא] לא נתת לנו בעבור החוב שבשטר אלא בעבור מע"פ ואם [חוזר הוא] ממה שבדעתו היה מה לנו לצרה [אבל] הכא דלוי שלא ברשות שמעון לקחה ושמעון נפסד בכך חייב לוי לשמעון דהו"ל גורם לשמעון להפסיד והלכה כר"מ בדינא דגרמי. ודבר הגורם לממון אפי' למאן דדן דינא דגרמי שמחייב המסור לשלם דוקא שהראוהו מעצמו אבל אם אנסו והראהו פטור.
895
896תתיב. תוספתא (פ"ד דב"מ) הנותן מעות לחבירו לקח בהן פירות [ואח"כ] אמר לא קניתי אין לו עליו אלא תערומות ואם יש עדי' שקנה יוציא הימנו בע"כ. תלמוד ארץ ישראל (פ' איזהו נשך ה"ג) א"ר יצחק מי שמבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תערומות. ירושלמי אם ידוע שקנה נותן בע"כ. לעיל ברמז [תש"ץ].
896
897תתיג. באשר דבר המלך שלטון או בעל מוכס שמשגר לקהל להחרים בשביל צרכיו וחפציו וא"א שלא להחרים אותה החרם אינה כלום ואין לחוש אבל שבועה שמשביעי' מלך או שלטון אסור לשבע לו. שאלה בר ישראל דנפיק ועייל בי מלכא ואית ליה פקדון ביד ישראל אחר ויושיו דיליה באתרא [רחוקה] ונפטר לבי עלמא וקם מלכא ושדר [לכל] אתרא דאית ליה ביה מידי ונטל יתיה [ושדר] לבי דינא להשביע ולהחרים בס"ת על כל מאן דאית ליה מידי ממון פלוני שמת ייתי יתיה לבי מלכא וההוא בר ישראל מהימן הוא ובעי לשדורי ליורשיו מה שהשביע מלכא ומה שהחרימו הקהל אית על בר דין [דאית בית ממונא דפקדון] מידי אמרי' דינא דמלכותא או לא הכי אי' חזיתא לי מלתא דההוא בר ישראל דבעי לאהדורי ליורשיו שפיר עביד דקאי בהימנותי' ולברוכי יתי' דאי משום דשדר מלכא לב"ד והחרים ליכא למיחש לההוא שמתא דשלא כדין הוי וגזל וחמס הוא ואי משום דינא דמלכותא כה"ג לאו דינא הוא.
897
898תתיד. ראובן נתחייב מנה לשמעון והי' לו לראובן בעיר ביד לוי מלוה או פקדון ובא שמעון ובקש מן הקהל לגזור לו חרם על כל מי שיש בידו מן ממון ראובן שיתנהו לשמעון וכשהרגיש ראובן בדבר כתב הרשאה על אותו ממון שביד לוי ליהודה לסוף נגזרה גזירה ועתה יורו המורה למי יחזור לוי אותו הממון אם לשמעון בגזירת הקהל או ליהודה שזכה בו בהרשאה שכתב לו ראובן. כך דעתי נוטה שראובן צלל במים אדירים והעלה בידו חרס ולא הועילו מעשיו כלום אא"כ הקנה לו הקנאה גמורה במכר או במתנה גמורה ע"י קנין אבל בהרשאה לא קנה דקיי"ל בהרשאה דשליח שויה וכל זמן שלא הגיע החפץ ליד המורשה יכול להמרשה לחזור בו הלכך נמצא החפץ עומד ביד המרשה כדתנן (תרומות פ"ג מ"ד) הרשה את בן ביתו [או] את עבדו לתרום תרומה ביטל עד שלא תרם ביטל תרומתו אינה תרומה אלמא בחזקת בעה"ב עומד הדגן ה"נ ל"ש אבל אי [אקניה קנין גמור] קני' לאלתר ותנן נמי גבי גט כה"ג השולח גט לאשתו וכו' (גיטין ל"ב ע"א).
898
899תתטו. ראובן הי' לו מערופיא של כומרים כמה שנים והאי ראובן צורבא מרבנן הוא ומלמד תורה לרבים בחנם והכירו תלמידיו בריוח שמרויח במערופיא ונכנסו להפסידו וקובל עליהם בקהל והפרישום בחרם מאותו מערופיא ונסתפק להם אם יש להפריש שאר ישראל [שאינם תלמידיו אותו מערופיא] מתוך שאילתכם [אינו] ניכר אם יש במקומכם דין מערופיא או לאו ואין אדם אחד יכול לכפות הקהל שינהגו לו מנהג לעצמו ואע"ג דאמר רב הונא (ב"ב כ"א ע"ב) האי בר [מבואה] דאוקי ריחיא ואתא בר מבוי חברי' ומוקי גבי' דינא הוא דמעכב עלי' דא"ל קא פסקת לחיותאי לית הלכתא כר"ה דהא אותיבתי' עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו כו' ואע"ג דאוקימ' [כתנאי הוא דאמר כרשב"ג] דאמר אף [לשכינו] כופהו [והלכה] כת"ק דרשב"ג דאמר [ולשכינו] אינו כופהו וה"מ במקום שלא נהגו אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה וה"מ בשאר אינשי אבל צורבא מרבנן [דעסיק] במילי דשמיא [מסתברא] למיעבד תקנתא כי היכא דלא תטרוד מגירסי' דאמר (ב"ב כ"ב ע"א) רב דימי מנהרדעי אייתי גרוגרות בספינה א"ל ריש גלותא פוק חזי או צורבא מרבנן הוא נקט ליה שוקא ואמרי' נמי (יומא ע"ב ע"ב) ר' יוחנן רמי כתי' ועשית לך ארון עץ וכתי' ועשו ארון עצי שטים מכא לתלמידי' שבני עירם מצוים לעושת מלאכתן. אבל מצאתי על אותו מערופי' של ישראל אין לישראל חבירו [לפייסו] ולשחדו כדי להפקיע מישראל דכתי' על שאול ועל בית הדמים אשר המית הגבעונים וגו' מתוך שהרג הכהנים שהיו מספיקי' להם מזון כאלו הרגו (יבמות ע"ח ע"ב) ויורד לחיי חבירו הוא וכו' ואמרי' (קידושין נ"ט ע"א) עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע ואמר בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ"א ע"ב) בר מבואה כו' מעכב עלי' דא"ל פסקת לחיתאי א"ל רבינא לרבא לימא ר"ה דאמר כר' יהודה ולא כרבנן דתנן ר"י לא יחלק קליות לתתינוקות שמרגילי' אצלו וחכמי' מתירי' אפי' תימא רבנן ע"כ לא אמרי רבנן אלא דא"ל אנא פליגנא אמגוזי את [פלוג שיוסקי] אבל הכא אפי' רבנן מודו דא"ל פסקת חיותאי מאלו הראיות נראה דאסור. ור"ת אומר דנכסי הגוי הרי הן כמו הפקר וכל מי שיכול להחזיר בנכסיו מחזיר והן שלו וכ"ש אינו גוזלו ואמר בב"מ (י' ע"א) מי שהניח פאה ובא עני ופירש טליתו עליה [ובא] אחר והחזיק בה זכה וכן נמי גבי מציא לפיכך נראה דמותר. (שאילת ר"ג מאור הגולה).
899
900תתטז. על עסק ראובן ושמעון שלקחו מקח מן הגוי ופרע לו מקצת הדמים והמותר נשאר לפרוע לו ואח"כ לא רצה הגוי להאמין לשמעון בחלקו ואמר שמעון לראובן לקבל עליו וקבל עליו ראובן לפרוע לגוי שאר הדמים ואח"כ נתן שמעון לראובן חלקו המגיעו לתן לגוי ונשמט ראובן מן הגוי ולא נתן לו כלום עד שהלך הגוי לדרכו ועכשיו אמר שמעון לראובן השב לי המעות שנתתי לך מאחר שלא נתת לגוי וראובן אמר אמין לי ואם הלך הגוי לדרכו אני זכיתי בו ואם יחזור אני אתןלו כך דעתי נוטה שאע"פ שלא האמין הגוי לשמעון אלא לראובן אין [ראובן יכול] לגבות משמעון כלום אא"כ פורע לגוי דאין המקבל גובה מן הלוה כלום אא"כ פורע למלוה אבל בזה יש לפקפק מי יימר שגוי שכחו ויכול ראובן לומר לא שכחו הגוי היום או למחר יתבע ממני בודאי אין [ראובן יכול] לומר כבר זכיתי לגוי ואין לך דין ודברים עמי דאין זכייה ושליחות לגוי הלכך יחזור. ופעם אחת נתן שמעון לראובן סרבל למכור בזקוק והלך ומכרו בב' זקוקי' ורצה [לעכב] לעצמו האחד ופסק הר' שמואל מבבנבערק שיש על ראובן לתת לשמעון הזקוק השני דמצי א"ל לתקוני שדרתיך כו' ואין לעשות סחורה בפרה של חבירו. תשובה ממני גרשם ב"ר יהודה לר' יצחק ב"ר יוסף. תשו' על שאילתך נרא שאין ראובן יכול לגבות משמעון כלום אא"כ פורע לגוי ואפי' נשא ונתן ואע"ג דאמרי' (ב"ב קע"ד ע"א) לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד אלמא כי נושא ונותן ביד אין למלוה על לוה כלום אלא על המקבל אפ"ה אין המקבל גובה מן [הלוה] כלום אא"כ פרע למלוה ואם הי' המלוה גוי או גר שאין לו יורשים ומת זכה שמעון במה שבידו ואין לראובן לגבות ממנו כלום מ"ט דלאו מלוה הוא ולא מידי יהיב לי' אלא דיניה כמו קבלן וכי אמרי' נשא ונתן ביד אין לחמלוה על הלוה כלום [היינו] שאין המלוה צריך לתבוע לוה אלא הקבלן פורע לו בין יש לו נכסים ללוה בין אין לו והקבלן חוזר וגובה מן הלוה אם יש לו נכסי' [ואם] אין לו מפסיד הלכך להיות [ראובן] זה כמלוה ולגבות משמעון בין פורע בין איננה פורע לא אפשר למימר הכי כי מלוה משוינן לי' אלא לגבי גוי הו"ל כשליח ששמעון א"ל לקבל עליו החוב במקום שמעון לפי שהגוי אינו מאמין לשמעון ואם כשנשא ראובן המקח מיד הגוי הי' נאנס קודם שיתן לשמעון לא הי' מפסדי אלא שמעון שהיה ראובן טוען לו שליחותך עשיתי וברשותך נאנס המקח ואתה תפסיד וכשם שלענין הפסד רחוק ראובן מההפסד כך לענין שכר אם מת הגוי רחוק מן השכר יהי' אבל לשוי' לענין שכר כמלוה ולענין הפסד [כשליח] לא אפשר אלא [לכל] מידי משוי' כשליח בין לשכר בין להפסד דלאו מידי דידי' הלוה אלא קבל עליו בחוב ודיני' כקבלן לגבי גוי וכשליח לגבי שמעון וזה שנתן שמעון חלק המגיעו מן החוב לראובן לפרע לגוי וראובן לא נתן לגוי [כלום] דינו כשאר שלוחים דעלמא אם ישנו לגוי יתנו לגוי ואם לאו יחזיר לשמעון [כדתני' גיטין י"ד ע"ב] הולך מנה לפלוני ובקשו ולא מצאו יחזיר למשלח ושטוען ראובן אני גרמתי להציל [מן] הגוי אינה טענה ומזל שמעון גרם ומשמיא רחימו עליה עיין בסי' תתכ"ג.
900
901תתיז. שאלה ישראל שמכר חפץ לחבירו ואין מעות ביד הקונה ונתן לו משכון בפני עדי' על תנאי שאם לא יפדה משכונו ליום פלוני שימשכנו ע"י גוי לרבית ועל זה לתן הקרן והרבית כך דעתי נוטה דליכא למימר אסמכתא הויא ולא קניא [דאלו] א}"ל אם לא אפדנו ליום פלוני הרי הוא שלך ודאי אסמכתא הוי ולא קניא אבל הכא מי שהמשכון בידו לא קונה ולא רוצה לקנות אלא שליח הוא עושה שליחתו ויוצא ויפדה משכונו אם ירצה.
901
902תתיח. ראובן הי' לו חטי' ובא שמעון אצלו וסחר ממנו כ' מדות כל אחת ואחת בט' פשיט' וקבע לו זמן לפרעם לו ונתן לו משכון עליה ומיד קבל ממנו שתי מדות וכשבא לקבל ממנו הנשאר לא אבא ראובן לתן לו כי הוקרו ועתה הוצרכנו לידע אם יכול לחזור בו אם לאו. כך דעתי נוטה שהרשות ביד ראובן לתן לו חטי' או לחזור בו ואין כאן מי שפרע לפי שלא נתן לו מעות עליהם וא"ת הרי נתן לו משכון על הדמים אין בכך כלום לפי שנתינתו המשכון על הדמים אינו כלום ואפי' לקבל מי שפרע [ולדברים] בעלמא דמי דאמר רבא אר"נ קידושין ח' ע"א) התקדשי לי במנה ונתן לה משכון [עלי'] אינה מקודשת מנ אין כאן משכון אין כאן ואמר (שם) בני רב הונא בר [אבין] זבין אמתא [בפריטי] ולא הוי בהדיה זוזי אותיבו נסכא [עליה] לסוף אייקר אמתא אתו לקמי' דרב אמי א"ל פריטי אין כאן [נסכא] אין כאן הלכך יהיב לי' שמעון לראובן תמני סרי פשיטי ושקיל משכון דידי' הכי אמר רב נחמן גאון ז"ל.
902
903תתיט. המפקיד פקדון אצל חבירו בלא עדים לימים בקש ממנו פקדונו וא"ל הנפקד איני נפקד אלא משכון הוא אצלי שאתה חייב לי כך וכך נשע [מי] שהפקדון אצלו שמשכון הוא ולא פקדון וכך וכך אתה חייב לי ונוטל שלו ומחזיר דבר [שאינו] שלו. ואם יש עדי' שפקדון הוא אצלו [והלה] טוען ואמר בתחלה הפקדת אצלי ואחכ הלויתי לך כך וכך מעות ונעשה משכון אצלי נשבע המפקיד שאינו חייב לו כלום וגובה פקדונו בלא עעור. ותימה אמאי לא מהימן במגו דאי בעי אמר החזרתיו לך.
903
904תתכ. ראובן גרם לשמעון שנתפס ואמר אביך נתחייב לי ממון ונשבע לי שלא לצאת מן המלכות עד שיפרע לי ועבר על השבועה ופטרו רבינו שמחה דבן אינו חייב לפרוע חוב אביו אם לא הניחו לו אביו ממון ואין אדם נתפס על חבירו וחייב לתן לו אלא בארנון פי' שאדם ממשכן חבירו שאמר אני ממשכנך בשביל פלוני [ואותו] פלוני אינו חייב אלא [ארנון] דהוא דינא דמלכותא דבר מתא אבר מתא [מיעבט ואע"ג דרב אמר] (בירושלמי פ' הנוזל ומאכיל ה"ו) דיכול לומר לו [שרי עביטך] מינאי פי' תתיר ממני ופוטרני מזה הממשכני בשבילך ]אין] הלכה כן אלא כריב"ל (בירושלמי שם).
904
905תתכא. דין הא דדייני' דינא דגרמי היינו במקום שמפסיד חבירו ע"י גרמתי אבל מקום שהי' יכול להרויח וגורם לו גרמתו שאינו מרויח פטור כדתנו (ב"מ ע"ה ע"ב) השוכר את האמנין והטעו זה את זה אין עליהם אלא תערומות לעיל בסי' תש"ץ [מובא] ירושלמי המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תערומות פי' שנתן לו עיסקא ולא נשא ונתן בה פטור שאין [השר] בא מגוף העיסקא אלא [מעלמא] והא דאמר באיזהו נשך (ע"ג ע"ב) ופשע ולא [זבין] לי' דינא הוא דלשלם לי' ההוא דרב חמא מיירי בקנין.
905
906תתכב. מסור שהזיק לחבירו אפי' בפיו נשבע הנפסד כמה הפסיד לו וישלם. ואם אדם נותן לו פקדון לשמור או משאיל לו דבר דהדר בעין ותובעו לדין על ככה חייב להחזיר לו מיד ולא נימא זמן ב"ד ל' יום אבל מלוה לו מעות או יין דהיינו מלתא דל הדר' בעין יש לו זמן ב"ד ל' יום וראי' משבת ר"פ [שואל קמ"ח ע"א] מ"ש הלויני כו' השאילני לא אתי למכתב פי' משום דחייב להחזיר לו מיד הלויני אתי למכתב פי' הלואה משמע לזמן מרובה דקי"ל בריש מס' [מכות ג' ע"ב] סתם הלואה ל' יום בין בע"פ בין בשטר ואתי מלוה זה לכתוב על פנקסו כך וכך הלויתני לפלוני שלא ישכח.
906
907תתכג. שאל רבינו יקר לרבינו יב"ק אם ראובן נתן כסף זקוק לשמעון לפורעו לגוי והלך מן העיר ושכח הגוי המנה וראובן תובעו ושמעון רוצה לזכות בו בשכחת הגוי הדין עם מי והשיב אמת [אם] הדבר ברור שהגוי שכחו זכה ודמי להא דאמר בכריתות (כ"ד ע"א) הנותן מתנ לחבירו ואמר הלה א"א בה כל הקודם זכה ולא מצי למימר הנותן על דעת כן שלחתי אם יקבל ואם לא יקבל יחזיר לי אלא אמרי' משעה שיצא מידו הסיח דעתו מהם וכן אמר (שם) בשור הנסקל אם הוזמו עידיו כל הקודם בהם זכה דבההוא שעתא אפקרי' [ולא דמי להא דרב ספרא (ב"ק קט"ז ע"א) דאמרי' נהי דאפקרי' אדעתא דאריא אפקרי'] אדעתא דכ"ע לא אפקרי' התם טועמא כדאמר [רב] הא [משמיא הוא] דרחימו עלי' הואיל ונעשה לו נס מה שלא נעשה לכל אדם אדעתא דהכי נעשה שיזכה בו רב ספרא ולא אחר אבל שכחת גוי שכיחא ואין זה נס וכל הקודם זכה אבל בזה יש לפקפק מי יימר שהגוי שכחו כו' הלכך יחזור לראובן אם פקח ראובן [לטעון] כך. עיין בסי' תתי"ו תת"ב תת"ג.
907
908תתכד. בתוספתא דב"מ (פ"ק) הודאת בע"ד כמהא עדי'דמי' בד"א כשתבעו והודה לו אבל הודה מפי עצמו [לא] משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ויכול לחזור בו.
908
909תתכה. צבור שהזמינו [ראובן לדין] וגזרו עליו גזירה לבא לפניהם עד יום פלוני והוקטן הזמן לפניהם והרחיבו הזמן עד ר"ח פלוני אותו היום של ר"ח פלוני כלפניו או כלאחריו נראה שיש לקהל להקל ולהחמיר דאמרי' (נדה נ"ח ע"ב) כל שיעורי חכמי' [להחמיר] חוץ מכגריס ואמרי' באלו טרפות (נ"ה ע"א) לוג כלמטה כו' ה"נ לחומרא אמרי' עד ולא עד בכלל משהגיע ר"ח נתחייב בגזירת הקהל ומחייב דינא.
909
910תתכו. וששאלת ראובן תבע לשמעון לדין מחמת מלשינות שהלשינו והפסידו ליט' ושמעון משיב הלשנת עלי תחלה והפסדתני ליטרא ואני שלמתי לך גמולך ויש לי עדי' שהתחלת וקבל עליו שמען בפני ב"ד להביא עדי' או לשלם ליטר' ועבר הזמן ולא הביא עדי' ונפטר לבית עולמו ועתה תובע ראובן מן היורשי' ליטר' שב"ד חייבהו לשלם נראה דישלמו היורשי' הליטר' ואפי' למ"ד מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשי' הכא דעמד בדין שאני ואמרי' (ב"ב קע"ה ע"ב) רב ושמואל דאמרו תרוייהו מע"פ אינו גובה מן היורשי' כו' הכא כשעמד בדין ותנן נמי גבי ערכין (ערכין כ"א ע"א) [חומר] בערכין כו' הכא כשעמד בדין ועוד תנן בסיפא האומר ערכו של פלוני כו' מאי ניהו כשעמד בדין כיון שעמד בדין אשתעביד נכסיה ה"נ ל"ש. ודוקא שחייבוהו ב"ד ממון אבל חייבוהו קנס ומת לא קנסו בנו אחריו. (גיטין מ"ד ע"ב).
910
911תתכז. ראובן נתן לשמעון מ' אוקיאות למחצית שכר לסוף נתן לו י' אוקיאות וא"ל שהן ריוח ושוב נתן לו ליטר' ורצה לחשוב לו אותן י' אוקיאות בקרן ואמר ראובן הלא בריוח נתתם א"ל שמעון כן הוא אבל לא היה ריוח באותו עסק כלל ומה שאמרתי פיתוי דברים בעלמא [הוא] כדי שלא [תקח] העסק מידי נראה שיכול שמעון לחזור בו מאותן י' אוקיאות שנתן לראובן בחזקת ריוח ולחשבו לו כקרן הואיל ועדיין יש בידו מאותו עסק כנגדו דמתוך שיכול לומר להד"ם בין מן הקרן בין מן הריוח בשבועה נאמן.
911
912תתכח. וששאלת [סוחרים] באו מקלונייא והביאו צמר כבשים ובאו עליהם גוים ולקחו מהם ומכרו לראובן ושמעון והלכו ראובן ושמעון ושמוהו בספינה בחשאי להוליכה אל מעגנ"ץ ובקש שמעון מראובן להוליך הצמר לשם למכור כאשר תמצא ידו וכן נעשה והוליכה ומכרה ללוי ופרע לו לוי [מקצת] מן הדמים וקבע לו זמן על השאר וכשהרגישו הסוחרי' בדבר הלכו אחר הצמר למעגנ"ץ כדי להוציא מן הלוקח וכשנודע ללוי הדבר שיחד לשרי העיר והערכאות ונייצל מידם וכשבא ראובן ללוי לגבות חובו הנשאר בידו אל נתתי שוחד בהצלת הצמר והילך השאר והשיבו ראובן מה לי לשחד וא"ל לוי שקבלת עליך לפצותו ולהעמידו בידי א"ל ראובן להד"ם ואחרי זאת תבע [שמעון מראובן] מחצית החוב שנשאר לו לראובן ביד לוי ענה לו ראובן הילך חוץ ממה שנתן לוי לשוחד בהצלת הצמר וא"ל שמעון מי צוך לקבל אחריות לפצות ולהעמיד הצמר בידו וא"ל ראובן מעולם לא קבלתי עלי אחריות לפצות להעמיד הצמר בידו. (ע"כ השאלה) נראה שהשוחד שנתן לוי להצלת הצמר יפה עשה שהציל המרובה במועט ואין לו לראובן עליו מאותו שוחד כלום שעל ראובן היה לפצות אותו צמר ולהעמידו ביד לוי דאמר בב"ב (מ"ה ע"א) מכריז [רבא] האי בר ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חברי' כו' דינא הוא דמפצי ליה כו' ואפי' אמימר דפטר לא אמר אלא בסתם גוי אשר פיהם דבר שוא אבל היכא דידיעא מלתא דגוי קושטא תבע ודאי איבעי לי' לפצויי. ומה [שטוען] ראובן שלא קבל עליו אחריות אין בכך כלום שאלו א"ל ראובן ללוי בשעת משא ומתן הוי יודע שאיני מקבל עלי שום אחריות מצמר זה שאני מוכר אז הי' טענתו טענה אבל בסתם לא נפטר ראובן מלוי דקיי"ל פ"ק דב"מ (ט"ו ע"ב) אחריות ט"ס בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר הלכך לא מצי פטר נפשי' הלכך אם יש עדי' ללוי כמה נתן בהצלת הצמר לשוחד מוטב ואם לאו ישבע כמה נתן ויפטר וכיון שנפטר לוי מראובן גם הוא נפטר משמעון [בולא] כלום.
912
913תתכט. ראובן נתן לשמעון פרקמטיא באשראי [בפני] עדים ובזמן הפרעון תבע ראובן כ"ה דינר ושמעון השיבו איני חייב אלא כ"ד והעדי' מעידי' כדברי שמעון וא"ל ראובן לשמעון איני רוצה לסמוך על העדי' כי שמא טעו בדבר או אני טעיתי אלא השבע והפטר או אני אשבע וטול יש ביניהם שבועה או לא. נראה שאין ביניהם שבועה ואין לו לראובן אלא [כהעדאת] עדי' בלבד דתנן (ב"מ ב' ע"א) שנים אוחזי' בטלית וכו' וסיפא בזמן ששניהם מודי' או שיש עדי' בדבר חולקי' בלא שבועה וא"ת אין ביניהם שבועה דאו' אלא שבועה דרבנן לעולם ליכא ביניהו שבועה כלל והך שבועה מדרבנן דא"ר יוחנן שבועה זו תקנת חכמי' כו' ואפ"ה כי יש עדי' חולקי' בלא שבועה אלמא ליתא לשבועה כלל.
913
914תתל. ראובן נתן לשמעון פרקמטיא באשראי והראה ממנו חפץ ללוי ויהודה למוכרו להם וראובן עומד שם ואמר שמעון ללוי ויהודה תנו כסף לזה ראובן והלך ראובן לדרכו וסחרו לוי ויהודה עם שמעון א"ל שמעון הכסף שאני [אמרתי] אליכם לתן לראובן [אל תתנו] אלא לי בידי בא ראובן ותובע הכסף מלוי ושמעון גם הוא תובע מהם כמו כן כי אמר אחרי שאמרתי לכם [לתנו לראובן] אמרתי שלא לתנו הדין עם מי. ועוד יורינו רב ראובן נתן פרקמטיא לשמעון בשאראי עד זמן פלוני בתוך הזמן בא ראובן אצל שמעון ובקש ממנו להחזיר לו מכירתו כי אמר רואה אני שהפרקמטיא אינה מתבקשת כל כך ולא תוכל לפרוע [בזמנו] ולא אבה להחזיר לו אבה עד אשר א"ל קח הצינ"ברש של בכר"ונש והמותר פרע [לי] ונתרצה שמעון בדבר והחזיר לו כל השאר ועתה תובע [ראובן ואמר תן] לי הבכר"ונש כי אמר אנוס הייתי והטעתיך הדין עם מי. כך דעתי נוטה שלא קנה ראובן הסף מלוי ויהודה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ופלוגתא [היא] ביבמות (צ"ג ע"א) וקידושין (ס"ב ע"א) מיהו קיי"ל דאין אדם מקנה כו' הלכך דבריו של שמעון קיימי' וגובה כספו מלוי ויהודה. ועל דבר הבכר"ונש נראה דזכה שמעון במה שבידו וכי האי לא [שייך אונס דידע ראובן] דלא מטי זמן פרעון של [שמעון] וכיון דאמר קנה לך קנה ותו לא צריך דאיתנהו ברשותי'.
914
915תתלא. [שמעון] רצה ללכת לעיר גדולה אמר [לראובן] קנה ממני ו' זובי' ותן לי [הפשיטי'] מיד ואתן לך [הזהובי'] בשובי מדרכי וכן עשה ונתן לו בפני ע"א כפי תנאים ונפטר שמעון והושם [ממונו] ביד נאמן בציוי הקהל נראה שדין עם ראובן ועל הנאמן יש לו להחזיר בציוי הקהל כל חובו ואין לחוש שמא פרע לו [שמעון] כל חובו לפי שזמן הפריעה לא בא אלא בשובו מדרכו והרי הוא לא שב וקיי"ל כר"ל דאמר (ב"ב ה' ע"ב) חזקה אין אדם פורע [בתוך זמנו] ואפי' מיתמי ואע"ג דאמר מר הבא לפרע מן היתומי' לא יפרע אלא בשבועה אתיא חזקה ועקרה ליה לשבועה ה"נ דזכה ראובן בחובו ואפי' שבועה לא בעי ועוד שטענת ראובן ברי וטענת יורשי שמעון שמא וברי ושמא ברי עדיף ועי"ל אלו היה שמעון קיים הוי מודה לראובן.
915
916תתלב. וששאלת ראובן הלוה לשמעון מעות לימים חלה ראובן עד למות וצוה לביתו ובא שמעון ומחל לו החוב ואם אמו יוסיפו לו ליטר' מפשיטי ושוב עמד מחליו וחזר בו נראה דיכול לחזור בו ממ"נ אם מתנת שכ"מ משוית' ליה אמור רבנן מתנת שכ"מ במקצת בעי קנין אי מתנת מצוה מחמת מיה אמור רבנן אם עמד חוזר אע"ג דקנו מידו (ב"ב קנ"א וקנ"ב).
916
917תתלג. ראובן הי' מלמד תינוקות ושמעון התנ עמו ללמד בנו שנה וכשלמד ד' חדשים הוליכו אביו למדינה אחרת ועכב ב' חדשים וחזר ולמד ג' חדשים ובשעת הגיתות הוליכו לכפר ולא חזר וראובן טוען הואיל ועסקתי במלאכתי עם הנשארים תן לי שכרי משלם ועכשיו יבאר הרב אותו ביטל שביטל התינוק על מי בין מה שהלך וחזר ובין מה שלא חזר.
917
918ראובן הי' לו שני בתים מושכרות מגוי בידו ובא שמעון ותבע ממנו לשכור אחד ושכר לו והתנו יחד כשיהא ראובן פורע שכר ביתו שיפרע גם שמעון שכר ביתו אע"פ שלא יוציא שנתן כדי שיתן ראובן שכר שניהם יחד לגוי ולזמן פרע ראובן [ושמעון] לא אבה א"ל ראובן הואיל שכפרת בתנאי צא מן הבית ענה [לו שמעון] לג' שנים שכרתיו וראובן טוען לשנה והכריע השליש לב' שנים ועכשיו דר שמעון בבית שנה ומשניי' לא דר בו כ"א ד' חדשים ויצא ממנו ולא רצה לתן משכר שנה שנייה אלא שכר ד' חדשי' וטען ראובן הואיל ולא יצאת בתחלת שנתך תן לי שכר כל השנה ועוד שדברת בעודך בבית שהשכרתי לך לג' שנים ואע"פ שיצא [שמעון] מן הבית כלי תשמישו ]נשתיירו] בבית כל השנה ועכשיו [יבאר] הרב אם עליו לשלם שכר כל השנה.
918
919התשובה. נראה שיש למלמד כל שכרו משלם שרי לימד לנער רוב שנתו וישב עם הנשארי' שבאו לפניו כל שנתו ושנו רבותינו (ב"מ ע"ה ע"ב וע"ו) השוכר את [האומני'] והטעו את בעה"ב [או בעה"ב הטעה אותם] אין להם זה על זה אלא תערומות בד"א שלא הלכו חמרים אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה נותן להם שכרם משלם וכ"ש זה שלימד ותולא מידי. ועלשכירת הבית נראה שחייב שמעון לתת לראובן שכר הבית של כל השנה שנייה ולא מיבעי' בית זה שדר בו שמעון ד' חדשים וכלי תשמישו היה בו כל השנה שמחויב בשכרו אלא אפי' [לא] דר בו ולא הי' בו כליו חייב לפי שהי' לו להודיע לראובן קודם הגעת זמן יציאתו כדי לבקש אדם אחר לדור בו דאמר בפ' השואל בבבא [מציעא] (ק"א ע"ב) המשכיר בית לחבירו כו' אין יכול להוציא וקאמר בגמרא להודיעו קאמר.
919
920תתלד. וששאלת עכן גנב כסף משמעון ונודע לו והיה לעכן פקדון ביד פלוא והלך שמעון עם חבורתו לבית פלוא שלא ברשות ולקח הפקדון והיה לו לשמעון מלוה על פלוא ועכב לו פלוע המלוה עד שישיב לו שמעון גזילתו שלקח מביתי נראה דיכול פלוא לעכב המלוה עד שישיב לו שמעון מה שלקח מביתו דגרסי' בהגוזל (ק"ח ע"ב) נגנבה באונס ואח"כ הוכר הגנב וכו' ופסק רבא דדינא דשומר בהדי גנב ה"נ דינא דפלוא בהדי שמעון הלכך תפיס פלוא מה שבידו עד דמהדר ליה שמעון מה דשקיל מביתי'.
920
921וששאלת חנוך בן ראובן חלה ונפל למשכב וצוה מחמת מיתה בפני נמואל בן דודו ובפני ע"א כשר לחלוק בין בניו ונפטר מתוך אותו חולי אם הצואה שצוה מקויימת היא אע"ג דחנוך ונמואל קרובי'. זה לזה שכיון שמת חנוך ונמואל קרובי'. זה לזה שכיון שמת חנוך ונסתלק לו ונפלו נכסיו [לבניו] כשר נמואל להעיד לבניו דהו"ל שלישי בשני ומנ"ל דאמרי' הכי [דאמר] שמואל (ב"ב מ"ב ע"ב ומ"ג) הושתפי' מחזיקין זע"ז ומעידי' זע"ז וקשי' לן מעידי' נוגעין בעדותן הן [ומשני] שקנו מידו אלמא תחלתן בכשרות והשתא נוגעי' בעדותן הן [ומשני] שקנו מידו אלמא תחלתן בכשרות והשתא נוגעי' בעדותן הן וכי אסתלק חד מיניהו אתכשר ליה בסהדותא דחברי' ולא אמרי' כיון דמעיקרא לא חזי אלא חזי ומעידי' זה לזה ה"נ אע"ג דמעיקרא קרובי' זה לזה כיון דמת חנוך ואסתלק ונפלו נכסי קמי [בניו] מתכשר נמואל לאסהודי [להו] דלדידהו מעקרא לא פסל כלל.
921
922תתלה. וששאלת ראובן סחר מלאכה משמעון כך וכך אגודות בליטרא ומסר שמעון לראובן מפתח של תיבה שבתוכה המלאכה וראובן רוצה לחזור יכול ראובן לחזור בו או לאו. שאלה זו היא מסותמת והוצרכתי לפרשה נראה אם כשמסר שמעון לראובן המפתח היתה המלאכה חוץ לתיבה ולקחה ראובן ונתנה כולה בתיבה נתקיימה המכירה במסירת המפתח ובמשיכת המלאכה הנתנה בתיבה ואין אחד מהם יכול לחזור בו אבל אם שניהם נתנו המלאכה כתיבה לא נתקיימה המכירה דמשיכת ראובן לא היתה שלימה כי הוא לא נתן בתיבה תחלה ומסר לראובן המפתח אחרי זאת שאותה [מסירה] אינה כלום [דמסירת] המפתה גרידא לא קני דא"ר אלעזר פ' שור שנגח את הפרה (בבא קמא נ"א ע"ב) המוכר בור לחבירו כיון שמסר לו דלי קני היכי דמי אי בכספא [לקני] בכספא וכו' כיון שמסר הדלי כמאן דאמר לו הזק וקני ואמר ריב"ל [שם בב"ק] המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו כו' ואמר ר"ל בב"ק (נ"ב ע"א) המוכר עדר לחבירו [וכו'] וי"ל דמהני ג' שמעתת' [מוכח] דל"ש מסירת דלי ול"ש מסירת מפתח גרידא לא קניא.
922
923תתלו. וששאלת ראובן [שורשו] קרקע בנויה מאביהם וכשבאו לחלוק התנו ביניהם שיהא ראובן נוטל מן המערב ושמעון מן המזרח וקנו מידם על כך ומקצת מן הבנין של אבנים היה בחלק שמעון ובעת החלוקה הי' רוצה ראובן לסתור אותו מותר הבנין ולחלוק האבנים והעפר ושמעון אמר איני רוצה לסתרו אלא אתן לך דמי האבנים והעפר לפי חלקך המגיע לך וראובן אמר תן לי שכר הבנין הראוי לתן לבנאים ושמעון אינו חפץ. נראה שאין לראובן בשבח הבנין ובעילוי' כלום שמשעה שקנו מידו לטול חלקו מן המערב סילק עצמו מן השבח ומן העילוי וגלי דעתי' דלמסתר ומשקל קאי ואין לו אלא דמי האבנים והעפר דאמר בהמקבל (ק"ט ע"א) ר"פ קבל ארעא לאספסתא [קדחו בה תאלי כו' מאי פסדתיך כו'] גלית אדעתך] דלמשקל ואסתלוקי עבדת שקול כורכמא רישקא וזיל אין לך] אלא דמי עצים ה"נ אין לו אלא דמי אבנים ועפר בלבד.
923
924תתלז. וששאלת ראובן מכר לשמעון מעיל בי"ב חצאין כסף ושמעון דחהו בדברים לסוף תבעו לדין והשיב פרעתי לך וחייבוה ב"ד שבועה ודחה אותו גם מן השבועה ובתוך כך מת שמעון והנה תובע ראובן את בן שמעון על הכסף והוא מדחהו כמו אביו. נראה שאין לראובן על בן שמעון אלא שבועת יורשים שאין לראובן עליו מאותו חוב כלום וא"ת מה צורך שבועה זו והלא טען בב"ד שפרע [מ"מ] צריך שבועה זו אא"כ אמר בשעת מיתתו אין לו עלי כלום כדתניא (שבועות מ"ה ע"א) רשב"ג אומר אם יש עדים שדאמר בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע נוטלי' שלא בשבועה.
924
925תתלח. התובע חבירו והשיב הלוה פרעתיך א"צ לפרש דבריו דקיי"ל בד"מ לא בעי' דרישה וחקירה וכי תימא דין מרומה הוא כיון שאינו מפרש באיזה ענין פרע ובדין מרומה צריך לבדוק מדחשו רבנן לקניא דרבא (נדרי' כ"ה ע"א) ואצרכי' לשבע ע"ד המקום וע"ד ב"ד דלא ליעבד] כי קניא דרבא ובהא לא אשכחן דאצדיכו רבנן לפרושי ש"מ לא צריך לפרושי.
925
926תתלט. ראובן ושמעון לקחו חפצים בשותפות ונמכרו החפצים ובאו לחלוק אמר ראובן לשמעון רצוני שתשבע לי בעסק השותפות כי החפצים נמכרו בביתך ואתה מכרתם. השיבו שמעון אתה תשבע שגם אתה מכרתם וראובן אמר לא מכרתי כלום ועוד טענו ראובן מנה לי בידך ושמעון השיבו אין לך בידי כלום וגם מזה רוצים להשביע זה את זה שזה אמר השבע והפטר וזה אמר השבע וטול. נראה שהשבועה על שמעון מאחר שמודה שמעון שנעשא ונתן בעסק השותפות יש עליו שבועת השותפין דתנן (שבועות מ"ה ע"א) ואלו נשבעין שלא בטענה השותפי' וכיון שיש עליו שבועת השותפי' יש עליו לגלגל על שמעון אף על המנה דתנן חלקו השותפי' כו' נתגלגלה לו שבועה כו' ושמעון אין יכול להשביע את ראובן כיון דאין מודה דעל ידו נמכרו החפצים ע"כ יכול ראובן לומר לשמעון השבע שאני מכרתי' ואני אשבע שלא נשאר עלי כלום וכל זמן ששמעון אינו נשבע שבועה זו אינו יכול להשביע את ראובן שבועת שותפים.
926
927תתמ. וששאלת יש בני אדם החשודים על השבועה ומאחר שמשביעי' אותו שבועת היסת ומקללין לפניו ואינו מודה מהו להחרים ולקלל עוד על דבר זה עד זמן מרובה כדי שיפחד ויודה. נראה כיון שגזירה זו במקום שבועה אוקמא לא מצינו נשבע וחוזר ונשבע דכתי' שבועה ד' תהיה בין שניהם ולא [שבועות] ואם הוא חשוד הפכן השבועה על שכנגדו אבל להשביעו אחר השבועה לא. ופעמים שאיסור הוא דאמר מר (שבת צ"ז ע"א) החושד בכשרים לוקה בגופו וזה שמא נשבע על האמת ואתה חושדו על השקרץ ועוד מיחזי כמאן דנקיט בכובסי' דלשבקי' לגלימא (שבועות מ"א ע"א) שאדם חשוב הוא [וזילא] ביה מלתא לאשתבועי' כל יומי ולהתקלל ופעמים שאדם מתיירא ירא אפי' מקללת חכם סבר שמא קללת חכם אפי' על תנאי היא באה ופורע שלא כדין ומשיב מה שלא גזל מפני הבושת שמתבייש בכל יום הלכך [לא] לקלל ולא לגזור אלא פעם אחת [כשבועה] ואי כפר יהא דינו מסור לשמים ליפרע ממנו. [והאינו שומע] על חרמות של קהל ושל ב"ד [חשוד] משוינן ליה ואי מחוייב שבועה [לא] מהפכינן דתקנתא לתקנתא לא עבדי' וכעין זה תמצא בנייר בשבועת הועתק ממרדכי של ה"ה מהרר"ה טרויס זצ"ל בשם מהר"ש זלה"ה ומתחלת תשו' מר' שמשון שנים שנשבעו זה לזה וכו' ע"ש.
927
928תתמא. וששאלת אנשים שנשבעו ביניהם בגזירה חמורה לסייע זא"ז מיד אחרי' והאחד יוצא מתנאי השבועה אם חבירו פטור מלשמור שבועתו אע"פ שלא נשבע לו [בתנאי] ע"מ שתשמור לי אשמור לך יודיע הרב אל השואל אם יפטור או ע"י הרב או בענין אחר [שהשבועה] שנשבע על אימת שופכי דמים ומלשינים נשבע נראה אם נתחרט זה על שבועתו על שלא עמד חבירו בשבועה יבא לפני ב"ד הדיוטות או [יחיד] מומחה וישאל על נדרו ויאמר אדעתא דהכי לא [נדרתי] ויתירו לו נדרו.
928
929תתמב. וששאלת גוי בא לראובן ורצה לקנות כלי של כסף ואמר ראובן אין לי אלא אראך ליהודי וא"ל הגוי אתה קנה לי והניח ראובן הגוי בביתו והלך אצל שמעון ואמר שמעון יש לי ואני אמכרנו לך וא"ל ראובן הגוי אוהבי ואיני רוצה להטעותו אם הכלי של כסף אמכרנו לו אמר שמעון אינו צרוף כל כך אלא מעורב בו מעט נחשת [ומשקל הכלי] ג' ליטר' ואתנהו במ"ז דינר וא"ל ראובן על דבריך אני סומך ואמכרנו לגוי נטלה ראובן מיד שמעון בלילה ומכרו לגוי בנ' דינרי' וקודם היום הלך הגוי לדרכו ונתן ראובן לשמעון דמי [כלי] מ"ז דינר לימים הלך ראובן למקומו של גוי וא"ל הגוי למה רימיתני ומכרת לי כלי של נחשת וכפאו וגבה ממנו נ' דינרי' והחזיר לו הכלי וחזר ראובן לשמעון וא"ל לא יפה עשית שמכרת לי כלי של נחשת וסמכתי עליך ונמצאתי כפרן [קבל] כלי שלך והחזר לי מעותי והשיב שמעון סברת וקבלה. נראה שאין בטענת שמעון כלום דהיכא אמרי' סבר וקבל [גבי] אונאה ובטול מקח ולא גבי מקח טעות וטעמא גבי אונאה וביטול אם שהה יותר בכדי שיראה לתגר אמרי סבר וקבל דמוכר לא [קא מטעי] ללוקח טלית בכך וכך יהיבנא לך אמר [הב] לי סלע אי יהיבנא לך לוקח גופי' טעי בטלית ולא ידע [לשומו מש"ה אמרי'] מסכת אנפשי' וקבילת אבל גבי מקח טעות דמוכר מטעי וא"ל יין ונמצא חומץץ וסמיך אדבורי' וזבין לא אמרי' סבר וקבל דאמרי בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא פ"ג ע"ב) ארבע מדות במוכרין מכר לו חטי' יפות ונמצאו רעות לוקח חוזר בו כו' יין ונמצא חומץ שנים חוזרי' וא"ת ה"מ בדלא שהה בכדי שיראה [אבל שהה] סבר וקבל ליתא חדא דתנא בקידושי' (מ"ח ע"ב) גבי אמר לאשה התקדשי לי בכלי זה של יין ונמצא דבש אינה מקודשת אלמא גבי מקח טעות לא אמרי' סבר וקבל ועוד [מדתני'] גבי יין ונמצא חומץ שניהם יכולי' לחזור וגבי סלע וטלית קתני עד מתי מותרי' לחזור ש"מ אע"פ ששהה כדי שיראה חוזר וכי תימא תנא כי רוכלא [לחשב] ותני הני וה"ה להני איכא למפרך מה לטלית שכן מה שאמר לתן לו נתן ולוקח עצמו פשע שלא החזיר לתגר וסמך על דעת עצמו וקבל אבל גבי יין ונמצא חומץ שלא נתן לו מה שאמר לו חוזר לעולם ומהכא נמי איכא למימר דמקח טעות חוזר לעולם דאמר בב"מ (מ"ב ע"ב) ההוא אפוטרופס דיתמי דזבן תורא ליתמי לא הו"ל ככי ושיני למיכל כו' עד דאשכחי' למריה דתורא ושקלי יתמי זוזי כו' מידע ידעו דמקח טעות אלמא מקח טעות חוזר לעולם.
929
930תתמג. וששאלת ראובן ושמעון הלכו בדרך אמר ראובן לשמעון שמור לי אלו המעות אמר שמעון אין לי מקום א"ל ראובן צרור אותו בסדינך לסוף נגנבו וטוען עשיתי כאשר דברת וראובן טוען פשעת בהן כי ישנת בשוק בין הגנבים. נראה שאלו סתמא הפקיד לו [מעות] ס' דינר וצררו שמעון בסדינו יכול ראובן לטעון טענה זו אבל כיון שא"ל שמעון אין לי מקום לשומרן וא"ל ראובן צרור אותו בסדינך כדרך שבני אדם נוהגי' להלך בו [ולישן] בכל מקום שירצה [קאמר] ומנלן דדייקי' לשנאי תירא דת"ר (ב"ב קל"ח ע"ב) שכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלו ונוטל חובו כו' הא מני ר"ע היא דדייק לשנא יתיר' דתנן לא את הבור כו' ומודה ר"ע בזמן שא"ל חוץ [מאלו] כו' וקאמר [התם לטפויי] מלתא [קאתי] ה"נ אלו הפקיד לו סתם הייתי אומר פשע בשמירה ולא שמר שמירה מעולה השתא דא"ל צררם בסדינך משמע אפי' בשמירה פחותה הלכך [אין] זו פשיעה שישן בין הגנבים שדרכו לישן במקום ראשון המוצאו אבל אם פשע שמעון בסדינו והניחו במקום שאינו ראוי לשמירה דלא שמרו כדרך השומרי' ונגנבו חייב.
930
931תתמד. ראובן ושמעון באו לדין וטען ראובן גנב אחד בא לביתי והביא לי זהב וקניתי ממנו ולאחר שיצא הלכתי לפני ביתו של זה שמעון וראיתי מקצת הקהל יוצאי' עמו ואומרי' זה לזה וראיתי אותו גלח היום וראיתי בכיסו ו' דינרי' משפיטי' חדשי' ומצאתיו בבית זונה ואני ידוע שלעולם לא יחזור לבית אביו על שהוא ריק ועל גנבה שגנב לשם ומכרה בכאן באותן פשיטי' שראיתיו בכיסו ענה שמעון אם ילך שום אדם ויגזול ממנו [השפיטים-] לא יפסיד שהוא מפחד [מפני] שיצא עליו שם גניבה ויברח וישלי בלבי שאלך למערופיא שלי [ואומר] לו שיגזול ממנו וישלם לי ג' דינר שהוא חייב לי וששמעתי הדבר מפי שמעון פחדתי ואמרתי לו דע כי קניתי מאותו גניבה שמכר אותו [גנב] אם תלשין עליו שמא יצא הקול עלי ואני מתרה בך שאם אפסיד אתה תפרע לי וענה שמעון איני מקבל התראתך ועוד השר הזה אוהבני ואם אני אתראה בו שלא יזיקני אלא מן הפשיטי' שיגזול לו ברור שלא יזיקני יותר ולא יתפרסם הלך שמעון ועבר על התראתי לאחר שהנמיחו השר יצא הקול על [אותו הגנב] ותפסו הסרדיוט ודחקו עד אשר גילה הכל מה שגנב ומכר ועל דבר זה הפסדתי ממון תפרע לי כל הפסד מן הקרע ומן הריוח ענה שמעון מכל זה אינני פושע כלום שלא הלשנתי מכל מה שבידך ולא נתכונתי להפסידך אלא רציתי לקח מציאה מיד [גנב] זה דכל הקודם במציאה זכה ועוד שמאותו שדברתי עמו לא בא לך שום הפסד אלא קול שיחצא גרם לו שנתפס והפסדת מה [שהפסדת].
931
932תשובה נראה שאין לראובן על שמעון מאותו הפסד כלום ואע"ג דדייני' דינא דגרמי גורם דגורם לא אשכחן דמחייב והאי גורם דגורם הוא וראי' מפ' שבועת העדות (שבועות ל"ב ע"א) הכל מודי' בעדי סוטה בעדי קינוי דפטור דכי גורם דגורם הוא משם יש להוכיח דגורם [דגורם] פטור מכל.
932
933תתמה. ירושלמי דפ' שני דייני גזירות (הלכה ד') חד בר נש אזיל לדין עם חברי' קומי רב שרי מטען לי' חטי' ושעורי' וכוסמי' א"ל רב כל מה דאת יכול למטען עליה טעון ומגלגל עליה גלגול והוא משתבע לך חדא על כולהון. מכאן אנו למידי' אדם שרוצה [לטעון] שישבע לו הרבה שבועות [נאמר] לו טעון עליו בפעם [אחת] כל מה שיש לך לטעון עליו וישבע לך אחת על כולן וכל מה שתטעון אח"כ על מה שנתחייב לך קודם ירידתך לדין עמו זה לא ישתעי בהדך מזה כלום וכן פסק רש"י בתשובה.
933
934תתמו. ראובן נתן לשמעון מנה בעסק למחצית שכר ומת שמעון והוציא ראובן שטר העסק שבידו על יתמי שמעון בדבר זה נחלקו דייני גולה ודייני ארץ ישראל (ב"ב ע' ע"ב) דייני גולה [אמרי] נשבע וגובה [כולו שאין יכול] לומר העסק נאבד ועל ראובן לשבע שלא פרע לו שמעון כלום וגובה מיתומי' של שמעון ודייני א"י ]אמרי] נשבע וגובה מחצה שי"ל העסק נאבד ועל ראובן ועל יתמי שמעון לשלם זה מחצה וזה מחצה וכל הדייני' מסכימי' לדברי נהרדעי דאמרו האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ובשטרא בידי מאי בעי [פליגי] מ"ד כולו קסבר עסק זה לא נאבד ולא נפרע לראובן כלום וביד שמעון נשאר הלכך נשבע ראובן וגובה כולו כי השטר שבידו מוכיח שכך הוא שהרי שמעון לא תבעו למ"ד נשע וגובה מחצה סבר י"ל כל העסק נאבד או פרעו שמעון ולא אמרי' שטרא בידי מאי בעי ע"כ שמעון פורע מחצית העסק שהיה עליו כמלוה ותו לא [וקייל] הלכתא דגובה מחצה ודייני גולה [הכי מתני] ומוקמי' הלכתא כותייהו.
934
935תתמז. למר שמשון כהן ולמר אליה בר' אליה [מאתי] גרשם בר' יהודה שלום. ותשו' ששאלת' על היתום [שנפטר] וצוה בפני עדים ונתן כל אשר לו לשמעון דודו מקרקעי ומטלטלי חוץ משני צמדי כרם שייר ויהודה דודו מקרקעי ומטלטלי חוץ משני צמדי כרם ששייר ויהודה דודו לא הי' שם לימים בא יהודה ושמע צואת נכדו והיה מתרעם על שמעון ואמר שהצואה אינה כלום לפי שלא היה בן י"ג שנה ועדי' אמרו שהי' בן י"א שנה נראה שאין בצואתו כלום דאמרי' בב"ב (קנ"ו ע"א) ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' והכי הלכתא וה"מ שאינו יודע בטיב משא ומתן אבל יודע אפי' בן י"ג שנה ויום אחד מקחו מקח דשלח לי' גידל בר מנשיא לרבא [ילמדנו רבינו] תינוקית בת י"ב שנה ויום א' כו' והלכתא כגידל [בר מנשיא] וה"מ לענין זבינו אבל לענין מתנה אע"ג דלא ידע [בטיב משא ומתן מתנתו מתנה דאמר אמימר (שם קנ"ה ע"ב) ומתנתו מתנה והאי יתום כיון דלא הוי בן י"ג אע"ג דידע אין מתנתו מתנה במקרקעי] דהא דאמר אמימר מתנתו מתנה אגידל בר מנשיא קאי וה"ק אע"ג דלא ידע [בטיב מו"מ ואין מקחו מקח מ"מ מתנתו מתנה כיון דהוי בן י"ג אבל פחות מי"ג אפי' מתנתו אינה מתנה] ובקטן לא שייך בי' מצוה לקיים דברי המת דאמר רב (ב"ב קמ"ז ע"א) מנין למתנת שכ"מ איש כי ימות וכו' יש לך העברה אחרת [כזו ואיזה זה] מתנת שכ"מ איש אין קטן לא ואפי' לרב נחמן דאמר מתנת שכ"מ מדרבנן לא שייך גבי קטן מצוה לקיים [דברי] המת מדיוקא דשמעתי' דטעמא דשכ"מ דמתנתו מתנה שלא תטרף דעתו הא בריא בכסף ובשטר ובחזקה ור"נ סבר קטין אין יכול להקנות לא בכסף ולא בשטר דאר"נ אמר שמואל למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' הלכך גבי יתום לא שייך למימר מצוה לקיים דברי המת ואין בצואתו כלום וה"מ לגבי מקרקעי אבל לגבי מטלטלי מתנתו מתנה וצואתו קיימת דתנן (גיטין נ"ט ע"א) הפעוטות מקחן מקח כו' [כבר שית כבר] שבע כו' וא פליגי כל חד לפום חורפי' כו' משום כדי חייו כו' הלכך כל מקרקעי שהיתום הניח נפלו לפני היורשי' וחולקי' בשוה ומטלטלי' קנה בהן שמעון בצואת היתום וכן הדין דהלכתא כמר ברי' דרב אשי דאמר מתנתו מתנה.
935
936תתמח. ראובן היו לו בנים והשיא אשה לבנו הגדול ונתן לו כסף וספר ונפטר ראובן [ואמרו] בני ראובן לנשוי לא תירש עמנו שקבלת חלקך [יותן] לכל א' כמו שקבלת והמותר נחלוק [נראה] דזכה הנשואי במה שנתן לו אביו בחייו וירשו הירושה בשוה דתנן בפ' מי שמת (בבא בתרא קל"ט ע"א) הניח בנים גדולם וקטנים אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים כו' בגמרא נשאו גדולי' לאחר מיתת אביהם [ינשאו קטנים אבל אם נשאו גדולים בחיי אביהם ואמרו] קטנים לאחר מיתת אביהם כו' כדרך שנשאתם אין שומעי' להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן ה"נ ל"ש.
936
937(אלו הדינים קצת מסדר נשים).
937
938תתמט. אשה שאין לה נכסי' שהיא ענייה ולותר ואכלה וניסת שוב לעשיר ואין להם נכסי מלוג זה הי' בגרמייזא ויש שחייבו הבעל לשלם כר' יהודה שהי' דורש לשון הדיוט בהמקבל (ק"ד ע"א) ופי' ר"ח בכל הני דרשי לשון הדיוט דכתנאי ב"ד דמי ובספרי כתוב התם א"ר יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבן שהיא חייבת שכך כתב לה אחריות דאית לך עלי מקדמת דנא אבל בפרש"י (שם) כתוב דה"ג בת"כ אמר ר' יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בהן שכן היא כותבת לו פי' בתוך השובר שכותבת לו על קבלת כתובה [ואוחראין] דאית לי עלך מקדמת דנא [ובפי'] ר"ח פי' אותן קרבנות שהיתה חייבת קודם שלקחה עליו לפרוע שכך כובת לה בכתו' אחריות דאית לך עלי כלומר אותו האחריות שהי' לך קודם הליקוחים קבלתי עלי ובספרי גבי סוטה והביא את קרבנה עליה כל קרבן שעליה דברי ר' יהודה וחכמים אומרי' קרבן שמכשירה לו כגון זבה ויולדת מביא משלו ואין ממעט מכתובתה וקרבן שאין מכשירה לו כגון נזירות או שחללה שבת מביא משלו [ומנכה] מכתו'. ובירושלמי דיבמות פ' האשה שהלכה היא ובעלה (ה"ג) דרש ר' יודא מביא אדם ע"י אשתו כל קרבן שהיא חייבת אפי' אכלה חלב או שחללה שבת וכן היה ר"י אומר פטרה אינו חייב בה ומעתה מ"ש הלואה מקרבן. (בתשו' רבינו גרשם)
938
939תתנ. אשת ראובן שהפקידה אצל אשת שמעון פקדון ופשעה ונגנב כך הדין אלו אותה שפקדון אצלה [היא] פנויה חייבת לשלם שהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' השתא שהיא א"א אם יש לה נכסי' שיאן לבעלה רשות בהן חייבת לשלם ואם אין לה יכתבו לה ב"ד לכשתתאלמן או תתגשר שתשלם אבל בחיי בעלה אינה משלמת שיאן לה מה לשלם כדתנן (ב"ק פ"ז ע"א) הבד ואשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו פטורים.
939
940תתנא. הורה רש"י על שאיחרו הכתובה ביל חמישי ונחתמה כשירה אע"פ שכתוב בה ברביעי וראי' ממסד נדה (ס"ה ע"ב) שאני כתובה [דמגהי'] בה טפי והורה לכתוב בכתובה הכל קבל עליו והוא תיקון יפה וא"ץ סך.
940
941תתנב. כתב בעל החפץ אשה שאבדה כתובתה ונתאלמנ או נתגרשה גובה אפי' תוספת ומביאי' בב' או ג' כתובות של קרבותיה ונותני' לה כפחותה מהן ובשבועה וכן המנהג.
941
942תתנג. נשאל לרש"י אשת ראובן צועקת עליו שגרשה מביתו והוציאה בלא כתו' [והוא] טוען שמקח טעות נשאה כי סימני צרעת נראין בחוטמה ופניה פורחות שחין קודם הנישואין והיתה מרגשת בעצמותיה גם משפחתה כולה [ידעו] מחולי זה ובשעה שכנסתיה לא הרגשתי במומין שבסתר והיא אומרת בריאה היתה וגם טוען הבעל המצורעים רוצים לקלטה והעידו הקהל שבריאה נשאה ושקר דבר במה שהמצורעים רצים לקלטה אלא הוא המוציא קול. תשובה נראה שאין לו עליה טענת מומין ואם אינו רוצה לקרבה יגרשנה ויתן לה כתו' ואם אין לו יתן כל הנמצא בידו אלא שיסדר לו כדרך שמסדרי' לבע"ח מטה ושלחן וכסות לי"ב חדשי' ושטר כתו' יהא עומד לגבות בכל שה בכל אשר ישתכר עד שישלם כל כתובתה ואם חפצה להתגלגל ע"י מזונות יתן לה כל אשר יראו ז' טובי העיר לפי השגת ידו ואינו יכול לומר צאי מעשה ידיך [במזונותיך] וכל מעשה ידיה שתשכר תתן לו או תחשוב למזונותיה ועליו [יוסיף] כדי הצריך או טוב לו לתת לבו לקרבה למען יתרחם מן השמים ויזכהו לפרות ולרבות ממנה וירחיב לו מכל צרה שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך ומה שלותה ואכלה ישלם ותשבע כמה לותה. שלמה בר' יצחק.
942
943תתנד. וששאלת ששידך ראובן את בנו לבת אחיו וקיימו תנאיהם והניחו תשומתיד ביד קבלנים ע"מ שהחוזר בו יפסיד ערבונו כדרך כל אדם וחזר בו ראובן והחזירו לו ערבונו ותלמיד אחד מסייעו ואמר דקבלן דכתובה לא משתעבד [ועוד אסמכתא היא ולא קניא טעה התלמיד בכל צצדין חדא דקבלן דכתו' משתעבד] דמשה בר [עצרא (ב"ב קע"ד ע"ב] ערב דכתו' דכלתי' הוי ומותבי' וערב דכתו' מי משתעבד ומשני' קבלן הוי ועוד מה ענין קבלנות זה אצל קבלנות דכתו' קבלנות דכתו' זה [הרי הוא כמו] המתפיס מעותאו מטלטלי' לאשו בכתובתה ומסרהו ליד שליש [אם נעשה דבר זה תחזירו] לבעלים אבל קבלנות זה אינה אלא ערבות לקיים תנאי' ואסמכתא זו ודאי קניא דנעשה לפני חשובי העיר [כדמסקי' בנדרים (כ"ז ע"ב) דקיי"ל אסמכתא קני'] והוא דקנו מיני' בכ"ד חשוב ואפי' יש חשובי' מהם הרבה בשאר מקומות אנו אין לנו אלא בב"ד שבאותו מקום דאמרי' א"כ אין לדר סוף ואומר אל השופט אשר יהי' בימים ההם וכל שלשה [שנתמנו] ב"ד על ישראל הרי הן כב"ד של משה לענוש ולהיות הפקרן הפקר וכ"ש על שידוכין של אשה שנהגו הראשונים כן שלא לבייש את בנות ישראל ויש מן הדין לקונסו ממון וברידוי הגו, ותלמיד המסייעו אינו חולק כבוד לתורה ותורתו ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טובה.
943
944תתנה. וששאלת על שומרת יבם שחלה יבמה אם יש לה מזונות או [לא] בתלמודינו (יבמות מ"א ע"ב) גרסי' ת"ר יבמה ג' חדשים הראשונים ניזונת משל בעל מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם עמד בדין וברח ניזונת משל יבם ולא פי' לנו משפט החולה ובתלמוד א"י (פ' אע"פ ה"ד) נאמר יבמה ג' חדשים הראשוני' ניזונת משל [בעל] חלה כמי שברח הלך למדה"י חייב הוא לפרנס יבמתו ומן הדין [שתהא] ניזונת מנכסיו עד שייבם או עד שיחלוץ וכל זמן שלא פסק עניניו והיא מעכבה מזונותיה עליה ואם הוא מעכב מזונותיה עליו ותמצא במס' נדרי' פ' נערה (נדרים ע"ד ע"א) הכא במ"ע כגון שעמד בדין וברח מחייב לה במזונותיה.
944
945תתנו. אשה שהיתה עושה מלאכה בבית בעלה ואינו מדקדק במעשה ידיה וסגלה זהב וטבעות ותכשיטים וסמוך למיתתה קראה שתי בנותיה שהי' לה ממנו והן נשואות ונתנה להן ונפטרה ונודע לאביהן אמר להן החזירו לי מה שנתנה לכם אשתי. נראה ודאי צריכות הן להחזיר שאין האשה יכולה לתן כלום לא במתנה ולא בירושה בחיי בעלה אלא ברשות בעלה ואם הבריחה מבעלה שום דבר [והפקידה] ביד אחרי' חייב הנאמן להחזיר לבעל אפי' הי' נכסים' [שהן] ראוי' לפול לה בירושה ועדיין לא נפלו יכולה לזכות בהן לבניה ולבנותיה.
945
946תתנז. ראובן חלה ונתן גט לאשתו מהיום אם מתי מעכשיו ונפטר ולא הניחו לאשתו ליגע אליו ואפי' לבכותו ולא לצאת אחר מיטתו כי אמרו שאם תעשה אחד מהם תיבטל הגט ונראה שאין ממש בדבריהם דלא מיבעי' [הספד] ובכי' דלא מבטל גיטא אלא אפי' היתה היא מבטלת הגט לא בטל דאין ביטול אלא באיש שהאשה מתגרשת לדעתה ושלא לדעתה [מה שאין כן] באיש ולא אסרו לה חכמי' אלא להתייחד עמו שלא בעדי' דתנן (גיטין ע"ג ע"א) לא תתייחד עמו אלא בעדי' ואפי' [ע"פ עבד וע"פ שפחה] חוץ [משפחתה] מפני שלבה גס בה וכ"ש דלאחר מיתה דליכא למימנע על זה וע"ז וכיו"ב אמרו חכמי' (קידושי' ו' ע"א) כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהי' [לו] עסק [עמהם].
946
947תתנח. ראובן הלך למדה"י [והניח] אשתו ובתה והאשה קדשה בתה ופסקה לתן לה כך וכך ונתרצה החתן עד שנעשה שמעון יבמה ערב ובקנין ולקחה האשה נכסי' ונתנה לשמעון לתשלום [הערבות] ונפטרה האשה וחזר ראובן ותבע משמעון [מה שנתנה] לו האשה ואמר איני חושש במה שפסקה אשתי נראה שחייב שמעון להחזיר לראובן מה שקבל מאשתו דת"ר בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"א ע"ב) אין מקבלין פקדונות מן הנשים כו' מתה יחזור לבעלה ולא מבעי' אשת ראובן שלא אמרה בשעת מיתתה כלום שקנה ראובן הממון אשר ביד שמעון אחיו אלאל אפי' אמרה בשעת מיתתה כך וכך בא הממון זה לידי כדי להפקיע מיד בעלה הרשות ביד בעלה לקיים ולבטל [כדקתני] סיפא כי אמרה בשעת מיתתה של פלוני הם [אי מהימנא לך עשה כפי' ואם לא עשה פירוש לפירושה] ואם יאמר שמעון ממון זה שבידי שלי הוא שיבמתו פרעת' לי בערבות יבמתו [אינה רשאי לפרוע] אלא מדעת אחיו ועל שלא העלה זה על לבו הפסיד דא"ר יוסי בר' חנינא (ב"ב קל"ט ע"ב) באושא התקינו האשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואמר בסוף יש נוחלי' (שם) דאפסידו אנפשיהו דלא איבעי להו למזבן מן אתתא [דיתבא] ותי גברא ה"נ ל"ש. אבל אם אמר שמעון בפני אמר לתן לה ממון זה לצורך נדונית בתה כו' והיא פרעתו לי טענתי' טענה מגו דאי בעי אמר לראובן אין לך בידי כלום דאמר רבא (ב"ב ל"ו ע"א) אי אמר ישראל קמי [דידי] זבנה גוי [מינך וזבני] מיניה מהימן מגו דאי בעי אמר אנא זבינתי' מינך הלכך ישבע שמעון כדבריו ויפטר מיד ראובן אחיו וא"ת והא רבא לא מחייב שבועה [לישראל] שמעון נמי לא מחייב שבועה י"ל [ה"מ] בדורות הראשונים שלא היו נשבעי' על הקרקעות אף זה ישבע על דבריו.
947
948תתנט. וששאלת ראובן נתן ממון לשמעון באשראי והלך שמעון למדה"י ונשלל שם בחזירתו נתפשר עם ראובן בג' חצאים וקבע לו זמן עליהם וכתב לו שט"ח ופרע לו קצת ונפטר שמעון ותפסה אלמנתו מטלטלי' שבידה לכתובתה לאחר זמן נפטרה גם היא וירשוה בני שמעון ובנכסי' שתפסה לא הי' בהן אפי' עישור כתו' לאחר י' שנים למיתתה בא ראובן ותבע את בני שמעון לדין והביא לפני ב"ד שטר שאן בו זמן אלא כך וכך לבריאת עולם אבל קבלת נאמנות הי' בו ותבע מהן ג' חצאים כולם הכתובים בשטר והשיבו בני שמעון והלא כבר נפרע לך קצת והשאר שמא נפרע כמו כן [ועד] אחד מעיד שודאי נפרע השתות ולבסוף הודה וגם [אומרי'] היורשי' מאמנו ירשנו הכל ולא מאבינו. נראה שאין לראובן על בני שמעון ממה שירשו מאמם כלל לפי שהתפיסה שתפסה [אמם] בכתו' מנכסי אביהם תפיסה גמורה היא ולא מיבעי' הכא [דלא] תפסה יותר ממחצית כתובתה ואין ראובן יכול להוציא אותו ממון מן היתומי' ונחלקו גאוני' בדבר י"א אלמנה שלא נשבעה על כתו' אין לה כלום ולא ליורשה אחריה ומעשה כזה נשאל מרבי' משלם דין שהי' בין ר' בנימין ור' ברכיה והסכים עם האומר שיש לה מחצה וגם רב האי כתב בס' השבועות הבא לפרע בשבועה ולא נשבע בין הוא בין יורשיו גובים מחצה ומוקי' הלכתא כר' יוסי דאמר יחלוקו דתנן (שבועות מ"ז ע"א) היו [שניהם חשודים] כו' עבד ר"נ עובדא יחלוקו ואין לנו לנטות ימין ושמאל ממה שפסקו והכריעו שני חכמי' אלו הלך ישבעו בני שמעון לראובן שלא ירשו מאביהם כלום זולתי אותן כסי' מאמם ואגב שבועה זו ישבו שלא שמעו מאביהם שהתפיס לאמם כלום בכתו' ושאינם יודעי' שתפסה אמ יותר על מחצית כתו'. ואם ירצה ראובן להשביע יורשי שמעון כל א' בפני עצמו לא כל הימנו שלא מצינו יתומי' שנחלקו [בשבועתם] דתנן (שבועות מ"ה ע"ב ומ"ח ע"א) וכן היתומי' לא יפרעו אלא בשבועה ואמרי' בגמרא וכן היתומי' מן היתומי' לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו בין שטרותיו ששטר זה פרוע אלמא אין נחלקין. וגבי תובעין נמי מצינו שאין נחלקי' דתנן (שם ל"ו ע"ב) היו חמשה תובעי' אותו תן לנו פקדון שישלנו בידך ואמר שבועה שאיןלכם בידי אינו חייב אלא אחת כו' ע"כ לא פליגי אלא לענין חיוב קרבן דאשתבע בשקרא אבל היכא דאשתבע בקושטא כ"ע ל"פ דבחדא שבועה סגי לכולהון. ואם ירצו בני שמעון לומר לראובן השבע מה שנשאר לך ביד אבינווטול הדין עמהם ואין ראובן יכוללומר איני נשבע שכבר [קבל] אביכם [נאמנות] עליו ועל יורשיו טענה זו אינהטענהשמשעה שהביא שטר חובו לב"ד ותבע ג' חצאים שלמים ולא היו לו אלא שנים וחצי כלתה אמונתו ולא גבי אלא בשבועה דתנן בכתובות (ע"ב ע"א) ואלו יוצאות שלא בכתו' העוברת כו' ובגמרא אמרי' פלוני חכם טיהר לי הדם ואשתכח שיקרא והא הכא דמדאו' מהימנה כדדאמר וספרה לה לעצמה וכיון דמשקרא תו לא מהימנא ומפסדת כתו' ה"נ לא מהימן וא"ת היכי ילפי' ממונא מאיסורא כתובה נמי ממואנא הוא ועוד התם מפסדו לכתובה לגמרי הכא גבי בשבועה ואם נפש אדם לומר שאפי' לא שיקר ראובן בנאמנותו לא היה לו לפרוע מנכסי יתומי' אלא בשבועה דתנן הבא ליפרע מנכסי יתומי' לא יפרע אלא בשבועה לאו כל הימנו דטעמא מאי אמרו רבנן לא יפרע אלא בשבועה משום תקנתא דיתמי ודאי כיון דקאים עליה בהימנותי' לא ניחא [להו] בתקנתא דרבנן [דעבדי] כדרבא דאמר רבא (כתובות פ"ג ע"ב) האומר א"א בתקנת חכמים כגון זה שומעי' לו וכו' ה"נ ל"ש. ותו מדיוקא דמתני' י"ל דתני רבי חייא (שבועות מ"ז ע"ב) שניהם נשבעי' ונוטלי' מבעה"ב מכדי פועליו טובא הוי אמאי קרי להוחד [אלא] משום דדיניהם בחד].
948
949תתס. ראובן נפטר והניח בן ובת ואלמנה ולא נשבעה האלמנה על כתובתה ונתפשרה האלמנה מן היורשי' בכך וכך ממון וקבלה עליה לזונם ולפרנסם עד היות כל אחד מהם כך וכך שנים ובתוך הזמן נפטרה הבת ועכשיו תובע הבן מאמו מזונות אחותו ופרנסתה שהיתה האם מוציאה [עליה] אלו היתה קיימת. נראה שהאם פטורה דתנן (גיטין ע"ה ע"ב) הרי זה [גיטך] ע"מ [שתתשמשי את אבא ב' שנים] ע"מ שתניקי את בני ב' שנים מת הבן [כו' אינו גט רשב"ג] אמר וכו וכן הלכה וטעמא דיכולה היא לומר תן לי בנך ואניקהו ה"נ תאמר תן אחותך ואזונה.
949
950תתסא. ראובן ושמעון שותפי' היו והלכו למדה"י וחלה ראובן ונטה למות וקרא לשמעון וצוה לו תן לפלוני מנכסי שבידך כך וכך ולפלוני כך וכך ונפטר ראובן והניח חיים לכל ישראל ושב שמעון למקומו וכבואו הושיב ב"ד וסיפר דבריו לפניהם כאשר צוה ראובן ועשה [שמעון] ציווי המת ועכשיו תובעת אלמנת ראובן מן המקבל מה שנתן לו שמעון כי [אומרת] שלא [היה ראובן יכול לתן] כלום לפי שהכל הי' משועבד לה בכתובתה הדין עם מי. כך דעתי נוטה שאין אלמנת ראובן יכולה להוציא מיד המקבל כלום דדברי שכ"מ ככתובי' וכמסורי' דמי כיון דראובן אמר לשמעון תן לפלוני כך וכך מנכסי נעשה כמו שהמשיכה לו וזכה בהן המקבל ושמעון זה נאמן הוא בדבריו לפי שעד שלא הוציא הממון הושיב ב"ד וסיפר דבריו לפניהם ושנו רבותינו (תוספתא דב"מ פ"א) הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ושליש נאמן משנים זה אמר בכך וזה אמר בכך שליש נאמן אימתי בזמן שהשלישות בידו אבל אין השלישות בידו הרי הוא ככל אדם. וא"ת הרי נשתעבד לה בכתובתה הא קיי"ל בע"ח [מאוחר] שקדם וגבה מה שגבה גבה דתניא בע"ח ויורש שקדם אחד והחזיק במטלטלין זזריז ונשכר ואי איא דמותיב מהא (ב"ב קל"ח ע"א) שכ"מ שאמר תנו ד' מאות זוז לפלוני וד' מאות זוז לפלוני אין אומרי' כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה [מכולן] אלמא מה שגבה לא גבה הא ל"ק התם במקרקעי דקתני גובה מכולם ואי במטלטלי ימא ליה אנן מטלטלי אית לן ומטלטלי לבע"ח לא משתעבדי אלא ש"מ [מקרקעי] שוה כך וכך והב להו ש"מ. ונ"ל שכל הדברים ראי' למו' רבי' שמואל דמתנת שכ"מ מפקיע שעבוד הכתובה ודלא כפי' ר"ץ דאמר לא מפקיע. (תשובה זו הועתקה מספר הדינין מתשו' רבינו גרשם מאור הגולה).
950
951תתסב. ראובן מת והניח אלמנה ונתן מה שנתן במתנת בריא בקנין גמור וזקוק ביד אשתו צוה לתת לאמו בשביל רפואתו והנה האלמנה תובעלת כתובתה וגם החמותה תובעת מכלתה מה שהוציאה בקבורת בנה וכלתה אינה חפצה לשלם. נראה שזכתה האם והדין חולק לכמה פנים אם ידוע שהיה בעת הקנייה [שכ"מ] ראוי לדעת שמה שנתן במתנה בריא כדי ליפות כחה נתכוין כדאמרי' מתנת [שכ"מ] שכתוב בה קנין כו' בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ב ע"א) ומייתי לה בפ' אע"פ (כתובות נ"ה ע"ב) הלכך מה שתפסה האם [ממטלטלי מאשה] לא בעי קנין וכ"כ בתשו' רש"י שכ"מ נתן במשיכה לבניו ספרים והאלמנה רצתה לזכות מכח הכתובה נראה דזכו הבנים ונראה שאפי' מה שביד כלתה זכתה האם מה שהי' בעין בשעת הקנין [ואפי'] כסף שבכל מקום קנין סודר היינו חליפין [ואינו] משיכה ובשכ"מ אפי' בדבור בעלמא מתקיים כדאמר בפ' מי שמת (שם) ובפ' אע"פ (שם) [שאם אמר] הלואתי לפלוני [הלואתו] לפלוני ובבריא ליתא ופי' רש"י בפ' אע"פ משום דאין מטבע נקנה בחליפין ור"ץ פי' משום דאיו בעולם דמלוה להוצאה נתנה ותשבע האם שאין לה משל בנה אלא מה שהקנה לה ושאר תטול האלמנה בשבועה בכתובתה.
951
952(הוי עובדא בהנ' הירץ ווירדא וכו').
952
953תתסג. מעשה באדם אחד שאירס ינקת חבירו תוך כ"ד חדש וחייבוהו להוציאה בגט כדאמרי רבנן בהחולץ (ל"ו ע"ב) מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא ישא ואם נשא יוציא עד שיגיע זמנו לכנוס וקאמר מאי יוציא בגט מדלא קתני יפריש והרב ר' יוסף בכור שור מתיר לקיימה ולא הצריך לגרשה אלא להפריש ממנה והביא ראי' מהא דקשיא [דאמרי' בפ' ארוסה ושומרת יבם (כ"ד ע"א)] מעוברת ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתו' כו' וחכמי' אומרי' יכול הוא להפרישה עד לאחר זמן ובהחולץ אמר יוציא בגט ותי' דהתם מיירי בסוטה דא"צ להוציאה בגט דלא חיישי' שמא יבא עליה תוך הזמן כיון [שהיא] אסורה אפי' לא היתה מינקת ולכך מפריש ותו לא אבל מינקת חבירו שאינה אסורה לו מטעם אחר אמרו חכמי' תצא בגט א"כ אותו שאירס מינקת חבירו א"צ להוציא בגט כיון שאסורה לו מטעם אחר משום דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ור' אומר דאינו ראי' דמצי' למימר דגבי סוטה [דאסירה] ליה מדאו' לא חיישי' שיבא לעליה אבל אם אינה סוטה חיישי' ויוציא בגט וארוסה נמי כיון שעבר [אדרבנן] ואירסה איכא למיחש שמא יבא עליה ויעבור על דרבנן ולכך יוציאנה בגט. ואן להביא ראי' מדקתני ואם נשא [יוציא] דמשמע הא אירס יפריש דה אנמי קתני לא ישא וה"ה לא יארס כדאי' הכא (כתו' ס' ע"א) וליכא להביא ראי' מדנקיט לא תתארס ולא תנשא כיון דאסר אירוסין לא תנשא למה לי אלא לומר שחלוקין זה מזה נשואה יוציא ארוסה יפריש אין ראי דהא [דנקט] לא תנשא לומר דרבי יהודה [מתיר] לנשא [בי"ח חדש] וכן ראיתי בחור א' ושמו ר' וייבלין שאירס מינקת חבירו ורצו בני ווירצפורק לכופו לגרש והתיר לו מורי שלא לגרש. ועל גרושה מינקת פסק הר"ר שמשון שמותרת לינשא תוך כ"ד חדש משום שאינה מחוייבת להניק בנה כדתניא (כתו' נ"ט ע"ב) נתגרשה אינה כופה אלמא מדחל הנדר לא משעבדה ליה ואע"פ שאם מכיר כופה בב"ד להניקו מ"מ אין שעבוד עליה כל זמן שלא כפו אותה ומותרת לינשא ולא דמי לאלמנה מניקה שחייבת להניק בנה. ואין נראה חדא דאם [מכירה] כופין אותה בב"ד כ"ש שלא תינשא ותו לא אשכחן תקנה לאלמנה מניקה ואם כדבריו מצינו אם תבעה כתו' ב"ד השתא אין לה מזונות ואין מעשה ידיה שלהן אלא שלה ואינה משועבדת בהניקה וגם אמרה איני ניזונת ואיני עושה או קבלה כתו' וכן פסק ר"ת [דכולן] צריכות להמתין כ"ד חדש גרושה או אלמנה וכן פסק בשאלתות וכן הורה ר"ת הלכה לעשה ומייתי ראי' לדבריו בהחולץ דמעוברת חבירו משמע בין אלמנה בין גרושה ואמר דכ"ש גרושה צריכה להמתין שהרי אלמנה אינה טעם אלא משום שבושה לבא לב"ד והורגת בנה כדמוכח בהחולץ וכ"ש זו שבושה לבא לב"ד לתבוע הבעל כדאמר לעיל בפ"ב (כתו' כ"ח ע"א) אין נזקקין להו ור"פ אמר שמותי' כו'. ועוד שהרי משנה שלימה היא סוטה מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות דברי ר"מ וחכמי' אומרי' יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס מ"מ מודים שלא ישא שהרי אין חולקי אלא בכתובה וע"כ טעמא דלא ישא אינו אלא בשביל שהורגת את בנה לפי שפעמים מתעברה ומיעכר חלבה כדמוכח הכא. ועוד בא מעשה לפני ר"ת ביבמה שמת היבם והצריכה להמתין ג' חדשים ממיתת היבם כמו בארוסה דכך היא קרובה לביאה כמו [ארוסה ובחלוצה] מצינו בהחולץ (מ"ב ע"א) שאינה צריכה להמתין ג' חדשים לפי שהחליצה מוכחת שלא בא עליה אבל בלא חליצה לא. (דין זה שייך בפ' אע"פ בכתובות).
953
954תתסד. בהחולץ (מ"ב ע"א) מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא ישא. מעשה בכהן אחד שנשא מינקת חבירו וקודם שנשאה נתנה בנה למניקה והדירו את המניקה בנדר ע"ד רבים שלא תחזור וע"פ הרב רבינו יעקב מקרקוב ז"ל עשו כן והביא ראי' מדאמר פ' אע"פ (כתובות ס' ע"ב) דרב נחמן שרא להו לדבי ריש גלותא לתן הבן למינקת לינשא מיד משום דבי ריש גלותא לא הדרי להו שלא היתה המינקת רשאי לחזור מאימתן כ"ש הכא כיון דנדרה עד"ר לא הדרה ונחלקו עליו [ואמרו] דלא דמי מוראת המקום למורא בשר ודם כדאמרי' ברכות (כ"ח ע"ב) ולואי שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כי ד' אל רחום וחנון הוא כי רחמיו [רבי'] רגע באפו חיים ברצונו וגם החוטא מחשב בלבו שיעשה תשובה לאחר זמן אבל [דבי] ריש גלותא אלו היתה עוברת על דבריהם היו מיד הורגים. ולי נראה [כמו כן] דלית הלכתא כר"נ דשרא להו לדבי ריש גלותא דתלמודא מסיק התם הלכתא מת מותר גמלתו אסור אלמא דס"ל בעל התלמוד דאין שום צד היתר אלא [במת] שאין יכול לבא בשום ענין לידי תקלה דאם איתא שהיתה צד היתר בענין אחר א"כ לשמעי' הא וכ"ש מת וכן משמע באלפס שדלג ההוא דריש גלותא וכן אני שמעתי שהמניקה היה לה בעל א"כ יכול הבעל להפר לה [כי] נדרי עינוי נפש [הוא] ואע"ג דאמרי' דנדר שהודר עד"ר אין לו הפרה ה"מ חכם אבל בעל מיפר כמו [שפי' ר"י] בפ' השולח (גיטין ל"ה ע"ב תוס' ד"ה ניסת] אהא דאמרי' אבל ניסת אין [מדירין] אותה משום דמיפה לה בעל והקשה ר"י וידירוה עד"ר וירץ דבעל מיפר אפי' נדרה עד"ר דטעמא הוי משום דנודרת ע"ד בעלה נודרת ושמא הם [צוו את] הבעל של מניקה לקיים דשוב אינו יכול להפר. ואח"כ אמר הר' יעקב אפי' לדברי [האוסרי'] אחרי שכינס לא יוציא דכיון דאיכא תנא בפ' אע"פ נתנה בנה למניקה מותר [אע"ג] דלית הלכתא כותי' באשת כהן דלא איפשר סמכי' עליהו כיון דאלו הי' מוציאה בגט לא היה יכול להחזירה עולמית והביא ראי' מהא דאמרי' בשמעתי' (יבמות ל"ז ע"א) כיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' דרשב"ג גבי אשת כהן דלא אפשר עבדי' כרבנן אבל הכא כמאן נעביד אי כר"מ האמר יוציא כו' משמע דאם היינו מוצאי' שום תנא דהיינו יכולי' לסמוך [על דבריו להתיר היינו] מתירי' בדיעבד באשת כהן [כדאמרי' גבי נפל] ואין זו ראי' דדוקא אדרבנן סמכי' באשת כהן [גבי] נפל שהרי מן הדין הו"ל למימר בכל דוכתא הלכה כרבנן דהו"ל למיזל בתר רוב ולדות שאינן נפלים דהא בכל דוכתא אזלי' בתר רובא אלא חומרא בעלמא הוא ולהכי באשת כהן סמכי' עליהו אבל בנדון זה לא סמכי' כלל [אמאן דאמר] נתנה בנה למניקה מותר והא דקאמר למודא אי כר"מ כו' משמע דאי הוי שרי ר"מ הוי סמכי' עליה באשת כהן לאו משום דאי הוי שרי ר"מ הוי סמכי' עליה אלא השיב לו לפי [טעותו] כלומר [במה] תוכל להסתפק אי ר"מ הוי שרי יכול לומר דמסתפק לך אי עבדי' כר"מ אבל השתא דכ"ע מצרכי גיטא תמהני מה עלה על דעתך להסתפק בזה כלל ועוד אין ה"נ דמצי למימר אי כר"מ דשרי לא עבדי' כותי' אלא האמת משיב [כפי] דרכו דר"מ מחמיר טפי.
954
955תתסה. ראובן נשא אשה ואח"כ נשא אחרת והראשונה הקפידה ותבעה גט וכתובה וענה ראובן רוצה אני לנהוג בך משפט הנשים ומה שנשאתי אחרת ליבנות ממנה שאת זקינה ואין את רויה לבנים ולא אתן לך לא גט ולא כתו' [נראה דהדין עמו] דאמר רבא (יבמות ס"ה ע"א) נושא אדם כמה נשים על אשתו והוא דאית לי' למיקום בסיפוקיהו ואם רוצה להתגרש דינא כמורדת ואע"ג דפליגי ר' יהודה ורבנן ורבותינו חזרו ונמנו שמכריזין עליה [ודרש] ר"נ הלכה כרבותינו ואתמר אמר רב ששת הלכה נמלכין בו [ורב הונא בר יהודא אמר רב ששת] הלכה אין נמלכי' בו כי הא דכלתי' דרב זביד אימרדא (כתובות ס"ג ע"ב) ואמר [בסוף הסוגי'] (שם ס"ד ע"א) השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר תפסה לא מפקי' מינה דלא תפסה לא יהבי' לה ומשהי' לה י"ב חדשים אגיטא וצריכה התראה בב"ד קודם לכן הלכתא כך היא ומיהו רבנן [דאתו] בתר הוראה תקינו למשקל מינה אפי' מאי דתפסה ולתן לה גט לאלתר כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה וכן עמא דבר ואין לזוז הימנה וכי מפקי' מינה עיקר כתו' ותוספת אבל נדוניא שלה אפי' [בעקרה] נוטלת נדוניתא ואם רוצה להתגרש בלא כתובה והוא אינו רוצה לגרשה צריכי' לכופו שיתן לה גט כדתניא (ב"ב מ"ד ע"א) יקריב אותו מלמד שכופי' אותו יכול בעכ ת"ל לרצונו הא כיצד כופי' אותו עד שיאמר רוצה אני וכן הדין גרשם ב"ר יהודה.
955
956תתסו. תשו' בטריוש המדינה יבמה [שנפלה] לפני בחור אחד שהיה נשא אשה [אחרי כן] מתה אשו ושלח לר"ת אם מצות חליצה קודמת למצות יבום או להיפך ושלח ר"ת פסק דמצות ליצה קודמת כבא שאול חדא משום [דמתני' בריש מס'] יבמות כותי' (יבמות ג' ע"א) ובמס' בכורות (י"ג ע"א) עכשיו שאין מתכוני' כו' כאבא שאול ובפ' ב"ש (יבמות ק"ט ע"א) ג' דברים בחליצה כאבא שאול וגם רבי' עזריא ב"ר נתן פסק כאבא שאול מאלו ראיות וכן פסק בתשו' הבבלים ואפי' חסידים הראשונים דור התנאים כשהיו מיבמין היו בועלין דרך סדין כדמשמע בירושלמי (פ"ק דיבמות ה"א) ר' יוסי בר' חלפתא הי' בועל יבמתו דרך סדין ונטל ה' ארזים בישראל וכן בתשו' הר' יוסף בר' הושעיא פסק כן ואע"ג דפר"ח כרבנן פסק בכתובות (ס"ד ע"א) עיקר דפסק כשמואל סלקא שמעתי' וגאוני' אחרי' פסקו כרבנן והיבמה שמסרבת בכך היתה מורדת וראייתם מדרב נחמן [בר יצחק] (יבמות ל"ט ע"ב) אכשיר דרא כו' ובשאלתות דרב אחאי נמי פסק כרבנן ול"ל הא דכתובות (ס"ד ע"א) ובכתובות [שילהי] האשה [שנפלו] (פ"א ע"ב) בעא אחוה למיפסל כו' ובפ' מצות חליצה (יבמות ק"ו ע"א) בתי עמדי ופירש"י שאמרה עמדי עמו והתיבמי לו מכל הני משמע שהיו מיבמין וכן עמא דבר בכל המלכות ואני הייתי סבור שבזה [אתם] מספקים שהי' נשוי אשה בשעה שנפלה לו יבמתו ולא יכול ליבמה מפני חרם רבינו גרשם שהחרים שלא לקח ב' נשים והרי אין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עליה ואמרי' בפ' ד' אחין (יבמות כ"ז ע"ב) כל יבמה שאין אני קורא בה כו' [ואע"ג דרב סבר שם באחות זקוקתו כיון דזיקה אינה אלא דרבנן קורא אני בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה] מיהו הא פליג רבי יוחנן [עליו] וקיי"ל [דרב] ור"י הלכה כר"י ואפ"ה אין לחוש [דא"כ] כל יבמות אסורות שהרי צריכות להמתין ג' חדשים וגם מפני האבל ורבינו יקר שאל יבמה נדה בשעת נפילה איך מותרת ליבם הא אין אני קורא בשעת נפילה יבא עליה ותימא משום דרכיה דרכי נועם שהרי יודעת שתפסוק ותטהר ויהא לה היתר ולא תנשא לאחר ותמתין עד שתתיבם ועוד י"ל איסור דבר אחר גורם כגון ט"ו נשים שפוטרות צרותיהן אבל נדה מחמת עצמה היא. ושלחו והגיעו הדברי' להרי"ם והשיב אע"פ שר"ת פסק דמצות חליצה קודמת מ"מ אם מוכיח מתוך מיאוני' של יבם שממאן ליבם מתחלה אלא שמרצין אותו על כך שמתכוין לשם מצוה אז ודאי מצות היבום קודם כיון שידוע הדבר שאינו מתכוין לשם נוי ולשם עושר אלא לקיים מצות יבום כמו שפייסהו על כך להקים שם המת וכן אם היה ידוע שהיה מוצא נאה הימנה וגדולה בעושר ומתוך מעשיו ניכר שלשם מצוה מכוין תבא עליו ברכה. תדע שהרי ר' יוחנן דאית לי' בפ' אע"פ (כתובות ס"ד ע"א) דמצות חליצה קודמת אית ליה פ' החולץ (יבמות ל"ט ע"ב) דמצות יבום קודמת אלא ודאי יקיים מצות יבום ואע"פ שלא היתה ראוי לו בשעת נפילה מחמת תקנת ר"ג ז"ל שהיתה אשתו קיימת בשעת נפילה קורא אני עלי' יבמה יבא עליה דהא גריע טובא מחייבי לאוין דבני חליצה ויבום נינהו ולא אסירי אלא משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וא"כ קורא אני עליה כאן בשעת נפילה יבמה יבא עליה ועוד דלא דמי כלל לשאר איסורי' דהא משרי שרי לי' בהתרת החרם וכן נראי' הדברים לכאורה ושלום יצחק בר' אברהם תנב"ה. סוף דבר עתה בזה"ז החרימו הקהילות יבמה שנפלה לפני יבם ויש לו אשה שאינו יכו לקיים מצות היבום מפני החרם שיש לו לחלוץ בלא כסף ואם אינו רוצה [וכפו] אותו ואם נפלה לפני יבם ואין לו אשה ורוצה ליבם והיא אינה רוצה ואין בו מומין הוא יעגנה לעולם או תתן לו כסף שיחלוץ לה.
956
957תתסז. מחזי כשכר שבת (כתו' ס"ד ע"ב) כתב רבינו ברוך מכאן יש לי חשש על החזנים כגון הה"ר יעקב מנויא"מגין שמשכירי' אותו להתפלל בשבת לנישואין דמחזי שכר שבת והר' שמואל אמר שאין איסור בדבר דהא נותן לקיים המצוה להתפל אין זה שכר שבת.
957
958תתסח. וששאלת ראובן שידך דינה בת שמעון אחיו בשביל חנוך בנו עמדו וקנו וקבל האב קידושין ונפטר ראובן וחנוך נשא ארוסתו בעודה קטנה וזקף פסיקות כמלוה ע"פ על שמעון ולילה הראשונה של נישואין מצאו בשמלה כמה טיפי דמים כסבורים שדם בתולים חם [אח"כ] נתברר שלא בעל וחקרו שאין דמיה נפסקי' שכל זמן שצריכה לנקביה רגילה בזבות ושלא בשעת מימי רגליה דשה בהן או לג' ימים או לב' ימים ופירש ממנה חצי שנה לסוף באו קרובות הבן והבת ואמרו דמים הללו אינן מן המקור שמא מכת עץ היא יבא עליה בעלה ותחיה המכה ועשה מעשה ורבו דמיה מאד בלי [פסוק] וראה חנוך שנסתחפה שדהו ושגרה בבית אביה וא"ל בלכתה אין לך עלי מאומה ולאחר י"ח חדש השיבה שמעון לחנוך א"ל הגעת דאתרע מזלך ולאה [אם] חנוך אומרת עד שלא כנסה היו בה מומין אלו ומקחו [מקח] טעות בעודה ארוסה ובבית אביה מצאתיה שדחפו חברותיה בזבל והיתה מלוכלכת בטיט והפשטתיה ערומה להלבישה בגדים אחרים ומצאתי כל איבריה מלוכלכי' בדמים והייתי סבור שיפסוק ושמעון משיב משנכנסה נסתחפה שדהו. יורינו מורינו עם מי הדין. ואם היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה יש לה כתו' משום דמצי אמרה [מסרתי] לך גופי [ולאו בדיד] קיימא פרסה נדה ומת הוא מהו. א"ת לפירדה נדה יש לה כתו' משום דדרך נשים כן ובחיבת חופה זוכה בכתו' אבל בהאי מלתא דלא שכיחא [בין הנשים[ אין לה או דלמא ל"ש או נימא כיון שאין לה ביאה בכשרות אין לה כתו' או נימא כיון שבא עליה בעבירה דין הוא שיענישוהו לתן לה כתו' שלא יהא חוטא נשכר. תשובה דין הוא שלא תפסיד כתובתה אי משום דלא נבעלה לילה הראשונה הא תנן (כתו' נ"ד ע"ב) ראב"ע אומר מן הנישואין גובה את הכל וכו' וכן הלכה ובעי רב ששת (כתו' נ"ו ע"א) נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו ופשיט [חיבת חופה] קונה [אע"ג דדחי לה התם מ"מ מדבעי ר"א בנכנסה לחופה ופירסה נדה חוה כמו את"ל חיבת חופה קונה] ש"מ חיבת חופה קונה ואית לה כתובה ועוד שמא בעל ודמים אלו מחמת בעילה הם ואם כדברי לאה שהרגישה בה כשהיא ארוסה וקטנה א"א שלא [הגידה] לחנוך בנה והיה לחנוך לחוש בדבר כיון דרוב נשים קטנות אינן רואות וזו מתבוססת בדמיה ואם יאמר לא שמעתי זו ששנינו (כתו' ע"ה ע"ב) אם יש עמו מרחץ באותה העיר אף מומי' שבסתר אין יכול לטעון שבודקת בקרובותיו אמאי הא יכול לומר לא שמעתי אלא לא כל הימנו ה"נ לא כל הימנו ואמרי' כאן נמצאו כאן [היו] עד שיביא חנוך ראי' קודם שנתארסה הי' בו מום זה [מהך דאמר] שמואל (כתו' ע"ו ע"ב) כל שנולד לו ספק ברשותו עליו להביא ראי'. חנוך זה שבעלה בידיעתו [דין הוא שהיא] לא הפסידה כתו' בכך דתנן (כתו' ע"ב ע"א) ואלו [יוצאות] שלא בכתו' כו' ומשמשמתי נדה כו' ובגמרא אי דידע נפרש כו' כי האי גונא אבדה כתו' אבל זו שהודיעה לו שהיא טמאה והוא הזיד בכרת לא אבדה כתו' אא"כ מביא ראי' שעד שלא תאס היה בה מום זה.
958
959(תשו' מאור הגולה).
959
960תתסט. ראובן ושמעון ולוי פרשו לים ונתנו שכר בשוה וכל הוצאתם עד שהגיעו לסכנה ובקשו מרב החובל שיצילם דרך היבשה ויוסיפו לו שכרו והניחו לו בגדיהם למשכון עד שתבא הספינה למחוז [והגיעה] הספינה לנמל ופרקו וטענו והלכו להם עם הערבונות שלהם בטרם בואם שם עם השכר שחייבים לו לוי [הי'] לו שם נכסי' יותר [מראובן וראובן יותר משמעון ולוי] לא המתין והלך לדרכו ראובן ושמעון המתינו עוד [אח"כ] הלך [גם] שמעון לדרכו ונתעסק ראובן להציל עד ט"ו חדשים לסוף כשהציל מהנכסי' נאבדו מהן הרבה מנכסי ראובן יותר מכולם ומנכסי לוי לא הושב כלום וההוצאה יתירה על התנאי פי שלשה לימים פגע ראובן בשמעו א"ל מה עשית בשלי א"ל הפסדתי הרבה ועתה תן לי מחצית כל ההוצאה חלק שלישי שלך ומחצית חלק של לוי ואתן לך מה שהצלתי [משלך] ושמעון אומר איני אתן לך מאומה שעסקת בשביל חפצים שלך ובשביל שלך הצלתם ומחלק לוי לא אתן לך שא"כ אינו שוה שלי כנגד הפדיום וראובן משיב ואפי' לא חשב לך משלך כלום אתה חייב שליש ההוצאה וכן היה תנאינו ושמעון אמר אפי' [אם] כל הנכסי' שלי מוחזרים משלם הואיל והנכסי' שלך מרובי' כשנחשוב לא יגיע לחלקי מן ההוצאה אלא דבר מועט כ"ש שאבדו קצת מנכסי וראובן משיבו אין אלו החפצים לסחורה ומתחלה לא הפקדת אלא נתרצית לתן בשוה לפי נפשות ועכשיו אתה רוצה לפי ממון ועוד שאינם לסחורה נראה שאין לראובן על שמעון מן ההוצאה אלא כשיעור דמי ההשבה [שראובן] משיב לו דתנן (כתו' ע"ט ע"ב) המוציא הוצאות על נכסי אשתו כו' מה שאכל אכל אבל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ואמרי' בגמרא לקמן בפ' האשה שנפלו (כתובות פ' ע"א) והוא שהי' [השבח] כנגד ההוצאה כו' [עד] אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה ה"נ ל"ש. תשו' זו פ' האשה שנפלו.
960
961תתע. מה שהאלמנה טוענת כי יעקב בעלה נתן לה במתנת שכ"מ כל אשר לו ואין לה עדים ולא שטר נראה אם לא היה ידוע מה יש בידה משל בעלה תהיה נאמנת לומר כל מה שהיה [לו] נתן לי ואפי' הודתה שיש בידה יותר מכדי כתו' מגו דאי בעי [אמרה] אין בידי משלו אלא דבר מועט ובשבועה ואע"ג דקיי"ל (ב"ב קל"א ע"ב) הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופוס ואפי' אשה אצל בני הבעל מיהו מחמת מגו נאמנת לומר [שבתורת] מתנה נתן לה אך מתך הלשון שכתבתם ניכר שהדבר ידוע שיש בידה יותר מכתו' ואפי' אינו גלוי ממש אלא ע"י קול שיש בידה יותר מכדי כתו' מחמת עושר בעלה אין כאן מגו דמגו במקום קו לא אמרי' כדמוכח בחשקת הבתים (ל"ב ע"ב) גבי רבה בר שרשום דקאמר [מגו] דלקוח הוא בידי לא מצי [אמר] דנפק קלא דארעא דיתמי ]הוא] דאע"ג דאי [טעון לקוח היא] בידי נאמן מ"מ אינו נאמן לומר זוזי אית לי בהדיהו מגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי דירא הוא להכחיש הקול וכן שמעתי שהיה ר"ת דן. ואם הדבר ידוע שתפסה יותר מכתו' נראה שתקח מהן כתובתה והמותר ליורשים ומה שטוענת שמה שתפסה [הוא] בעבור מזונותיה ואינה רוצה עתה לתבוע כתו' דהלכה כשמואל שפוסק [כאנשי] גליל בפ' נערה (כתובות נ"ד ע"א) זה ודאי יכולה לטעון כדאמר בפ' אלמנה (צ"ו ע"א) [אלמנה] שתפסה מטלטלי' למזונותיה מה שתפסה תפסה ומעשה בבתו של ר' שבתאי שתפסה דסקיא מלאה מעות ולא היה כח ביד חכמי' להוציאה מידה וגם בירושלמי דפ' אלמנה (ה"ב) [אלמנה] שתפסה אלף זוז למזונותיה אין מוציאי' מידה א"ר יוסי ב"ר בון כיון שהיא צריכה לשבע לבסוף אפי' הוי מה בידך לא אמרי' לה אע"פ [שבה"ג] פי' דמיירי בתפיסה מחיים מיהו אין נראי' [דבריו] ויש ראיות ואין להאיך [וכדברי] ריב"ן נראה דמיירי אף בתפיסה דלאחר מיתה ואפי' לפי' הה"ג נראה דכיון שתקנו הגאונים דכתו' ומזונות גובי' ממטלטלי מועלת תפיסה אף לאחר מיתה שהרי אפי' ב"ד מוציאי' [מידם] להגבות מזונות וכתו'.
961
962אך יש לי תשו' מרבי' יצחק ב"ר אברהם ששלח לרבינו שמשון אחיו שאם תפסה יותר מכתו' דכיון דקיי"ל בפ' אלמנה (צ"ז ע"א) שאין מוכרי' קרקעות למזונותיה [בפעם] אחת [יותר מעד] י"ב חדש אם תפסה יותר מכן מוציאי' מידה וז"ל מ"ש אחי דכיון שתובעת מזונותיה כל מה שתפסה יכולה לעכב אפי' כמה וכמה מההוא דאלמנה ודירושלמי לפ"ז לא שבקית חי לכל בריה דנשים שהן גבירות ולהן בנים קטנים יקחו הכל ולע יתבעו לעולם כתו' ויתפסו הכל בעבור מזונות וכן שאינן גבירות [ויש להן בנים גדולים] אם יש [להן] מטלטלי' בתוך הבית או כסף וזהב יקחו הכל [מיורשים] אלא יש ללמוד דהאי מלתא דקאמר התם א"ר יוסי ב"ר בון [מכיון] שהיא עתידה לשבע בסוף אפי' [חוי] מה שבידך לא אמרי' אבל אינה עתידה לסוף לשבע אמרי' לה ומוציאי' מידה כל היתר ממזונות הראוי לה לי"ב חדש כי יותר אין ראוי לשאר בידה ממה שראוי למכור בפעם אחת בקרקעות ואחאי שיעורא קאמר מה שתפסה תפסה ואלף זוז דקאמר לאו דוקא א"נ בעשירה ראוי לכך לי"ב חדש [ואי נמי] מה שתפסה אפי' ביותר מי"ב חדש ובלבד שתפסה פחות מכתו' שסופה עדיין לשבע בסוף על כתו' אבל אם תפסה יותר על כתו' שאין סופה לשבע לא והא דקאמר אפי' הוי מה שבידך לא אמרי' לה היינו היכא דידעי' בה [דלא] תפסה כדי כתו' שעדיין סופה לשבע אבל לא ידעי' כמה וכמה לא. ולכאורה אם היתה חוזרת ותובעת מזונות לאחר ימים [ואמרה] שכבר כלו לא הי' מוכרי' קרקעות היתומי' למזונותיה עד שתשבע כמה [לקחה] עכ"ל.
962
963ומה [שאתם] מסופקי' ממה שמונח בבית יעקב מן הירושה דעדיין היא דרה בו אם הוא בחזקתה או בחזקת היורשי' לא הבנתי [מה] אתם מסופקים דכיון שהיא דרה בבית ותפיסה דמזונות מהני אף לאחר יתה אם הן בידה עדיין לתופסם [הא תפסם]. ועתה רבותי כתבתי מה שנראה לנו והטוב [בעיניכם] עשו, ושלום יעקב ב"ר שלה ז"ל.
963
964במציאת האשה.
964
965תתעא. ואשתיק ולא א"ל מידי (כתו' ס"ט ע"א) מכאן היה מדקדק ר"ת אם הדיין שומע שטועי' הבע"ד בשום דבר אע"ג דלפי טעענותם הוי דן כשורה אפ"ה צריך להדריכם בדרך ישרה דאם לא יעשה כן יהו סבורי' שהוא מודה להם ויעשו מעשה. מכאן [הוכחה] לר"ת בשעה שהי' יושב בדין ואחד מבע"ד מגזם את חבירו ואמר כך וכך תתחייב לי בדין ושכנגדו אינו בקי בדינים רגיל ר"ת להכחישו ולומר שקר אתה דובר ולא יתחייב שאם אין לדיין לומר כן מה הוכחתו מדאשתיק אמימר. מפ' האשה שנפלו.
965
966(הא לך שאילות רבינו ברך לרבינו דדוד ב"ר קלונימוס ז"ל.)
966
967תתעב. אל מי מקדושי' אפנה הלא אל הרב הגדול רבינו יב"ק. נשאלתי על עסק ראובן ושמעון שבאו לדן וטען ראובן רצועה אחת של קרקע יוצאת מחלקי אצלך וביתך בנית על קרקעות שלי על אותה רצועה בגזל ושמעון ענהו חלילה לא הי' שלך מעולם ועל כל זאת לפי שהיית מערער עלי פייסתיך עד שנתת לי במתנה בקנין גמור והנה שטר מתנתי וראובן משיב לא נתתיו לך מעולם ויום אחד בא שלוחך אל ביתי ושאל על שם אשתי ואמרתי בלבי לא על חנם הוא זה ושניתי ואמרתי רבקה שמה ואין שמה כי אם רייכן ושטרך פסול שכתוב בו רבקה [והלה] אומר לא כי אלא רבקה שמה המובהק כי רוב היהודית שבזה המלכות הנקראות רייכן שמה המובהק רבקה והלך ראובן לבקש כתובת אשו ולא מצאה והלך והביא כתובת קרובתו אשר שמה כשמה רייכן והעדי' החתומי' [בשטר] האחד קיים חתימתו והשעני מת וצריך שנים מן השוק להעיד עליו ונ"ל כיון שכתוב בו שם ראובן ואין לו אשה אחרת אלא אותה וגם כתוב בו שם המקבל ושם עירם והמצאים כהוייתן מה איכפת לן בשינוי שמה רק אם יתקיימו חתימת ידי העדי' הוי בודאי הם שהקנו ומשעת קנין קנה המקבל ושטרא ראיה בעלמא הוא כדאמר פ"ק דגיטין (י' ע"ב) בשלמא מכר מדיהיב זוזי קמיהו קנה ושטרא ראיה בעלמא והא דמסיק אלא מתנה במאי קני בהאי שטרא חספא בעלמא הוא י"ל דההוא מיירי בשטר בלא קנין והא דגרסי' בפ' הכותב (כתובות פ"ז ע"ב) [איבעי' להו] פוחתת כתובתה מהו כו' [עד] בבמאי גביא בהאי שטרא כו' חספא בעלמא הוא הרי משמע אע"ג דכתו' מחמת תנאי בד אתיא אפ"ה מסיק חספא בעלמא הוא [י"ל] שני התם כיון שכתב בכתו' אלף זוז והיא אומרת אינו אלא מנה הרי מזייפתא מתוכה לגמרי ומכחשת ומשקרת הכתו' דהודאת בע"ד כק' עדים ובכה"ג מודינא והא עובדא דהכא יש [לדמות] להא דר"ל (כתו' י"ט ע"א) חזקה אין העדי' חותמי' על השטר אא"כ נעשה [בגדול] ולהא דאמר בשנים אוחזין (י"ד ע"א) אחריות טעות [סופר] וה"נ הכא יש [לתלות] בטעות סופר שלא כיון את שמה אפי' לדברי ראובן וגדולה מזו אני אומר [דל קנין] האשה מהכא לגמרי וקנין האיש הוי קנין בלא קנין [האשה] וראי' מפ' האשה שנפלו (כתובות פ"א ע"א) שלח ליה רבא לאביי [ביד ר' שמעיה בר זירא] כו' אי בעי לזבוני ה"נ דלא מצי מזבן כו' והא דאמר (ב"ב מ"ט ע"ב) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל י"ל באותן ג' שדות דוקא אבל בשאר שדות לא מצי מעכבא כיון דכתב לה בכתובה דקנאי ודקנינא כדמוכח בשילהי האשה שנפלו (כתובות פ"ב ע"ב) ובשילהי מי שהיה נשוי (כתובות צ"ה ע"א) וכי קנו מידה מאי הוי מצי אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי ופרש"י באחת מג' שדות כדמוקי לה בב"ב ומיהו אין [מתיישב על] לבי כל כך. וגם קשה על פרש"י מחזקת הבתים וגם ראיתי התם בפ' האשה [דרבינו] שמואל חולק על רש"י וכ' מה שפרש"י דבשאר נכסים לא מצי' מעכבא הואיל וכתב לה דקנאי ודקנינא ליתא דהא בחזקת הבתים דחי לה והא דאמר בפ' התקבל (גיטין ס"ג ע"ב) ההיא דהוי קרי לה נפאת' כו' י"ל גט אשה שאני ומיהו בהזורק (פ' ע"ב) מובח דאפי' רבנן [דלית] להו כל המשנה כו' [באם] שינה שמו ושמה מודו דהוי ממזר ומשמע דבשינוי השם כולהו מודו דהוי' [כחספא] וה"נ מצי למימר הכי. ואת ריכא בר ריכא והאר עיני בהלכה ולך תהיה צדקה וברכה ברוך ב"ר שמואל.
967
968תשובה. כן נראה בעינינו שדבריו של ראובן אינו כלום ושמעון זוכה בשלו אך אם יתקיים השטר כי בכל שטרי [ראיות כתוב] הוו עלי עדי' וקנו ממני בכל לשון של זכות ונמצא כי העדי' עומדי' בשעת הקנין אחרי אשר רואים הקנין מה [להם] לחקור אז איך השם וגלוי וידוע הוא כי רוב נשים אשר שמם רייכן קורי' אותן רבקה ועביד דטעו אינשי בהכי וגם ראובן מודה שאמר שם אשתו רבקה וע"ז סמכו העדים לכתוב בשטר כן. ומ"מ בשעת קנין [לא הוי] צריך להזכיר את שמה ע"כ אין להפסיד בדבר אחרי שנגלה הדבר על השטר [ודאי] המתנה מתנה. ואין לומר אמאי סמיכנא אהאי שטר חספא בעלמא הוא דאין שטר זה אלא לגלות על המתנה וראי' דאמרי' (ב"מ ע"ב ע"א) שטרי חוב המוקדמי' פסולי' לענין מטרף לקוחות מ"מ מבני חרי גבי באיזהו נשך (שם) נהי דמזמן ראשון כו' ומעובדא בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל"ב ע"ב) שטרא זייפא הוא כו' ואמר רבה מה לי לשקר אלמא כל היכא דהוי ידענא דהוי ככתוב בשטר דאין להפסיד בעל השטר בדבר זה. ואפי' רב יוסף דאמר (ב"ב שם) אמאי כו' היינו משום דמודה [בזיוף] אבל הכא לא ולא דמי האי [להא דא"ר אבא גיטין ד' ע"א מודה ר"א במזוייף] מתוכו שהוא פסול דלא מייתינן ליה אלא גבי ג... בעידי מסירה או בשטר [קנין] דדמי לגט דהמתנה א... מתקיימת כ"א [בו] ואין שם קנין אבל הכא דלגלות הדבר הוא לא דמי ושינוי שם דגט לא שייכא הכא דאין אשה מתגרשת אלא [בשם דכתובה] ולא מהני בה מלתא אחריתא ושלום דב"ק אלעזר הקטן בן רבינו יהודא.
968
969תתעג. וששאלת ראובן היה לו שתי בנות אחת נשואה ואחת אינה נשואה ושני זכרים שידר שמעון [שלוחו] אצל ראובן לדבר בבתו הבתולה לקחת לו לאשה ענה ראובן בתי איני מונע [ממנו] אבל איני מקבל [עלי] לתת [לה] לא כסף ולא זהב ולא תכשיטין לא קרקע ולא סעודה אלא [בגדי' שתהא] משמשת בהן בחול [השליח החזיר] שליחתו לשמעון ונתרצה בדבר ונתן קידושי' בפניהם לימים נטרפה השעה ונהרג ראובן ולא צוה כלם ועתה שמעון טוען [הלא] היא ארוסתי לתן לה עישור נכסי' או כמו שנתן ראובן אביהם לבתו הראשונה שהוא לא קבל עליו לתת לבתו כלום ואעפ"כ נתן ואם היה בחיים היה נותן לארוסתי כמו כן והיתומי' משיבי' לפיכך כתנה אבינו עמך כך שלא תטעון היום או מחר טענה זו וכיו"ב. כך דעי נוטה שטענת הארוס טענה היא והדין עם הבת ודברי ראובן לא היו אלא לסלק עצמו מטענות שלא [יכריחנו] הארוס במיתת הבת וכיון שנטרפה השעה ומת ראובן ולא צוה זכתה הבת בעישור נכסי' והבנים זכו בכל השאר וכי זכתה הבת במקרקעי [אבל] במטלטלי אין לה כלום דאמר רבא (כתו' ס"ט ע"ב) הלכתא במקרקעי ולא במטלטלי בין למזונות בין לפרנסה ואם רוצים האחים לסלקה במעות כשיעור הקרקע הרשות בידם דקיי"ל הלכתא כרב אשי דאמר (כתו' ס"ט ע"א) בעלת חוב היא.
969
970תתעד. וששאלת לאה השיאה את בתה לראוהן ונתנה לה מה שנתנה והיתה הבת מתגדלת עם רבקה אם אביה ונתנה גם היא לה תכשיטי זהב חצי ליטרא ולאחר שהראו את כל הנדוניא עמד אחי רבקה ואמר ליושבים שם אלו [תכשיטין] שנתנה אחותי לנערה ורצה היא שיהא בידה כל ימי חייב ולא שיירה בהם לעצמיה כלום. ובתוך שנתים פגעה בה מדת הדין באותה נערה ומתה ונמצאו קצת מן התכשיטי' ביד ראובן ורבקה תובעת אותם מראובן ואומרת רצוני שיהא בידי כל ימי חיי כאשר דברתי אז שאני לא נתתים לא אלא ע"מ שתחזירם וראובן טוען בחזרה זו לא שמעתי מעולם כי לא היה לך בהם כלום והמתנה מוחלטת היתה. כך דעתי נוטה שהדין עם ראובן ואין לו להחזיר מה שבידו שלגמרי הוחזרו לאשתו ועד שהרי רבקה לא ערערו בשעת מיתת האשה ע"כ אין לה בהם כלום דתנן (ב"ק ק"י ע"א) נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשי' יכולי' להוציא מידן שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה ואיכא למילף מינה מה התם [דאנן] סהדי אדעתי' דכפרה יהיב להו ולא [קא מכפר ליה] אלא פלגא ואפ"ה זכו בה אנשי משמר מדאתא [לידי'] הכא דבסתמא אהדרה לה לא כ"ש דזכה בהן ראובן [וכי תימא] ע"מ להחזיר אהדרה לאה מי יימר דהכי [הוא] דדלמא לגמרי אהדרה [לה] וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקתי' של מריה ולהוי אידך המע"ה ואי איכא דמקשי ואמר לא דמי להדדי דהתם אלו הוי כספא בידי' דיורשי' למיפק הוי קאי והכא אלו הכל היה בידה [לא] למיפק הוי קאי כל ימי חייב לעולם דמו להדדי דהתם נמי לא למיפק קאי דתנן (שם) היה מעלה את הכסף ואת האשם [ומת] הכסף ינתן ליורשי' והאשם ירעה עד שיסתאב וימכור ויפלו דמיו לנדבה. ועוד מהא נמי איכא למילף דאמרי (ב"ב נ"ב ע"א) דביתהו דרבה בר [בר חנא] כי שכיבא אמרה הני כיפה דמיתא ובני [ברתא] אתו לקמי' דרב א"ל אי מהימנא לך עשה כפירושה ואם לאו עשה פירוש לפירושה וא"ד הכי א"ל אי [אמידה] לך עשה כפירושה ואם לא עשה פירוש לפירושה השתא ומה היכא דקאמרה היא לא מהימנא [לאורועי] לזכותו דבעל הכא דלא קאמרה ולא מידי לא כ"ש דלא מרעינן לזכותי' דבעל.
970
971תתעה. ראובן נשא לאה ונולד לו בת ממנה ומתה לאה ונשא רחל ונולדו לו שני בנים ממנה ואח"כ חלה ראובן חולי שלפעמים הולך על רגליו ולפעמים שוכב ובא לו ראובן אצל שמעון וא"ל יודע אני בך שאתה איש יועץ בבקשה ממך שתתיעצני היאך אחלק מנכסי לבתי בת לאה ענה לו שמעון כיון שאתה רוצה לעשות אחר עצתי אמור לי כמה אתה רוצה לתן לבתך מנכסיך וא"ל ראובן ליטר' של זהב [א"ל שמעון תן אותה] לי בפני עדים ואמור לי בפניהם ליטר' זהב שאני נותן ביד שמעון לבתי אני נותנה ורצוני להקנות לה [בפניכם] מהיום ולאחר מיתה וכן עשה ונטול משכונות כנגד י"א ליטרות של כסף ונתנם ביד שמעון וא"ל שמעון עדיין פחות ליטר' של כסף מן הליט' של זהב וא"ל ראובן מר' אלכסנדרי בר' חכים חייב לי ד' ליטר' של כסף אותו כסף יבא לידך ממנו טול והשלם שיהא ליטר' של זהב שלימה מה שבידך ומן הג' ליטר' הנשארי' פרע רביע למר' אפרים ורביע וחצי למר אליעזר בר' גרשם שאני חייב לו ומן השאר קנה לי תכריכין ואם ישאר על התכריכין תן אותו לבתי והקנה לו הזהב בפני עדי' מהיום ולאחר מיתה וכתבו וחתמו העדים המתנה המשכונות מליט' של זהב ביד שמעון ואחר שכתב לבתו ליטר' של זהב א"ל שמעון ולבניך [שיש] לך מרחל אין אתה מחלק מנכסיך ענה לו ראובן רצוני לחלק להם שותפות שיש לי עם לוי אבל איני יודע מה לעושת שהוא אינו בכאן [א"ל שמעון] אם יש בלבך לחלוק לבעניך כמו שאמרת יש לו תקנה קנה להם בקנין בפני עדים השותפות שיש לך עם לוי וקרא עדי' והקנה ראובן לבניו שהי' לו מן רחל השותפות שהי' לו עם לוי ל"ז ליטרא של כסף וג' אוקיאות של כסף הקנה להם מעכשיו בלא חזרה וכתבו וחתמו העדי' במתנה בין של בת בין של בנים [ושטר] המתנה ביד נאמן וא"ל ראובן לשמעון עוד ישאר לי ליטרא של זהב ואותו ליטר' יהא לאשתי. לאחר שנכתבה המתנה באו קרובי רחל שהיו במדה"י בשעה שחלק נכסיו ומצאהו שוכב על מטתו והיו פני קרובי רחל זועפים וא"ל ראובן למה פניכם רעים אינכם עמי כתמול שלשום אבל כמדומה לי מפני שחלקתי מנכסי לבני אתם זועפים גלוי [וידוע] שלא הי' בלבי לעצות אלא [שהסיתני] ואם הייתי יכול לחזור מבני הייתיחוזקר וענה לו אחד מקרוביה אם בלבך לחזור יכול אתה לחזור בך [ובתוך[ כך בא לוי שותפו של ראובן ממדה"י ושלח לו ראובן לבא עצלו ובא לו אצלו וא"ל ראובן ללוי אתה ידוע כמה יש לנו בשותפות וכמה יגיע לחלקי והודה לו לוי י"ד ליטר' כסף וג' אוקיאות כסף וענה לו ראובן הביא לי חלקי וענה לוי הלא ידעת שמשכונות יש לנו שחייבי' עליהם י"ח ליטר' כסף וא"ל ראובן הביא לי חלקי מן המשכונות כנגד ט' ליטר' כסף וכן עשה והביא לו מן המשכונות כנגד ט' ליטר' כסף וראובן קבלם מיד לוי ונתנם לרחל ורחל שמם ביד אחד מקרוביה ולאחר שקבל ראובן המשכונות מיד לוי קרא לשני עדים וא"ל הוו ידועי' שבין המשכונות שקבלתי כבר מיד לוי שעולי' לחלקי כנגד ט' ליטר' ובין השאר ח' ליטר' כסף וג' אוקיאות שעדיין יש תחת [ידו] הכל הקניתי לבני בני רחל שהסיתוני בני אדם ועכשיו אני חוזר בי ממה שהקניתי להם ואין רצוני לחלק להם מנכסי כ"א ו' ליטר' של כסף וג' אוקיאות שבידלוי וג' חצאי' ג' אוקיאות מן המשכונות שתח יד אמם כשיפדו המכונות וממתנת הבת לא חזר בו מעולם וכתבו וחתמו העדים המתנה שניה ומתוך כך נפטר ראובן לבית עולמו וחיים לכל ישראל הניח ועתה תובעת האלמנה כתובתה ומנו לה ב"ד אפוטרופוס ומנו ליתומי' אפוטרופוס ובא לפני ב"ד וטוען אפוטרופ' של האלמנה שכל מה שעשה ראובן אינו כלום ורוצה לבטל המתנה ואמר שכל מה שהי' לראובן מטלטלי' היו והיו לה משועבדי' לכתו' ועוד שלא חלק בפניה מה שחלק אלא מבריח ומחלק ואפוטרופ' של יתומי' טוען כל מה שעשה ראובן עשוי מפני שבמתנה ראשונה בריא הי' ואע"פ שחזר בו אין חזרתו חזרה ובפניה חלק כל מה שחלק בראשון ואפוטר' של האלמנה טוען שכ"מ [היה] בין בראשונה ובין בשניה ועתה יורינו מורינו עם מי הדין. וזה השטר השני אנו ח"מ נתקצבו אל מר נטורנאי ומצאנהו חולה מוטל למטה ומלולו בפיו ודעתו עליו מיושבת כאדם שהולך על רגליו ואמר לנו הוו יודעי' כל מה שחלקתי מנכסי לבני ולבתי ולאשתו בכולן אני חוזר בו והנני מצוה בפניכם שכל כסף וזהב שיש לי בין ברשותי בין ברשות אחרים חוץ מליטר' של זהב שנתתי לבתי שבה אני עומד בדבורי ובכל השאר יטלו שני בני ב' מרק"ש ואשתי [תטלי] כל השאר כי הסיתוני בצואה ראשונה ונסיתי ועכשיו אני חוזר בי כדרך שאמרתי בפניכם ומתוך אותו חולי נפטר לבית עולמו ומה ששמענו כתבנו וחתמנו כך דעתי נוטה שהמתנה ראשונה שכתב ראובן לאשתו לבתו ושני בניו אינה כלום בין שהיא מתנת בריא בין שהיא מתנת שכ"מ כי האשה לא נסתלקה מכתו' וכתובתה קודמת היתה שאותו מעשה נעשה שלא בפניה ושלא מדעתה ומאחר שכתובתה קיימת והיא באה [בכתו'] והם באים במתנתו כל הקודם זכה וא"ת על הזכייה שזיכה ראובן לבתו ביד שמעון אף היא אינה כלום חדא שהמשכונות היו של גוי ועוד שלא קנה לה בגוף המשכונות כלל אלא מה שזיכה לה לא הקנה לה ומה שהקנה לה לא זיכה לה ואמר רבא אר"נ (קידושין ח' ע"א) האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה משכון עליה' אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ותו אמרי' התם ר"ה בר אבין זבין ההוא אמתא בפריטי אותיבו [נסכא] עלה לסוף אייקר אמתא אתו לקמי' דרב אמי אמר להו פריטי אין כאן [נסכא] אין כאן ואי איכא דמקשי הא דאותבי' רבא לר"נ קדשה במשכון מקודשת ואוקימנ' במשכון דאחרים דוקא היכא דאמר התקדשי לי במשכון זה דישראל הממושכן ביד ישראל והוא שמשכנו שלא בשעת הלואתו וכדר' יצחק אבל משכונו של גוי הממושכן ביד ישראל לא [קנה] דהכי קיי"ל בפ' כל שעה (פסחים ל"א ע"ב) דישראל מגוי לא קנה אא"כ א"ל מעכשיו. ואע"פ שהמתנה הראשונה אינה כלום מתנה האחרונה מקויימת היא בין לבת בין לבנים בין לאשה וזכתה הבת בליטר' זהב שנתן לה אביה והבנים בעשרים חצאים שנתן להם אביהם באחרונה והאשה בשאר כל נכסי' שנתן לה בעלה כי אין לפקפק במתנה האחרונה כלל כי בכל צדדי' נעשתה כראוי לדעת האש ובפניה ובקבלתה.
971
972תתעו. וששאלת אלמנת ראובן טוענת לאלמנת שמעון [שותפות] שהי' בין שנינו היה בידך וכשבאנו לחלוק נטלת בתחלה לעצמך מן הושתפות ליטר' מן הכסף והשאר חלקנו ואותה חצי ליטר' המגעת לחלקי אני תובעת ממך. משיבה אלמנהת שמעון אמת שותפות ביני ובין בעלך והיו לי תביעות רבותעליו ולו עלי עד שבאנו לדין ונתחייבנו שבועות ומתך הדין נתפשרנו ונתרצה לתן לי ליטרא כסף וקנו מידינו בקנין גמור על אותן התבועות ובלשון הזה אמר לי השותפות הנה בידך או את טלי מן הושתפות ב' ליטרא כסף או אתן לך משלי ליטרא כסף ממעות שיש לי בבית והנה אחד מעדי הפשרה מעיד כדבריה ולאחר פשרה זו קנה ראובן בעלך [משלי] צורכיו ונתן לי [מממונו משי] שוה חצי ליטר' של כסף ויצא לדרך וקדם החטא ולא חזר ולפי שתלה בדעתי וא"ל או את טלי מן השותפות ב' ליטר' כסף או אתן לך משלי ליטר' כסף ואני הייתי תפוסה ועומדה מחייו נטלתי בחלתה ליטר' של כסף השאר חלקנו. כך דעתי נוטה שהדין עם אלמנת שמעון וידה על העליונה לשבע על הפשרה ועל התנאי כי כן הי' כדבריה ותפטר או [להשביע לאלמנת ראובן] שאינה יודעת מן הפשרה הזאת ומן התנאי הזה ולא שמעה מבעלה כלום ותתן לה אלמנת שמעון חצי ליטר' כסף שלקחה בפניה ומן אותו חצי ליטר' של כסף שפרע לה ראובן במשי ובאלמנותה לא תבעה בכך אין לה עליה כלום כי נאמנת היא לומר שבחובה נטלה דתנן (כתו' ט"ו ע"ב) ומודה ר' יוהשע באומר לחבירו שדה של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ועוד תנן (עדיות פ"ח מ"ב וכתו' כ"ו ע"ב) העיד ר' יוסי הכהן ור' זכריה [בן] הקצב [על בת ישראל שהורהנה באשקלון] וריחקוה בני משפחתה ועידיה מעידים [אותה] שלא [נסתרה] ולא נטמאה וא"ל חכמי' אם אתם מאמינם [שהורהנה] האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה ואם אין אתם מאמינים שלא נסתרה ושלא נטמאה אל תאמינו [שהורהנה] ה"נ המאמין שלקחה משמעון חצי ליטר' של כסף במשי יאמין שלקחתה בחובה ואם אינו מאמין שלקחתה בחובה אל יאמין שנתן לה כלם כי אין עדי' בדבר אלא הודאת עצמה.
972
973תתעז. וששאלת ראובן קנה חפץ בכך וכך והראה לשמעון חבירו ובקש ממנו שמעון לתתנו לו בדמים שקנאו השיבו ראובן רוצים לתן לי ממונו יותר על דמיו שנתתי בו ג' זהו' ענה שמעון איני רוצה לקנותו כדי להשתכר בו אלא רצוני לתנו לאשתי לעשות לה ממנו תכשיט א"ל אם כדבריך בתנאי כן אני נותן לך בדמים שקניתיו ע"מ שלא תהא רשאי למכרו מכאן ועד כ' שנים ואם תמכרנו בתוך כ' שנים יהיה כל המותר שלי ואין לך במכירתו אלא הדמים שנתת לי ונתרצו שניהם בדבר והלך ונתן לו ראובן לשמעון כתנאי הכתוב ומכר [שמעון] החפץ תוך הזמן וחלא המתין אפי' ג' חדשים וכשנודע הדבר לראובן תבע המותר משמעון ושמעון לא רצה לתן לו כלום ועתה עם מי הדין. כך דעתי נוטה שהדין עם ראובן ושמעון חייב להחזיר לו המותר שראובן לא מכרו לו אלא ע"מ שלא למוכרו תוך כ' שנים וכיון שלא קיים התנאי בטל מקחו של שמעון ועמד חפץ בחזקת ראובן ואין לו לשמעון בו כ"א הדמים שנתן לראובן בו. דתניא (גיטין ע"ו ע"א) ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא ב' שנים [עמ] שתניקי את בני שתי שנים אע"פ שלא נתקיים התנאי ה"ז גט דברי ר"מ וחכ"א נתקיים התנאי ה"ז גט לא נתקיים התנאי אינו גט והלכה כדברי חכמים. ותו מהא נמי איכא למילף דתנאי שהתנה ראובן עם שמעון [תנאה] הוי ומותר דמי חפציו דראובן הוי ולית לי' לשמעון בההוא חפץ אלא כשיעור זוזי דיהיב ליה לראובן דהא לא קיים תנאה דאתניה בהדי דאמרי' (ב"מ ע"ז ע"ב) ההוא גברא דזבין חמרא [לחבריה] ופרעי' ופש ליה חד זוזא וקא עייל [ונפיק אזוזא] יתיב רב אשי וקא מעיין בה כה"ג מאי א"K ר' מרדכי לר"א הכי אמר אבימי מהגרוניא משמי' דרבא זוזא כזוזי דמי ולא קנה והשתא ומה האי מוכר דאתני בהדי לוקח למיתן ליה זוזי בפריע ויהבינהו ניהליה ולא פש לגבי' אלא חד וכיון דקא עייל ונפיק מוכר עילוי' לא קנה לוקח דלא קיימי' לתנאי' אההוא זוזי שמעון דעקרי' לכולי' תנאה דאתני ראובן בהדי' ולא קיימי' כ"ש דלא קנה בההוא [חפץ] אלא כשיעור זוזי דיהיב ליה לראובן ותו לא מידי.
973
974תתעח. וששאלת הא דאמר רב (גיטין ס"ג ע"ב) אין האשה עושה שליח לקבל גט מיד שליח בעלה ור' חנינא אמר עוש שליח לקבל כו' [ואמרי' במסקנא] שלחוה קמי' דרב אמי ואמר לא חזרה שליחות אצל הבעל ור' חייא [בר אבא אמר נתיישב בדבר הדור שלחוה קמי' דרב חייא בר אבא אמר כל [הני שלחו להו ואזלי] כי היכא דמספקא להו [לדידהו] ה"נ מספקא לן לדידן הוי דבר שבערוה ודבר שבערוה חולצת וקא מיבעי' לן גבי קידושין כה"ג מאי. כך דעתי נוטה גבי קידושין נמי חולצת דהתם נמי הוי דבר שבערוה ודבר שבערוה חולצת ועובדא הוי (גיטין שם) ואצרכוה ר' יצחק בר שמואל בר מרתא גט וחליצה תרתי גט מחיים וחליצה לאחר יתה והוא [הדין] בקידושי' דספיקא דתרוייהו חולצת דתנן (יבמות ל' ע"ב גיטין פ"ו ע"ב) וכולן שהי' בהן קידושי' או גירושי' בספק חולצת ולא מתייבמת.
974
975תתעט. וששאלת ראובן ושמעון בא לדין וטוען ראובן [בהיותי] בביתי בכפר שלי נדרתי ציפוי זהב לעשות בראש ס"ת וכשבאתי למעגנץ לקחתי חצי אונקיויא זהב טוב ונתתי לשמעון לעשות ופסקתי עמו לתת לו בשכר ה' דינר ודהני מיום ליום עד יום נסיעתו ובא אלי מבערב והביא לי הציפוי בלילה ונתתי לו שכרו ושמו בחגילתי וכשבאתי לביתי ראיתיו שהי' לבן כי לקח מן הזהב ושם כסף תחתיו ובראותי כן חרה לי מאד ועתה אני רוצה שישיב לי מה שלקח ממנו ושמעון משיב חלילה לי מגנוב ממון הדיוט כ"ש ממון של הקדש אלא מה שנתת לי עשיתי בו מלאכתי והשבתיו לך ולא ערבתי בו ולא חסרתי ממנו כלום וכבר עברו יותר מחמש עשרה שנה שהי' דבר זה ופעמים רבות היית בכאן ולא תבעתני כלום ולמה לא הבאת אפי' חתיכה אחת להראות לי האמת דבריך וראובן משיבו כי לא הופניתי ועתה יש לראובן להשביע [את] שמעון או לאו כך דעתי נוטה שיאן לו לראובן על שמעון כלום לפי שאין משביעי' על הקדשות ודינו מסור לשמים דתנן (שבועות מ"ב ע"ב) אלו [שיאן נשבעי'] עליהן העבדי' והשטרות והקרקעות וההקדשות ואפי' הי' ממון הדיוט כענין זה אינו יכול להשביע שזה ראובן נטל את הציפוי ושמו על העמודים וגילה בדעתו שמוותר בדבר ולא הביא מאותו הב כלום לא אז ולא עתה אלא בדברי' בעלמא ומצינו שמוותר הנותר אפי' יש לו תביעה בדבר אינו יכול לחזור ותבוע מאחר שלא מיחה ולא ערר וזה ראובן עברו כמה עתים וכמה זנים ולא ערער ולא מיחה ויתר ע"כ אין לו עתה לשוב ולתבוע מן שמעון דת"ר (כתו' ס"ח ע"ב) הבנות [בין] בגרו עד שלא נשאו בין שנשאו עד שלא בגרו אבדו [מזונותיהן] ולא אבדו פרנסתן דברי רבי ואר"נ אמר לי הונא הלכתא כרבי ואותבי' רבא לר"נ יתומה שהשיאה [אמה] או אחיה וכתבו לה [במאה או בחמשים] זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מה שראוי [להנתן לה] טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה לא קשי' הא דמחאי הא דלא מחאי ה"נ מסתברא דא"כ קש' דרבי אדרבי בתני' רבי אומר בת הניזונת מן האחי' נוטלת עישור נכסים ניזונית אין שאינה ניזונית לא אלא לאו ש"מ הא דמחאי אלמא היכא דלא מחאי איבד' זכותה וראובן נמי [שויתר] ולא ערער ולא מיחה איבד זכותו שאפי' סתם אינו יכול לחזור מחמת תביעה זו כי ציפוי זה לנוי ס"ת נעשה ואין להשתמש בו כדתני' בפ' הכל מעריכין (ערכין ו' ע"א) צדקה הרי היא בבל תאחר ואינה כהקדש דאלו הקדש אסור להשתמש ביה צדקה שרי לאשתמושי בי' הלכך ציפוי זהב ממון הקדש הוא ואין נשבעי' עליו.
975
976תתפ. וושאלת ראובן נשא אלמנה אחות שמעון והביאה עמה תכשיטי' ובגדי' ושאר נכסי' בכסף ובזהב וכל אשר לה [וישבה] עם בעלה ימים ושנים לימים הלך שמעון לדרכו לסחור ואירע שנפטרה אחות שמעון קודם ביאת שמעון לביתו ועכב ראובן תפלות על שמעון עד שבררוני לקבל טענותיהם לשאול דינם מאת אדוני וגזרו קהלות עליהם את הדין בהוראת דין אדוני וכן טען ראובן על שמעון הנה זוגתי [אחותך] נתנה לך בחוב כשהלכת לדרך שני ליטר' וחצי של כסף כי לא היתה מאמנת לי כי ברוב עונותי לא ראתה מזלי צומח כי אם שוקע וע"כ האמינה אותך יותר ממני וגם עוד נתנה ללוי באמנה ליטר' וחצי של כסף וגם ציותה בשעת פטירתה לקבל לי מלוי ליטרא וחצי כסף סך כלו ד' ליטרא של כסף ומאותן ד' ליטרי' ציותה לפרוע לך דמי הסוס שקבלתי ממך באמנה על ידידה כשרציתי להחזיק בדרך כשאר כל אדם כי לא היתה מאמנת אותי ועתה הנה לוי מיהר לבא קודם ביאתך ומיד תבעתיו ליטר' וחצי של כסף [כצואת] אשתי והשיבני ואמר גיסך שמעון בא [אלי] כי אחותו מנתה אותו אפטרופא עלי לגבות את שלה מידי והכל גבה מידי עד פרוטה אחרונה והבאתיו לב"ד ופטרוהו כי העידו שהי' לשם באותו דרך שקבלת את של אשתי מיד לוי מה שלא ידעה ולא צותה לך מעולם לקבל מלוי אפי' שוה פרוטה ועתה הנה יש [לי בידך] ד' ליטרי' של כס וקבל לך דמי סוס שלך והשאר פרע לי כצואת אשתי והשיב שמעון ואמר בודאי קבלתי מלוי החוב של אחותי כי קניתיו מאחותי ולא כולו אלא פשרוני כמעט בג' מאות על מלאכת עורות אדומים לפי כשהייתי רוצה לילך לסחורה כבר הי' הולך לוי מימים הרבה לדרך לסחורתו ופייסה אותי אחותי לומר אי אחי נעימי הנה שמעתי כי לוי הפסיד בסחורתו ונשבע [לי] שאין [לו] כל כך ועתה הנך הולך לשם ותקנה ממני החוב שיש לי על לוי והנה אני מתעטפת בעטיפת ראש של אמנו ובנזמים שלה אני מתקשטת ולך משפט הירושה ותן לי אות על אותו חוב שיש לי ביד לוי ומה שתוכל להוציא מיד לוי יהא שלך וע"כ אין לך עלי מחמת החוב שביד לוי כלום כי קניתיהו מיד אחותי ועוד אם יחייבוני לפרוע לך לא אפרע כ"א דמי הפשרה שקבלת ומה שאמרת כי כשצותה אחותי בשעת פטירתה בעדים שיש לה [עלי] ליטר' של כסף וחצי לא כל הימנה להעליל עלי ברוח דבריה לחייבני ממון שלא [בפני] ואני לא הייתי בפניה כ"א בדרך אלא היה בידי פרקמטיא שלה שוה ליטר' וחצי של כסף והחזרתי לה קודם הליכתי לדרך ועוד א"כ הוא שהיה לה עלי שום חוב על מה [היתה] מקבלת לך [סוס] בחוב ממני היה [לה] לטול על חוב שבידי. השיב ראובן ואמר מה שנטלה לי סוס ממך בחוב ומה שמשכנה עריאה בידך כל זה הי' קודם [שנתנה לך בחוב] ומה שאמרת כי מכרה לך החוב שהיה [לה] על לוי בעטיפת הראש ובנזמים הנה אותן הנזמים קודם שנתנה אשתי לך שום דבר בחוב הייתי מוסר לפניך ליהודה והיה לך להתרות לי ולומר הנזמים הללו לא של אחותי [הן] אלא של אמנו היו ושלי הן. ומה שאמרת שלא קבלת מלוי כל החוב [אלא מעט כי פשרוך] לאו כל הימנך לפשר את שלי בלא הרשאתי ובלא הרשאת אשתי ואם ירחמוני מן שמים אגבה ממך הכל ועוד מה שאמרת שמכרה לך זוגתי החוב שביד לוי בעטיפת וכו' לא כי מעולם לא שמעתי מאשי שהי' לה אפי' שוה מחט לא משל אמה ולא משל אחיה ולא משום אדם כי מה שהביא' אצלי שלה ולשלה הי' וגם לא הי' לך לקנות ממנה שום דבר במטמוניות בלא דעתי ובאל רשותי ולא שמעתי מפיה מכירת אותו החוב של לוי לא בבריותה ולא בשעת צואתה של פטירתה כי בשעת פטירת אדם מודה על פשעיו ואף עי לא היתה מדברת תרמית ושקר על שום אדם כ"ש על אחיה ועוד הנה עדי צואה יוכיחו אם שמעו ממנה מאותן הנזמים ומעטיפת הראש שום מכירה לקש"ה וגזרו גזירה על אותן העדים שהיו בשעת צואתה והעיד מר שמחה ב"ר דן ומר משה בק יצחק ומר איתיאל בר משה ואמרו נכנסנו אצל זוגת ראובן ומצאנוה חולה מוטלת במטה ודברים מכונים בפיה ודעתה מיושבת עליה כשאר בני אדם המהלכים על רגליהם בשוק ועמד וישבה על מטתה וצותה ואמרה לונ הוו עדים לבעלי לראי' ולזכות שיש לי על אחי שמעון ב' ליטר' וחצי של כסף ונתתי לו לשמעון אחי שיעשה לי ריסלא וכשהזמין עצמו לדרך א"ל אחי [אין] רצוני לעשות לם שום ריסלא אלא אם רצונך אקבל פרקמטיא [שלך] עלי בחוב ביותר ואם יש לך שום דבר עוד תני בחוב אלי וכן עשיתי נתתי לו הפרקמטיא וגם [מכרתי] מחמת חולי שלי מעט זהב ונתתי לו בב' ליטר' וחצי של כסף ועתה יש לי עליו ב' ליטר' וחצי של כסף וביד לוי ליטרא וחצי של כסף סך הכל ד' ליטר' ויפרע מהן דמי הסוס לאחי שקבלתי לבעלי זה בחוב והשאר יקבל לו ויהא לו ולבני שנתן לי קוני ממנו. כך דעתי נוטה שחייב שמעון להחזיר לבעל אחותו ליטר' וחצי של לוי [בלא] שום טענה בעולם מחמת החוב שקבל מלוי ומה שטוען שמעון שקנה אותו חוב מאחותו בתכשיטי אמו ובנזמי' שהי' בידיה אין ממש באותו טענה אלא פי' אם אחותו אשת ראובן אמרה בצואתה תכשיטי' אלו של אמי הן אין בכך כלום שיאין לשמוע לה לתת ממון בעלה לאחרים דאמרי' (ב"ב נ"ב ע"א) דביתהו דרבה בר רב הונא כי קא שכבה אמרה הני כיפי דמרתא ובני [ברתא] אתא לקמי' דרב אמר לי' אי מהימנא לך עשה [כפירושה] ואי לאו עשה פירוש לפירושה אלמא אין לסמוך על דבריה כ"ש [שאין] לסמוך על דברי שמעון ואין ממש באותה טענה ומשאר החוב שתובע ראובן משמעון ישבע [שמעון] שפרע הכל לאחותו קודם הליכתו ולא נשאר יותר מדמי הסוס שהאמין ואין לזה על זה מתביעות אלו לא שבועה ולא פרעון.
976
977תתפא. וששאלת ג' אחי' ראובן ושמעון לולוי והיו שמעון ולוי מיושבי' יחד בעיר אחת וראובן הי' יושב בצפון ונפטר לוי לעולמו בלי בנים וצוה לשמעון שלא יקניט אשתו עבור בגדיה ובא שמעון עם אשתו וגירש יבמתו בלא מזונות ובלא בגדיה מביתו ובאה בוכה וצועקת לפני הקהל ושגרו הקהל אצלו ואמרו שלא כהוגן עשה שגירש יבמתו בלא מזונות וגם אשתו עשה שלא כראוי שתפסה בגדי יבמתה והניחה ערומה והשיב לשלוחי קהל [הלא] יש לי ולאחר [זמן] לא שנה ולא שנתים לתן לה חליצה וראו הקהל שלא השיב כהוגן שלא נתן לה מזונות וגם לא רצה לפטרה בחליצה ובידו היה מון אחיו חזרו הקהל על ראובן כדי לחלוץ ליבמתו ולקבל ממון אחיו ועל כן כי ראינו שגם ראובן [דוחה] אותנו עד שנוציא כל הממון מיד שמעון כי אמר הואיל ואחי שמעון לא נשגח עלי ונטל לו כל ממון אחי ולא חלק לי ממונו לא דרך ירושה ולא דרך חלוקה בעולם וגם על יבמתו לא רחם ועל דבריכם לא חשש חלילה לי מלסרב על דקבריכם ואני אעשה צוויכם לחלוץ יבמתי אבל [עשו] לי תקנה שיתן [לי] שמעון אחי כל ממון אחי לוי הואיל ואני אחלוץ יבמתי כי אני ראויח לירש את אחי המת ועל כי לא יוכלנו לשדלו בשום ענין ושמענו מזקנים הראשונים שהמיבם יבמתו יורש נכסי אחיו המת אבל חולץ לא [עייננו] כל כך [ואין] זכור לנו אם הוא יורש כמו מייבם ע"כ עשינו בזה הענין כדי שלא תשב עגונה שכתבה לו במתנה כל כתובתה וקנינו מידה וכתבנו לו המתנה והתמונה ונתנו לו ומסרה לו את הכתובה ואח"כ חלץ לה.
977
978ועתה יורינו אדוני אם יוכל ראובן להוציא [בדין לנחלה] ויחלק הכל עם [שמעון] וגם יש להם בן יהודה אחיהם אם יכול גם הוא לטעון על חלק [שליש] לומר גם אני אטול חלק [שליש] כמותכם. שאלה זו לא נתפרשה כל צרכיה כי לא נזכר בה אם אבי היתומים קיים או לא וגם [טופס] המתנה לא נכתב בה ע"כ הוצרכתי לפרש. כך דעתי נוטה שהכונס יבמתו זכה [בנכסי] אחיו אבל החולץ יבמתו אם האב קיים זכה האב בנכסי המת שהאב קודם לכל יוצאי יריכו כדתנן (יבמות מ' ע"א) החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה אם יש אב הנכסי' של אב וגם בן יהודה זכה בחלק אביו לירש עם אחי אביו כאחד מהם בנכסי לוי שכן מצינו בנות צלפחד שירשו חלק אחי אביהם החי שנאמר נתן תתן להם ותניא (ב"ב קי"ח ע"ב) נתן תתן להם זה חלק אביהן המגיע להן בארץ ישראל בתוך אחי אביהן זה נחלת [אבי] אביהן חלק המגיע לצלפחד מנכסי חפר והעברת זה חלק בכורה של צלפחד ר' [אליעזר בן יעקב אומר אף] חלק אחי אביהן [נטלו] שמת וחלקו עם אחי איבהן דכתיב נתן תתן לאלמא אחי' שמת א' מהם וניח בן ואח"כ מת א' מן הנותרים והניח נכסים בן אחיהם יורש עמהם וכולן שוים בנחלה. ומעסק המתנה אם קניית המתנה וכתו' נעשית כתקון חכמי' מקויימת היא וקנאה ראובן הכתובה כולה או חציה הכל כמנהג המקום ואם קניית המתנה והכתו' לא נעשה כראוי תגבה היבמה כתו' מה שראוי לה לגבות כמנהג מקומה או כל כתו' או חציה ושאר כל הנכסי' של מת יחלוקו ראובן ושמעון ובן יהודה בשוה כמו שכתו' למעלה.
978
979תתפב. וששאלת ראובן ושמעו ולוי אחים והיתה דינה אחותם ונפטר ראובן בתחלה ונשארו בניו אחריו ונפטר אחריו שמעון בלא בנים ויורני אדוני אם יורשי' בני ראובן עם לוי בנכסי שמעון או לא ועוד יורני אדוני אם נפטר גם לוי בלא בנים מי [הם] היורשי' בנכסי שמעון ובנכסי לוי [בנכסי שמעון ירשו] בני ראובן מחית האחד ואם מת גם לוי זכו בני ראובן בנכסיו ואין לדינה במקום רחל כלום שלא זכה איבהם בירושת אחיו בחייו כי נפטר קודם שמעון או אחותם דינה כך דעתי נוטה שבני ראובן יורשים על לוי בנכסי שמעון וזכה לוי לטול מחציל הנכסי' ובני ראובן מחציל החאר ואם מת גם לוי זכו בני ראובן בנכסי' ואין לדינה במקום רחל כלום דתנן (ב"ב קט"ו ע"א) כל הקודם לנחלה יוצאי יריכו קודמי' וכיון דאלו ראובן חי קודם לדינה בנכסי שמעון ולוי בניו נמי קודמי' להכי להם משפט הירושה.
979
980תתפג. וששאלת ראובן הלוה פשיטי' לבנו של שמעון ואותו הבן עדיין ברשות אביו הוא ובלא ידיעת שמעון הלוה ראובן פשיטי' לבנו והפסיד הנער הפשיטי' כמנהג הנער בהוצאתן [וכשהיה] לו לראובן לגבות שלו מן הנער לא היה לו במה לפרוע לו ועתה מערער ראובן על אביו לומר דינך לפרוע לי בשביל בנך והשיב שמעון ואמר לא כי הפסדת מה שלוית לבני לבלא ידיעתי ותמתין עד שיגדלנו המקום וישיגנו יד במה לפרוע ומשלו יפרע לך כך דעתי נוטה שיאן לשמעון לפרוע חוב הבנו כי הלוהו שלא מדעתו.
980
981תתפד. וששאלת יעקב נשא לאה וילדה לו שתי בנות ובן והשיאו הגדולה לראובן בחייו והקנה נשאת לשמעון אחר מיתת אביה והבן גידל ונשא אשה אחר מות אביו והיה דואג בן אחותו של יעקב גדל בבית יעקב לימים נטרפה דעתה של לאה וחיה יעקב אחרי זאת זמן מרובה וסוף הוכה [וחלה] יום אחד וצוה את ביתו והיה דואג שם בביתו ונפטר יעקב לבית עולמו ונפטרה גם אשתו אחריו לזמן מרובה [חלה] בנו כשתי שבועות וציוה צואתו וחילק נכסיו לעניים והיה דואג שם לפניו ולא ערער לא בצואת יעקב ולא בצואת בנו כלום לימים אחר כל זאת נתחייב דואג לראובן חתן יעקב כך וכך ממון וגם חלה ראובן ונפטר לבית עולמו והניח אלמנה ובן קטן ובא אפטרופוס האלמנה והיתום ותבע דואג לדין מחמת אותו חוב שנתחייב לראובן חתן יעקב ענה דואג ואמר לא אתן כי לאה אשת יעקב צותה לי בחיי בעלה לקחת פרקמטיא בכך וכך דמים מן הגוים בני עירם ולהביא לה וכן עשיתי ולא פרעה היא ממון זה לא לי ולא לגוים ופרעתי אני לגוים משלי ועל אותו ממון תובע אני חוב זה ואין לו לדואג על חוב זה [לא] עד ולא ראיה ולא שום זכות שבעולם ולא ששמע מפיו ערער לא בחיי לאה ולא בחיי בעלה ולא בחיי בן יעקב ולא בחיי ראובן חתן יעקב. כך דעי נוטה שאין בטענת דואג ובתפיסה שלו כלום כי מי הזקיקו לקח מעצמו ממונו לתן לגוים בכדי [אלא] הי' לו להביא הגוים ליעקב וללאה אשתו להפרע מהם כי היכולת הי' בידם [והו"ל] דברים שאין בהם ממש לא מיבעי' זה אין ממש בטענתו אלא אפי' היה לו עדי' שפרע לגוים אין בכך כלום דאמרי' יעקב או לאה נתנו לו משלהם לפרוע לגוים ולא משלו נתן להם [דאמרי' (ב"ב קע"ד ע"ב)] ההוא ערבא דגוי דפרע לי' לגוי מקמי דלתבעינהו ליתמי מהו א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אטמר אבימי מהגרוניא אפי' למ"ד [לא] חיישי' לצררי ה"מ בישראל אבל גוי כיון [דדיניה] בתר ערבא אזיל אי לאו דאתפסי' צררי מעקרא לא הוי מקבל עלה הלכך אין ממש בדבריו כדאמרי' ולדבריו מה ראי' הוא לפרע מראובן יותר משמעון אחיו והלא שניהם היו חתני יעקב ולאה אלא לפי שבא ממון ראובן לידו הכניס בו עין רעה שלא כדין ואפי' לדברי דואג שאמר שראובן ירש יעקב והלא לא [ראובן] ולא שמעון ירשו יעקב ולאה כ"א בן יעקב כי הירושה שלו היתה דקיי"ל אין לבנות במקום הבנים כלום הלכך בכל צדדי' אין בדבריו כלום.
981
982תתפה. יהודי אחד הביא פרקמטיא [מארץ] פולים [פאלען] ובא ראובן ושמעון והלכו להם ובאו בצנעא וקנו אותה ובתוך כך חלה לוי והלך [יהודה] אצל ראובן וא"ל מדוע רמיתם וקניתם הפרקמטיא במטמוניות א"ל ראובן ח"ו [הנה] חלקך וחלק לוי ביד שמעון ולך אצלו וקבל מחצית כל הפרקמטיא חלק שניכם והלך יהודה אצל שמעון וקבל הפרקמטיא משמעון בציווי ראובן ולא דבר זה עם זה בעסק הקנייה כלום והביא הפרקמטיא לביתו ולא הודיע ללוי כלום וכשנתרפא לוי הלך גם הוא לראובן ובקש [ממונו ותבעו] שמעון על חובו ולא נמצא בי'ד ראובן כ"א מעט תכשיטי זהב שנתן לאשתו כשנשאה והיה רוצה שמעון [שיטלם] ראובן מאשתו ויתנם לו וראובן לא הי' רוצה להקניט אשתו הדין עם מי. כך דעתי נוטה שאין ב"ד יכולי' לכוף את ראובן להקניט את אשתו ולטול ממנה תכשיטיה שלא מדעתה ולתת לשמעון בחובו דתנן (ערכין כ"ד ע"א) א' המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבעו לשמן ולא בסנדלים חדשי' שלקחו לשמן. ואם נפש אחד לומר א"כ מה הפרש בין תשיטי' שהכניסה לו לאותן שנתן לה יש [לומר] שאותם שהכניסה לו אם מכרם הבעל היא מוציאם מיד הלקוחות משום שבח בית אביה אבל אלו אם מכרן הבעל שלא מדעתה אין לה על ההלקוחות כלום אבל לכוף הבעל שיטול תכשיטי אשתו ויגבם לבע"ח בחובו שלא מדעתה אין ב"ד יכול לכופו.
982
983תתפו. ראובן היה לו שני בנים חנוך ופלוא וחלה ראובן וצוה מחמת חוליו וחילק ביניהם ונפטר מאותו חולי ובאו שני בניו לחלוק שאר נכסיו ואמר חנוך [לפלוא] רוצה אני לידע מה נטלת מנכסי אבינו לאחר מותו וקודם מות וורוצה אני להשביעך על כך וליטול כמו שנטלת השיבו פלוא לא נטלתי כלום אלא מה שנתן לי אבי מידו ואפי' [אם] נטלתי אין לך עלי כלום לפי שלא ערער אבי עלי. כך דעתי נוטה שהדין עם פלוא ואין לו לחנוך להשביעו ולקחת כנגד מה שלקח פלוא שאפי' [הוא] בידו מאחר שאביו לא [הקפיד] ולא מיחה ולא הזכיר בשעת חילוק נכסי' אין לו על פלוא כלום דתנן (ב"ב קל"ט ע"א) הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולי' התפרנסי' על [ידי] הקטנים ואין הקטנים ניזונים על [ידי] הגדולים אלא [חולקי'] בשוה נשאו גדולים ישאו קטנים ואם [אמרו] קטנים [הרי אנו נושאין כדרך] שנשאתם [אתם] אין שומעי' להם אלא מה שנתן [להם] אביהם נתן ואמרי' בגמר' מאי קאמר הכי קאמר נשאו גדולי' לאחר מיתת אביהם [ישאו קטנים לאחר מיתת אביהם אבל נשאו גדולים בחיי אביהם ואמרו קטנים לאחר מיתת אביהם] הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם [אתם] אין שומעי' להם אלא מה שנתן להם [אביהם] נתן אלמא זכו גדולי' במה שבידם ה"נ זכה פלוא במה שבידו ואם נפש אדם לומר עשה זה אינו דומה למשנתינו דהכא נטל פלוא מעצמו שלא מדעת אביו ומשנתינו משמע שהאב מעצמו נתן להם דקתני מה שנתן להם אביהם לאו כל הימנו שנתינה זו לאו ניתנה ממש היא אלא מאחר שלא [הקפיד] האב בדבר ולא ערער ולא מיחה נעשה כמי שנשא ונתן ולעולם שנטל מעצמו דקתני נשאו גדולי' ישאו קטנים ואוקימנא לאחר מיתת האב ומהא נמי איכא למילף דאין לו לחנוך על פלוא מדבר זה כלם לא שבועה ולא פרעון דתנן (כתו' פ"ו ע"ב) הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה ולא עשתה אפטרופוס אין היורשי' משביעי' אותה לעתיד ואין משביעי' אותה לשעבר אלמא לשעבר אין להם עליה כלום ה"נ לשעבר [אין] לחנוך על פלוא כלום.
983
984תתפז. אל האלוף מסבול מרנא ורבנא יהודה כ"ץ אני חזקיה תלמידו מבקש פניו להשיבני על שאלתי. אותו כנען סוימיל לא צוה דבר כשנפטר מן העולם ומה שנשא ונתן עמו הכל ביד מר אליקים הלוי ומזומן הוא לתן הנכסי' כולו ביד ב"ד כי לא נמכר מהן כלום ולא הוחלף בעסק אחר ותבעו ר' יעקב בר' נעמן בפני לדין מחמת [שנתנה] לו אשתו טבעת של זהב וזהוב א' לקנות עורות מורמרינ"ש ואמר שר' מנחם בעל אחות אשתו יודע ובן אחותו של סוימיל הודה בפני שכך אמר לו דודו אבל לא הראהו הטבעת ולא הזהוב ור' מנחם גם הוא תובע את הממון שנתן לסוימיל ומקצת הסימני' שהוא נותן מכיר ר' אליקים ומקצת חבירים שבעירי אומרי' שאין בן אחות סוימיל ראוי ליורשו שהיתה הורתה ולידתה [שלא] בקדושה והוחזקו למכיריהם שהיתה [אחותו] מן האב ומן האם ושניהם נשתחררו ועוד י"א שארוסה של סוימיל ראוי' לגבות תחלה מה שהכניסה לו בעדים ועתה יבאר לי הדין. כך דעתי נוטה שאותו בן אחותו אינו נוחל מאמו לפי שאמו ואחיה נולדו מן השפחה ולד שפחה כמוה דכתי' האשה וילדיה תהיה לאדוניה ותנן נמי (יבמות כ"ב ע"א) מי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשת [אביו] מן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר חוץ [ממי] שיש לו מן השפחה והנכרית אלמא בן השפחה לאו בנו הוא ולא פטר וה"ה דלא יירש הלכך האלמנה תטול מה שהכניסה לו [ותשבע תחלה שלא גבתה כלום ממה שהכניסה לו] ותטול. ואלו הי' רוצה מהר אליקים לזכות במותר הרשות בידו עכשיו שאינו רוצה ישבעו ר' יעקב ור' מנחם כפי טענותיהם ויטלו גם הם ואם יש שם מותר ינתן לקופה. ואם ירצה מר אליקים למחול השבועה לשלשתן הרשות בידו.
984
985תתפח. ראובן ושמעון היו להם ב' חפצים א' ביד ראובן וא' ביד שמעון שביד שמעון היה אומר ראובן עליו שהוא שלו ושביד ראובן היה אומר עליו שמעון שהוא שלו לסוף נתפשרו והחזירו זה לזה בקנין [ומחלו] כל דין ודברים ושבועה וקודם המחילה וחזרת החפצים הלך שמעון הקנה ללוי החפץ שבידו [אגב] ד' אמות קרקע הנכתב בשטר ואחרי זאת החזירו לראובן לימים בא לוי ותבע את ראובן לדין מחמת החפץ שבידו והביא [שטר] מתנתו בפני ב"ד וראובן טען אותו חפץ שהחזיר לי שמעון שלי היה ובא ליד שמעון ולא יכולתי להוציא מידו עד שנתתי לו טוב ממנו עתה אם טוב בעיניו מה שעשינו הרי מוטב ואם לאו יחזיר לי מה שנתתי לו ואני אחזור לו מה שנתן לי השיבו לוי השבלי החפץ הניתן לי קודם שבא לידך והשוה עם שמעון במה שתתרצה כך דעתי נוטה שאין ללוי על ראובן מאותו חפץ כלום דקיי"ל בע"ח מאוחר [שקדם וגבה] במטלטלי' מה שגבה גבה ולא תימא במטילטלי' אלא אפי' הי' אותו חפץ מקרקעי והי' לו לשמעון נכסים אין לו ללוי על ראובן כלום כל זמן שיש לו נכסים לשמעון דתנן (גיטין מ"ח ע"ב) אין נפרעי' מנכסי' משועבדי' במקום שיש בני חורין אפי' [הן] זיבורית.
985
986תתפט. ראובן היה לו מטלטלי' [מסוימים] ולוה מעות משמעון ושעבד לו מטלטלי' אנב ד' אמות קרקע אשר נהגו לכתוב בשטרות כי לא הי' [לו] מקרקעי ומכר כל מטלטלי' ללוי ולא שייר אצלו כלום עכשיו אין לשמעון להתפרע מראובן [מי] נשתעבדו לו קודם לכן או לאו. כך דעתי נוטה שאין שמעון יכול [לטרוף] מלוי מאותן מטלטלי' שקנה מראובן כלום כדאמר לעיל בע"ח [מאוחר] כו' וכ"ת הא אקנינהו [ראובן מטלטלי] אגב קרקע ואמר [רבה (ב"ב מ"ד ע"ב)] אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי יגבה ממטלטלי [ה"מ] קרקע דידיע דוכתא וקא מסיימא אבל היכא דלא ידיע דוכתא ולא מסיימא לא דמטלטלי לא מגבי אלא א"כ גבי מקרקעי ברישא דהכי אמר [רבה] גבי מקרקעי וגבי מטלטלי ותו הא דאמר [רבה] בר יצחק אמר רב (ב"ב ק"ן ע"ב) שני שטרות הן אמר זכו בשדה לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה ע"מ שתכתוב לו את השטר חוזר ובזה ובזה ור' חייא בר [אבין] אמר רב הונא ג' שטרות הן ב' הא דאמרן ואידך אם קדם מוכר וכתב לו השטר כאותה ששנינו כותבי' שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא וזהו ששנינו נכסי' שאין להם אחריות נקנין עם נכסי' שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה אלמא מעיקרא גבי מקרקעי והדר גבי ממטלל והכא דלא מצי גבי ממקרקעי דהא ליתנהו מטלטלי נמי לא ודוקא מאחרי' אבל מיניה ואפי' מגלימא דעל כתפי' וכ"ת הא מעשים בכל יום מאן דאתא באדרכתא גבי מטלטלי אע"ג דלא גבי [מקרקעי] ה"נ ל"ש לא דמי להדדי דהתם [מקנה] לא מכוין לאקנויי וקונה לא מכוין למקני אלא [תרוויי] באהדורי ממונא למרי' קא מכוני ואף רבנן קמאי דתקינו לאקנויי אגב אסיפא דביתיה להכי נמי איכוין ומוכחא מלתא דתיקון למכתב בשטר אדכתא זיל דון וזכי ואפיק לנפשך דמשמע [דלדידי' קא] מזכי ליה ואנן קיי"ל (ב"ק ע' ע"א) דשליחא בעלמא הוא דשוי' אלא ש"מ כדאמרינן.
986
987תתצ. ראובן ושמעון ולוי באו לדין וראובן טוען שמעון בא אלי ואמר יש לך נמיות ואמרתי לו הן מכרתים לו ונתן לי הכסף בתנאי כך [שיוליכם] בוויר"משא אם ייטיבו בעיניו אז יהא המכר קיים אם לאו [שאחזיר] לו הכסף ובכך נתתים לו והלך לו ובתוך השבוע הייתי הולך לוויר"משא ופגעתיו והשאלתיו על עסק הנמיות ואמר לי לא ישרו בעיני והנם בקסקיא שתחתי אמרתי לו חזור אתי לוויר"משא [אמר שמעון לא אוכל[ כי יש לי צורך במגנץ אלא אתן הנמיות לבתך ואשוב אחריך לקבל הכסף ועשה בטובתך והמתנני שם עד בואי אליך אמרתי לו איני יכול לעכב שם אבל הכסף אתן ביד נאמן להגיעו לידך ואתה תן הנמיות [לבתי] ובאתי לרוור"משא ועכבתי שם עד סמוך לשקיעת החמה ובראותי ששמעון לא בא לקחתי הכס ונתתי ללוי לפקדון עד בוא שמעון לפי ששמעתי משמעון שאמר כסף זה נתן לי לוי ע"כ נתתיו לו. לערב [בא] שמעון ובאתי אצל לוי ואמרתי לו השב לי הכסף שנתתי לך אמר [לי] לא אשיב לך שהוא שלי ואני נתתיו לשמעון וגם אתה החזרתוו לי באמת שהוא שלי והלכתי לשמעון ושאלתיועל עסק הנמיות אם נתנם לבתי ואמר לי לא השב לי כספי ואחזירם לך ועתה דינו של ראובן עם מי. כך דעתי נוטה שדינו של ראובן עם לוי ולוי חייב להחזיר לו הכסף שנתן לו ראובן כי לא היה ביד ראובן של שמעון כלום שהרי שמעון דמי כספו בידו ודין זה אינו דומה לדרבי נתן כלל דתניא (פסחי' ל"א ע"א) ר"נ אומר מניין [לנושה] כו' הלכך אי לו ללוי זכי' באותו כסף כלל שאפי' בטענת [לוי] שראובן החזיר לו הכסף בחזקת שהוא שלו אין בכך כלום לפי שאותה נתינה בטעות היתה שאלו היה ראובן יודע ששמעון לא החזיר הנמיות לבתו לא היה נותן הכסף ללוי ותניא (ב"ב קל"ב ע"א) הרי שהלך בנו למדה"י ושמע שמת בנו וכו' וקיי"ל דהלכתא כר' שמעון בן מנסיא דגההוא מתנה לאו כלום היא ועוד מצינו [שמחילה] בטעות לא הוי מחילה דאעמר (ב"ב מ"א ע"א) רב [ענן] שקיל בידקא בארעא אזדלא הדר גודא בארעי' דחביר' אתא לקמי' דרב נחמן א"ל זיל אהדר והא אחזוקי כמאן כר' יהודא וכר' ישמעאל בר' יוסי דאמרי כל שבפניו לאלתר הוי חזקה בהא לית הלכתא כר' יהודה וכר' ישמעאל [את גופך אי הוי ידעת לא עבדת] כי היכיח דאת לא הוי ידעת איהו נמי לא ידע אלמא מחילה בטעות לא הויא מחילה וכן לענין אונאה נמי אשכחן דמחילה בטעות לא הוי' מחילה דאתמר (ב"מ נ"א ע"א) האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה ופליגי בה רב ושמואל ובמסקנא אמר רבא ל"ק כאן בסתם כאן במפרש בסתם בטעות הוא לא הוי' מחילה [במפרש] דלאו טעות הוא הוי' מחילה דתני' בד"א בסתם אבל במפרש מוכר שאמר ללוחק חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה ע"מ שאין לך [עלי] אונאה אין לו עליו אונאה וכן לוקח שאמר למוכר כו' הלכך דינו של ראובן עם לוי ולוי חייב לשלם לו ודינו של לוי עם שמעון.
987
988תתצא. ראובן טוען לשמעון פרע לי ק' מרק"ש ורביע שאתה חייב לי ענה לו שמעון כבר בא לוי שלוחך ונתתי לו הכל עד ג' רבעים השיב לו ראובן ח"ו מעולם לא שלחתי לך שליח על אותו חוב ואם אתה נתת ללוי לך והפרע ממנו ואמרנו לשמעון והלא לוי בכאן [יבא] ויאמר דבר מי יקום [וקראנו] ללוי וא"ל שמעון הלא באת בשליחתו של ראובן לפרע לו חובו ופרעתיו לך הכל עד ג' רבעים ענה [לוי] אמת כי בקש ממני ראובן לקבל ממך חמש חצ' ורביעי בפורשי בספינה וכשבאתי אצלך אמרתי לך ראובן בקש ממני בקש ממני לקבל אותו חוב ממך וכתב לי הרשאה עליך וכשמוע ראובן את דברי לוי חזר גם הוא והודה ששלוחו היה לקבל חובו משמעון ואמרנו לשמעון הואיל ולוי בא [אליך] בהרשאה היה לך לקבלה מידו ענה שמעון לוי זה בא אלי וא"ל ראובן שלח אותי לקבל חובו ממך והרשאה שכתב לי טמונה בחיקי והתחיל למשמש בחיקו כאן וכאן ולא מצאה ואמרתי לו מה לך לטורח זה אני מאמין לדברי חשוב כמוך וסמכתי על דברי לוי ועל שליחתו ופרעתי לו כל החוב עד ג' רבעים ואם יאמר לוי שלא פרעתיו כל החוב ישבע ויטול פעם שניה ולוי משיב לא נתת לי כל החוב אלא לפלוני [נתת] בשבילי כך ולפלוני כך וכך עד שעלה חשבונינו לג' חצאים וראובן משיב לשמעון אם תרצה לדון עם לוי הרשות בידך שאני לא אתבע את שלי משום אדם אלא ממך [אותן] ג' חצאים באו לידי ולא יותר כמו שלוי עצמו טוען שקבל ממך כך וכך לולא יותר ונשאר רביע פחות מליטרא של כסף ואותו כסף אתבע ממך ושמעון משיב הרי כבה הודית שעשית שליח ישבע השליח שלא קבל כל החוב ואשלם לך וראובן משיב פייסתיו לקבל את חובי מה שלא קבל לוי משמעון יפרע לי שמעון. ועתה יורינו הרב הואיל לוראובן מודה ששלוחו היה לקבל אותו חוב משמעון וגם הוא מודה שעשאו שליח אם יכול שמעון וגם להשביע את שניהם דחיישי' לקנוניא או לאו או יש לו לתן שמעון לראובן מה שלא בא ליד ראובן כמו שלוי אומר שהי' שליח ביניהם ועושה לו חשבון שנשאר בידו ליטר' של כסף פחות רביעית לפרע לראובן את שלו הואיל ולא קבל ההרשאה ולאח"כ יעמוד לוי בדין עמו. כך דעתי נוטה שיאן שמעון יכול לצאת מיד ראובן אלא או בפריעת חובו או בשבועה שהרי הוא מודה שידע בהבאת ההרשאה ע"כ היה לו לקבלה מיד לוי בשעת הפריעה וכיון שלא קבלה נמצאו דבריו מסייעים את לוי ומכחישים את עצמו וזה שאמר לראובן להשביע את לוי אינה [טענה] כי מה פשע לוי בשליחתו ומה העוה [הלא] החזיר את הרשאתו וגם מקצת חובו ע"כ צריך להחזיק לו טובה ולא להשיב לו רעה. ועוד שלא מצינו שנשבעי' שלא בטענה כ"א הנקובים כדתנן (שבועות מ"ה ע"א) ואלו נשבעי' שלא בטענה שותפי' כו' ואמר בגמרא (מ"ח ע"ב) אטו בשופטני עסקי ה"ק ואלו נשבעי' שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא ואלו שליח לא נמנה עמהן. הלכך אם רוצה שמעון יפרע לראובן את חובו ויתבע כספו מלוי או ישבע לראובן ויפטור ואחרי שבועת שמעון יתבע ראובן מלוי מותר חובו שרגלים לדבר ואם ירצה לוי להאמין לו לשבועת שמעון ולפרוע לו יעשה ואם לאו ישבע גם לוי ויפסיד ראובן כדתני' ר' חייא (שם מ"ז ע"ב) שניהם נשבעי' ונוטלי' מבעה"ב ה"נ שניהם נשבעין ויפסיד ראובן. ומה שאמרת לחוש לקנוניא אין כאן לחוש לה אלא היכא [חיישי'] כגון הבא לפרע מנכסי משועבדים אע"ג דחייב מודה ובהא נמי דתנן (ב"ב קע"ג ע"ב) כיוצא בו ארשב"ג הערב לאשהבכתובה [והיה] בעלה מגרשה ידירנה הנאה שמא יעשה קנוניא על נכסיו של זה ויחזיר את אשתו אלו וכיו"ב חיישי' לפי שכאן בעל דין תובע ממון ולא שבועה אבל בזמן שהבע"ד אומר לחבירו הטוב בעיניך עשה או פרע לי ממוני או השבע לי אין לחוש לקנוניא כלל. ועל נדיבות יקום הוא מרנא ר' יהודה הכהן תשוקת נפשי ומחמד עיני רובי שלום יסתופפו בצילו אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לו כחשק לוי נאמן בכל ביתו שלום [וברכה] יבאו לנדיבי' [וקצינים] מאת אדונינו ומבקשני ממנו [אל] יאשימני על שלא פירשתי לו כל צרכו של השאלה כי דחקני ראובן בעת עיו"כ בעת המנחה ואני כותב על [הספר ובדיו] ונשכח לי קצת מן הטענה וזוכרני שכך טוען שמעון לוי זה הבא אצלי בשליחות של ראובן שותפו היה באותו חוב ואמרנו לו איך אתה יודע ששותפו הי' באותו חוב והשבי לנו באנו לוויר"משא קודם פריעת החוב וא"ל ראובן עשה בטובתך ופרע לי עכשיו ואמרתי לו הלואי שיפרע אדם בזמנו אבל אם תותר לי הרביע המוסף על ה' חצאי' אני אפרע לך מיד ואמר [לי] המתן עד שאדבר לשותפי והלכנו שנינו לבית לוי שותפו ואמר לו כך וכך אמר שמעון ענה לי איני מוותר לו אפי' בשוה מחט ובכך הבנתי שהי' שותף באותו חוב לפיכםך פרעתי. ומ"ש מר שידע בהבאת ההרשאה הכל יודעי' שהוא משתים עשרה רבוא. ומה שכ' מר והלא החזיר לו הרשאתו לראובן אף בזה לא פירשתי יפה כי ראובן ולוי שניהם הודו שלא בא בהרשאה אלא הטענו ורמז לו שמשמש בחוקו כאלו בא בהרשאה ולא הי' שם הרשאה לגמרי. ועכשיו יבין מורי בטענות הללו אם מחייבו הוא במקומו או יכול להפך השבועה על לוי ויגיע התשובה מפורשת ליד ר' יצחק לוי לוור"משא כי עכוב התפלות ורב ויצוה לכתוב [הטופס] ויגיע לידי. עיינתי בתוספת הטענות שהובאו לפני ולא נ"ל [לסתור] הדין מקדמתו בין שהי' לוי שליח בין שהי' שותף בחוב בין הרשאתו בידו בין שלא בא בהרשאה שהרי מודה שמעון שיד לוי לא היתה באמצע בשעת משא ומתן והיה לו ללוי להשמט מיד ראובן [מה ששמעון] נתן לו ולא אבה אלא מה שבא לידו נתן לו ונמצא כמשיב [אבידה] ומצינו בכמה מקומות כל שהוא משיב אבדה פטור משבועה דנתן (שבועות ל"ח ע"ב) מנה [לאבא] בידך [והלה] אמר אין לך בידי אלא נ' דינר פטור מפני שהוא כמשיב אבדה ותו תניא (ב"מ ד' ע"ב) סלעין דינרי' מלוה אומר חמש ולוה אמר שלש כו' וקיי"ל הלכתא כר"ע ותו הא דתני' (שבועות מ"ב ע"א) ר' אליעזר [בן יעקב] אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס כו' וקיי"ל דלית הלכתא כראב"י אלא כרבנן דפטרי [ולוי] זה נמי ל"ש. ומה שנכתב שהנותן לא ידע בין ימינו לשמאלו אינה טענה לפי שמצינו שהיודעי' נשכרי' ושאינם יודעי' נפסדי' שהיה להם ללמוד ולא למדו ועוד מצינו שטענת איני יודע אינה טענה לסמוך עליה דתנן (נדה מ"ה ע"ב) בת אחת עשרה שנה ויום א' נדריה [נבדקין] בת י"ב שנה ויום א' נדריה קיימי' ואמרי' בסיפא קודם הזמן הזה אע"פ שאמרו יודעי' אנו לשם מי [נדרנו לשם] מי הקדשנו כו' הלכך קם דינא כמעיקרא ותו לא מידי.
988
989תתצב. וששאלת ראובן היה לו עור אחד של שועל טוב ומעולה בא שמעון אצלו ואמר בכמה תתן לי העור שלך כי הפחה בקש ממני לסחור אותו א"ל ראובן אתננה בכך וכך ולא בפחות לקחו שמעון מיד ראובן להוליכו לבית אומן לעשות ממנו כובע לפחה וראובן הלך עמו אמר שמעון לראובן אניחנו כאן עד בא האומן ענה ראובן הנח והניחו שם שמעון וכשבא האומן ומצאו מונח בביתו לקחו לעשות ממנו כובע לפחה ובכך [נתקלקל] העור ולא חפץ בו [הפחה] והחזירו על מי [אותו[ קלקול על ראובן או על שמעון. כך דעתי נוטה שמאחר שהעור בא מיד שמעון והוא הניחו ביד האומן ונתקלקל ע"י האומן נתחייב שמעון בדמים שקצב לו ראובן אע"פ שא"ל ראובן הנח שבאותו דבור לא נפטר שמעון מיד ראובן אא"כ א"ל הנה ונפטר דתנן (ב"ק צ"ב ע"א) קרע את כסותי ושבר את כדי חייב ע"מ [לפטור] פטור וכן לענין רבית איבעי' לי' למימר הניחם ע"ג קרקע והפטר ואי לא הוי יד ישראל באמצע (ב"מ ע"א ע"ב) אלמא בהניחם גרידתא לא סגי ליה ועוד דקיי"ל הלכתא בסתמא לא קבל עלי' נטירותי' הלכך קלקול זה חייב שמעון לראובן [לשלם].
989
990תתצג. וששאלת רשאובן הי' חייב לשמעון [ה' אונקיאות] של פשיטי' ונתן לו משכון עליהם והתנה עמו שאם ירצה שמעון שיהא רשאי ללותו מן הגוי על משכונו ברבית לדעת ראובן באותו תנאי שנותן לו ביום אחד בא לוי אצל ראובן וא"ל תן עתה לי [ד'] אונקיאות מפשיטי מאותן פשיטי' שאתה חייב לשמעון על המשכון [שהוא] בידי כי צריך אני לדבר מאד ולא אשים משכון שלך ברבית על [ד'] אונקיאות הנשארות וכן עשה ראובן נתן לו ללוי ד' אונקיאות שבקש ממנו והלך לוי ועבר על דבריו לוה על המשכון שבידו ה' אונקיאות ברבית לימים בא ראובן והיביא ללוי [ד'] אונקיאות הנותרות ורצה לקבל מיד לוי משכונו א"ל [לוי] שמתים ברבית בד' זקוקי' הנותרות בידך כי ד' אונקיאות שנתת לי קבלתי מהם שנים בחובי שהיית חייב לי מקודם לכן והשנים קבלתי בחוב זה ומה שאמרתי לך שלא אשים משכונך לרבית הטעיציך ועלה הרבית לששה דינר על מי לשלם הרבית. כך דעתי נוטה מאחר שלוי קבל מן ראובן אונקיאות מן החוב שנתחייב ראובן על המשכון וגם ראובן נתנם לו על כן אין לוי יכול לנטותם לצד אחר ולומר בלבי [הסכמתי] לצד אחר שדברים שבלב אינם דברים ועדו שדעת הנותן הוא עיקר ולוי בעצמו קבלם על כך הלכך חייב לוי לתן לגוי רבית שני אונקיאות לפי חלק המגיעו.
990
991תתצד. ראובן היה בידו פשיטי' ובא שמעון ונטל שנים מהם דרך שחוק והלך לו [לשעה] חזר אליו ועמד ראובן ותפשו וקרא לצבעון העומד שם [לעזור] לו ולקחת ממנו הטבעת שבידו וכבש ראובן את שמעון עד שלקח צבעון הטבעת שבידו והחזיר שמעון לראובן הפשיטי' וצבעון לא רצה להחזיר הטבעת כי לא השגיח אליו כי רוע מעללים הוא ומוזחק לרשע ולמסור ולהלשין וכיו"ב עתה תובע שמעון מראובן טבעת כי אמר מעל ידו נלקחה מי נתחייב ראובן בכך או לא. כך דעתי נוטה שחייב ראובן [לשלם] לשמעון הטבעת שלקח ממנו [צבעון] לפי שראובן העמידו עליו וגם כבש שמעון עד שנלקח ממנו ותנן (ב"ק קי"ו ע"ב) אם מחמת הגנב חיב להעמיד לו שדה בדאחווי אחווי ותו הא דאר [רבה (שם קי"ז ע"א)] ואם הראה בעצמו כאלו נטל ונתן ביד דמי ותו הא דא"ה [אביי] לרבא (ב"מ צ"ג ע"ב) אשכחי' רועה וא"ל גנבא סריא בדוכתא פלינא יתבינ' כך וכך [כלבי] כו' ואזל ושקל מיני' מאי א"ל הרי הוליכו למקום גגדודי חיות ולסטים וכ"ש זה ודוקא שצבעון זה [ידוע רשעו] אבל ישראל סתם דינו של שמעון עם השני מפני שיכול ראובן לומר לו אין לך בידי כלום וגם לא לקחתי כלום ממך דתניא (ב"ק י' ע"א) החופר בור [תשעה] ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב ותו הא דאמר [רבה (ב"ק צ"ח ע"א)] הזורק מטובע של חבירו לים הגדול פטור מ"ט דא"ל הא מנח קמך זיל שקליה ולא אמרן אלא בצלולי' דקא חזי ליה אבל בעכורין דלא קא חזי לי' חייב ולא אמרן אלא דקא אדיה אדויה אבל [אתי לידיה] השבה בעי.
991
992תתצה. ראובן נתן לשמעון מנה בעסק ורווח בו שמעון עד שעלה למאתים וכשבאו לחלוק השכר רצה ראובן לטול מחציתו א"ל שמעון אין לך בו אלא שלישתו שאלו הי' הפסד בדבר לא היית רוצה לקבל אלא מחציתו על כן אין לך בשכר אלא שלישות. כך דעתי נוטה שאלו הזכיר ראובן בשעה שנתן המעות לשמעון לטול מחצית שכר ואירע הפסד בדבר דינו שיקבל עליו ראובן שני שלישי הפסד הואיל ולא נתן לו לשמעון שכר טרחו כפועל בטל ולא טבל אפי' [בציר] דהכי אמרו רבנן (ב"מ ס"ח ע"ב) אי תלתא באגר תרי תלת בהפסד. ואם הזכיר לו שמעון לקבל עליו חצי ההפסד ואירע שכר באותו עסק ולא נתן לו ראובן בשכרו כלום דין הוא שלא יטול ראובן אלא שליש הריוח כדאמור רבנן אי פלגא בהפסד תלתא באגר וזה המעשה שנעשתה בסתם והי' בו ריוח דין הוא שיטול ראובן מחציתו שמאחר שלא נתן [לשמעון] כלום [בשכרו] אלו אירע שום הפסד הי' לו לראובן לקבל עליו ב' שלישי ההפסד בע"כ שאם אי אתה אומר כן הי' שם רבית הלכך כיון שנתחייב ראובן בהפסד זכה בחצי הריוח.
992
993תתצו. ראובן נתן לשמעון פרקמטיא בחוב בל' חצאי' של כסף וקבע לו זמן לפריעת חובו ובתוך כך התקין שמעון דרכו ללכת למדה"י וכשהגיע זמן הפרעון תבעו ראובן לשמעון בקש שמעון להניח לו אותו ממון בעסק למחצית שכר להוליכו עמו ונתרצה ראובן בדבר ואמר לי' כן יהא והניחו בידו ואותו ממון לא הגיע ליד ראובן ולא ראוהו ולא נתייחד ולא ידע מקום המקח שנקח ממנו אלא שדברו הדברים ונתן ראובן לשמעון חצי זקוק להוצאות הדרך וקבל עליו שמעון כל הוצאות הדרך בפני העדי' וקנו מידו והלך שמעון לדרכו ופגעה בו מדת הדין ונטבע ולקחו בני חבורתו חבילתו וכל ממונו שהי' שם עמו ועשו לשמים והוליכו עמהם ומכרו מה שמכרו ולקחו מה שלקחו ובשובם הביאו הכל לפני ב"ד וב"ד מינה אפטרופוס ופרע לראובן חובו וכן לשאר בע"ח והוצרכנו לשאול אם יפה עשה אותו אפטרופוס שפרע לראובן כל חובו או לאו.
993
994כך דעתי נוטה שמאחר שממונו של ראובן בא ליד שמעון מתחלה בתורת מלוה אע"פ שאח"כ אמר ראובן להניחו ביד שמעון בתורת עסק למחצית שכר לא נשתנה הדבר מתחלתו ולא יצא מתורת מלוה שהרי לא נתייחד ולא נראה לראובן לא הכסף ולא הנלקח ממנו ולא נודע לו מקומו אלא להוצאה נתנה דקיי"ל מלוה להוצאה נתנה אפי' בקידושין וכ"ש בממון הקל ע"כ ממונו של שמעון לפריעת ממונו של ראובן [הוא] ולא נכנס בעסק השותפי' כלל ועוד מצינו שאין המעשה משתנה בחליפת דברים דתנן [ב"ק צ"ג ע"א] האומר קרע כסותי שבר את כדי חייב [ורמינהו] עלה לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לאבד לשמור ולא לחלק לעניים ואמר [רבה] ל"ק הא דאתא לידי' בתורת שמירה הא דאתא ליסי' בתורת קריעה אבל [היכא] דאתא לידי' בתורת שמירה אע"ג דהדר בי' וא"ל לקרוע לאו כלום הוא ובתורת שמירה קאי ה"נ בתורת מלוה קאי ולא משתני לעיסקא. ותו מהא נמי איכא למילף דתנן (ב"מ צ"ד ע"א) מתנה ש"ח להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם ונושא שכר והשוכר להיות פטור מלשלם ומשבועה. ואמרי' בגמרא ואמאי מתנה על מה שכתוב בתורה הוא ותנאו בטל ואמר במסקנא לעולם ר"מ היא ושאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשי' הא שיעבד נפשי' לא מצי מתני ה"נ כיון דמעיקרא בתורת מלוה אתי לידי שמעון במילי' [ודברי'] לא פקע שעבודי' דראובן הלכך מה שנתן האפטרופ' לראובן אין להשיב ותניא (תוספתא מ"ש פ"ד) הי' מביא פירות מן הגורן לעיר הפריש תרומה ונתן לכהן מעשר ראשון ונתנו ללוי מעשר עני לעני אין מחשב עמהם דמי הבאה אלמא היכא דלא קרא עליהם שם בגורן במלתא קמייתא קיימי ה"נ כיון שלא נתייחד ממון העסק ולא הוברר באחריות של שמעון הוא ובתורת מלוה הוא עומד.
994
995תתצז. ראובן ושמעון שותפי' היו ונתנו לגוי אחד ממון בחוב ומאותות ממון היו שני חלקים של ראובן וחלק השלישי של שמעון ומת הגוי ותבעה [הגויה] את המשכונות מראובן וכפרה בחוב וכראות ראובן כפר גם הוא במשכונות וחלקם עם שמעון לפי חובם ועמדה הגויה וקבלה על ראובן בפני הפחה ושופט העיר ודייני סדום וענה לה ראובן בפניהם שאין לה [בידו] כלום ונתן ראובן לשרים שוחד וחייבוהו שבועה ושמעון עזרו במתנת השוחד כפי חלקו ולא רצתה הגוי לקבל שבועה מראובן והביאה הדברי' לפני שרים גודולים מן הראשונים עד שעלה הדבר לממון גדול וא"ל ראובן לשמעון תן חלקך בדבר זה א"ל שמעון לא אתן לך כלום שדבר זה אנוס הוא שאונסי' לך השרים כי אין לה לגויה עליך אלא שבועה והם אינם רוצי' לקבלה מה אני יכול לעשות אלו הי' אונסי' אותי גם אתה היית עומד מנגד א"ל ראובן והלא כבר נתת חלקך פעם ופעמים א"ל שמעון זה שנתתי חלקי בטובתי נתתי שלא הי' הדבר גדול אבל עכשיו שגדל השוחד אין רצוני להשתתף עמך התפשר כמו שתוכל. התבוננתי בטענות ראובן ושמעון וכך דעתי נוטה שהדין עם שמעון הואיל והמשכנות לא היו שוים אלא כנגד החוב ואין לה לגויה על ראובן אלא שבועה וזו שאינה רוצה לקבל השבועה אונס הוא ויכול שמעון לומר לראובן כיון דקיי"ל (ב"ב מ"ה ע"א) דסתם גוי אנס הוא לך היא [דאפסידה] כדאמימר דאמר אמימר סתם גוי אנס הוא דכתי' אשר פיהם דבר שוא. עוד שבשעת החלוקה לא עשו שום תנאי ביניהם ראובן ושמעון להתפשר עם הגויה ע"כ אין לו לראובן על שמעון כלל. אי איכא [דמדמי] ההוא מעשה [לאחין] שללקו ובא בע"ח ונטל חלקו של א' מהם כו' (ב"ב ק"ז ע"א) לא דמי להדדי דהתם [בע"ח] כדין [טריף] מש"ה בטלה מחלוקת דכולהו חייבי' לפרוע חובות אביהם אבל הכא אונס הוא דהא לית לה גביה אלא שבועה הלכך ל"ד להדדי אבל אם רוצה ראובן לומר לשמעון הואיל ואין רצונך לתת בשוה אתפשר אני [ממנה] וגם [אתה] תתפשר עבורך אם [תתבע] הגויה [הרשות] בידו לומר כן ובלבד שלא יתכוין [לומר] שום דבר לגויה כדי להפסיד לשמעון זה.
995
996תתצח. וששאלת' שני שותפי' שהיו להם מעות בושתפות ואחד מהם צריך לזוזי שבא לידו מקח יפה לקנות הוא יכול לקנות מהם בלא דעת חבירו אותו מקח לעצמו ולהשיב זוזים אחרים במקומם לפי שהיו לו זוזי אבל באותה שעה לא היו בידו איתא להא דא"ר נחמן (ב"מ ס"ט ע"א) זוזי כמאן דפיג דמי ויכול לחלוק ולקח מהן כל עת שהוא רוצה ואין בו משום גונב דעת חבירו.
996
997ראובן ושמעון שהיו בעיר אחת והיה לראובן ספינ אחת טעונה דגים מלוחים כדי להוליכה לעיר אחרת ומצא שמעון שהיה רוצה לטעון ספינה אחת דגים להוליכה גם [כן] לאותה העיר א"ל מה לך עתה ולדגים יש לי ספינה אחת טעונה מהן לקוחי' בכך וכך ליטר' לך לאותו יריד פלוני וקנה שם פרקמטיא בכמות אותו הכסף שנתתי בדגים ואני אמכור הדגים ואתה תמכור מה שתביא וכשנבא יחד ויוציא כל א' קרן שלו והריוח נחלוק ביחד וכן עשו. והתנה תנאי זה ביניהם בפני עדים הלך שמעון והביא ארנקי אחד והראה [לראובן] ראה אותו שלא היה בו השלמת כסף שנתן בדגים א"ל ראובן לשמעון כזה אין השלמה א"ל שמעון מה לך אלא שאקנה ליריד פלוני פרקמטיא כנגדך כמו אותו הכסף שנתת בדגים הלך לו עם ספינתו בין כך ובין כך בא לשמעון זהב לקנות ולא הי' רוצה בעל הזהב כ"א פשיטי' מאותן ג' [ערים] מענ"ץ ווירמ"ש שפיר"א והלך שמעון בעיר [לחלוף] מאותן הפשיטי' ומצא בארנקי שלו מקצתן ושם במקומן פשיטי' טובים מהן ולקח אותן הפשיטי' ונתנו באותו הזהב והלך שמעון לאותו יריד וקנה פרקמטיא כנגד הכסף של ראובן שנתן בדגים ומכר ראובן שלו יבאו [לחשבון] והיה השכר של ראובן גדול משל שמעון והיה ראובן רוצה לחזור מן התנאי והיה אומר משטה אני בך ובאו לב"ד וחייבוהו לקיים את תנאו וכששמע כן אמר הואיל וחייבנו ב"ד לקיים תן לי חלק מאותו זהב שקנית וענהו שמעון אותו הכסף שלי הי' ולא הי' משותף עם שלך ועוד כי לא התניתי עמך כ"א ליריד פלוני לקנות מאותו פרקמטיא הבאה לשם וטוען ראובן מה שדברתי ליריד פלוני מראה מקום לך הייתי אבל אם היתה סחורה בא [לידך] שישרה בעיני הייתי רוצה בה וטוען שמעון הואיל ורצונך הי' בסחורה אחרת והיית שם במקום שסחרתי והיית בעזרי למה לא אמרת לי קנה מאותו הכסף שהי' לך לסחר כנגדי.
997
998כך דעתי נוטה [שאותן פשיטי'] שלקח שמעון [ממעות] השותפות שלא מדעת חבירו ולקח מקח יפה לעצמו לא עשה ולא כלום וכל מה שלקח מאותן מעות לקח לאמצע דתנן (ב"ב קמ"ג ע"ב) הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולי' את הנכסי' השביחו לאמצע ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו הרינו עושי' ואוכלי' השביחן לעצמן וכ"ת מתני' דהכא [בשאר] נכסים כדקתני אבל לזוזי לא הא מגמרא איכא למשמע דה"ה לזוזי דאמרי' בגמרא רב ספרא שביק אבוה זוזי [שקלינהו] ועבד בהו עיסקא תבעוה אחוה לדינא קמי' דרבא ואמר ר"ס גברא [רבה] הוא אבל אינש דעלמא לא דתנן וכן האשה שהשביחה מן הנכסי' השביחה לאמצע כו' ואמרי' בגמר' אשה מאי עבידתא א"ר ירמי' באשה יורשת פסיטא מהו דתימא כיון דאין דרכה למטרה אע"ג דלא פריש כמאן דפריש דמי קמ"ל והא דר"נ לא תקשי לך דכי אמר ר"נ זוזי כמאן דפליג דמי ה"מ דל"צ למיפלג [בי] תלתא בלא דעתי' דחברי' אבל [בי תרי] ודאי צריכא כדאמר באידך מעשה דרב ספרא (ב"מ ל"א ע"ב) [דאיסר] ור"ס עביד עיסקא בהדי הדדי אזל ר"ס פליג בלא דעתי' דאיסר באפי תרי אתו לקמי' דר' אבא א"ל אייתי תלתא דפלגו קמייהו א"נ תרי מגו תלת א"נ תרי סהדי דפלגת באפי תלתא א"ל מנא לך הא אילימא מדתנן אם יש ב"ד מתנה בפני כו' הלכך לאפוקי ממונא ממר ומותב למר [לא] בעי' ג' מומחי' למפלג ולמשקל דידי' בלא דעתא דחברי' בג' הדיוטות סגי ואי אית להו זוזי לפלוגי בתרי סגי ועל דבר הזהב כך דעתי שאין לו לראובן חלק בו ממ"נ אי משום מקצת הפשיטי' שלקח מן הכסף אותן פשיטי' שלו היו וא"ת וכבר משכם ראובן אותה משיכה אינה כלום משום דלא הוי משיכה מעלייתא לא קני דתניא (ב"מ מ"ז ע"א) הרי שהי' תופס פרתו ועומד ובא חבירו וא"ל פרתך בכמה בכך וכך חמורך בכמה בכך וכך משך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור לא קנה בעל החמור את הפרה ואמר במסקנא הב"ע דא"ל חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ועדיין לא משך הטלה דלא הו"ל משיכה מעלייתא ומש"ה לא קני ועוד שראובן בקניית הזהב לא אמר לשמעון לקנותו ביניהם ע"כ זכה שמעון בו.
998
999תתצט. וששאלת מי שמת ונמצאת דייתוקי קשורה על יריכו ה"ז אינו כלום כך היא הוצעה של משנה (ב"ב קל"ה ע"ב) אע"ג [דידיע] הלתא דניחא ליה [למת] במאי דכתוב בדייתוקי אינה כלום שהרי לא נתן מחיים וכיון שמת פקעה רשותו וזכו יורשי' בנכסי' ואם זיכה בה לאחד בין מן היורשי' בין באינן מן היורשים וא"ל זכה בדייתוקי זו לאלו הכתובים בו וטול מן הנכסי' אלו שבפנינו או מן הנכסי' שיש לי בידך ותן לפלוני כך וכך ולפלוני כך וכך דבריו קיימים אע"פ שלא הקנה להם לא בכסף ולא בשטר ולא בחזקה ולא בחליפין ולא במסירה ולא במשיכה שהרי עשאו שליח וכיון דא"ל הכי נעשה [כמו] שהמשיכו [אם לא מסר] לו הנותן למקבל הדייתוקי אלא צוה סתם ינתן מן נכסי כך וכך לפלוני כך וכך לפלוני אע"פ שהנכסי' היו למקבל בבית לא זכו בהם מקבלי המתנה דהיכא אמרי' דברי שכ"מ ככתובי' וכמסורי' דמי היכא דא"ל לשלוחו הולך כך וכך לפלוני [או תן] כך וכך לפלוני כי כבר זכה בהן השליח א"נ היכא [דאיפקד] באנפי תרי סהדי ואמר כך וכך לפלוני מנכסי דכיון דאיכא תרי סהדי אמרי' ככתובי' וכמסורי' דמי ואי איכא דקשי' לי' הא דתנן (שם) אם זיכה [בה] לאחר בין מן היורשי' בין שאיו מן היורשי' דבריו קיימי' מאי איריא זיכה בה אפי' לא זיכה בה שאם אמר לאחר טול ממון זה שבפנינו ותן לפלוני כך וכך דבריו קיימי' הא ל"ק מתני' קמ"ל הא דקאמר ר"א בגיטין אבל בשאר שטרות לא דוקא בבריא אבל בשכ"מ כה"ג דבריו קיימי' [דדברי] שכ"מ ככתובי' וכמסורי' דמי.
999
1000תתק. וששאלת ראובן חייב לשמעון ממון והיה לו לשמעון עדים והלך ראובן למדה"י וקודם הזמן שהי' חייב ראובן לפרוע החוב אל שמעון רצה אחד מעדיו לילך לדרכו בא שמעון ותבעם לדין ושאל להם מפני מה לא תכתבו לי זכותי השיבו עדי' אל שמעון בפני ב"ד בעבור זאת שראובן בעל חובך אמר לנו שלא נכתוב שום כתיבה בעולם החזיר להם שמעון הואיל ולא תרצו לכתוב תאמרו לי את העדות בפני ב"ד ענו אין אנו מעכבי' אותך וזה עדותם שהעידו לפני ב"דג שמעון הביאנו לפני ראובן בעל דינו ואמ לנו ראובן הוו יודעי' שאני חייב לשמעון כך וכך ממון לזמן פלוני וקנו ממני לפרוע לו לזמן פלוני וכן עשינו וקנינו מיד ראובן לשמעון כל כך. כך דעתינוטה שרשאי' העדי' או הדייני' לכתוב עדות זו ולחתום ולתת ביד שמעון ואין לחוש להתראת ראובן לא לעדי' ולא לב"ד שכבר קנו מיד ראובן וקיי"ל (ב"ב מ' ע"א) סתם קנין לכתיבה עומד ואין לאחר קנין כלום ואמר רבא (ב"ק קי"ב ע"ב) מקיימי' את השטר [שלא בפני] בעל דין ואפי' עומד וצווח.
1000
1001תתקא. וששאלת ראובן נשתתף עם שמעון בממונו ובעין זה נשתלתפו שהיה לו לראובן לילך לדרך לסחורה והיה ממונו [של שמעון רב] משל ראובן. וא"ל לשמעון תן לי מקצת ממון שלך למחצית שכר וכנגד שאר ממון שיש לך אשים ממון שלי עד שנחלוק שכר כל הממון שאני מוליך עמי למחצה והלך לו ראובן לדרכו לסחורתו ובא למקום אחד ומצא שם קרובו שהיה בעל חצר והיה הולך גם לסחורה לאותו הדרך עצמו שהיה ראובן רוצה לילך והוליך זה ראובן עמו והציל כל מכסים שבדרך לראובן וכשחזר ראובן לביתו אצל שמעון והיו רוצים חלוק השותפות א"ל ראובן לשמעון הנה אני נוטל בתחלה משותפות זה כל מה שהציל לי קרובי מן המכסים שהיה לי לתן למוכסים ואיני משגיח עליך בכך כי מתנת שמים הי' לי כי נזדמן לי קרובי בדרך ושיב שמעון ואמר הנך נועל הדלת בפני מקבלי באמונה ושותפות שאם לא היתי מאמינך את שלי עם מה היית הולך לקרוביך כדי לקבל מתנת שמים ומתנת קרובך. ועוד אם היו מרגישי' [בך] המוכסי' ונמצאת מפסיד ממוני לא היית אומר ההפסד עלי אלא היית אומר שיש לי לקבל ההפסד למחצה ונמצאת קרוב לשכר ורחוק להפסד. כך דעתי נוטה שכל מה שהציל קרובו [של] ראובן מן המוכסי' לא של ראובן לבדו הוא אלא שלו ושל שותפו דאם כדברי ראובן היה לו לקרובו לפרש ולומר לך לבדך אני מציל ולא לשותפך ומאחר שלא פירש זכו בו שניהם דתניא (תוספתא ב"מ פ"ח) שותפי' שמחלו להם מוכסים מה שמחלו מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו [מחלו] לו וכן הדין.
1001
1002תתקב. וששאלת ראובן ושמעון היו להם סוס אחד בשותפות וא"ל ראובן לשמעון השאילני סוס זה שלנו לרכוב עליו למקום אחד ששניהם יודעי' בו ואמר שמעון יהיה נא מושאל לך לאותו מקום לרכוב עליו וכן עשה ראובן נטלו ורכב עליו לאותו מקום וביום שהחזיק בדרך מיד באותו לילה אחזתו חולי לאותו הסוס וכשחזר לביתו מת הסוס ועת באו לדין טען שמעון ואמ שואל אתה ושואל משלם את הכל אפי' מתה ושבורה ופרע לי [חצי] הסוס שלי משיב ראובן לדבר שהשאלתני לרכוב עליו לאותו מקום שאמרתי לך ולא עשיתי בו שום מלאכה אחרת ולא טענתי עליו משאוי ולא רכבתי עליו רחוק מאותו מקום שאמרתי לך ולא יותר ואיך הייתי יכול לשומרו ממלאך המות ועוד אני הוא בעל של חצי אותו הסוס וכשהבעלים לשם אינו חייב השואל. ועתה יורינו מורי' הדין היאך אם הושאל חייב במתה כשלא שינה על דעת בעלים או לא. כך דעתי נוטה שחייב ראובן לשלם לשמעון מחצית דמי הסוס שהשאילו שכך שנינו (ב"מ צ"ג ע"א) השואל משלם את הכל ואינו נפטר אלא בשאלה בבעלים או במתה מחמת מלאכה ואין כאן לא זה ולא זה הלכך משלם לו את חלקו.
1002
1003 תתקג. ראובן ושמעון באו לדין ראובן טוען פייסני בארץ הגר לדבר עליו למלכה שתצוה היא לבעל המטבע לעושת לו לשמעון פשיטי' מכספו עד ק' ליטר'. וכל הריוח שיזדמן [לי] אחלוק עמך אמרתי לו והלא אין לך כסף אמר לי אטרח אחריו אולי ימצאני הבורא לידי ושמעתי לדבריו ודברתי עם המלכה וצותה לבעל המטבע לעשות לשמעון הפשיטי' והלכתי לדרכי בשליחות המלכה והנחתי שותפי' במקומי והרשיתיו בקנין [בפני] עדי' לקבל חלקי המגיע לי מן הריוח מיד שמעון ונתן לו שמעון שבעה חצאי' של רסף ולא יותר והשאר אני תובעו השיב לו שמעון ודאי עלה בדעתי לשאול מאת המלכה אם יזמן לי המקום כסף לעשות פשיטי' ויראתי ממך שמא תלשין עלי למלכה [לכך בקשתיך] לתקן לי המעשה וקלקלת בדבר בכל כחך ודברתי אני בעצמי למלכה ועשיתי לי כל יכולתי ואע"פ שהלכת לדרכך נתתי לשלוחך זקוק אחד שנדרתי לך וששה הלויתי לו לעצמו כי הוצרך מהם וטרחתי בעצמי בדבר [כאשר] יכולתי. כך דעתי נוטה שאין לו לראובן על שמעון כלום כי כל דבריהם דברים בעלמא [הם] ותנאם שהתנו על דבר שלא בא לעולם הי' כי הכסף איפוא היה וביד מי היה והלכה רווחת בישראל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע"כ אין לו עליו כלום.
1003
1004תתקד. וששאלת ראובן ושמעון היו בארץ הגר ונתן ראובן לשמעון ליטר' זהב לקנות חפצים ולהוליך למעגנץ ולמכרו שם ולקנות שם חפצים שהם מבקשי' הנה בארץ הגר ולמכרו ולחלוק הריוח וכן עשה שמעון קנה מה שקנה והוליך למעגנץ ובבבואו שם פגעוהו בע"ח שלראובן ובקשו מן הקהל להוציא ממון רובן לפרעו להם וכן עשו הקהל גזרו עליו להביא ליד נמן כל מה שהיה בידו ממון של ראובן חוץ מן ההריוח וכן עשה הביא הקרן אבל הריוח [נטל] לעצמו בחלקו המגיעו כי אמר הואיל ונתמשכן הקרן שלו בשבילו ואינו יכול לסחור ולשוב אליו אין לו חלק בזה הריוח ולעצמי אני נוטל חלקי המגיע לו בריוח והוצרכתי לידע אם הדין עם שמעון כך דעתי נוטה שיאן לו לראובן חלק בריוח הנעשה כי כבר קבל הריוח שלו ונחלק השותפות וזכה שמעון במה שבידו דהו"ל ראובן [כמי] שחזר בו ותנן (ב"מ ע"ז ע"ב) כל החוזר בו ידו על התחתונה דכדתניא המוכר שדה לחבירו באלף זוזו ופרע לו מהן חמש מאות זוז בזמן שהמוכר חוזר בו [יד] לוקח על העלינוה רצה א"ל תן לי מעות או תן לי קרקע כנגד מעות ומהיכן מגבהו מן העידית ה"נ יד ראובן על [התחתונה] וזכה שמעון במה שבידו ואם יעלה על לב אדם לומר שזה הריוח שביד שמעון יחלק לשנים מחציתו ינתן לראובן ומחציתו לשמעון שאם אין אתה אומר כן לא ימצא מן הריוח ביד ראובן כלום שכבר נטלו בע"ח את הקרן בחובם ולא נסחר בו ועוד מי אמר שיהי' בו ריוח נמצא ראובן מן הריוח מסולק לגמרי ע"כ יחלוקו דבר זה לא יעלה על לב איש שאם אתה אומה כן נמצא יד החוזר בו על הליעונה ויד שכנגדו על התחתונה [ואנן] חילוף שנינו במשנתתינו ע"כ א"א להעשות כן ועוד מצינו שלא חשו חכמי' לדבר זה וכיו"ב שמא יהיה דת"ר (ב"מ ע"ט ע"ב) השוכר את הספינה ופירקה לה בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואוקימ' בשכיח [לאגורי] דלא קפסיד ולא מידי אבל לא שכיח לאגורי כולי אגרי' בעי למיתב לי' וניחוש דלמא לא מטי להתם דמתברא לי' לספינתי' אלא לאו ש"מ דכה"ג ליכא למיחש.
1004
1005תתקה. וששאלת ראובן היה לו גן בצד ביתו של גוי והיו רהיטי הגוי יוצאי' לגנתו של ראובן לימים מכר ראובן אותו גן לשמעון ובנה בו שמעון בית וקרב אותו בית [למצר] רהיטיו של גוי והינח רצועה אחת בין ביתו לבית הגוי והיה משתמש בה לסוף מכר גם שמעון אותו בית ללוי והיה לוי משתמש בה באותה רצועה כדרך שנשתמש בה שמעון ולבסוף מכר הגוי את ביתו ליהודה כי שכן הגוי ללוי ויהודה ופרץ יהודה אותה החומה שלקח מן הגוי הסמוכה לרצועה ועירב אותה רצועה בקרקע החומה כי נסתרה החומה לגמרי ולוי התחיל להיות צוח על יהודה מחמת אותה הרצועה ויהודה משיבו אותה רצועה של גוי היתה שהרי רהיטין יוצאי' עליה ולוי טוען אותו גוי סרדיונו היה ואנס ואעפ"כ הרעות לי יותר ממנו שהוא לא אנס אלא האויר והייתי משתמש כל צרכי בקרקע אבל אתה גזלת הכלה אויר והקרקע ונמשכו הטענות ימים רבים לסוף תבע לוי את יהודה לדין על אותה הרצועה השיבו יהודה אותה רצועה שלי הוא כי כשנתפשרתי על חומת הבית שמקצתה בנויה על קרקע שלך נתפשרתי עמך גם ברצועה והרי היא בידי כמה שנים בלא ערעור השיבו לוי מעולם לא נתפשרתי עמך על אותה רצועה כי בגזל ובאלמות היא בידך מעולם כי כן גזלתני בכל צדדי' והדבר ידוע לכל כי מעולם לא נשגחת לדברי ב"ד שעל דין זה עברו יותר מכ' שנים שאני עשוק וגזול בידך. כך דעתי נוטה שאין ממש בטענותיו של יהודה לא בראשונה ולא באחרונה אא"כ יש לו עדים שהקנה לו אותה רצועה בקנין. טענתו הראשונה אינה כלום דהכי אמר רב יהודה אמר רב (ב"ב ל"ה ע"ב) הבא מחמת הגוי אין לו חזקה אלא כבשטר. טענתו שניה נמי אינה כלום הויל ומתחלה החזיק בה ברצועה מחמת הגוי וגם הרע לעשות ימותר ממנו נמצא שהוחזק עליה בגזלנות וגזלן אין לו חזקה אע"ג דטעין ואמר בתר הכי זבינתי' ניהלי' דאמר] ר' יוחנן (ב"ב מ"ז ע"א) גזלן אין לו חזקה היכי דמי אילימא [דלא קא] טעין ולא מידי מאי אריא גזלן אפי' אינש דעלמא נמי דהא תנן כל חזקה שאין עמה טעה אינה חזקה אלא דקא טעין ואמר בתר הכי זבנה או יהבה ניהליה ואפ"ה אין לו חזקה. ותו (שם ל' ע"ב) ההוא דא"ל לחברי' מאי בעית בההוא ארעא א"ל זבנתי' מההוא דזבנ' מינך ואכלה שני חזקה א"ל פלניא גזלנא הוא א"ל הא אית [לי] סהדי דאתיתי לגבך ואימלכי בך [ואמרת] לי זיל זבין א"ל אמרי השני [נוח לי] והראשון קשה ממני ואמר רבא דינא קא"ל כמאן כאדמון דתנן העורר על השדה והוא חתום עלי' בעד אדמון אומר השני נוח לי הראשון קשה ממני וחכ"א איבד זכותו אפי' תימא רבנן ע"כ ל"פ רבנן עלי' דאדמון אלא [התם] דקא עביד מעשה אבל דבורא מקרי ואמר ותו (שם) ההוא דא"ללחברי' מאי בעית בההוא ארעא א"ל מפלניא זבנת' ואכלת' שני חזקה א"ל פלניא גזלנא הוא א"ל הא אית [לי] סהדי דאתיא לגבי ואמרת לי זיל זבנה ניהלי א"ל אמינא איזבין דינאי אמר רבא עביד אינש דזבן דיני' אלמא גזלן [והבא] מחמת גזלן אע"ג דחזקה ויש עמה טענה אין לו חזקה ע"כ דינו של יהודה תלוי בעידי הקנאה לפי שיהודה טען בטענתו פשרה שנתפשר ואן פשרה בלא קנן הלכך אם קנו מיד לוי הרצועה נתקיים הקנין ואם לאו לא נתקיים ולא מיבעי' יהודה זה שהוחזק בגזלנות על אותה רצועה שאינו נאמן עלי' בשבועה אלא פאי' אינש דעלמא שעשה מעשה בעדי' והיום או למחר מוסף בו דברי' לאו כל הימנו לשבע ולהאמין דבריו אלא יבואו עדי' ויעידו דתני' (ב"מ פ"ג ע"א) איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ד' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא עדי' ויפטר. ותו (שם) ההוא גברא דהוי מעבר חביתא דחמרא לחברי' [בריסתקא] דמחוזא [ותברי'] בזיזא דמחוזא אתא לקמי' דרבא א"ל [ריסתקא] דמחוזא שכיחי בה אינשי זיל אייתי סהדי דלא פשעת' בה ופטירת א"ל רב יוסף ברי' כמאן כאיסי א"ל אין כאיסי דס"ל כותי' הלכך יגזור יהודה סתם [על מי שנתפשר] עמו על הרצועה ועכשיו חוזר.
1005
1006תתקו. ראובן בנה קצת חומתו על קרקע של שמעון והשיא אשה לחנוך בנו באותו בית ושמעון עומד וצווח על גזילת קרקעו וראובן אינו משגיח עליו אלא מחזיק ביד בנו לבלתי שמוע לו וסיפק לא הי' ביד הקהל וביד ב"ד להושיע את שמעון מיד עושקו כי איש אלם הוא ראובן ולא ציית דינא [כה] עשה שנים רבות עד שמת חנוך והניח שני בנים קטנים ועמד ראובן ונשתרש בחטא [ונתן] אותו בית ליתומי' של חנוך ושמעון צווח ואין שומעין לו ועתה דינו של שמעון עם מי עם ראובן אם עם היתומים. כך דעתי נוטה [אין] ראובן יכול לצאת מיד שמעון בלא תשלום דתנן (ב"ק קט"ז ע"ב) הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא אומרלו הרי שלך לפניך ואם מחמת הגזלן חייב [להעמיד] לו שדה ואוקמי' כגון דאחוי אחויי' וכ"ש שראובן זה שחפר ובנה [ונתן] פעמים ועודנו עומד במרדו.
1006
1007תתקז. וששאלת ראובן היה לו ב' בתים אחד גדול ואחד קטן ופתח פתוח מגדול לקטן ונגד לקטן מכאן ומכאן והיתה [אמו] דרה בגדול וראובן בנה [בקטן] ונפטרה אמו לבית עולמה ונכנס הוא בגדו והשיא את בתו אל שמעון והניסו בקטן ודר בו שמעון כל ימי חיי ראובן ובנה ופרץ וגדר ונעל באותו בית כרצונו בפני ראובן וראובן לא מיחה ולא ערער ולא עיכב על ידו וגם נתן שמעון את המס לבעל הקרקע בכל שנה ושנה ובפני ראובן בנה [וככה] נהגו שנים רבות לסוף קנה שמעון בית אחד מלוי בצד אותו בית ופרץ כותל אבנים מאותו בית אשר קנה כי עקום הוא והתקינו וישרו ובנאו מקצתו על אותו קרקע של בית הקטן ומקצתו על קרקע חצרו של חמיו וחמיו ראה ולא ערער אלא מתעסק בדבר בכל כחו ופתח שמעון פתח באותו כותל אשר בנה להשתמש מאותו בית שקנה לאותו בית הראשון והעמיד פצימין של אבנים מסותתות ונאות ארבעתן ושתי דלתות לפתח ונשתמש שמעון באותו בית הראשון כל ימי חייו של ראובן וגם נתן מרזב על אותו בית הראשון לקבל ניטוף מגגו של אותו בית שקנה [שמעון] מקלחן לרה"ר. וכשנפטר ראובן לבית עולמו בא חנוך בנו ונתרעם על [שמעון] מחמת אותו בית ושמעון טוען חמי נתן לי במתנה וטוען ככל הכתוב למעלה וחנוך משיבו מאחר שאין לך שטר ולא עדי מתנה לא הועלת במעשיך כלום. כך דעתי נוטה שנה שמעון אותו בית שהי' של ראובן חמיו אע"פ שאין בידו שטר מתנה ולא ראי' בעדים [שדי] לו שהחזיק בו ואלו לא קנאו אלא בחזקה אחת הי' נקנה כ"ש שקנהו בכמה חזקות האחת שדר בו כל ימי חיי חמיו והם שנים רבות ולא מיחה ולא ערער ושכר לא קבל ותנן בחזקת הבתים (כ"ח ע"א) [חזקת הבתים] חבורות השיחי' והמערות והמרחצאות והשובכי' ובית השלחין ובית הבדים והעבדי' וכל שהוא עושה פירות תדיר חזקתו ג' שנים מיום ליום. והשניה שנתן המס לבעל הקרקע בכל שנה ושנה וחמיו ידע ושתק ומצינו שנתינת המסים חזקה היא כדאמר (ב"ב נ"ד ע"ב) דיהיב טסקא [ליכול פירא] והשלישית שפתח ובנה בו כרצונו בפני חמיו ואפי' לא חזק וקעי לא אבעי' לי' למימר כרבא (שם נ"ב ע"ב) דאמר רבא בפניו לא צריך למימר לך חזק וקני והרביעית שקנה שמעון הבית מלוי שהוא בצד אותו בית והיתה [חומת] הבית שקנה עקומה ולא הי' יכול שמעון לישרה אא"כ כונסה לחצר חמיו מקצתה ומקצתה לאותו בית הקטן וכן עשה וויתר לו חמיו מקרקעי חצירו ובנה אותה חומה ישרה מקצתה על קרקע אותו בית הקטן ומקצתה על קרקע החצר ובנה ופתח פתח גדול באותה חומה והעמיד פצימין של אבנים וגם דלתות ונשתמש בו כל ימי חייו ואין [עורר] ואין מוחה ותנן (שם ס' ע"א) לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפי' וכ"ש לחצר חבירו וכ"ש לבית חבירו אלא הדברי' נראי' שדעת שניהם שוי' זה להקנות וזה לקנות ואלו הי' ראובן קיים ואמר לא נתתי ושמעון אומר נתת היינו שומעין [לשמעון] ולא היינו משגיחי' בראובן כי הדין עם שעון עכשיו שמת ראובן ולא מיחה ולא ערער מכל אשר נעשה [לפניו] היאך יכול חנוך לבא על ערער במה שלא ערער אביו ואי איכא דקשי' לי' הא דאמר רב (קידושין כ"ו ע"א) ל"ש אלא במקום שאין כותבי' את השטר אבל במקום שכותבי' את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר [וכאן] מקום שכותבי' את השטר הוא ולא קני הא ל"ק דכי אמר רב הכי במכר אבל במתנה לא ומנלן [דקא מסיים ואי פריש] פריש כי הא דרב אידי בר אבין וכו' מדקאמר אי בעינא בכספא איקני ש"מ דבמכר קאמר אבל במתנה אי בשטר לחודי' [אי] בקנין לחודי' אי בחזקה לחודי' סגי.
1007
1008תתקח. וששאלת ראובן שהיה חשוד על השבועה ותבעו שמעון מחמת קרקע ונתחייב עליה בב"ד שבועה יש להם להשביעו על אותו קרקע או להפכה על מי שכנגדו. כך דעתי נוטה ששבועת קרקע גזירתא לא מהפכי' לה על שכנגדו דשבועת קרקע לאו דאו' דתנן (שבועות מ"ב ע"ב) אלו דברי' שאין נשבעי' עליהן הקרקעות והעבדים והשטרות והכקדשות וגאונים תקנוה וכיון דתקנתא היא תקנתא לתקנתא לא עבדי' אבל אם נתחייב הנתבע שבועה על מטלטלי' ואפכוה אשכשנגדו על [ידי] גלגול [משתבע] נמי אקרקעות דתנן (קדושין כ"ו ע"א) זוקקי' הנכסי' שיש להן אחריות לשבע עליהן.
1008
1009תתקט. וששאלת ראובן שגזל שדה משמעון ותבעו לוי מטלטלי' ונתחייב עליהן שבועה מי משביעי' לי' או אפכינן אשכנגדו כיון דקיי"ל דקרקע אינה נגזלת לא מיפסל או דלמא [אפכינן] ולא משביעי' לי' כך דעתי נוטה [שאותו] ראובן שגזל את השדה ועבר על תגזול נפסל מן השבועה דלא תגזול בין במקרקעי בין במטלטלי משמע ושניהם שניהו במשנתינו, מטלטלי' דתנן (שבועות מ"ד ע"ב) הנגזל כיצד היו מעידי' אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברדשות א"ל כלי נטלת והוא אומר לא נטלתי ה"ז נשבע ונוטל ר' יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד א"ל שני כלים נטלת והוא אומר לא נטלתי כ"א אחד. ומקרקעי נמי (ב"ק קט"ז ע"ב) הגוזל שדה מחבירו נטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא אומר [לו] הרי שלך לפניך אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ותניא (גיטין מ"ט ע"ב) אר"ש מפני מה אמרה [תורה] הנזקין [שמין] להן בעידית מפני הגזלני' והמסני' כדי שיאמר אדם למה אני גוזל למה אני חומס למחר ב"ד יורדי' לנכסי ונוטלי' שדה נאה שלי וסומכי' על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לפיכך אמר הנזקין שמי' להן בעידי' ומה שכתבת שהקרקע אינה נגזלת לא כשאתה סבור אלא מאי אינה נגזלת דלא מיקניא לגזלן ולא למאן דאתא מחמתי' לא ביאוש ולא בשינוי רשות ולא בשינוי מעשה ואם שטפה נהר או נטלוה מסיקין שלא מחמת הגזלן הדרה למרא [בעיניה] הלכך לא משביעי' ליה ואפכינן לה אשכנגדו.
1009
1010תתקי. וששאלת ראובן ושמעון היו שותפים ותקנו דרכו ללכת אחד מהן לקלוניא בספינה וכשנכנס ראובן בספינה ללכת שם בא אליו לוי וא"ל הא לך זהב זה וקנה פרקמטיא בו למחצית שכר וקבל ראובן הזהב ונתנו בחיקו והלך לו לדרכו וקנה והביא א"ל שמעון רצוני שתפרע לי קצת מן ההוצאה שהוצאת על עצמך [בדרך] זה לפי חשבון המגיעו לזהבו של לוי א"ל ראובן בשביל זהבו של לוי לא הוספתי על הוצאתי אפי' שוה מחט א"ל שמעון ומה לך להשתכר בשלי א"ל ראובן והלא על שותפות שלנו נתכין הדרך ולא על אותו זהב הדין עם מי. כך דעתי נוטה הואיל והדרך נתכין תחלה על השותפות ואח"כ בא הזהב ליד ראובן אין לו לשמעון על ראובן מאותה הוצאה מחמת אותו זהב כלום דתנן (ע"ז ס"ב ע"א) השוכר את הפועל לעשות ביין נסך שכרו אסור שכרו למלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר בין לאביי דמוקי לה (שם ס"ה ע"א) סיפא דמתני' ['קא"ל] לעתותי ערב בין לרבא דמוקי לה דקא"ל העבר לי חבית בפרוטה שכרו מותר שחבית ויינה [אינה] נבללת עם השכר זהב נמי לאו בכלל [הוצאת] הדרך [הוא] שלאחר מעשה הוא בא ע"כ אין לו לראובן על שמעון מעסק זה כלום דכל כה"ג לא מתפיס אפי' באיסור וכ"ש בממון.
1010
1011תתקיא. וששאלת רשאובן תבע שמעון לדין אמר חפץ אחד מכרתי להגמון אחד בג' ליטר' פשיטי ולבסוף אמר לי אותו הגמון אין לי פשיטי' אלא אתן לך ה' חצאי' של כסף כנגד אותן ג' ליטר' ושמחתי בדבר ואמרתי לו כן תעשה ושלח עמי שלוחו לגזבר [שלו] וצוה לתת לי ה' חצאי' של כסף ומצאנוהו עם שמעון זה וכשדיבר השליח עם הגזבר אמר שמעון כבר חלפתי הכסף שלו באותו חשבון [והוא בידי] והפשיטי' מוכנים [הנה] אמרתי לו לא אקח כ"א כסף ודבר שמעון עם הגזבר מה שדבר ולא נתן לי אלא ג' ליטר' מפשיטי' ועכשיו תובע אני המותר שהפסדתי על ידו השיב שמעון אני לא הפסדתיו אלא הוא הפסידני כי אצה להוציא הכסף מידי עד שנתתי לו שוחד לגזבר והניחו לי אותו שוחד נפסדתי על ידו. כך דעתי נוטה שאין לראובן על שמעון אפי' לדבריו כלום שלא חיסרו ולא הזיקו שהרי תשלום חפצו בא לידו משלם וא"ת מילוי הכסף לא היה לו לראובן באותו הכסף זכייה כלל שכך שנו רבותינו (ב"מ י' ע"א) ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה מי שהחזיק בה זכה בה וזה שלא בא הכסף לידו ולא נגע [בו] כ"ש שלא זכה בו.
1011
1012תתקיב. וששאלת ראובן ושמעון באו לדין וטוען ראובן שמעון זה היה לו עבד ובא [זמרי] וגנבו ממנו והוליכו [ללודקיא] לימים תקנתי אני לדרכי ללכת לשם לסחורה ובא אלי שמעון ופייסני להשתדל בשבילו להוציא מיד זמרי העבד [ולתנו] ביד נאמן להוליכו עמנו עד יקראהו כי היה מתיירא מקלקולו על שמעון וכשבאנו לשם נשמע לו קלקולו ועשה רעה ובא בקהל וצעק עליו ועלי וצוו הקהל להחזיר לו דמי העבד וגם לקחו ממני ג' חצאי' של כסף ונתנו לו כי אמרו לא נשמע כזאת מעולם שהלך שמעון בכח של גוים ולקח שפחתו של זמרי שהיא פלגשו של זמרי [והבריחה] ממנו [למרחקים] ונפסדתי על ידו ג' חצאי ואותם אני תובעו. השיב שמעון אני לא פייסתיך מעולם להשתדל באותו דבר אלא אתה הלכת מדעתך וכתבת הרשאה מזוייפת על שמי ולקחת ממנו דמי העבד והכעסתו ובא עלי בחימה והפסדתי העבד על ידך וגם כ"ב זהובי' שנתתי לו בפשרה וכל זה הממון אני תובע ממך כי על ידך הפסדתיו. ענהו ראובן לא [הפסדתי] את שלך אלא על פחזותך ששלחת את פלגשו של מזמרי למרחקים ועל זאת הפסדתני ג' חצאי' ומה שאמרת על ההרשאה לא עלה בדעתי מעולם ומה בצע היה לי בדבר. כך דעתי נוטה שאין לו לשמעון על ראובן ולא ראובן על שמעון כלום מחמת תביעה זו. לראובן אין לו [על] שמעון כלום שאפי' כדבריו של [ראובן] לא הי' לו לסמוםך על אותו פיוס ולהחזיק באזני כלב אלא היה לו להחזיק עמו בתנאי. שאפי' הביא לו [לשמעון] ולא התנה עמו או שהתנה עמו ולא הביא לא הי' לו לראובן עליו אלא שכרו דתנן (ב"ק קט"ו ע"ב) שטף [נהר] חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו יפה מאתים והניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואם אמר אציל אל שלך ואתה נותן לו דמי שלי חייב לתן לו ואמרי' בגמרא (שם קט"ז ע"א) בעא מיני' רב מרי ירד להציל ולא הציל מהו א"ל זו שאלה אין לו אלא שכרו וראובן זה לא התנה עמו ולא הביא לו אין לו עליו כלום [הרי] לך דאפיוס ליכא למיסמך.ץ לשמעון נמי אין לו על ראובן כלום שכל שהפסידו מעשיו גרמו לו ולא ראובן גרם לו וטענת ההרשאה דבר שא"א הוא דאין אדם חוטא ולא לו ומשעה שנתפייס עמו ראובן נסתלקו לו מעשיו כדתנן (ב"ק נ"ב ע"א) כסהו כראו ונפל בו שור או חמור ומת פטור.
1012
1013תתקיג. וששאלת קדרה של חרס חדשה ונתנו לתוכה חלב ושמו בה קיבה ונתחבן ואח"כ הוחמו בתוכה חמין ולשו בהן את העיסה אותו הפת מהו לאכילה כך דעתי נוטה שאותו אסור באכילה דאשכחן דאסר רחמנא טעמא דאיסור [כודאי] איסור באותה חתיכה מדגלי רחמנא גבי נזיר מיין ושכר יזיר ות"ר (פסחי' מ"ד ע"א) משרת לתן טעם [כעיקר] כו' ותנן (חולין ק"ח ע"א) טפת חלב שנפלה על חיכת בשר אם יש בה בנותן טעם [אסור] ואמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דדאורייתא וה"נ [מים] כיון דאית להו טעמא דחלבא הוא [להעיסה] ותניא (פסחים ל"ו ע"א) אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה וכו' לא מבעי' היכא דהרתיח האיסור [בכלי אלא אפי' הרתיח האיסור] בכלי אחד ונתנו רותח בכלי אחר נאסר אף הכלי האחרון דתנן (זבחים צ"ה ע"ב) א' כלי שבשל בו וא' שעירה בו רותח א' ק"ק וא' קדשי' קלים טעוני' מריקה ושטיפה וה"ה לכלי חרס שטעון שבירה דכתי' וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר.
1013
1014תתקיד. מעשה באחד שקבל מעות מחבירו למחצית שכר והלוה ב' דינר על המשכון ואבד או נגנב ואמר לנו ר' לפי ראות עיני שאין על המקבל לשלם אלא חצי ההפסד שלא נעשה ש"ש על המעות אא"כ נותן לו שכר עמלו ומזוני משלו דאין עליו אחריות כל המעות אלא מחצה דחצים של מעות הרי הם שלו וכי משתמש בשלו משתמש ואידך פלגא ש"ח הוא עליהם וכל החצי הריוח שהוא נותן לבעל הפקדון אינו אלא רבית הואיל וקבל בסתם ולא נתן לו חבירו שכר עמלו ומזונו מכיסו תחלה אבל [אם] נותן [לו] שכר עמל ומזון אין בו משום רבית ובישראל המקבל מעות מחבירו למחצית שכר ואמר לו תן לי שכר עמלי ומזוני כדי שלא יהא משום רבית [במה] שאתן לך מן הריוח ואין שום [ריוח] בהם משלם קרן היוצא ואם אינו מסתפק ישלם מביתו.
1014
1015תתקטו. על אודות ראובן שקבל עליו ב' עדי' שנגעו בעדותן ולאחר שעידו עליו בב"ד רצה לפוסלם יען כי נגעו בעדותן. נראה דראובן אינו יכול לחזור מאחר שקבלם והעידו בב"ד דהא אחר גמר דינו אינו יכול לחזור בו [דהלכה] כחכמים (סנהדרי' כ"ד ע"א) ועדים כגמר דין דמי כדאמר בפ' שבועת העדות (שבועות ל' ע"ב) [והו"ל כההוא דיש נוחלין (קכ"ח ע"א) עבדי גנבת כו' [עד] רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו ומה גמר דין יש לשם או מי ישב בדין אלא ודאי כל דבר שאין אחריו עוד כלום כגון העדאת עדים דתו לא מצי מסהדי בענין אחר דכיון שהגידו שוב אינם חוזרי' ומגידים וכן כשנשבע הבע"ד ע"פ שכנגדו הו"ל כגמר דין לגבי דיינים שמשאמרו איש פלוני אתה זכאי וכו' שוב אין רגילין לשא ולתן בדין. ועוד נוהגי' בכל המלכות שאם יש ליחיד דין ודברי' עם הקהל עבור המס שהוא צריך לתן המס ואח"כ יתבע את הקהל לדין כי הקהל רוצים להיות מוחזקי' כל שעה וראי' אני מביא להם מפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע"ג ע"ב) מהא דאמר מוהרקיהו דהני בטפסא דמלכא מנה כו'. ודינא דמלכותא דינא וא"כ כגון השר שרגיל לגבות מס שלו משלם ביחד הרי חלק כל או"א כגבוי דמי ואם באת המלכות לשנות לפטור אחד מן הקהל או להקל עליו לא כל הימנו ואין כל זה דינא דמלכותא אלא גזילה דמלכותא ולא אדונים בדבר זה ועוד שכל הקהל שותפי' במס ושותף אינו חולק שלא לדעת חבירו ורשאי' בני העיר להסיע על קצותן כ"ש לגבות ממנו המס והבא לשנות עליו הראי'.
1015
1016תתקטז. וששאלת אתה אלופי ומיודעי הר' יצחק על שנים שותפי' בחוב אחד ופרע מקצתן ורוצה האחד לעכבו ואמר לחבירו לך קח חלקך מן הגוי לא כל הימנו ויפה הבאת ראי' מהגוזל בתרא (קט"ז ע"ב) ועוד אמר בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ה ע"א) אמר רבא הני בי תרי דעבדו עיסקא בהדי הדדי וא"ל חד לחברי' תא ונפלוג כו' [עד ואי א"ל נפלוג רווחא וקרנא ואי מטי לך פסידא דרינא בהדך א"ל לא מזלא [דבי תרי עדיף כ"ש וכ"ש שלא כל הימנו ליטול את חלקו ולהסמיך את חבירו על קרן הצבי פי' על בבגוי אשר פיהם דבר שוא וגו' ושלום מאיר ב"ר ברוך שי'.
1016
1017תתקיז. נחנו ח"מ הובררנו להיות ב"ד בין ר' יצחק הבא בהרשאת אמו אלמנה ובין ר' אברהם וכבר באו לדין בנורנ"בערק וטענו ולא נפסק שם הדין ונתרצו שניהם לבא לדין לפנינו וטענו בפנינו כאשר טענו בנורנבערק ופסקנו ע"פ הטענות וע"פ העדות שר' אברהם פטור אפי' משבועה שלא מעל בחרם ומן הדין לא היינו צריך לכתוב מאיזה טעם פסקנו כך הדבר שאין בכל העדיות ממש שהרי אין עדות שמכר טרי"ש אלא עד מפי עד ועד מפי קרוב ופאי' לפי אותו כתב שחתומי' עליו ר' פסח ור' יהודה וכתב בסתם והעידו לפנינו שרק אברהם מכר טרינ"ש הרי כל הקהל שבווירצפורק חתומי' על כתב אחר והם מעידי' כלם פה אחד שבשעה שנתנו חרם שמה שלא בא שום עדות אלא שר' ירחמיאל אמר שר' שמואל אמר לו שקנה טרינ"ש מאחיו זה ר' אברהם ואן זה עדות אלא עד מפי קרוב ור' פסח ור' יהודה חתומי' על אותו כתב עם שאר הקהל אבל הוא שני כתובי' המכחישי' זא"ז ואפי' אי לא כל כמיניהו של ר' פסח ור' יהודה לחזור בהם מדבריהם הראשונים הרי כל שאר ראשי הקהל שהיו בשעת קבלת העדות עמהם מכחישי' אותם [ואומרי'] שלא בא שום עדות אלא עד מפי עד ואוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא אחזקתי' ועוד לדברי כתבי' הראשונים והאחרונים אין כאן עדות כלל שהרי מה בכך שמכר טרינ"ש אפי' היו עדות ברורה שראו שמכר טרינ"ש איכא למימר שלא היו של כנגדו ואפי' הי' של כנגדו שמא הוא לא גנבם אלא גוי גנבם ומכרם לו אע"פ שאמר מעולם לא מכרתי טרינ"ש לא מוחזק כפרן דכל מלתא דלא רמי' עליה דאינש לאו אדעתי' כדאמר בפ' שבועת הדיינין (שבועות מ"א ע"ב ומ"ב ע"א) גבי ההוא דא"ל לחברי' הב לי מאה זוזי דמסיקנ' בך א"ל ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני ואסהידו ואמ' להד"ם כו' עד א"ל רבא כל מלתא דלא רמיא וכו' וכן בעובדא דבתר הכי אמר רמי בר חמא כל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש וכו' ורבא לא פליג עלי' אלא משום קיצותא [דתרעא מדכר דכירי אינשי שהי' לו לזכור בקיצותא דתרעא] ובענין הפרעון וכן בפ' שבועת העדות (שבועות ל"ד ע"ב) ההוא דא"ל לחברי' מניתי לך בצד עמוד זה א"ל לא עברתי בצד עמוד זה מעולם אתו סהדי ואסהידו בי' דהשתין מים בצד עמוד זה ומסיק רבא לבסף כל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' וכן בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ח ע"א וע"ב) אמר אביי ל"ש אלא דא"ל משטה אני בך אבל א"ל להד"ם הוחזק כפרן ומסיק אר"פ ברי' דרב אחא בר אדא משמיה דרב דכל מילי דכדי לא דכירו אינשי והכי הלכתא הרי הוכחנו שלא הוחק כפרן כלל ולא הפסיד ישובו כמו כן שהרי דבור בעלמא שאמר אם יבא עדות שמכרתי טרינ"ש שאפסיד ישובי והרי לא בא שום עדות אלא עד מפי עד ועוד אפי' אם בא עדות גמור שמכר טרינ"ש לא הפסיד ישובו שהוא מוחזק בו דאסמכתא היא דגזים ואסמכתא לא קניא וגם פטור משבועה שהרי אינן באין בטענה ברורה אלא ששמעו מפי אחרי' שגנב להם ואותם אחרי' כמו כן אינם יודעי' אלא עד מפי עד מפי קרוב שאמרו דברים בעלמא שאין בהם ממש ולהכי אין לו לשבע דאין נשבעי' בטענת שמא חוץ מן אותן המנויי' בפ' כל הנשבעי' דמורו בהו התירא ותו לא מידי וכאשר הראינו מן השמים פסקנו וחתמנו.
1017
1018תתקיח. על אודות ראובן הפורש מן הצבור שלא לתת לתוך כיס של צדקה ושלא לתת עמהם מס אם כך נהגו בעיר מימי קדם [שלא] לתת ביחד אלא כל אחד נותן לבד אינם יכולי' לכופוולשנות מנהגם אם לא מדעתו אך אם נהגו לתת יחד אינו יכול ליפרד מהם דקיי"ל בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קט"ז ע"ב) דשותף אינו חולק שלא לדעת חבירו וכה"ג נמי משמע בהמקבל (ק"ה ע"א) ואפי' אם היא עיר חדשה דאכתי לא נגהו בה מידי נראה דכופי' אותו לתת עמהם לתת לתוך הכיס כדתני' בתוספתא (ב"מ פי"א) כופי' בני העיר זא"ז לבנות ביהכ"נ ולקנות להם ס"ת נביאי' וכתובי' וה"ה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וכן משמע פ"ק דב"ב (ח' ע"א) כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר ל' יום לתמחוי ג' חדשי' לקופה ו' חדשים לכסות כו' אלמא דכופי' הבא לגור לתן עמהן למילי דצדקה אע"פ שלא נשתתף עמהם מעולם וכ"ש שכופי' אותו כדי להשתתף במס מהא דאמר בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ה ע"א) פרדכת מסייע מתא וכו' אלמא דאפי' פרדכת צריך לתת מס עם בני העיר ואע"ג דמסיק ה"מ דאצילתיה מתא וכו' הכא [באדם] שאינו פרדכת צריך לתן עמהם אע"ג דלא אצילתי' מתא וכן משמע [בההוא דרב] בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן (ב"ב ח' ע"א) א"ל ר"נ [בר יצחק] עבר מר אדאורייתא כו' משמע דוקא [ארבנן] לא אבל כל בני העיר חייבי' להשתתף ולתן בשותפות לפי ממון וכן משמע בתר הכי [בעובדא] דההוא כובס דכל בני העיר חייבי' והוי כמו לפסי העיר ולשורא לפרשאה [ולטרזינא] ולאיגלי גפא דכולן חייבין (ב"ב שם). ושלום מאיר בר' ברך שי'.
1018
1019תתקיט. שני כתבים הבאי' כאחד זה מדבר וזה בא מו' אבי הר' ברוך אתה וריעך שאלתוני על זה הדבר שכבר נשאלתי עליו והנה תשובתי שכתבתי להם שהיא לכולנו והוא הנדון והיא התשובה מה שכתבת שאחד מן העדים הוא עתה קרוב דבר זה מפורש ס"פ מי שמת (בבא בתרא קנ"ט ע"א) היה יודע בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו וא"ר יוסף בר [מניומי] א"ר נחמן אע"פ שלא הוחזק כתב ידו בב"ד קודם שנעשה חתנו ולא נראית חתימתו כ"א עתה אחר שנעשה חתנו ובגזלן אינו [כן] כדמפ' התם. ושלום בנך מאיר.
1019
1020תתקכ. אלו פסולי' לעדות ומעלותיהם כאשר סדרום הגאונים. קרובים הפסולי' שמונים הם והם ד' מעלות. מעלה ראשונה ראשון בראשון ישמעאל ביצחק. מעלה שני' שני בראשון יעקב בישמעאל. מעילה שלישית שני בשני עשו בן יצחק [בנביות] בן ישמעאל. ג' מעלות אלו מן התורה ואחת מדרבנן והוא שלישי בראשון ראובן לישמעאל. בג' מעלות הראשונות מדאו' אם קדש [בהן] את האשה בעדות אחד מהן אינה מקודשת ומותרת לעלמא בלא גט והרביעית מדרבנן מקודשת וצריכה גט מספיקא ויש מי שחולק ואומר כי שלישי בראשון כגון ראובן לישמעאל נחלק לב' חלקים חלק הראשון לגבי אבות א"צ גט לגבי אחי דאבהתא מקודשת וצריכה גט הלכך מחמרי' עלה ומצרכי' לה מספקא גט. ואלו הקרובים שאינם מעידין זה לזה אברהם [ואחיו] ואחותו מאביו, ואחיו ואחותו מאמו הרי ה'. שרה ואחיה ואחותה מאביה ואחיה [ואחותה] מאמה הרי ה'. בתואל אבי רבקה ואחיו ואחותו מאביו [ואחיו] ואחותו מאמו הרי ה' אשת בתואל ואחיה ואחותה מאביה ואחיה ואחותה מאמה הרי ה' אלו כלם פסולים ליעקב ויעקב להם שהם שלישי בראשון. יצחק ואחיו ואחותו מאביו ואחיו ואחותו מאמו הרי ה'. רבקה ואחיה ואחותה מאביה ואחיה ואחותה מאמה הרי ה'. והם ראשון בשני ופסולין להעיד אלו לאלו אפי' עם אחר. בן אחי יצחק ובתו מאביו בן אחי יצחק ובתו מאמו [בן אחות יצחק ובתה מאביה] ובן אחות יצחק ובתה מאמה [וכן בן אחי רבקה ובת אחי רבקה מאביה] וכן בן אחי רבקה וכן בת אחי רבקה מאמה. [ובן אחות רבקה מאביה ובן אחותה מאמה ובת אחותה מאביה ובת אחותה מאמה] הרי אלו י"ו והם שני בשני ופסולי' להעיד זה את זה. אחי יעקב מאביו ואחי יעקב מאמו והם ראשון בראשן. ואין מעידי' זה [לזה בן אחי יעקב ובת אחי יעקב מאביו] בן אחי יעקב ובת אחי יעקב מאמו ובן אחות יעקב ובתה מאביו ובן אחות יעקב ובתה מאמו הרי ח' ואין מעידי' זה לזה. בן בן ובת בן ובן בת ובת בת אחי יעקב מאביו [ובן בן ובת בן ובן בת ובת בת אחי יעקב מאמו] ובן בן ובת בן ובן בת ובת בת אחות יעקב מאביו ובן בן ובת בן ובן בת ובת בת אחות יעקב מאמו הרי [ט"ז] והם שלישי בראשון ופסולי' להעיד הרי אלו שמנים מחמת קורבה.
1020
1021ואלו פסולי' להעיד מחמת מעשיהם: כופר בעיקר, עובד ע"ז, נוקב שם, הגוי [וקשי'] לן מסיח לפי תומו. החושד בכשרים אבל האידנא לא. משומד ליין נסך, כותי [מי שמחלל שמו] נשבע לשקר, שופך דם נקי, מגלה עריות הרובע בהמה והנרבע לבהמה, מחלל יו"ט, מחלל יום הכפורים, מחלל שבתות בפרהסיא, עד זומם, משחק בקוביאות, מלוה ברבית, הלוה ברבית, מפריחי יונים, סוחרי שביעית, עבדים, גזלנים, גנבים, חמסנים, רועים לעצמן, גבאים, מוכסי', מקבלי צדקה מן הגוים, אוכלי טרפות, מוכרי נבילות וטרפות לישראל, ערל יהודי שלא נמול, הנוטל שכר ומעיד, אוכל בשוק, מי שלא הגיע לזכות בנכסיו [אלא] הם תחת יד ב"ד, כופר בפקדון, סומא, חרש, אלם, שוטה, קטן, שיכור, אשה חוץ מה' דברים שמעידה, אנדרוגינוס, מי שאינו יודע לקרות, מי שאינו יודע לחתום את הגט ב"ד מקרעין להן את העור וחותמי' משום [עגונה], מכחש בפקדון, אפטרופוס שמינהו אבי יתומי' בכל דבר שזה טוען עליה' אפטרופוס מעלמא נ"א כל הקרובי' הכתובי' לעיל.
1021
1022האדון לעבדו, אריס דאית ליה פירי בההוא ארעא השושבין אבל לא נחשדו ישראל על כך, השותף לחבירו שהוא נוגע בדבר ומעיד בחלק שניהם, הדר בבית או בחצר חבירו בין בשכר בין בחנם פי' כגון שמעיד על אותו בית כדמוכח בחזקת הבתים (מ"ג ע"א) החשוד על [השביעית] הערב והקבלן והוא דלית לי' [ללוה] קרובי ערב וקרובי קבלן, הלוה והמלוה אפי' במשכון, לוקח ראשון והוא דלית לי' מכר לו בית מכר לו שדה הרי אלו ס"ג וכולן פסולי' מחמת מעשים. ועוד יש לנו שפסולי' מחמת קורבה שני אנשים נשואי' ב' אחיות, ובעל אחותו ואחי אשתו החותן לחתנו והחתן לחותנו אימתי בזמן שיש להם מאותן הנשים אבל מתו נשיהם אין להם צד קרבות [ומעידי'] אם לא הניחו להם בנים. וליתא דהיינו כר' יהודה (סנהדרי' כ"ז ע"ב וכ"ח ע"ב) ואין הלכה כמותו. כל אלו פסולי' מחמת מעשיהם ומחמת מלאכתן ומחמת קריבות נשים. אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה לעולם. ואלו ח' דברים שנאמנת אשה בעדותה. א) נאמנת היה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר בד"א שלא קרא עליו ערער אבל קרא עליו ערער אינה נאמנת (קידושי' ע"ג ע"ב). ב) ועוד אמר רב [נחמן קידושי' ע"ד ע"א] ג' נאמני' על הבכור חיה אביו ואמו חיה לאלתר אמו כל שבעה ואביו לעולם. ג) ועוד תנן (כתובות כ"ג ע"ב) שתי נשים שנשבו זאת אומרת נשביתי וטהורה אני וזאת אומרת נשביתי וטהורה אני [אינן] נאמנות [ובזמן שהן מעידות זו את זו] הרי אלו נאמנות. ד) ואשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדי' שהיתה א"א ואומרת גרושה אני אינה נאמנת (כתו' כ"ב ע"א). וכן אם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני [אינה] נאמנת ואם משנשאת באו עדי' ה"ז לא תצא. ה) [וכן אם אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני נאמנת והוא] שנתנה אמתלא לדבריה [כתו' שם). ו) ונאמנת אשה או קטן לומר [מכאן] יצא נחיל זה (ב"ק קי"ד ע"א) ומעידי' לפי תומן. ז) ועוד ביבמה ואשתמודענא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדי' וחד אמר אפי' קרוב אפי' אשה (יבמות ל"ט ע"ב). ח) ולהתיר העגונה דתנן (יבמות פ"ז ע"ב) האשה שהלך בעלה למדה"י כו' וכן האשה עצמה מביאה גט וצריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם (גיטין כ"ג ע"ב) וכן הלכה. אין הלכה כרבי יהודה כיון שמתה אשתו אפי' יש לו ממנה כמה בנים כשר להעד בחמיו וחמיו לו דאמר רבא אמר ר"נ (סנהדרי' כ"ח ע"ב) אין הלכה כר"י ואמרי' [בני] חמוה דמר עוקבא [קרובים ונתרחקו הוו] אתי לקמי' לדינא אמר להו פסילנא לכו לדינא א"ל מאי עתך כר"י כו' אלא משום דלא [צייציתו] דינא. כל שנים הנושאים בנות שתי אחיות או בנות שני אחין כשרין. האוהב והשונא כשרי' דלא נחשדו ישראל להעיד שקר (סנהדרי' כ"ז ע"ב) אבל לדון אמרי' בכתובות (ק"ה ע"ב) לא לידון אינש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסניא ליה וכן פרש"י ור"ח ורב האי משחק בקוביא פסול אם אין לו אומנות אחר. מי שקד שאשה אע"פ שלא כנסה פסול להעיד [לה בין] לזכות [בין] לחובה. ידע עדות לחבירו כשהוא רחוק ונתקרב פסול לעדות ידע לו עדות עד שלא [נעשה] חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו כשר (תוספתא סנהדרין פ"ה) זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר. וכן גזלן דפסול פסול אף לעדות אשה. גזלן דרבנן כשר לעדות אשה (ר"ה כ"ב ע"א). כל זה נעתק מתוס' פ' זה בורר.
1022
1023תתקכא. שאל הר' שמעון את פי הר' [יעקב] ישראל שי' אם היו שנים בחותם א' של גוי ופרע הגוי החוב ועכב א' מן השותפי' החותם ולאחר זמן גבה החותם הן רב הן מעט יחזיר החצי או לא והשיב מה שגבה לעצמו גבה ואין לשותף שני אפי' תערומות עליו שיכוללומר לו מציאה מצאתי ואין לך זכות בה והביא ראי' מן הירושלמי (ב"ק פ"ו ה"ז) דאיתא כה"ג התם אימור מציאה אשכח.
1023
1024תתקכב. על שטען ראובן שתקע לו שמעון אמונתו [אם] יש לו עדי' או שטר שראהו תוקע על ב"ד לצוות לשמעון לקיים שבועתו כי גדולה אמונה כאלו נשבע בהקב"ה וכשהוא עובר כופר בעיקר ומאד החמירו בדבר שנאמר בני אם ערבת לריעך תקעת [לזר כפיך] ונאמר אל תהיה [בתוקעי] כף וראיתי את ר' יוסף ב"ר יצחק שהחזיר ממון ע"י תקיעת כף אחר שעבר האיש על אמונתתו אבל אין עדים ושמעון טוען לא תקעתיה אלא בתנאי כך נאמן אם יזהירוהו ב"ד על שבועתו שכך אמר ולא מחייב תו שבועה אחריתי כדאמרי (ב"מ י"ז ע"א) היה חייב לחבירו שבועה וחזר ואמר נשבעתי' והעיד' מעידי' אותו שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה טעמא דעדי' מעידי' אותו הא אין מעידי' אינו נשבע [והכא מתוך] שיכול לומר לא תקעתי כפי כי אמר תקעתיה ובכה"ג נאמן בלא שבועה ובלבד שיהא מוזהר באזהרות ב"ד כאשר פי' ותו לא מידי יצחק ב"ר מנחם.
1024
1025תתקכג. באלפסי (פ"ק דב"ב) איכא מ"ד לא אמרי' אית דינא דגוד או אגוד [אלא] היכא דכל חד מנהון אית ליה דמי למיגד ביה אבל היכא דחד מנהון לית לי' דמי לא אמרי' דינא דגוד או אגוד וראייתו מהא (ב"ב י"ג ע"ב) שני אחי' אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם כו' ואנן לא ס"ל הכי אלא בדא"ל תובע לנתבע גוד או אגיד אמרי' לי' דינא קא"ל ולא איכפת לן בנתבע בין אית לי' [בין ל"ל דמי] ומתני' דשני אחי' ה"ט משום [שהעני הוא התובע והוא לא יכול למימר לעשיר גוד או אגוד דהא ל"ל למיגד ולכן אבטל לי' דינא דגוד או אגוד [שהעשיר יאמר לו איני רוצה לגוד גוד אתה אבל אם הי' העשיר תובע לעני וא"ל גוד או אגוד הוי אמרי' דינא קא"ל גוד ואי לית לך שבקיה ואיהו אגוד כללא דמלתא היכא שהתובע אומר] גוד או אגוד [לא] איכפת לן בנתבע [אי אית לי' למיגד או ל"ל דאי ל"ל יניח לתובע לגוד] ע"כ ומשמע שעשיר יכול לומר לעני וליכא למימר גוד ליכא [דמ"מ] יכול העשיר [לומר אגוד] אם זה עני וכנ"ל דברי ראב"ן הלכתא אית דינא דגוד או אגוד וה"מ בעבד או שפחה או בהמה טמאה או בית או שדה שאין בה דין חלוקה אבל בשני עבדי' או שתי שפחות ואין [אומנתן] שוה לית בה דינא דגוד או אגוד אם אמר קח לך האחד ואני השני [אא"כ] יאמר קח לך שניהם בכך וכך [או] אני אקח כדאמר (ב"ב שם) רבין ב"ר חנינא ורב דימי בר חנינא [שבק להו אבוה] תרתי אמהתא חדא [ידעה אפיא] ובשולי וחדא ידעה [פילכא ונוולה] אתו לקמי' דרבא כדי לשאל אם יכולין לומר א' לבירו קח לך אחת ואני השניי' ואמר להו לית דינא דגוד אא"כ יאמר גוד בשתיהן [דמר] ניחא [ליה] בתרווייהו [ומר ניחא לי' בתרוייהו] ולהכי ליכא גוד אלא בתרוייהו.
1025
1026תתקכד. בב"ב [פ"ק י"ג ע"ב] ב' אחי' א' עני וא' עשיר והניח להם אביהם מרחץ ובית הבד וכו' וכגון שאין העני מוצא למי שישכיר חלקו ואין העשיר יכול לומר תשאר אתה בעצמך בבית וכן ראיתי בשני אחין שאחד רצה [להשכיר] חלקו לאדם אחר ואחד עכב על ידו ולא הניח בשבילו והוא השכירו לאחרים.
1026
1027תתקכה. ראובן טוטען על שמעון שיש בידו ס"ת אשר שמתי בארון הקודש שמשכנתי להקדש וקנה [אותה] שלא מדעתי ובלא רשותי ועוד אמר בפני עדים אם היא עדיין כאן בעיר הזאת יהי' שלך [כן] אמר לי שמעון ועוד היתה כאן ע"כ אני שואל ממנו שיניח לי [ספר תורה] מן הדין כי לא הודיע לי בשעת המכירה והייתי מזומן לתת להקדש בכוס ברכה נדבתי ובגזל לקחו הפרנסים ממני ונתנו לו וקנה אותה בדמי' שלא כדין ע"כ ישיב אותה למקומה ושמעון משיב אין לי עמו לא דין ולא דברים על אותה ס"ת כי קניתיה כנגד ראשי קהלך במעמד הרב והשמש הוציאה מן הארון ונתנו בידי והגבאי קבל כסף מקנתה ממני והושבתי הקהל פעמים ושלש ובקשתי למכור לי ס"ת ולא רצו לפחות לי מה' ליטרי' וחצי ואני אמרתי להם פחתו לי מאותו חצי ליטר' ואקננה ע"מ שאני רוצה להקדישה לבני עירי שאני דר בה ונתפייס לי הקהל והקדשתי לבני עירי ועכשיו רשות קהלי עליה כי להם הקדשיה וגם קניתיה בקנייה גמורה [ולא בגזל] באת לידי ומורי לא [נטפל] בדין [זה] וגם [לא] היינו מקבלי טענות משום הא דאמר בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ"ג ע"א) [בני] העיר [שנגנב] ס"ת וכו'. ומורי הר"ר ידידיה אמר לקהל יש לכם להודיעו לראובן בשעת מעשה ולא עשו ומאחר שלא זרזו אותו נראה למורי הר"ר ידידיה שהקנייה אינה קנייה משום דאמרי' מזרזי' את האדם קודם מעשה וחוזרי' ומזרזי' בשעת מעשה והצנועין מושכין ידיהן בדבר זה שהוא פחות מביעתא בכותהא. דבר פשוט הוא שאין לו לראובן על שמעון כלום שהרי לא יצא לו שם גניבה וגזילה בעיר ושאר מילי טובא דמצריך בגמרא בהגוזל בתרא (קי"ד ע"ב) דאע"פ שמיחה בו אל תקנה אותה כי שלי היא אחרי שלא קנאה מגנב מפורסם אלא מבני אדם כשרים ומן טובי העיר אין בדברי ראובן כלום. ומה שטוען ראובן ששמעון אמר לו אם היא בעיר צתהא שלך במה יקנה בלא משיכה ובלא קנין ובחנם פזרתם מעות ולית דין צריך בשש ואם תוכלו לעשות שיחזיר שמעון ס"ת לבעלים דרך בקה ויטול מה שהוציא טוב היה שלא יהא כחוטף מצוה מן השוק.
1027
1028תתקכו. הכל מעריכין ונתערכין חוץ מפה סנדלכם, המהולל בכל פלכים הוא מורי. הנה דין לפנינו שהלותה אם לקבורת בנה והאשה אינה הפיצה לפרוע אלא חפצה לעכב כל הנכסי' לכתובתה נ"ל דמוציאי' מידה כדאמר פ' נערה (כתובות מ"ח ע"א) האומר אם ימות אל תקברהו מנכסיו אין שומעי' לו אלמא לגבי יורשי' לאו כל הימנו ואשה גרעה מיורשי' כדאמר פ' הכותב (כתובות פ"ד ע"א) מי שמת והניח יורשי' ואשה ובע"ח רע"א ינתנו ליורשיו שכולם צריכי' שבועה וא"כ ה"נ [מכ"ש] גבי אשה אפי' אם הי' כותב לה בשעה שנשאה הריני משעבד לך כל מה שיש לי וכשימות שתטול הכל בכתו' ולא תשייר לו כדי קבורתו ויקברהו משל צבור לא כל הימנו שיעשיר אותה ויטיל עצמו על הצבור וא"כ כ"ש היכא דלא כתב לה וה"ה גבי בע"ח שלא הי' יכול לגבות בחובו הכל ויטיל עצמו על הצבור או שמא לא דמי דבשלמא בע"ח ניתן לגבות חובו מחיים ועוד אינו משעבד לו אלא כפי מה שהלוהו וא"כ למה לא יטול הבע"ח מה שהלוהו ואם יש נסי' ולא יתנו לו לבע"ח נמצא זה קבור בשאינו שלו נמצא כבודו קלונו שמה שאנו [עושים] לכבודו שלא לקברו מן הצדקה נהפך לו לקלון לקברו מן הגזל אבל כתובה לא נתנה לגבות מחיים וא"כ עיקר הגביי' לאחר מיתה וא"כ לאו כל הימנו ששיעבד לה שתגבה לאחר מיתה ולא תשייר לו כדי קבורתו. ועוד כתו' הוא כותב לה מדעתו ומשלו והתוספת והיא אינה נותנת לו כנגד זה שום דבר וא"כ לאו כל הימנו שיתן לה כו'. ואע"פ שמכנסת לו נדוניא לא דמי לבע"ח שמלוה לו מעות ואין לו תחתיהן דבר להכי יגבה [בחובו] הכל ואפי' לאחר מיתה אבל הכא יש [לה] קבורה תחת [נדונית] כתובה וא"כ כשאין בנכסי' אלא כדי קבורתו לא תטול כלום דלאו כל הימנו כו'. ועוד הריני דן הכי [כמו] דאפי' אמר אל תקברהו אין שומעין [לו] א"כ חשו חכמי' לכבוד המת בע"כ אפי' כשעל עצמו לא חש כ"ש כשהוא חושש כי הכא דלא אמר אל תקברהו שלא תקנו חכמי' לכל סתם נשים שיעבוד על הכל שלא ישיירו אפי' לקבורתו נמצא תקנתם קלקלה והלא כל [דרכי'] דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ועוד דאפי' גרשה בחייו והיתה באה לגבות ממנו כתו' מסדרי' לו לבעל דקיי"ל בהמקבל (קי"ד ע"א) מסדרין לבע"ח כמו שהשיב אליהו ז"ל דגמר מיכה [מיכה] והיינו מטה [מוצעת] ומפץ [ומזונות] ל' יום וכסות י"ב חדש כדאמר פ' שום היתומים (ערכין כ"ג ע"ב) וגמר לה התם מקרא וכ"ש דלאחר מיתה מסדרי' שמניחין לו תכריכין ושאר צרכיו והשאר יגבה בע"ח ואשה לא עדיפא מבע"ח אבל גריעה דלא שייך בה נעילת דלת ועוד יותר ממה שהאיש רוצה וכו'. ושלום.
1028
1029תתקכז. אחרי כותבי כתבי הראשון קבל לפנינו ר' ירמיה על חתנו שהיה מכה בתו תדיר ומבזה אותה בפריעת ראשה שלא כדת יהודית דלחיים נתנה ולא לצער ואפי' קונה אמה עברייה כקונה אדון לעצמו כ"ש אשתו ועל כל הכאה עובר [בפן] יוסיף ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת [לבדה] ודמעתה מצויה והמזיק את אשתו בתשמיש המטה קמיבעי' לי' בפ' המניח את הכד (ל"ב ע"א) אבל בכל מיני הזיקות אחרי' פשיטא לי' דלא גרע מאחר ואם דבריו אמיתיים תקנסהו קנס חמור בגופו ובממונו על מה שעבר אמנם צריך כפרה גדולה ותכבידו עליו כפי הנראה שיכול לעמוד בה שיהא כמותרה ועומד מכאן ולהבא והטילו שלום ביניהם מסויים ומקויים ותבררו ב' או ג' שיהו מוכיחי' ביניהם וכל קבלה שיהא להם זע"ז ישפטו הם. ואם לא יעמד הבעל בקיום השלום שיוסיף להכותה ולבזותה אנו מסכימי' אחרים להיות מנודה בב"ד עליון ובב"ד התחתון ויעשוהו ע"י גוים לתת גט עשה מה שישראל אומר לך. כי כן הסכמתי עם חבירי שיהא גט מעושה בגוים כדין (גיטין פ"ח ע"ב) ואפי' לשמואל דאמר בפ' המדיר (כתובות ע"ז ע"א) עד שיכפוהו להוציא יכפהו לזון ה"מ מזונות שיש תקנה בידינו לעשות לדבר דיורדי' לנכסים וזנין אותה אבל להכותב ולבזותה שענייה זו מסורה בידו ואין בידינו לעשות תקנה לדבר אפי' שמואל מודה דאין אדם דר עם נחש בכפיפ' ואפי' בהוא גופא [דאיני זן ואיני מפרנס] כרב קיי"ל כיון דר' יוחנן קאי כותי' ומדאכסהו [שערי] לאלעזר ליכא ראי' דשמואל לטעמי' לפי סברתו קאמר והכאות קשות לסובלן מההיא דהמדיר את אשתו ליהנות עד ל' יום יעמיד פרנס מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה (כתו' ע' ע"א) [באמתלא] מועטת ויוציא ויתן כתו' משום דברי' קטני' שאינה מספקת [והיא רגילה בבי נשא דאמרה] השתא לא מצינו אגלגל בהדך אע"ג דבירושלמי פ' אלמנה ניזונית (ה"ז) ובירושלמי דיש מותרות (ה"ד) [דחי לה] שמואל דאמר אין מעשי' אלא לפסולות [ואמר שמענו שהוא מוציא שמענו כופי' בתמיה] דמשמע דלא כפינן. גם יש מוציא שהוא בכפייה (יבמות ל"ה ע"ב) הכונס יבמתו [ונמצאת] מעוברת בזמן שהולד של קיימא מוציא מיהו רב תחליפא אמר שמואל מפרש שיוציא בכפי' נמי ההוא דהמדיר. כ"ש בהכאות דלכ"ע יוציא ע"י כפי' ועישוי ואפי' קבלה עליה [אין] יכולה לקבל שהן הכאות שאין להן קצבה שהרי אמרו חכמים באגרוף שיש בו כדי להמית ואם יעלה חפץ בידכם להשלים תתירו לו החרם שקבל עליו לגרש עד זמן מרווח אם תראו בתוך הזמן שינהג עמה כראוי תתירו לו לגמרי. ואם נראה בעיניכם שאין עצת השלום מתקיים ביניהם תפייסהו [כחכמתכם] לגרש מרצונו ואם לא יאבה יקוב הדין את ההר ותעשוהו [וכתורה] תעשו. ומה שבררנו באיני זן ומפרנס דקיי"ל כר' יוחנן וכרב לפי ראות עיניהו כפר"ח לא פסקי' שמחה ב"ר שמואל.
1029
1030תתקכח. בפ"ק דקידושין (י"ח ע"א) א"ר חייא בר אבין אמר רבי יוחנן גוי יורש את אביו דבר תורה דכתי' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ודלמא ישראל משומד שאני אלא מהכא כי לבני לוט נתתיה ירושה. והשיב הגאון מאור [הגולה] כך הראוני מן השמים שהמשומד אינו יורש את אביו מ"ט כיון דאשתמוד נפק מקדושתי' דאבוה ולא מקרי זרעו דכתי' להיות לכם לאלקים ולזרעך אחריך מי שזרעו מיוחס אחריו יצא משומד שאין זרעו מיוחס אחרי' שאין מייחס אחר אביו ומנלן דלא ירית דהכי אשכחן באברהם ויצחק אע"ג דא"ל הקב"ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך את כל ארץ כנען כו' וכתיב ביום ההוא כרת ד' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי וגומר את הקני ואת הקניזי וגו' והו"ל לאברהם תרי בנין יצחק וישמעאל ולא ירית ישמעאל מכל ארץ כנען ושאר אומות שא"ל קודשא ב"ה לאברהם נתתי לך אלמא לאו זרעי' איקרי ולא ירית בנכסי וכן אשכחן ביצחק אבינו דא"ל קודשא ב"ה כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל אע"ג דהו"ל תרי בנין יעקב ועשו לא אשכחן דירית עשו נכסי יצחק אלא וישב עשו בהר שעיר ובבני יעקב כתי' והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וגו' לכם מורשה ולא לבני עשו מורשה וכן מצינו בענין פריעת החוב דכתי' ידוע תדע כי גר יהי' זרעך וגו' לא פרע חובו לא בן ישמעאל ולא בן עשו אלא יעקב ובניו דכתי' יעקב ובניו ירדו מצרימה אלמא לא מיקרי זרעיה אלא מי שמתייחס אחר אבוה והאי משומד עם אחר הוא אינו יורש את אביו דלאו בנו מקרי. ואי איכא דק"ל הא דא"ר חייא בר אבין א"ר יוחנן גוי יורש את אביו ד"ת דכתי' כי ירושה לעשו נתתי דמשמע דעשו ירש את הר שעיר מיצחק אלמא משומד יורש את אביו התם ה"ק גוי יורש את אביו ד"ת שכך מצינו בבני עשו שירשו את עשו אביהם שנאמר כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר להורישו לבניו אבל עשו לא ירש את יצחק שהרי הרי שעיר לא של יצחק היה אלא של עשו היה שנאמר ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו הלכך האי משומד אינו יורש את אביו. גרשם בר' יהודה.
1030
1031וכן פסק מר רב צדוק גאון וכן פר"ח כי לבני לוט נתתי להורישם לבניו וריב"א אומר שמשומד יורש את אביו שמצינו בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ו ע"א) שיצחק זכה בהר שעיר מכח אברהם דא"ר יהודה אמר שמואל כל שהראה הקב"ה למשה חייב במעשר והן הן שבע עממי' הכתובי' בכל מקום לאפוקי קני וקניזי וקדמוני שנתנו לאברהם אבינו בין הבתרים לא יתחייב במעשר לעתיד לבא ופליגי תנאי בפי' קני וקניזי ר"מ אומר נפתוחאה ערבאה שלמאה רבי יהודה אמר שעיר עמון ומואב ר"ש אמר [ערדיסקוס] אסיא ואספמיא אלמא אליבא דר"י דהלכתא כותי' נתן לאברהם את הר שעיר וירש יצחק את אברהם וירש עשו את יצחק אלמא משומד יורש את אביו. וכ"כ רבי' אבי העזרי שכיון שהוא מוריש לבניו כך הוא יורש את אביו ואע"פ שחטא ישראל הוא אך יש כח ביד חכמי' להפקיר [ממונו] דהפקר ב"ד הפקר כדאמר פ"ק דכתו' (י"א ע"א) יהבי לה קנס ואזלא ואכלה בגיותה בתמיה אע"פ שיש לחלק בין קנס לירושה מיהו בכל ענין ראוי לקונסו סהבא על הכושית קנסוהו כדאי' פ' שור שנגח (בבא קמא ל"ח ע"ב) ובירושלמי פרק [בתרא] דע"ז (ה"ד) גרסי' הני כושאי דקיסרון מותרי' להלוותם ברבית שקלקלו מעשיהם ופי' דקסבר דגירי אמת הם אלא מפני קלקולם קנסם כדקניס ר"מ שלא [יטמעו] בהם ואע"ג דלר"מ גירי [אמת] הן והא דאמר בפ' אין מעמידי' (כ"ו ע"ב) [אני] שונה לכל אבדת אחיך לרבות המשומד [מיירי] במשומד אוכל נבלות לתיאבון ולא במשומד להכעיס ואפי' לדברי הגאונים נראה למו' רבי' אבי"ה ז"ל שהאב ישראל יורש את בנו משומד שהרי למה יקנסו את האב וכדבריו כתב רמב"ם ז"ל (פ"ו מנחלות הי"ב) ישראל שנשתמד יורש קרוביו ישראל ואם ראו ב"ד לאבד ממונו ולקנסו שלא יירש כדי [שלא] לחזק יד רשעים הרשות בידם. ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהם המשומד להם וכן המנהג תמיד במערב עכ"ל. ומורי רבי' שמחה בר שמואל אמר דאפי' לדברי הגאונים [שאמרו] דמשומד אינו יורש את אביו בן משומד יורש את זקינו מד"ת דאמר מכח אבוה דאבא קא אתי תדע דכתי' תחת אבותך יהיו בניך כההוא דשילהי מי שמת (בבא בתרא קנ"ט ע"א) דשלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות וזו היא שקשה בדיני ממונות ולימא ליה אביך זבין ואת מפקת ומאי קושיא דלמא דאמר להו מכח אבוה דאבא קאתי דכתי' תחת אבותיך יהיו בניך ואע"ג [דלמסקנא] אידחי מ"מ ממאי דקאמר וזו היא שקשה בד"מ ש"מ דהכי הלכתא [דבן] מוציא מלקוחות דשלחו מתם [סברו] מכח אבוה דאבא קאתי אלא שקשה היא בד"מ שאין ראי' מן התורה דקרא איכא לאוקמא בברכה ואמר נמי בירושלמי (קידושין פ"ק ה"ב) ואם לבנו ייעדנה מייעדה לבנו ואין מייעדה לבן בנו [שמואל בר אבא בעי קומי ר' זעירא בפרשת נחלות] את עביד בן בן כבן [והכא לית את עביד בן בן כבן] ואם [בן] ראובן בא מכח ראובן ויורש כראוי לראובן דוקא א"כ אינך עושה חנוך לענין נחלה כאלו הוא בנו של יעקב אלא בנו של ראובן ומיהו הא דפריך (ב"ב קנ"ט ע"ב) אבל לענין דינא לא והתנן נפל הבית עליו ועל אביו כו' אתיא לי' בגמגום וכולי' סוגי' משמע דזו היא שקשה בד"מ הוי כמלתא בלא טעמא ודוקא במכר הבן הנכסים שהבן מוציא מיד הלקוחות. וכן השיב רבינו שלמה ז"ל שקרובי המשומד יורשי' המשומד ותשובתו כתו' למעלה בסי' ת"ת. ומיהו אם בן המשומד יורש את זקנו אבי המשומד מזה לא כתב כלום.
1031
1032תתקכט. מעשה בראובן שהיה לו שתי בנות ונישאו ואחת מות ראובן נשתמדה האחת ושוב מתה האלמנה ולא נשבעה על כתו' ובעל המשומדת תבע אחות אשתו לדין על דבר היורשה כי לא היה להן אח ונשאל לרבי' אבי העזרי ז"ל אם יורש הבעל לאשתו המשומדת [ואי] מקרי שארו כיון שזינתה ואסורה לו והשיב וז"ל נ"ל שיורשה כי [מעת] שמת אביה זכתה בנכסי' ואז היתה עדיין ישראלית אפי' לדברי הגאועני' שפי' שהמשומד אינו יורש את אביו היא יורשת את אביה והבעל למה נקנסנו וכמו שהאב יורש לבנו משומד ה"נ הבעל יירשנה אע"פ שאינה ראויה [לטמא לה] דבפרק יש מותרות בירושלמי (ה"ד) אמרי' גבי [שנייה] תניא [יורשה] ומטמא לה דתני' ר' חייא מטמא אדם לאשתו כשירה ואינה מטמא לפסולה ופי' מאחר דמדאו' [אינה] פסולה הויא כאשתו ואפי' אי [אמרה הא אמרו] רבנמן מקנין ע"י גוי (בוטה כ"ו ע"ב) ואמרי' התם והא [אסירא עליה וקיימא] דהוי איסור דאו' אף לגבי גוי מוהיא נתפשה שאפי' גוי במשמע ולגבי אסתר דרשינן כאשר בדתי אבדתי שנאסרה לבעלה מיהו כל קנסות [דכתובי'] בפ' האשה רבה (יבמות פ"ז ע"ב) הם לגבי [דידה] ולא לגבי דידיה אע"ג דאיסורא דאו' הוא לבד מציאתה שמפורש שם הטעם כי היכא דתהוי ליה איבה ומעשה ידיה כדי שלא תמות ברעב שפעמים [היא] עניה ואין לה מזונות ממנו ושארו מיקריא בר מלגבי טומאה דאיכא קרא לא יטמא בעל בעמיו ודרשו רבותינו יש בעל מטמא ויש בעל שאינו מטמא הא לא"ה שארו מקריא לטומאה [וכן] לירושה תדע דלא קנסו לבעל מדפריך בהאשה רבה (צ"א ע"א) יורשי כתו' מאי עבידתי' ומשני כתובת בנין דכרין מהו איהי דעבד' איסורא קנסוה רבנן זרעה דלא עבד איסורא לא קנסוה רבנן קמ"ל פי' משום דתנאי כתו' ככתו' דמי כדאמר פ' אע"פ (כתובות נ"ד ע"ב) ולא עדיפא [אינהו] מדידה כיון שמכחה הם באים אבל הבעל למה יפסיד כח ירושתו אם ממזר יורש את אביו ואח ממזר יורש לאחיו וגם מיטמא להם כדאי' התם (יבמות כ"ב ע"ב) ולא גמר טומאה מטומאה כ"ש [דירושה] לא גמר מינה ובנו לכל דבר כמו אחיו לכל דבר והבעל לא דמי לזרעה דידה [ולמה] יפסיד ודמיא למורדת שכל זמן שלא גירשה אם מתה יורשה כמו שפסקו הגאונים וההוא [דתותרנית] דפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ו ע"א) נראה כדברי המפרש דבארוה מיירי ואפי' אם נפרשה בנשואה התם הוא פושע כי תותרנית אינה ראויה להוציא ען מום זה לכן יפסיד הפירות אבל הכא דמי להא דאמרי' פ' האשה (צ"א ע"א) מציאתה ומעה ידיה [דמדידה לדידיה לא קניס כתובה דמדידי' לדידה קניס] ות"ק דקניס טעמא כדפי' לעיל אבל ליורשה לא לשתמיט תנא דפ' האשה לתני זה וזה אין יורשין אותה כיון דתנא [ירושת] בנין דכרין והא לא קתני ש"מ דבעל יורשה ותנא דוקא הוא דגרסי' בירושלמי בהאשה רבה (ה"א) לא זה וזה מטמא לה הדא היא דתני ר' חייא מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה ואית תנא תני הכא תצא בי"ג דברי' ואית תנא י"ד פי' י"ד קנסות מאן דתני י"ג [עביד] מציאתה ומעשה ידיה [חדא] ומאן דתני י"ד עבד כל חדא וחדא חד ואם אינה יורשה נפישי להו ובפ' יש מותרות (יבמות פ"ה ע"א) לא קתני לגבי אלמנה לכה"ג ושניות אינו מטמא להו ואלמנה לכה"ג יש לה כתו' כמו שמפורש שם הטעם ואמר התם איכא ביניהו סוטה ודאי [קצרו] של דבר רואה אני שבעלה יורשה עד כאן תשובתו.
1032
1033תתקל. בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ה ע"א) אמר רב אשי פרדכת מסייע מתא וה"מ [דאצילתיה מתא] אבל אדיסקאי סייעתא דשמיא הוא פי' רשב"ם ז"ל פרדכת אדם בטל ממלאכה ודרך ארץ ומתלמוד ואיננו עוסק בישובו של עולם כלום חייב ליתן בעול עם הקהל ואע"פ שאינו עושה ריוח בעיר וה"מ דמסייע לתן במס של הקהל כגון דאצילתי' תא עבדי המלך היו תובעי' לו לבדו [והם] הצילהו והקילוהו ממשאו בטענותם שאמרו עליו שאין לו ממון ומתוך כך נתרבה מס שלהם והכביד עולם יותר כגון שהמלך רגיל לקח מכולם מס קצוב לשנה ובאו לתבוע מכולם לכל אחד כפי אומד דעתן עד שעלה גיבויו לחשבון מס הקצוב והיו שואלים יותר מדאי והם הפיצהו ופטרוהו ומה שפחתו מזה יגבו מן השאר אבל אנדיסקאי ממונים של מלך הרגילים לגבות מכל בית ובית ומכל איש ואיש עד שיעלה החשבון למס הקצוב ושכחוהו לזה ולא רצו לשאול לו כלום לפי שהוא אדם בטל וסבורי' הי' שאין לו ממון וגבי כל המס מן השאר אע"פ שהכבידו עליהם מס כפי מה שהי' לה [לתן] פטור דסייעתא דשמיא הוא שמחל לו עכ"ל וריב"ם כתב פרדכת אדם יושב בטל ואינו פורע מנת המלך אם בני המקום הצילוהו מיד השלטון מסייע להו כלומר נותן קצת מה שישימו עליו ומשמע [לפירושו] שאינו נותן כשאר בני המקום אלא פחות ולא נתפרש שיעור אלא [כשומת בני המקום] ואם נמצאו בני אדם שהליצו עליו יושר לפני השלטון ואמרו כי זה פרדכת עני הוא ומבוטל ממלאכה ונתרצה השלטון וכתב לו [אנדיסקי] שהניח לו המס שעליו אין נותן לבני העיר כלום שמן השמים הצילהו והכי מוכח [כפירושו] דאדיסקי לשון שטר כדאמר בהגוזל בתרא (קי"ב ע"ב) דנקיט דיסקיא מב"ד הגדול עכ"ל וכ"כ בערוך פר"ח אנדיסקיא אם נמצאו בני אדם שאינם בני המקום ואמרו לשלטון כי זה פרדכת עני הוא ונתרצה השלטון וכתב לו אנדיסקי שהניח [לו] המס שעליו אינו נותן לבני העיר כלום. ע"כ ורבינו אליקים מחמת שהי' קרוב למלכות פוטרו המלך בכל שעה [והוא] היה מחלק עם קהל.
1033
1034תתקלא. מעשה בשני שותפים שהלוו על משכון אחד אצלם בעיר והלך א' מהם לדור בעיר אחרת והניח המשכון ביד חבירו ובא האנס בגיזומים להחזיר משכונו בלא דמים השיב זה לאנס אתה יודע שאני [ופלוני] חבירי הלוני לך ואיני רשאי למחול חלקו ונתפשר עמו בחצי דמים להחזיר משכונו ולמחול לו חלקו ולתת חלק חבירו ואח"כ בא חבירו אצלו ותבע מחצית הדמים שקבל כי חלקך הוצרכת למחול לו [והלה] משיבו לא נתכונתי כ"א להציל לאמצע ולסלקו בדברים בעלמא שאמרתי שאיני ראי למחול לו חלקך ושאלו לרבינו שמחה זצ"ל והשיב נ"ל לדמותו לההוא דחזקת הבתים (נ"ה ע"א) דפרדכת מסייע מתא [וה"מ דאצילתי' מתא] ופי' בערוך שהמלך גובה מס מבני העיר איש לפי משאו והשיג ידו ואמרו על זה שהוא בטל ואינו יכול לסייע במנת [המלך] ומאחר שעל ידם ביטול [מסייעם] אלמא אע"פ [שפטרוהו] גובי המס בפירוש לא נאמר שיפטר בכך אלא כיון שהם [פטרהו] מתחלתו [מחילתו] שמחל לו מחול לכל בני העיר ונאמר [הצילו] לאמצע ה"נ ל"ש ותניא בתוספתא פ"ח דב"מ שותפי' שמחלו להם המוכסי' מה שמחלו מחלו לאמצע ואם [אמרו] בשביל פלוני מחלנו מה [שמחלו] מחלו לו [ולעיל] מיני' מיירי בלסטים מדשבק לסטים דמיירי ביה ונקט מוכסי' ש"מ דוקא מוכסי' שהמכס שלהם בידם למחול לכל מי שירצו אבל לסטים שלא זכו בממון זה מעולם אפי' אם יאמרו חלק פלוני אנו מניחי' מה שנשאר לזה נשאר לאמצע והא לא דמי לנשא ונתן ביד דפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ז ע"א) אלא [לברייתא] (שם) א"ל אנס הושיט [לי פקיע] עמיר זה והושיט לו חייב ומוקי לה דקאי לה בתרי עברי נהרא מדקתני הושיט לי ולא קאמר תן לי מכלל היכא דלא הראה ממון חבירו אלא האנס יודעו מעצמו ויכול לטול בעצמו אפי' נשא ונתן ביד פטור ה"נ אם לא הי' מוציא המשכון מחדרו [היה] נכנס ונוטל מעצמו ואמר נמי בההוא פרקא (שם ע"ב) ההוא גברא דאפקידו לי' כסא דכספא אתי גנבי עלי' שקלי' יבי' ניהליה אתא לקמי' דרבא פטרי' א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא אלא אמר רב אשי חזי' אי אינש אמיד הוא עליה דידי' אתו גנבי לא אמיד אההוא כספא ודאי הוא דאתי. שמחה ב"ר שמואל. ושיטת רשב"ם ז"ל כפי' ראשון שבערוך וראי' לדברי הרב ז"ל לקמן.
1034
1035תתקלב. יהודי אחד לא רצה לתן מס עם הקהל מפני שמחל לו ההגמון לאו כל כמיניה והציל לאמצע ואם נתן והחזיר לו ההגמון הציל לאמצע מהא דאמר בהגוזל בתרא (קט"ז ע"ב) שיירא שיצתה למדבר כו' מדקאמר וטרפה משמע שהציל מה שלקחו כבר ומוקי בשותף. ואחד מן הצבור שרצה לפרוש מן הצבור להתפשר בפני עצמו לאו כל כמיני' בלא דעת חבירו ואם יתפשר לעצמו והקל ההגמון עליו הכל לאמצע. ועוד אית לן למיזל בתר אומדנא שכל מה שמיקל לזה מכביד לאחרי' ותני [בתוספתא ב"מ פ"ח] שותפי' שמחלו להם מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלו לו ולפי משמעות הברייתא דקתני מה שמחלו מחלו לאמצע למי הי' לו להיות כ"א לאמצע כאלו הי' שלוחם ואם אמרו בשביל פלוני [מחלו לו] שמעצמן אמרו בלא פיוס שלא בקש אדם למחול לו מהתם משמע שאפי' במקום שאין אחרים מפסידי' במחילתו של זה אפ"ה מה שמחלו לאמצע וההוא דפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ה ע"א) פרדכת מסייע מתא פרש"י ז"ל התם אם נמצאו בני אדם שם שאינן בני המקום ולא קאמר שהוא הציל ונתחנן לפני השלטון לפייסו אבל אצילתי' בין הוא בין אחר חייב לשלם ומסייע מתא דכולהו שותפי נינהו וכולהו שלוחי אדדי. ודודי הרב רבינו קלונימוס ז"ל כשהמלך שאל מס היה מסייע לקהל בפרשה ואח"כ שאל מן המלך לנכות לו מן המס שליש או רביע מה הי' מגיע לחלקו ואמר למלך אני עובדך בכל יום אני רוצה שתפטרני [מדיני] לתן עמהם ונתרצה למחול לו חלקו והיה חוזר ונותן מס עם הקהל והייתי סבור שמדת חסידות היתה [ואני] רואה שמדת הדין [הוא] כאשר פירשתי לעיל כי כל ישראל ערבים זה בזה לקבל עול גלותם וישתתפו עמהם בנחמתם ושלום שמחה בר' שמואל.
1035
1036תתקלג. ראובן טען על חמיו אחרי מות אשתו תן לי נדוניתה מה שפסקת לבתך בשעת קידושי' כך וכך ועמדתי וקדשתי' והן הן דברים הנקני' באמירה וחמי משיב אין לך עלי כלום מכמה טעמים חדא שלא פסקתי לך אלא ע"מ שלא היית שוחק בשום שחוק ואם היית שוחק שלא [יהיה] לך עלי כלום ועברת על התנאי ועוד שנתת עיניך לגרשה ומתום כך נפטרה ועוד שלא גבית הנדוניא לא את ולא אשתך כלום ולא בא לידכם אפי' פרוטה. מתוך אלו הדברי' ראיו זכות לחמיו של ראובן ואין לחתנו עליו כלום כדפסק ר"ת ורבינו שמואל אחיו והא לך לשון ר"ת בפ' נערה (כתובות מ"ז ע"א) כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה כו' כתב לה בשעה שקדש וה"ה אם לא כתב לה אלא באמירה דהן הן הדברי' הנקני' באמירה וכ"ש בכתיבה ונשאת ואח"כ מתה אע"ג דנקנה באמירה ובכתיבה לגבותם לאחר נישואין כדרך כל מכנסת שום לבעלה ושטרי פסיקתא דרב גידל לא זכה הבעל בדברי' הללו [כיון] שלא הספיקה לגבות קודם מיתתה וה"ה אם נתגרשה דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וביון שמתה או נתגרשה פקע לה ודע דלאו במתה מן האירוסין מיירי דקתני לה אמתני' דקתני נשאת יתר עליו הבעל כו' ועלה קתני ת"ר כתב לה ולשון חיון דסוף הלכה נמי משמע דאחר נישואי' מיירי וכו'. עוד מהכא שמעי' דפסק נדונית חתני' שלא גבו קודם מיתת נשותיהם אפי' לאחר נישואי' שלא זכו בהם [יותר דהלכתא כרבנן דרבי נתן דקאי כראב"ע ושינויא דש"ס דחיקא הוא] וכן בפר"ח [ורש"י] שפי' מן האירוסין קשי' ליה טובא דהכי הו"ל למתני כתב לה פירות כסות וכלים מן האירוסי' לא זכה ועוד דלשון חיתון לא שייך באירוסין אלא בנישואין כדמוכח בריש אע"פ (כתובות נ"ו ע"א) ואחר רבינו יעקב נעקב ונפסוק הלכה ובמי שמת (קמ"ו ע"א) הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ומתה אינה יורשה פסק רבי' שמואל מחכא שמעי' שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינה יורשה כדאמר בגיטין משנתן עיניו לגרשה אין לו פירות וכ"ש הכא ע"כ ועוד שטוען תנאי [היה] עמו ע"כ נראה לנו דפטור מ"מ והמע"ה וכאשר מן השמים והראונו כן הודענו דעתינו ושלום ברוך ב"ר שמועל זצ"ל.
1036
1037תתקלד. מטעם המלך מגזירת רבותינו יושבי נרבונא אשר שמענום ונדעם ומזקנים נתבונן ונאמר תהי נא אלה יושבי צרפת ונורמנדיאה כאשר גדרו גדר גדולי נרבונא מסביב וגזרו באלה חמור כל נושא אשה ומתה תוך שנתה בלא ולד של קיימא עד עבור שנת נישואין שיחזיר כל הנדוניא ותכשיטי האשה לנותני הנדוניא או ליורשי' מה שישאר בידו שלא [הוציא] מן הנדוניא [ומה] שלא כלתה [ושלא] יערים לכלות רק [מן הנמצא יעסוק] בקבורתה לפי כבודה ועד זמן ב"ד ל' יום ישיבם להם אם יתבעוהו ולא תחול עליו גזירה כ"א מיום תביעה לאחר ל' יום ח"ו אם לא הי' משיב. ועוד גזרנו מן העתיד לגבות שלא יגבה החתן לעולם אפי' מתה אחר שנה אפי' ילדה ודבר זה קבלנו מיושבי טריוש ורומש ושלחנו לסמוכי' מהלך יום ושמחנו בדבר וגזרנו עלינו ועל כל הנלוים עלינו ועל זרעינו מ"ש למעלה ועל יושבי צרפת ונורמנדיאה ואונויא ופייטן סמוך ליושבי' הללו מהלך יום או יומים עליהם ועל זרעם כי מי יכול ומי יחיש מה [שפסק האב או המשיאה ונתן] לחתן חוץ ממנו וראינו שיעור לדבר שנה ולא יותר כי אחרי שנתה נשכח מן הלב ואין שוב עצב. ומה שגזרנו כתבנו וחתמנו ואחרי לכת שליח זה נזכרתי מה שכתוב בפרשת תוכחה בת"כ ותם לריק כחכם יש אדם שמשיא את בתו ופסק לה ממון הרבה ולא הספיקו לעבור ז' ימי המשתה עד [שמתה בתו] ומאבד ממונו ואשרינו שלא עמדנו באותה גזירה וכשם שיצאנו [מזו] כך נצא מכל גזירות רעות. יעקב ב"ר מאיר. מורינו הגאון הרב רבינו איר תורינו על שלא שהה אצל אשתו החדשה כ"א מנחמו ובאנו להמלך ג"כ מה התקנה שעשו הקהילות ותראה מ"ש מו' הר"ר ידידיה מרבינו ברוך. ואנו העתקנו ממכתב יד הרב זוסקינד כהן מערפורט בספר ברוך יש תקנה קבועה עשו הקהילות איש ואשה שיעשו נישואין ומת א' מהן בלא זרע בתוך שנתים שחצי הנדוניא יחזיר ליורשי המת ורבינו ברוך ורבינו דוד ב"ר קלונימוס עשו מעשה והחזירו ליורשי אשה שמתה כו' ע"כ [ואתה] מורינו תמצא תקנה גם ידענו שאין בדבר זה כ"א תקנה ולפי מה שנראה נעשה ועשה ותכתוב לנו ושלום. בעל נחמות ינחמכם דעו בברור כי לא שמעתי מעולם תקנה היכא דנפטר האיש שיש להחזיר ולהפסידה כתובתה כ"א הרב [זוסקינד] כהן א"ל שכך מנצא בספר [ברוך] זצ"ל ותמהתי רבה על הדבר ואפשר שלא פשטה אותה תקנה הואיל ולא שמעתי ואם הלכה רפופה בידכם שלחו אל רבותינו קהל ווירצפורק והם יגידו לכם אבל פליאה בעיני אם הפקיעו הכתו' לגמרי א"כ כל הבעילות דומי' לבעילת זנות ולכל זונות יתנו נדן ואתנן לא נתן לה ותהי להפך ואפשר אם הפקיעו תוספת אבל מנה ומאתים ונדוניא לא סוף דבר אין לנו בזה אלא דברי רבותנו שבווירצפורג והקהילות. ושלום מאי ב"ר ברוך ז"ל ה"ה.
1037
1038תתקלה. ראובן ושמעון היו בארץ הגר ונתן ראובן לשמעון עשר מוזהבות וב' קופרינש להוליכו למעגנץ ולתת המוזהבות לפלוני והקופרינש לפלוני ובא שמעון למעגנץ ולא נתן החפצים לפלוני לאחר זמן גדול בא אחיו של ראובן למעגנץ ושאל [את] שמעון נתת החפצים שנתן לך אחי למי שנשתלח וענה לו שמעון הזכרתני שמיום שנתנם לי ראובן לא ראיתים ולא זכרתים ולא ידעתי היכן נאבדו אבל ודאי נתחייבתי בתשלומין ועכשיו רוצה שמעון לשלם כשוין שהיו שוין בארץ הגר והתובעי' רוצים כשוה שהן שוי' במעגנץ עתה הוצרכנו לידע עם מי הדין. כך דעתי נוטה שאלו הי' יודעי' באיזה מקום נאבדו החפצים [שיה חייב] לשלם כשוים באותו מקום עכשיו שזה אומר כך וזה אומר כך נראה לנו שהדין עם התובעים שי"ל שהובאו החפצים למעגנץ ושם נאבדו ונתחייב שמעון בתשלום כשוים במעגנץ כדתנן (גיטין ל"א ע"א) [המניח] פירות להיות מפריש עליהם תרומה ומעשה ומעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת [שהן] קיימי' ואם אבדו ה"ז חושש מעת לעת רבי יוחנן אמר מעל"ע של בדיקה ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר ינאי [אמר] מעל"ע של הנחה וקיי"ל כר"י דהא אתותב ר"א אלמא [שאבודים] היו מעל"ע הרגשת אגדתו הלכך יש לשלם לשמעון כשוים במעגנץ.
1038
1039תתקלו. שותף שהודה לחבירו שיש בידו כך וכך ואח"כ אמר טעיתי במה שהודיתי ואין כל כך הרבה אינו נאמן מספ"ק [דגיטין י"ד ע"א] הנה גנאי דעבדו חושבנא בהדי הדדי כו' לסוף עבד חושבנא בין דיליה לנפשי' ולא פש [ליה] גבי' ולא מידי ופר"ח ור"ת וז"ל שהי' מודים לו בע"ד או שהי' הדבר ידוע בעדות ברור' דלא פש לגביה מידי ומוך דבריהם משמע דמנפשי' לא מהימן לומר טעיתי במה הודיתי אע"ג דאית לי' מגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי וכן משמע מהא דתנן (שבועות ל"ח ע"ב) מנה לי בידך א"ל הן למחר אמר תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ובפ"ק דב"ב (ו' ע"א) מפרש טעמא כל האומר לא לויי כאומר לא פרעתי דמי ואמאי לא [מהימן] לומר אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב לך ואין אני חייב לך במגו דאי בעי אמר פרעתי אח"כ אלא ש"מ אינו נאמן לומר טעיתי וקשה לר' מס"פ גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ע"א) שכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו היתומים חזר ואמר פרעתי נאמנים תנו מנה לפלוני וכו' משמע דיתומים הוא דאין נאמנים במה שחזר האב ואמר פרעתי וטעה במה שאמר תנו אבל איהו גופיה הוי מהימן לומר טעיתי מגו דאי בעי אמר אח"כ פרעתי ואמר ר' דאי [איתא] דאיהו הוי מהימן א"כ יתומי' להמניה בהאי מגו דאי בעי [אמרו] פרענו אח"כ או שאבינו פרע אח"כ אלמא ש"מ [דהא] דשכ"מ גופי' הוי מהימן אי הוי ידעי' שחזר ואמר [שטעה לא] מטעם מגו אלא דשכ"מ גופי' אין דעתו צלולה עליו ורגיל לטעות אבל אינש אחרינא אינו רגיל לטעות ואין יכול לומר שטעה אפי' במגו מאחר שכבר הודה.
1039
1040תתקלז. שקול הדעת פ"ק דסנהדרין (ו' ע"א) אמר ה"ד שקול הדעת א"ר פפא כגון תרי נאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי מר אמר הי ומר אמר הכי ולא אתמר הלכתא אליבא דחד מנייהו וסוגיין דעלמא כחדמנייהו ואזל איהו ועביד כאידך היינו שיקול הדעת פי' מה [שעשה] עשוי ]וישלם] מביתו ואמר מו' רבי' יחיאל הלכה למשה דדוקא כה"ג הוי שקול הדעת אבל היכא דתרי תנאי או תרי אמוראי פליגי והדיין לא ידע כ"א דברי [האחד] וא ידע שאחד חולק עליו והורה ודן כה"ג לא הוי שקול הדעת אלא מה שעה עשוי ולא ישלם מביו וכן הורה רבינו יודה ז"ל וכן אם [טעה בתלמוד שרש"י] מפרש בענין אחד ושאר גאונים בע"א ולא ידע כ"א פירוש אחד ודן והורה כפי אותו הפירוש כה"ג לא הוי שקול הדעת אלא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו והביא ראי' מפי זה בורר (כ"ט ע"ב) גמר' כיצד בודקי' את העדי' ההו דקרי ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פוני ופלוני מסקי בי זוזי אתו תבעו ליורשי' אתו לקמי' דר' ישמעאל בר' יוסי אמר כי אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא פרעו פלגא ואידך פלגא אתו לקמי' דרב חייא א"ל כשם שאדם כו' אמרו ליה ניזל ניהדר אמר להו כבר הורה זקן אלמא אע"ג דר"ח פליג עלי' מ"מ כיון שלא ידע [שחולק] עליו מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו כך שמעתי מפי ר' לשון הר' יצחק.
1040
1041תתקלח. להאריך אין פנאי, ובקצרה אשיב הנראה בעיני, כאשר הראוני מן השמים שא"כ הוא [כמו שהכתב] מדבר שאין באותו חרם ממש ואינם צריכי' לקיימ' כיון שאנוסי' היו שהיו מיסרין אותם בכמה מיני יסורין ומגזמים להורגם ולתלותם דאפי' תלוה ויהיב לא הוי מתנתו מתנה (ב"ב מ"ד ע"א) וכ"ש בנדון זה דאכתי לא יהיב מידי אלא נדרו לתן ולא בא עדיין הממון ליד האנסי' ולא דמי לגזירה קמייתא ומציעתא דסקריקון דאמר פ' הנזקין (גיטין נ"ה ע"ב) כיון דקטלי אגב אנסיה גמר ומקני חדא דהכא [נהי] שהי' מגזמי' לתלותם ולהורגם לא הי' רשאי' לעשות דבר זה מפני השר שהיה דורש דמים מידיהם גם מפני העונש על שפיכת דמים ונהי שנתן להם רשות מן השר לענותם בכבלי ברזל להרוג שמא לא היו רשאי' וכ"ש שמפני עונש דיני שמים לא היו רשאי' וכ"ש שמפני עונש דיני שמים לא היו יראים טפי כיון דבגזירה קמייתא אמרי כל דלא קטיל לקטליה א"כ היו צריכי' להורגם ולהכי ידעי וגמרי [ומקנו] ואפי' במציעתא כל דקטיל ליתיב זוזי ולא היו צריכי' להורגם מ"מ היהודים היו יראים כיון דכבר שייכי בה והורגלו להורגם [ונעשים כהיתר] בגזירה ראשונה אכתי סרכייהו נקטי והיו יראים טפי ואגב אונסא גמרו ומקנו אבל הכא לא שייך דאי משום דמגזמי להו עביד אינש דגזים ולא עביד אפי' בממון כגון איזל ואקטול דקלא דפלניא כ"ש למקטל איהו גופא ואע"פ שקבלו עליהם חרם ע"ד המקום וע"ד הקהל חלילה שתהא דעת המקום מסכמת זולתו לטובה ולא לרעה ואע"ג דתלו מיהת דעתם לדעת הקהל כיון דאנוסים היו בטלה דעתם תדע דהא אשכחן כשהשביע משה ע"ה את ישראל בערבות מואב [אמר] לא על דעתכם אני משביעכם אלא ע"ד המקום ועל דעתי שנאמר לא אתכם לבדכם וגו' (שבועות ל"ט ע"א) ואפ"ה אמרי' בפ' ר' עקיבא (שבת פ"ח ע"א) ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר רב אחא בר יעקב כאן מודעא רבה לאורייתא פי' משום שאם יתבע הקב"ה ממנו למה קבלתם את התורה יש לנו להשיבו אנוסים היינו לקבלה אמר רבא הדר קבלוה בימי אחשורוש כו' והקשה ר"י אמאי לא אמר כבר קבלו בערבות מואב ותירץ דהתם נמי יראים היו מהקב"ה שמא לא יביאם לארץ שהי' להם לכנס בה לאלתר ורואה אני שהדברי' ק"ו ומה התם אי לאו הדר קבלוה בימי אחשורוש מדעתם מחמת שמחת הנס לא הוי מיענשי אשבועתא דערבות מואב אע"ג דאמר להו ע"ד המקום ועל דעי דאי לא הוי אונס לית להו התרה כלל כדאמר בפ"ג דשבועות (כ"ט ע"ב) להכי א"ל ע"ד המקום ועל דעתי כי היכא דלא תהוי התרה לשבועתם ואפ"ה כיון דאנוסי' הוי ע"פ הדבור מפחד שלא יביאם לארץ ויניעם במדבר קרי' לי' אונס ולא מיענשי עלה ואע"ג [דבעשיית] רצונו יש שכר גדול מה שאין הפה יכול לספר כ"ש וכ"ש בשר ודם האנס חבירו ומייסרו ומשביעו לדעתו דבעשיית [רצונו] אין שכר כלל רק שיפטור אותו ולא ייסרנו עוד שאין באותה שבועה או באותו חרם ממשות כלל. וא"ת והאמר פ' ד' נדרים (נדרים כ"ז ע"ב) נודרי' להרגן [ולחרמין] ולמוכסין שהיא תרומה אע"פ שאינה תרומה שהן של בית המלך וכו' ופריך כיון דאמר יאסרו אתסר לי' ומשני בלבו היום ואע"ג שדברים שבלב אינן דברים אונסי' שאני אלמא טעמא דאמר בלבו היום [דאי] לאו הכי לא הוי שרינן וא"כ הכא בנדון זה שהן מנדין בעצמן שלא חשבו בלבם שום ערמה א"כ [לתסרו] לא דמי כלל דהתם ההרג והחרם והמוכס אינן מכין אותו כלל אלא רוצים לחטוף מידו הפירות או כבר חטפו והוא מבקש שיחזיר לו כי אמר שהם של תרומה או של בית המלך אבל [הכא] דאיכא יסורין והכאה שאין לו קצבה בטל הנדר לגמרי דהא אמרי' כ"ש אונס דיסורי' דפטור לגמרי מקרבן ומלקות ומאיסור אלמלא נגדוהו לחנני' מישאל ועזרי' פלחו לצלמא (כתו' ל"ג ע"ב) ואין לומר כיון דבידיהם לקיים הדבר לתן הממון חלה החרם ויתנו הממון חדא שהרי כתוב מעבר שאין בידם לתן. ועוד הא אמרי' מודעא רבה לאורייתא אע"פ שבידם לקיים המצות קאמר כיון דאנוסי' היו לקבלה לא מיענשי עליהו אע"ג דע"ד המקום ועל דעתי קאמר והסכימה דעת המקום כ"ש וכ"ש בנדון זה דאנן סהדי שלא הסכימה דעת המקום דיסורין ייסר וישפוך דם יהודי [אחד] עד שיתן לו ממון דבטלה דעתם אצל דעת המקום אע"ג דנדר שחודד ע"ד רבים אין לו התרה הכא דאמר על דעת שלשה אלו לא חל כלל כיון דאנוסי' היו ועד דלא קבלו עליהם אלא ע"ד המקום וע"ד הקהל ודעת המקום עיקר ולזה נתכונו לדעתו מיהו לרוחא דמלתא טוב בעיני לשלוח שמה ולבקשם שיתירו להם החרם ברשותם כי אולי כשיראו שאין ממש באותו חרם יחזרו בהם ואעפ"כ אם לא יתרצו אין בכך כלום כדפרי' כי אין ממש באותו חרם דאפי' שאלה לחכם לא בעי דהא פסק ר"ח [דד' נדרי'] א"צ שאלה לחכם כדשמואל (בפ' ד' נדרים כ"א ע"ב) ולא כרב אסי דאמר כולן צריכי' שאלה לחכם דהא רב ס"ל כשמואל בירושלמי (פרק ד' נדרים ה"א) ובפ"ב דנזיר (י"א ע"ב) מוקי פלוגתייהו דשמואל ורב אסי [בפלוגתא דר"ש ורבנן ושמואל כרבנן ורב אסי כר"ש] והלכתא כרבנן לגבי ר"ש. ומה שכתבתי שיתירו החרם ברשותם לרוחא דמלתא כתבתי בשביל הקול כי מי מפיס ברחוק מקום אם אנוסים היו או לאו ומ"ש [מהאדם בשבועה] פרט לאנוס (שבועות כ"ו ע"א) הכי משמע האדם שיהא לבו מיושב עליו וברשות עצמו הא נמי לא קרי' ביה האדם כיון שמיסרים אותם וא"ת כי קאמר תלמודא (שם) עלה דרב כהנא ורב אסי אמאי לא קאמר כה"ג שמיסרין אותו לשבע שבוש הוא להקשות זה דלהכי [לא] אצטריך קרא לגבי שבועה דבכל המצות נמי פטור מולנערה לא תעשה דבר כדמשמע בפ' א"ר עקיבא דבכל המצות הוי פטורי' כיון דאנוסי' היו אי לאו דהדר קבלוה בימי אחשורוש. ושלום מאיר ב"ר ברוך.
1041
1042תתקלט. ראובן היה לו בן קטן ושמעון היה לו בת קטנה וכתב לו שמעון לראובן לכשיהיה בנך ראוי לקדש אם לא אקבל קידושי' או בתי בעצמה לא תקבל הקידושין אם תהיה ראויה לקבל קידושיה אתחייב לך מעכשיו ב' זקוקים ומת שמעון קודם שהיה בן ראובן י"ג שנה וגדלה [בת שמעון] ועמדה וניסת לאחר ועתה תובע ראובן הקנס מבניו יפה דן האומר שהיתומי' פטורי' שהרי מת שמעון בתוך הזמן וכיון דאניס פטורי' מדאמרי' פ"ק דכתובות (ב' ע"ב) לפיכך חלה הוא או שחלתה היא אינה מעלה לה מזונות ומסיק ולענין גיטין אינו כן כו' עד [מעכשיו] אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש אין זה גט מאי לאו מת וה"ה לחלה כו' אלמא דגבי ממון כה"ג אם היה אומר אתן לך ב' זקוקים אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך יב"ח פטור שהרי אונס אירעו ואע"ג דגבי גט מפליג בין אונס מיתה לשאר אונסי' ה"מ התם משום דלא תפול קמי' יבם אבל בעלמא חשוב אונס כ"ש יתה דאין לך אונס גדול מזה שאלו היה חי היה מפייס בתו שלא תנשא כ"א לזה וכיון דמת מאי [הו"ל] למיעבד והבנים לא ידעו בתנאי אביהם ועוד כיון דאביהם פטור שלא יכול קיים תנאו גם היתומי' פטורי' שהרי לא נדרו לו שום דר ולא שייך הכא מצוה על היתומי' לפורע חוב אביהם שהרי לא נתחיב בממון זה לא בחייו ולא במותו ולהא דהאשה שנפלו (פ"ב ע"א) ל"ד כלל דהא [דבעי'] עומדת באגם משום דמשיכה הראשונה כלתה כבר ולהכי כשעומדת באגם חשוב כמשיכה אריכתא ה"נ כל כמה דלא [נתקרע] השטר או [שנאבד] לא נתבטל קנין הראשון ואע"ג דמת [מידי דהוי דאמר מעכשיו כמו] אם לא באתי מעכשיו עד [י"ב] חדש ומת בתוך יב"ח דהוי גט הלכך אין לפוטרן מטעם זה אלא מטעם אונס כדפי' ול"ד נמי לדר' יהודה בן תימא דאמר (ב"מ צ"ד ע"א) כל תנאי שא"א לקיימו בסופו והתנה עליו בתחלתו אינו אלא כמפליג בדברים דה"מ כגון ע"מ שתעלה לרקיע או שתרד בתהום וכיו"ב דבשעה שהתנה היה ידוע לכל שא"א לקיימו כלל. אבל אין לפוטרם מטעם אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דקטן אין לו קידושין ונישואין לא מד"ת ולא מד"ס כדאי' פ' חרש (קי"ב ע"ב) וא"כ הו"ל כאלו אמר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר כו' דקיי"ל כרבנן דאמרי (יבמות צ"ב ע"ב) אינה מקודשת הא ודאי ליתא דאע"ג דאמרי' דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ [היכא] דהדבר הנקנה בא לעולם וגם הקונה ומקנה באו לעולם קנה אע"ג דתלה תנאו בדשלב"ל וראי' דאמר בפ' המפקיד (בבא מציעא ל"ג ע"ב) [בהא] דפריך והא אין אדם מקנה דשלב"ל ואפי' למ"ד מקנה ה"מ כגון פירות [דקל] כו' עד אמר רבא נעשה כאומר לכשתגנוב ותרצה ותשלימני הרי [פרתי] קנוי לך מעכשיו אלמא אע"ג [דתנאי] בדשלב"ל קנה אע"פ שיכולני לדחות ולומר דהתם משני אליבא דר"מ משום דסתם מתני' ר"מ היא וקאי אהא דפריך ואפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מי יימר דמיגנבה ומי יימר דמשתכח גנב ומי יימר דמחייב דלמא מודה ומפטר ואהא משני תלמודא דעבידא דאתא הוא [דמיד כי] גנבה קניה למפרע מעכשיו ואין כאן אלא חד [מי] יימר דמיגנבה וחשיב דעבירד' דאתא ואתי' כר"מ ולא כרבנן אך נ"ל דוחק לאוקמא התם דלא כהלכתא מדלא קאמר בהדי' לעולם כר"מ ונעשה כאומר כו' אלמא דאתי' ככ"ע וכן משמע נמי פ' בכל מערבין (עירובין ל"ז ע"ב) א"ל אביי אלא מעתה הי' לפנינו שני רמונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים היום כו' אלמא אע"ג דתולה תנאו בדשלב"ל תרומתו תרומה ומסתמא [אפי' לרבנן] כיון דסתמא קא"ל [ומהכותב] נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה (ב"ב קל"ו ע"א) דמשמע הגוף מן היום ופירות לאחר מיתה אין ראי' דקנה פירות אעג דתלה במיתתו דהוי דשלב"ל וכן מכל מצוה מחמת מיתה אין ראי' דמתנת שכ"מ דרבנן שלא תטרוף דעתו עליו ע"כ אין נ"ל לפטור היתומי' מטעם זה אלא מטעם אונס כדפי' לעי ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
1042
1043(תשובת רבינו יוסף טוב עלם).
1043
1044תתקמ. כתב לבני טריוי"ש בסוף התשובה לא מצינו בכל מקום [שבני] עיר אחת יכולי' להטיל ממון על עיר אחרת לא משום רוב חכמים ולא משום רוב מנין ואע"ג שזו מצוה רבה היא כי בגלל הדבר הזה יברכך ואין דבר זה אלא בנדבת הלב ובהרצאה שנאמר [במצות צדקה] כל איש אשר ידבנו לבו שאפי 'אנשי עיר אחת המתקבצים לעיר אחרת לכנופיא דכלה או דתעניתא ופוסקי' עליהם צדקה נותני' וכשבאי' מביאי' אותה עמהן ומפרנסי' בהם עניי עירם כללו של דבר אין לאלו כח כפייה על אלו חוץ מרידוי עבירות שבאי' מחמת טענה שנתפסי' תחתיהן דכתי' וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה והיינו דתני ראב"י (יבמות צ' ע"ב) שמעתי שב"ד מכין ועונשי' שלא כדין כו' וכה"ג אמר דהפקר ב"ד הפקר אבל אפקועי ממונא דאינשי בכדי לא עכ"ל.
1044
1045(הלכות מס מרבינו יוסיף טב עלם)
1045
1046תתקמא. בני העיר הבאים להכניס מנת המלך ומטילים על כל איש ואשה בגזירה לתת מכל ליטר' או שויה בדבר העומד לסחורה כמו שעיניהם רואות לפי צורך שיעור וללאה יש לה כרמים וכן פוסקי' על כרמיה ועל הפירות ועל כל שאר עמלה כאיש ברעהו וטועני' שהכרמי' ממון בפני עצמו ועל הפירות בפני עמו שמשבצרן יכול אדם למוכרם אע"פ שאין בהן [הנייה] עם הפירות עד [שיצאו] כמו קרן ורבית ואנו מטילי' על הקרן והרבית. ולאה טוענת אין הכרם [כאותה] ליטר' שהכרם צריך הוצאה מרובה וטורח כבד בין בעבודות מרובות שלו בין באסיפתו ולא עוד אלא שבכל שנה באי' שרי הארץ ונוטלי' משם מנותיהם נמצא המטיל בו מוציא הרבה בזיעת אפו ואוכל קמעא ופעמים נשרף ונמוק והולך לו ומאומה לא ישא בעמלו אבל ממון העומד לרבית [או] סחורה נוח הימנה שהרי משכונו בידו וממונו הולך וגדל ואוכל בלא עמל ובלא יגיעה ובלא עין ובלא שום הוצאה ואם מצטרך למעותיו יכול לעשות בו צרכיו וטועני' זה כנגד זה א"כ הוא כמו שכתוב נ"ל שבדין טוענת לאה וטענתה טענה ושאין נוחה [ככל] הסחורה [ושכרה] מצויה כמו רבית ליטפל בהן והן דברים הניכרים ועוד מאוכלי רבית אתה למד שמשימי' משה רבינו חכם ותורתו [פלסתר] ואומרי' אלו הי' יודע משה שיש ריוח בדבר זה לא הי' כותבו [וכן] פרקמטיא נוחה ומצלחת וכספו ותמורתו תמיד בידו [ואפשר] בלא ספסר דזוזי דאינש עבדין [ליה] ספסרותא [לאפוקי] ארעא דבעי אריס דשקיל מחצה ואיכא עלה כמה הרפתקי כגון רוב חמה או רוב צנה מיעוט גשמים רוב גשמים ברד ארבה חסיל ילק גובאי שא"א לחביאו ולעשות שימור לו [כשאר] עמלו וכן [פירשו] חכמי' (יבמות ס"ג ע"א) א"ר אלעזר אין לך אומנות פחותה מן הקרקע כו' וירדו מאויותיהם כל תופשי משוט וגו' ותו אמר רב (שם) על ביני שובלי חזינהו [דקא נייפן] וכו' והיאך משוים דבר [שטיפולו] קשה ושכרו מועט לדבר שטיפולו במנוחה ושכרו מרובה לדבריהם אם נוטלי' אותו שכר מועט [הבא] מוך צער ובאין על הקרקע נמצאו מכלין קרן ופירות ושמט בעל הקרקע ויצא ריקם ח"ו לא תהא כזאת בישראל ולא שום פסוק בזה אלא בבני עשו שנאמר דרך עצל וגו' ופי' רבי' יעקב בן אחי עצל זה עשו שנתעצל מתלמוד תורה כמסוכת הדק כמסוכת של קוצים שמחזיקים בבגדים של אדם הוא מושך בצד זה והיא מתחזקת בצד אחר גובה את הארנון מישראל ועד שלא יגבה את הארנון הרי הגולגולת בא עליהם ועד זו נגבית באי' עליהם [לעשוק] עירונים אבל דרכן של ישראל אינו כן אלא כמו שנאמר בסוף המקרא ואורח ישרים סלולה שיושבים [ומטיבים] בכל מעשיהם ומסדרין ביניהם כדרך שמסדרי' בערכין שנאמר איש כמתנת ידו ואין להפך ולגלגל ולכלות את הקרן אלא כענין שנאמר ואהבת לריעך כמוך וכן תרבות ישראל ומנהג הקהילות נותני' עיניהן על הפקחין כענין שנאמר ואתה תחזה מכל העם וגו' ויושבי' ומדקדקי' ומטילי' על כל או"א בצדק איש לפי עמלו ולפי טיפולו ודנין על אחיהם כאלו הם גופן לקיים [מה] דאמרו (שבת ל"א ע"א) [מה דעלך] סגי לחברך לא תעבד. ומה שמטילי' על ליטרא של פרקמטיא [אינו] דין שיקבלו על ליטר' של קרקע שפחותה זו מזו וכן נוהגין חכמים חכמי הקהילות ורואים אם נוחים להטיל על הקרקע [ושומטין] את הקרקע לגמרי שאם באי' לאוכלן מכאן ומכאן אין לו חיים ולא מצינו בכל התורה ששיעבד הקב"ה כלום את ישראל בקרקע [אלא] היוצא השדה לשנה. וכן בלקט שכחה ופיאה ועוללות ובהענקה ובמלכותא דארעא נמי כתיב והיה בתבואות ונתתם חמשית לפרעה ולא כלום [בקרקע] ומה שטוענין והלא יש מכר לאחר בציר אין בכך כלום וכלום יש לו מכר אלא על עסקי פירות א"כ אין לדבר סוף והלא אדם קונה לעצמו כלי תשמיש ע"מ למצוא פרנסתו כגון העול והמזרה והקנקן למחרישה וכל כלי העגלה תיבות וחביות בתוך הבית ומצפה למצוא על ידיהן שום פרנסה כלום מטילי' עליהם מתנות אמרת לא כך היה אלא דרך בני אדם להכין מלאכתו בחוץ וללכת ולשוטט בכל ענין שיכול וכשבאה פרנסתו נותן מנתו לפי ענינם אבל להתנפל ולהכביד עליהם לא שמעתי עכ"ל. וששאלת על ראשי הקהל הבאים לשנות ולהטיל מס כל כך על שוה ליטר' קרקע [כשוה] ליטר' מעות בכל מלכותינו אין נותני' כלום מס מן הקרקעות ופעמים רצו בעלי כיסין לשנות ובא המעשה לפנינו ולא הנחנום דהא דאמרי' (ב"ב ח' ע"ב) רשאי' בני העיר להסיע על קיצותן היינו קיצת שכבר נהגו קודם לכן בעיר מימי קדם או שהן עצמן באי' לתקן תקנות מדעת כולם וקמ"ל דנתקיימו הדברים ואע"ג דבדבור בעלמא קא מתנו דגרע טפי מאסמכתא דכל דאי לאו כלום הוא הכא ודאי מהני בהווא הנאה דקא [צייתי] להדדי במידי דאיכא רווחא להאי כמו להאי איידי דקני גמר ומקני כי ההוא דפ' הפועלים (בבא מציעא צ"ד ע"א) מתנה ש"ח להיות כשואל ואפי' בדברים בההוא הנאה דנפי' עלי' קלא דאינש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשי'. ואנא לא שמעתיה להא דר"ת וקיימתיה מסברא אבל לשנות שלא מדעת כולם במידי דאיכא פסידא לזה ורווחא להאי ולא למגדר מלתא הוא אין שומעי' להן לעשות תקנה לעצמן שלא כתורה כמ"ש בשם רבי' יוסף ט"ע מ"כ. ועוד יש להביא ראי' ברורה מדתנן במס' פיאה (פרק ח' מ"ט) מי שיש לו מאתים זוז לא יטול פיאה כו' ומשמע אע"פ שיש לו קרקע ששוה מאתים זוז מדקתני סיפא היו משועבדי' לכתובת אשתו או לבע"ח ולשון שעבוד שייך בקרקעות. ועוד תני' ומייתי' לה בפ"ק דב"ק (ז' ע"א) היו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור כו' ה"ד אילימא [דהוזל ארעתא] דכ"ע ודדידיה זול בהדייהו אפי' טוב אנמי ליספו ליה ופרש"י דהא תנן היה לו מאתים זוז חסר דינר אפי' נתנו לו אלף זוז בבת אחת ה"ז יטול ותנן בפ' בתרא דפיאה מי שיש לו נ' זוז והוא נושא ונותן בהם ה"ז לא יטול ומפרש עלה בירושלמי (שם) [טבין חמשין דעבדין מן] מאתן דלא [עבדין] וע"ז סמכו הקדמונים שלא להטיל מס על הקרקעות כי כל [המס] אינו אלא מן המשא ומתן ותדע שהרי איכא בבני העיר עניים ואינם נושאים ונותנים במעות ובפרקמטיא אע"פ שיש להם קרקעות אן השר לוקח מהם מס אלא כה"ג שתהא הקרקע עצמה משועבדת למס והכי משמע בחזקת הבתים (נ"ה ע"א) הני [זהרורי] דזבין ארעא לטסקא זביניהו זבינא וה"מ לטסקא אבל לכרגא לא מ"ט כרגא אקרקף דגברא מנה אבל טסקא דארעא לאו חובת גברא הוא אלא על הקרקע מוטל ועוד יש ראי' [דמקרקעי] גריעי טפי ממטלטלי דאמרי' (ב"ק ז' ע"ב) כל מילי מיטב הוא אי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי.
1046
1047תתקמב. ואשר שאל אדוני על ראובן שנתן ממונו לצדקה ואמר זה הממון ינתן לצדקה בריוח ומן הריוח ישלחו הקהל אחר [רב] אחר הישר בעיניהם והקרן יהא קיים ונאסף האיש [אל] עמו וחיים כל ישראל הניח ואחרי מותו השכירו הקהל רב שהי' קרובם [ונמצא רב אחר שהיה] נשוי מבנות [המקדיש] שהי' גדול כמותו אם שייך כאן אומדנא דר' שמעון בן מנסיא דפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ב ע"א) או אם יתמוטטו ב' או ג' מבניו אם שייך כאן אומדנא דר"ש. נ"ל אחרי שנתנו לקהל וכבר בא ליד גבאי אין לבניו וליורשיו בהן שום כח יותר משאר עניים והקהל [יעשו] הטוב והישר בעיני אלקים ואדם דכל מה דאתו ליד גבאי אדעת' דידה קאתי [כדאמר רב אשי פ"ק דב"ב (ט' ע"א) אנא נמי אתנויי לא צריכנא דכיון דכל מה דאתי אדעתא דידי קאתי ומאי] דבעינא עבידנא ה"נ רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו וכן הי' אומר ר"ת לתת מן הקבלה [גיבעלא] לשומרי העיר מה"ט [ודאי] דכל [כמה] דלא מטי' ליד גבאי יכול ליתן לקרוביו עניים דטובת הנאה שלו ואפי' לשנותו למצוה אחרת כדאי' פ"ק דערכין (ו' ע"א) וגרסי' נמי בירושלמי דפ' בני העיר (ה"א) ר' חייא בר אבא אזל לתמן יהבון ליה פריטא למפלגא ליתמי ולארמלתא נפק ופליגהון לרבנן מהו שיהא צריך להפריש [אחרים] תחתיהן ר' יעקב בר אחא ר' אבא בשם ר' אלעזר כל המצות עד שלא ינתן לגזברי' אתה רשאי לשנות' משנתן ליד גזברי' אי אתה רשאי לשנותן. ומשבא ליד גבאי מה שירצה יעשה במצוות הקהל.
1047
1048ומה ששאלת אם שייך אומדנא דר"ש גבי נדרים וצדקות לא שייך אומדנא דלאחר זמן ודאי אם באותה שעה טעה בדבר שהיה סבור שהוא כך ואינו כך כגון שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש ויצא לבן כו' כדאי' פ' ב"ש בנזיר (ל"א ע"ב) דהקדש טעות אינו הקדש אבל [אם] בההוא שעתא לא טעה חל הנדר ולא בטל בשום מלתא דאתיא לאחר זמן דהא חזינא דכלבא שבוע הוצרך להתיר נדרו כדאי' פ' אע"פ (כתובות ס"ב ע"ב) ובפ' הנודר מן [המבושל (נ' ע"א) ] דאתשיל אנדרי' אע"ג דאין לך אומדנא גדולה מזו דאלעתא דגברא רבא כמו רבי עקיבא לא נדר ועוד שבעצמו היה אומר כן דאדעתא דגברא רבה לא נדר ואפ"ה הוצרך התרה דבשביל דברים שלאחר זמן אין לבטל הנדר ולא דמי לאומדנא דר"ש בן מנסיא דהכותב נכסיו לאחר ולא ידע שיש לו בן ושוב שמע שיש לו בן או שאשתו מעוברת אין [מתנתו] מתנה דשאני התם מתנה בטעות הויא דבההוא שעתא דיהיב לאחרים היה לו בן והוא היה סבור דבן אין לו אבל בנדון זה דהוי דבר הבא לאחר זמן מלתא דשכיחא הוא שבני אדם מתמוטטין וגלגל החוזר בעולם הוא וכיון דמלתא דשכיח הוא אם איתא דסלק' אדעתי' שיהו בניו קודמי' לכל אדם איבעי' לי' לאתנויי ואי לא אתני איהו הוא דאפסיד אנפשי' כ"ש במילי דצדקה בעין יפה נותן [ולא] היה בלבו שום תנאי וגדולה מזו נ"ל אפי' בחייו אם כבר הודיעו לקהל שהוא נותן כך וכך ליד גבאי לעניים שבעיר ושוב העני אפי' הוא גופי' ולא מצי למיעכבי' לנפשי' ודמי הא מלתא להא דאמר בערכין בפ' המקדיש (ערכין כ"ט ע"א) בכהן שהקדיש [שדה] חרמו ובפ' הגוזל קמא (בבא קמא ק"ט ע"א) בכהן שהקדיש [שדה] חרמו ובפ' הגוזל קמא (בבא קמא ק"ט ע"ב) אחוזתו מה ת"ל לשדה היוצאות לכהנים ביובל וגאלה אחד מן הכהנים מניין שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי יהא שלי [ודין] הוא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמו כ"ש וכו' עד יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים וה"נ אמר בכהן הגוזל את הגר ומת הגר מוציא מתחת ידו ומתחלק לכל אחיו הכהנים ולא מצי אמר בשל אחרים אני זוכרה בשל עצמו לא כ"ש "נ כי אמר בפני הקהל אני נודר לתן ליד הגבאי כך וכך לעניי העיר או לעניי עולם הו"ל כאלו מטא ליד גבאי ולא מצי למיהדר דאנן יד עניים אנן ויש לנו לכופו לקיים נדרו שנדר לתת ליד גבאי לחלק לשאר עניים דאטו משום דעני הוא אין לו לקיים את נדרו ועוד הא אמרי' (גיטין י"ב ע"א) לא תלקט להזהיר העני על שלו ולא מצי למימר בשל אחרי' אני זוכה ק"ו בשל עצמי והכי אמרי' פ"ק [דב"מ י"ב ע"א] השוכר את הפועל למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו וה"ה לעני שמפריש מעשר עני לא מצי מעכבו כי בזה לא יצא ידי נתינה כ"ש בנדון זה שבא ליד גבאי אין לבניו צד זכייה טפי [מעניים] אחרים [אלא] תלוי בדעת [הגבאי] והקהל [כי] אדעת' דידהו יהב כדפי' ושלם מאיר ב"ר ברוך.
1048
1049תתקמג. וששאלת אם המלך העביט הקהל והעליל עליהם בשביל ראובן שלא בא ליום מועד ולקח מהם ממון אחרי שראובן אמר שלא נתערבו עבורו אין לו לשלם חדא כי [אין] זה דין שיעביט יהודי אחד בשביל חבירו כמו שכתבת' מירושלמי דפ' אין בין המודר (ח"ב) אין אדם נתפס על חבירו אלא בארנונא וגולגלותא בלבד ואי' נמי בירושלמי דפ' הגוזל בתרא (ה"ו) ריב"ל אין אדם נתפס על חבירו בחייו לתן לו אלא בארנון וגולגולת ואע"ג דרב פליג עלי' הלכה כריב"ל אפי' לגבי ר' יוחנן כ"ש לגבי רב כמו שפסק ר"ת מכח ההוא דבני העיר (כ"ז ע"א) ועוד דהכא [רב] נמי סבר כריב"ל כדאי' בירושלמי [דאין] בין המודר (ה"ב) רב אמר כל הנתפס על חבירו חייב לתן לו חייליה דרב מן חדא הגוזל שדה מחבירו ונטלהו מסיקי' כו' ולא שמע' להא דא"ר יוחנן קנס קנסו הגזלן ובגמרא דידן איכא נמי כה"ג פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ג ע"ב) בר מתא אבר מתא מעבט וה"מ בכרגא דההוא שתא כו' וטעמא משום דינא דמלכותא דינא בכה"ג אבל להעביט בשביל דבר אחר את האחד בשביל חבירו אין זה דינא דמלכותא אלא גזילה דמלכותא ולא הוי דינא. ומעשה בא לידי שראובן ושמעון היו להם שותפות בחוב בשר אחד וכשבא השר העיר לפרוע עיכב קצת מן החוב ואמר ראובן יש בידו כל כך ממעותי ובשבילו [אני] מעכב החוב ובא שמעון ותבע את ראובן לדין ואמר שכך נתעכב לו בשבילו שיפרע לו [כדר'] נתן או כת"ק ישבע שלא נתחייב לו לשר כלום וראובן טען השר משקר איני חייב לו כלום ופטרתי ראובן ואפי' משבועה מדאמר פ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ"ה ע"א) האי בר ישראל דזבין לי' חמרא לישראל חבריה וקאתי גוי וקא אניס ליה מיניה מסיק אמימר דבכל ענין לא מבעי' ליה לפצויי דסתם גוים אנסי' הם וכל מה שיפרעו יחלוקו בשוה. ומה שכתבתם שמנהג הוא שהקהל מעביטים ע"י גוים כל מי שחייב מס ואינו חפץ לתן ותמהין העולם מניין להם כשהיחיד אמר איני חייב ואעפ"כ מעביטים אותו וצריך הוא לתבוע הקהל לדין ורוצי' הקהל להיות כמוחזקי' לשבע הם או להפכה עליו למה תועיל תפיסה זו שהיא שלא כדין ונ"ל להביא ראי' מהוא דאיזהו נשך (ע"ג ע"ב) וכו' בסי' תתקט"ו. מאיר בר ברוך.
1049
1050תתקמד. תשובה על ראובן עשיר שהיה בעיר ודר עמו שמעון ולוי שאינם עשירי' כלל כמותו והשר שולח תדיר אל ראובן כדי שילוה לו ורגיל לפרוע לו ולפעמים שאיננו מעכבו ולפעמים מחסרו מן הריוח ואם לא היה משרת בזה יכול להיות שהיה גובה ממנו בפעם אחרת הרבה ולפעמים מטיל עליהם דרך מס ב' זקוקי' או ג' ואמר תנו אותם אתם ולא ראובן ופעם אחת הטיל עליהם ב' זקוקי' על [כולם] ואחר שבוע או שבועים שיגר אחר ראובן שילוה לו ב' זקוקי' ואמר ראובן לשר אדוני מכביד עלי במס ובהלואה וא"ל השר כמה נתת למס כך וכך הנה לך אל גזבר שלי שיתן לך מן החטים ונתן לו החטי' שנתן לו זכה [לאמצע] מדתני' בתוספתא (ב"מ פ"ח) שותפי' שמחלו מחלו לאמצע כו' בסי' תתק"ל ותתקלא.
1050
1051תתקמה. מה ששאלת על זמן פרעון כמה נראה דזמן ב"ד לפרעון ל' יום ואע"ג דלא אשכחן הא מלתא אלא בפ' הבית והעלייה (בבא מציעא קי"ח ע"א) גבי נתנו לו זמן לקוץ האילן או לסתור הכותל וכו' ומיבעי בגמ' וכמה א"ר יוחנן זמן ב"ד ל' יום וי"ל ה"ה בכל דבר שצריך יציאה ותדע דאי ס"ד לההוא מלתא לחודי' א"כ [הכי] הו"ל למימר א"ר יוחנן ל' יום וכן פי' ר"י ריש פ' הפרה (מ"ו ע"ב) דזמן ב"ד לפרעון ל' יום גבי נזקקי' לתובע תחלה אבל היכא דנתחייב שבועה נראה דין נותני' זמן ל' יום אלא ביום כניסה ראשון יש לו לשבע כי ההוא דפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ב ע"ב) דאי אמר לא [אתינא] לאלתר כתבינן והתם נמי משמע דזמן פרעון ל' יום דקאמר תלתין יומי קמאי לא נחתי לנכסי' דאמרי' דלמא קא טרח בזוזי [למיזבן] כו' והיינו נמי טעמא דזמן ב"ד ל' יום. ונ"ל ]לפ"ז] דוקא היכא דאמר אין לי מעות אבל אמר יש לי ואיני חפץ לתת לאלתר כתבינן. ושלום מאיר ב"ב ז"ל.
1051
1052דין מורדת.
1052
1053תתקמו. כי הוינא בדינא דמורדת לא מסקינן מינה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא כי רבו בה דינין דינא דמתני' ודינא דגמרא ודינא דמתיבתא ועוד הציבו לה ציונין האחרונים ואנו יתמי דיתמי לא ידעי' איך נפתח לפניכם [והשיבו] על דבר המורדת ואמרה מאיס עלי כך כתוב בתשו' הגאונים דנכסי מלוג יהיב לה בעל אי איתי' בעיני' ואי ליתי' בעיני' לא יהב לה ובנכסי צאן ברזל אפי' ליתנהו בעינייהו כגון דכלו לגמרי או איגנוב באחריותי' קיימי' ומשלם לה דמיהם וכן נהיגנו. ומה שתמהתם היכא דחזאי [דמתמעטי'] נכסי תמרוד ותתפוס בנכסי' ותאכל היא ותחדי והוא ישאל על הפתחים לא חדוה שלימא היא אחרי שהרשות בידו לעגנה ונהי שגם הוא [מתעגן] בדורות הללו מתקנת ר"ג מאור הגולה ואילך איהי נמי מיעגנא ממ וכ"ש לדברי רבינו אב"ן דניחא טפי שהתיר את הבעל לישא אחרת והיא תתעגן עכ"ל. וששאלת' כי משהינן לה י"ב ירחי שתא אגיטא דלית לה מזוני מבעל והבעל יכול לעגנה מלתת לה גט כדברי ר"ת ואם תחזור והוא מורד אם חייב במזונותיה או לא דבר פשוט הוא כל היכא דמרדה כל כך עד שהפסיד' כתו' אפי' אם הדרה בה תו לא יהיב לה לא כתו' ולא תנאי כתו' דהא מ"ד ממלאכה ע"כ היינו שמרדה מקצת הימים ממלאכה דלא בעיא לעשות מלאכה ובתוך כך פוחתין לה מכתובתה עד [שתכלה] וכי הדרת תו ואמרה רוצה אני לעשות מלאכה לא הועיל לה כלום דאי לא תימא הכי א"כ מה הועילו חכמים לפחות כתובתה והא כשמרדה הרבה עד שכלתה כל כתובתה יכולה לומר עושה אני מכאן ולהבא ול"ל דחזרה אינו מועיל עד שתאמר עושה אני מכאן ואילך ומשלמת אני כל מה שנטלתי למפרע דהא ליתא דומיא דמורדת מתשמיש יש לנו לפרש מורדת ממלאכה והא [דמה ני'] חזרה גבי מורדת מתשמיש ע"כ מכאן ולהבא מהניא [דלא] שייך חזרה ותשלומי' למפרע [ה"נ מורדת דמלאכה] שכלתה כל כתו' בפחיתת ז' דינר לשבת אי הדרה בה לית לה ולא מידי אא"כ נתרצה לה הבעל וכן [המורד] על אשתו מוסיפי' לה על כתובתה ואי מהניא חזרה מה הואיל לה התוספת כיון דמצי למיהדר ביה.
1053
1054וששאלתם על סבלונות שאינן עשויי' לבלות אי הדרי הא פסקי' בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ו ע"ב) הדרה בה איהי מוהרי וסבלונות הדרי ואפי' [כישא] דירקא הדרא אבל קידושי' לא הדרי גזירה שמא יאמרו קידוישן תופסי' באחותה. ועוד על דין מורדת כו' על מעשה של בן מנדל קערן ואמרתי להם הכל וגם כאשר פסק רבינו אב"ן אמנם לא אתיר לו לישרא אשה עד שיתיר לו הגאון מו' והרבה דברי' אמרה שהיתה רוצה לילך לבין הגוים ועד בלי די אמרה שאין ספק להגיד ולכתוב ויען כי גבהו בנות רינגשפורק על בעליהן מאז ומקדם וכ"ש עתה ע"כ עמוד בפרצות והתיר לו לשא אחרת כדברי הגאון רבינו אב"ן כאשר פסקתם ולהתיר לו מיד לישא כי אתה ראש. ועתה מורינו תן דעתך ע"ז ואם תתיר לו לישא אשה אחרת מיד או לאחר יב"ח הכל תבאר לנו וגם אם רוצה לעגנה עד מתי יכול לעגנה כי אם תתיר לו לישא אשה שמא לא יקח כל ממון שבעולם שיתן לה גט ואם נראה לך לעגן אותה עד שתתן לו מה שהוצרך להחזיר לה מנכסי [צאן ברזל] שלה ומה שתפסה כ"א יעגן אותה ביותר אין זו תקנה לבנות ישראל ושמא מחמת שנתנה עצם בין שיניו יעגן אותה כמו שירצה ואם נראה לכבודך שיעגן אותה עד שתתן לו כפי מה שיתראה לדיינים שאם כפי מה שהוצרך להחזיר ומה שתפסה א"כ נתת דבריך לשיעורי' או אם כאשר עשתה כן יעשה לה הכל יבאר לנו הגאון כי מצוה רבה לעשות תקנה לבעל ושלום.
1054
1055תשובה על המורדת אמת דרבינו אב"ן כתב דמותר לו לישא אחרת והיא תשב ותתעגן וטעמא הוי [דבמקום] ביטול פריה ורביה לא החמיר הגאון לעקור עשה [דפריה] ורביה ויש כח לרדותם קצת בעיגון שאם נצרכו לגרשה נמצא חוטא נשכר אמנם בשביל שלא תצאן בנות ישראל לתרבות רעה וגם בשביל שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו יגרשנה על תנאי מעכשיו ע"מ שתתן לו מקצת ממון ואז יתירו לו מיד לישא אשה או יגרשנה מעכשיו ולאחר יב"ח או שנתים הכל לפי הנראה בעיניך כדי שלא לרדותה קצת א"א [ונוסרו] כל הנשים ויתנו יקר לבעליהן ומיד כשיגרש על תנאי יהא מותר לישא אחרת והיא תתעגן עד בא קיצה כדי לרדותה קצת ואני תולה דעתי בדעתך שתעשה לנו הנכון והישר הכל לפי מה שהוא ואם יש לה אמתלא לדבריה [שהיא] מתקבל אין להחמיר בה כלל כך ושלום.
1055
1056גם תודיעני דין זה על ראובן שטען על אשתו היא יצאה מביתי בשלום בלא קטטה ובלא שום דבר מחלוקת ולא ידעתי מה היה לה או מי יעץ לה שאינה רוצה [לשוב] אלי עוד ועכשיו אני תובע אותה שתחזור לביתי לעשות לי כל דבר שאשה עושה לבעלה בין מלאכה בין שאר ענינים וגם אני מזומן לשאר כסות ועונה ואפטרופוס שלה השיב הוא הכה אותה כמה פעמים ואפי' בימי נדותה וכל כך עשה לה צער ובזיון עד שסוף דבר היא אומרת מריס עלי והבעל משיב ח"ו לא נגעי בה בימי נדותה אפי' באצבע הקטנה רק מעצמה הלכה לבית אמה וילדה שם והשתא דאתי לידי הודיעני גם המורד באשתו ונתן ממונו לאחרים כדי להפקיע ממנה את כתובתה וכל מיני חילוקי' דמורד ומורדת והיכא שיש לה בנים ועתה מורינו אל תניח מלברר לנו היטב ושלום מאיר ב"ר ברוך.
1056
1057תשובה הכי דיינינן אנו אין אנו חוסמין אותה לפניו לדור עם הנחש בכפיפה גם אין אנו כופי' אותו להוציא כדברי הגאונים ורש"י אחרי שר"ת אוסר ופי השמועה דפ' אע"פ (כתובות ס"ג ע"ב) בע"א. אך [יתעגנו] שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב ומה שהכניסה היא מחזירי' לה בתוך כך אם ישנו בעין ואע"ג שיש לה בנים ממנו שאמרה עד עכשיו הייתי סבורה לקבל אבל עכשיו לא מצינו לקבל. והמורד על אשתו אם מורד ממזונות לחוד כופין אותו לזון כשמואל ס"פ המדיר (כתובות ע"ז ע"א) או מוסיפין על כתובתה אם היא רוצה ואם מורד רק [מתשמיש] המטה אמרי' ליה חכמים חייבוך להוציא ואי לא צריך למקריך עבריינא אבל לא כפי' בשוטי' וכן פר"ח מכה ירושלמי אבל [המורד] מן הכל כופי' אות להוציא במילי ובשוטי' כיון דמונע ממנה כל עניני דאישות וראי' מההוא דפ' החולץ (יבמות ל"ט ע"א) מצוה בגדול ליבם וכו' עד [לא רצו] חוזרי' אצל גדול למכפיי' ואין פנאי להאריך ושלום מאיר בר' ברוך.
1057
1058תתקמז. דין האומרת על בעלה ישען על ביתו ולא יעמוד נאמנת כדמוכה בשילהי נדרים (צ' ע"ב) דכל מלתא דידעה דבעלה [ידע] בה מהימנא דהלכתא כרב המנונא (שם צ"א ע"א) דסתמא דתלמודא מייתי' למלתא בכמה דוכתי ושוב מצאתי כדברי בתוספת ר' זצ"ל בפ"ק דב"ב [בשמעתי' דהקובע] זמן לחבירו (ה' ע"ב) שכתב אהא דמיבעי' לן אי אמרי' מגו במקום חזקה או לא וז"ל רבינו שמשון תפשוט מהא דתנן ביבמות פ' ב"ש (יבמות קי"א ע"א) היבמה שאמרה תוך ל' יום לא נבעלתי נאמנת וכופין אותו לאחר ל' יום מבקשין ממנו וכו' עד את"ל דאמרי' מגו במקום חזקה לאחר ל' מ"ט אין כופין דכי אמרה אינו רוצה לבא [עלי נימא] דליהמנה במגו דאי בעי אמרה אינו יכול לבא עלי דנאמנת היא לומר כדמוכח בסוף נדרים דכך מילי דידע בה בעלה נאמנת משום דאין [אשה] מעיזה בפני בעלה עכ"ל הרי שבהדיא כתב דהיא נאמנת ומדבריו יש ללמוד דאפי' [לרבא] מהימנה אחרי שכתב כך בסתם מהימנה משמע ליכא מאן דפליג דלא פליגי רב המנינא ורבא אלא באומרת לבעלה גרשתני וכיוצא דלא מיכוין לבזוי נפשה וכן בהשמים ביני ובינך [קאמר] תלמודא דלא קשי' לרבא משום דלא סגי דלא אמרה יורה כחץ אי לאו דאיתא כדקאמרה לא אמרה ליה אלמא דל"פ [אלא] בגרשתני וא"כ כיון דמוכח התם דלרב המנונא מהימנא כל היכא דידעה דבעלה ידע בה מניין לנו [לבדות] מחלוקת [חדשה] ולמימר [דלרבא] לא מהימנא הא ודאי איכא למימר במאי דפליגי פליגי במאי דלא פליגי ל"פ והאריך הרבה הרב [בפי'] שמעתא דיבמות ונדרים אך מסקנא לדבריו כתב ג' צדדים יש בדבר היכא דידעה דבעלה ידע בה דאיכא בושת קצת כגון בביאה שלא יכול לבא עליה וזהו גנאי להוציא דבר זה מפיה בהא מהימנה לכ"ע והיכא דאיכא ביזוי דבעלה לא ידע בה כגון טמאה אני לך והשמים ביני לבינך למשנה ראשונה מהימנה למשנה אחרונה לא מהימנה והיכא דבעלה לא ידע בה ולא מבזיא [נפשה] כגון גרשתני בהא אפלגו ר"ה ורבא לר"ה מהימנה [ולרבא] לא מהימנה והלכתא כרב המנונא ע"כ דבריו. אמנם בדורות הללו שאין בנות ישראל צנועות כאשר היו בדורות הראשונים יעשו דרך בקשה אם לא שיש רגלים מוכיחות שכדבריה כן הוא ומיהו מתוך דברי הרב ר' אברהם ב"ר דוד משמע דאינה נאמנת יותר מן האיש [בדבר דלא קים לה] בגוי' טפי מיני' וראייתו מפ' הבא על יבמתו (יבמות ס"ה ע"א) הוא אמר מינה וכו'.
1058
1059תתקמח. וששאלת אם השותפי' יכולי' להכריח את ראובן שיטול חלקו במערב והמה יטלו [חלקם] במזרח לפי שלמקצתם יש להם קרקע שם אצלו ודאי לפירש"י (ב"ב י"ב ע"ב) שחילק בין שדה בית השלחים לשדה בית הבעל דבשדה בית הבעל דוקא שפעמי' זו מתברכת שייך לומר [מעלינן] ליה כו' יפה כתבת [דדוחקי'] ראובן ליטול במערב דכגון זה כופי' על מדת סדום דבבתים לא שייך לומר [מעלינן] ליה [אבל] לפיר"ת דפי' שאין לחלק בין שדה בית השלחין לשדה בית הבעל והא [דבפלוגתא] קמייתא א"ר יוסף משום דמעלינן ליה ובאידך אמר טעמא אחרינא פי' ר"ת משום דפלוגתא קמייתא איירי דהוי תרי [ארעתא] ואמ ראובן שקול את חדא ואני אשקול חדא אמצראי ושמעון אמר נטיל גורלות ואת שדה שתעלה לגורלך קח ואני אקח כמו כן שלי כאשר יעלה הגורל להכי א"ר יוסף כיון דשמעון גם הוא חפץ שיטול כל אחד שדה אחת שלימה לאו כל כמיניה דראובן למימר הב לי חדא אמצראי כיון דיש לשמעון טענה מעליתא מצי למימר אם אותה השלימה דקיימה אמצרך תעלה לחלקי לא אמכרנה אלא בדמים יתירים [כנכסי דבר מריון] שמעלי' קרקעות בדמים יקרים. אבל אידך פלוגתא מיירי דלית לשום חד מיניהו אמצרא מידי ואית להם תרי [ארעתא] למיפלג אתרי נגרי דראובן אמר נחלוק ע"פ הגורל אתה שדה אחת ואני שדה אחת שלימה כי היכא דליהוי כל חד וחד כל חלקו ביחד ושמעון אמר נחלוק כל שדה לב' חלקים ויטול כל א' חצי חלקו בזו וחצי חלקו בזו והשתא [משום] מעלינן וכו' לא היינו שומעין לשמעון דאטו אם יאמר נחלוק כל אחת לעשרים חלקים משום דמעלי' וכי היה לנו לשמוע לו אבל מטעמא דהאי מידויל והאי לא מידויל שומעי' לחלוק כל אחת לשני חלקים ולא יותר א"כ בנדון זה כיון דאידי ואידי אינם מבקשים לחלוק החדר אלא לב' חלקים אלא לב' חלקים אלא דהשותפי' אמרו הב לן אמצרן מצי א"ל ראובן נפיל גורלות ואם יעלה לחלקי חלק שבמזרח מעלין לך כו' וק"ל. [ומאחר] דלא [אתמר] אי הלכתא כרש"י או כר"ת יש להפיל גורלות אם יעלה לשותפי' חלק שבמזרח יטלו חלק שבמזרח וראובן יטול חלקו שבמערב ואם יעלה [לראובן] חלק שבמזרח לא יזכה לאלתר דדלמא קיי"ל כרש"י ונמצא דשלא כדין הטלנו גורלות כי היו לנו להחזיק השותפים במזרח הלכך נימא כל דאלים גבר אם תגבר יד השותפי' להחזיר בחלק שבמזרח יחזיקו.
1059
1060תתקמט. ילמדנו הרב ר' מאיר ראובן נולד לו בן לשמנה חדשים ונתן ללוי למול והיה קטן וחלש ושאל לו לאבי הבן מתי נמול אותו וא"ל לסוף חדש שיצא מכלל נפל ועוד בתוך אותו זמן נתייעץ אבי הבן להמתין יותר עד שיחלימ' ורכב המוהל חוץ לעיר לצורך קהלו כי לא הי' סבור שימול הילד במהרה כל כך כי עדיין הי' הילד חלוש ואח"כ נתייעץ האב עם קרוביו למול את בנו לאחר חדש והמוהל לא הי' בעיר ולא רצה להמתין עד שיבא ושלח אחר מוהל חוץ לעיר והודיעו בין יבא לוי בין לא יבא נתתיו לך למולו ועתה באו בעיר ביום אחד וגם קדם לוי למוהל אחר וקובל לוי על אבי הבן וא"ל אתה נתת לי למולו ובאתי יום אחד קודם המילה ואל אבדתי זכותי ואבי הבן משיב אמת שנתתיו לך למולו סתם וקודם שבאת אמר לי הרב וגם קרובי למולו ולא היית בעיר וגם עברו ל' יום וראיתי ויראתי פן תעכב לבא יותר ע"כ נתתיו למוהל אחר בין תבא בין לא תבא ועתה מורי' אדו' תודיעני למי יש לו לאב לתת את בנו למוהל ראשון או למוהל שני ע"פ ראיות ברורות גם תודיעני אם אבי הבן נתן את בנו למוהל אחר או לבעל ברית אם יכול לחזור בו ותפרש לנו כי מעשים אלו בכל יום ושל לנו הפסק במהרה ושלום מאיר.
1060
1061תשובה מעשה אירע בימי ר"ת באדם אחד שנולד לו בן ונתנו למוהל למולו ובא אחר וקדמו ובא הראשון לדון על שכר הברכה ושאלו לר"ת והשיב דמלתא דלית בי' חסרון כיס לא עבדי' שליחות' ואפי' תפס מפקי' מיניה כיון דענה אמן דגדול העונה אמן יותר מן המברך ואפי' [לא] ענה אמן כיון דשמע הקול ולא ענהו איהו דאפסיד אנפשי' אבל אם עדיין לא קדמו והרי שניהם עומדי' לפנינו אז ודאי אותו שנדר לו תחלה הוא קודם דלא גרע ממכירי כהונה ולויה דלפי שרגילין לתת להם חשיב להו בפ' כל הגט (גיטין ל' ע"א) גבי המלוה מעות לכהן וללוי כאלו אתא לידיהו ואמרי' בפ' הזהב (בבא מציעא מ"ט ע"א) ישראל שאמר לבן לוי [כור] מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומה ומעשר על מקום אחר ואפי' רבי יוחנן מודה בה כיון דמתנה מועטת היא דאין לישראל בו אלא טובת הנאה סמכה דעתא דבן לוי ולא מצי למיהדר ביה ה"נ [אין לו] במילת בנו אלא טובת הנאה ולא מצי למיהדר ביה ולתנו לאחר. ואשכחן בכה"ג בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ג ע"ב) דחשוב מוחזק ולא ראוי דבכור נוטל פי שנים אע"ג דלא אתא לידיה דאבוה דכיון דמכירי כהונה הוי מיהו אי הדר בי' פי' ריב"ם שאין ב"ד יכולין לעכבו מלחזור אבל הוא עובר משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ומותר לקרותו רשע. ושלום מאיר ב"ר ברוך.
1061
1062תתקנ. עביד אינש דינא לנפשיה (ב"ק כ"ז ע"ב) רבותינו שבשפיר"א פסקו בראובן שהיה חייב לשמעון ולא פרעו שיכול שמעון לקח ולתפוס בכל מה שימצא משום דעביד אינש דינא לנפש'י' וכתבתי להם לא תתלו בוקי סריקי [ברב נחמן] דא"כ עשיתם ר"נ טועה בדבר משנה אפי' מקרא נמי לא קרא דתנן בפ' המקבל (בבא מציעא קי"ג ע"א) המלוה את חבירו לא ימשכננו ואמר שמואל התם דאפי' שליח ב"ד מנתח נתוחי בשוק דוקא ולא יכנוס לביתו אבל המלוה עצמו אפי' בשוק לא וקרא נמי כתי' בחוץ תעמוד והאיש וגו' והא דאמרי' הכא עביד אינש דינא לנפשי' אפי' לכנוס לבית חבירו היינו החפץ שלו המבורר שכיון שזה החפץ עצמו שלו הוא יכול [לקחו] בכל מקום שימצאו אבל למשכנו ולקח משל חבירו בשביל חובו אינו רשאי בלא שליח ב"ד וכן מוכח כל ההלכה דוקא דבר שהוא שלו. מאיר ב"ר ברוך ז"ל.
1062
1063תתקנא. בפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא מ"ט ע"ב) כיון דמת ליה [גר] פקע ליה שעבודי' מכאן יש ללמוד נכרי שהלוה לישראל על המשכון ונפל המשכון מיד גוי ומצאו ישרלא אחר חייב [להשיבו] לבעליו דכיון דנפל מיד הגוי פקע שעבודיה וכשמצאו זה יחזיר לישראל ראשון ולא לגוי דאסור להחזיר אבידה לגוי ואם בא לומר בשביל קדוש השם אחזרנו לגוי יקדש השם בשלו ולא בשל אחרים ובלא דעתם ושמעתי שכן פסק רבי' אב"ן.
1063
1064תתקנב. בהגוזל בתרא (קט"ז ע"א) טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו מכאן נ"ל דהאומר לאותן שדכנים אני אתן כך וכך שפלוני יזווג [לי] או לבני או לבתי אין לו אלא שכרו שכח טרחו ותו לא אבל אם [השדכן אומנתו] בכך שהולך במלכות תדיר ומזווג זיווגין שמא זה ראוי לדמותו לסיפא לציד השולה דגים מן הים דא"ל אפסדתי כוורי בזוזי או שמא לא דמי דהתם שמא הריוח ברור יותר התעלה מצודה מן המים [ולכוד] לא תלכוד אבל [השדכנים] פעמים רבות הולכי' ואינם עושי' ורפיא בידי אי דמי' לסיפא והבא להוציא צריך ראי' ברורה לכן טוב שיעשו בקין סודר מה שנודרים להם ומורי ידע התשו' הכתובה ברמז תש"ו, תצ"ט ולא רצה לחזור מפני בני ארפור"ט.
1064
1065תתקנג. בהגוזל בתרא (קט"ז ע"א) אדעתא דאריא אפקרי' מעשה היה בראובן שאמר לשמעון תקיף לי בגדים מן הנוי וכן עשה לאחר ימים נתן ראובן לשמעון המעות לתנם לגוי ושכחם הגוי ולא תבעם לשמעון המעות לנתם לגוי ושכחם הגוי ולא תבעם ונשאלתי למי יתנו המעות והשבתי שיחזרו לראובן והבאתי ראי' מכאן אדעתא דאריא אפקרי' כו' ה"נ אדעתא שיתנם לגוי נתנם לשמעון ולא אדעת' שיעכבם הוא וכיצד הלה עושה סחורה במעותיו של זה יחזרו המעות לבעלים הראשונים וליכא למימר כיון דאמר תן לגוי זכה הגוי וקיי"ל תן כזכי ויצאו מיד מרשות ראובן וכי שכחם שוב הגוי זכה שמעון במה שבידו מן ההפקר דזה אינו דאמר פ"ק דב"מ (י"ב ע"א) דזכיי' מתורת שליחות אתרבי [ואנן] אמרי' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"א ע"ב) דאין שליחות לגוי אפי' מדרבנן וא"כ אפי' אמר בהדי' זכי לגוי לא זכה כ"ש דלא מהני תן כזכי טפי מזכי גופי' ולא מצי למימר אני חפץ לעכבם שמא לאחר ימים יזכרם הגוי דכיון דהימני' שמעון לראובן מעיקרא ונעשה לו ערב בלא משכון גם עתה לא יעכבם על הספק בשביל ערבון ולא מצי שמעון למימר אני חפץ לקדש את השם ולהשיב כעובדא דירושלמי (ב"מ פ"ב ה"ה) דשמעון בן שטח דבשלו יש לו לקדש השם ולא בשל אחרים ואחר זמן מצאתי שאילה זו שנשאלה לרבינו אפרים ב"ר יצחק על ראובן שקנה חפץ מן הגוי במנה והאמין לו הגוי עד למחרתו ולמחרת הי' דרך ראובן לצאת מן העיר ינתן המנה לשמעון לתת לגוי ושכח הגוי המנה והשיב אם הדבר ברור ששכחו הגוי ודאי למ"ד בכריתות (כ"ד ע"א) הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה א"א בה זכה בה כל הקודם בה ולא מצי אמר הנותן על דעת כן שלחתי אם יקבל ואם לא יקבל יחזיר לי אלמא משעה שיצא מתחת ידו הסיח דעתו ממנו וכן אמרי' גבי שור הנסקל אם הוזמו [עדיו] כל [הקודם] בו זוכה בו דמההוא שעתי' אפקרי' וא"ת מהאי חמרא דרב ספרא בפ' הגוזל בתרא דלא אמרי' הכי אלא אדעתא דאריא אפקרי' אדעת' דכ"ע לא אפקרי' התם טעמא כדקאמר גבי עלה [שלו] מאליו משמיא דרחימו עלי' כלומר הואיל ונעשה לו נס מה שלא נעשה לכל אדם אדעת' דהכי נעשה לו כדי שיזכה רב ספרא ולא אחר אבל שכחת הגוי הוי שכחה. אבל בזה יש להסתפק מי יימר שהגוי שכח ויכול ראובן לומר לא שכח הגוי והיום או למחר יתבע ממני והואיל ולא שכחו הגוי בודאי אין שמעון יכול לומר כבר זכיתי לגוי דאין שליחות לגוי הלכך שורת הדין שיחזור לראובן אי פקח ראובן לטעון כך. עכ"ל. וראייתו מההוא דכריתות לא נהירא [לי] דשאני התם דכבר קבלה וזכה בה המקבל מתנה ולהכי כי אמר א"א בה אפקרי' ויכול להפקירה כיון דכבר זכה בה ונתקיימה המתנה שעה אחת הרי נעשית מחשבתו של נותן כי לא חשש רק שיקבלנה ממנו והרי קבלה לשם מתנה ולא איכפת ליה לנותן אי מפקר לה אי לא אבל הכא לא זכה בה הגוי מעולם וא"כ הדר למריה וה"נ אמרי' התם בשלמא רשב"ג דקסבר כי יהיב אינש מתנה אדעתי' דמקבל לה מיניה וכי לא מקבלי לה מיני' הדרה למרי'. ומשור הנסקל שהוזמו עדיו אין נ"ל ראי' דשאני [התם דמיד] כי נגמר דינו אסור בהנאה ואסוחי אסחי בעלים דעתיהו מיני' דלא שכיחי דאתו סהדי ומזמי [להו] וכיון דכבר נאסר בהנאה מייאשי לה מיני' אכל הכא לא הוי הפקר אפי' בתר דיהבינא ליד שמעון אי הוי אמר תנם לי ואשא ואתן עמהם עד שיתבעם היה צריך לתנם לו וכיון דאכי יש לו זכות בהם ולא מסח דעתי' לא מפקיר להו כלל אלא ארעתי' לתנם לגוי [נתנם] לו ואי לא יחזירם לראובן כנ"ל.
1065
1066(מחידושי ב"מ).
1066
1067תתקנד. ונחזי זוזי ממאן נקיט (ב"מ ב' ע"א) לפר"ת שמפרש למי שהמוכר מסייעו יטול בלא שבועה יש ראי' מכאן דמי שחייב לחבירו שבועה ויש לו עד מסייעו שהעד פוטרו משבועה ועוד יש ראי' מדדרשי' לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם לשבועה מידי לחייב שבועה כתיב דהא לא אימעוט אלא שאינו קם לכל עון ולכל חטאת הא לענין שבועה דלא מעטיה קרא קם הוא בין לחייב שבועה בין לפוטרו מן השבועה ועוד ק"ו הוא איזה כח מרובה ככח המוחזק או כח שאינו מוחזק הוי אומר כח המוחזק וא"כ ק"ו הוא ומה כשהעד מסייע למי [שאינו] מוחזק זוקק העד את המוחזק [לשבע] כ"ש שמסייע למוחזק שיפטרנה משבועה ועוד יש לי ראי' מדגמר ר' חייא לקמן בסמוך (ג' ע"א) דעדי' מחייבי' שבועה מבנין אב דפיו וע"א ואי ס"ד דע"א אינו קם לפטור מן השבועה לפרוך מה לפיו וע"א כשהן מחייבי' שבועה אין כיו"ב פוטר מאותה שבועה שאם אחד בא ומעיד כדברי הנתבע אין יכול לפוטרו מן השבועה וכן פיו אם הי' בא אחד ואמר אינך חייב כלום ואפי' שנים [אומרי'] כן אינו פטור מן השבועה שהוא חייב את עצמו דהודאת בע"ד כק' עדים דמי תאמר בעדים שאפי' אם תאמר דמחייבי שבועה ישנו בהכחשה דכיו"ב אי הדר אתו תרי סהדי אחריני ומסייעו לנתבע פטור מן השבועה ועל מה הצד [פרכי'] כל דהו אע"ג דלא הוי לא קולא ולא חומרא כ"ש הא דפירכא חשובה היא דפרכי' לה אע"כ אחד פטור מן השבועה כשם שהוא מחייב שבועה. ועוד ראי' היינו טעמא גבי [נסכא] דר' אבא דפטור מן השבועה מפני שהעד מסייעו לתובע דע"י שבא ואמר חטף חשבי' ליה לאידך אינו יכול לשבע ולהכי אף שכנגדו לא ישבע מפני שהעד מסייעו לטול בלא שבועה. ומכאן יש ללמוד דאם [שמעון טוען לראובן ונתחייב] שבועה וא"ל אשתבע את ושקול ושמעון יש לו עד אחד שהוא כדבריו שיטול שמעון בלא שבועה אם ראובן אינו רוצה לשבע דהיכא שהעד מסייע אפי' לטול יטול בלא שבועה וכ"ש היכא שהעד מסייע לנתבע שנתחייב שבועה ואח"כ הביא ע"א שהוא כדבריו פטור משבועה.
1067
1068תתקנה. והלכתא בטרשא כרב חמא (ב"מ ס"ה ע"ב) מכאן יש ללמוד דמותר להלות מנה לפלוני חבירו שילוהו לריוח של המלוה לבדו עד זמן שיהא ב' מנים ויהיו עד אותה שעה פקדון שיהא כל הריוח של המלוה וכשיהי' [ב'] מנים שמשם ואילך יהי' כל הריוח של המקבל לבד מאותן ב' מנים מיהו צריך לתת לו שכר עמלו כל זמן שהוא טורח ומלוה אותם לריוח המלוה כדאמר הכא דנקטי להו שוקא ושבקי להו מוכסא דחשיב כאלו נותן לו שכר עמלו וכדאמר לקמן בפירקין (ע"ג ע"א) החמרין מעלין לה במקום היוקר כבמקום הזול ומפר"י והבעה"ב מקבל עליו האחריות דהליכה ואפ"ה בעי התם מ"ט ומפרש ניחא להו דמגלי להו תרעא א"נ [דמוזלי] גביהו והיינו שכר עמלם דטורח הליכה דאי לא יהיב להו שכר עמלם דהליכה נראה כטורח בחנם בהליכה כדי שילוה להם בחזרה ומיהו בכל דהו סגי ה"נ אם המקבל לוקח לעצמו הדורונית שמביאי' הגוים כשבאי' לפדות משכנותיהם בהא נראה דסגי במקום שכר עמלו.
1068
1069תתקנו. בגט פשוט (קע"ד ע"א) נכסוהו דבר אינש אינון ערבן ביה ותנן המלוה ע"י ערב כו' מעשה היה בראובן שעשה ערב בשביל לוי [לשמעון] וטען לוי אני פרעתי לשמעון ושמעון אמר לא פרעתני ותבע את ראובן הערב והבאתי ראי' מכאן דאם ישבע לוי שפרע לשמעון אז הערב פטור מדאמר הכא דנכסי דאינש אינון וכו' וכשאדם טוען פרעתי ונשבע שפרע לא נחתינן לנכסי לפרוע מהם לבע"ח ה"נ הערב פטור כיו דדינו כדין נכסי האדם החייב וה"נ אמרי' בפ' יש בכור (בכורות מ"ח ע"א) גבי מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים מת האב כו' ודייק בגמר' דמת האב אימת כו' עד מכדי נכסי דאינש אינון ערבי' ביה ומי איכא מידי [דלדידיה] לא מצי תבע. ומה שלוקחי' ערב זהו בשביל שאם לא יהא לו ללוה לפרוע שיפרע מן הערכב דכל היכא שהלוה טוען פרעתי פטור הערב וגדולה מזו אמרי' [לעיל (ב"ב קע"ג ע"ב) רבה] ורב יוסף [דאמרי תרוייהו] גברא אשלימת לי גברא [אשלימי] לך ופטור הערב אפי' לית ליה כיון דהחייב קאי קמן ואע"ג דר"נ פליג עליהו ואמר האי דינא פרסאה הוא בנדון זה היה מודה.
1069
1070תתקנז. בהנזקין (נ"ב ע"א) [נכסי] יתומים הרי הן כהקדש נ"ל [אם] אדם תובע את היתומי' ואמר אביכם הי' חייב לי והם טועני' להד"ם או אין אנו יודעי' שאין יכול להשביעם שבועת היסת ואפי' ביתומי' גדולים כי אל נתקנה שבועת היסת אלא בטענת ברי משום חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו והכא הוא אינו טוען טענת ברי שהן יודעי' אלא אומר אביהם היה חייב לו ויכול להיות שהיה חייב לו וכיון שאין לו לא שטר ולא עדי' שהודה בשעת מיתתו ולא צוה להם אביהם מקודם לפרעו אין מצוה עליהם בכה"ג לפרוע חוב אביהם ואם הוא טוען שמא צוה לכם אביכם לפרעני אין נשבעי' בטענת שמא אלא בהנך דפ' כל הנשבעין (שבועות מ"ה ע"א) השותפי' וכו' [והא דתנן התם וכן היתומי' לא יפרעו אלא בששבועה] היינו יתומי' מן היתומי' וכשיש להם שטר ובאי' לטול אז נשבעין שלא פקדנו אבא וגובין מה שכתוב בשטר שלהם אבל לשבע ולפטור לא מצינו שנשבעי' בכה"ג. וכן [כתב] הר' ישעיה מטרנ"א וכן שמעתי בשם מורי קרובי הרב ר' שמואל מבבנבערק ואחר זמן מצאתי בתוס' ר' יהודה מפרי"ש ז"ל וז"ל שכתב בסוף פ' המוכר את הבית (בבא בתרא ע' ע"ב) גבי שטר כיס היוצא על היתומי' נשבע וגובה מחצה פי' רבינו שמואל ובאידך מחצה משתבעי יורשיו שבועת יורשין שבועה שלא אמר לנו אבא [שחייב] לזה חצי הפקדון ואין נראה לר' דהא שבועה זו לא מצינו בתלמוד לפטור כ"א לגבות דהא ההוא דפ' כל הנשבעין דאב גובה בשבועה והבן גובה בין בשבועה בין בלא שבועה דמוקי לה כב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי ואפ"ה נשבע הבן שבועת [יורשין] אע"פ שהאב חשוב כמוחזק ע"י שטר שבידו ודומה בכך הבן כאלו בא לפטור ע"י שבועת [יורשין] מ"מ אין [זה לפטור] אלא לגבות שיגבה ע"י השטר ואפי' שבועת היסת לא אשכחן כי אין להטיל עליהם שבועת יורשי' כיון שאין להם לידע אם פרע להם אביהם אם לאו עכ"ל ול"ד למנה לי בידך והלה אמר איני יודע דפטור [וקיי"ל דישבע] שבועת היסת שאינו יודע [דהתם] שכנגדו טוען טענת ברי כי היה לו לנתבע לידע. ומכאן אין להביא ראי' מדקאמר [נכסי] יתומי' הרי הן כהקדש אלמא אע"ג דתקון משיכה גבי יתמי איקמוה אדאו' לטובתם א"כ שבועת היסת נמי לא תקנו איתמי כי אין ראי' דאיכא למימר הא דהכא איירי בקטנים אבל לא בגדולים. ואע"פ שהן פטורי' מן השבועה היתומים יחושו לעצמן אם יודעי' הן שאביהם היה חייב לו יתירו לו פיסת יד דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו ואם הי' טוען טענת ברי בפני צוה אביכם לפרעני או לפני עדים צוה לכם והם הגידו לי והלכו להם אז ודאי נשבעי' שלא צוה להם אם הם גדולי' אבל אם הם קטני' אין נזקקי' לנכסי יתומים קטנים אא"כ רבית אוכלת בהם.
1070
1071תתקנח. בהנזקין (נ"ב ע"ב) והלכתא מסלקי' ליה. נ"ל שאותן נשים יקרות בנות משא ומתן [שהבעל] כותב להן כל נכסיו בשעת מותו וקיי"ל בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"א ע"ב) הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא [אם] יש עדות שמפסידות הנכסים או נותנת כלום לשום אדם שלא לצורך ריוח הנכסי' מסלקי' להו כדאמר הכא אפטרופוס דמפסיד מסלקי' לי' ל"ש מינהו ב"ד ל"ש מינהו אבי יתומים.
1071
1072תתקנט. ההוא תולה מעותיו בגוי הוי (כתו' פ"ו ע"א) נ"ל [דהא] דאמרי' היכא דאית לי' זוזי לבע"ח דצריך לשלם מעות ולא שוה כסף ה"מ היכא דידוע לנו שיש לו מעות אבל אם הוא אמר אין לי מעות ושכנגדו אמר איני מאמינך השבע שאין לך מעות א"צ לשבע חדא דלא אשכחן שבועה דכותי' נשבעי' ומשלמי' ואם נשבע שאין לו מעות ומשלמי' שאר שוה כסף אשתכח דנשבע ומשלם ועוד דאין נשבעי' בטענת שמא אלא אהנך דתנן בפ' כל הנשבעי' מ"ה ע"א] השותפי' והאפטרופ' כו' ואפי' היכא דחזי' שיש מעות בידו והוא אמר שאינו שלו של פלוני הם לא משביעי' ליה מדאמר הכא תולה מעותיו בגוי הוי ולא [חזינן] שהשביעוה [אלא] דקאמר [ליה] הוא עשה שלא כהוגן שהערים להפקיע תקנת חכמים בטענת שקר. והיכא דאמר אין לי מעות ונמצא שקרן תו לא מהימנ' לי' בזה החוב אם יאמר אין לי מעות אלא צריך למטרח ומזבן ולפרוע מעות כדאמר הכא (ברמז מ"ז ק"ט).
1072
1073מפרק אלמנה. ראובן טען על שמעון דעו שבקשתי את שמעון לקנות לי בגדים וקנה אותם ונתתי לו כל המעות כאשר קנם והוא לא נתן כל המעות לגוי רק מקצתם והמותר שכח הגוי ועבר יותר משנתים שלא שאלם ממך ע"כ תן לי השכחה ואם ישאלם הגוי עלי לפרוע והשיב הכל כדבריך כו' נראה בעיני שיש לשמעון להחזיר לראובן כל המעות שנשארו בידו דודאי היכא דראובן הי' שואל את שמעון לקבל לו מעות מן הגוי וטעה הגוי בחשבון והוסיף לו בהא איכא פלוגתא דרבוותא והמה בכתובי' בתוס' דכתו' בפ' אלמנה (צ"ח ע"ב) אבל בנדון זה מאיזה טעם יקנה השליח כו' כדלעיל ברמז תתקנ"ג.
1073
1074תתקס. על אודות ראובן שתובע את שמעון לדין ושמעון אומר לדון כאן וראובן אמר נטעון כאן והדייני' ישלחו הדין למקום אחר אע"פ שר"י כתב בפ' זה בורר (סנהדרין ל"א ע"ב) דלאו דוקא מלוה מעותיו כופה את הלוה והולך לבית הועד [אלא] אפי' בשאר תובע כופי' את הנתבע והולך לבית הועד כמו שאמר התובע ואם אמר הנתבע נלך לבית הועד והתובע אומר נדון כאן כופי' אותו ודן בעירו אא"כ שניהם תובעי' זא"ז או היכא דהנתבע כופר הכל [אז] יש כח לכל אחד מהם [לומר] נלך לבית הועד לא נהירא לי [דא"כ] מאי פריך בזה בורר (כ"ג ע"א) ואפי' לוה מצי מעכב והאר"א ל"ש אלא מלוה כו' לישני מתני' כששניהם תובעי' זא"ז א"נ כשהנתבע כופר הכל ע"כ נ"ל בשאר תביעות איזה מהם שיאמר נלך לבית הועד כופי' אותו ודן בעירו כו' [וה"ק] ל"ש אלא מלוה דוקא מלוה אע"ג דהו"ל למימר כי היכא דמצי מלוה למימר נלך לבית הועד ה"נ לוה דלמה יגרע ממנו להכי אצטריך למימר דודאי גרע דעבד לוה לאיש מלוה אבל בשאר לא תובע ולא נתבע מצי למימר נלך לבית הועד והשתא פריך אמתני' בפשיטות במאי מוקמת לה אי בשאר [תביעות] קשיא [היכי] קאמר זה בורר וזה בורר והא כופי' איה מהם שמעכב לדון כאן ואי בהלואה איירי זה בורר לו ב"ד אחד המלוה אבל זה בורר השני דהיינו לוה היכי מצי מעכב והאר"א כו' וכמו שפרשתי כן פסקתי בשכבר על מעשה שנשאלתי מששוניא. ולטעון לב"ד הגדול קאזילנא אם הי' יודע למי הוא בהא איכא פלוגתא דרבוותא בנתבע ולא תובע ומספיקא לא דחקי' הנתבע לצאת ממקומו היכא דרוצה לדון בעירו הלכך ידונו בעירם ואם הדייני' יודעי' הדין יפסקו להם ואם הוצרך הדבר לשאול הדבר תלוי בדייני' לישאל למי שירצו ואין זה הדבר תלוי בבע"ד כלל לשאול למי שהם רוצים אלא בדייני' מאיר ב"ר ברוך ז"ל ה"ה.
1074
1075תתקסא. ראובן ושמעון ולאה היו שותפי' בחוב אחד של ק"ה ליטר' ובא הגוי ורצה לתן להם יין בפרעון החוב כמו שנתן להם בשכבר בשנים שעברו וראובן ולאה רצו לקח ה' עגלות בל' ליטר' כל עגלה בו' ליטר' ושמעון היה אצלם באותו מעמד כשדברו עמו ונתפרדו זה מזה שלא קנו אז באותו פעם ושוב [פגע הגוי] ביעקב בנו של ראובן וקבל לו על אביו ועל שני חביריו וקנה יעקב מן הגוי ו' עגלות [בלו] ליטר' אגלה אחת יותר ממה שרצו לקח תחלה וגם הוסיף לו ליטר' בכל היין ובא יעקב אצל אביו [ראובן] וסיפר לו ונתרצה אביו וגם לאה במקח נגד הגוי ואמרו לשלוח להם היין לפני פתח ביתם על אחריותו ועתה אמר שמעון אינו חפץ ביין אך רוצה לגבות חלקו מן הגוי מן מעות מזומנים ואמר שאפי' ה' עגלות לא נתרצה לקח ומודה שהי' במעמד כשרצו לקנותו ושתק וגם אמר שאין ידוע לו איך יעדו עמו ומה רצו לתן עבורו ואמר שמאד היה שמח שנפרד הגוי מהם בלא סוף ומה שקנאהו אח"כ זה הי' בלא ידיעתו לכן אינו חפץ לקחתו וגם הגוי מודה ששמעון לא לקח ממנו כלום וראובן משיב מה שנתנו לנו בחובינו אחלוק עמך כי גם אני לא קניתי היין מן הגוי אך שבני קנהו במקומי נתרצנו אני ולאה כן כי לא חפצנו להכעיס את הגוי בשביל דבר מועט כי צעק עלינו ברחוב שנתן לנו אלף ליטר' ברבית לכן לקחתי היין וזה אחלוק עמך וגם חפצת לקנות עמנו תחלה אלו ה' עגלות ונרצית לקחם בל' ליטר' ושמעון אמר להד"ם לא היה בדעתי לקנותו ואין לי שום עסק במה שלקחת' היין לכן שתקתי וראובן אמר שגרם לו שהכעיס הגוי עד שפרע לו כמעט כל החוב וגרם לו הפסד גדול ועוד טען שמעון שראובן א"ל כשקנה היין אם היין טוב אקחנו לעצמי ואם לאו קחנו חציו בע"כ. נראה דשמעון צריך לקח עמהם היין דקיי"ל (ב"ב מ"ב ע"ב) שותף כיורד ברשות דמי לומר שנוטל בשבח המגיע [לכתפים] ובשדה שאינה עשוי' לטע כשדה העשוי' לטע כו' ה"ג ר"ח ובשדה כו' ומלתא אחריתי קאמר כלומר אם אחד מהם טרח בשדה וחבירו לא טרח לאשר לא עמל בו יתננו חלקו כאלו טרח גם הוא דאורחי דשותפי' למיטרח בשביל חבריהם ובשדה שאינה עשוי' לטע כו' ועוד איכא מלתא אחריתא בשותפי' דלא הוי בעלמא דהיורד לתוך שדה חבירו ונטעו שלא ברשותו אם אינה עשוי' לטע ידו על התחתונה כדאי' פ' השואל (ק"א ע"א) אבל שותף היורד לטע שדה של שותפות שאינה עשוי לטע לא אמרי' ידו על התחתונה אלא יטול כמו שדה העשוי' לטע ואומדין [כמה] אדם רוצה לקח בשדה זו [לנוטעה] אלמא סתמא אפי' שלא גילה לחבירו כלום ואפי' בשדה שאינו עשוי' לטע חשוב כמו יורד ברשות כל כמה דלא מיחה חבירו בהדי' אמרי' שליחותי' קעביד כ"ש בנדון זה ששמעון ראה ושמע שהי' מתועדי' עם הבע"ח לקח יין בחובם ושתק ולא מיחה חשיבי שותפי' כיורד ברשות ושליחותי' קא עבדי ואמרי' פ' מי שהי' נשוי (צ"ד ע"א) הני תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מינייהו ודן בהדי' ואידך אזיל במתא לא מצי אידך למימר לא ניהא לי' אלא שליחות' קא עביד כ"ש הכא דידע שהי' רוצי' לקח יין בחובם ואפי' גלוי דעת לא עבד לגלות דעתו דלא ניחא לי' ביין הלכך שליחות' קא עביד ויחלוקו עמו ביין לפי חשבון שיש לכל א' בחוב ושלום מאיר ב"ב זלה"ה.
1075
1076תתקסב. ראובן טען על שמעון תן לי שכרי ששהית כבר בביתי ט"ו שנה ושמעון משיב נתתי לך שכרך אדרבה תן לי מה שבניתי בביתך שהיתה צורך לו וראובן ואומר לא אמרתי לך לבנות. נ"ל ישבע שמעון שנתן שכרו לראובן ופטור ואע"ג [דהלכה כרב נחמן] דאמר קרקע בחקת בעלי' עומדת בפ' [השואל ק"ב ע"ב] ובפ' המקבל (בבא מציעא ק"י ע"א) ה"מ לענין גוף הקרקע או [מה] שגדל עלי' אבל לענין שכירות אמרי' פי השואל (שם) משכיר אומר לא נטלתי ושוכר אומר נתתי מי נאמן ה"ד אי בתוך זמנו תנינא אי לאחר זמנו תנינא ל"צ ביומא דמשלם זימני' דשוכר נאמן בשבועה וכ"ש בדין זה דלאחר זמנו הוא ואע"ג דאיכא למדחי [דמיירי] במטלטלי או במקרקע דיכול לטעון עליה לקוח הוא בידי ועל אודות הבנין יקח לו בנינו אם מודה ראובן שבנאו ואם אינו מודה צריך להביא שני עדי' שבנאו משום דקרקע בחזקת בעלי' עומדת ותו דדמי לדאיסי (ב"מ פ"ג ע"א) [דאמר] יש ראי' יביא ראי' ויפטור ואין שמעון נאמן לומר כך וכך הוצאתי אם לא הי' יכול לומר לקוח הוא בידי מאיר ב"ר ברוך ז"ל ה"ה.
1076
1077תתקסג. ראובן טען על שמעון תן לי ספרי שהשאלתי לך ושמעון משיב תחזיר לי ספרי שהוצרכתי לשום משכון בידך שלא רצית להשאיל לי בלא משכון טוב כפלים וראובן משיב לא בא לידי ספרך מעולם ולא ראיתיו והביא שמעון עד שהוצרך לתן לו משכון ספר אחד וראובן אומר אני רוצה למלוך מה להשיב ולערב אמר ודאי ספרך בא לידי דרך שאלה שהשאלת לי ונתת לי רושת לישאל לבני ללמוד בו ושמעון אומר להד"ם שנתתי לך שום רשות וגם למשכון לך מסרתיו וע"ז הביא עד וראובן אמר ספרך שם חתני בבית אבנים ונשרף ואין לך אונס גדול מזה. נ"ל אם לא הי' עד לשמעון היה שמעון נאמן בשבועה שהוא כדבריו ונמצא ראובן שואל שלא מדעת וקיי"ל (ב"מ מ"ג ע"ב) שואל שלא מדעת גזלן הוי והיה נאמן כדי שוה הספר שבידו ועוד דמעביר על דעתו הוא וקיי"ל (ב"מ ע"ח ע"ב) כל המעביר על דעתו של בעה"ב נקרא גזלן פ' האומנין והשתא דע"א מעיד כמוהו אז פטרו מן השבועה כפי' ר"ת (ברמז תתקנ"ד) והמותר על כדי הספר ישבע ראובן שנתן לו רשות להשאיל ויפטר כדאי' בפ' המפקיד (בבא מציעא ל"ו ע"ב) כגון שנתנו לו הבעלים רשות להשאילו אע"ג דבאין לידי שבועת שוא לא קיי"ל כבן ננס. ולפי דברי ראובן הו"ל השאילני [ואשאילך] דנעשו ש"ש ולא שייך למימר שאילה בבעלי' היא מדלא פריך גבי השאילני ואשאילך אמאי שאילה בבעלים היא כמו גבי שמור לי ואשמור לך (ב"מ פ"א ע"א) ואמנם חתן ראובן שהשאילו ראובן אפי' ברשות שמעון חייב לשמעון אם מודה שהשאילו לו חמיו חייב כל הספר לפרוע מדר' יוסי (ב"מ ל"ה ע"ב) דאמר גבי השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר [ומתה כדרכה] כיצד הלא עושה סחורה בפרתו של זה אלא תחזור פרה לבעלי' הראשוני' וכ"ש הכא דשניהם שואלים. ומיהו [אי כפר] צריך לשבע ולא מצי אמר לאו בעל דברי' דידי את וקצת דמי לדר' נתן. משה עזריאל בן הר' אלעזר דרשן.
1077
1078תשובה שאילתכם הוי השאילני ואשאילך דאמר בפ' האומני' (פ"א ע"א) דנעשו ש"ש זה לזה שזה השאיל לזה סדר קדשים להעתיק וזב השאיל לזה סדר מועד ללמד בו בניו ושניהם חייבי' בגניבה ואבידה ולא באונסין והא דפריך תלמודא [הא] שמירה בבעלי' היא אשמור לי ואשמור לך דוקא פריך ואצטריך לשנוי' דא"ל שמור לי היום ואני אשמור לך למחר אבל [מהשאילני] ואשאלך לא שייך [למפרך] וכן פירש"י שם וההוא ודאי בכל ענין נעשו ש"ש זה לזה וחייבי' בגניבה ואבידה ולא באונס ואין לחייב ראובן מטעם שומר שמסר לשומר דקיי"ל דחייב אפי' באונסי' שהרי [נתן] לו הבעל רשות להשאיל ואמר בפ' המפקיד (בבא מציעא ל"ו ע"ב) היכא שנתנו לו הבעלי' רשות להשאיל לא הוי [חייב] משום שומר שמסר לשומר ואין לומר דוקא לבניו נתן לו רשות להשאיל ולא לחתנו דהא לאו מלתא היא דבלשון בני אדם חתן בכלל ביתו בעל כאשתו כל הסומכי' עליו בכלל וגדול מזו אמרי' אפי' היכא דאפקיד גביה סתמא אמרי' כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ואפי' שאר בני ביתו ילפי' מינה דמייתי ליה (ב"מ מ"ב ע"א) אההוא גברא דאפקידו גבי' זוזי ואשלימינהו [לאימי'] כו' ופטרי לי' מה"ט דכי היכי דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד [ה"ה] אמו וכל בני ביתו הם בכלל והשתא אף אם כדברי שמעון שטוען שלא הרשוהו מעולם ללמוד בו הו"ל ראובן מלוה על המשכון ולא הוי אלא ש"ש וכל הגאוני' פי' דר' יצחק דאית ליה דבע"ח קונה משכון שלא בשעת הלואתו להתחייב בגניבה ואבידה ולא באונסי' חוץ מרש"י [שפי'] אפי' באונסין וש"ש שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב ואף [אם] לא מצא בחנם הי' לו לקדם בשכר דש"ח בחנם וש"ש בשכר כדאמר בפ' הפועלים (בבא מציעא צ"ד ע"ב) ה"נ הי' לו להציל אם היה אפשר לו להציל אבל לפי דברי ראובן ישבע שנתן לו רשות להשאיל לבניו וכן עשה והשאילו לחתנו ואינו ברשותו ובהכי מיפטר ראובן משמעון אף אם חתן ראובן פשע [מיפטר] ראובן בשבועתו כדפי' וכדאמר בפ' המפקיד משתבע איהו דהנהו זוזי אשלמינהו לאימי' כו' והדר משתעי שמעון דינא עם חתן ראובן ואותו חייב לשלם לו דשואל הוא וחייב באונסין כר' יוסי דתנן השוכר את הפרה מחבירו כו' ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר וכו' ופסקי' הלכה כר' יוסי. ואם החתן יכפור ואומר לא השאילני חמי יפסיד שמעון כיון שנשבע ראובן שנתן לו רשות להשאילו והשאילו. ובאותה שבועה שכתבתי שישבע ראובן שנתן לו שמעון רשות להשאיל כו' [בזה] יפטר ראובן משמעון מלשלם מה ששמעון תובעו לשלם מה שהמועד שלו שוה יותר מן הקדשים שלו [אבל לא מפקיד הקדשים מיד שמעון אלא יעכבהו ובשבועה] אם רוצה לשבע שלא הרשהו ללמוד בו בניו. וליכא למימר אדרבה יהא ראובן נאמן לומר נתת לי רשות להשאילו במגו דאי בעי אמר לא השאלתיו ונשרף בביתו באונס [דמגו] להוציא הקדשים מחזקת שמעון דברשותי' קאי לא אמרי' כמו [שפי' ר"י] בפ"ק דב"מ (ב' ע"א) דלא דמי לההיא דמשארסתני נאנסי דפ"ק דכתו' (י"ב ע"ב) דמהימני' לה במגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך אלמא אמרי' מגו להוציא מן הבעל כתובתה דשאני התם דאמרי' מגו להעמיד הגוף על חזקתו. ועוד דאיהי טענה ברי ואיהו טען שמא אפי' השתא לא ידע הבעל אם כדבריה אם לאו אבל הכא נהי דמעיקרא לא ידע שמעון אם ראובן חייב לשלם המועד אם נשרף באונס אם לאו ואם השאילו [לחתנו] או לאו מ"מ השתא שהודה ראובן שהשאילו לחתנו יודע שמעון ממקצת דברי הודאת ראובן ומדברי עצמו שהוא [יודע] שלא נתן לו רשות להשאילו הוא טוען [ברי] שרוצה לשבע ולעכב הקדשם עבור ספרו ודמי לכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וק
ל הלכך כיון דראובן מודה [שהשאילו] לחתנו ללמוד בו ושמעון טוען שלא נתן לו רשות הו"ל לדברי שמעון שטוען של נתן לו רשות ובהודאה שמודה ראובן שהשאיל כשומר שמסר לשומר ויעכבנו שמעון בשבועתו וישבע שאינו [שוה] יותר מספרו ויעכבנו עד [שיפדהו ראובן בשויו] וכ"ש [אם הי' שם אפי' ע"א] שיודע שהמועד בשעת הדליקה הי' באותו בית שנשרף שם דתו ליכא מגו אפי' לראובן דלא שייך למימר מגו דאי בעי אמר בביתי נשרף באונס דלא אמרי' מגו להכחיש העד בשבועה כדמשמע בנסכא דר' אכא היכא [דטענתי' גרועה] כגון [דידי] חטפי ה"נ טענה גרועה להוציא ממון מחזקת שמעון ע"י מגו שהיה צריך לכחיש העד וכיון דראובן מודה שהשאילו לחתנו והודאת בע"ד כמאה עדי' דמי לחובתו מהשתא מהימנינן לשמעון [לומר] לא נתתי לך רשות להשאילו במגו דאי בעי אמר אין ספרך בידי והחזרתיו לך דמגו דידיה להחזיק הוא ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
1078
1079תתקסד. על ראובן שמת ולא הניח כדי כתו' אשתו ואינה חפצה שיקבור מן הנכסי' שהניח לה מצאתי בתשובת רב כהן צדק זצ"ל וז"ל מי שמת ולא הניח שיעור כתו' אלמנתו אלא שליש ואין לו תכריכין והוצאת קבורתו וששאלת' מי קוברו אלמנתו קוברו או קופה של צדקה אלמנה ענייה במה נתחייבה לקבור את בעלה והיכן מצינו שהאשה חייבת בקבורת בעלה ואפי' הניח לה כל כתובה אינה חייבת [שהיא] בעלת חוב ובעלת שטר היא וחוב שלה היא נוטלת ממנו וכ"ש הכא שלא הניח לה אלא שליש כתו' [ובדין] שיקבר מן הצדקה ואין לו עליה שוה פרוטה [ודיה שאבדה] שני שלישי כתו' וכן הלכה. עכ"ל ועוד הבאתי ראי' מתוספתא דכתו' (פרק ט') מי שמת והניח נכסי' מטלטלי ויש עליו כתובת אשה [ובע"ח] כל הקודם זכה הוא נקבר מן הצדקה. מאיר בר' ברוך.
1079
1080תתקסה. סופר של ראובן שנתן תקיעת כף לשמעון כשיגמור מלאכת ראובן שלא יכתוב שום אדם כ"א לשמעון ואח"כ נשרפה העיר ונשרף קונטריס אחד של ראובן מה שכתב הסופר ועתה שואל הסופר אם יכול [לכתוב] אותו קונטריס כשיגמור מלאכתו טרם יכתוב לו לשמעון וכשנשרף הקונטריס עדיין לא גמר [לראובן] את הספר ודאי יכול לכתוב כי לא נגמרה מלאכת ראובן ]ודאי שאם נשרף] הקונטריס עדיין לא גמר [לראובן] את הספר ודאי יכול לכתוב כי לא נגמרה מלאכת ראובן [ודאי שאם נשרף] הקונטריס לאחר שסיים כל הספר אז ודאי היתה נגמרה המלאכה ולא היה יכול לכתוב וראי' ממס' כלים פ' [כ"ז משנה ז' ח'] בגד שארג בו ג' על ג' [נטמא] מדרס השלים עליו כל הבגד [ואח"כ] ניטל חוט א' מתחלתו טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ניטל [חוט] אחד מתחלתו ואח"כ השלים עליו את בגד טמא מגע מדרס וכן בגד שארג בו ג' על ג' [נטמא] טמא מת השלים עליו כל הבגד [ואח"כ] ניטל חוט מתחלתו [טהור מטמא מת אבל טמא מגע טמא מת ניטל חוט אחד מתחלתו] ואח"כ השלים עליו כל בגד טהור אלמא כשניטל חוט א' קודם שנגמר כל הבגד [ואח"כ] השלים בגד טהור משום דלא נגמרה מלאכתו אבל כשהשלים כל הבגד ואח"כ נוטל חוט א' אז לא הוי טהור כי נגמרה מלאכתו קודם שניטל החוט. משה עזריאל בה"ר אלעזר דרשן.
1080
1081תתקסו. דבר פשוט הוא מביעתא בכותחא שהאשה גובה כתו' מאותן מעות שהשליש ראובן ביד שמעון ואמר תנם לבני בנישואין ובריא הי' ראובן באותה שעה ושוב מת ראובן ושוב מת בנו קודם הנישואין הי לא זכה בהן הבן מעולם באותן מעות ולא יצאו מרשות ראובן דקיי"ל אפי' אמר תן לו לאלתר הוי מצי ראובן למיהדר ביה לומר החזירם לי כל כמה דלא אתי' לידי' דבן [דתן] לא הוי כזכי במתנה אלא בחוב כמו שהוכיח ר"ת בספ"ק (דגיטין י"א ע"ב) אם לא במעמד שלשתן כ"ש בדין זה שלא רצה שיתנן לו אלא בשעת נישואין ואפי' אם באו ליד הבן קודם נישואין הי' צריך להחזיר שלא יצא מרשות ראובן מעלם. ואם תקניטני אומר אני אפי' לא מת הבן ונשא אשה אלמנת ראובן גובה כתובתה מאותן מעות דכיון דלא זיכה לו ראובן אותו בחייו אלא לכשישא אשה ובההיא שעתא כבר מת ראובן וא"א לו לבן לזכות באותן מעות אלא מכח מצוה לקיים דברי המת וכל מתנה שאדם זוכה בה מכח מצוה לקיים דברי המת או מתנת שכ"מ בכל נכסיו או מצוה מחמת מיתה דכולהו חיילו לאחר מיתה כדמשמע ס"פ יש נוחלין (בבא בתרא קל"ז ע"א) אשה גובה [פורנא] מהם כי אף ממתנת בריא איכא רבוותא דאמרי דגביא מיהו לא עבדי' עובדא הכי לאגבויי ממתנת בריא דחיילה מחיים אלא ממתנת שכ"מ דהויא לאחר מיתה וראי' מפ' נושאין (צ"ט ע"א) דגבי' ממתנת שכ"מ גבי יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה וכו' ולכל הפחות משמע מינה דגב' ממתנת שכ"מ ונוקמה במתנת שכ"מ. וכן משמע בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ג ע"א) דפריך השתא ירושה דאו' אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנת שכ"מ מדרבנן מבעי' ובודאי כן הוא דאפי' אם לא מת הבן ונשא אשה אלמנת ראובן גובה מאותן מעות כמו שהוכחתי. ובפ"ק דגיטין (י"ג ע"א) האומר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ודייק בגמ' במאי עעסקי' אילימא [בבריא] כי צבורין מאי הוי והא לא משך ומקשינן מאי פריך לישני משום דמצוה לקיים דברי המת [אלא ודאי דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת] אלא כשהושלש לכך כי ההיא דס"פ מציאת האשה (כתובות ע' ע"א) וההוא דגיטין לא הושלש לכך מ"מ ש"מ דאפי' הושלש לכך אי אמר תנו מנה זו לפלוני לאלתר ומת קודם שבא לידו לא זכה בחייו אלא לאחר מותו מטעם דמצוה לקיים דברי המת [אא"כ דבשעת] מיתת הנותן הנכסי' היו בידו וכ"ש ב'דן זה דלא צוה לתת לו לאלתר אלא לנישואין וקדמתו כבר שעבוד הכתו' הלכך לית דין ולית דיין מכמה ראייות ברורות שהאשה גובה כתו' מאותן מעות וכל דיינא דלא דן כי האי דינא לא דיינא הוא ושלום מאיר ב"ב זלה"ה.
1081
1082תתקסז. כתב רשב"א אותו רייזמי"נש שנותני' בשעת שידוכין [קוני'] שתקנו העולם כמו שתקנו סיטמותא (ב"מ ע"ד ע"א) שקונין כמנהג וגם כמו כן יש להועיל [כשידוכי'] כיון שכל העולם נוהגי' אותו חשוב כשידוכין ועוד כי אין [זה] גוזמא מה שנוהגי' [לקנוס] את החוזר בו בדין הוא להתחייב מי שחוזר בו מן התנאי שהתנו ביניהם לפי הבושת שמתבייש חבירו [במה] שהוא חוזר בו וכן [כששוכרין] מלמד תינוקות ומקבל קנס ע"ע אם יחזור בו וחזר בו ולא מצא מלמד אחר במקומו אין זה אסמכתא ולא חשוב גוזמא שמפסידו בחזרתו והוי [כמו] אוביר ולא אעביד [דמשלם ממיטב ב"מ ק"ד ע"א].
1082
1083תתקסח. על בני העיר שנקשרו יחד [מקצתן] או [רובן] ושמו לשם ראש אחד שלא מדעת כולן ורוצי' להשתרר על השאר שלא כדת להטיל המס וכל מילי דשמיא ודמתא [כרצונם] להקל ולמחיר לא אדונים הם בדבר זה כי [אינם רשאים] לחדש דבר בלא דעת כולם דהא דאמר (ב"ב ח' ע"ב) ורשאי' בני העיר להסיע על קיצותן היינו מדעת כולם וקמ"ל דבדבור בעלמא בלא קנין הן הדברי' הנקני' באמירה ורשאי' לקנוס את מי שקבל עליו [ תחלה] ועבר על [תקנתן[ רשאי' לגבות הקנס כאשר קימו וקבלו עליהם [לקנוס] בכך או בכך העובר או ז' טובי העיר שהובררו מתחלה מדעת כל אנשי [העיר] לעיוני במילי דמתא לקנוס ולענוש גם הם רשאי' [להסיע] על קיצותן אבל כגון אלו שמלכו מעצמן לאו כל כמיניהו היכא דאיכא גברא רבה כדאמ' בפ"ק דב"ב (ט' ע"א) גבי הנהו טבחי [דאתנו] בהדי הדדי דכל דעביד ביומא דחברי' [ניקרעוה למשכיה] כו' אבל היכא דאיכא [אדם] חשוב לאו כל כמיניהו דמתנו אלמא אפי' התנאי שעשו ביניהם [בעצמם] כיון דלא עביד מדעתי' דאדם חשוב שביניהם [לא מהני] כ"ש דלא כל כמיניהו לעשות תקנתן על גברא רבה וכלל כלל אין הדעת סובלתו אחרי שזה הר' מאיר כהן חפץ לישא עמהם בכל מיני עול שיתנו מכל אשר להם ע"פ [החיוב] או יבררו מטילי' מס מדעתו כמו מדעתם ואם בכל זאת לא ישמעו לו להעביטו ביד גוים עוד [או] ע"פ [עצמם] רשאי הוא להציל את שלו מהם בכל מה שיוכל אף לכנוס לבית חבירו ולטול את שלו ואף בידי גוים דקיי"ל עביד אינש דינא לנפשי' (ב"ק כ"ז ע"ב) דנהי [בהמלוה] את חבירו תנן פ' המקבל (בבא מציעא קי"ג ע"א) לא ימשכננו ואף שליח ב"ד מנתח נתוחי ותו לא ח"מ למשכן דבר אחר עבור שלו אבל לטול חפץ שלו עביד אינש דינא לנפשי' [מאה פנדי בפנדא למחייב היא לנקוט] פיזרא וליתיב כדאמר פ' המניח (בבא קמא כ"ז ע"ב כ"ח ע"א) ואם בשעה שהעבטתם אותו מדעת בידי גוים שלא כדת [והוא עשה דבר] כנגדכם להציל את שלו מידכם יפה עשה וכדין וכשורה כדפי' לעיל לכן חדלו לעושת עוד כדבר הרע הזה ואם תאבו ושמעתם כי יבא דבריכם וכבדנוכם ושלום מאיר ב"ר ברוך ז"ל.
1083
1084תתקסט. יפה דנתם ודבר פשוט הוא דמעות של יתומים אסור להלותם ברבית קצוצה דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו (ב"מ ע' ע"א) ואפי' אם [נטלו] מחזירי' דרבית קצוצה יוצאת בדיינים מיהו נראה נהי דרבית קצוצה לא יהבו להו ולא טוב עשה האפטרופא שהלוה ברבית קצוצה מ"מ [אי מטו] לי' רווחא יהיב [להו] כמו שהתנה רביע על כל זקוק כיון דהריוח כל כך או יותר איבעי' לי' לקיים התנאי' דאע"ג דתנאה דאתני בהדי אפטרופ' לאו כלום הוא ותנאו [בטל] אנן יד יתמי אנן והו"ל כאלו ב"ד אתני בהדי' קרוב לשכר ורחוק להפסד כדאמר פ' השולח (גיטין ל"ז ע"א) יתומי' א"צ פרוזבול ר"ג וב"ד אביהן של יתומי' ה"נ כיון דאמרי רבנן (ב"מ ע' ע"א) הני זוזי דיתמי היכא עבדי' להו בדקי' גברא דמשפו כו' עד ויהבי' להו ניהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד אפי' היכא דלא אתנו כמאן דאתנו דמי הלכך מיבעי לי' לפיוסינהו ליתמי במה [דאפייסו] לתן רביע לכל זקוק כיון [דמטי ליה ריוח] יותר דכיון דאינו אלא רבית דרבנן ליתמי ביתמי לא [העמידו] דבריהם דיתוי' הרי הן כהקדש כדאמרי' בפ' הנזקין (גיטין נ"ב ע"א) לענין משיכה שהיא תקינת חכמי' ה"נ לכל אבק רבית דרבנן לא גזרו ביתמי. ואם לוה טען משל עצמך הלויתני ולא משל יתומי' ואיני מאמינך במה שאתה טוען של יתומי' הן השבע לי שהוא כדבריך טענת שמא היא זו ואין נשבעי' על טענת שמא אלא הנך דר"פ כל הנשבעין (שבועות מ"ה ע"א) ומפרש טעמא התם וכן אני רגיל לומר אהא דאמר דבע"ח היכא דאית ליה זוזי דצריך לשלם זוזי ולא שוה כסף כמו שפסק ר"ת מההוא דהכותב (פ"ו ע"א) ההוא תולה מעותו בגוי הוי והיכא דאמר אין לי מעות ושכנגדו אמר איני מאמינך השבע לי שאין לך מעות לא משבעי' ליה דאין נשבעי' בטענת שמא ואפי' היכא דחזי' שיש מעות בידו והוא אומר אינם שלי אלא של פלוני לא משבעי' לי' מדאמר בפ' הכותב ההוא [תולה] מעותיו בגוי הוי ולא חזי' שהשביעוהו אלא הוא עשה שלא כהוגן [שהערים] להפקיע תקנת חכמי' בטענת שקר. והיכא דאמר אין לי מעות ונמצא שקרן תו לא מהימני' ליה בזה החוב אם יאמר אין לי מעות אלא צריך למטרה ומזבן ולפרוע מעות כדאמר פ' הכותב. ואם ראובן מודה שמעות יתומי' הלוהו והוא טוען כך וכך פרעתי ושמעון משיב לא [פרעת] כל כך מהימן שמעון בלא שבועה דהו"ל שליש בינו ובין היתומי' ושלשי נאמן בלא שבועה] כמו שפסק ר"ת ואין להאריך בזה. אבל אם הוא [טוען] איני מאמינך שהם של יתומי' וגם פרעתי יותר נהי דא"צ לשבע דמעות של יתומי' כמו שפי' מ"מ יש לו [לשמעון לשבע] שלא פרע אלא כמו שהוא אומר ואין לפוסלו לשבועה כיון דליכא סהדי שהלוהו ברבית אלא ע"פ עצמו כמו שכתבת' דאדם קרוב אצל עצמו כו' אבל משום דכתי' את כספך לא תתן דמשמשע אבל של יצתומי' לא אין להכשירו דהא מסקי' מעות של יתומי' אסור להלותם ברבית קצוצה אלמא לא דרשי' לי' לקרא הכי ועוד נהי דלא עבר בלאו דלא תשימון ואפי' לפי מה [דפי' ר"י] בשמעתי' בשטר שיש בו רבית (ב"מ ע"ב ע"א) דהעדי' כשרי' דלא תשימון לאינשי בלוה ומלוה משמע להו האפטרופ' אן לנו כח הכשירו דהא איהו אוזפי' ועיקר שימה [איהו] ניהו דקא עביד ולא הו"ל להכשירו עד שיחזור בו חזרה גמורה כדאמר בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ה ע"ב) אבל השתא דליכא סהדי דאוזפי' ברבית אלא ע"פ עצמו כשר הוא. ומהא דקאמר בפ"ק דב"מ (ה' ע"ב) דמכשרי' רועי בהמות אחרי'] לשבועה דאן אדם חוטא ולא לו משמע [הא ידיע לנו] שמרעה בשדות [אחרי'] אע"ג [דלדידיה] לא מטי הנה פסול ולא [אמרי'] לא תגזול לאינשי בגוזל לעצמו משמע להו א"כ ה"נ אי איכא סהדי דאוזפי' ברבית היה פסול לעדות ולשבועה עד שיחזור בו חזרה גמורה דאפי 'לגוי לא מוזיף כדאמר בפ' זה בורר. ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
1084
1085תתקע. יורינו מורינו על ראובן ושמעון שיש להם בית [בשותפות] לראובן חלק רביע ולשמעון ג' חלקים ובא ראובן ושעבד לגוי חלקו לקבל ממנו ט"ו זקוקי' ולתת לו לכל שנה ושנה זקוק וכן יעשה לעולם ואין כח לגוי על הקרקע יותר כי אם זקוק לשנה גם משפט לגוי הקונה שאם בא ראובן למכור גוף הקרקע חלקו הרביעי צריך לתת לאותו גוי [בי"ב] פחות מלאיש אחר גם אם יפול דליקה בבית זה לא יפסיד הגוי ומ"מ יתן לו ראובן זקוק לשנה ואם לא יתן אז יהיה גוף הקרקע של חלק ראובן קנוי לגוי לעולם ובא ראובן לנינו ואמר אך דעתי למכור לגוי כי צריך אני למעות ואמר לשמעון אם תחפוץ לתת כ"כ כסף כמו שהגוי רוצה לתת לי תהיה קודם כי אתה שותפי וגדול זה ממצרן לבד והשיב שמעון אמת הדבר לך חלק רביעי ולי ג' חלקים וחלקי אינו מבורר לכן אין רצוני שתמכור לגוי [מאומה] ולהרביע ארי אמצראי כי פיהם שוא ושקר ובעלילה קלה יכול לבא עלי ומה שאתה אומר קנה אתה כמו הגוי גם זה איננו שוה לי כי שמא אע"פ שהייתי נותן לך ט"ו זקוקי' או יותר לקבל ממך זקוק לשנה שמא לא הייתי פטור ממס מאותו כסף שהייתי נותן לך גם שמא יש עון בדבר בעבור הרבית לכן איני חפץ במכירתך לגוי וגם אני לא אקנהו. אין פנאי להאריך ובקצרה אשיב לכם הנראה בעיני הא דאמר בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ד ע"א) האי ישראל דזבין לי ארעא לגוי על מצרא דישראל חברי' משמתי' לי' כו' ה"מ כשהישראל רוצה לתת לו כמו הגוי [אבל כשאין הישראל רוצה לתת לו כמו הגוי לא] כי המוכר אין לו להקפיד בכך שלא ירביץ עליו הארי כמו שפי' ר"ת שם הלכך שמעון צריך לעשות לראובן כל מה שהגוי חפץ לעשות לו ואם אי אפשר מפני שהוא רבית יעשה לו דבר שישומו ביה תלתא שהוא שוה כל כך כמו שהגוי רצה לתת לו ועוד נראה דשמעון יכול לקנותו ולתת כמו שהגוי נותן דאין כאן רבית כלל שהרי אין כאן הלואה אלא מכר גמור שאין ראובן יכול לפדותו לעולם והיא מוחלטת ביד שמעון מעכשיו רק שהתנה עמו תנאי בשעת מכר שיהא הוא קודם לכל אדם להשכירה לו ושלא יוכל להעלות בדמי שכירותה יותר מזקוק לשנה וכה וזכות שיש לו ללוקח בקרקע לא יוכל להיות מופקע לעולם בשום ענין וא"כ מה הלואה ומה רבית יש בכאן אבל תנאי ושיור ששייר המוכר לעצמו יכול להיות מופקע אם לא יתן שכרו בזמנו וכל שראובן חפץ יוכל להסתלק מן הקרקע מכל וכל ואינו משועבד לשמעון בשום דבר אלא כשימשוך ידו ישכירנו שמעון לאחר מי שירצה אלו מכר לו הקרקע בסתם בט"ו זקוקי' בלא שום תנאי ואחר זמן עשו קיום זה עם זה שלא להשכיר לאחר אלא לו בכך וכך לשנה וכי לא היתה מותר דאין כאן צד רבית ומה לי אם עשו תנאי זה לאחר המכירה ומה לי בשעת המכירה הא אמרי' פ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ה ע"ב) פעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור דא"ל קני ארעא מעכשיו וזוזי ליהוי הלואה גבך כ"ש בדין זה שאין כאן צד הלואה לא ללוקח במוכר ולא [למוכר בלוקח] דשרי. ולענין חלוקת הבית איזה מהם שיתבע ללוק יחלוקו זה יטול ג' חלקים וזה רביע ואם יש חדרים ובנינים מצד אחד יותר מצד אחר יעלו בכספים ואם יש לתן לשמעון כל ג' חלקים מצד אחד דבר זה מפורש באורך ברמז תתקמ"ח כל דיני חלוקים שאדם יכול לשאול ואם אחד איו כדי חלוקה וחבירו אומר לו אציגה נא עמך מחלקי שיבא מחלקי וחלקך כדי דירה כל זה פי' וכל צדדים וצדדי צדדי' תמצא מבואר יפה באותן תשובות. מאיר בר' ברוך זלה"ה.
1085
1086תתקעא. מעשה בבחור אחד שהלך בספינה וג' ערלים היו עמו ונטבע הוא והגוים שעמו ויהודי אחד וגוים הרבה שמעו שצעקו הושיענו אלקים כי באו מים עד נפש ושוב מצאנו הספינה פיה למטה וכלי הבחור טבעו כמו כן בדקו וחפשו אחריו ולא מצאנוהו ובמקום שנטבע סלעים וטרשים ועיקולים והגליד גדול היה שולל ושוטף כל הנמצא ועתה קרובי האשה אומרי' שיש עדות בודאי שמת כי יהודי אחד יעיד על נשמתו שמת כי [הלך] עם דייגים שפרסו מצודתם אחריו ואמרו כי לא היה שום טבוע יכול לצאת והנני מסופק בדן זה שהרי חכמי' הקילו בכל דוכתי' בעדות אשה יותר משאר עדיות מוך חומר כו' (יבמות פ"ח ע"א) וגם החמירו במים שאין להם סוף (שם קכ"א ע"א) כי יכולני לתלות שגל זה מסרו לגל אחר [דוקא בזה] יש לחוש אבל בנדון זה שיש מכשולי' ותקולין ונסין באמצעות הנהר וסלעים [וטרשים] באמצע וחתיכות גסות של גליד מכסים את הנטבע והם דוחקי' אותו לעומק ומפרקי' גופו לנתחים זה ודאי ולהחמיר איכא ס"ס והי' לנו לומר דלא מוציאו מידי ודאי וכ"ש שהעד רוצה להעיד [שמת] בודאי שהיה ראוי להתירה שלא תשב הבחורה עגונה כל ימיה כי שקדו על תקנת בנות ישראל. תשובה כלום חלקנו אלא [בין מים] שיש להן סוף למים שאין להן סוף אבל [שאין ] להן סוף גופי' לא פליג רבנן כלל בן היכא דאיכא סלעים וטרשים להיכא דליכא וכזאת החמירו חכמי' בעדות אשה נפל לגוב אריות נפל לכבשן האש אין מעידי' עליו (יבמות קכ"א ע"א) [אלמא] כה"ג לא אזלי' בתר רובא ואף [אנו] היינו מוצאי' ברצון תקנה לעגונא אבל מה נעשה אין לנו אלא דברי רבותינו [שאמרו] נפל במים שאין להן סוף אשתו אסורה כו' וכבר טרחו קמאי דלקמן למצא צד היתר ולא עלה בידם מאיר ב"ר ברוך ז"ל.
1086
1087תתקעב. ראובן הלוה מעות לשמעון לחצי ריוח והיו המעות ביד הלוה עד שעבר עליהם השמיטה לוה טען שמיטה והמלוה לא היה יודע לטעון פרוזבול הי' לי ואבד [נ"ל דלא טענינן ליה אע"ג דאמרי' בהשולח (ל"ז ע"ב) כי אתו לקמי' דרב אמר פרוזבול הי' לו ואבד בס' יראים פסק דדוקא בימיהם שהי' מצוי בכל יום כתיבת פרוזבול לפיכך אם יארע שלא נכתוב פותחי' לו לומר פרוזבול הי' לי ואבד] אבל בזה"ז שאינו מצוי לכתוב פרוזבול הוי כמו מלתא דלא שכיחא ולא עבדו רבנן תקנתא אבל [מ"מ] הוא עצמו יכול לטעון פרוזבול הי' לי ואבד שכן בזה"ז כותבי' כמו כן פרוזבול דדבר קל הוא הרבה כדאמר פ' השולח (גיטין ל"ז ע"א) רבנן דבי רב אשי מסרו מילייהו אהדדי וכן ר' נתן מסר מלתא לר' חייא בר אבא א"ל צריכנא מידי אחרינא א"ל לא צריכת משמע דבדבר קל יכולין לתקן שלא משמט וכן הלכה כאלו אמוראי בתראי ולא כמו אמוראי דאמרי לעיל באותו פרק דוקא [בי דינא] דרב אטי ורב אסי דאלימי [לאפקועי'] ממונא אבל בשאר [בי] דינא לא. מאיר בר' ברוך ז"ל.
1087
1088תתקעג. האי עסקא דקיי"ל פלגא מלוה ופלגא פקדון דשמטה משמטת חלק המלוה אמת ואמונה כי כן אמרתי כדלכל חשיבא [פלגא מלוה] לענין המקדש במלוה אינה מקודשת וכן לענין מכר אם מכר לו קרקע במלוה שהוא חייב לו לא קנה ולהתחייב באונסי' ואף לענין הריוח הי' שייך לומר כן דשקל כל חד וחד פלגא רווחא אלא משום איסור רבית ונ"מ [היכא] דיהיב לי' עיסקא סתמא וקצץ לו דינר לשכר טרחו דהשתא ליכא איסור רבית הוי לכל מילי פלגא מלוה ופלגא פקדון ואפי' למשיא בהו שיכרא ולעשות מטלטלי' אצל בניו איכא למ"ד (ב"מ ק"ד ע"ב) דהוי מלוה לכל דבר כדמשמע מלתא [דנהרדעי] דקאמרי סתם מלוה וכו' ולא פרשי בהו מידי אלמא דלכל מילי אמרי' ונהי דרבא פליג בהני תרתי למישתי שיכרא בהו [ולמיעבד] מטלטלי' אצל בניו ה"מ בהנך תרתי פליג משום דמקרי עיסקא לאיעסוקי בהם ולא למישתי בהו שיכרא ולא להעשות מטלטלי' אצל בניו אבל לכל שאר מילי דפרי' מודה רבא [דמאי דלא מפיק] בהדי' מודה הוא דהוי' פלגא מלוה. ותדע דמההוא טעמא דמפרש להכי קרי עיסקא דאם [מת לא] יעשו מטלטלי' אצל בניו מההוא טעמא נמי לא מצי למימר דלא חשיבו מלוה לענין קידושין ומכר דהא [פקדון גופי'] דקבל עלי' אחריות היינו מלוה [לענין קידושי'] [כדמשמע פ' האיש מקדש (קידושין מ"ז ע"ב) דפריך האי פקדון ה"ד אי דקבל עלי' אחריות היינו מלוה] וה"ה לענין מכר וכ"ש לענין שמיטה דהא טעמא דרבא הוי דאמר אם מת לא נעשו מטלטלי אצל בניו היינו כדפר' התם דכיון דבעי דתתקיים ולא לכלותה ולהוציאה הו"ל אסמכתיהו עליה כמו אמקרקעי דטעמא דמטלטלי [דיתמי] לא משתעבדא לבע"ח היינו משום דלאו מעיקרא עליהו סמך ולא למיגבי מיניהו אוזפיה שהרי בידו להוציאם אבל הכא אין בידו להוציאם אבל גבי שמטה אטו ראובן שהלוה לשמעון וייחד לו שמעון מטלטלי' ברשותו דכה"ג גבי מבניו כדאמר פ' אע"פ (כתובות נ"ה ע"א) מי [לא] שמטה לו שביעית והא כיון דלא תפיס ליה ראובן [משמעון] לא קרי' ביה של אחיך בידך ועוד הא אמרי' בהשולח (ל"ז ע"א) דשמטה משמטת בין מלוה בשטר בין מע"פ ואפי' בשטר שיש אחריות מסיק התם דאפי' לרבי יוחנן משמט אע"ג דר"י ס"ל דאפי' מע"פ גובה מן היורשי' ס"פ גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ע"ב) ופ"ק דקידושין (י"ג ע"ב) כ"ש מלוה בשטר שיש בו אחריות אלמא [אע"ג] דמיתמי [גבי] לענין שמטה משמט ה"נ משמט אע"ג דלא נעשה מטלטלי' אצל בניו סוף דבר כל הלואה בדבר שהאחריות על המקבל משמטא דקרי' בי' לא יגוש לבד ממלוה חבירו על המשכון ומוסר שטרותיו לב"ד דילפי' מקראי את אחיך תשמט ידיך לא של אחיך בידך לאפוקי המלוה חבירו על המשכון ומוסר שטרותיו לב"ד משום דלא קרי' בי' לא יגוש ודלא משמט' משום דמעשה ב"ד [הוא] והוי כמוסר שטרותיו לב"ד ותנן נמי (פ"י דשביעית מ"ב) האונס והמפתח והמוציא שם רע וכל מעשה ב"ד אינן משמיטי' [ולא] דמי להקפת חנות דאינו משמט (שביעית שם מ"א) דהתם לאו הלואה היא [אלא] מכר שמכר לו סחורתו בכך ועוד אם איתא דשמטה אינה משמטת אמאי נקט רבא דאם מת לא נעשה מטלטלי' אצל בניו לשמועי' רבותא טפי דאפי' לענין שמטה לא חשיב לי' מלוה כ"ש למיגבי מיתמי כדפי' דבכמה עניני' אשכחן דגבי מיתמי אפ"ה שמטה משמטת. סוף דבר נ"ל דבר פשוט דשמטה משמטת פלגא דמלוה דאע"ג דהנותן לא בעי שיוציאנה ויכלה אותה לגמרי אלא [לאעסוקי ביה] וכשיקנה לו סחורה חפץ שתהיה הסחורה שקנה מיוחדת לו תחתיה מה בכך הא הוי ממש כראובן שמלוה לשמעון על המשכון שהוא ביד שמעון [וייחד לו שמעון] אותו משכון ואפי' נטלו ראובן וחזר והפקידו אצלו שיהא ממושכן לו אצל מעותיו שביעית משמטתו כיון דלא תפיס ליה ראובן וקרי ביה לא יגוש דמה מועיל לו משכונא יותר מבלא משכון אטו בלא משכון מי לא מחייב שמעון לפרעו ואי משום לא יגוש בהא נמי שייך לא יגוש כיון דלא פיס ליה [מחוסר גביינא] מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
1088
1089תתקעד. וששאלתם רחל היתה נשואה לאחד ונשתמד ונתנה [לו] חצי זקוק ע"מ שיגרשנה ולמחרת יום הגירושין הלכו עדי הגט אצל אביה ושאלו הכתובה [וקרעוה] מיד ברשות אביה ועתה היא תובעת כתובתה מפקדון שהיה לו לבעלה ביד אחר וכו' ככתוב בכתב הכתובה המושב אצליכם במצותיכם. נ"ל דהנאמן אינו חייב להגבות כתו' [מהממון] אשר הפקד אתו ולא מטעם מחילה דודאי אם קרע אביה שטר כתו' בהכי לא מיפסדא איהי אם אין שטר כתו' יוצא מתחת ידיה שקרעוה אחרים תסמוך על תנאי ב"ד דקיי"ל (ב"מ י"ז ע"א) הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אף במקום [שכותבין] ואין שטר כתו' בידה ולההוא דפ' זה בורר (סנהדרין ל"א ע"א) ההיא אתתא דנפיק שטרא מתותי [ידה] אמרה ידענא בי' דפריע הוי דמהימנא] היכא דלא [אתתחזק] בב"ד למימר [פריע הוא] במגו דאי בעי קלתה לא דמיא כלל דאע"ג דלא נודע שהי' שטר כתו' בבית אביה אלא ע"פ אביה ואיהי [לא] קרעה ואביה גופא לא קאמר דפריע כמו שכתב' בעצמיכם. אמנם נראה לפטור מטעמא אחרינא דכיון דהמשומד גזים ליה אם לא ישיב לו הממון לא מחייב למימר נפשיה ואע"פ שכתב רב אלפס (פ' הגוזל בתרא) דישראל שאנסוה גוים [להביא] ממון ישראל והביא חייב היכא דלא אוקמי' עלוי' מעיקרא ונראי' דבריו כי [הביא ראיות] ברורות אע"פ שרש"י לא פי' [כן] מ"מ גבי פקדון אם אנסוה גוים לנפקד לתת להם ממון של המפקיד יכול לתת להם ואם נתן פטור כדאשכחן פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ז ע"ב) ההוא גברא דאפקיד גבי' כסא דכספא סליקו גנבי עילוי שקלה ויהבם ניהליה אתא לקמי' דרבא פטרי' כו' עד [חזינא אי אינש אמיד הוא אדעתי' דידי' קאתי ואי לא אדעתא דכסא קאתו ופטור אלמא כל היכא דאיכא למיתלי] דאדעתא דפקדון קאתי יכול להציל עצמו בפקדון כ"ש הכא דבדיניהם חייב להחזיר למשומד פקדונו ולא מחייב להכניס גופו וממונו בסכנה עבור הפקדון וכה"ג וגדולה מזו אשכחן שכתב ר"ת גבי מעמד שלשתן (גיטין י"ג ע"ב תוס' ד"ה במעמד) דלא שייך בגוי כיון דמלתא בלא טעמא [הוא והבו] דלא לוסיף עלה וז"ל ואם הנפקד ישראל ומקבל [מתנה] גוי כל זמן שאין ישראל חוזר בו יכול לתן לגוי כו' אבל אם חוזר בו לא זכה הגוי במעמד ג' וחייב הנפקד להחזיר למפקיד. ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מן הגוי שלא יפרע לו לפי שבדיניהם של גוים הוא חייב [מכיון] שאמר לו לתן ודאי יתן לגוי אפי' לכתחלה והטעם הוא כמו שפי' שם בתוס' דכל מי שמקבל פקדון מחבירו הו"ל כאלו מתני בהדי' מפקיד מעיקרא שאם יבאו גנבים או אנגים מחמת הפקדון של זה דלישקלם [וליתביה] ניהליה ולפטר מן המפקיד. אמנם יש לו לחזור בכל צדדי' שיוכל להתפשר בדבר מועט עם [המשומד] הכל למעוטי תפלה שפיר דמי והשאר מה שיציל מידו יתן לאשרה בכתו' ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
1089
1090תתקעה. וששאלת על אודות ראובן ושמעון שבררו שני פשרנים על עסק ריבם ועוד בררו אחד להכריע [בין] הפשרנים אם יצטרך ושמו ערבונות ביד המכריע על תנאי שמי שיעכב הפשרה יתחייב לבית הקברות או לבית הכנסת ה' זקוקי' והקנו בקנין ובב"ד חשוב ומעכשיו והמכריע יהא נאמן על מי שיעכב והנה מהכריע תבע את ראטובן לתת ה' זקוקים על שעכב הפשרה ולקח [שמעון] ערבנותיו והרי לא הודיעו הפשרה עד יום שני [והשלישי] אומר שלא הי' שום תנאי בקנין וכן העידו עדי הקנין וראובן הביא עד שהי' תנאי בשעת הקנין ועד השני לא ידע אם היה תנאי בשעת הקנין או קודם או אח"כ וחייבנו את ראובן מן הה' זקוקי'. יפה עשיתם שחייבתם אותו דע"א דאמר דהוי תנאי בשעת הקנין ושנים [האחרי'] שאמרו שלא הי' תנאי בשעתא ההיא והאי דקאמר איני יודע כמאן דליתא דמי ואין דבריו של אחד במקום שנים וכשנסתפקתם על מה שנתרצה שום בפשרה כשראה שנתחייב ומה [שבתחלה] עכב הפשרה [לבו] אנסו שסבור הי' [לפטור] בדין אעפ"כ חייב כיון דלא אטעיי' לדיבורא ולא דמי להקדש [טעות] כלל דאינו הקדש דלא אטעיי' לדיבורא מידי אלא דמי להא דאמרי' פ' האיש מקדש (קידושין נ' ע"א) האומר לשלוחו צא והביא לי מן החלון והביא כו' אע"פ שאמר בעה"ב לא הי' בלבי זה אלא זה בעה"ב מעל משום דדברי' שבלב אינם דברים ה"נ י"ל כן דכיון [דלא הוציא] מפיו מה שבדעתו היה להוציא אם בלבו חשב מאי נפקא מינה ועוד בלא"ה לא מהימן לי' במאי דקאמר [דטעה] כסבור הי' שלא יתחייב בדין דאיכא למימר דמשקר ולא מהימני' לי' דטעה כדמשמע בההיא דקידושין דפריך ודלמא שאני התם דלמפטר נפשי' מקרבן קאתי ולהכי לא מהימנ' לי' דטעה וגם [בהדיוט] אמר נמי בפ"ק דגיטין (י"ד ע"א) גבי הנהו גינאי דקנו מיני' ולבסוף עבד חושבנא בין דילי' לנפשי' ולא פש [לי' מידי] ופר"ח ור"ת דדוקא בעדות ברורה אבל בלא עדי' לא מהימנ' לי' לומר טעיתי אע"ג דאיכא מגו כ"ש מסירת ערבונות ואמריה לגבוה וליכא מגו [דאינו נאמן] לומר טעיתי.
1090
1091תתקעו. אדוני שאל על מנהג הדיינים דאפקין ממונא ע"י אסמכתא בקנין בב"ד חשוב אין להם על מי [שיסמכו] אחרי שרב האי ור"ח חולקי' בדבר כמו שכתבת' הא מלתא תלי' באשלי רברבי. יש בידי תשו' רב צמח גאון דכל אסמכתא קנין בב"ד חשוב כפסקא בפ"ד דנדרי' (כ"ז ע"ב) וכן פירש"י בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ו ע"א) גמרא דהלוהו על שדהו וז"ל אפי' הבטיחו וא"ל אם אין קונה לך אפרע לך משלי ואין לו אלא אסמכתא הואיל ולא קנו מידו עכ"ל אלמא ס"ל דקנין מהני בכל אסמכתא אפי' להוציא ממון וכן פי' ריב"א פ' איזהו נשך גמרא דהלוהו על שדהו וז"ל דהא מהפך בזוזי לא קנה הא ודאי אין דעתו לקנות לו ואע"ג דעבר הזמן לא קניא דאסמכתא לא קני' וה"מ דלא קנו מידו בב"ד חשוב אבל קנו מידו בב"ד חשוב קני והכי מסקי' בנדרים עכ"ל ובפי' רשב"ם בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ח ע"א) וז"ל ופסק תלמודא ואין הלכה כרבי יוסי אע"פ שנימוקו עמו דאסמכתא לא קניא אא"כ קנו מיני' בב"ד חשוב בדלא אניס כדאמר במס' נדרים עכ"ל וכן פי' ר"י בכמה דוכתי בתלמוד דאסמכתא קניא היכא דקנו מיניה בב"ד חשוב ודברי רב האי תמוהים בעיניף מאד שפי' דהלכתא אסמכתא קניא ואין [דבריו נראי' כלל דדברי] ר' יוסי הם וכל דבריו בזה הדין בטלו ואיך יתכן לומר [פסקו דקאמר] דפסיק סתמא דתלמויד והילכתא דלא הלכתא היא ולא סמכי' עלה בזה [דלא] נמצא בכל התלמוד. ושכתבת דזימני' דליכא אלא תרי סהדי ויכתוב הסופר [בקנין] ובב"ד חשוב ולכל הפחות לבעי ג' וחשובי העיר הא לא קשי' הא נמי ברוב פעמי' גבי מתנות דכתוב בהן וכך אמר לנו פלוני מתנה זו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא כי היכי דלא תהוי מתנה טמירתא אע"ג דל א"ל הכי אלא י"ל כמ"ש התוס' בחזקת הבתים (מ' ע"ב ד"ה דאיכא) לפי שנוהגין עכשיו לכתוב בשטר מתנה ואמר לנו מתנה זו כתבוה בשוקא וכו' הלכך כי לא א"ל סתמא נמי בדעתו כמו שכותבי' בשטרות ובימי האמוראי' לא היו נוהגין כן א"כ כי היכא דהתם סמכי' אסהדי [סמכי' נמי הכי אסהדי] שמעידי' שהקנין הי' בפני ב"ד חשוב בפני ד' וה' חשובים אע"ג דלא חתימי אלא תרי שאינן חשובי' או אפי' אם לא הי' בב"ד חשוב כיון [דטופס] שטרות כן הוא לכתוב בב"ד חשוב וכך נהגו כולן לכתוב ואיהו אמר לסהדי לכתוב שטר [כדרך] שרגילי' לכתוב [הוי] כאלו הודה בפניהם שהקנו לו בב"ד חשוב והודאת בע"ד כמאה עדי' דמי אבל היכא דסהדי כתבו השטר ע"י קנין שבפניהם אע"ג דלא [אמר] כתבו לי שטרא [וכותבין] כך בקנין ב"ד חשוב והקנין לא הי' בב"ד חשוב אם הי' נודע דבר זה ע"פ שני עדי' שלא הי' בב"ד חשוב ושלא צוה להם לעדי' לכתוב השטר לא היינו מוציאי' ממנו ממון [בזה השטר] דתרי ותרי נינהו והיכי דליכא סהדי אחריני שאומרי' שלא הי' קנין בב"ד [חשוב] או של צוה להם לכתוב אנו ממ"נ [אעדי'] סמכי' שכתבו וחתמו והעידו שהקנין הי' בב"ד חשוב [ואם] הם עשו שלא כדין יהא הקולר תלוי בצוארם. מאיר ב"ר ברוך ז"ל ה"ה.
1091
1092תתקעז. ראובן טוען לשמעון ספרים מסרתי לך שוים י"ב זקוקי' ועומדי' לך ט' ליטר' פשיטי' מטבע נורנבערגיס והנני היום מזומן לפדותם ושמעון משיב כך הי' הענין שנתפשת ושלחוני הקהל להשתדל בשבילך והלכתי בשליחות' ואמרת לשלוח לי [הספרים] ואמרתי אקבלם ע"מ שתפדם וכל ההפסד שיעלה עליהם וכן נדרת לי וראובן משיב ע"מ כן מסרתי לך הספרים שאם הקהל צריכים למשכנם שלא ימשכנום אלא [להקדש] ואותו הפסד נדרתי לך ושמעון משיב נדרת לי לשלם כל ההפסד שיעלה עליהם והנה שלחת הספרי' למו' הרב ר' ידידיה ולי למכור לך ב' חתיכות מאותן הספרי' מסרתי ב' חתיכות למו' הרב ר' ידידה למוכרן ומכרן ועכשיו תופס הר' ידידי' הכסף ואינו רוצה להשיבו ואמר ראובן לא שלחתי ספרי כ"א לך ועוד אמר שמעון כי מסרתי הספרי' לאיש נאמן גברא רבה כמוהו לא מצאתי בעיר הוא [המר] הרב ר' ידידי' כי ידעתי בו שיודע כתתבי' למוכרן ועל כתביו נמכרו ואמר ראובן אך ודעתיך שהיית לוקח מה"ר ידידי' לסייעך מוכרם אבל ספרי לא מסרתי אלא לך ועוד אמר ר' אובן שאותו סף שתופס הר"ר ידידי' זהו בשביל [שאתה חייב] לו ואמר שמעון איני חייב לו כלום וכל מה שעשיתי עם ספרך המוטב שיכלתי עשיתי כדין פדיון שבויים. תשובה נראה בעיני אם מודה שמעו שקבל הספרי' מכח ראובן לא היה לו למוסרן לשומר אחר ואם מסרן לשומר אחר חייב לשלם לראובן דקיי"ל שומר שמסר לשומר חייב אא"כ נתן לו [רשות למסור לאחר] כדמוקמי' בפ' המפקיד (בבא מציעא ל"ו ע"ב) ההוא דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כגון שנתנו לו הבעלים רשות להשאיל ואפי' אם הי' ראובן רגיל להפקיד שאר ענינים אצל מוהר"ר ידידיה נראה בעיני דמצי למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר תדע דכי פריך מהשוכר את הפרה [והשאילה] לאחר ומשני כגון שנתנו לו הבעלי' רשות להשאיל ואמרו [לו] לדעתך לוקמי' כגון שהי' הבעלי' רגילי' להפקיד אצל השואל אלמא דאפי' בכה"ג שייך לומר אין רצוני. וא"ת מאי קאמר לעיל (ב"מ שם) גבי סבתא שאני התם דכל יומא הוי מפקדי גבה ומשמע דאפי' רבי יוחנן מודה דפטור כיון דרגילין להפקיד [אצלה] י"ל דלא אתא למימר דאפי' ר' יוחנן [מודה] דפטור בהא אלא אתא למימר דאפי' לרבא דאמר שומר שמסר לשומר חייב מטעמא דאת מהימנת לי בשבועה [היאך] לא מהימן הכא מודה דפטור כיון דאיהי נמי הויא מהימן להו [דכל] יומי גבייהו הוי מפקדו אבל לר"י דמחייב מטעמא דאין רצוני כו' [חייב] כפי'. וא"כ נדון זה אפי' אי הוי רגיל להפקיד גבי מהר"ר ידידיה חייב אי הלכה כאביי בהא לגבי רבא דמפרש טעמא דר"י משום אין רצוני שיהא כו' כמו שפי' ר"ח ואין להקשות לפר"ח אמאי לא חשיב האי בהדי יע"ל קג"ם דלא חשיב אלא במאי [דאיפליגו] פלוגתא דנפשייהו אבל הכא אליבא דר"י פליגי ומיהו ר"י פסק הלכתא כרבא וא"כ אי הוי רגיל להפקיד אצל מהר"ר ידידיה לא מפקי' ממונא משמעון מספיקא כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא. ואם שמעון טוען נתת לי רשות [למוסרן] למהר"ר ידידיה ישבע שמעון שכן הוא שנתן לו רשות לתתן לו ועשה שליחתו שנתנו לו למהר"ר ידידיה בחזקת ראובן ולא בשביל פרעון שום חוב על עצמו. ומה ששאלת שמעון אומר שנתערב עבורו על מה שישלם לו כל מיני הפסדות [דלימטו] על ידו וראובן אמר לא כי אלא התנה בפירוש דוקא למשכן ערבונותיו ברבית להקדש אבל אכילת סוסים וכיו"ב לא אם שמעון מוחזק נאמן לעכב ובשבועה [שהוא] כדבריו וישבע כמה יש ההפסד ובלבד שלא הפסיד בפשיעה כי אם פשע שמעון ובא ההפסד בפשיעתו זה לא ישלם לו רשאובן אבל שאר כל ההפסדות שלא בפשיעתו חייב לשלם לו דכל המתערב בחבירו נגד הגוי חייב לשלם לו כל מיני הפסד ואפי' לא אתני ושמעתי מקדם שכך היתה תקנת הקהילות עד אשר בינותי בספרים והראה לי דין גמור [כיון דארבעה] לי' אריא אמצרא [מחייב] לסלוקי ולמפרע כל פסידא דאתי לי' מחמתי' וגדולה מזו אמרי' בפ' גוזל בתרא (בבא קמא קי"ד ע"א) האי בר ישראל דמזבן ארעא לגוי אמצרא דבר ישראל חברי' משמתי' לי' עד דמקבל עלי' כל אונס דמטי ליה מחמתיה משום דארבעה אריא אמצרא: אבל [אם] שמעון איננו מוחזק אז ישבע ראובן שהוא כדבריו שהתנה כך מתחלה בפירוש שלא ישלם שום הפסד אלא מה שיעלה לתן רבית להקדש מן המעות. מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
1092
1093תתקעח. ראובן טוען על שמעון משכנתי לך שריון ובתי שוקיים של ברזל בכך וכך מעות ופדיתים ותובע משמעון אלו המשכונות והשיב שמעון אמת משכנת לי שריון א' והוא עומד עדיין קצת מעות אותו אתן לך כשתפדהו אך הבתי שוקיים שאתה תובע לא באו לידי ואז אמר ראובן מאחר שהוא כופר ידעתי שתתחייבהו שבועה לכן תדעו שלא יוכל לשבע כי אברר בעדי' שהוא חשוד על שבועות וגניבות ואינו יכול לשבע כדין כל הפסולין וצוה ראובן להכריז באזהרת לא יגיד כל מי שיודע משמעון שהוא חשוד יבא ויגיד בפנינו ולפני ראשי הקהל והנה באו עדיות הרבה שחשוד הוא מגניבות אך לא היו באלו עדיות ממשות כי היו עד מפי עד אמנם ג' עדי' באים בתוך הבאים הא' העיד לדידי גנב ליטר' והעיד השני שהלך לפני משפט הגוים והעיד עליו ומזה [הי' לו] הפסד הרבה והשלישי העיד קמי דידי משכן סוס לפדותו וקבל עליו בחרם לפדותו ועבר על החרם ולא פדאוהו. ועתה הורינו אם יש לפסול את זה וידע מורינו שכל אלו העדיות נעשו לפני זמן מרובה ואינו ידוע אם חזר בתשובה נראה בעיני דודאי שמעון פסול לשבועה וכשכנגדו נשבע ונוטל דנהי דלא פסלי' לי' לשבועה משום האי סהדא דאסהיד שהוא מסור דהא מסקי' בתיקו בפ' הכונס (בבא קמא ס"ב ע"א) אם עשו תקנת נגזל במסור וכל תיקו דממונא קיי"ל המע"ה מ"מ יש לפסלו משום הנך תרי סהדי חד דאסהיד שגנבו הוא ליטר' כי ההוא דפ' זה בורר (סנהדרין כ"ה ע"א) [קמי דידי] אוזפא בריבתא [קמי דידי] גנב קתא דבורטי' (שם כ"ז ע"ב) והשני שהעיד שעבר [על] החרם והא [דבפ'] כל הנשבעי' (מ"ו ע"ב) גבי שכנגדו חשוד על השבועה אבל שבועת ביטוי דאיכא למירמ בקושטא [קמשתבע] לא קתני לא בעי למימר [דלא] מפסיל בהני לשבועה אלא כמו שפר"ת לא קתני [במתני'] דאע"ג דאמת הוא דבהני נמי מפסיל מ"מ לא קתני אלא שבועה דלשעבר כי ההיא דרפ"ק דב"ק (ד' ע"ב) למעוטי דר' חייא והביא ראי' מפר"ח שפי' בהדי' בפ' הכותב (כתובות פ"ה ע"א) ידענא ביה דחשיד אשבועתא והפכה השבועה [לכשנגדו] ופר"ח וה"ג בשבועה שלא לאכול או בשבועה לאכול ככר זה ואינו מקיימה אלמא בשבועת ביטוי מפסלא לשבועה ומהפכי' לשבועה אשכנגדו ואפי' לדברי המפרש שבועת ביטוי לא קתני דמפסיל בהכי מ"מ איפסל לכיו"ב לשאר חרמות [דלהבא] ואפי' אם יאמר אשבע לשעבר לא שבקי' לי' דסמכי' אה"ג ור"ח ור"ת ואפי' לעדות מפסיל מההוא שעתא ואע"ג דלא אסהידו עלה בב"ד לפוסלו אלא השתא ולרבא דחייש לפסידא דלקוחות נהי דגזלן דאו' לא בעי הכרזה אסהודי עלי' בב"ד בעי כמו שפרש"י בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ז ע"א) ומ"מ לדידן דקיי"ל כאביי ביע"ל קג"ם מיפסל למפרע אע"ג דאכי לא אסהידו עליה. מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
1093
1094תתקעט. מי שירא שהדיינים יעוותו לו הדין יכול לתובעי' אח"כ לדין וזה משפט חרוץ שהמוסר את חבירו ומפסידו על ידו חייב לשלם הפסדו ומ"ש שיש רוצי' לפוטרו המוסר משום דלכבוד אביו עשה שראהו דם יוצא מחוטמו חלילה וחלילה ואפי' אם הי' [מצוה לו] אביו למוסרו לא הי' לו להלשין כדאי' פ' אלו מציאות (בבא מציעא ל"ב ע"א) ובפ"ק דיבמות (ו' ע"א) יכול א"ל ביו ואמו הטמא או שא"ל אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל אני [ד'] כולכם חייבי' בכבודי וכ"ש שלא צוה לו אביו ועוד שאביו התחיל להכות תחלה ואינך יכול לפסול את ר' שמואל שהוא אושפזיכני' כי מה שאנו אומרי' פ"ק [דסנהדרין ז' ע"ב] אושפזיכני' את פסילנא לך לדינא פר"י שהי' מחמיר ע"ע אבל אינו פסול מדל אחשיב ליה בהדי אלו הפסולין ואין עד נעשה דיין. מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
1094
1095תתקפ. ראובן שהי' בידו ערבון המלך ולא רצה לפחות מד' פשיטי' הליטר' לשבוע והכומר ממונה של המלך חרה אפו וגזם בקצפו לגרש שונאיהם של ישראל אשר בצרפת והרבה לדבר נבלות מרובות ואמר לאמרכלי הקהל לתת לו כל אשר שאל וכן עשו והוציאו [הערבון] מידו והפיגו חמתו ולא לקחו מידו אך כאשר רצה לתת מתחלה לפני זעמו. ועתה תובע מן האמרכלי' כל אשר תקעו כפם לתת לו והמה משיבים שלא הי' דעתם אך אשר ינכה להם הכומר ועוד שתקנת הקהל שלא להוסיף על ב' פשיטי' מן הליטר' לשבוע כל אשר יעלה אל הקהל ידידיה בהר' ישראל. תשובה דבר פשוט הוא רשאין בני העיר להסיע על קיצותן (ב"ב ח' ע"ב) כ"ש במגדר מלתא הפקר ב"ד הפקר לקנוס ולענוש בגופו ושבחא וראוי הי' לקנסו ביותר כי הכעיס את הכומר מקציני המלך ולא תחתיו לבד הי' קודר כ"ש שלא קנסהו אלא במעט מחילת רבית ויפה עשו הקהל שהטעיהו ושלום מאיר ב"ר ברוך.
1095
1096תתקפא. קבלו עליהם ר' אליעזר ומרת מרים ע"פ החרם לזווג יחד יצחק הלוי בנה וגוטלין בתו ונתנו גם הם להם ג' ליטר' ע" שאם ח"ו ימות אחד מהם יטול [הנשאר] מחצית אותם ג' ליטר' [לעצמו] והריוח ומחצית יחזיר ע"כ התנאי'. ועתה מורינו הרב ר' מאיר ראה התנאים שכך התנו שאם לא יהיה אחד מהם בחיים שיחזירו המחצית לשניהם לאב ולאם ועכשיו כך בא המעשה שנפטר [אביה] של הבת ועדיין היו שני הבנים בחיים והסגולה שעשו להם עדיין מונח בכחם ולאחר מות האב מתה הבת ועתה יש אח קטן לבת יתום מאביו ומאמו והאפטרופוס שהעמידו לו תובע את המחצית שנפל לו מאביו שאם היה אביו בחיים היה נוטל המחצית מאחר שמתה בתו כפי התנאים ואשתו תובעת כמו כן מכח הבעל בשביל כתובתה ועתה אתה אביהם של יתומי' תבאר לנו מי יזכה במעות החזרה והנערים שזווגו יחד קטנים הם עדיין ולא נשאו ונ"ל שהדין עם היתום דראוי הוא ותנן [פ' יש בכור נ"ב ע"א] ולא האשה בכתובתה ואי לומר אחרי שהמעות [ברשותה] לאו ראוי הוא אלא מוחזק ודמי למלוה על המשכון דמוחזק הוא ותנן נמי בפ' הכותב (כתובות פ"ד ע"א) מי שמת והניח כו' דוקא נקיט ביד אחרים אבל ביד האשה לאשה הא לא דמי' אלא להאשה דאפקידו גבה כו' בההוא פרקא (פ"ה ע"א) דלאו תפיסה הוא כ"ש הכא בדין שלפנינו ולא מגו [איכא] הכא אחרי שבב"ד ניתן לה ודמי לההוא דפ' זה בורר (סנהדרין ל"א ע"א) דקלתה ועוד שהוצרך להודות אשתקד על ענין מס וצדקה ומה שדנתי בשביל יתום שין לו אב ואם ולא רציתי להכניס ראשי בדין אלמנה ושלום משה עזריאל.
1096
1097תשובה: מורי הר' משה ותורתו אמת אבל בזו אין אני מודה לו דודאי אי מעלמא ירש ר' אליעזר בקבר לזה יקרא ראוי אבל הכא שהמעות הללו הוא זיכם אותו לבתו ע"מ שלא יתנו לה אלא בעת נישואיה וע"מ שאם תמות קודם שיחזירם לו אגלאי מלתא למפרע שמעולם לא יצאו מרשותו ול"ד להאומר [לחבירו] אתרוג זה נתון לך במתנה על [מנת] שתחזירהו לי דקיי"ל דע"מ [להחזיר] שמי' מתנה (סוכה מ"א ע"ב) דשאני התם דיהבי לי' לפי שעה לצאת בו וכיון דיהבי' למקצת הוי מתנה ואף אם הקדיש מקודשת לענין שהנהנה ממנו קודם שהגיע זמן חזרתו חייב קרבן מעילה אבל בדין זה שלא הי' לה כח לבת במעות הללו לשום דבר קקודם נישואיה אפי' לקח מהם רצועה לסנדלה ואי הוי מקדשא להו לא קדישי כלל ודמי' [למתנת] בית חורין [שאמרו] חכמי' (נדרים מ"ח ע"א) כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנ וכיון דאינה מתנה הרי לא יצאו מרשותו ואשה גובה פורנא מהם דהני זוזי מתו תלי וקיימו אי הויא מטי הבת לנישואי' הוי' זכיא בהו ואי לא [לא] זכי' בהו מעולם ודמי לנותן מעות ביד שליש ואמר אם יעשה לי פלוני צנאי זה תן לו אלו המעות ואם לא קיים תנאו דבר פשוט הוא שלא זכה במעות הללו מעולם ה"נ כיון דמתה קודם נישואי' ודאי לא זכתה בהו למידי ואין כאן מתנה ואין זה ראוי אלא מוחזק למפרע והאשה [תגבה] את כתו' מן הקרן והריוח שעלה בחיי בעלה ולא בריוח שעלה לאחר מותו דאין האשה גובה כתובתה מן השבח כדתניא פ' יש בכור (בכורות נ"ב ע"א) ושלום מאיר ב"ר ברוך ז"ל.
1097
1098תתקפב. מורינו הר' מאיר אודיעך [גוף] הענין [ואיזה] גופא דעובדא היכי הוי. אחי אברהם ז"ל לא הניח כ"א בת קטנה ואשתו בת דודתי מכל עמלו לא הוציאה [מידו] אך מקצת בגדי' וב' ליטר' הליטר' נתנה לידי לעשות ליצתומה סגקולה טרם נשאה לאיש ואח"כ נישאת לאיש אח בנו של ר' יצחק מקוברוק והוצרכה כל ימיה לגלות אחר הלחם ומאשר קבצה קמצה מעט ונתנה ביד דודתי בווירצפורק כ"ב דינר' ע"מ לקנות בהם מלבוש שרל"ך חשוב שוה ג' ליטר' והלך [בעלה] שמה והטעה דודתי [שנתנתה] לידו ואשתו [תבעתו] לדין על המלבוש של בתה שגזל והשיב לה מה שקנתה אשה קנה בעלה ועוד כל הבגדי' שנתת לבתך והחפצים הכל לקחת משלי וחייבוה שבועה שלא נתנה לא משלו ולא משלה כלום. דנתי אני ידידיה לפני מהר"ר משה. הלא לא עשאה אפוטרופ' כי קודם הי' משחק בקוביא משהיה נותן לידה משלו וכל ימיה גלתה וילדיה מורכבים לה על כתיפה מעיר לעיר למה תשביעם. תשו' מוה' ידידיה על אודות הדין שדן עבדך להשביע איש לאשתו על אודות כאשר קבלתי מרבותי וראיתי שעשו מעשה ומטעותי' דמר לא אמינא מידי כ"א מניחותי' הא דתנן (כתו' פ"ו ע"ב) המושיב את אשתו חנונית או שמינה אותה אפטרופא ה"ז משביעה כל זמן שירצה פרש"י ומשמע בטענת ברי משביעה אפי' בלא מינה וכן מוכח בגמ' דבעי למימר ע"י גלגול אלמא יכול להשביעה כי דוחק להעמידה בנתגרשה או ע"י [עד] אחד ותנן נמי (שבועות מ"ה ע"א) נפלה להן שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל וקאי נמי אאשה [נושאת ונותנת] שנעשית אפטרופא נמי ולא הוי [טענת] ברי [דא"כ לא שייך אין אדם] דר עם נחש בכפיפה אלא אדרבה אם לא היינו משביעי' [אלא בטענת] ברי אז הי' דירת נחש שתגזול כל אשר לו וכ"ש בדין זה שיש קצת רגלים לדבר אל יעלה על לב איש לפוטרה בבולא כלום וכן פסק רב אלפס דבטענת שמא מיירי וכ"פ רב האי בשערי' שלו וז"ל ומה שאמרנו שאין יכול להשביעה בטענת שמא אבל [טוען] טעת ברי כגון שאמר לה נתתי לך כך וכך החזירהו והיא אומרת להד"ם חייבת לשבע כשאר כל אדם עכ"ל וסברא היא דלגבי טענת שמ אינה יכולה להפך ואיכא קטטה דלא מירתת אבל בטענת ברי אם [הוא] עושה בשביל קטטה היתה מהפכת עליו ועוד נראה דאיכא ק"ו מאיש בעלמא לדברי המחייב אותה שבועה מהר"ר ידידיה למה מזקיקני להטיל כסותי בין לביא ולביא בינך ובין ר' משה לא ניחא [לי] דלהוי תרעומתו עלי גם חס לי דליכסוף על ידי והנני מוסר לך דברי לשמא קדישא דברישך שלא תראה כתבי זה זולתי [לו] לבדו מובטחני בו שיקבל דברי וישוב מעצמו ולא יכולתי לעמוד על [אופן] דעתו שהרי כתב בשם הגאוני' דלא משביעי' לה בטענת שמא כ"א בטענת ברי וראייותיו שהביא מוכיחי' דאפי' בטענת שמא משביעי' ואגב ריהטא לא דקדק דודאי ר' אליעזר ומחלוקתו ס"ל דאפי' בטענת שמא משביעי' אותה וכן סוברת מתני' דפ' כל הנשבעי' דק אחשיב לה בהדי הנך דנשבעי' שלא בטענה וההיא סתמא כר"א ומחלוקתו (כתו' פ"ו ע"ב) ואין הלכה כך אלא כר"ש דפליג עליהו בפ' הכותב (כתובות פ"ז ע"ב) ואמר כל זמן שאין תובעת כתובתה אין היורשי' משביעי' אותה ומסקי' התם (פ"ח ע"ב) דלאפוקי מדר"א ומחלוקתו אתא ופי' ר"ת דלאו דוקא קאמר אין היורשי' משביעי' אותה דה"ה הוא עצמו אינו יכול להשביעה בחייו דכיון דאוקמי' דעל אפטרופא שבחיי בעלה קאמר אין לחלק בין איהו גופי' בין יורשיו אלא איידי דקתני רישא כל זמן שתובעת כתו' יורשי' משביעי' אותה דהתם דוקא נקט יורשי' קתני סיפא נמי יורשיה והני כלהו דאוקימנ' ר"ש כותיהו. ומעשה הי' בימי ר"ת באשה שהושיבה בעלה חנונית ומינה אפטרופ' והיתה נושאת ונותנת בבית הרבה מעות ואומרת לבעלה שאינו [שלו] ולא השביעה ר"ת בחיי בעלה. נראה שמעת' ואע"פ [ששם] היו רגלים לדבר יותר מבכאן כי זה מצוי שהקרובים נתנו ליתומה זה דבר מועט וההוא דפ' כל הנשבעי' דבטענת שמא משביעי' [אתא] כר"א ומחלוקתו ואין הלכה [כך] ואע"ג דסתמא היא אין לחוש דסתם בשבועות ומחלוקת בכתובות ובתרתי מסכתות אין סדר א"נ לאחר מיתת בעלה סמכו היתומי' אצלה ומשביעי' אותה בע"כ לד"ה כשאר אפטרופוס אבל בטענת ודאי משביעי' אפי' לר"ש היינו שטוען טענת ברי ממש כגון מסרתי לידך כך וכך וכיו"ב אבל [אומדנות] כאלו לא שהוא אומר גנבת לי מסתמא והוא לא רא ולא ידע כל כה"ג טענת שמא היא וכן משמע לשון רב האי ז"ל מאיר בר' ברוך.
1098
1099בקוצר אודיעך מהר"ם שטענת ברי טען הייטב בעיניך שאם אתן קוטא ומקטורן [וטבעות] לאשתי והיא תתן לאחרים והר"ר ידידיה רוצה לפוטרה בטענת ברי אבל בטענת שמא חלילה לי להשביעה ומ"ש שמתוך ראיותיו הייתי רוצה להשביעה בטענת שמא לא עלה על לבי והביא לי הר"ר ידידיה זה כל בטענת שמא וגם הביא דר"א ומחלקתו זהו בטענת שמא וברשות אדבר ע"מ שלא תכעוס ואם הי' עושי' מעשה בטענת שמא במינה [כת"ק] למה הי' טעות אחרי שהאלפס פסק כן וכי בשביל שר"ח ור"ת פוסקי' כר"ש כל מאן דעביד [כסתם] משנה מהדרי' ומביישי' ליה ואתה סבור מה שהסתרת זה גלוי וז"ל ר' אלפס וחזי' לרבוותא דאמרי דלית הלכתא לא כת"ק ולא כר"א אלא הלכתא כר"ש דקתני סיפא ר"ש אומר כל זמן שתובעת כתו' יורשין משביעין אותה ואמר ר"ש אהייא ואסקא ר"פ לאפוקי מדר"א ומחלוקתו למימר דהלכתא כר"ש [ואנן] ס"ל כת"ק דהויא סתם מתני' דקיי"ל בכת דוכתי דלא איפסוק הלכתא בהדי' דהלכתא כסתם משנה והכא דלא אפסוק הלכתא בהדי' דר"פ לא אתא לאפסוקי הלכתא בהדי' אלא לפרושי בעלמא הוא דאתא וה"ק ר"פ ר"ש לאפוקי דר"א ומחלוקתו קאתי ולעולם הלכה כת"ק ועוד הא קתני לה גבי הלכתא פסיקתא דתנן ואלו נשבעי' שלא בטענה ועוד סוגי' דשמעתין כת"ק אזלה הלכך הלכתא כת"ק [דהמושב] לשון רב אלפס הוא במקם שיטעון הבל על אשתו בטענת ברי או היורשי' דינם כשאר בני אדם מחייבי שבועה. ושלחתי לך לשון רב אלפס כמכניס תבן לעפריא ולמדתני במעשה דעכברא דשכיב כו' (סנהדרין כ"ט ע"ב) כבר הורה זקן ואמנם זקן [דבהתא אתמול היתה] מרת רבקה אשת הר' ישראל זקינתה של היתומה בכאן ואמרה מהרה תראו שכל הרבנים יסכימו לסתור דינכם שעשיתם] כך הגיד לי אדם חשוב ואני כמחריש וגם היום מכתבך כבר אני דש והשם יכפר בעדי וש"ל יש לי עדי' נאמנים ב"ד החתומי' שטענת ברי היא ופסקנו [בטענה גמורה] ועתה הענין אינו כי אם לביישני הלא מיד נעשית פשרה ביניהם וכי יש לסבול לקחת [מבעלה] ממונו לפניו ולתן לבתה. ועתה מורי שלחתי זה האיש אליך וידי מסולקת ממנו וזאת תעשה מורי אחרי [שנתביישתי] עתה על ידך וזה יש לי בושת ופגם וצער וניזק ואחר שאתה מודה שנשבעי' על טענת ברי וזה טענת ברי גמור הי' תושיט לי שרביטך ובזה תנחמני. ודע שהוא אינו קרובי וגם היא והא לך לשון ב"ד מהר"ם דע שטענת ברי טען הבעל והזכיר בשם כל מה שתבע מאשתו ולפי שהיתה טענת ברי ולא טענת שמא חייבנוה שבועה ע"פ מוהר"ר משה ולך הראיות גלויות ומה שפסקנו כתבנו וחתמנו. שרא לי מוהר"ר משה נראה אחרי שאתה אומר דבתר דידך קאזיל ומה שצויתי להסתיר נתגלה לא אשתדל עוד בדברי' שבינך ובין מהר"ר ידידיה אם לא לטובה לעושת שלום ביניכם וכדאי מהר"ר משה לסמוך עליו שהוא טוען טענת ברי ממש ואז ודאי חייבתם אותה שבוע. ושלום מאיר ב"ב זלה"ה.
1099
1100תתקפג. אלופינו קהל נורנבערק דעו כי זה קרובי ר' אברהם בא אלי בשליחות קהלו וקובלים על מקצת בני קהלכם שנושאים ונותנים בעירם ויש בידםכם למחות ואינכם עושים הלא ידעתם ששלא כתוה [עשו] כדאמר בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ"א ע"ב) דבר מתא אבר מתא אחריתא מצי מעכב וכן משמע בההו דיקולאי [ועמוראי] (שם כ"ב ע"א) ואר נמי (שם כ"א ע"ב) מרחיקי את הדג כמלא [מרוצת] הדג ונהי [דדחי] לסייעתא דשאני דגים דיהבי סייארא מ"מ דינא הכי כדפי' ואף אם לא הי' ראי' מן ההלכה מסברת מנהג העולם אין דעת סובלתו דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה גזירה משום בעלי כיסין ישאו ויתנו בישובים ואדרבא עין של בני הישוב בכך ולא יסעייהו לשא בעול עמהם ועתה עליכם המכשול הזאת להציל עשוקי' מיד עושקיהם ואין להם מנחם מבלעדיכם כי [לבא] בגבולכם לא יתכן והשיאום בכל מיני תוקף שלא יעשו עוד ואח"כ כל אדם ימשוך ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה כבר כתובה בסי' קל"א.
1100
1101תתקפד. (חסרה).
1101
1102תתקפה. ראובן בא ברשאת [אמו] ותקף את שמעון לדין וטען [אבי] מורי ז"ל משכן ספריו בעבור נדונית אחי [בכ"ד] זקוק ונעשית שליש ביניהם ואבי מורי נתן לך י"ח זקוקי' ועתה טול ו' זקוקי' והשב לי ספרי ושמעון ענהו [אני] ואחיך שאלנו מאמך הו' זקוקי' אחר זמן הנועד לתן את כספו ובקה לו להמתין חצי שנה ואמר אחיך הנה לך חוב של פלוני מכ"ג ליטר' לאותו זן שאת מבקשת לי להמתין תני לי אותו חוב והספרים [פדיון] ואמרה ברצון ובתוך כדי דבור אמר אחיך [אין] אני רוצה אם לא שתאמרי לשליש שהספרי' יהו ממושכן לי עובר כ"ג אם לא יפרע החוב שיגבה מהם ואמרה ברצון ואמרה לי לעכב המשכון עד אותו זמן עבור כ"ג ליטר' וראובן משיב הנה הושלשו הספרי' בכ"ד זקוקי' בידך וכבר באו לידך י"ח זוקי' ועוד קח ו' זקוקי' והמותר לא אתן לך כי רבית הוא והשליש משיב [כי] הושלשו בידי בכ"ג ליטר' ואין לי עמך כלום תקוף את אחיך אם רבית הוא אם לאו תשובה [שמעון] השליש הוא נאמן בלא שבועה מטעמא [דהא הימניה] ואחרי שלדבריו הוא רבית קצוצה ישיב הספרי' כשיתנו לו ו' זקוקי' בטענותם ועוד עדיין אין לו לאחיו של ראובן בחוב כלום שלא הי' שם שום קנין ואפי' בקנין אין אדם יכול להקנות את חובו לחבירו כדאמר פ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ח ע"א) שכ"מ שארמ הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני משא"כ בבריא ופר"י דאפי' בקנין אגב קרקע לא מדלא משכחת לה התם בבריא וע"ז המעשה השיב כמו כן למהר"ר ידידיה.
1102
1103תתקפו. לפי טענותיהם שכתבו לי הדייני' אינו משמע שהודתה מרת ברונא שהחובות שלהן אך שנתנ [להם] חובות שלה תחת הערבונות שבידה. והודאה הואיל ואתא לידי נימא ביה מלתא בשכבר נשאנו ונתננו בדבר אי אודיתא מהני במלוה או לא דלכאורה משמע דלא מהני אלא בפקדון דומיא דעובדא דאיסר (ב"ב קמ"ט ע"א) אבל בהלואה לא כיון דאפי' בקנין אגב קרקע לא מקניא הודאה נמי לא קניא תדע מדדחיק תלמודא לאשכוחי דמהניא בבריא הואיל ויורש יורשה או הואיל ואיתה במעמד שלשתן (שם קמ"ח ע"א) ולא קאמר הואיל ואיתא בהודאה. ומיהו הואיל ובעובדא דאיסר דבשום ענין לא מצי מקני ליה דלא הו"ל קרקע ואפ"ה מהניא הודאה ה"נ איכא למימר גבי הלואה דמ"ש הא מהא ומהשתא הדק"ל [אמאי] לא קאמר הואיל ואיתא בהודאה וי"ל דלא הוי מצי למימר הכי דהא [אודאה] לא מהני בבריא אלא היכא דאודי דאותן מעות שהלויתי היו של פלוני קודם שהלויתי [אבל אם אמר קודם שהלויתי] היו שלי ועכשיו אני מודה שהן שלו לא קני דלא הוי מצי מקני ליה בשום ענין משהלוה לו אותם ולהכי קאמר שפיר שכ"מ שאמר [הלואתי] לפלוני משא"כ בבריא [דהלואתי] משמע שהי' תחלה שלו אבל בפקדון אע"ג דבשעה שהפקיד היו שלו יכול להודות לאחר זמן ולומר אני מודה שהם של פלוני עכשיו אע"ג דאותו פלוני אינו יודע כלום בבר חיישי' שמא זיכה לו [אגב קרקע] ואע"ג דל"ל קרקע דלמא השתא ל"ל אבל מעיקרא הו"ל וזבין א"נ זיכה לו המעות ע"י אחר במשיכה קודם שהפקיד כדרכם וכשהפקידם הפקידם בסתם ואפי' א"ל מעיקרא דידי נינהו מצי למיהרר ביה ולומר לאו דידי אלא דרב מרי ברי הוי מעיקרא [וגבי מרת] ברונא [המקבלים] יחושו על עצמם אם בכל זה [דקדקו] דלא הוי איסור רבית ואף אם [אמרה] כך מעיקרא היו אות' מעות של פלוני ופלוני ולא שלי אם לא הי' המעשה כך יש כאן איסור רבית אחרי שיודעת בעצמה שלא הקנתה לו מעיקרא [אם לא] שבאותה שעה [הפקירה] אותן חובות ומחלה לבעל חוב ואז בהיתר יכולי' לזכות מן ההפקר. ועוד יש לי להאריך בזה.
1103
1104תתקפז. תאיר עינינו על אודות אלמנה ויתום שטענו ע"פ אפטרופוס על אודות קרקע שניתן ליתומי' מכח זקינתם שלא יהא משועבד לכתובת [אמם וזקנתם] לא נשבעה על כתובתה אמנם היתומי' הוציאו שטר שאביהם מחל שבועת כתו' וגם הקנה לה תביעת המטלטלי' העודפי' על הכתובתה ועתה טוענת האלמנה שמיד כשמת חמי [היו] הנכסי' משועבדי' לכתובתי ולאו כל כמיני' דבעלי למחול לאמו השבועה בלא קנין [שלי] כי שמא חמי התפיס צררי [לחמותי] וכל הקרקעות היו עודפי' על כתובתה ואין האלמנה פי' הזקנה גובה מנכסי יתומים אלא בשבועה וכל זמן שלא נשבע נכסי בחזקת יתמי קיימי ובעלי המתנה לא זכו במתנה והיינו יתומים או נאמר מאחר שבעלה המת מחל שבועת כתובתה יש כח בידו מחול לאמו כי שמא הי' נודע לו שלא הי' לה עודף ולא הי' צריך להשביעה ואע"פ שכתוב בשטר המחילה וגם מחלתי לך הנכסים העודפי' על שטר כתו' שמא כתב לשופרא דשטרי משום שהשבועה נתקנה בשביל התפסת צררי או נאמר מאחר [שהודה שיש לה עודף] לאו כל כמיני' להקנות לאמו בלא קנין אשתו או נאמר מאחר שיש ספק בדבר הוי ראוי ואין אשה גובה כתובתה מן הראוי או נאמר מיד כשמת חמיה אז הי' ברושת בעלה כמו גבוי עד שתגבה אותו אמם בשבועה וא"ת הו"ל למימר משביעי' אותה [ואת הבאים] ברשותה [פירוש] מקבלי המתנה ובדין זה אין שייך למימר כי לא ידעו כלל במילי דזקינתם כי קטנים היו או אם נאמר כי גדלי נשבעי' שבועת יורשי' שלא פקדנו אבא או נאמר לא עדיפי מאביהן אלו הי' קיים לא הי' כח לתת באותן נכסי' בלא [אמם] ולהפקיע כתו' אמם מירושה שנפלה כבר ואע"פ שהיתומי' קטנים אנו צריכים לזקק בדין זה כי ממ"נ צריך מכור הקרקע לצורך מזונות היתומי' אם יזכו והאלמנה אם תזכה.
1104
1105תשובה. נראה כאן מכרמה טעמי' שאין לאלמנה על היתומי' כלום וזכו היתומי' במתנה שנתנה זקינתם לאביהם [ואחריו] להם כמו נכסי לך ואחריך לפלוני [דכשמת] ראשון קנה שני (ב"ב קל"ו ע"ב) ובלבד הבנים שנולדו לו כבר בשעת המתנה [זכו במתנה אבל הנולדים אח"כ לא דהא אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם דבשעה שנולדו כבר הדר סודרי' למארי' ולהכי לא זכו אלא הנולדים כבר בשעת המתנה] אבל האלמנה אין לה כלם דלמא אין שם מותר על כתובת הזקינה ואי משום שכתב שמהל לה כל המותר שיש לה עודף על כתובתה רי הודה שיש מותר חדא אין בלשון הזה לשון הודאה דלמא כמו שכתבת' כל מותר שיש להסתפק שיש לה עודף על כתו' ועוד מי יכול לידע מתוך הודאתו כמה יש מותר דלמא שוה פרוטה ותו לא ועוד אפי' לפי דבריה שטוענת דמיד כשמת חמיה ירש אותו בעלה [ונשתעבדו] לכתו' מקרקעי ומטלטלי של חמיה חלק בעלה ולא היה לו כח למחול ולהפקיע שיעבוד כתו' מה אינו דה"מ מקרקעי אבל מטלטלי יכול למכור ולתן [ולא] תגבה מהן כתובתה מדלא כתבי' בכתובה מטלטלי אגב מקרקעי וטעמא הוי משום דא"כ בטלה תקנת השוק ולאו דוקא [למכור] אלא ה"ה מתנת בריא כמ"ש ר"י ואין להאריך כי יותר ממה שאני כותב בפני כבודכם [הכל] עמכם וא"כ כיון שפטרה משבועה והימנה לגבות כל נכסי בעלה הידועי' בכתו' ועוד נתן לה במתנה המטלטלי' העודפי' על כתו' יש לה כח לתת במתנה בריא להפקיע השיעבוד אשתו [מהן] כדפי' ועוד דל כל זה] מכאן [כיון] דטענתה טענת ספק [היא] דדלמא לא הי' שם מותר על כתו' נמצא שהיא טוענת טענת ספק והן ודאי זוכי' בנכסי' ממ"נ אי לא הו' מותר [זכו] במתנה ואפי' אי הוי מותר יורשי' הן את אביהן ונכסי ממ"נ בחזקתיהו קיימו עד שתשבע אמם [וזאת בטענתה וענת ספק] אין [יכולה להוציא מידם] דאין ספק מוציא מידי ודאי ועוד דאין האלמנה גובה את כתובתה אלא בשבועה והיא אינה יכולה לשבע [שהי'] שם מותר.
1105
1106תתקפח. ועוד הא אמרי' בפ' הכותב (כתובות פ"ד ע"א) מי שמת והניח פקדון או מלוה ביד אחרים כו' עד ר"ע אומר ינתנו ליורשי' שכולן צריכי' שבועה והיורשי' א"צ שבועה והלכתא [כותי'] כדפסקי' בגמרא ה"נ כיון דהיתומי' ממ"נ זוכי' קודם שנשבעה והיא אינה יכולה לזכות אלא בשבועה נכסי [בחזקתן] קיימי ותו לא [מצית] לאפוקי בטענת ספק מחזקתיהו ולשבע ואפי' ר' טרפון מודה הכא כיו דלא מצי' לשבע בספק ואף שבועה שלא פקדנו כו' [אין להשביע היתומי' דלא תקנו חכמי' שבועת יתומי' שלא פקדנו אבא] אלא לטול כגון שיש להם שטר ורוצי' לגבות מן היתומי' אבל כשהם נתבעי' והתובע טוען טענת שמא שאמר השבעו לי שאינכם יודעי' שאביכם הי' חייב לי [אין] נשבעי' בטענת שמא ואפי' גדולים כ"ש יתומי' קטנים וכן אני רגיל לדון ושוב שמעתי כמו כן בשם הר' שמעיה מטרונא ושוב מצאתי [שכן] כתב ר' יהודה מפרי"ש בס"פ המוכר את הבית ושוב מצאתי בתשו' רב פלטוי גאון ז"ל לגמרי כדברי וכן [דנין] בהרבה מקומות של הגדולים ששמעו דברי וישרו בעיניהם. אמנם רבי' שמואל פי' בס"פ המוכר את הבית (בבא בתרא ע' ע"ב) נשבעי' שבועת יורשי' אפי' כשהן נתבעי' ולא נהירא כדפי' ורב פלטיאל כתב שיש להחרים על היורשי' ועל כל [היודע] מזה שיעיד בפני ב"ד ועוד מצאתי [און] לי בתשו' רב צמח ז"ל על דין [אחד] וסיים בו כך וכל מי שאינו גובה אלא בשבועה ואינו יבול לשבע פקע ממונו ואין גובה בין אלמנה בין בע"ח וזה ראי' למאי [דפרישת]. [כתובה] לעיל בסי' [רנ"ט]).
1106
1107תתקפט. בקצרה אשיב למאהבי מה שנתן חובות תמורת הערבונות לקח קרן ורבית מן חובות לא קנה ראובן ושמעון החובות ואינן יכולי' לקח מן החובות הרבית שעולה עליהם דאין אדם יכול להקנות חובות לחבירו בשום ענין דאי בקנין הא אמרי' (ב"ב קמ"ח ע"א) שכ"מ שאמר [הלואתי] לפלוני הלואתו לפלוני משא"כ בבריא ואפי' בקנין אגב קרקע ליתא בבריא מדלא אשכח לי' בפ' מי שמת (שם) אלא הואיל ויורש יורשה או במעמד שלשתן אבל בע"א לא [ובמע"ש לא] מצי נמי להקנות חובו לחבירו שהרי אין שייך מע"ש בגוי גדפר"ת וא"כ כל הרבית שעלה על החובו כל היכא דאיתא של בעליו הוא ואסור לקח אותו אפי' לא יתרצה עה לתן להם למפרע.
1107
1108תתקצ. מורי כתב בשם רבינו סעדיה דכל האומר משטה אני בך צריחך לשבע שכן הי' כונתו באותה שעה כשהודה ולא אמרי' משטה אני בך אלא בנתבע אבל בתובע לא וראייתו מפ' [מי שמת קמ"ט ע"א] לא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אלא בנתבע אבל בתובע לא.
1108
1109תתקצא. אשר שאלת' על ד' וה' כיסי' שיש בתיבתך משלך ומשל אחרים ולקחה בתך מהם ב' דינרי' ואינו יודע [מאיזה לקחה] כן נראה בעיני כיון דלקחה מקבוע [כמחצה] על מחצה דמי ולא אזלי' בתר רובא] ואין לי לחלק בין נפקד לאחר ולדמותו [לנמצא] ביד גוי [כיון] שישראל לקחו מן הקבוע וכ"ש כיון שבתך לקחה הב' דינרי' [שהיא] כמו נפקד שכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וכיון [דהוי] פלגא ופלגא [דמי] לאחד שהפקיד [טלה] אצל בעל הבית דאמרי' (בכורות י"ח ע"ב) המע"ה.
1109
1110תתקצב) בקצרה אשיב הנראה בעיני אם כששלח ההגמון אחר הקהל ושאל מהם מה ששאל אם באותה שעה קודם שנתפשרו אמר איני רוצה שיתנו שאר בני אדם שלא נשבעו לשקר אז ודאי לא יתנו כ"א הנשבעי' אע"ג דהקהל הם שותפי' במסי' וכיון דהם שותפי' אין שותף חולק שלא מדעת חבירו כדאי' בפ' הגוזל (בבא קמא קט"ז ע"ב) ופ' המקבל (בבא מציעא ק"ה ע"א) ה"מ למסי' אבל עלילות וארנונת בזה אין שותפי' אפי' אם מעליל על מקצת הקהל שלא כדין לא [יתחייבו] האחרי' עמהם כ"ש בדין זה שהעליל עליה כדין שהיו כופרי' את דבריהם האשוני' בפני ההגמון ואת שבועתם שלא יתנו [אחרים] עמהם. וגדולה מזו אמרו בפ"ק דב"ב (ח' ע"א) ההוא [דמי כלילא] דשדו להו אבני טבריא אתו לקמי' דר' אמרו ליה ליתבי' רבנן [בהדן] כו' ערוקו פלגא שדיוהו אאידך פלגא עד שדיוהו [אכובס] כו' ולכאורה אותן שברחו היו פפטורי' לתן עמהם שאל"כ [לימא להו רבי] אפי' אם תברחו תצטרכו לתן אלא ודאי הבורחים פטורי' מיד ולא הי' להם לתן מאומה עם הנשארי' כיון דעלילה [היתה] ולא הי' שותפי' בזה ולהכי אע"פ ששמו עליהם מתחלה על כולן וברחו מקצתם קודם שנתרצו ונדרו להם הממון ביחד אמר הבורחי' פטורי' כ"ש הכא וק"ל. ומה שטוען האפטרופוס של הקהל על ראובן וחמותו שצעקו לפני ההגמון והוסיף לקח מהם וראובן השיב שהם פרצו הגדר תחלה כשהעליל עליהם את הגמון ושאל מהם ממון ואמרו הם אדונינו תקח מכל הקהל ביותר [אם אמת כדברי ראובן שכך אמרו אז פטור שהם פרצו הגדר תחלה] ואם אינו כדבריו אז חייב ראובן לשלם להם כל מה שיבררו בעדים שהפסידו במסירתו ואם אין להם עדי' והוא אומר לא הפסדתיכם כלום ישבע שלא הפסידם ויפטור דבעי' היא [אם] עשו תקנת נגזל במסור (ב"ק ס"ב ע"א) וסלקא בתיקו וקיי"ל דכל תיקו דממונא לקולא ולא מפקי' ממונא מספיקא אבל אם הוא יודע שהזיקם ואינו יודע [כמה] הזיקם פסק ר"ת [ישבע] שכנגדו כמה הזיקו ויטול. ומה שפטרתי אותו שלא לתן עמהם אם הוא כדבריו ה"מ מס' זקוקי' ולמעלה דהיינו מחמת העלילה אבל הס' זקוקי' שהן מס הקצוב להם בכל שנה באותו מס צריך לתן ואין ההגמון יכול לפוטרו דשותף הוא בדבר זה ואין שותף חולק שלא לדעת חבירו אבל מס' ולמעלה לא יתן. ואע"פ שמתחלה באו הוא וחמותו לקהל ואמרו להו להתפשר להציל נפשות אביונים נקיים והם יתנו חלקם מ"מ אחרי שבאותה שעה לא רצה ההגמון לקחת הון וכופר והם לא הצילו הנפשות אלא משמיא דרחימו עליהן [פטור] ראובן דגבי שטף נהר חמורו וחמור חבירו וירד להציל [ולא הציל] אמרי' דאין לו אלא שכרו (ב"ק קט"ז ע"א) דהא לא עביד שליחתו דנדר להציל ולא הצילו וכ"ש הכא שהרי לא נתנו אלא בשביל עלילה שהעליל עליהם שנשבעו שקר. ומן הגר שפדאו בל' זקוקי' ונתן ראובן חלקו ברצון ועתה שואל שיחזירו חלקו כיון [שבפשיעתן] נתפס שנשבעו עליו שהיה גר נראה שהם פטורי' שהרי אפי' עמדו בדין ונתחייבו לפדות הגר והלך הוא ופדאו בשבילו הניח מעותיו על קרן הצבי כמו פורע חובו של חביו דמבריח ארי מנכסי חבירו ואפי' מלוה על המשכון ואפי' בע"ח דוחק כדמוכח בירושלמי ואע"פ שפר"ת פורע חובו דוקא מזון האשה והבנות אבל שאר חוב לא נראה דברי ריב"א דבכל חוב מיירי ועוד כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקי' ממונ מספיק' ועוד שהרי עדיין לא עמדו בדין ולא נתחייב לפדותו ומי יימר דמחייבי לי' ב"ד שמא הרבה הי' יכולי' לטעון. ואת הבשר שלא הדיח ונמלח ונתבשל ואסרת אינו כן דהא דמצריך תלמודא הדחה ברישא אין זה אלא לכתחלה כמו כבדא עילוי בשרא דלכתחלה לא יאכל ובדיעבד שפיר [דמי] דדמא מישרק שריק בצלייה ה"ה במליחה כמו שפי' התוס' שאל"כ יהא אסור למלוח חתיכות יחד ואפי' חתיכה גדולה בפ"ע ואין להאריך. מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
1110
1111תתקצג. למה לא כתב לי מורי דעתו נראה ודאי כיון דהחצר שקדשה שם לא הי' שלה אפי' זרק לה [בה הקידושין] לתוך ד' אמותיה אינה מקודשת כדתנן (גיטין ע"ז ע"א) הזורק לה גט בתוך ביתו או בתוך חצירו אפי' עמה במטה אינה מגורשת [אבל אם זרק] לתוך חיקה או לתוך קלתה [קתני התם] מגורשת אע"פ שראו העדים שננערה בגדיה להשליך טבעת הקידושי' אין לדמות להא דאמר פ"ק דקידושין (ח' ע"ב) התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לאור [או לים] הגדול או לכל דבר האבוד אינה מקודשת וכו' עד לא מיבעי' שדתינהו קמי' דאינה מקודשת כו' דשאני התם דאיהי לא אמרה לי' לעולם [מקודשני לך] אבל בדין זה כיון ששמעו העדי' דאיהי אמר לי' מעיקרא בא וקדשני וגם שוב בשעת קידושי' כשאמר בפני כולם מר' גנבא בקשה ממני לקדשה וכן אעשה ושתקה אע"ג דבתר [דנפל] לתוך חיקה שדתינהו איכא למימר דמעיקרא [קבלה] לשם קידושי' [וכי] שדינהו בתר הכי [מיהדר] קא [הדרה] ביה וכיון דקבלה כבר לשם קידושי' תתו לא מצי' הדרה ואע"ד דבתוך כדי דבור לקבלה שדתינהו ואשתכח דהדרה בי' תכ"ד וקיי"ל תכ"ד כדבור דמי ה"מ בעלמא אבל בקידושי' לא משום חומרא דא"א קיי"ל [דלאו] כדבור דמי כדאי' פ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ט ע"ב) ופ' בתרא דנדרים (פ"ז ע"א) הלכתא כל תכ"ד כדבור דמי לבד מע"ז ומגדף וקידושי' ומגרש ואע"ג דאמרה בלבי לא הי' אלא לשחוק ולהתלוצץ עמו ומעולם לא נתרצתי להתקדש לו אלא [לחוכא] ואטלולא בעלמא דברי' שבלב נינהו ודברי' שבלב אינם דברים ואע"ג דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכונה אלא להתלוצץ וכה"ג אזלי' שפיר בתר מחשבתה כגון גבי מברחת וכר"ש בן מנסיא (ב"ב קמ"ו ע"ב) [שכתב כל נכסיו] לאחר [ולא] ידע שהי' לו בן וכההוא דמרובה (פ' ע"א) דאמרו חכמי' לא נתכונה זו אלא [להגון לה] וכיו"ב הרבה בתלמוד אזלי' בתר אומדן דעתי' גבי קידושי' משום חומרא דא"א לא נסמוך על [אומד] דעתה לומר היה [בלבה] כך בודאי וליכא אומדן דעתה דמוכח כיון דאיכא למימר נמי אתתא בכל דהו ניחא לה. אמנם דקדקתי בכתב העדות והנה כתוב בו שהעדי' לא ראו אם נפלה הטבעת של קידושי' בחיקה או לא ולפ"ז נ"ל דא"צ גט [והא] דאמר בפ' ד' אחין (יבמות ל' ע"ב) וכולן שהי' בהן ספק קידושי' ספק קרוב לו ספק קרוב לה [לא איירי בכה"ג ששני העדי' לא ידוע אם קרוב לו אם קרוב לה אלא כדמוקי] לה בגמרא [בכת] אחת [אחד אומר] קרוב לו ואחד אומר קרוב לה ואע"ג דמדאו' אינה מקודשת דאוקי חד להדי חד ואוקיא שה אחזקתה דמעיקרא בחזקת פנויה הי'. [מ"מ כת אחת] ספיקא דרבנן היא משום חד סהדא דאמר קרוב לה ]וגזרו] בה רבנן אבל בדין זה דליכא סהדותא כלל ואפי' אד מהם אינו אומר שראה שנפלה הטבעת לתוך חיקה אין כאן אפי' חשש קידושי' מדרבנן. וראי' מההוא דפ' ד' אחין מדאוקימנא [בכת] אחת שאחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה לוקמא כגון [שב'] עדי' מספקא להו אי קרוב לו אי קרוב לה אלא לאו ש"מ דכל כה"ג אין כאן בית מיחוש דאוקמא אחזקתה ואפי' היא יודעת שנפל לתוך חיקה בעי' דליהוי סהדי שהגיעו הקידושי' לידה דילפי' דבר דבר [מממון] ואין כאן קידושי תורה אלא עד דחזי תרי סהדי דמטו' הקידושין לידה והיכא דאיכא תרי סהדי דחד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה הוי קידושי דרבנן כדפרי' והיכא דליכא אפי' חד שראה שהגיעו לידה אינה מקודשת ואפי' מדרבנן אע"פ שהיא בעצמה מודה שנפל הטבעת לתוך חיקה דומיא להא דאמרי' (קידושין ס"ה ע"ב) [המקדש] בע"א אין חוששי' לקידושי' אפי' שניהם מודים. ואין לאוסרה משום דנפק עלה קלא דאייקדשא ולקלא דקמא נישואין חיישי' הא [כיון] דאשתכח והוברר עפ"י עדי' דלאו כלום היא והא [קיי"ל כסוראי אתרא] דרב [דמבטלי'] קלא ולא [כנהרדעאי] אתרא דשמואל דלא מבטלי' קלא (גיטין פ"ט ע"א) דהלכתא כרב באיסורי ורבי יוחנן נמי ס"ל כותי' בירושלמי ואע"ג דהלכתא כותי' דרב ששת באיסורא כמו שפסקו הגאונים בהא נראה דהלכה כרב חדא דבשל סופרי' הלך אחר המיקל ועוד מדפשיט לי' רב יוסף לאבי יסתמא מבטלי' קלא מכלל דהוי הלכתא לבר מנהרדעי ובאתרותא דנהיגי כשמואל ועוד [מדקאמר התם כמה] זימני' אפי' למ"ד לא מבטלי' קלא] מכלל [דלדידן] מבטלי' קלא [ועוד איפ לא נפקא קלא עלה אלא בתר שנתארסה [לשני] הו"ל קלא דבתר אירוסין וקיי"ל כרב חביבא דאמר דאפי' בתר אירוסי' לא חיישי' ומכל הדברי' שכתבתי לא היתה צריכה גט אפי' בידוע ששניהם לקידושי נתכונו כ"ש בדין זה שהכל יודעי' [ואנן] סהדי ואומדנא דמוכח דלא היתה דעתה להתקדש אלא לחוכא ואטלולא שיש להקל שלא להצריכה גט ואם יסכימו רבותי לדברי טוב ואם לאו הנני נמשך ונגרר אחריהם לכל אשר יעשו וטוב בעיני שלא להחמיר ולהצריכה גט לחומרא פן יתן המקדש כת סוררת כדי לעגנה או ירחיק נדוד ונמצאת זאת העלובה [עגונה] כל ימיה. ושוב מצאתי כדברי בספר רמב"ם דוקא בקידושי ביאה אמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה אבל בשאר קידושי' עד דחזק שקדשה ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
1111
1112תתקצד. נחנו ח"מ קבלנו הטענות שטען ראובן על שמעון אמרת עלי [שנשכתי אצבעך עד שקילח דם וקבלת עלי השלטון והפסדתני ב' זקוקי' ומזה יש לי עדי' והשיב שמעון כן הדברי' שנשכת את אצבעי וזה אירע לפני טו שנה אבל לפני השלטון לא קבלתי עליך ולא הפסדתיך ואם באו הדברי' לפני השלטון זה הי' בשעת הזעם אבל אני לא עשיתי הקבלה וגם יש לי עדי' שמחלתני ופטרתני מכל ההפסד שאמרת שהפסדתיך ומורי תודיעני אם חייב שמעון או לאו.
1112
1113תשובה בקצרה אשיב הנראה בעיני על מה שאומר העולם בשעת הזעם פטור אני רגיל לומר שאם מסר אותו והפסידו ממון אע"פ שבזעם הי' נ"ל דחייב לשלם הפסדו דלא גרע משני אנשים שחבלו זה בזה [דמשלמין] במותר נזק שלם (ב"ק ל"ג ע"א) ואע"פ שראובן חבל מתחלה בשמעון ושמו ב"ד שחזר שמעון וחבל בראובן חבלה גדולה יותר ממה שחב בו ידלם שמעון ולא פטרי' ליה לשמעון לומר שבשעת הזעם הי' ואין אדם נתפס על צערו ולא ידעי מהיכן הלשון הזה ואם תקנת הקהלות לפטרו אפשר שתקנו שלא ילקה ולא יקנסו בשאר קנסות את המוסר כדרך שרגילי' כל קהל וקהל לקנוס את עוברי עבירות ופורצי פרצות שמסיעין על קיצותן ומדין קנס הקהל פוטרי' אותו אם מסר בשעת הזעם אבל ממון שהפסיד לחבירו לא יטור אמנם נראה [דישומו] דמי חבלתו חמשה דברים או [כולם] או מקצתן דזימני' דאיתנהו [לכולהו] וזינמני' דליתנהו [לכולהו] אלא מקצתם כדאי' פ' החובל (בבא קמא פ"ג ע"ב) ואם נראה שיגיעו דמי חבלתו להפסד שהפסידו במסירתו דפוטרי' את המוסר דנהי דאין דנין דיני קנסות וחבלות בבבל [הא אמרי'] בפ"ק דב"ק (ט"ו ע"ב) דאי תפיס המזיק עצמו דוקא לא מפקי' מיניה [ונ"ל] דהדברי' ק"ו דאפי' הממון שהוא בעין בידו נתנו לו רשות לתפוס ולא מפקי [מיניה] עד דאזל בהדי' לארעא דישראל כ"ש דלא נפיק מיני' ממון של עצמו בשביל גרמ' שגרם לחבירו להפסיד [דכל] מסור [לא] מחייב אלא משום קנסא כמו דמוכח בירושלמי פ' הגוזל בתרא בנדון זה בק"ו רואה אני שלא נוציא ממנו ממון דלא מחייב בשום דוכתא אלא משום קנסא ומדרבנן הכא כלל לא כיון דדמי חבלתו הוי' כדמי הפסד מסירתו והוא תפוס ואם דמי חבלתו [פחותי' מהפסדו שהפסידו במסירתו] ינכה דמי חבלתו והשאר ישלם ואע"פ שבשעת הזעם הי' כן נ"ל אמנם אם תקנת הקהילות לפטור לגמרי בשעת הזעם כדי לקנוס המכים ולמונעם שלא יעשו עוד על תקנת הקהילות איני חולק דהפקר ב"ד הפקר [במיגדר מלתא] ודעתינו עלה אם כדברי שמעון שהוא כופ' שמעולם לא מסר אוו ולא הפסיד אותו או שמחל לו אז אין אנו צריכי' לכל מה שכתבנו אם ישבע שלא הפסידו או ישבע שמחל לו דמחילה א"צ קנין ושלום מאיר ב"ר ברוך.
1113
1114תתקצה. האר עינינו בדין לאה שטוענת על הקהל לקחתם ממני מס שלא כדת עבור המס טרם בואי לעירי אך שהעירונים צוו לתת [ליהודי] אחד ומאז היה כגבוי ואני לאחר כן באתי ולא נתחייבתי עמכם בזה המס ואם היהודי הרחיב עמכם הזמן ולא נגבה המס עד אחרי בואי בזה אין לי חובה ואף אם באתי מיד אחר תביעת המס הייתי פטורה כ"ש שלא באתי עד אחר שצוו העירונים לתת המס ליהודי שמאז היה אחרי אשר נפטרתי מן העירונים והקהל משיבי' כדין עשינו לך כי שלחת מעותיך קודם התביעה [והלוית] וגם אחותך השכירה לצורכך בית ורגלים לדבר שהי' רצונך לגור פה והכל הולך אחר התביעה וראי' לדבר מחתן שנשא אשה אחר [תביעה קודם] לבבייה שצריך לתן והקהל מחייבי' והדבר תלוי בהם וגם העירונים גרמו לנפשותינו לעשות כמו שעשו ברינוס והדין נותן שהי' לך לתן אפי' אם היית באה לאחר התביעה ולאה משיבה להד"ם ששלחתי המעות וגם אם שלחתום לכאן לא הלוו אותם וגם המס לא הי' להצלת נפשות אך כך הורגלתם כל הימים לתת מס לעירונים כאשר יתבעו וגם לא היה בדעתי לגור פה אך שאחותי ברחה מן הישוב וברחתי אחריה כי העמידה אותי לערב ועדיין לא הייתי בא בע"א והכל הולך [התביעה] וראי' לדבר היוצא מן העיר בין תביעה לגבייה צריך לתן מס וראי' שלהם ליתא וגם אחותי לא השכירה הבית טרם בואי אך בעצמי השכרתיו וגם אשר חייבתוני אתם לא תוכלו לחייבני כי נוגעים בדבר אתם. למה אתם שואלים דיני מסים שמהלכות מדינה הם נהרא ופשטי' ורבו מהם חילוקי מנהגים ומה צורך להודיעכם מנהג מקומינו ושמא אין [מנהג] מקומכם כך ונ"ל אחרי שלאה באתה שמה אחרי שכבר נסתלקו הקהל מן העירונים לגמרי שאפי' אם לא פורעי' הקהל לאותו יהודי שצוו העירונים לא היו לעירונים עסק עם הקהל בכך נראה אם הקהל באי' להוציא מלאה לומר מנהגינו הוא כך שאת חייבת עליהם להביא ראי שמנהגם כך הוא דנהי שאני אומר דכל יחיד המדיין עם קהלו עבור מס ואמר לא אתן כי איני חייב והקהל אומר אתה חייב יש לו לתן המס ושוב אם ירצה יתבע את הקהל ולא [שהם יהי'] תתובעי' ודמיא לההוא דאיזהו נשך (ע"ג ע"ב) ובפ' החולץ (יבמות מ"ו ע"א) [דמוהרקיהו דהני בטפסי דמלכא מנח] וכו' הכא כיון שנסתלקו הקהל כבר עם העירונים לגמרי טרם בואה הדין עם לאה דכגבוי דמי ומיהו לפי מנהגם חייבת כי אחרי שהי' דרה בעיר עתה ע"כ הרי היא כאנשי העיר לכל מנהגם ועל הקהל להביא ראי' שכך מנהגם ואין מביאי' ראי' מאנשי העיר שהם נותני' מס ולמיתב בי תרי מיניהו מאי דקיימו להו ולסהדי ליכא למימר דנהי דרבי' שמשון פירוש כן בחזקת הבתם (מ"ג ע"א) כי היכא דמצי בי תרי מיניהו לסלוקי ולמדייני [אם לא היכא דלשמיעה קאי כדאי'] בחזקת הבתים (שם) [ה"נ] לאסהודי ואע"ג דבעי' תחלתו וסופו בכשרות ה"מ לענין קורבה ופסול אבל [נוגע] מחמת ממו דלאו פסול גמור הוא לא בעי' תחלתו וסופו בכשרות רבינו ברוך שירפונטין לא פי' כן בפ' בא סימן אלא פי' לדין כשר ע"י סילוק אבל לא לענין עדות דהא בעי' תחלתו וסופו בכשרות ואע"ג דאמרי' בפ' (בא סימן מ"ט ע"ב) כל [הכשר לדון] כשר להעיד תירץ דהיינו [בלהבא] כל הכשר לדון כשר להעיד מה שיראה מכאן ואילך וקרוב מחמת ממון לאחר שנסתלק שכשר לדון מכאן ולהבא כך דינו של הגדת עדות וכשר נמי להעיד מה שיראה מכאן ולהבא וק"ל ונראי' דברי רבי' ברוך מדפריך פ' חזקת הבתים ג' זימני' ולסלקו בי תרי מיניהו ולידיינו ולא פריך הכי על עדות ולסלקו בי תרי מיניהו ולסהדי מכלל דלעדות לא מהני סילוק. ואם יתברר הדבר ששכרה שם בית מעיקרא יראה לי דלענין מס חייבת כדתניא (ב"ב ז' ע"ב) ואם קנה שם בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד. ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
1114
1115תתקצו. יגיד לנו מהר"ם המשפט על ראובן שטען הוצרכתי למכור ביתי שיש לי במקום פלוני מחמת דוחקי והלכתי אל לוי ואמרתי לו שיקנהו ע"מ שאם לא ירצו המצרנים לקנותו כי הם קודמי' ואמר לוי אקנהו אבל יש לך לתקוע כפך ולתת ערבון ביד נאמן בעבור י' ליטר' שלא תמכרהו לשום אדם כ"א [לי] אם לא ירצו המצרנים לקנותו וכן עשיתי תקעתי כפי וגם מסרתי ערבון לידך י' ליטר' שאם אחזור שתתן הערבון ליד לוי ואז הלכתי למקום פלוני ששם ביתי ואמרתי למצרנים איך התניתי עם לוי שהמקח יבטל אם הם יקנהו אחרי שהם קודמי' ואמו לי אל תמכרהו לשום אדם כי נקח אותו בקכ"ה ליטר' כאשר [הנחת] ללוי ובתוך כך באו לידי מעאות ממקום אחר שלא הוצרכתי למוכרו ונמלכתי בקרובי ויעצוני שלא למוכרו והלכתי אצל המצרנים וחזרתי בי מלמכרו ותבעוני המצרנים לדין ואמרו שתואנה הייתי מבקש והייתי כמערים והוצרכתי לקבל עלי חרם שלא להערים בדבר והלכתי אצל רבותי שבמקום פלוני והצעתי הדברים לפניהם איך התניתי עם לוי ואיך מסרתי הערבון ותקעתי כפי לקיים התנאי [ואמרו] לי לא תפסיד בזה אחרי שהמצרנים רצו לקנות הרי המקח בטל ולוי מסולק ואמונתך פטורה ועתה תשיב לי הערבון אחרי שלוי מסולק ממנו מעתה והשיב שמעון קיימתי המנותי ונתתי הערבון ביד לוי כי כך היו התנאים שאם יקנהו המצרנים באלו קכ"ה וגם לאותו זמן אשר קבעת אז מקח לוי בטל אבל אם לא יקנוהו בסכום זה או אפי' בסכום זה אך מזמן אחר אז המקח למפרע קיים. ועל אלו התנאי' תקעת כפך דלא למיהדר ונתת לי המשכונות לתתנם ללוי אם תחזור בך ואחרי שחזרת בך אז מסרתי וקיימתי הימנוי ונתתים ללוי השיב ראובן מה שאמרת שיקבלם המשכונות אם אחזור בי אין דנין דיני קנסות בבבל וגם המשכונות לא הי' נקנין בהגבהה וגם אחרי שהמצרנים רצו לקנותו הרי לוי מסולק הימנו וגם אמרו לי הרבנים שבמקום פלוני כן השיב שמעון המשכונות היו נקנין בהגבהה כי קבלתי' מידך לידי ולביתי הולכתים ומה שאמרת שהרבני' אמרו כך זה לפי דבריך שהצעת לפניהם ואם הייתי שם להציע דברי גם אני לא הי' [אומרי'] לך כך סוף דבר קיימתי הימנותי בזה ומסרתי ללוי. ודע לך מורי שבא ע"א והעיד שכך התנו שאם לא יקנהו המצרנים לאותו זמן וגם באותו סכום שאז קנינו של לוי למפרע קיים וקבעו ג' שבועות שלא לאחר עוד המכירה או ללוי או למצרנים ועלה מורי שי' חרוץ לנו הדין כדי להוציאו לאמתו ולאורו. יהודה בהר"ר משולם.
1115
1116אשיב בקצרה לאלופי ומיודעי דאותן משכונות שנתן ראובן ליד שמעון עבור י' ליטר' שאם לא יקיים תנאו ללוי שיתן שמעון ללוי [הי'] ליטר' במאי [לקנינהו] לוי הא אסמכתא [היא] ואסמכתא לא קניא אלא בקנין סודר בב"ד חשוב ומתוך דבריהם רואה אני שאפי' קנין כל דהו לא הי' שם הלכך לא קנה לוי המשכונות ויחזירם לראובן ואלו תקע כף שאם לא [יקיים] את דבריו שיתן ללוי י' ליטר' בדבר זה איכא פלוגתא אי אסמכתא קניא גבי נדרים ושבועות כי רבינו שמשון ז"ל כתב בתשו' דלא [קנה] דאמריה לגביה כמסירתו להדיוט אבל טפי ממסירה לא הויא ואני אומר [כמסירה] המועלת בהדיוט דכל דבר המועיל בהדיוט באיזה ענין שיועיל מקני לגבוה באמירה גרידת ואסמכתא מהניא בהדיוט בקנין בב"ד חשוב הלכך לגבוה באמירה גרידתא קניא אמירה וה"ה אם נשבע או נדר לתן להדיוט חפץ או כך וכךם מעות אם לא יקיים [תנאו] עאע"ג דאסמכתא היא חייב לתן לו דכל שבועות ונדרים אמירה לגבוה מקרי ויש לי ראיות הרבה לדברי ובתשו' אחת הארכתי ושוב מצאתי כדברי בתשו' הגאונים וכן אני דן אמנם בדין זה לא תקע כף על הי' ליטר' לתנם ללוי ולא היתה התקיעת כף כ"א לקיים המכירה ללוי הלכך יחזרו המשכונות לראובן. ומעתה אין כאן דין זולתי שלוי תובעו לקיים תקיעת כפו שתקע לו לקיים המכירה אם התנאים היו כדברי ראובן אז אינו חייב למכור ללוי ואם כדברי לוי אז הוא חייב לקיים המכירה ונ"ל אע"פ שיש ע"א שמעיד כדברי לוי היתה התקיעת כף אחרי שראובן מכחיש העד ואמר כך וכך תקעתי כפי נאמן וא"צ לשבע להכחיש העד שהרי התקיעת כף היא השבועה ואין שבועה אחר שבועה ואע"פ שיש בידי תשו' רבינו יוסף בר' מנחם שהעיד על ר' יוסף בר' יצחק שהיה מוציא ממון ע"י תקיעת כף ה"מ כשיש עדי' או שמודה שתקע כף ואינו חפץ לקיים אבל אם טוען קיימתי ושכנגדו טוען לא קיימת נאמן בלא שבועה אחרת ואפי' אם יש לכשנגדו ע"א כדפי'. ואע"פ שאני אומר ראובן שהיה חייב מעות לשמעון ותקע לו כף לרווחא דמלתא לפרעו עד זמן פלוני ואחר הזמן תובע אותו וזה אומר קיימתי וזה אומר לא [קיימת] נ"ל דראובן צריך לשבע שפרעו ובלא שבועה אינו פטור שאני התם דאפי' בלא תקיעת כף היה חייב לפרעו ואי אמר פרעתי הי' צריך לשבע בנקיטת חפץ כדמשמע בר"פ שבועת הדייני' (מ"א ע"א) [בין] בשבועה דאו' [ובין] בשבועה דרבנן דאין חילוק בין בועה דאו' לשבועה דרבנן אלא למילי דמפרש פ' שבועת הדייני' הלכך בתקיעת כף שתקע לא נפטר משבועה לפי שצריכה להיות בנקיטת חפץ אבל [בדין] זה דאלו לא תקע לי' ראובן ללוי לא הו"ל גבי' ולא מידי השתא נמי דתקע כף והוא אומר קיימתי תקיעת כפי לא משבעי' ליה תו לומר השבע שקיימת תקיעת כפך ואע"ג דאמרי' כל מקום ששנים מחייבי' אותו ממון ע"א מחייבו שבועה ואלו א"ל שנים תקעת כפך לקיים המכירה ללוי היינו כופי' אותו לקיים א"כ ע"א נמי יחייב אותו שבועה הא ליתא דכללא דכל מקום לא שייך אלא במלתא דממון שלא נשבע כבר אבל היכא שמשבע כבר אין שבועה על שבועה ותדע [דאלו אמר] לא ע"א נשבעת בנקיטת חפץ לקיים המכירה והוא אומר לא נשבעתי מי משבעי' לי' תו אע"ג דשנים היו מחייבים אותי אלו הי' שנים אומרי' כן. ותשו' הגאון היא מועתקת לכם ומוכח' בדברי' דדוקא בעדי' ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
1116
1117תתקצז. ראובן ושמעון ודינה היו משותפי' ומסר להם הבע"ח כפר לגבות ממנו התבואה בכל שנה ושנה ותובע ראובן כך וכך מדות יש לי בידכם שגביתם משלי והלויתם [התבואה] סאה בסאתים ושמעון משיב שאין לו משלו כלום אך אדרבה הוא גבה חלקי ודינה משיבה כל מה שישבע ראובן שיש לי משלו אחזיר לו ולא הלוינוהו אך מכרנו בשנת הזול בשנים שעברו. באתי בקצרה למרבה המשרה אין דינה יכולה להפך השבועה על ראובן כיון דתנן (שבועות מ"ה ע"א) שותפי' נשבעי' שלא בטענת ברי אלא אפי' בטענת שמא הלכך כולהו נשבעי' זה לזה שלא עכבו זה מזה כלום משום דמורי התירא [כדאי'] פ' כל הנשבעי' (מ"ח ע"ב) כי שבועה שאין נשבעי' אלא בטענת ברי שייך בה היפוך שבוע אבל שבועה שותפי' דשייך אפי' בטענת שמא אין בה היפוך וכל מי שיתברר מי חייב למי ישלם תבואה. כי אע"פ שמכר כל אחד מתבואתו מה בכך [מאן] לימא לן שתבואה של חבירו מכר אין ברירה אבל אם ישבע שכל תובאות שבאו לו מן הכפר מכר ישלם מעות כמו שמכר חלק חבירו כמו האי מאן [דגזיל] חביתא דחמרי' מחברי' מעיקרא הוי' שויא זוזא והשתא שויא [ארבעה] תברא או שתיי' משלם ד' זוז וכו' (ב"מ מ"ג ע"א) וכל דין זה מפורש בפ' המפקיד (שם) ועיי"ש ורבית ממ"נ לא יתנו דכל הגזלני' משלמי' כשעת הגזילה ותו לא והתישו' היא באבי העזרי בסי' תתקנ"ו. ושל"ם מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
1117
1118תתקצח. אלופינו הר' יעקב ושאר קהל לינפ"ורק ששאלת על מרת מימונא שהיתה [מוטלת] על ערש דוי וצותה מחמת מיתה להוסיף על צלוחית שמן הדולק בבית הכנסת שנתנה כבר לזכר נשמת בתה להיות דולק בשעת התפלה ואמרה שלאחר מותה יש לעשות כל כך שתהא דולקת בוקר וערב שלא תכבה וגם צותה להדליק נר של שעוה מחצי ליטר' בכל ערב שבת אחרי מותה גם צותה לקח משלי חצי זקוק כסף להוציא על כוס אשר מקדשי' בביהכ"נ בו אחרי מותה ושאל אותה אשר מן הקהל מהיכן נקח כל זה ואמרה באותו חדר תקח הכל ושוב ביום שני קראה לאחיה ר' צמח ואמרה לו בפני עדים כל אשר באותו חדר קח לך ולאחיותיך ולא היה אלא חדר אחד וזה היה ביום ו' וביום א' אח"כ באו הקהל ושאלו לה שאמרה שיתנו אחר מותה [שתהיה] מראה להם מהיכן לקח הנרות וחצי זקוק לכוס שמקדשי' בו ולא רצה לגלות להם כלום והלכו הקהל ולקחו בחזקה כל מה שבחדר והחרימו אח"כ כל מי שהי' יודע [מממונה] שיודה והעיד ר' יצחק הכהן שהפקידה בידו ה' זקוקי' קלוניא ואמרה לו אם [אמות] תעשה בהן המוטב ולא אמרה לו יותר. נראה אע"ג דאמרה לקהל הכלת קחו [מאותו] חדר בסתם ואיכא למימר דלמא למנה קבור שבאותו חדר [איכונא] לצדקה ולא היה לו לאפוקי מיורשי' לה לא חיישי' דהא מסקי' בגיטין בספ"ק (י"ג ע"א) דלמנה קבור לא חיישי' מיהו נראה כיון דלא נתנה אלא לאחר מותה [שאמרה בפירוש] אחרי [מותי] תנו כך וכך לנרות כך כוך לכוס של [קידוש] לא ]הי' דעתה] אלא לאחר מיתה ונהי דאי לא הדרה ויהבה לאחריני הי' להם לקיים דבריה דאפי' מתנת שכ"מ במקצת היכא דמצוה מהמת מיתה קניא בלא קנין אפי' כי יהיב להדיוט כ"ש לגבוה מיהו הכא לא חיילא דהא הדרה ביה ויהבה לאחיה ולאחיותיה מקמי [דתמות] ואשתכח דלא חיילא מתנת הנרות והכוס שהרי חזרה בו קודם שהגיע זמנם לחול ומה שנתנה לאחיותיה ולאחיה במתנה [מתנת] שכ"מ במקצת היתה וקני' בלא קנין היכא [דמתה] ואפי' לא הזכירה מיתה בההיא שעתא כיון דמעיקרא הזכירה ממיתה מצוה מחמת מיתה קרי בי' כדמשמע בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"א ע"א) [גבי אחתיה דרב ביבי בר יוסף דאמרה ווי דקא מתה] הך אתתא וא"ת הא מיבעי' לן בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ח ע"ב) שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ועמד מהו חילק לעניים ועמד מהו ומסיק בתיקו וקיי"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא וא"כ ה"נ [בדין] זה מספיקא לא ניתב ליורשי' אלא להקדש [מדמספקא לן] גבי הקדש אי בר מיהדר הוא לק"מ דהתם מיירי בהקדיש כל נכסיו בלא שיור בסתם ולא פירוש בהרי' לאחר מיתה והכי מבעי' לי' מי אמרי' אע"ג דאלו יהיב להדיוט כל נכסיו בסתם ועמד חוזר ה"מ בהדיוט דאזלי' בתר [אומדן] דעתו דמוכח דמסתמא מחמת מיתה נתן לו ואלו היה יודע שיחיה לא הי' נותן אבל לגבוה גמר בלבו מיד לתת בין יחיה בין ימות וכן פי' רבי' שמואל וז"ל שכ"מ שהקדיש כל נכסיו בלא שיור ואח"כ עמד מחליו מי מצי הדר בי' מי חמור ממתנת הדיוט דנימא דגמר והקדיש הכל בלב שלם בין יחיה בין ימות עכ"ל ואדרבה מדבריו יש ראי' ברורה לדברי דטעמא משום דמספקא לן דלמא גמר ויהב מהשתא להקדש בין יחיה בין ימות אבל היכא [דאמר] בהדי' אם ימות פשיטא דבר מיהדר הוא ואם עמד [חוזר ובטל ההקדש ממילא [כמו] כשעמד [דחוזר] ובטלה המתנה ממילא וקיי"ל כל שאלו אם עמד חוזר במתנתו אפי' בעודו בחליו היכא דהדר בי' בהדי' אפי' במתנת שכ"מ בכל נכסיו כ"ש בדין זה [דמתנת שכ"מ במקצת] היא בלא קנין שהרי המותר לא חלקה באותה שעה לנרות ולכוס ולחולים ולעמילי תורה אלא מה שהי' באותו חדר והיא [שיירה] כל מה שהיה לה ביד פלוני דע שהרי כאשר שאלו לה הקהל באותה שעה יש לך יותר תודיענו [השיבה] עדיין איני רוצה לגלות כלום כי עוד אני רוצה [לאחוז] הבית יד [בידי] וא"כ הויא תנת שכ"מ במקצת בלא קנין שצותה מחמת מיתה ואי לא הוי הדרה ביה הוי קני' אפי' להדיוט והשתא [דהדרה] בה לא קני' אפי' להקדש מק"ו דמתנת שכ"מ בכל נכסיו דעדיפא לאחר מיתה [ובמצוה] לאחר מיתה להקדש [ומצי] למיהדר כדפי' וכמו שהוכחתי מפ' מי שמת כ"ש מתנת שכ"מ במקצת בלא קנין דגריע' דלא קניא בסתם דיכול אני לומר דצותה בהדי' מחמת מיתה והדרה בי' בהדי' דבת [מיהדר] היא. וא"ת הא אמרי' בפ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא ל"ו ע"ב) ההוא גברא דתקע ליה כו' עד א"ל ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא לא בעי' דאיתבי' ניהלי' [איזול ואברי] ביה נפשאי אמר ר' יוסף כבר זכו בו עניים אע"ג דליכא עניי הכא אנן יד עניי אלמא דלא מצי מיהדר הא נמי ל"ק כלל לדברי [דהא] מהכא תקשי לך אהא [דשכ"מ] שהקדיש כל נכסיו דהתם מספקא לי' אי מצי למיהדר ובפ' שור שנגח משמע דפשיטא לי' דלא מצי למיהדר ביה ובפ' מי שמת מסיק בתיקו חלק כל נכסיו לעניים אלא ודאי לא דמי' כלל דהתם בפ' שור שנגח דעתו היה לתן אותו לעניים אלא לפי שעדיין לא זכה ביה ולא בא לידו מעולם ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולהכי אצטריך רב יוסף למימר אנן יד עניים אנן והו"ל כאלו גבאו ר"י לצורך המזכה וזכה בו מכחו לעניים או זכה בו מכח מעמד שלשתן כמו שפי' ר"ח ול"ד כלל למבין לההוא דפ' מי שמת ולדין [שלפנינו] וז"ל ר"י שפי' אההוא דפ' שור שנגח אנן יד עניים אנן וא"ת בלא יד עניי' מתחייב לצדקה באמירתו כדאמר פ"ק דר"ה בפיך זו צדקה וי"ל דכמו שאין אדם מקדיש דשלב"ל כך אין אדם נותן לצדקה דשלב"ל וכשאמר ניתבי' לעניים דשלב"ל הוא שהחוב אם הי' אומר ניתבי' להקדש לא היה [ההקדש] קונה ונהי שאם היה אומר סלע זו כשתבא לידי אתננו לצדקה דומה הוא שמתחייב מטעם נדר וכן בהקדש אם הי' אומר אתננו להקדש אבל זה לא אמר כן אלא אמר תתנהו לעניים ולא נדר כלום עכ"ל. ומה"ט לא תקשי בדין זה היכי מצי למיהדר הרי נעשה נדר [דשפיר מצי'] למיהדר בי' ול"ד להיכא דאמר סלע זו כשיבא לידי אתננו לצדקה דפר"י דנעשה נדר ויש לו לקיים דהתם כששבאת לידו בר קיומי לנדריה הוא הלכך בההיא שעה אמרי' לי' קיים נדרך אבל גבי [שכ"מ] בעידנא דהו"ל לנדרי' למוחל ולקיים אותו כבר מת ונעשה חפשי מן המצות.
1118
1119ומה שצותה לר' יצחק הכהן על מה שהי' לה בידו שאם היא תמות שיעשה בהן המוטב נ"ל דהמוטב שיש לו לעשות היינו שיש לו לתן כל הממון שבידו ליורשי' שלה הראוי' ליורשה ואין לו לתן אותם לצדקה ולא לשום דבר מצוה בלא דעת יורשיה הראויי' ליורשה. תדע דתנן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ג ע"ב) הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו ואפי' רשב"ג לא פליג עליה דת"ק אלא היכא דאין בניו נוהגין כשורה אבל בענין אחר מודה לת"ק ולא מיבעי' היכא דהניח את בניו וכתב לאחרים הדיוטות אלא אפי' הקדיש נכסיו לשמים והניח את בניו [נמי] אין רוח חכמי' נוחה הימנו כדמוכח התם בגמרא גבי יוסי בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה ועמד והקדיש נכסיו לשמים ומוכח התם דלאו שפיר עבד ומסקי' דהכי הלכתא אפי' אין בניו נוהגין כשורה ועמד והקדיש לית הלכתא כרשב"ג אלא כת"ק ואין לחלק בין בניו לשאר יורשים כי זה הוא חילוק של [הבל] דמה לי האי יורש ומה לי האי יורש כל היכא דאתא למיעקר נחלה דאו' אין רוח חכמים נוח הימנו ואפי' במקצת נכסי' שייך לומר לא תהוי באיעבורי אחסנת' כו' כדמשמע בכתובות פ' נערה (כתובות נ"ב ע"ב) גבי רב פפא איעסיק ליה לבריה [בי אבא] סוראה ונהי ודאי אי אמרה בהדי' תן אותה [למצוה פלונית] דלא היינו אומרי' בה אין רוח חכמי' נוחה הימנו כיון דלדבר מצוה נתנה [והניחה] ליורשיה קצת ממון והא דתניא אין רוח חכמי' נוחה הימנו אפי' היכא דהקדיש לשמים ה"מ שלא נתן לבניו כלום כדתני הכותב כל נכסיו לאחרי' והניח את בניו מ"מ הכא בדין זה דלא פירשה כלום אלא אמרה עשה המוטב לא נעשה פירוש לפירושה ויתננו ליורשי' הראוי' ליורשה ועוד דקרוביה הראיות ליורשה עניים הן ואיכא תרתי [ענייך] קודמי' ועוד ירושה דאו' ומצות עשה דרשי' מאת העני עמך ענייך קודמי' ואפי' אי הוי מספקא לן מוטב מאי הוי נכסים בחזקת יורשי' קיימי והבא להוציא מהן עליו להביא ראי' ברורה וכ"ש השתא דיורשיה עניים הן דהיינו המיטב לתת להן דאיכא תרתי כדפי'. וליכא למימר יתננו לפדיון שבויים דהויא מצוה רבה כדאמר [פ"ב] דב"מ (ל"ג ע"א) דשאני הכא דאיכא יורשי' שהן ראוי' ליורשה מן התורה [וגם עניים] הן וענייך קודמי' וכל זה לא ישייך התם גבי איפרא [הורמיז] דשדרה ארנקי דדינרי ואמרה תהוי למצוה (ב"ב י' ע"ב) וק"ל. ולענין מה שהי' בחדר שאמרה לאחיה כל מה שבאותו חדר יהיה לך ולאחיותיך שקל האח פלגא לבדו ואידך פלגא האחיות כי ההוא דאמר לדביתהו נכסי לך [ולבניך] ואמר רב יוסף (ב"ב קמ"ג ע"א) קנאו אתתא פלגא כדתניא והיתה לאהרן ולבניו ותניא מחצה לאהרן ומחצה לבניו והלכתא כרב יוסף בשדה ענין ומחצה ועוד דאפי' אביי הוי מודה בדין זה כי היכא דמודה דשקל אהרן משום דאהרן בר חלוקה [בלא אמירה הוא] ועוד את"ל דל"ד לאהרן דה"נ [אחיה] נמי לא הוי שקיל מידי במה שבחדר אי לא אמרה הכי בהדי' לפי שכבר [יחול] צדקה ממ [בההוא] דאמר לדביתהו נכסי לך [ולבניך] דאמר רב יוסף קנאה אתתא פלגא [הלכתא] כותי' כדפי' ואין להאריך. ולר' יצחק הכהן עוד יש לי לדקדק במאי דקאמרה אם תמות היא תעשה המוטב דל"ד כלל [לההוא] דאיפרא הורמז דשדרה ארנקי דדינרי' לקמי' דרב יוסף ואמרה תהוי למצוה רבה דכיון דשדרתה ליד גבאי דר"י גבאי הוי כדאי' פ' החובל והוציאה מידה לשם כך ודאי יש לתן אותו לצדקה ולמצוה רבה אבל בדין זה ליכא הוכחה כלל שדעתה הי' להוציא הממון מיד יורשיה ולתנו צדקה לאחרי' וההיא דקאמרה הכי עשה בו המוטב לא נתכונה אלא להשיב לו על מה ששאל ממנה מה לעשות במה שבידו ואמרה אם תמות עשה בו המוטב המוטל עליך ואיכא למימר שלא נתכונה זאת אלא שלא יעכבנו לעצמו אלא יצתנהו ליורשי' ותדע [מספיקא] לא תלי' דלמא לצדקה [קאמרה] לאפוקי מחזקתי' דאמר פ' האשה שלום (יבמות קט"ו ע"ב) מצא כלי וכתב עליו ק' קרבן ת' תרומה ורבי יוסי פליג ומסיק דלכ"ע חיישי' שמא פנו לקולא ולא לי' בספיקא דלמא קרבן הוא או תרומה לאפוקי מחזקתי' והאי דקאמר ת"ק היינו משום דממוכחא מלתא דאסירא דאם איתא דפינו [מכפר הוי כפר] ליה וה"נ משמע פ' זה בורר (סנהדרין ל' ע"א) הרי שראו את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר [שני] הם אם כמוסר דבריו קיימי' ואם כמערים לא אמר כלום אלמא היכא דאיכא למתלי בהתירא תלינן ולא אמרי' מספק נפק ממונא מחזקתי' אע"ג דלהדיא אמר של מעשר [שני הם] תלי' דלהערים נתכוין כ"ש בדין זה שאין במשמעות לשונה כלל שהי' דעת לתתנו לצדקה וק"ל. והא דחיישי' בפ' המפקיד (בבא מציעא ל"ח ע"א) שמא עשאו תרומה ומעשר על מקום אחר ההוא לאו משום חומרא הוא דחיישי' אלא היינו טעמא דכל חששא דאיכא למלי תלינן כדי לאוקמי הפקדון על חזקתו כדי שלא יגע בו הנפקד למכרו אלא [יניחנו] כמו שהוא עד שיבואו הבעלים וכן פי' ר"י שם. ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
1119
1120תתקצט. ראובן שהלוה לשמעון י' זקוקי' לתת לעניים של קהילה אחת י' רבעים לשנה [שמעון] לא יתן אותם ואע"ג דאמרי' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ט ע"ב) לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ה"מ מר [ברי' דרב פפא (שם) דהוי שקל אוגנא דקירא מקיראי] וא"ל לאבוה דליזפו זוזי וכן שרי ליה לאינש למימר לחברי' הילך ד' זוזי ואזפיה לפלניא זוזי אבל כה"ג אסור כמו תן מנה לפלוני ואקדש [אני לך] דמקודשת מדין ערב דחשיב כמו דמטי לידיה בפ"ק דקידושין (ז' ע"א) ודבר זה למדתי [מדברי ר"י בפ' הזהב (בבא מציעא נ"ז ע"ב) בההוא דמקבל עליה [לספק סלתות מד' ועמדו מג'] וכו' ומיהו נ"ל כיון דאין משתכרין לא בשל עניים ולא בשל הקדש ואמר נמי הקרן זו לצדקה נהי דלאותם עניים של קהילה שהתנה עמו המלוה לא יתן דהוי רבית מיהו לעניים אחרי' אם הרויח בהם [יתן] דלא גרע ממעות של יתומי' שמותר להלותם קרוב לשכר ורחוק להפסד ומיהו לעניים של אותה קהילה שהתנה עמו המלוה אסור לתן ואפי' אם הרויח דאמרי' (ב"מ ס"ד ע"ב) אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר וכ"ש הלוני ודר בחצירי.
1120
1121תתר. וששאלת על אודות ראובן שנדר לתן לאשתו [ב'] זקוקים עד חנוכה מכסף הניתן [אז] ע"מ לקבל גט ממנו ועתה אתה אומר שביום ראשון של חנוכה נפסל המטבע וצוו העירונים שלא לשאת ולתת אלא בכסף וריברג"ש [נראה] שיש לתן לה כסף ראשון אם הואנותן ערב חנוכה דכיון דאמר עד חנוכה הוי זמנו עד שיגיע כדתנן בנדרים פ' קונם (ס' ע"א) ומייתי לה בקידושי' (ס"ד ע"א) האומר עד הפסד אסור עד שיגיע הפסח עד שיהא אסור עד שיצא ומסיים זה הכלל כל שזמנו קבוע וכו'.
1121
1122וששאלת אם תמות תוך הזמן קודם שיגרשנה אם זכה הבעל בערבונות כיון שלא אמרה אלא בלשון ירושה שאם תמות תוך הזמן שאביה ירש הב' זקוקי' מכחה [נראה שאין] הבעל יורשה ואע"פ שלא גירשה [כיון שנתן] דעתו לגרשה אינו יורשה כדאמרי' פ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ו ע"א) מעשה באחד שאמר לאשתו תותרנית [היא] נכנס אחריה לבודקה וכו' עד נפלה עליה חורבא ומתה ואמרו חכמי' הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ומתה אינו יורשה ופסק רבינו שמואל שמכאן יש ללמוד מי שמתה אשתו בתוך קטטה שבדעתו לגרשה שוב אין יורש אותה כדאמרי' במס' גיטין (י"ח ע"א) כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות ואע"ג דאיכא פלוגתא דרבוותא בהאי אי הלכה כרבי יוחנן או כר"ל בהאי מי שנתן עיניו לגרשה אם יש [לו פירות] או לאו כמ"ש רב אלפס מ"מ בהאי שוין שאינו יורשה [מפרק] מי שמת.
1122
1123תתרא. על אודות שמעון אם יש עדים שבקש מראובן שהיה מתיר לו הישוב שנה נ"ל שהפסיד [שהודה] לו שאין לו ישוב או שמחל כח הישוב ויש להביא ראי' מהא דאמרי' בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל"ה ע"ב) אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופר"ח אם יש עדי' דיהיב לי' לוקח למרי' דארעא צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופר"ח אם יש עדי' דיהיב לי' לוקח למרי' דארעא צנא דפירי דורון להוליכו לביתו נתברר הדבר שאכילת פירות ללוקח ומדידיה יהיב לי' למוכר עכ"ל וטעמא דאם איתא שהקרקע של מערער לא הי' מקבל ממנו דורון ה"נ בדין זה אם הי' לו ישוב לא הי' מבקש ממנו להתיר לו ול"ד להא דאמר התם (ל"א ע"ב) עביד אינש דזבין [דיניה] ה"מ דא"ל זיל זבנה ניהליה לכל הקרקע עביד אינש דזבין דיני' דלא יתרעם עוד על הקרקע אבל לא עביד אינש דזבין מגמלא אונא דכ"ש כשיקנה דבר מועט משכנגדו שיחזיק [הלה] בטענתו ויחזיק במותר ולא [יחזיר] לו השאר. ואע"פ שרבינו שמואל פי' שם פי' אחר כדאי ר"ח לסמוך עליו בכל מקום וא"ת והלא ראובן בעצמו לא טען שקנהו ממנו וי"ל מ"מ הוא אומר שנמחל לו כח ישובו שהרי טוען שא"ל תחלה יש ישוב אחר ואיני צריך לשוב עוד שמה ויש לשון זה לשון מחילה אחרי שהוכיח סופו שהוצרך התורה וגדולה מזו אני אומר אם ראובן [אומר] לשמעון חייב [אני לך מנה] כו' ברמז [לעיל קל"ה] עד א"כ מחלו לו בלב שלם אע"פ שלא אמר לשון מחילה כלל היכא דמוכח מלתא אמרי' מחל לו כ"ש בדין זה שיש בלשון זה לשון מחילה ועוד שהוכיח סופו כדפי'. מ"ש מורי שהפסיד ישובו משום דינא דמלכותא תמיהני והלא השר לא גרש את שמעון אך נתן רשות לראובן להכניס מי שחפץ ולא נתן לו רשות להוציא ואפי' נתן לו רשות אף להוציא כיון שהשר לא גרשו לשמעון אלא מחמת שבקשו ראובן על ככה לא כל הימנו להפסידו בדברו ומה שמפסיד לו בדבורו ישלם הימנו היינו שיחזיר לו כח ישובו שאל"כ לא שבקית חיילעניים שעשיר יתן לשר דבר מועט כדי לגרש כל עניים שבעירו. אם השר מעצמו אומר איני חפץ שידור שום יהודי כאן כ"א ברשות ראובן בהא ודאי מודינן לך שראובן יכול לעכב עליו מדינא דמלכותא אם אמר שום יהודי לא ירדור בארצי אלא מדעתי [ולא] דמי לאותה מעשה שבורחי' היהודים מעירם והשר מחזיק בקרקע שלהם ובא ישראל וקנאם מן השר [דפסק] ר"י שצריך להחזיר לבעלים ונוטל מה שהחנהו [דהתם] היינו טעמא דהויא גזילה דמלכותא שגזל לזה שדהו או ביתו שקנה וירש מאבותיו או מאבות אבותיו אשר היו מעולם אבל הכא העיר היא של השר ולמי שחפץ נותן רשות ומי שאינו טוב לפניו יכול לעכב עליו אפי' דריסת הרגל ובהא לא שייך למימר טועני' ליורש ונימא דאביו של שמעון קנה כח הישוב מן השר שלא לגרש אותם לעולם דהשתא אם השר בא להוציאו הו"ל גזילה דמלכותא [דהא] ודאי מלתא דלא שכיח' היא ומלתא דלא שכיח' לא טעני' ליתמי כו שהוכיח ר"י משילהי המוכר את הבית (בבא בתרא ע' ע"ב) אבל אין לי להביא ראי' מדאמרי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ד ע"ב) [בעובדא] דדורא דרעואתא באגי [מטמרי הוי] דאינהו גופייהו לא יהבי טסקא והחזיק בה אדם דיהיב טסקא וזבנו הקרקע למאן דיהיב טסקא כו' ה"נ ראובן נתרצה לתת לשר המס ולא [שמעון] דהא ודאי ל"ד דהתם ודאי הקרקע חייב בטסקא אפי' אם הבעלים הולכי' להם אבל בכסף גולגולת ומסים אינו חייב כשאינו דר תחת השר וגם היהודי' אינם מכודנים להתחייב בכל מקום שהם כמו שהגוים מכודנים אלא רואין אותן כמו שהן בני חורי' שירדו מנכסיהם ולא נמכרו ממכרת עבד וכן המלכות נוהגת וכן פסק ר"י מיהו בלא ראי' י"ל כן כאשר כתבתי לעיל ומ"ש אדוני שיכול לבא לידי שפיכות דמים אם יהיו ביחד הטל פשרה ביניהם. ויעלו שכר זה לזה וידחה שמעון מפני ראובן כדאמר גבי ספינות פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ב ע"ב) תדחה את שאינה טעונה כו' ועוד שחובתו היא מעשיו מקולקלים [ופעמים] רבות ראיתי בהקהילות שלוקחים הישוב לאחד עבור דבר מועט כ"ש בי דינא דמר דאלים לאפקועי ממונא ושלם מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
1123
1124תתרב. לאה השכירהבית ומתה ועתה היורשי' אינם רוצי' לתן אלא כפי מה שדרה בה או להושיב בו בני אדם שהם רוצים. ובקצרה אשיבכם הנראה בעיני אם לא נתנה אמם כבר כל השכירות היורשי' פטורי' מלתת מה שלא דרה בו כיון דנאנסה שהרי מתה כדאמרי' פ' האומני' (ע"ז ע"א) האי מאן דאגיד אגירי לדוולא ואתא מטרא פסידא דפועלים כיון דבעה"ב אנוס ולא צריך ואע"ג דאמרי' בההוא פרק (ע"ט ע"א) השוכר את הספינה הפסיד ספינתו אבל גבי פועלים דלא הפסידו ממנו כלם אלא מה שמתבטלי' כיון דבעה"ב אניס לא יתן להם כלום ה"נ מיתה אין לך אונס גדל מזה מיהו ממה שדרה בו כבר אם לא ידוע שנתנה יתנו יורשי' משלם דאלו בעיא למיהדר עד השתא לאו אגרא בעיא למיתב כדאמרי' התם (שם) השוכר את החמור ומת בחצי דרך כל זה יש לי ללמוד מפי' ריב"ן שפי' בההיא דהשוכר את הספינה. ומעשה בא לידי באחד ששכר מלמד ומת התינוק בחצי הזמן ופטרתי את הבעל ממה שלא למד עדיין מטעמא דפרי'. ואם נתנה כבר כל השכירות יש כח ביד היורשי' להשכיר חלק שהי' לאמם לדניהא מינה או לדכותה אבל לא לקדשה מינה כדאמרי' התם (ע"ז ע"א) האי מאן דאוגר אגירי ושלים עבידתא בפלגתא דיומא אי אית ליה עבידתא דניחא מינה או דכות' מפקד להו גביהו אבל לא דקשה מינה ואם לא ימצאו יחזור ליורשי' כפי חשבון כמה אדם רוצה לקח פחות שלא היתה דרה ממה שהיתה דרה בו וכעין זה בכמה דוכתי כפועל בטל.
1124
1125תתרג. שמא על שאילת [שלום] חתמו (גיטין פ"ז ע"א) מכאן רצה הר"ר יחזקיהו לפסול כתובה אחת שהחתן היה חתום בה תחלה ועדים היו חתומי' תחתיו דכי היכא דאמרי' הכא שמא על שאילת שלום חתמו ולא אעיקר הגט שלמעלה ה"נ שמא לא חתמו אלא שפלוני הוא חתן ואני דקדקתי מכאן דהכתובה כשירה דהא אמרי' (ב"ב קע"ו ע"א) קודם חיתום שטרות היכא דכתב אני פלוני ערב אינו גובה מן הערב אלא מנכסים ב"ח דאמרי' דחתימת העדים לא קימי עליה אלא על עיקר השטר שלפני פניו ה"נ [אמרי'] דהעיד' לא מסהדי על שהוא חתן אלא אעיקר כתו' קא מסהדי והא דאמרי' שמא על שאילת שלום חתמו ולא אעיקר הגט [היינו] טעמא משום דכתב בתו הגט קודם שיטה אחרונה שאילו בשלומה להכי חיישי' דלמא אשאילת שלום חתמו אבל פלוני ערב שהוא כתוב אחרי סיום כל [השטר] וכן פלוני בן לוני חתן שכתוב אחרי סיום כל הכתובה ודאי לא קיימי עדי' עליהו אלא אעיקר השטר א"נ י"ל דמסתמא סהדי [מסהדי] על עיקר השטר שנכתב בשם הלוה שהוא חייב יותר מן הערב שאן סברא דקיימא [אהערב] ולא [אלוה] דהא לא יתבע מן הערב תחלה וכן גבי כתובה כיון דחייב לה כתו' ואפי' לא כתב לה [מסתמא חתמו] אכתובה אבל גבי גט איכא למימר דלמא אשאילת שלום חתמו משום דאשה לאו לגירושין עומדת ועוד משום חומרא דאשת איש וטעם ראשון נ"ל יותר ועוד הבאתי ראי' מהא דאמרי' לעיל (ב"ב קס"ב ע"ב) [מלאוהו] בקרובים כשר ולא אמרי' כיון דחתימת הקרובי' למעלה מן העדי' דלמא חתימת העדי' עליהו קאי ומסהדי שפלוני קרוב הוא בן פלוני פלוני בן פלוני ואע"ג דהיכא דחזי' דכתם קרוב או פסול קודם שחתמו הכשרי' איכא מאן דפסל בפ"ב דגטין (י"ח ע"ב) א"כ ה"נ היל ליפסל היכא דחזי' לחתן [דהתם] מקמי סהדי י"ל דשאני התם דהרואה שהוא חותם ברישא סבור [שלשם] עדות [חתם] ואתי לאכשורי קרובי' או פסולי אבל הכא כיון שכותב פלוני בן פלוני החתן הכל יודעי' שלא לשם עדות חותם אלא לכבוד בעלמא ועוד למה הי' לנו לפסול אי משום דהי' כתב ידו בין העדי' לשטר "ש דעדיף טפי כתב ידו ועדי' דאיכא תרתי ואין להקשות מ"ש דהכא אמרי' היכא דכתב אני פלוני ערב דלא קיימי סהדי עליה [אלא] אעיקר שטרא ולעיל (ב"ב קס"ג ע"א) אמרי' היכא דאיכא טיוט בין העדי' לשטר דסהדי אטיוטא חתמו די"ל דלעיל ודאי איכא למימר הכי משום דאמרו דחתמו [חתימתן] באמצע קלף חלק והיו יראים דלמא אתי אינש דלא מעלי וכתב עלי' [מאי דבעי להכי [טייטו] קצת לפני חתימתן ואינהו נמי עבדי לטיוטא אבל הכא גבי פלוני ערב ליכא למימר הכי.
1125
1126תתרד. דברי ריבות בשערינו על אודות ראובן שהי' לו בכור ופשוט ובת והשיא את הבת וכתב ונתן לחתנו מהיום ולאחר מיתה לטול כא' מן הבנים ואח"כ מתה אשתו ונשא אחרת והוליד בנים ממנה ומתה גם השנייה ונתן להם קצת מטלטלי' בחייו במתנה וזיכה להם ע"י אחר וגם שירשו עם [שאר] אחיהם חלקם המגיעי' בירושה אח"כ מת גם הוא וטוען החתן [לי מגיע שלי] מן הנכסים כי עדיין לא נולדו בני השניי' ולחמי לא הי' בידו לתת להם כלום כי שטרי קודם וזקנים של בני השנייה הוא האפטרופוס שלהן טוען ונתרצה ופישר עמו לתת חלק חמישי ושוב נזכר על חלק בכורה וטען חוזרני בי כי אין לו כ"א חלק ששי וגם בני השניי' תובעי' כתו' בנין דכרין והשיב האפטרופוס שאין לה לבת אלא מה שישאר על כתו' בנין דכרין וגם זקינם אפטרופוס של היתומי' בני השניי' בקש מן החתן לגלות לו אם הי' יודע דבר הנעלם מן העין משל חמיו והודה לו בתוך קהל ועדה על מטמון שהראה לו חמיו ותקע כפו שלא לגלותו כל ימי חייו ונטרפה דעת ראובן ג' שנים לפני מותו והתרוהו זקינם האפטרופוס שלא ללכת למקום כ"א בעדי' ועם היורשי' ומפני פחד המטמון נצפשר האפטרופוס עם החתן להניח לו חלק חמישי ועכשיו החתן חוזר מן הפשרה ותובע השליש מכל הנכסים וגם אומר שהאפטרופוס תפס יותר [ואפטרופוס] כופר והאפטרופוס רוצה לספלו שלא להאמינו בשבועה אחרי שחזר מן הפשרה שנעשה בחרם.
1126
1127תשובה תחלה נדון על המתנה שנתן ראובן לחתנו וכתב בה שיטול מכל נכסיו ממקרקעי ומספרים וממעות כאחד מן יורשיו ושטר מתנה זו כתוב [בה] מהיום ולאחר מיתה הרי [הוא] מתנת בריא וזכה בגוף כל הנכסי' שהיו לו בשעת המתנה גופא מהיום [ופירי] לאחר מיתה והא דאמרי' פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ה ע"ב) איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכ"מ כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה מפר"ת שמפורש בפי' בשטר מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה אבל אי כתוב בה סתמא מהיום ולאחר מיתה הוי מתנת בריא ולא מצי הדר ביה דגופא מהיום [ופירי] לאחר מיתה ויש לו כאחד מן הבנים זכרים שהניח ראובן בשעת פטירתו ודוקא בנכסי' הידועים שהיה לראובן בשעת פטירתו כגון קרקעות וספרים ושאר [חפצים] המסויימים וידוע בעדים שהיו לו בשעת המתנה ולא בנכסי' דאיכא לספוקי בהו שמא לאחר מכאן באו לידו כי אותם לא הי' ראובן יכול להקנות לו דאין אדם מקנה דשלב"לוהכי אמרי' בהדי' פ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ח ע"ב) [האומר] תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת [ובבנים] הבאי' לאחר מכאן ובנכסי' של עכשיו אבל בנכסי' שבאו לידו לאחר מכאן לא שקיל דאין אדם מקנה דשלב"ל ה"נ כל נכסיו של ראובן שלא יוכל החתן לברר בעדי' שהן של ראובן בשעה שנתן לו המתנה יוכלו היורשי' למימר לאחר כן באו [לידו] דיד בעל השטר על התתונה לבר מן נכסים שהחתן מוחזק בהן ואין ידוע שהיו של ראובן אלא ע"פ הודאתו של תן דמהימן לומר של חמי הנכסי' ומוחזק היה בהם בשעת המתנה במגו דמצי למימר לא היו של חמי מעלם אלא שלי ובשבועת אפטרופוס ויטול גם בהם חלקו כאחד מן הזכרים. ומן הנכסים שהיו ביד ראובן בשעת המתנה ונתן לחתנו [חלק] מהם מהיום ולאחר מיתה דהיינו גופא מהיום וכו' זכה החתן בחלקו כחלק ירושה של כל אחד מן הזכרים.
1127
1128ומה שנתן ראובן וזיכה בחייו מעכשיו לבניו הקטנים זכו במתנתם והשאר בנכסים מן הנסים שהיו לו בשעת המתנה שמין כמה יעל לירושה חלק כל א' מהם מן הזכרים וכל כך יטול [חתנו של] ראובן מהם שיהא חקו בהם כחלק ירושת אחד מן הזכרים. ואין להקשות איך הי' יכול ראובן לתן מהם לבניו הקטנים אחרי [שנתן] חלקו מהם [כאחיו] גופא מהיום [ופירי] וכו' במתנת בריא דהא לא קשי' דודאי אלו פרש לו בפי' הילך מהיום ולאחר מיתה חלק חמישית או חלק ששית שבהם שוב לא יכול לתן מהם לאחרי' [ולמעט] חלקו אבל עכשיו שאמר תטול חלק כא' [מיורשי] א"כ נתמעט נמי חלק החתן שהרי לא נתן לו אלא כחלק א' מן היורשי' ולא יטול חלק כחלק הבכור אלא כחלק מהפשוטים דיד בעל השטר [על התחתונה] וזה כדברי האפטרופוס חלק שישי' מן הנכסים הידועים שהיו לראובן בשעת המתנה כדפי' ולא בנכסי' שבאו ליד ראובן משעת המתנה ואילך [ומה שנתרצה] ופישר שיוול חלק חמישי הא טעותא היא שטעה אפטרופוס וחוזר דקיי"ל בפ' אלמנה (ק' ע"א) דשליח כאלמנה דאפי' בטעות כל שהוא חוזר כ"ש הכא דטעה [בשתות] וביתר [משתות] דאפי' ב"ד גופיהו שטעו [בשתות] מכרן בטל דפסקי' הלכתא כחכמי' בפ' אלמנה. (שם).
1128
1129ועל כתו' בנן דכרין הרבה מגאוני' כתבו שכבר בטלוה ולא היו מגבי' אותה במקומן דטעמא דכתו' בנין דכרין שתקנוה כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ובזה"ז שמרבי' בנדוניא לבנות יותר מלבנים ל"צ ולואי שיתן לבנו כלבתו. ומיהו בפי' רב האי ז"ל [כ'] דלא אלימי רבנן בתראי לבטולי תקנת חכמים וכן אנו נוהגין. וגם מתוך התוס' משמע דנהגו אפי' במטללי כיון דתקינו כתובה אף במטללי ותנאי כתו' ככתבה דמיא ואע"פ שרמב"ם כתב ממקרקעי ולא ממטלטלי אנו דנין כדברי התוס' דאלו מעולם לא נתקנה והיה רב האי גאון ורבותינו שבצרפת ובאשכנז מתקנין לנו מן הדין הי' לנו לקבל תקנתם כ"ש השתא שתקנוה חכמי' ואלו רבותינו כתבו לנו שאין לבטלה שצריכים אנו לקיים. ועל הפשרה שעשו וקבלו בחרם שלא לחזור נהי דאין האפטרופוס רשאי לחוב בנכסי יתומי' [רשאי הוא] לחוב ע"מ לזכות (קידושי' מ"ב ע"א) אם נראה לו שיבא לידי זכות יתומי' שמתוך כך יגלה להם החתן את המטמון וכחתן אין יכול לחזור בו מן הפשרה שקבל בחרם ויעמוד באמונתו וישגא מאד [באחריתו] ואם יחזור בו מן הפשרה נמצא מפסיד משני צדדי' ואם ישמע לי ישמח בו לאחר הזמן והחתן ישבע שבועת האפטרופוס ויודה בשבועתו כל מה שיש ברשותו משל חמיו. מאיר ב"ר שמעון זלה"ה.
1129
1130תתרה. יורינו מורינו על עסקי ד' יורשי' שירשו מאביהם ערבונות שעומדי' ק"י זקוקי' כסף צרוף והם של השר הלנט גרינ"א ותובע האחד לחלוק כי אין לו מה לאכול ולבניו אם לא שיחלקו עמו והם אינם חפצים לחלוק כי יראים שהשר יעליל עליהם ועל הקהל כי אין יכולים לחלוק אם לא שיחתכו החגור ושאר חפצים לד' חלקים והשר הוא מוזחק בכל המלכות ואם יחתכו החגור ושאר חפצים יעליל עליהם ועל הקהל ועוד [אומרי'] שערבונות אינם שוין הקרן ויש להם להפסיד בחלוקה כי ]אומרי'] להמתין עד שיתרווח המלכות מן התגור ויעשו ע"י שחדים שיפדם ויתן [קרן] ופירי והלה משיב זה כבר ג' שנים שעלה עליהם רבית יותר מד' זקוקי' ומה יוכל להעליל כי עלה עליהם כלפי כפים משוים ועוד אומר עד מתי ימתין כי כבר המתין יותר משנה אחרי מות אביהם ועוד אומר שיתנו לו הקרן או פחות כפי שומת העולם כי אין לו אלא [דירתו] וזה אינו יכול למכור ואין לו מה יאכל הוא ובניו ואין לו פרנסה ממקום אח הם אינם יכולי' לקנות שמא יוחלטו ולא יוכלו למוכרו מפני עילת השר ודברי מי יכשר הודיענו.
1130
1131תשובה חזרתי בכל צדי תורה ולא מצאתי מגמרא ומסברא שיוכל שותף לכוף את חבירו לחלוק היכא דאיכא פסידא ואפי' לא ברי הזיקא וכ"ש היכא דברי הזיקא טובא לארבעי אריא אמצרא דאמרי' בפ' כל הגט (גיטין ל"א ע"ב) בג' פרקים [בודקין] היין בפרוס הפסח כו' עד למאי הלכתא לשותפי' פי' דשלא בפרקים הללו אין שותף יכול לכוף את חבירו למכור ולחלק דאיכא פסידא וגדולה מזו אמרי' בפ' הגוזל (בבא קמא קי"ד ע"א) האי בר ישראל דזבין ארעא כו' דשמתינן ליה משום דארבעי' אריא אמצרא כ"ש הכא שלא יכול לכופם לשמוע לו ולסייע' לארבעי אריא אתרוייהו אנפשי' ואאחברי' ועוד אמרי' (ב"ק קי"ז ע"ב) ההוא גברא דהוי מפקיד כסא דכספא סליקו גנבי עלי' כו' עד ואי לא אמיד אדעתא דכסא דכספא אתו ופטור והכא אנן סהדי וברור שאם ימכרו החפצים אדעתא דחפצים הללו יעליל עלילות עליהם שלא יוכלו להמלט ממנה בדבר גדול ואמרי' (ב"ב ז' ע"ב ח' ע"א) כופי' בני חצר זה את זה לבנות להם בית שער ודלת לחצר וכופי' בני העיר זא"ז לבנות להם חומה דלתים ובריח ולפרשאה [ולטרזינא] וכו' וכהנה רבות דכופין שותפי' זא"ז סייע בכל מילי דנטירותא דלא לימטי פסידא. ואם ראובן צריך למעות ואין יכול להמתין יטול חלקו וימכרנו בפחות משויו לאחיו או לאחר שיכניס עצמו בספק זה או יעשה עם השר שיהא אחיו מסולקים ממנו מכל עלילות וערעורים שיאמר כן לשר חלקתי עם אחי והגיע לחלקי משכונך ולא יהא לך עסק זולתי עמדי או בשום ענין שיוכל לעושת שיאמרו הקהל שיש די שלא יצטרכו אחיו לירא משום עלילה ואם יתבע אז ראובן לחלוק שומעי' לו לחלוק בדמי ולא לחתוך החגורות דא"כ קמפסדי ליה.
1131
1132תתרו. יאיר עינינו מוהר"ם על אודות רחל האלמנה שתבעה לדין לאה אלמנת שמעון וטענה שנתנה בידה רביד בעלה [שוה] ט"ו זקוקי' לפרנסה בהן [אותה] ואת שפחתה ועוד קבלה עליה רחל [שתהיה] עמה בתוך ביתה כי יש לה חצי הבית ולאה ובעלה קבלו עליהם לתן רבית מן הבית לגוי אשר צריכה רחל לתת מן הבית מידי שנה וגם אותה [בית] תובעת ולאה אומרת שאין ידה משגת לפרסה פה ורחל אומרת אשר אין שוה לה לצאת מן העיר מקרוביה ומבתה וממקום תפלה במנין והשטר כתוב בסתם ולא פי' במקום הנתינה ועתה האר עינינו אם יכולה רחל לכופה [לפרנסה] פה ועוד אנו מסופקים אם צד אחד ברבית הוא כי הוא כתוב בתנאי שלהם שאם תמות רחל בחיי שמעון או לאה אז נחלטו הט"ו זקוקי' ואם ימותו שניהם בחיי רחל אז יחזירו לה הכסף מלבד שינכו לה רביע לשנה הנזכר למעלה נמצא שאם ימותו שניהם בחי רחל אז אכלה היא ושפחתה העודפת שעודפת מזונותיה מדירת קרקע ולא [קיי"ל] כר' יהודה דאמר (ב"מ ס"ה ע"ב) צד אחד ברבית מותר וגם הודיענו אם יכולה לנכות] מה דאכלה מן הט"ו זקוקי' אשר בידה והמותר יחזיר לה ועוד הביננו על רחל זאת [שכתבה קרקעותיה] מהיום ולאחר מיתה לאחיה ולשאר בני אדם ולצדקה אך שתהא רשאה למכור מדוחק מזונות ופרנסה ובגדים ועתה תובעת למכור בי' זוקי' [שאומרת] כי זקינה היא ואף שלאה מפרנסה [העדפה] צריכה ואחיה אינו פה אך הנמן שהשטר בידו אומר שא"צ מזונות הרי לאה מפרנסה וגם יש לה בגדים די והיא אומרת שאין לה ובשטר הזכיר דוחק מזונות ופרנסה.
1132
1133תשובה על לאה ועל רחל כאשר שאלתם כו' כן נ"ל דשתיהן יכולין לעכב, רחל יכולה לומר על דעת [שאצא ממקומי ומדירתי] לא עלה על דעי ולגור בכפר בלא מנין ובלא תפלה ועוד וכי תעלה על דעתה לעבור הים שתלך עמה ואיזה שיעור [אתה] נותן לדבר אלא ודאי אזלי' בתר אומדן דעתה דמוכח שלא ע"ד לצאת מביתה לכת אחריה ומאן ציית ללאה דעקרה רחל משיכנ' וסיבת' וגדולה מזו אמרי' ס"פ השואל (ק"א ע"ב) נפל ביתא דמשכיר א"ל לא עדיפת מינאי ומוציא את השוכר מביתו שהשכיר דדעתא דהכי שהוא יחזור למצא דירה אחרת לא השכיר לו ביתו כ"ש הכא שבאותה שעה היתה רחל דרה בביתה כמו עכשיו ועל דעת שתניח דירתה ותלך אל עם אשר לא ידעה לא נתנה לה את שלה. ולאה כמו כן יכולה לחזור בה אחרי שבא לה אונס שאינה יכולה להתפרנס פה שאשלח לך ולשפחתך מזונות לא קבלתי ומיהו אם רחל רוצה לקבל לפי ברכת הבית נראה שלאה צריכה להעלות לה אלו היה בתנאים ואלו לא היה איסור רבית בדבר כדאמרי' פ' הנושא (כתובות ק"ג ע"א) גבי [אלמנה שאמרה] א"א [לזוז] מבית אבא דיכלי' היתומי' לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות כו' ואפ"ה יהבו לה לפי ברכת הבית. מיהו בדין זה שתנאי שלהן בטל מפני איסור רבית דצד אחד ברבית אסור ואפי' לרבי יהודה דשרי ה"מ היכא דהדבר תלוי ביד הלוה לעשות שלא יהא כאן רבית אע"פ שיתקיימו תנאיהם כמו בבריתא דרב אושיעי' (ב"מ ס"ה ע"ב) אם יוקירו הפירות [אם] ישלם דמיהם הרי כאן רבית [אם] לא ישלם דמים כ"א פירות אין כאן רבית וגם משכון לו בית משכון לו שדה וכן מכר לו השדה דמייתי עלי' דרב יהודה הכי הוי כדפי' ואין להאריך אבל בדין זה אין הדבר תלוי בלאה לקיים הפיסוק שלא יהא רבית אלא בידי שמים הוא שאם ימותו שניהם בחיי רחל נמצא שאכלה רחל ושפחתה ברבית דאנן סהדי דבשביל שיכניסנה לאה ביתה לא היתה מפרנסה וגרע טפי טובא [מן] פרדיסא (ב"מ ע"ג ע"א) דרב אסר אע"ג דזימני' [דהוי] ביה תיוהא וק"ל ודמי לסאה בסאה אע"ג דלא הוי אלא צד אחד ברבית דשמא לא יוקירו הפירות אפ"ה ודה ר"י דאסור אם הוקירו כיון דאין הדבר תלוי בלוה לבטל שלא יהא כאן אלא בידי שמים תלוי הזול והיוקר. ולאה תעכב בידיה מן הט"ו זקוקי' כשיעור פרנסת רחל ושפחתה דאע"פ שאמרו (ב"מ ס"ד ע"ב) דהדר בחצר חבירו של מדעו א"צ להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא ול"ד להא דאמרי' פ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ז ע"א) כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ה"מ היכא דמשכן [לוה] למלוה שדה דתפיס לשדה ואי מפקי' מיני' היינו אפוקי אבל רחל דל"ל משכון ליכא [אפוקי] מיהו אם אתפסה לאה לרחל משכון במעותיה לההוא דמיא. ועל רחל שנתנה במתנה מהיום ולאחר מיתה את קרקעותיה לאחיה ולצדקה ולשאר בני אדם ובלבד שלא תצטרך למכור לפרנסה ולמזונות אבל [אם] תצטרך למכור לפרנסה ולמזונותיה תמכור מה שתצטרך אם ידוע שא"צ למכורלא תמכור ואם אין ידוע אם צריכה אם לאו [והיא] אומרת צריכה אני תשבע שצריכה ותמכור כדי ששה חדשים ולוקח מפרנס אחד לשלים יום כאלמנה המוכרת למזונות בפ' אלמנ (צ"ז ע"א) והא דאלמנה ניזונית בלא שבועה [שצריכה לזונה] היינו משום דסוף סוף כשתבא לגבות כתו' צריכה לשבע ותשבע אז על כל הלכך תשבע בסוף לא בתחלה אבל הכא דאן [סופה] לשבע לא תמכור כלום אלא בשבועה ואם תשבע עכשיו שלעולם לא תמכור אלא לצורך מזונות ופרנסה לא תצטרך לשבע פעם אחרת משיעברם ו' חדשים אלו ותצטרך למכור פעם שנית ושלישית. ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
1133
1134תתרז. על יורשי ראובן התובעי' משמעון חומש שהיה בידו שהיה של אביהם ושמעון משיב כי הוא ממושכן מאביהם בב' זקוקי' ושאלתם אם ראוהו עדים בידו מי הוי דברים העשויי' להשאיל ולהשכיר הלא ידעתם שבמלכותינו נוהגין כרש"י דלא מקרי כל ספרים עשויי' להשאיל ולהשכיר אלא ספרו דאגדתא אבל לא תורה נביאים וכתובים שנתנו לכתוב ולא כל שאר ספרים שנתנו לכתוב עתה ואפי' לפר"ת הכא ודאי לאו בתורת שאלה ושכירות אתא [לידו] לדברי מקצת [שאמרו] ששמעו כן מפי [המוריש] שבשעת מיתת [אמר] שבתורת משכון אתא לידיה ונהי דלגבי שארלא מהימני כמו זה אחי אינו נאמן גבי שאר אחין (ב"ב קל"ד ע"א) מ"מ לגבי נפשיהו מהימני הני יורשי' כדאמרי' נוטל עמו בחלקו (שם) מיהו סוף סוף גבי כולהו נאמן בשבועה [שעל] כך ממושכן כפי' רש"י דשאר ספרים אינם עשויי' להשאיל ולהשכיר וכן נוהגין בכל מלכותינו ושמעון יזהר היאך ישבע כי אם נדר ב' זקוקים ע"מ שישלים בינו לבין בנו לא הוי מחוייב לתן לו ב' זקוקים אלא שכר פעולה ואין לו אלא שכרו כדאמרי' פ' הגוזל (בבא קמא קט"ו ע"ב) גבי זה בא בחביתו וכו' עד אם אמר [אציל] את שלך [ואתה נותן לי את שלי חייב לתן לו ופרכי'] בגמרא לימא ליה משטה אני בך מי לא תניא מי שהיה בורח מן בית האסורים והיה לו מעבורת לפניו ואמר טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו והכי אמרי' ס"פ מצות חליצה (יבמות ק"ו ע"א) גבי חולץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז וכן אני אומר על כל שאר השדכנים ואין להאריך מאיר בר' ברוך זלה"ה.
1134
1135תתרח. וששאלת על רובי הר' ליעזר שחילק עם [שמעון] בחוב אחד והניחו לטול חלקו בחוב מה שפרע הגוי והנותר לקרובי אם יכול לטול העולה בזקיפת החוב דשותף אין חולק שלא לדעת חבירו אבל לדעת חבירו חולק וכשלקח כל חלקו שהיה לו באותה שעה בחוב ופרעו הגוי בחצי החוב וקבל השותף חלקו מדעת שותפו ע"מ להסתלק באמירה בעלמא פליג דהיכא דאיכא פסידא שותף חולק שלא לדעת חבירו באמירה בעלמא כדאמרי' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קט"ז ע"ב) גבי שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד והציל ואמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו כו' עד כגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר פליג לא אמר לא פליג וה"ה [היכא] דליכא [פסידא] באמירה בעלמא פליג לדעת חבירו דכך הוא היכא דליכא פסידא לפלוני באמירה מדעת שניהם כמו היכא דאיכא פסידא שלא לדעת חבירו דאיכא נמיר בית כמו שאפרש.
1135
1136וששאלת על חוב שהי' לו עם אחרים וחלקו י"ג זקוק ויאמר אל אחיו השב את כספי וטול חלקי מן החוב ונטל אחיו מן הריוח זקוק אם יש כאן איסור רבית נראה דאין כאן איסור רבית דהא ליכא הלואה דלאו אגר נטר ליה הוא שהרי קרובי לא קבל אחריות עליו מן החוב. ומה שאני אומר שאין אדם יכול למכור לחבירו חובו שאם הבריא אומר הלואתי לפלוני כו' (ב"ב קמ"ח ע"א) היינו לענין זה אם ירצה לחזור יכול לחזור ה"נ אי בעי קרובי מצי אמר ילך י"ג זקוקי' ותניח לי חובי ואטול אני הקרן והרבית מה שעלה על החוב דברשותא דידיה עלה ואפי אם קרובי לא הי' שואל הרבית אסור לכשנגדו לעכבו בלא רשותו עד שימחול לו בפי' אבל אי מחיל מחיל דאיסור רבית לאו כדפי'.
1136
1137תתרט. הכהן [הגדול מאחיו מו' מורה צדק אשר דבריו תוקים וכראי מוצקים, אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, אמרות אדוני אמרות טהורות בצדק מנוקים, הכהן בכיהונו מו' הר' אליקים, מן המזבח ולמעלה אין בודקים אדוני ומורי] שאל על ראובן שהכירו ספריו ביד שמעון שנגזלו לו ביום גזירה ונודע לכל שגזלום וגנבום למדתנו רבינו בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ד ע"א) המציל מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטים אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ודייק בגמרא עלה אם נתייאשו אין סתמא לא אמר רב אשי ל"ש אלא לסטים גוים הואיל דדיינו בגיתי אבל לסטים ישראל כיון דאמרי מי יימר אפי' סתמא נמי מייאש אלמא חזי' בלסטים גוים אי לא שמעי' בהדי' דמייאש אמרי' סתמא לא מייאש הלכך שמעון דקנאו מיד הגוי במאי לקנינהו שינוי רשות בלא יאוש מי איכא למ"ד דקני, וא"ת וזה תני בתוספתא דמעשר שני בפ"ק ומייתי לה בהגוזל בתרא (קט"ו ע"ב) מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס בה כנגדו לא יאמר פירות שיש לי לי בביתי מחוללי' על מעות הללו ואם אמר דבריו קיימי' ומוקי לה התם [דוקא] שיכול להציל ע"י הדחק הא אינו יכול להציל כלל לא אמר כלום משום דמסתמא אייאושי מייאש אלמא דלסטים שאינו יכול להציל מידו סתמא מייאש י"ל ההוא באנס ישראל משום דאמר מי יימר סתמא מייאש א"נ י"ל אפי' תימא בלסטים גוי ובדבר שאין בו סימן כגון מעות דאיירי בהו [התם] דהוי דבר שאין בו סימן ואפי' אם ימצאהו ביד הלסטים מצי למימר להד"ם.
1137
1138ולענין להחזירו בחנם יפה כתב אדוני דדמי לגנב מפורסם דלא עשו בו תקנת השוק וצריך להחזירו בחנם דאפי' גנב מפורסם שמוכר חפץ אחד אע"ג דלא ידיע אם זה החפץ גנוב אתו ונמצא שהוא גנוב צריך זה הלוקח להחזיר בחנם דהו"ל לאסוקי אדעתי' דלמא גנביה כ"ש האי דידיע שגזלו וגנבו דלא הו"ל למזבניה וצרך להחזירו לבעלים בחנם [כיון] דמוכח דל אייאש. וכבר בא מעש לפנינו על א' שקנה ספרים בדורינגין מן הרקים המחזרים במלכות כמדומה לי בו' זקוקי' ושוב באו הבעלי' ותבעו הלוקח לדין וחייבנוהו להחזיר בכנם משום דגנב מפורסם היה שלא עשו בו תקנת השוק. ועוד מעשה בא לידינו בראובן ששאל ספר משמעון כדי ללמוד בו והלך ומשכל ללוי וצוה לו [ללוי] להסתיר הדבר כי אמר אם יודע לשמעון יקפיד [מאד] כי לא השאילני אלא ללמוד בו ונחלט הספר כי ראובן לא הי' יכול לפדותו ותבע שמעון את לוי לדין והודה לו בכל הדברי' שכך צוה לו ראובן להסתיר הדברי' כו' וחייבתי את לוי להחזיר בחנם דהו"ל ראובן לענין ספר זה כגנב מפורסם כיון דשלא מדעת שמעון משכנו. ואין להקשות מהא דתנן בפ' השולח (גיטין מה ע"א) אין לוקחין ספרים תפלין ומזוזות יתר על כדי דמיהן מפני תקון העולם ומשמע הא בכדי דמיהן לוקחי' הא לא מיירי שידוע לנו [גזלום] הגוים מיד ישראל אלא מיירי שאין ידוע לנו איך באו ליד הגוים. גם אין לי להביא ראי' משם מדפריך בגמרא [הא] בכדי דמיהן לוקחי' ש"מ ס"ת הנמצא בידי גוים קורי' בו ולא משני בידוע שישראל כתבו והגוי גזלו מידו מדלא קא דחי לי' הכי ש"מ כל כה"ג אפי' בכדי דמיהן לא דאלו הי' לוקחו הי' צריך להחזיר לבעלים בחנם ונמצא מפסיד מעותיו דלאו ראי' היא לדברי דאלו מיירי בכה"ג שגוי גזל אותו א"כ הול"ל אין פודין ספרי' כו' דומי' דרישא דקתני אין פודין השבויים ומדקתני אין לוקחין ש"מ שלא גזלום אלא נמצא בידו [ואין] אנו יודעי' איך באו לידו ושמא מצאום או הציל מן הנהר ונתייאשו הבעלים או שמא כתבום בעצמם ואתא לאשמועי' אע"ג דאין קורין בו לוקחי' אותו בכדי דמיהן כדי [לגונזן] וא"ת ולוקמי' בידוע שהציל מן הנהר דבתר ייאוש אתא ליד גוי [ושל] ישראל הי' ויש בהם סימן דישראל כתבם דהשתא שייך שפיר למתני אין לוקחין כו' י"ל אכתי אמאי שני בלישנא למתני אין לוקחין ולא תנא אין פודין כלישנא דרישא ולוקמי' בגוי שגזלו מישראל אע"ג מדקתני אין לוקחי' איכא למימר דאתא לאשמועי' דאפי' בכה"ג [דחיישי' דלמא] כתבו הגוי בעצמו ואין קורין בו [אפ"ה] בכדי דמיהן פודי' כדי לגונזן ודקשי' למר אההיא דפ' חלק (סנהדרין צ"ד ע"ב) אמאי טהר ממון י' שבטים כיון דנפלו ליד סנחריב יפה תירץ אדוני דבחזקה דכבוש מלחמה שאני גופו [קנה] ממונו לא כ"ש, ועוד י"ל דדמי לאבידה ששטפה נהר דאפי' בדבר שיש בו סימן מייאש [ה"נ] סנחריב [לאו בר אקומי'] בדינא הוא. מאיר בר' ברוך זלה"ה.
1138
1139תתרי. ראובן טען לשמעון איך שמכר לי חפץ של זהב בתורת זהב ועתה שברתי החפץ ומצאתי בו אבר ושמעון אמר לא נדרתי לו כלום אלא כמו שקניתי כך מכרתי ואם תשבע שנדרתי שהוא של זהב אשלם לך ואמר תחזיר לי התכשיט שלם ואתן לך כמו [שמכרתיו לך] וראובן אמר איני יכול להחזירו כי שברתי. נראה דאע"ג דמכר לו החפץ בסתם ולא אמר לו של הב מ"מ כיון דמבחוץ נראה שהוא של זהב וגם הדמים מודיעים אם בתורת זהב קנאם [הוי מקח טעות דאע"ג דדברים שבלב אינם דברים וזה לא הוציא בפיו שהוא של זהב הכא הוי כאלו הוציא בפיו שהוא מכרו בתורת זהב דאנ סהדי דבתורת זהב קנאו] מידי דהוי אזבין ולא אצטרכי ליה זוזי בפ' אלמנה (צ"ז ע"א) אע"ג דזבין סתם אמרי' מקח טעות הוא וחדרי זבינא וטובא איכא כה"ג היכא דאיכא למימר אנן סהדי דאמרי' דברים שבלב [הוי] דברים ואין להאריך. אבל אם שמעון כופר ואמר איני מאמינך שהי' בו עופרת ישבע שמעון שאינו יודע שהי' בו עופרת ויפטור ואם מתרעם שמעון ואמר אלו היה מחזיר לי החפץ שלם כאשר מכרתיו הייתי חוזר ומוכרו עכשיו ששברו אינו שוה לי הרי פשע בשלי ההוא לאו פשיעה היא דלא הי' לראובן למידע שיש בו עופרת או נחשת ואלו היה יודע היה מחזירו שלם וכה"ג אמרי' פ' המפקיד (בבא מציעא מ"ב ע"ב) ההוא אפטרופא דזבין [להו] תורא ליתמי ולא הו"ל ככי ושיני למיכל [ומת כו'] ואשכחי' למריה דתורא ושקיל יתמי זוזי מיניה אלא מאן [קא] טעין מרי' דתורא דאיל איבעי' [ליה לאודוען] ומוקי לה בספסירא דלא ידע דעביד [דזבין] מהכא וזבין להכא ואפ"ה הוצרך להחזיר להם הדמים דמקח טעות הוא והאפטרופוס דלא הו"ל למידע דאיהו לבקרא מסרה ונהי דבקרא דש"ש הוי איבעי ליה למידע אפטרופוס מיהו לא הו"ל למידע [וה"נ ראובן לא הו"ל למדיע] הלכך אם דבר ברור הוא שנמצא בו עופרת כמו שהוא טוען מקח טעות הוא והדר זביניה וק"ל.
1139
1140תתריא. וששאלת ראובן חוזר לקנות מן הגוי בית שהיה שמעון מצרן בו וגמרו הקנין לגמרי הוא והגוי ושוב חוזר ראובן מן המקח בשביל ערמה כי היכא דלוזיל גבי' ואמר לשמעון כל מי שיקנהו הכי והכי תהוי ליה כי לא חזרתי בי אלא כי היכא דלוזיל גוי גבי' ולא חש שמעון וקנאו בתוך כך מן הגוי נ"ל. אף לפי דברי ראובן לא הוי כעני המהפך בחררה ובא שמעון ונטלה ממנו [דנקרא] רשע לפי [פר"ת] דפי' דבמציא והפקר לא נקרא רשע משום דלאו כל שעתא ושעתא מתרחיש למצוא מציאות אלא במכר דוקא אמרי' הכי [דמי] שיש לו מעות ימצא הרבה לקנות דזוזי דאינש אינהו עבדו לי' ספסרותא וה"נ כיון דהבית עומד על מצר שלו לאו כל שעתא מתרחיש שימצא לקנות על מצר שלו ונראה דכמציאה דמי וכ"ש כא ששמעון טוען ואומר הייתי מהפך עליו תחלה לקנות ומי מפיס לדעת מי היפך עליו תחלה. וכבר נשאל מדין זה מניישטט כסבור אני שהוא [הוא] ומה שטוען ראובן למה [לא] קנית אותו תחלה הרי עומד על מצר שלך י' שנים ועוד טען הרבה דברים שאין בהם ממש כי שמא לא הי' לו מעות באותה שעה או הגוי לא רצה למוכרו בזול כמו עתה. ועל ימי ההיפוך ששאלתם כמה הם עד כמה יהא נקרא עני המהפך בחררה יום או יומים או פחות או יותר נ"ל דאין שייך בקרקע זה של הגוי עני המהפך בחררה [אא"כ] גמר ראובן כבר הפיסוק מן הגוי ולא היו חסרי' כ"א כתיבת השטר ולהעלות בערכאותיהם ולברר המקח ובכה"ג אם הלך שמעון וקדם לקנותו מן הגוי נקרא רשע אבל אם הי' ראובן מתעצל בדבר [ודוחה] אותו שמא יזלזל אותו הגוי וקדם שמעון וקנאהו לא מקרי רשע וכמדומה לי דאדרבה שפיר עביד ותבא עליו ברכה דאריה אברח ממצרי' כדי שלא ילמוד ממעשיו ואלו הי' ממתין שמא הי' מכרו לגוי [אחר] ומה"ט דאמרי' זבן מגוי לית בי' משום דינא דבר מצרא (ב"מ ק"ח ע"ב) אע"ג [דבעלמא בזבן] מישראל צריך לתת למצרן משום ועשית הישר והטוב הכא [בזבן] מגוי אמרו רבנן זהו טוב וישר יותר הממהר לסלק הגוי [ממצר] ישראל מה"ט [אמרי'] הכא דשמעו לאו רשע הוא ותבא עליו ברכה. ובלוקח מישראל נמי נ"ל דלא מקרי עני המהפך בחררה אלא היכא דגמרו כבר הפיסוק המוכר והלוקח ונתרצו זה לזה ולא היו חסרים אלא הקנין והלך זה וקנאה באותן דמים או הוסיף על דמיה נקרא רשע אבל אם המוכר לא נתרצה למכרו בכך והלך אחר וקנאה לאו רשע מקרי [דאי] אמרת דאפי' בכ"ג נקרא רשע א"כ מפסידו למוכר שאם יבא ראובן לקנות קרקע משמעון ולא ירצה לתת לו אלא דבר מועט ולא כדי שויה לא יהא רשאי שום אדם לקנותה ולהוסיף אפי' כדי שויה ורבנן חשו טובא לפסידא דמוכר העני ומוכר מחמת דחקו ומשמע כן בשמעתת' דמצרנות דאמוכר לא תקינו משום ועשית הישר והטוב וכן הני ציירי (ב"מ ק"ח ע"ב) שכללו כלל [דאין] לנו לעשות שום תקנה שיבא המוכר בהלידי שום פסידא בעולם.
1140
1141 תתריב. וששאלת על גבאי הנשפט עם הקהל שנסתלק מגבאותו דעבד גבאה דחצר מות תריסא שנין ומקודם נשבע לקהל עבור מס ובשבועה לקח ב' זקוקי' שהיתה הצדקה חייב לו ולא נפרעו לו עדיין ולקחו ממנו מאותן ב' זקוקי' מס וכשנתלק מגבאוו תבע את הקהל לצוות לגבאי חדש [לפרעו] ב' זקוקי' אלו כי צוו לידו מעות נדבה לצורך [שלהם] וירדו לדין ולפי שטען בב"ד ואישתמיטתי' שכך אמר בב"ד לקהל והלא איני שואל [מכם] דבר פטרו ב"ד את הקהל לפרעו מן הצדקה ורצו לומר כיון דאמר הכי רי מחל את תביעתו. ודאי ב"ד שפסקו כן ב"ד טועין הן כי אין בלשון זה לשון מחילה ועוד כ"ש בדין זה אם פירש דבריו ואמר מה שאמרתי כן היינו לפי שלא תבעתי הקהל לפרעני משלהם כ"א ממעות של צדקה וגדולה מזו קיי"ל בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל"א ע"א) דטוען וחוזר וטוען היכא דלא נפיק לבראי והדר על וטעין וכיון דבעודו גבאי אמר כך וכך הלויתי לצדקה ובשעת סלוקו תבע מן הקהל לפרעו אותם ב' זקיקי' מן הצדקה והשיבהו אין עתה במזומן בכיס אנו נצוה לגבאי חדש [כשיהי'] לו בכיס במזומן מעות מוכנים שיתן לך נראה דנאמן בלא שבועה כיון דכך הוא דרך הגבאים כשאין בכיס שלפנמים מלוים מלשהם עד שיהא בכיס ואז הן פורעי' לעצמן ואדעתא דהכי מוקמי להו שיעשו כן וכל מה [דעה אדעתא דקהל עשה] הלכך יפרעו לעצמן ויהא נאמן לומר כך וכך הלויתי דכיון דבדעת בני העיד תלוי רשאין בני העיר לעשות תמחוי [קופה] וקופה תמחוי ולהעמיד גבאי' ולהאמינם וכן משמע פ"ק דב"ב (ח' ע"ב) דהגבאים נאמנים בכל מה שיאמרו דאמרי' אין עושין שררה על הצבור בפחות משנים כו' עד [שררותא היא] פירוש שיהי' לו כח למשכן על הצדקה אפי' בע"ש [ולא עבדי' פחות משנים] ויש לי לדקדק בדברי רבינו האלפסי שהרי דלג בפ' הזהב (בבא מציעא נ"ח ע"א) כולה מלתא הא דרבי אליעזר אלמא דלית הלכתא כותי' שאין שום פסק יוצא מדבריו כי כן דרכו של האלפסי שמדלג כל דברי' שיאן פסק יוצא ממנו.
1141
1142וששאלת אם מקצת בני העיר רשאין להעיד לו לראובן אע"ג דאמרי' בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ"ג ע"א) אין דנין אותו [בדייני] אותה העיר ואין מביאי' ראי' מאנשי אותה העיר ה"מ להעיד לזכות בני העיר [אבל] לחוב לעצמן נאמנים דהודאת בע"ד כק' עדי' דמי ונאמני' לחוב לעצמן [בעדותן] ולכל בני העיר שאינם קרוביהם דפלגי' דבורא אפי' את"ל דלזכות לצדקה לא מהימני אע"ג דלאו דידהו דלצורך בית הקברות הוא מ"מ ניחא [להו] לזכות לצדקה דניחא להו כיו דרווח רווח [משום כשאין] מעות לבנין בית הקברות על הקהל מוטל לתת משלהם מ"מ לחוב עצמן ולאחרי' שאין קרוביהם נאמנים.
1142
1143תתריג. ראובן קנה בית משמעון ונתנו ערבונות ביד נאמן בה' זקוקי' מי שיחזור בו יפסיד ערבונו והמוכר נדר ללקוח כל מי [שיערער] עליו שיפייסנו ובא המצרן וערער ובאו לדין וחייבנו הנאמן להחזיר לכל א' ערבונו משום דהוי אסמכתא דכל דאי לא קנה ואמרתי דאפי' אם [קנו מיני' בב"ד] חשוב לסלקו מן המצרן [לאו] כל כמיניה דעל הלוקח מוטל לקיים ועשית הישר והטוב ואין לו לקנות קרקע כיון שיש מצרן חפץ לקנותו וכן משמע בהמקבל (ק"ח ע"א) דעל הלוקח לקיים ועשית. הישר והטוב ואין לו לקנות קרקע כיון שיש מצרן חפץ לקנותו וכן משמע בהמקבל (ק"ח ע"א) דעל הלוקח לקיים ועשית. שוב חזר המצרן ולא רצה לקנות הקרקע כמו שקנאו ראובן ושאל שמעון מראובן אם חפץ לקנות הקרקע כבתחלה ולא אבא ושום אדם אינו חפץ לתן כל כך עבורו כמו שראובן קנאו ושמעון קבל על המצרן לפרוע לו הפסדו שמפסיד על ידו נ"ל שלא יפרע לו דאין כאן דינא דגרמי כיון שאין ההפסד [נעשה מיד לשמעון הוי רק גרמא] בנזקין ואיהו הוא דאפסיד אנפשי' שלא אמר למצרן קודם שסילק ראובן הקה תן לי דמי הקרקע דאמרי' (בהמקבל ק"ח ע"ב) הני ציירי והני שרו לית בה משום דינא דבר מצרן כן נ"ל.
1143
1144תשובה יפה דנת שאמרת להחזיר לכל א' ערבנותיו דאסמכתא לא קניא אבל מה שכתבת אפי' הקנה לו בקנין גמור על הלוקח לקיים ועשית לא נהירא [לי] דודאי [המוכר] צריך לסלק המצרן ולפייסו בדמי מי יהיב ליה תרקבא דדינרי [ולא] איפייס כדאמרי' פ' כל הגט (גיטין ל' ע"א) ואפי' לאידך לישנא מי יהיב כו' המ התם דאמר מעיקרא אי לא מפיסנא דעתו לא היה אלא על דברי רצויין ופיוסין אבל הכא לא שדי אינש זוזי בכדי שכותב לו המכור ללוקח [שיש] לו לפייס כל המערערים ואנם סהדי שיתפייס המצרן בזוזי א"כ אי הלוקח עובר על ועשית אע"ג דשייך מתנה על מה שכתוב בתורה הכא יש לו [לפייסו בזוזי]. ומה שפטרת המצרן שחזר בו יפה [זכיתו] חדא כמ"ש ועוד כיון דלוקח ראשון יכול לחזור בו אפי' אם לא הי' מערער המצרן דלא הוי' קנין [דאסמכתא] לא קניא א"כ המצרן לא הפסידו כלום. מאיר בר' ברוך זלה"ה.
1144
1145תתריד. במרובה (ע"ח ע"ב) גנב פוטר עצמו בכבש ומכאן יש ראי' לההוא מעשה שנעשה לפני הר' אליעזר אחי הר' ברוך באדם אחד שהיה שונאו של שר העיר ואמר ליהודי טול ד' זקוקים והתרצה לי פני שר העיר והתרצה לו שיהה אוהבו ב' זקוקי' ובא אותו ותבע ממנו ב' זקוקי' העודפי' ודן שלא הי' צריך להחזירו והביא ראי' מכאן מדגנב פוטר עצמו בכבש ש"מ [לאחר] דיוציא אותו ידי חובתו לא בעי טפי ונראה לר' דליתא האי ראי' משום דשאני הכא כשמביא כבש ומוציא אותו ידי חובתו נמצא המותר גנב להקדש ולגבי [הקדש] פטור מן המותר דאמר [קרא] וגנב מבית האיש ולא מבית הגנב אבל הכא גבי [האי] מעשה לעולם אימא דחייב להחזיר המותר אבל ראי' מפ' מי שהי' נשוי (צ"א ע"ב) דקאמר ההוא גברא דהוי מסקי ביה אלפא זוזי הוי ליה תרי [אפדני] זבנינהו כל חדא וחדא בחמש מאות אתא בעל חוב וקטריף מיניה [לחדא[ מיניהו הדר אא קטריף לאידך שקיל אלפא זוזי ואתא לגבי' א"ל אי שוי' לך אלפי זוזי לחיי ואי לא שקיל אלפא ואסתלק כו' עד דקא כתבי' טרפא בחמש מאה ואינן יכולי' לומר תכתבו טרפא באלפא מה שאהניתי לך גם ה"נ אם עשית לי בפחות וההנית לי לא אשלם לך וכיוצא בזה בסימן.
1145
1146תתרטו. אשר שאלת על ראובן ששלח [את שמעון לקדש לו לאה] וכאשר בא שמה הושיב שמעון השליח חשובי הקהל כמו שרגילין לעושת והראה להם הרשאה שמינהו ראובן שליח לקדש לו לאה ובירר עדים לקדשה לראובן בפניהם ובעת הקידושי' כשהיה לו לומר הרי את מוקדשת לראובן אמרו העדים ששמעון אמר הרי את מקודשת לי אמרו לו העדי' למה לא אמרת לראובן ונשבע השליח כסבור הייתי שאמרתי לראון וח"ו לא נתכונתי כ"א לקדשה לראובן ואף כי יש לי אש אחרת ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ואם אמרתי [לי לא נעשה] אלא מחמת בהילות [דחיפות]הבחורים והלך מיד וחזר לקדשה וקדשה לראובן ושאלת אם צריכה גט מן השליח שקדשה לעצמו נ"ל דא"צ גט מן השליח (עיין על סיק תקפ"ו)דקיי"ל הקדש טעות אינו הקדש והמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה עולה ואמר שלמים [שלמים] ואמר עולה לא אמר כלום והוי חולין גמורי' ומהימן [לומר] שכך היה בדעתו להוציא בפיו וטעה והוציא בע"א ואפי' [אינש] אחרינא סמוך עלי' ומצי [לשחוט] הבהמה מבחוץ ולהאכיל התרומה לזרים דע"א נאמן באיסורי' היכא דלא אתחזק איסורא דאע"ג דאתחזק לן ביה איסורא כל כמ דלא [קאמר] דקא טעא בדבוריה הא לא מקרי אתחזק איסורא אלא [היכא] דאף לדברי העד הבא להתיר [האיסור] מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא אסור היה כגון ההוא דרפ"ק דגיטין (ב' ע"ב) גבי בפני נכתב ובפני נחתם דאתחזק איסורא דא"א [אף] לדברי השליח. ועוד אפי' היכא דאתחזק איססורא ע"א מהימן היכא דהוי בידו מידי דהוי אשחיטה ואהפרשת תרומה ומעשר [דאתחזק] איסורא ואפי' מה שהעד מעיד שהוא מותר היה תחלה הכל אסור וקודם ההפרשה הי' הכל טבל ואסור וסמכי' עלי' כי אמר שחטתי והפרשתי תרומה ומעשר משום דהוי בידו וכן פירש"י ברפ"ק דגיטין (ב' ע"ב) וכן משמע בפ' האשה רבה (יבמות פ"ח ע"א) וה"נ מהימן לן במאי דאמר טעיתי ולא נתכונתי לומר לי אלא לראובן משום דבידו לגרשה כדאמרי' פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ד ע"ב) האומר זה בני נאמן אע"ג דמוחזק לן בגוי' דאית לי' אחי' ומפרש התם הטעם דלהכי נאמן לפוטרה מן היבום הואיל ובידו לגרשה ובהאי הואיל ליכא מאן דפליג ואע"ג [דבמסקנא אמרי'] דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן [מטעם] הואיל ובידו לגרשה שאני התם דהו"ל מגו מבמקום עדים דמוכחא קצת מלתא דמשקר דאם איתא דגרשה קלא אית ליה למלתא כדאמרי' פ"ב דכתובות (כ"ג ע"א) אבל בהאומר זה בני נאמן [בהואיל] ובידו לגרשה וליכא מאן דפליג דמתני' היא וטעמא אחרינא ליכ [דלהמניה] אלא משום הואיל ובידו לגרשה וכן פי' רשב"ם א"כ בדין זה כל [שכן] וכ"ש דנאמן לומר טעיתי ונתכונתי לראובן ואמרתי [לי בהואיל ובידו לגרשה ורגלים לדבר שהוא כדבריו [שטעה] שהרי מתחלה ברר העדי' לקדשה לראובן [וכן] אמר בפני חשובי הקהל שהוא שלוחו של ראובן והרשאתו בידו. ועוד כיון [דחזקה שליח] עושה שליחתו סברא דמהימן למימר טעיתי ואמרי' נמי בירושלמי פ' האומר (ה"א) גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה והלך וקדשה לעצמו וכו' לא הוחזק הלשיח [בעדים] והוא אומר לעצמי קדשתי והיא [אומרת] לראשון [השני כאומר] לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני [והיא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך]. אומרת איני יודעת חזקה לשני. הוחזק [השליח] בעדים הוא אומר לעצמי קדשתיך והיא אומרת לראשון חזקה לראשון אמרה איני יודעת שניהם נותני' גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס אלמא היכא דהוחזק השליח בעדי' אע"ג דאמר [לעצמי] קדשתיך אמרי' דמותר [בקרובותיה] דודאי היא אומרת אמת. ומיהו נראה דכל כמה דעומד בדבריו שקדש' שאסור [בקרובותיה] דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא כי הדר ביה שרי אלמא משום חזקה ששליח עושה שליחתו מקילינן ה"נ מה"ט מהימני' ליה במאי דקאמר נתכונתי לראובן [ואמרתי לי] וכ"ש הכא דאיכא הואיל דנאמר הואיל ובידו לגרשה כדפי'. ועוד אפי' אם הוא נתכוין לקדשה כמו שאמר הרי את מקודשת לי ניש' ילי' לדידה אם היא נתרצית לו להתקדש לו אם לאו ואי אמרה דלא נתרצית והאי דשתקה משום דלא ידעה מאי קאמר כי לא הבינה לשון הקדש מהימנא דע"א נאמן באיסורי' היכא דלא אתחזק אוסורא [כי הכא] דודאי לא אתחזיק איסורא דלא אתחזיק מעולם [שנתרצית] לו ודרבא אתחזיק להיפך שנתרצית לראובן ולא לשלוחו והא דאמרי' בפ"ב דקידושין (מ"ד ע"ב) קטנה נתקדשה של לדעת אביה צריכה גט כו' שמא נתרצה האב בקידושין [שלה] דהתם מיירי שלא ידע האב בשעת הקידושי' ושוב כשמע שתק וא מיחה או לא [שמע] כלל כגון שמת אחר הקידושין קודם שנודע לו או הלך למדה"י אבל אם כשנודע לו מיד מיחה [דבר פשוט] הוא דלא בעיא גט וכן פר"י [שם] ה"נ [בדין] זה אם [יודיעוה] שהשליח קדשה לעצמו אם תחפוץ אם לאו והיא תאמר איני חפיצה בו תו ליכא למיחש שמא נתרצה לשליח. ועוד הרי יש עדי' וידוע לרבים שנתרצית [להתקדש] לראובן א"כ תו ליכא למיחש שמא נתרצית להתקדש לשליח דאפי' למ"ד חוששי' שמא נתרצה האב כל כה"ג לא חייש כדאמרי' פ' האי מקדש (מ"ה ע"ב) הוא אומר לקריבאי] והיא אומרת [לקריבה] כפתי' ואמר תהוי לקריביך אדאכלי ושי אתו [קריביה] וקדשה באיגרא אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה וגו' הכא נמי כיון דנתרצית תלה לראובן תו לא חיישי' דלמא הדרא בי' ונתרצית [להתקדש] לשליח והאי דשתקה בשעה שקדשה השליח משום דלא הבינה מאי קאמר ואפי' לרבא דפליג אדאביי התם ואמר טעמא אחרינא דלהכי לא חיישי' שמא נתרצה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל היכא דלא טרח חיישי' שמ נתרצה ה"מ התם משום דמוכחא מלתא שנתרצ לקרובו דה מעיקרא הוי מתקוטט עם אשתו ואמר לקרובי ואע"פ שלבסוף נתרצה ואמר תהוי לקרובך משום דוחק אמר כן כדאמר תלמודא כפתוח ואי לאו משום דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל היכא דלא טרח חיישי' שמא נתרצה ה"מ התם משום דמוכחא מלתא שנתרצה לקרובו דהא מעיקרא הוי מתקוטט עם אשתו ואמר לקרובי ואע"פ שלבסוף נתרצה ואמר תהוי לקרובך משום דוחק אמר כן כדאמר תלמודא כפתוה ואי לאו משום דאי אדם טורח בסעודה ומפסידה לא היה נראה לרבא שהי' עושה איסורא דהוי מערים ומקדשה בהיתר [לקרוביו] דכאשר עשתה לו אשתו כן יעשה לה אבל הכא בדין זה אפי' רבא מודה דלא חיישי' שמא נתרצית לשליח דשארית ישראל לא יעשו עולה.
1146
1147ועוד כיון דמשום הפסד סעודה לא חייש רבא לשמא נתרצה כ"ש דלא נתרצית לשליח משום חרם דרבינו גרשם מאור הגולה שהשליח יש לו אשה אחרת ולא נתרצית להיות צרה לחברתה כדאמרי' (יבמות ס"ה ע"א) הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה לפי שהשנים מקפידות מאד על זה ועוד הא אפי' למאן דחייש התם שמא נתרצה האב היינו כששדכו אבל בלא שדכו כמו [בדין] זה דלא שדוך השליח לדידיה לא חיישי' שמא אתרצית ועוד שהרי פסקו שם הגאונים דלית הלכתא כרב ושמואל דאמרו חושי' שמא נתרצה האב כ"ש בדין זה דלא חיישי' שמא נתרצית כדפי'. וליכא למימר דצריכה גט משום דהוי קלא דקמי נישואי' דכל כה"ג לאו קלא הוא אלא קול ושוברו עמו הוא [כי היכא דיצא לה קול מקודשת ומגורשת דקול ושוברו עמו הוא] ה"נ הא הנך סהדי גופיהו דקאמרי דקאמר השליח לי אינהו נמי [אמרו] דמעיקרא אמר להו אני רוצה לקדשה לראובן ובתר דקידשה נמי אמר טעיתי ומה"ט שריא אתתא לראובן בלא גט והיכי דמי קול כדאי' בשילהי המגרש (גיטין פ"ט ע"א) פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני והלכו למדה"י שהעדי' שאומרי'] עליהם שהעידו שנתקדשה [אינם כאן] וחיישי' שמא אם היו כאן היו אומרי' שראו שנתקדשה אבל הכא העדי' בפנינו ואין בדבריהם ממש דלפי דבריהם אתתא [שריאד הא אמרי' התם ובלבד של תהא שם אמתלא והכא איכא אמתלא] טובא דלפי עדותם מותרת ובעידנא דאפקוה לקלא הויא אמתלא. ועוד הא אמרי' התם כל קלא דל אתחזיק כבר [בב"ד] לאו קלא הוא. סוף דבר חזרנו על כל צדדין ולא מצאנו שתהא צריכה גט [והמצריכה גט נ"ל שפוסלה] לכהונה שלא לצורך. ועוד יש לי להביא ראי' מהא דאמרי' בפ' המגרש (גיטין פ"ט ע"ב) א"א שפשטה ידה וקבלה קידושי' מאחר בפני בעלה קידושיה קידושין כדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה [גרשתני] נאמנת חזקה שאין האש מעיזה פניה בפני בעל לומר גרשתני א"כ ה"נ כשפשטה ידה וקבלה קידושי' להתקדש לראובן בפני השליח אגלאי מלתא דלא נתרצית לשליח תחלה דאטו משום דשליח גופא קדשה לראובן מגרע גרע וק"ל. וכתבתי דעתי כאשר הראוני מן השמים ואיני חפץ כלל וכלל [שתסמכו] עלי להתירה בלא גט אם לא תשלחו דברי לרבותינו אשר [סביבותינו] ולרבותינו שבצרפת ואם יסכימו לדעת תלמיד' מוטב ואם לאו דעתי מבוטלת כנגדם. ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
1147
1148תתריו. עיר שאין בה אלא י' בני אדם ואחד מהם רוצה לצאת מן התפלה אם יכולי' לכופו שישאר נראה ודאי דאם אין להם [מנין] אלא עמו דכופי' אותו או לישאר או להשכיר במקומו דאמרי' בתוספתא דב"מ (פי"א) כופי' בני העיר זא"ז לבנות להם בית הכנסת ולקנות להת ס"ת כו' אלמא דכופי' אותו לכל שיש להם צורך גדול ה"נ כיון שהמנהג הוא בכל [תפוצת] הגולה במקום שיש להם אפי' א' או ב' פחות ממנין שמשכירי' להשלים מנינם בימי הנוראים שאין דרכן לצאת מבתיהם יכולי' לכופו לישאר או להשכיר בהריקיה ודמיא ממש להא דתניא נמי התם (תוספתא שם) מי שהיה בלן לרבים ואין [שם אחר] אלא הוא והגיע שעת הרגל ומבקש לצאת לביתו יכולי' לעכב על ידו עד שיעמוד אחר תחתיו אבל [אם] יש שם [עשרה בלא] הוא אין יכולי' לכופו שישאר או שישכיר אחר במקומו ולא חיישי' שמא יצטרך אחד לנקביו או יארענו אונס אחר ויצטרכו להמתין עד שיעבור אונסו דא"כ אין לדבר סוף כדאמרי' בפ"ק דיומא (ב' ע"א) [הכא] נמי אי חיישי' לאונס דחדניחוש נמי לאונס דתרי או דתלתא ואע"ג דחיישי' כה"ג בפ' י' יוחסין (קידושין פ"א ע"א) ובפ"ק דסוטה (ז' ע"א) דאמר רב יהודה אמר רב ל"ש אלא בעיר אבל בדרך עד דאיכא תלתא שמא יצטרך אחד לנקביו ונמצא מתייחד עם הערוה בעלמא לא חיישי' להכי אלא בעריות דוקא דבעריות החמירו תדע דהא בההוא דתוספתא גבי בלן וספר לרבים לא מחייבי' לישאר או להעמיד אחר במקומו אלא כשאין שם אחר אלא הוא אבל יש שם אחר [בלא] הוא לא מחייבי' ליה לישאר דלמא יארע בו אונס באוו אחר אלמא להא לא חיישי' [ה"נ הכא] לא חיישי'. ועוד דאפי' אם הוצרך א' מהם לנקביו ואין יכול להעמיד עצמו רשאי לצאת ואין ש"ץ רשאי לשתוק עד שיחזור [כיון דהתחילו בי'] כדאמרי' בירושלמי (מגילה פ"ד ה"ד) אין פורסין על שמע פחות מי' ואם התחילו בי' והלכו מקצתן גומרי' ועל כולם הוא אומר ועזבי ד' יכלו ורבינו נסים גאון ז"ל הביא ירושלמי זה במגילת סתרים שלו ואם ילך עוד אחד מן הקהל ולא ישארו אלא ט' אלו שנים שיצאו ישכירו אחר במקומו. ושכר החזן על היוצאים כמו על הנשארים למאי [דפרישית].
1148
1149וששאלתם אם גובי' לפי ממון או לפי נפשות נ"ל דגובי' לפי ממון עשיר בעשרו עני בעניו תדע דאמ' בפ"ק דב"ב (ז' ע"ב) כופי' אותו לבנות לעיר חומה דלתים וכו' ואמרי' בגמ' [כשהן] גובי' לפי שבח ממון הן גובי' ולא לפי נפשות והא לתא נמי להא דמיא שהרי מה שאינו הולכי' חוץ לעירם למנין לעיר אחרת לפי שיש להם טורח להניח את בתיהם ריקם וממונם וחובותיהם. סוף דבר כל דבר [שתלוי] בממון ולא בסכנת נפשות אינם מחשבי' אלא לפי ממון כי ההיא דפ"ק דב"ב ודפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ו ע"ב) שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון.
1149
1150תתריז. ראובן תבע שמעון חמיו לדין ואמר שחייב לו כ"ה זקוקי' כי זקנו [חמיך נתן לב' בנותיך] חלק אחד משלו על תנאי אם תמות האחת בלא זרע תירשה אחותה ואם ח"ו תמות אף השנייה בלא זרע יחזרו הנכסים לבניו היורשים הראשונים ואתה היית מוחזק בנכסי' של זקיני ויהי אחרי שנשאתי את בתך שנתים מת בתך [אחרת] בעודה קטנה ע"כ אני שואל ממך כ"ה זקוקי' י"ב זקוק' וחצי עבור ירושת אשתי וי"ב זקוקי' וחצי עבור ירושה ראשונה אשר מתה וירשתה אשתי ושמעון משיב אותם כ"ה זקוקי' ששאלת מאתי שנפלו לאשתך מאחותה ומחלקה הנה נתתים לה לנדן כאשר נשאת בתי וראובן משיב כשנתשאתי בתך לא הוזכר לי אותו ממון כלום בנדוניתא ועוד איך תוכל לומר שנתת לי אותו ממון והלא התנה ואמר [שאם] ח"ו תמותו שתיהן שיחזרו אות' כ"ה זקוקי' ליורשי' הראשונים ועוד איך נתת לי חלק השנייה שהיתה קטנה ושמעון משיב מה היה לי להזכיר מאיזה מון אני נותן לבתי נשאת בממונה שכבר היתה גדולה ומה שאתה שואל איך נתתי לך חלק זוגתך וחלק אחותה [חלק הקטנה כי אמרתי כאשר תעמוד על פרקה להנשא אתן לה משלי ע"כ נתתי לך חלק זוגתך וחלק אחותה] ועוד מה דין יש לך עלי כל זמן שאין לך זרע מבתי והלא התנה זקינה של בי שאם "ו תמות בתי בלא זרע שיחזור הממון ליורשי' הראשונים והם יחזרו עליהם ואפי' אם הממון הי' בידי לא אתנהו כי יחזרו עלי' יורשי' הראושנים וע"כ זאת נתתיו לבתי בנדוניא. וראובן משיב מה שאתה ירא שאם מות בלא זרע יחזרו היורשי' הראשוני' עליך מזה אבטיחך מהם ושמעון משיב אפי' אם היה בידי לא אתנהו לך כי אני רוצה להחזיר להם [אם] ח"ו תמות אשתך בלא זרע [והרי] נתתיו לך ואני פטור ממך. נראה דשמעון נאמן במגו אי בעי אמר בתי הקטנה נתנה לי דהפעוטות כבר שית וכבר שבע מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלי' (גיטין נ"ט ע"א) וגם מתנתם מתנה ואפי' בלא שבועה כי מי יכול להכחישו אין ראובן חתנו יכול לטעון אלא טענת שמא ואין נשבעין בטענת שמ ואע"ג דאפטרופוס שלא בטענה נשבעי' האי אפטרופוס שמינהו זקינה לצורך הבנות הוי כאפטרופ' שמינהו אבי יתומי' [דלא] ישבע כמו [דאמר] אבא שאול דפסקי' כותי' בפ' הנזקין {גיטין נ"ב ע"א) ועוד [דל כל] זה מכאן הבת החיה אין לה כלום בחלק המתה דהא כיון דזיכה הזקן לקטנה י"ב זקוקי' וחצי זכתה בחייה והא דקאמר [ואחריה] ירשנה [אחותה] הא לא מצי ירתה לה לא מכח המתה ולא מהח של זקן מכח המתה לא ירתה לה דאדרבא אביה שמעון הוא דיריש לה דהאב קודם לכל יוצאי יריכו ומכח הזקן נמי לא דבבת בין הבנים לא אמר ר' יוחנן בן ברוקא (ב"ב ק"ל ע"א) דבריו קיימי' א"כ כי אמר ואחריה תירש [אחותה] הו"ל כאלו קאמר ואחריה יטול החמור דלא קנה אלא יורשי המתה דהיינו אביה ועוד איכא טענה אחרינא כמו שטוען שמעון שלא זיכה לאחותה אא"כ יהי' לה זרע מיהו אין אנו צריכי' לכל זה כלל [דאפי' אם] יהא לה זרע אין לחתנו עליו כלום כדפרי'. ועל הדין השני שטוען ראובן לשמעון לקחת מאבי ל' זקוקי' ויש לי עדים [והלה] משיב כל מה שלקחתי מאביך פרעתיך אם יש עדים שאותן ל' זקוקי' לקח בגזל הו"ל שמעון [גזלן] וכשנגדו דהיינו ראובן ישע שלא פרעו ויטול כדתנן (שבועות מ"ד ע"ב) באלו נשבעי' ונוטלי' כו' הנגזל אבל אם נטל אותן ל' זקוקי' ברשות אז שמעון נשבע ולא משלם דקיי"ל (שבועות מ"א ע"ב) המפקיד או המלוה בעדים א"צ לפורעו בעדים. ושלום מאיר ב"ב זלה"ה.
1150
1151תתריח. ששאלת מפני מה אין אומרי' באתה גבור מלביש ערומים ופוקח עורים כמו רופא חולים ומתיר אסורים אל תתמה דלא קאמרי' בתחיית המתים אלא השקול [כתחיית] המתים כדאמרי' פ"ק דתענית (ב' ע"א) ובפ' אין עומדין (ברכות ל"ג ע"א) גבי גשמים מפני שהיא שקולה כתחיית המתים קבעו לה בתחיית המתים סומך נופלים ומתיר אסורים בנפילתם של ישראל ואסוריהם משתעי שהקב"ה סומכם ועתיד [להוציאם ולהתירם] כדכתי' לאמר לאסורים צאו להציא ממסגר אסיר וכתי' נפלה לא תוסיף ואמרי' (ברכות ד' ע"ב) דרמזה דוד [בתהלים] דומך ד' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים. ותחיית המתים תלוי' בגאולתם של ישראל ורופא חולים אמרי' בפ' אין בין המודר (מ"ח ע"א) גדול נס שנעשה לחלוה יותר מן הנס שנעשה לחנניא מישאל ועזריה. שמשון ב"ר אברהם.
1151
1152תתריט. תקנות רבינו גרשם.
1152
1153תתרכ. אל שני המאורות הגדולים. ביום ובלילי מושלים בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם, ממרחק ישתחוו איים אליהם , כי מזמרת השכל שמו בכליהם, פריים יתנו [בעתם] ולא [יבלו] עליהם הוא המשכיל האבדך מה"ר יוסף בה"ר חיים, שמו נודע באיי, ואלוף העדה, שר התעודה, מהר"ר יודא. הנה באתי לשאול מכם הלכה למעשה אשר יודיעו דעתם. על אודות איש ואשה שהמירו דתם מרצונם יחד והיו כמה שנים בגיות יחד דרך אישות ועתה חזרו לצורם והכירו בוראם שניהם יחד ועתה באתי לדעת דעתכם [היכולים] להיות [ביחד] בהיתר או אם צריכי' להפרד. ואמנם אם אשה לבדה המירה ברצונה בלא בעלה ודאי נראה דבר פשוט דהיא אסורה דאין לך [הסתר] גדול מזה דא"כ ודאי נבעלה חשבי' לה ואפי' שבויה שנשבית חשבי' כודאי נבעלה לאוסרה לכהונה או עיר שכבשה [כרכום] כל כהנות [שבתוכה] אסורות (כתובות כ"ז ע"א) דודאי נבעלות השבי' להו. ואמנם התם אמרי' שנאנסו ולא חשבי' להו שנתרצית אבל היכא שכפרה בעיקר ופרשה מכל דרכי יהדות והיתה עם הגוים ודאי נתרצית להם וכל גוים חשודי' על עריות ואפי' בהמתן של ישראל חביבה להם וא"כ ודאי נבעלה ברצון ואסורה לבעלה ועוד ראי' לאיסור מהא דאמר פ' ד' מיתות (סנהדרין ס"ג ע"ב) א"ר יהודא ישראל שבאותו הדור יודעי' שאין בע"ז ממש ולא עשו כך אלא להתיר להם [עריות] בפרהסיא ואע"ג דמסיק הספר דיצרא דע"ז תקיף להו מ"מ עתה דנכיס' יצרא דע"ז כדאי' התם מעתה יש לנו לחזור לסברת רבי יהודא ולקיימה ולומר שהיא אמת ובודאי דעתי נוטה כי רוב הממירי' משום חימוד עריות הם ממירים לכך נראה שאין בדבר ספק היכא שהמירה לבדה שהיא אסורה לבעלה. אמנם היכא שהמירה היא ובעל הוהיו תמיד דרך אישות ביחד בהא נ"ל להביא ראי' קצת להיתר מהא דאמרי' פ"ק דחולין (י"ג ע"א) שחיטת מין לע"ז וכו' עד וי"א אף בניו ממזרים לפי שאינו [מקפיד] על זנות אשתו ומפקירה [אבל לת"ק אשתו לא מפקר] וא"כ אינה מזנה ונאמר רוב הבעילות אחר הבעל. וה"נ אמרי' (קידושין י"ח ע"א) גוי יורש אביו דבר תורה וגם מדיחסינהו להו בשמיהו ובשמא דאבהתיהו כדאי' פ' הבא [על יבמתו ס"ב ע"א] א"כ חשבי' להו לבניהם וה"נ נימא אשתו לא מפקר וניזול אחר בעילות דתלי' בבעלה אבל [לומר] דמזנה היא בסתר זה אין נ"ל דא"כ לי"א נחמיר בה יותר מבגויות ולת"ק יותר [טובה] מנויות כי גויה מזנה בפרהסיא כדאמרי' פ"ק דמגילה (י"ב ע"א) איהו בי קרי ואתת' בוציני ופי' התוס' [שאנץ] איהו בי קרי שהעלין גדולים ומכסים אותו ואתתא בבוציני שהעלים קטנים [ואין] מכסים אותה כלומר עוד היא מזנה יותר בפרהסיא ממנו כך פי' רבינו שמואל אלמא דזנות עושה בפרהסיא והכא דאינה מזנה רק [בסתר] א"כ טובה מגויה וזה דוחק כי לי"א גרועה מפרוצה ביותר כי נשאר בתיקו בפ' ארוסה (סוטה כ"ז ע"א) ולת"ק טובה מפרוצה ביותר ואע"ג דלתרוייהו מזנה וזה דוחק ועוד דליכא לפרש הכי דאת"ל דבעלה מקפיד על זנותה א"כ יראה ממנו ואין מזנה וראי' מפ' הנשרפין (סנהדרין פ"ב ע"א) דקאמר הבא על הגויה חיישי' משום נ"ש ג"ז ואידך נשייהו לא מפקרי וע"כ הפי' נשייהו לא מפקרי ואינן מזנות מיראת בעליהן ומיוחדות דא"ת דמזנות בסתר א"כ בכך הוי זונה ודמי' שפיר לזונה דליכא למימר דאין קרויה זונה אא"כ מזנה בפרהסיא ומופקרת כדאמרי' פ' הבא על יבמתו (יבמות ס"א ע"ב) וא"כ הוא [לת"ק] אשתו לא מפקרת ואינה מזנה מיראתה ממנו ואע"ג שאינה מגרת מפני יראת [הניאוף] כי היא חשודה לכל עבירות וכ"ש לעריות דיצרא תקיף ואע"ג דגבי [גוי לא] ס"ל הכי וס"ל דמזנה בפרהסיא [כדמשמע] פ"ק דמגילה (י"ב ע"א) וגם כי סבירא להו במ"ך נשג"ז כדמשמע בר"א וגם משמע באביאסף מ"מ זה אע"ג שחטא טבע ישראל יש לו ואין חוטא רק למלאות יצר רשעו אבל מ"מ מקפיד על זנות אשתו יותר מגוי וא"כ אין מזנה מיראתה אותו ואפי' בסתר כי יראה אם תהא רגילה בכך הנואף יהא כרוך ולהוט אחריה וירגיש בעלה ויהרגנה והנה יען כי ידעתי כמה וכמה אשר באו הנה ולא הפרישום [חכמי] הזמן לכן סבותי את לבי למצוא צד היתר והנה חזרתי על כל צדדי' וצידי צדדי' ולא יכולתי למצוא צד היתר אם לא ע"פ הדרך הזה כי נאמר שבעלה משמרה ואין מזנהמ יראתה אותו לכן באתי לפני רבותי הכרתי והפלתי אשר יודיעום דעתם וגם אם ראו מעולם שנעשה מעשה בדבר הזה לפני הגדולים ודעתם אשר עמהם יודיעם לי בדבר הזה ושלום שלום לרבותינו ולתורתם כנ' הצעיר יעקב בן הר' מרדכי עץ חיים למחזיקים. ע"כ השאלה.
1153
1154(תשו' מוה"ר יוסף ניגון).
1154
1155הנה לא באתי להורות לפניך וכ"ש לפני ה"ה מהר"ר עזריאל ומהר"ר יוסף חיים שי' אשר בהם שכל האמיתי אמנם למען כי אין מסרבין לגדול לא לאסרה לנגדך ואכתוב לשון רמב"ם ז"ל וז"ל (פכ"ד מה' אישות הי"ז) מי שראה את אשתו שזינתה או שאמרו לו אחת מקרובותיו או מקרובותיה שהואסומך דעתו על דבריהם שזינתה בין שהי' אומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת ה"ז חייב להוציא ואסור לבא עליה ויתן כתובתה ואם הודת לו שזנתה תצא בלא כתובה ולפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זנתה אף אם ראה בעצמו ותטול כתובתה.
1155
1156ועל הראי' שהבאת מת"ק דאשתו לא מפקר [אין] ראי' [די"ל] שמא לא מפקר ואין ראי' לומר דודאי לא מפקר אלא שמא לא מפקרי ומספק לא יהיו הבנים ממזרים אבל לבעלה בספק אחד אסורה כדאמר' (כתו' ט' ע"א) [גבי] פתח [פתוח] מצאתי דהיכא דליכא כי אם חד ספק דאוסר עליה ול"ק מפ' ארוסה (סוטה כ"ז ע"א) דהכא מעטם קנס הוא לי"א ואפי' לא מפקרי' מידי דהוי לאוכל פתו כאלו אוכל בשר חזיר אע"ג דלא דמי לאיסור חזיר ומגוי יורש אביו אין ראי' דהתם [אזלי' בתר חזקה] ובתר רוב ביאות אפי' אם [ספק] זינתה אבן הכא בספק זינתה אסורה ול"ק מפ' אלו הן הנשרפין דה"פ ואידך לא אמר נשג"ז נשייהו לא מפקרי כלומר כל הגויות [אינן] מזנות ואין [דומות] כמו נדה ושפחה ושאר הגזירות דדמי טפי ודחד הוא ואין לסמוך ע"ז להתיר ספיקא דאו'. ומ"מ שלא לדחותם ויחזרו לקלקולם ראיתי שאין מחמירי' עלהם [עד ישאלו אותם] מה טוב כי לדבק לא טוב ואם אמרה שהיא טמאה כ"ש שיש להאמינה אע"ג דבעלמא אינה נאמנת. ואם נפרדו יחלקם ממונם דשותפי' בעלמא נינהו כי [דבוקם] בגיות' [לגבי] ממונם אינה כ"א שותפי' בעלמא ולא שייך שם דין כתובה ותוספת. והצד השוה שבהן שאין בהן רוח חיים ועד ישובו חשודי' לכל עבירות. והנה עמך מקור חיים מהר"ר עזריאל ומציונו תצא תורה ועל כל בעל נפש לפרוש מלתור אחר התירם פן המקיל יסמוך אחר אחד המתיר ולא ישמע אפי' לאלף אוסרי' ואתה חכם כמלאך השם ויודע מה לעשות עם עצת מו' הצדיק חמי מהר"ר עזריאל שי' ושלום מני משרת' יוסף בה"ר חיים זלה"ה [נבתוי"א].
1156
1157אלה דברי מהר"ר יודא.
1157
1158בקרקע אדון ולא להורות, וסרעפי ידועי' מכאובים וצרות, וכליותי במרגמת הנדוד צרורות, ואני בלא קץ כמפרש שיירות, והולכי במדברות [ואתי] אין ספר ולא גמרות, ובמה תפק הנה עיני עיורות, אם לא בשדי אדוני אורות, ובאמרתך אמרות טהורות, כי שם האורים והתומים להגיד ישרות, יושבי על מדין רוכבי [צחורות] מורי' חמיך ומה"ר יוסף שני המאורות, אמנם זחלתי פני כבודך להמרות, אשר בלבבי אגיד בקצרות, באדירים צללת פללת בההוא דמין לע"ז דקאמ' אשו לא מפקרי' והנה באותו לשון אמור בגוי וגוים נשייהו לא מפקרא גבי נשג"א וידוע כי רבו ראיות שהגוים חשודי' בעריות וגם על הרביעה וכההוא דאין מעמידין (כ"ב ע"א) ובזה [אין] חולק ואולם דעתו אם בעינינו מוחזקי' בכך אין לעשותה ודאי לחייב משום זונה ואולי [כן] דעת אשתו לא מפקר דגבי מין אלא ודאית אין לעשות בניו ממזרי' אפי' בקנס וישרו דברי מה"ר יוסף שי' לי"א דהוא מטעם קנס להאריך אין פנאי ולא אפקפק על פלפולך ולא על דברי הר' הנ' ומה לנו לכל אלה ואין כל הדברי' אלא בגוי ובגוים גמורי' ומין אדוקי' לע"ז ובזה הישראל שחטא אראה דבריך יתכן [שאינו מפקיר אשתו בזנות] ורחוק לאוסרה עליו מספק ולפלגות מה"ר הנ' לא הגעתי קרני ראם קרניו רמו. כתב לאסור [אשה] על בעלה בחד ספק מהאי דפתח פתוח ואנן דקיי"ל דאין האשה נאסרה על בעלה אלא בקינוי וסתירה או בעדי' לפחות שיראו המנאפי' והתם (כתו' ט' ע"א) אמר פ"פ כעדים דמו [ובע"א] אמר רבא (קידושי' ס"ו ע"א) דקיימי כותי' אין דבר שבערוה פחות משנים [ובעידי כיעור] פי' ר"י (יבמות כ"ד ע"ב) הואיל ומכוער הדבר דבסתתירה לבד בלא קינוי אע"ג דלדעת ניאוף אסתתר בהנהו עובדי דשילהי (נדרים צ"א ע"ב) [דאהלויי] ונפטויי לבעלה מותרת דאין אוסרי' על היחוד ולא אצטרכו טעמא דרבא דאי איתא דעבדא איסורא כו' רק שאומרת טמאה אני דבהכי מיירי כי מתני' דהתם (נדרי' שם) דעלה קאי. וגבי ההוא סמיא דפ' (האומר ס"ו ע"א) פר"י אע"פ שמעצמו הלך לשאול לשמואל על אשתו רגלים לדבר הוא דחזא בה לפיכך הי' שואל אם תאסר עליו כיון דאיכא נמי חד סהדא והשיב דאי מהימן כו' ומפרש אי מהימן לך כבי תרי וכרבא קיי"ל הרי [שפסק אפי' בקצת] רגלים לדבר אפי' בע"א אם אין מהימן כבי תרי אינו כמו קינוי וסתירה לאסרה על בעלה ומה אכניס תבן לעפריים בדברי התוס' ועמכם הם סוף דבר כבאלה.
1158
1159ועל היין שאחד אמר נתנבסך היה אומר מורינו רבינו פרץ ע"ה דברים שבלב ע"ז נאמר ויראת אם מאמין הדברים בעל נפש יפרוש וקצת הוא דומה לאיסור זו שהמירה עוברת על דת היינו הולכה ראשה פרוע [וטוה בשוק ירד כנגד פניה ומדברת] עם כל אדם (כתו' ע"ב ע"א וע"ב) דאומר מסתמא כל הדרכים האלו בה ואמנם פ' ארוסה (כ"ח ע"א) מבעלי' עוברת על דת אם רוצה בעלה לקיימה [ולא אפשיטא] ראוני מדקאמר בעי' בסמוך (שם) בעל שמחל על קינויו אם מחל קודם סתירה מחול ור"ל אפי' בסתרה אח"כ דאל"כ מאי נ"מ ורב אחא [ורבינא] כולם מודי' בזה ולעיל ]סוטה שם) גבי משתיי' הוא דלא שתיי' הא קנויי הרי בסתירה עם אנשים קרוי עוברת על דת ובזה מסיק אם מחל על קינויו קודם סתירה אף כי נסתרה אח"כ יקיים הרי משמעי קצת [כלשון] רש"י דעוברת על דת אם רצה יקיים ויש להאריך לולי הטירוף ואשר אי לי תוס' ושום חיבור בו [אראה] ולא גמרא כראוי והנה לא ראיתי ולא שמעתי מעשה כזו והדעת נוטה אחרי ששבו ושניהם חוזרי' לשוב למוטב יתכן לשאול פיה ולהגיד העונש אם אומרת טהורה אני והוא אמר לא באו לי עדי' שראו [במנואפים] ולא ע"א שהאמין לדבריו קשה מאד להחמיר עליהם יותר מדאי בלא ראי' ברורה ופן חלילה [באהבתם] ידבקו לסור מדרך. דנתי בקצרה העולה על רוחך תקום עם מורינו הגדול מהר"ר עזריאל ומהר"ר יוסף בה"ר משה ומה"ר יוסף הנ"ל ושלום מה"ר יעקב ותורתך כנ' עבד צעיר יהודה בן הר"ר יום טוב יהיו כמשוש. יש דברים שאנו מדמי' והמעשה רחוקה פ' כיצד מעברין (עירובין נ"ה ע"ב) דקאמר יושבי צריפין והולכי מדברות חייהם אינם חיים ובניהם אינם שלהם ומפרש טעמא שאין להם [מרחצאות] ושם פירש"י נשותיהם נזקקות [למנאפים] כו' וכי אם בעיני חכמי' כבני זנונים] יעשו מעשה אם נשאו הבנים להפרישם כממזרים ממש ולא כן נראה מדלא פרי' ממזרות גמור וכאלה רבות ואולי גם הממירות עם בעליהן ב"מ אף כי פרוות וחשודות דבר גדול לעשות להפריד בין ריעים אם לא בראי' ברורה ואין פנאי [ולא] קלף ושלום יהודה.
1159
1160אלה דברי מה"ר יוסף חיים.
1160
1161יגדל שלומך עמיתי יקירי ה"ה מהר"י יעקב על מה ששאלת מאיש ואשה שהמירו דתם והיו יחד כמה שנים בגיות דרך אישות ועתה חזרו בתשובה יחד אם היא אסורה לו או מותרת [הנה] שלוחך היה נחוץ לדרכו ולא נתן לי כלל פנאי לדקדק [בנדון] אולם לפי הנראה יש לדון לפי הפשט לאיסורא כי התם בחולין (ד' ע"ב) איתותב רב ענן דאמר משומד לע"ז לא הוי משומד לכל התורה כולה וכ"ש זאת שהיתה משומדת ופירשה מכל דרכי יהודית והלכה לגמרי בדתם ואכלה כל איסורי' [גם כי] הדרי היתה יכולה למצא היתר וכן כל שאר עבירות וא"כ הוי' משומד להכעיס לכל התורה והוי' ממש כמו גויה גמורה וכן [איתא לשם] שעשאו [כותים] גוים גמורי' משום [שעבדו] ע"ז (חולי' ו' ע"א) וכ"ש זאת כמו שפי' בכמה מקומות ומינה דסתם הי' עמה בגיות דרך אישות אחרי שהיא משומדת לכל התורה אינה נזהרת משום איסור גם משום זנות [ובעלה] אין יכול לשומרה לעולם כי אין אפטרופוס לעריות כי כן אמרי' בגויה גמורה. ומ"ש אע"פ שחטא ישראל הוא אין זה רק לחומרא לענין חוששי' לקידושין או לקח רבית ממנו אבל [לשאר] דברי' הוי גוי גמור ודוחק לחלק ולומר כי ישראל משומד מקפיד על זנות אשתו וגוי אינו מקפיד על זנות אשתו כי אחרי דהוי [כגוי[ גמור אין לחלק ועוד הא דאמרי' גבי גוי אין אשתו משמרתו ר"ל שאינה מקפדת עליו אבל יכול לניות כי לעולם גוי מקפיד על זנות אשתו בפניו ומ"מ חשבי' לה לזונה כי אין אפטרופוס לעריות ואמרי' נמי התם פ"ק דחולין גבי מין לע"ז ישראל שהוא אדוק לע"ז וכו' ויש אומרי' אף בניו ממזרים ות"ק נמי דפליג דאמר אשתו לא מפקר שמא יש לחלק ונוכל לפרש כך אשתו לא מפקר אחרי שיראה ממנו אינה רשאה לזנות רק בסתר ורוב בעילות אחר הבעל כי כן אמרו גבי ישראל אע"ג דזינתה או שמא יש לחלק כי אותו מין ר"ל שעובד ע"ז אמנם [לא הלך] בדת גיות לגמרי להיות משומד לכל התורה כולה [כגוי גמור] דאל"כ אמאי צ"ל ופירותיו טבלים פשיטא אם הוא גוי גמור לכל התורה כולה דפירותיו טבלים. בזה יש לדקדק עוד אצלם אם המירו דתם ע"י אונם גזירות [כזה] אירעו [בכמה] עוברות ונהגו להיתר אע"ג דאמרו חכמי' [בכל] יעבור ואל יהרוג חוץ מע"ז וכו' מ"מ אם עבר ועבד ע"ז מפני אונס מיתה לא חשבי' לי' [כגוי] גמור [וכמשומר] לע"ז ואין חייב מיתה וחטאת בשוגג כדאמר לשם (סנהדרין ס"א ע"ב) מאהבה ומיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור והלכה כרבא לגבי אביי גם יש מפרש [בפי'] מיראה כלומר ע"ז שאינה רק מיראה מ"מ הפשט לא משמע כן ושלום לך ולתורתך מאתי יוסף חיים בה"ר משה [נבתוי"א].
1161
1162אלה דברי מהר"י יצחק מאופנהיים.
1162
1163לברכה יזכר שמך ולא לרקוב, מברכיך ברוך ואויביך לקוב, המיששר עקוב ונקוב מהרר' יעקב שי'. דע לך שדעתי נוטה לאיסור אשה שנשתמדה ברצון לבעלה ל"ש אם נתשמד בעלה עמה או אם נשתמדה לבדה אחרי שמשומד לע"ז הוא משומד לכל התורה כולה ודאי זנתה ואסורה לבעלה ומה שאתה אומר שבעלה [משמרה] זה אינו מי יוכל לשמר אשה מנאפת הלא תחת אישה תקח זרים הרי פפוס בן יהודה נעל דלת בפניה ולא הי' יכול לשומרה (גיטין צ' ע"א) ועוד א"א שלא נתייחדה עם הגוים וס"ה אוסר על ייחוד גוי אשה לבעלה כי בודאי הוא בעל ונ"ל להביא ראי' לדבריו מההוא נואף דעייל לגבי ההיא אתתא (דנדרי' צ"א ע"ב) ואמר לא טעים דטעם בהו הויא ואמר רבא אתתא שרי' אם איתא דעבד איסורא כו' ומה צריך טעם ע"ז הקשו התוס' תיפוק ליה דאין אוסרי' על היחוד ותי' נואף [שאני] אלמא דיחוד של נואף אוסר ה"ח של גוי ועוד איך ישמרנה וכי היא קשורה בו לעולם ואפי' אם היה כך [שהיה] יכול לשומרה [מי היה] יכול להעיד על עצמו הלא ר' זכריה בן הקצב אמר (כתו' כ"ז ע"ב) המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי א"ל אין אדם מעיד על עצמו ומה שאמרת' שהיא יריאה לזנות לפניו לא תהא כנת [כפונדקית] הקב"ה אינה יריאה ותהיה יריאה מבעלה ואע"ג דיש בני אדם שיראים מבשר ודם יותר מהקב"ה כמו גנב הא לא שכיח ועוד היא תאר זבח שלמים היום נדרי אשלמה אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און ובקושי [גדול] התירו רבותינו האנוסות בשעת הגזירות לשוב לבעליהן כשלא שחו בין הגוים [ימים] רבים אבל כששהו כל כך שהיו יכולי' לברוח מהם ולא ברחו היינו אוסרי' [אותן] לשוב לבעליהן וראי' מפרק נערה (כתובות נ"א ע"ב) הני נשי דגנבי גנבי שבקינהו ואזלן מנפשיהו אסירן אפי' לבעליהן ישראל. ומה שהבאת' ראי' הגוים זונות בפרהסיא מאיהו בי' קרי ואיהי בו בוציני מאי ראי' היא זו אם ושתי היתה זונה מפורסמת וכי כולן זונות מפורסמת בשבילה. ומפני נחץ השליח לא יכולתי להאריך. ושבחך להעריך, רק קודש אבריך, ימיךם ושנותיך יאריך כנ' משרת נרצע יצחק בהק"ר חיים זצ"ל.
1163
1164וזאת תשובת רשב"א.
1164
1165נפלאות בישראל שנשתמד הוא ואשתו וחזר, בהן איך מותר בה הא ודאי זונה היא דאדעת' לזנות [נשתמדה] כיון שהפקירה את עצמה לעבור על כל עבירות שבתורה ואי משום דאמרי' פ"ק דחולין [אף] בניו ממזרי' ואידך אשתו לא מפקר כתבת' אע"פ שהוא מין אין אשתו מזנה אבל פשיט לך שאין המין שומר את אשתו ולא שום גוי יכול לשמור את אשתו אשתמיטתך ההיא דאמר פ' אלו הן הנשרפי' (פ"א ע"ב) כי אתא רב דימי אמר בב"ד של חשמונאי גזרו הבא על הגויה חייב משום נשג"א כי אתא רבין אמר משום נשג"ז פי' משום זונה ואידך רב דימי סבר נשייהו לא מפקרן אלמא רב דימי פליג אשפיטות ואפי' [רבין] לא פליג אלא משום גזירת בית חשמונאי וכאן גבי בעלי תשובה אין ראוי לאסור דבסתמא לא היו עוברים על איסור דאו' כיון שחזרו בהן ואין אשה נאסרת על בעלה בלא עדים אלא ע"י קינוי וסתירה כדדאמרי' פ"ק דכתובות ואע"פ [שבנשתמדה] לבדה בלא בעלה מודינא לך שאסורה לחזור לבעלה אבל נשתמדו שניהם מותר כדפי' ושלום כנ' שמשון בר' אברהם.
1165
1166על אודות הנשים אשר לא היה להם כח לעמוד בהיכל מלך והמירו דתן בשעת השמד מפני אימת מות ושוב כאשר מצאו נס והמליטה חזרו לדת של אמת באמת כי אמד הרעו לעשות וגדול עונם וצריכי' חרטה ותשובה וקבלת יסורי' יותר משאם המירו שלא בשעת השמד כי פרהסיא הוי ואמרי' בשעת השמד אפי' ערקתא דמסאני אסור לשנויי ודומה למלך שהי' לו עבדי' ומשרתי' למשמעתו וקצת מהם סרו מעליו וושב נתחרטו ושבו אליו וקבלם המלך בקל לימים נזדווג לו מלך בחיל גדול ואותו מלך ראשון קבץ כל משרתיו ואמר אליהם הנכם רואים כי תקפה עלי יד שכנגדי אשר יבחר בי יעמוד לימיני ויערה נפשו למות בעדי וקצצת נסוגו אחור ונלחם במלחמה [עם] האחר ונצחו והנסוגים אחור בקשו להשלים עמו בקל כבתחילה הראשונים שמרדו ולא אבה לקבלם כ"א בעבודה רבה כך מלכו של עולם מתפאר בישראל המוסרי' נפשם למות בקדושת שמו שנאמר ישראל אשר בך [אתפאר] אפ"ה נל שמותרות לבעליהן אעג דתנן (כתו' כ"ו ע"ב) האשה שנחבשה [בידי] גוים ע"י נפשות אסורה לבעלה ופר"ת אפי' לבעלה ישראל דחיישי' שמא נתרצית לו כדי למצא חן בעיניהם שלא יהרגוה הכא ליכא [למיחוש] כי בשעת השמד אם לא תשתמד אפי' תתרצה ליבעל לא תתנצל וכשנשתמדה הדבר ידוע שיש לה שלום יותר מאם היתה גויה ואפי' לאנסה אינם רשאי' לכך אין לחוש שמא נתרצית. ואי לומר אחרי שהמירה ואוכלת ושותה עמהם גם הפקירה עצמה להם זה אינו הדבר ידוע שלבן לשמים אלא שמאימת מות עושין ודמי להא דא"ר יהודא (כתובות נ"א ע"ב) הני נשי דגנבי גנבי שריין לגובריהן ופריך והא קא ממטיין להן המא וקא משלמי להו גירי ומשני ההוא מחמת יראה ואי שבקי להו ואזלי מנפשיהו אסירי ואלו הנשים הדבר ידוע שמשמצאות מקום להמלט אינן כלל מתאחרות ואפי' נתייחדו בין הגוים זמן ארוך מ"מ אין אשה נאסרת על בעלה בשביל יחוד לכן נראה לפר' שמותרות.
1166
1167ויש ר"ל שיש להן דין עוברת על דת להפסידה כתו' ואמת כי עברה על דת דאדם חייב למסור את עצמו על קידוש השם מ"מ נ"ל דלא הפסידה כתו' דלא מקרית עוברת על דת אלא בקדברים שמכשלת בהם הבעל כמפורש במתני' (כתו' ע"ב ע"א) כגון מאכילתו שאינה מעושר ואינה קוצה הלה ומשמשתו נדה תדע דהא מפורש בגמר' טעמא דנודרת ואינה מתקיימת משום דאמר מר בעון נדרים בנים מתים [אלמא] דוקא משום שגורמת תקלה לבעלה שבני' מתים ולא משום שעוברת על נדרה. מיהו צ"ע כי בנדון זה גם יש תקלה לבעל מבנים אשר תלד וגם [שאינו] רשאי להיות עמה במקום שיכירוה מיהו נ"ל דלא הפסידה כתו' כדמסקי' בסוטה פ' ארוסה (סוטה כ"ה ע"א) דעוברת על דת צריכה התראה שאומר לה אם תעבורי על דת תפסיד כתובתך אם לא התרה בה לא הפסידה כתו' אפי' עברה כמה פעמים על דת ושלום אשר בן הרב רבי' יחיאל ז"ל וכ"כ הרב רבי' ידידיה נ"ע. עכ"ל.
1167
1168תתרכא. יען כי ארכו ומשכו משך ימי העגון נפרדו ונבדדו ר' שלום מנחם וזוגתו מרת ליביל זה מזה ויהיו צרורי' באלמנות היות ולא דראי זה כראי זה ואין הצד שוה ביניהם ותפר כל עצת המופיעים בינותם על דרך השלמה כי בגדה ומרדה בו לאמר הן לשלום מר לי מר וכל היגיעים ועמלים להלשימם אליו לרבה לא אסיקו כמו דמסיק תעלה מבי כרבא ולא שבתה ממסה ומריבה ומהויא ליה גבה ועד כה החרשנו לאמר אולי יש תקוה ואחרי ראותינו כי אין זאת רק זעוה עוה ועוה והוה על הוה ואליו לא שבה לא נוכל להתאפק עוד.
1168
1169ונודיעך מרת ליביל אשר עוד תטהרי דרכך ושובי אל אישך והתקשרי בקשר אמיץ שלא תמרדי ותתבגדי עוד בקשר שנקשור עליך או קיימו הפסד כאשר כבר ביארו הר"ר דוד בר' משה ואם ח"ו [תסרבי] בדברינו אלה אז תדעי שהתרנו לו לגרשך על כרחך כי הגאון שתקן שלא לגרש אשה בע"כ במקום דאיכא [עיגון בפשיעת האשה לא תקון] כי איש מצווה על פריה וריבה ולא תהו בראה לשבת יצרה לכך ראי דרכך מה תעשי לא השעני על דעתי לפרש תקנת הגאון ע"ה אכן יש בידי [מכתב ממורי] הר"ר מנחם זצ"ל ואחריו חתמו רבני פרג"א ורוב רבני אוסטרייך שהתירו לר' ברוך לגרש את אשתו בע"כ מפני עגונו אף כי היא היתה חפצה להיות עמו וכ"ש לזאת שנפסק לה דין מורדת אם לא תשוב [ותקבל מוסר] לעשות קשר אמיץ וחזק שלא תשובי עוד למנהגיה ומרוד כנגדו או לחטוף לו אז נ"ל כי יעשה ככל אשר נכתב לעיל אם ירצה בלי נדנוד עבירה דעת הע' חיים שי' בהה"ר יונה זלה"ה.
1169
1170לית דין צריך בשש דלא עלה על דעת הגאון לתקן למורדת ששהתה י"ב חדשי' שלא לגרשה בע"כ דכתב רבינו אבן ז"ל אע"ג דהלכה כרבותינו בדורות הללו שאין אדם נושא שתי נשים לא משהי' לזו בשביל אחרות שיוסרו קנסי' לה להתירו לשא אחרת והיא תשב ותתעגן ואחרי שנפסוק למרת ליבול דמורדת היא [ושהתה] מן הפסק והלאה יותר [מיב"ב חדש וישב כמה שני' בעיגון מצוה לכל יראי הש"י לעמוד עם ר' שלמה שלא יתעגן עוד והנני מסכים לכל הכתוב לעיל אליעזר בן הג' יצחק זלה"ה.
1170
1171אמרי' בגמ' סנהדרין [פ' זה בורר כ"ו ע"א וע"ב] מפריחי יונים מאימתי חזרתן משישברו פגמיהן ומשחקי קוביאות משישברו פספסיהם וכן ההוא טבחא דזבן טרפה אזל רבי מזייה וטופרי' אמר רבא דלמא אערומי קא מערים וקאמר אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירי' אותו וכו' אלמא היכא דהוי אדם מועד ורגיל לעבור אין די במה שאומר שרוצה לשוב ה"נ אשת ר' שלום אחרי שמרדה ויצאה במרד מביתו זה כמה ימים [ועגנתו] לו [לא] מסתייע במאי דאמרה אליו אשוב אולי תשב ימים אחדים או עשור ואחר תלך לכן אם תתרצה האשה להתקשר ע"פ רבותינו ותעשי ככל הכתוב ומבואר לעיל הרי טוב כי איך יבטח בה לב בעלה אי לא בקשר אמיץ אחרי מרדתה שמרדה בו כמה ימים ואם לא תעשה כמבואר לעיל הריני מסכים לכל דברי רבותינו והנני מתיר לו עמהם לגרשה בעל כרחה דאדעתא דהכי לא תיקן הגאון לעקור דבר מן התורה ולעגן זה כי לא תהו בראה וגו' נאום צעיר ועלוב ש"ב ישראל בר' יואל זוסליןף. הועתק אות באות ממכתב ידי רבותינו הנזכרים וכבר זרק לה גט שלא רצתה לשוב אליו אחר שהתרה בה כמה פעמים נאום צעיר ועלוב ש"ב ישראל בר' יואל זוסלין.
1171
1172תתרכב. יגדל שלומ' רבותינו שבגולה אנא הורונו דרך הישר על אודות שומרת יבם והוא משומד להכעיס ואדוק לע"ז ממש והיבמה נפלה לפניו ואין אח אלא הוא ורצתה לתת [לו] הון רב כדי לחלוץ לה ולא אבה לקחת כלל כי אמר בפה מלא שלא היה חפץ להחזיק אמונת היהודים כי הוא [קעצערייא] והנה היבמה זו נסתה בו כמה פעמים היחלוץ לה ולא אבא ומיאן בה לעשות והיא ישבה כך עגונה ימים ושנים לסוף קלקלה שנבעלה לגוים וילדה לזנונים לסוף [הלכה] ונשאת לבחור בן ברית בלא התרת שום מורה. ונודע הוא שבמיתת בעלה היה האח משומד אשר הוא עדיין ועתה שנשאת לאיש בקשוני האיש והאשה למצא לה דרכים וצדדים להיתר אחרי כי הוא דיעבד ואפ"ה אמרנו אליהם לפרוש זה מזה עד כי נדע תשו' רבותינו ולא אבו כי היבמה אומרת [ששמעה] מפי גדולי רבותינו שאמרו אליה שלכתחלה אין מתירי' לה להנשא אבל אם היא תעבור ותנשא אין מפרישי' אותה מבעלה ועל דא סמכה והנם יושבי' אתנו פה ובכל מוטל עלינו להוציא דבר לאמתו ולאורו ע"פ רבותינו ונהלה פני כבוד רבותי' כתוב דעתם כי גדולים חלוקי' בדבר כאשר נבאר. הנה נמצא בתשו' הגאונים שאם נשתמד בשעה שקדשה א"צ חליצה ורש"י סותר דבריהם וכתב בתשו' אחת דל סמכי' עליה' וצריכה חליצה ומהרר"ם הביא ראי' לדברי הגאוני' דהיכא דליכא יבם אלא המשומד דפטורה מן החליצה מדפריך בהגוזל קמא (ק"י ע"ב) אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ומשני [טב] למתב טן דו וכו' א"כ לגבי משומד דל"ל הכי דאנן סהדי דלא ניחא להתייבם לו כי יעבירנה על דעת' ואדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא היכא דמשומד היה והו"ל כאלו התנתה עמו ע"מ שלא תתייבם לו עכ"ל מהרר"ם. ואע"ג דיש לחלוק דוקא התם שהי' משומד מעיקרא בשעת קידוש אחיו התם שייך למימר אדעתא דהכי לא קדשה נפשה אבל בנדן דידן לא הוי משומד בשעת קדוש אחיו לא שייך למימר הכי מ"מ יש למצוא צד היתר כגון שהיה משומד קודם מיתת הבעל כאשר כ' הר"ר אברהם הגדל וז"ל היבמה שנפלה לפני משומד תימא הוא אי בעי חליצה ממנו כי במקום ערוה הוא וקנאי' פוגעי' בו וגם הנבעלת קנאי' פוגעי' בה עכ"ל. והאור זרוע כתב וז"ל רב נחשון גאון וספר [כשר] על גבי נחלים ותשו' רבות פוסקי' דיבם שהי' משומד בשעת קידושי' אחיו ועומד בשמדותו אינו זוקק את אשת אחיו ליבום ופטרוה לשוק בלא חליצה ואפי' חזר לאחר מיתת אחיו לא משגחי' ביה ולפי' ר"ח ז"ל אפי' הי' יהודי בשעת נישואין אחיו אם הי' ושמד בשעת מיתת אחיו אינו חולץ ולא מייבם עכ"ל האו"ז. והנה חזי' דלפי' הר' אברהם הגדול ולפי' ר"ח דאפי' לכתחלה מתירי' אותה לשוק בלא חליצה ואפי' לדברי האוסרי' מצי' למימר דדעתם דוקא לכתחלה אבל בדיעבד נוכל לומר דדעתם לא תצא כדאשכחנ' בכמה דוכתי בתלמוד דלכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא גם לא חזי' בדברי מהרר"ם שחילק בדבריו בהדי' בין היכא דהוי משומד בשעת קידושי' לאחרי כן אלא התיר אפי' לכתחלה ומצינו למימר דדעתו בכל ענין מותרת אפי' לכתחלה אונוכל לומר לכל הפחות דמתיר דיעבד כי הכא. והנה זאת היבמה זה עשרים שנה שישבה עגונה ועגומה כי בעלה מת בגזירת ק"ט לפרט והנה זה חמש שנים או שש שנים שקלקלה עם גוים ויש לדאוג אם יכופו רבותינו להוציאה בגט ח"ו תיפוק חורב' מיני' לכן תאירו עינינו בנדון זה ויכתוב כל אחד מכם את דעתו על כתב האגרת הזה למטה. ודעתינו נוטה להיר אחרי כי הוא דיעבת והכופרי' בתחיית המתים ובתורה ובמצות אינם נוטלי' שכר על המצות שעשו כלום אלא פוחתין להם מן היסורי' של גיהנם כפי שיעור שכר מצוה קלה שעשו בעוה"ז ומי שמת ברשעו אין מתפללי' עליו והחוטא על כונת שיום הכפורים מכפר עליו אין יוה"כ מכפר עליו. (בריך רחמנא דמסייען) סליק סליק סליק.
1172
1173(תקנות שתקן ר"ת באגודת בני צרפת).
1173
1174כל מקום שיש חרם של ב"ד אם עובר איש דרך שם ובא אחר והזמינו לדין ע"פ החרם בפני עדים אפי' בשוק חל עיליו החרם מיד שיבא לב"ד לטעון ואפי' שלא בעדי' חל עליו החרם דלא איברי סהדי אלא לשקרי אך שאין יכולין לכתוב עליו סרבנות אלא בעדים, ואחרי טענותם אם] רוצה הנתבע ילך לדרכי וא"צ להמתין עד שיפסקו הדין. ועל התובע לחזור אחריו ולשלוח לו פסק דינו. והחרם אשר שם רבינו גרשם שלא ישא איש שתי נשים אין התיר אלא במאה אנשים מג' מלכיות אוניואה, ונומברדיאה וצרפת. גם לא יתירו אותו עד שיראו טעם להתיר. גם באותה ענין שתהא כתובה צרורה ומונחת במשכונות או במעות. והחרם שמקבלין האיש והשה לאחר תשומת יד צריך כמו כן מאה להתיר אבל א"צ מג' ארצות. ותשומת יד בלא קבלת חרם יש חרם קדמונים לקיים בתשומת או יש להתיר בשלשי' ובכולן אין רשאי' להתיר עד שיראו טעם מבורר. וכשאדם מחזיק בבית הכנסת ומזמין את חבירו לדין וחבירו מסרב אין לו לבטל [תפלת] מנחה ולא תפלת יוצר עד שיבטל התפלה ג' פעמים ואז יכול לבטל כל התפלות. וכשיש ב' בתי כנסיות או יותר אין יכול לבטל מכל בתי כנסיות שבעיר. ואם אדם משאיל ברשותתו ביהכ"נ לרבים ויש לו ריב ומצה לאחד מהם אינו רשאי לאוסרה לאותו אדם שלא יתפלל שם אם לא יאסור רשותו לכל הבאים שם להתפלל. ומי שאבדה לו אבידה יש לו כח להכריח הקהל ולהושיב החזן עד שיכנסו כולם בחרם שכל מי שיודע ממנה שום דבר שיאמר לו ואין יכול התובע לומר לא אכנס בחרם אך אני מזומן [לבא] לב"ד וכן תמצא בס' ר' ברזילי בתקנת הגאונים. ואם פוסקי' בני העיר תקנת עניים או תקנה אחרת והרוב מתרצים בדבר והן מן ההגונים [אין] האחרי' רשאי' לבטל התקנה ואין לו לדחות של יכנס בתקנת חבירו כ"א ע"פ ב"ד כי אין ב"ד לישב כי הכל לפי ראות טובי העיר כמנג הקדמונים או כפי צורך השעה. גם אין לו לנפקד לעכב ספרים הנפקדים אצלו בשביל שום תביעה שישלו על המפקיד. מכל אלו שכתבתי יש חרם מתקנת קדמונים. והוסיף ר"ת על זאת גזירה כל הפקדונות שאין לעכב' בשביל שום תביעה רק המלמד יכול לעכב הספר שלומד בו בשביל שכירתו כשעבר זמנו. ודוקא ספר שלומד בו אבל שאר דברים הרי הוא כשאר כל אדם. ואיש שהטילו עליו מתנה ובאו לגבותה ממנו ע"י עבד הפקיד אין לו כח להזמין המטיל לב"ד או המגבה עד שיפרע מה שהטילו עליו הן במעות הן במשכונות אך יוכל להזמין כל מי שישה לו שלא כדין. ואפי' קודם שיפרע מתנתו אם ירא שהמטילו עושה לו שלא כדין וכשורה מן המתנה עצמה יש [לו] כח לבטל התפלה להיות קובל עליו בלא ב"ד עד שיעשה לו כדין וכשורה לפי ראות עיני הקהל שאל"כ יקח כל אשר לו בידי גוים ויאמר שבשביל המתנה עושה כך. ואם אני כפרים אשר אין להם מנין בעירם ובאי' למקום הקהילות למנין ביום הכפורים ומביאי' נרותיהם בבית הכנסת שקורי' ציר"א אם לא עה כ"א אחת יניחם שם בביהכ"נ שהדליקו ויכולי' בני העיר להכריחו בחרם להניחו ואם עשה שנים האחד יניחו והשני יכוללשא עמו להדליקו במקום שמתפלל קבוע. משנכנס אדר עד הפורים כל העוברי' דרך עיירות אם יש מנין קבוע יש חרם קדמוני' לפרוע מעות פורים לחלק לעניי אותה עיר אם יתבעום א' מאנשי העיר ואם לא יתבעם פטורי' מהחרם. ואם יש בביהכ"נ מנין מצוצם והתחיל החזן להתפלל אין אחד רשאי לבטל המנין ולצאת עד שיגמור החזן תפלתו ואם עבר ויצא אחד מהם אמר רב נסים גאון שאפי' התחיל קדושה או קדיש יגמור מאחר שהתחיל. וגם יש חרם קדמוני' שלא לבטל תפלה בבתות ובי"ט בשביל תביעה שיש לאדם על חבירו אם לא בטל כבר ג' תפלות קודם. ובשביל תקנת קהל אפי' לכתחל יכול לבטל.
1174
1175נשלמו התקנות.
1175
1176צץ המטה ופרח הזדון והחמס קם למטה הרשע, ואין נושע, וכבר אין עין השע, וקול שועת אומללים בת עמינו עלתה באזנינו ונאגדנו ונקשרנו וגזרנו בנידוי ובאלה ובנקיטת חפץ נחנו החתומים של ילוה אדם כסף ולא מעות לחבירו כ"א למחצית שכר למחצית הפסד, ולא ישים יינו בחבית של גוים אם לא יעשה עירוי או הגעלה לחבית, ולא יניח הגוי לדוך היין, ולא יאכל שלקות של גוים, ולא יעשה שקרנות, ולא גלוח מעות, וכל מי שיזמין חבירו לדין שלא יסרב יותר מג' ימים ואם יגזם אדם לחבירו בפני עדים להפסיד לו [מונו] אם יפסיד אותו יהודי יחייבנו ב"ד המגזם לפרוע כפי שישבע הנפסד כמה הפסיד. ואם יש עדים שהפסיד יפרע לו המסור מיד. ואם יש עדי' שהלשין את חבירו יהיה פסול לעדות ולשבועה עד שיפרע לחבירו מה שהפסיד. ויקבל דין מג' קהילות מג'נץ ווירמ'שא שפי'רא ויהא בנידוי כל הקהילות עד אשר יתקן קלקולו כאשר יורהו טובי העיר. מנודה לעירו מנודה לכל מקומות ומי שיש לו ספרי' המופקדי' אצלו לא יהו הקהל רשאי למשכנו עבור שום מס מה שחייב בעל הספרים. ואם ישבע אדם לקהלו שאין לו כי אם כך וכך לתן ממנו מס אם יודע לקהל שיש לו יותר ונשע על שקר אותו האיש פסול לשבועה. ואם יתבענו שום אדם ממון ישבע זה שכנגדו ויטול. ולא יפטור אדם עצמו מן המס לפי שרוכב בחצר המלך. ולא יקחו הבחורים [בחתונה] מן החתן כ"א ו' פשיטי' ממטבע של אותה מלכות. ובחורים שעם החתן לא יגנבו שום דבר משום אדם לא תרנגולת ולא דבר אחר. ואם הקהל שואלי' מס מן היחיד או כל מה שיהי' ליחיד על הקהל יתן אותו יחיד לקהל אשר ישאלהו אך הקהל ירדו לדין עמו במקומם לפני מי שאינם נוגעי' בעדות ויחיד כאלו תופס את שלו ואין כאן מוציא מחבירו. וכל אשר יעבור על תקנות הללו יהיה בנידוי כל הקהילות ואם ישהא במרדו חדש ימים יהא ממונו מותר למסור למלך או לשלטון. והעובר מתקנתינו יש לאל ידינו לקונסו לפי דעתינו ויש לנו לקלל המלשינים בכל שבת. וכל שיעמיד חזן או גלילת ס"ת או כל צרכי צבור ע"פ גוים יהא בנידוי ובשמתא ובחרם [וכן] כל המתפלל או מי שוסק ע"פ גוים שהוא [דין] ישראל כי יש לעשות ע"פ דייני ישראל, והפרנס אין לעשות בחשאי או להתיר חרם בלא דעת כל הקהל ולא הרב ברבנתו לא ישים חרם על שום אדם ולא יתיר חרם הקהל כ"א במעמד כולם. ולא יפרוק עול ממנו ע"פ גוים כל זה גזרנו בחרם ובשמת ולא יגלה שום סתר ולא יתפלל אדם בר"ה וביוהכ"פ בלא דעת קהלו. אך החזן יכול להתפלל יום ראשון של ר"ה ובליל כפור וביוצר עד מוסף בלא דעת קהלו אך ביום שני של ר"ה וביוכ"פ משל מוסף ואילך הוא ברשות הקהל. ואם החזן חלש שאינו יכו להתפלל אז הקהל יניחו להתפלל לפי דעתם. ולא יצוה אדם לדייני ישראל שלא ישבו ושאל יפתחו דין וכל אלו הדברים גזרנו ע"פ החרם. וגם גזרנו בנישואין שיתנו שומר יהודי שלא יניחו להשליך מים ביורש שיש להן לאכול בשבת ולא יהא אדם רשאי לזרוק גט לאשתו אם לא ברשות ג' קהילות ואם יעשה יהא הבעל לוהסופר והעדים בנידוי כאשר תקן מאור הגולה.
1176
1177ולא יאמר אדם לחבירו מזר או פסול משפחה ובמקום שאין מספיקים [במה] שנותני' למלמדים של התינוקות שאין מספיק ההקדש שאין שם כל כך יקחו משאר הקדשות שהניחו נוחי נפש עבור נשמתן ויתנו למלמדים אם לא פירש השכ"מ לצורך מה ומותר יתנו במקום שרוצים הקהל. ולא ישחוט ולא יבדוק שום אדם אם לא ינסהו הרב ובני הכפרי' ילכו לחזור לפני הבקי. וכל אדם יקבע זמן ללמוד אם אין יכול בתלמוד יעסוק במקרא ובפרשה או במדרש לפי יכלתו אחד המרבה ואחד הממעיט רק שלא יהא אנוס. ולא ישלחו בשר לבית כ"א ע"י יהודי. ויסירו חוטי דכפלי כאשר דברו רבותינו ולא ידברו בבית הכנסת אך ישבו באימה וביראה. ויעבדו את אבינו שבשמים הכל גזרנו בחרם [חמור]. וגם גזרנו שהיבם אינו יכול לעגן היבמה לפחות לה מנכסי מלוג שלה והנכסי' [שאחזה] לה מחמת [בעלה] קרקעות וספרים נחלת אבותיו יסדרו ביניהם בלא תסוב נחלה לבית אב אחר ואם הם [מקנתו] ולא אחזתו יחלקו ביניהם הישר בעיני בוראם ומן המטלטלי' יש לסדר טובי העיר בין היבם ובין היבמה לפי דעתחכמי' ודאי אין לפחות ליבמה מן הנכסי' שביאה לו ויפטור את יבמתתו בלי איחור וחימוץ מצוה ואם היבמה ארוסה יש לה ליבם לחלוץ לה לאחר ג' חדשי' חוץ מיום שמת בעלה ויחלוץ לה בלי איחור ואין היבם רשאי לשאול שום דבר [מהיבמה] כמה בידיה מן הנכסי' ויבצעו חכמים אם היתה נשואה והיבמה תלך אחר היבם אם הוא בעיר אחרת [ויפטור] אותה בחליצה בלי איחור כאשר יבצעו ביניהם. ואם ימרוד היבם ינדוהו עד שיאמר רוצה אני, ובמקום שיש שם חרם של ב"ד אם יבא אדם שם ובא חבירו [והזמינו] לדין בפני עדי' ואפי' בשוק חל עליו החרם עד שיבא לטעון בב"ד או אפי' בלא עדי' דלא איברי סהדי אלא לשקרי אלא שאין כותבי' סרבנות בלא עדות ולאחר שטענו אם רצה הנתבע ילך לדרכו ועל התובע לזור אחריו וישלחו [לו] פסק דין. וכשאדם מזמין חבירו לדין וחבירו מסרב אין יכל לבטל תפלת יוצר או תפלת מנחה או קריאת התורה עד שיבטל ג' פעמים תפלת ערבית או סדר קדושה אח"כ יבטל כל התפלה עד שיעשו לו דין [ואם] יש שתי בתי כנסיות בעיר אין יכול לבטל כ"א בביהכ"נ שהנתבע יבא שם להתפלל. וכשבטל ג' תפלות אז יכו לבטל בשתיהן. ואם אדם משאיל ביהכ"נ לקהל ויש לו ריב ומצה עם אחד מהן אינו רשאי לאוסרה על אותו אדם אם לא יאסר לכולם. ומש שאבד לו אבידה כח בידו להכריח הקהל ולהושיב ש"צ עד שיכנסו כולם בחרם שכל מי שיודע שום דבר ממנה שיגיד. ואין אדם יכול לדחות עצמו לומר ארד עמו לדין ולא אכנס בחרם וזה נמצא בספר ברזילי. ואם עושי' בני העיר תקנת עניים או תקנות אחרות והרוב מתרצים בדבר [והן] מן המהוגנים אין האחרי' רשאי' לבטל התקנה ולומר נרד עמכם לב"ד כי אין ב"ד לישב ע"ז כי הכל הולך לפי ראות טובי העיר כי כן מנהג קדמונים. ואין לנפקד לעכב ספרים המוקפדי' אתו בשביל שום תביעה שיש לו על המפקיד כי חרם קדמוני' הוא ורבינו יעקב הוסיף של לעכב כל פקדונות רק מלמדי תינוקות יכולי' לעכב ספר שלומדי' בו ולא דבר אחר. ושלוחי הקהל שגובי' המס בין ע"י גוים או אותם שהטילו המס אין יכול לכופם שירדו עמו לב"ד עד שיפרע מעות או משכונות אז יכול להזמין מי שעה לו שלא כדין או אפי' קודם שיפרע אם נראה בעיניו שעושי' לו של כדין יש כח בידו לצעוק ולקבול עד שיעשו לו דין ויתקן עיותו לפי ראות עיני הקהל שאל"כ יקחו ממנו הרבה ויאמרו בשביל המס לקחנו. ובני כפרים שבאי' למנין בקהילה יניחו נרותיהם של כפור בביהכ"נ כי חרם הוא וכל נדרי' שאדם נודר בביהכ"נ שיתפלל שם ישלם באותה ביהכ"נ כמנהג אנשי המקום ותקנתם אם יש קהל קבוע באותה ביהכ"נ. ובכל מקום שיש שם מנין קבוע העובר שם חייב לתן מעות פורים מר"ח אדר אם יתבעם איש מאנשי אותה העיר ואם לא יתבעו אותם אז הם פטורים מן החרם אם לא [נתנו]. כל אלו תקנות תקננו ע"פ החרם וחדשנו עתה בתתק"ף לפרט מה שתקנו קדמוני' מקדם לפני כמה שנים פה במעגנ"ץ בחרם [חמור] לבד תקנות המאור הגדול רבינו גרשם מאור גולה בר' יהודה שהן הבה מאד, והן ידועות ולא הוצרכו לחדשן. יוסף ב"ר עתניאל ראש הלבנון. דוד ממינצפערק ב"ר קלונימוס. יעקב ב"ר אשר הלוי. אלעזר ב"ר שמואל. שמחה ב"ר שמואל ז"ל. יצחק ב"ר שמואל הלוי. יהודה ב"ר שמעון ז"ל. נתן ב"ר שמעון ז"ל. יצחק ב"ר שמואל הלוי. יהודה ב"ר שמעון ז"ל. נתן ב"ר שמעון ז"ל. שמשון ב"ר אפרים. יואל ב"ר נתן הכהן. חזקיה ב"ר ראובן מבוברט. נתן ב"ר יצחק. מתתיה ב"ר ראובן. אלעזר הקטן בן הרב ר' יהודה. מאיר ב"ד שמואל. ברוך ב"ר שמואל אבי העזרי יצחק ב"ר שלמה הכהן. מאיר ב"ר יואל הכהן. אלעזר ב"ר שמעון ז"ל. יעקב מהורנבך בן רבינו יצחק הלוי.
1177
1178ואח"כ חדשנו תקנות אלו ע"פ החרם אע"פ שהיתה כבר תקנה ישנה שלא ינדה הרב שום אדם בלא רשות הקהל וגם הקהל לא ינדו אדם בלא רשות הרב ואם יעברו הרב או הקהל אין לחוש לנידויים ואם יסכימו שאר הרבנים לרב וינדו ולא יחושו על התקנה אין נידוים נידוי [ותקנה] זו מאבותינו הקדמונים. יצחק ב"ר אברהם נ"ע. אב הרי"ח. דוד בן רבינו שאלתיאל ז"ל. משלם בן רבינו דוד. יהודה בן רבינו משה הכהן. יוסף ב"ר משה הכהן חזן. וכל קהל שפירא מעגנ"ץ ווירמ"שא הסכימו וחתמו ורבינו שמואל ב"ר מאיר ורבינו יעקב אחיו ורבינו אליעזר ב"ר נתן צפנת פענח ורבינו אליעזר ב"ר שמשון וכל הרבנים והחכמים [שבאו] לאנייא [לאוניאן] וצרפת ובכל הארץ הסכימו וגזרו בחרם בנידוי ובשמתא ובשם מיתה ובגזירת יהושע בן נון של יביא שום אדם חבירו [ברידוי] גוים או שלא יכופנו ע"י גוים מאומה הן גוי הדיוט הן מושל הן סרדיוט כ"א מדעת שניהם ובעדים כשרים אך אם הוא סרבן לבא לב"ד ויש עדים בדבר אם יוציא אותה תביעה ע"י גוים לא חל עליו גזירתינו. ואם יעבור על זה גזרנו בחרם ובנידוי שיפצה חבירו מידי גוים וישקט עליו הגוים המסייעי' שלא יבא לו היזק ויפייסנו ויפצנו כמו שיאמרו שבעה טובי העיר ולא יאיים על ז' טובי העיר ע"י גוים. ועוד גזרנו ונדינו והחרמנו בשמתא ובשם מיתה שלא יהא אדם רשאי ליטול שררה על חבירו לא ע"י מלך ולא ע"י שר ושופט כדי לענוש ולקנוס ולכוף חבירו לא בדברי הבאי ולא בדברי שמים כי יש עושים עצמם פירושים ואפי' צנועים אינם אם לא שימנו אותם רוב הקהל מפני חשיבותם. והעובר על גזירתינו איה באלה ובנידוי ובשמתא ומוחרם בשם מיתה ובשממה יהי' ויהיו כל ישראל מובדלי' ממנו חתומי' ואינם חתומי' ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם וחבריהם גדולים וקטנים פתו פת כותי יינו יין נסך ספריו ספרי קוסמי' והשומר תקנותינו ינוחו ברכות על ראשו ועל תקנה זו חתומה שמואל ב"ר מאיר, יעקב ב"ר מאיר, אליעזר ב"ר נתן וק"ן רבנים.
1178
1179ועוד הוסיפו רבינו שמואל ורבינו יעקב לתקן ורבינו מנחם מיואני' וגזרו בחרם ובאלה חמורה ובגזירת ב"ד התחתון על כל הנושא אשה ומתה בתוך שנתה של נישואין בלא ולד של קיימא שיחזור וישוב כל הנדוניא ותכשיטי האשה לנותני הנדוניא או ליורשיה מה שנשאר בידו שלא הוציא ומה שלא כלה ושלא יערים לכלות אם האשה חולה אך יתעסק בקבורתה לפי כבודה ועל זמן ב"ד ל' יום אם ישיב הבעל אם יתבענו ממנו ומה שעתיד גבות ושלא ותבע מן החותן לעולם אפי' אחר שנת הנישואין גזרנו בחרם ובגזירה חמורה ולא יעמוד בתוכחות ותם לריק כחכם לאדם שהשיא בתו ופסק לה ממון הרבה ולא הספיקו ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו נמצא מפסיד בתו ומפסיד מעותיו ואשרינו שלא עמדנו באותה גזירה וצורינו ינצרנו מגזירות [רעות] ונתבשר בשורות טובות. אך על הרינוס ובכל המלכות סביב תקנו להחזיר ולהשיב חצי הנדוניא אפי' בתוך שנתיים לבד מבגדיה. וצורינו ישמרנו ונחיה ונראה זרע ונאריך ימים רבים ותעצומים בנעימים.
1179
1180חרם תקנת הקהילות ששם רבינו גרשם מאור הגולה. דאין לישא שתי נשים. אין להתירה רק במאה אנשים מג' ארצות ומג' קהילות וגם אותם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר וצריך שתהא כתובתה צרורה ומונחת ביד נאמן במעות או במשכונות. וחרם שמקבל החתן עליו ג"כ צריך מאה להתיר וא"צ שיהיו מג' ארצות. והרם קדמוניו' על תשומת יד בלא קבלת חרם לקיים התשומת יד אך יש להתיר בשלשים וכולם צריך טעם מבורר להתיר אם יש מנין מצומצם בביהכ"נ והתחיל ש"ץ להתפלל אין אחד מהם רשאי לצאת עד שיגמור ואם יצא אחד מהם בלא רשות והתחיל קדיש או קדושה [יגמור] בלא מנין וכן נמצא בהלכות גדולות. אין אדם רשאי לבטל התפלה בשבת או ביו"ט אא"כ בטל התפלה קודם לכן ג' פעמים. חרם שלא יתפלל ש"ץ [כשמוחזק] אדם [אחר] עד שיאמרו טובי העיר שיתפלל. חרם שלא ירחיק אדם מאשתו וישהה יותר מי"ח חדשים בלא רשותה. תקנת גאונים יכולי' ישראל לשום חרם בכל זמן אך יכולי' להתיר ליחיד לצורך שעה אם יש טענה. עבר הזמן א"צ להתיר ובתוך הזמן יכולי' להתיר. מותר לדבר עם עבריין שעבר על החרם. ונרצה לעשות תקנה עיר שיש בה בית הקברות כופי' בני הכפרי' המוליכי' מתיהם לשם לדון שם. ואומרי' רבני צרפת מקום שנזכר שהי' שם ת"ח קרוב לודאי שהי' שם ב"ד ודנין בה. תקנת קדמונים לא גזרו לב"ד ירושת קרקעות אלא לב"ד הגדול שבמדינות. תקנה שלא לתן גט לאשה בע"כ ואין הגט כלום. נתן לה גט מתחלה ברצונה ונמצא [הגט פסול] יתן לה גט שני בע"כ אם ידענו שלא ידעה הפסול מן הראשון. מקבלי חרם הקהילות אומר רבינו יחיאל דאם פוטרי' זא"ז דא"צ היתר. ואם האחד רוצה לקיים את החרם וחבירו חוזר בו הרוצה לקיים מותר על פטור חבירו וחבירו אסור וקצת רבני צרפת חולקי' עליו. תקנה שלא לשכור בית גוי שדר בו חבירו ישראל עד מלאת לו שנה אחר שיצא היהודי מן הבית אבל אם הדר אומר לגוי שכר לי הבית בפחות ממה ששכרת בשנה שעברה ואין מפרש מפני מה שואלו או אומר לו אין דעתי לשוכרו והשני נותן לגוי שכרו שנתן לו הראשון אז אין שום תקנה אם לא יוקרו או הוזלו הבתים שבעיר. ואין התקנה חלה על ישראל המשכיר בית לישראל אחר. תקנה שלא לסרב לכנוס בחרם להרים מעשר ואחד יכריח לכולם אם יש מנין בעיר אך לא יהי' גבאי אם לא רצו האחרים וקודם ר"ג מ"ה היתה תקנה [זו] ורגמ"ה תקן לחדשה בכל שנה. חרם על המכה חבירו שיתירו לו הקהל לעצמן. עוד תקן ר"ת ובית דינו למכה חבירו חוץ מביהכ"נ לקנסו כ"ה דיני' טורניי"ש ובביהכ"נ הקנס כפול נ' דינר טורניי"ש וכן העיד רבינו יוסף קרא שראה בפני רבי' יחיאל מפריש. ואם הכהו ב' פעמים יתן ב' קנסות ואם המוכה הכה מכה אבד זכותו וא"צ להתיר למכה הראשון אך הקנסות ישפטו לפי ההכאות. מכתב יד הרי"ח מטרויי"ש כי לא נתפשט מגדולי צרפת בין למכה בביהכ"נ אלא נתנו כח ביד ב"ד למעט ולהרבות לפי העת למכה ולמוכה כאשר יישר בעיניהם. וקנס זה מוכה ולא לעניים כדאמרי' (ב"ק ל"ו ע"ב) על מעשה דפלגא דזוזא שחייבהו שיהא למוכה וכן תקנו שאשה יחידה או קרוב נאמן לומר שראה שהכהו וכן קטן נאמן כשאין פנאי להזמין אחרים כשרי' כדאמרי' פ' החובל (בבא קמא צ' ע"ב) ההוא דתקע לי' לחברי' א"ר יהודה הא אנא חזיתי' זיל שלים ליה ולפ רוב ההכאות. חרם למסור יחיד וקרוב כשרי' אע"ג דלא שמעו כי הלשינו אך רואי' כשמדבר למושל וכן צוה המושל על המולשן אמתלא אחריתי. חרם שלא לקצץ גליון ספר אפי' כדי לכתוב עליו. חרם שלא לבייש בעלי תשובה מעונם בפניהם. חרם שלא לראות בכתב חבירו ששולח לחבירו בלא ידיעתו אסור. ואם זרקו מותר. חרם של לקח גניבות כגון תועבות או גביע ובגדים צואים וספרי תפלות ומשמשיהם מפני הסכנה.
1180
1181תקנת רגמ"ה בין שהוא במדה"י בין שאינו במדה"י והאשה תובעת מזונות יחרימו כל היודע משלו וכ"ש כשהבעל בעיר שיקבל חרם שאין לו כלום ויפסקו לה מזונות על זה, הא דאמרי' (ב"ק פ"ז ע"א) עבד ואשה פגיעתן רעה היינו בחבלות אבל אם נהנה מגזל אשתו חייב וכתב רבינו נחשון גאון דהא שהם פטורי' היינו מלשלם אבל מלקות חייבי' דאל"כ עבד הקל ואשה הבזוייה יהיו חובלים באנשים החשובים. שנים שחבלו זה בזה משלמין במותר נזק שלם (ב"ק ל"ג ע"א) ואח"כ שמין החבלות והבושת והכל זה כנגד זה ויש יותר משנים או מג' מבאחד. ואם נתעצם המכה ואמר לא בעי' דין תורה יסלקו ב"ד את ידם ויתנו רשות למוכה ללכת להביאו בערכאות של גוים. א"ר המכה מי שחרף אביו יעשו דין למוכה שלא מצינו שיש לנו להכות מי שמחרף אביו.
1181
1182תקנת גאונים שמע שהלשינו אם יש הוכחה ואמר מולשן למושל דברים כדי להסיר עצמו מן המלשינות ובדברים שאמר להציל עצמו [הפסיד חבירו] אין זה [מציל] עצמו בממון חבירו והראשון נקרא מלשין בכל דין וקנס. תקנת קדמונים שיעשו לאחת מן הערים בהזמנה לתובע שירד עמו לדין באחת מן ג' הערים הסמוכות שיש שם ב"ד ולא יוציא מנה [על] מנה לילך ולבקש חשובי' שבמדינה ואם יש אדם חשוב בקרוב יזמינו על פיו. גם בתקנות אלו יש שאם צאו והזמינו בפני [ב'] עדי' לא יסרב מלבאר לו ללכת באחת מן ג' הערים לדין. גם קבלה כך היא מתקנת ר"ג ללכת לב"ד הגדול ושליח ב"ד נאמן כבי תרי לומר שרצה להראות לו ההזמנה ושא"ל בשליחות ב"ד נאמן כבי תרי לומר שרצה להראות לו ההזמנה ושא"ל בשליחות ב"ד שיבא לב"ד בא' או בב' ימים שא"ל השליח והנתבע יבחר אחד משני ימים כי כן התקנה ואם יסרב ידינהו הקהל ע"י השליח ויש כח לתובע לבטל התמיד באותה עיר לכתוב לו ההזמנה בעיר שיברור הנתבע באחת מן ג' ערים ויכול לבטל ב' תפלות כשילכו שם עד אשר ישבו ג' מהם לב"ד. ואם לא בא אליהם יכתבו שלא בא. רגיים לברך הקהל אחר נטילת חרם כדאמר הקב"ה למשה כיון שקבלו ישראל את התורה צריך לברכם שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב ולכן נכתבה וזאת הברכה אחרי אתם נצבים. סיומא תקנת רגמ"ה.
1182
1183דרכי תשובה.
1183
1184אמר ר' יצחק מיום שחרב בית המקדש נוטל טעם ביאה מבין איש לאשתו וניתן לעוברי עבירה שנאמר מים גנובים יומתקו (דנהדרי' ע"ה ע"א). תניא ר"מ אומר אדם עובר עבירה בסתר הקב"ה מכריז עליו בגלוי שנאמר ועבר [עליו] רוח קנאה (סוטה ג' ע"א). אמר ר"ל אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות שנאמר איש איש כי תשטה אשתו (סוטה שם). ר' אלעזר הזקן אומר אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורי' [ויעשה] מה שלבו חפץ ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא (חגיגה ט"ז ע"א). ואם ניחם על הרעה שעה הא לך תשובה לכל עון ולכל חטאת יסוד הרב רבי אליעזר בן רבינו יהודה כאשר קבל מרבינו יהודה חסיד אב החכמה בן רבינו שמואל הקדוש החסיד הנביא בן ריבנו קלונימוס משפירא הזקן בן רבינו יצחק ז"ל והמה קבלו רב מרב גאון מגאון חכם מחכם הלכה למשה מסיני והיה האיש אשר עבר על מצות בוראו וחטא [יעיין] בספר הזה וימצא תשובה ברורה ובחונה כפי שחטא וימצא מרגוע לנפשו כי שבעה דברים קדמו לעולם אלו הן תורה, תשובה, גן עדן, וגיהנם, כסא הכבוד, בית המקדש ושמו של משיח (פסחים נ"ד ע"א) הבא על אשת איש עליו הכתוב אומר מעות לא יוכל לתקן (חגיגה ט' ע"א) ור' שמעון בן מנסיא אמר הבא על א"א ואסרה על בעלה נטרד מן העולם (חגיגה שם ע"ב). ואם ניחם על הרעה אשר עשה יסבול דין קשה כמיתה אע"פ שאמרו רבותינו (ב"מ נ"ח ע"ב) כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה שיורדי' ואינן עולי' אלו הן הבא על א"א [כו'].
1184
1185וזהו תשובתו הבא על א"א ישב בחורף בקרה ובשלג פעם אחת ביום או שתי פעמים ערום או שלשה פעמים עד טבורו עד שיוכל לקרא פרשה ראשונה [של שמע בכונה] ככה יעשה כל ימי החורף בעודו חי בכל יום לבד מיום השב ויום טוב ויתענה כל ימיו [וישא] שק סמוך לבשרו ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ושכר לבד שבת ויו"ט. ואם אינו יכול להתענות בכל יום יתענה שני וחמישי כל ימיו ככה יעשה ויתודה פשעיו בכל יום בבכיה פעמים משום דמודה ועוזב ירוחם. ובקיץ ישב בכל יום ערום פעמים בנמלים שדוקרין שקורין און מייש"ן [אמייזען] עד שיוכל לקרא פרשה שמע בכונה שלש פעמים בכל יום ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ושכר לבד מן השבת ויו"ט ויתענה בכל יום ונושא שק סמוך לבשרו ויתודה חטאיו בכל יום פעמים ומלקין אותו ויהא שפל רוח. ואם מוכיחין אותו ישתוק ולא יראה שמחה כל ימיו ואינו נושא בגדי צבעוני' אולי ירחם עליו הנוטה כדוק שמים. המוציא ש"ז לבטלה יתענה ארבעים יום כנגד יצירת הולד וישב [במים] בחורף כנגד צליית בצה וכל אותם ארבעים יום לא יאכל בשר ולא ישתה יין ושכר ולא כל מאכל הם לבד משבת ויו"ט ולא ירחוץ את בשרו במים ויתודה פשעיו בכונה ויאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך כך עשיתי ונחמתי על הרעה אשר עשיתי ולא אחזור לדבר זה עוד כן יתודה לכל עון ולכל חטאת. ואם ירבה בוידוי ובתחנונים טוב הוא ויהא שפל רוח וימצא מנוח לנפשו. הבא על הגויה מי שבעל בת אל נכר חייב להתענות וללקות מהיות קשור בה ככלב בגיהנם שנאמר לשכב אצלה [להיות] עמה. לא יאכל בשר ולא ישתה יין, אם לא יולדת ממנו יתענה שנה תמימה בכל יום לבד משבת ויו"ט ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ושכר ולא ירחוץ לכל הפחות ארבעים יום ויתודה בכל יום פעמים בכונת הלב. ואם יולדת ממנו אפי' מקוטעי' אפי' נפל יתענה שתי שנים בכל יום ואם לא יוכל להתענות בכל יום יתענה שני וחמישי לבד משבת ויו"ט ומלקין אותתו [מפני] שהטריח הקב"ה צור ממזר מטפה באושה ויצטער בשכיבה ואם יוכיחו אותו סרחונו יצדיק עליו את הדין. הבא על אשתו בנדותה יתעה ארבעי' יום רצופי' וילקה בכל יום ולא יאכל מאכל חם ולא ירחוץ באותן הימים ויתודה בכל יום ולא ישתה יין ושכר.
1185
1186נשתמד עובד ע"ז הרי עובר בכל התורה כולה צריך להסיר עדיו מעליו וכל מיני מלבושים יפים ויתאבל ויצטער כמה ימים ושנים בכל יום וישפיל רוחו ויתודה שלש פעמים בכל יום וא יאכל בשר ולא ישתה יין ושכר ולא ירחוץ כלל כ"א שבת ויו"ט ירחוץ מעט ולא יחוף ראשו כ"א פעם אחת או פעמים ולא ילך לשום שמחה ולנישואין כ"א לשמוע הברכה ויתרחק מע"ז ועובדה לא ישב אצל כומרים וגלחים ובמקום שמדברים מינות ונושא שק סמוך לבשרו וילבש שחורים ויתכסה שחורי' ויתענה כל ימיו שני וחמישי ולא ינעול אלא מנעלים של פרה שקושרי' ברצועות וכי ישוב צריך שיטבול בארבעים סאה ויצטער בשכיבה כל ימיו מפני שחלל שבתות ואכל מץ ועבר [על] כל המצות ע"כ יסבול צער וישוב אל ד' וירחמהו.
1186
1187איש אשר ירצח את רעהו או אשה או שיהרוג את רעהו בלשונו, נע ונד תהיה בארץ שלש שנים ילך בגולה וילקה בכל עיר ועיר שיבא [יאמר] רוצח אני ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ושכר ולא יגלח שער ראשו וזקנו ולא יכבס את בגדיו ולא ירחוץ או יחוף ראשו [כ"א] פעם אחת בחדש ויקשור ידו אשר רצח בשלשת בצוארו ויקשור בטנו סביבותיו בטבעות של ברזל וילך יחף ויבכה על רציחותיו ויתענה בכל יום עד שיגמור גלותו ואח"כ יתענה שנה אחת שני וחמישי לבד מאותן שלש שנים שהתענה ויהא שפל רוח ולא יענה לשום אדם עזות ואם יחרפהו ויאמרו לו רוצח אתה ישתוק וכל אותן שלש שנים לא ילך [לשמחה] וישכוב לפני פתח ביהכ"נ ויעברו עליו העוברים ויתודה בכל יום ויום כל ימי חייו.
1187
1188המנשק נשים ומחבקן ומגפפן וממששן בלא שכיבה יתענה שני וחמישי ושני ויתודה ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ושכר ולא מאכל חם בימים האלה. השוכב עם בהמה וחיה יתענה ארבעים יום ויתודה ולא ירחוץ עד שיעברו הימים האלה. אם נשק וחבק את אשתו בנדותה או חיכוך אברו על בשרה יתענה ויתודה כמו פעמים. והנשבע לשקר כי השבועה חמורה ככופר בעיקר כי לא ינקה ד' את אשר ישא שמו לשוא כי על השבועה נזדעזע כל העולם, ושבועה וחרם משפט אחד, ילקה כמה פעמים כל ימי חייו ויתענה ויתודה כמה ימים. ויש לו להזהר שלא ישבע אפי' באמת לא בתורה ולא בנשמת אבותיו אך ישבע בחי ראשו אבל נשבעי' לקיים את המצות ולא יוציא שם שמים לבטלה ואם שגג וברך ברכה לבטלה [יאמר] ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
1188
1189המלשין את חבירו הרי הוא משניאו בעיני השר ומאבד ממונו ומפילול [עם] אשתו ובניו ואמרינן המינין והמסורת (כו' ע"ז כ"ו ע"ב) זהו תשובתו ישלם לבעליו כל מה הפסיד אותו וישור על האנשים ויבקש ממנו מחילה לפני העולם וילקה ויתענה יותר משתי שנים ויתודה כל ימי חייו כי גדול חטאתו אשר חטא ויצטער כל ימיו. הגונב ממון [מחבירו] או גזלו או לקח ממנו רבית משפט אחד הוא ותשובת' אחד הוא ישיב את הגניבה או את הגזילה או הרבית [ויבקש] ממנו מחילה ויתענה כמה שנים לכל הפחות שנה תמימה ויתודה בכל יום ויזהר מלקבל פקדונות ולא ירגיל ללכת על ממון חבירו ויעשה גמילת חסדים בגופו ובממונו ואם בשביל הרבית ילקה ויתענה ויתודה כי כל הנוטל רבית אינו חי לעתיד לבא. המגביה ידו על חבירו נקרא רשע (סנהדרין נ"ח ע"ב) זהו תשובתו יתן לו ממונו ויבקש ממנו מחילה. המלבין פני חבירו ברבים צריך לעשות כמה תעניות וילקה כל ימי חייו ויתענה בעודנו חי ויתודה בכל יום ויצטער בשכיבה. המכנה שם לחבירו יבקש ממנו מחילה ברבים וילקה ויתענה ויתודה לכל הפחות ארבעים יום. [המאנה] את הגר צריך לבקש ממנו מחילה ויתענה ויתודה לכל הפחות ארבעים יום. המפתה בתולה אשר לא אורשה ושכב עמה אם קטנה היא פיתוי קטנה אונס היא והוא חייב מיתה ואם נערה או בוגרת מחלל [או] השפחה ונדון כמו מכשף זהו תשובתו שלש מלקיות מלקין אותו בכל יום ויתענה שנה תמימה ועל הארץ יישן ונושא שק סמוך לבשרו שה תמימה ומגדל זקנו ויתודה בכל יום על הרעה אשר עשה. הבא על האלמנה אשר לא טבלה חייב כרת ושלש מלקיות מלקין אותו ויתענה שנה תמימה שני וחמישי וירבה תחנונים ושק ישא סמוך לבשרו ויתודה על עון שבא על נדה. ואם טבלה לנדתה מלקין אותו פעם אחת וארבעים תעניות וגם התשובה הזאת לבא על הפנויה בתולה או גרושה או אלמנה אין לך עבירה קטנה אם לא ישוב בעוה"ז נפרעי' ממנו לעה"ב.
1189
1190ת"ר לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר [הא] כיצד היה בעל תשובה לא יאמר זכור מעשיך הראשונים היה בן גרים לא יאמר לו זכור את מעשה אבותיך ואם ייסורי' וחלאים באים על חבירך אל תוכיח לו משום שנאמ אל תרבו תדברו גבוהה יצא עתק מפיכם כי אל דעות ד' (ב"מ נ"ח ע"ב). א"ר יצחק אם ראית רשע שהוא חזור מרשעו ועושה תשובה אל תבזה אותו (עיין ב"מ נ"ח ע"ב במתני') א"ר הונא ראה כמה קשין עונות עד שלא יחטא אדם אימתו מוטלת על הבריות שנאר ויראו ממך אפי' רוחות אפי' שדים וכשחוטא אימת אחרים עליו כמו ששנינו הקב"ה בראט שדים ונשמתן של שדים ע"ש עם חשיכה וכשהגיע לרגים לא רצה לחלל שבת ברא להם רגלים של תרנגול ואין לך בית רובע הקב שאין בו אלף אלפים ריבואות שדי' ויש לאדם פרומביא ע"ג עיניו ולא נתן רשותלעין לראות ימינו של אדם שהיא עוסקת במצות מפלת אלף ואינהו קיימי עלן כי [כסלא לאוגיא ברכות ו' ע"א] תלם שעושי' סביב הכרמים. מה תקנה תקן להן תקן לכל א' מישראל שני מלאכים לשומרו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך (שבת קי"ט ע"ב וחגיגה ט"ז ע"א) ומכריזין פנו מקום לאדם שנברא בצלם אלקים. וכשעונותיו רבו נינתק הפרומביא מע"ג עיניו רואה השד ומיד נטרף. כל המעביר על מדותיו מעיבירי' לו על כל פשעיו (יומא כ"ג ע"א) פי' כל המעביר על מדותיו שאינו מדקדק למדוד מדה כנגד מדה למצטערין אותו ומניח מדותיו והולך לו ואינו נוקם מעבירי' לו על כל פשעיו אין מדת הדין מדקדקת בו והולך לו. וכל מי שהוא כעסן אפי' פוסקי' לו גדולה וכבוד לשבעים שנה מורידין אותו מגדותו שנאמר הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך ולא עוד אלא כל מי שהוא כעסן סופו יורש גיהנם (פסחים ס"ו ע"ב) כתיב נושא עון ועובר על פשע למי [הקב"ה] נושא עון למי שהוא עובר על פשע (ר"ה י"ז ע"א) ומוחל לחבירו בלב שלם כשמבקש מחילתו. וכל מי שחבירו מבקש ממנו מחילה ואינו מוחל לחבירו אין עונותיו נמחלין לו. כתיב ישא ד' פניו אליך וכתי' אשר לא ישא פנים ל"ק כאן לישראל כאן לאומות העולם (קצת בסיגנון אחר בפסיקתא רבי פסקא כ"ד ועיין ברכות כ' ע"ב) כתוב א' אומר לא אחפוץ במות המת וכתוב אחד אומר כי חפץ הוא להמיתם ל"ק כאן קודם שנחתם גזר דינם כא לאחר נחתם גזר דינם. (ספרי פ' נשא ורבה וילקוט שם) אבל אגיד לך הרשום בכתב אמת וכי יש כתב שאינו אמת אלא שאדם חוטא הקב"ה רושם ואם עשה תשובה הכתב מתבטל ואם אינו עושה תשובה הכתב אמת (בשינוי קצת במס' יבמות ק"ה ע"א ובירושלמי ס"פ מצות חליצה ובב"ד פ' וישלח). [ואם עושה תשובה] דומה כבנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר ונשלמה פרים שפתינו (ילקוט הושע י״ד:ג׳ ובשינוי קצת יומא פ"ו ע"ב). אמר רב חסדא כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה (ב"מ נ"ח ע"א) א"ר אבהו שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם ואלו הן אונאה וגזל וע"א (ב"מ שם) א"ר יוחנן גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ד' אלקיך (יומא פ"ו ע"א) ואר"י גדולה תשו' מקרעת גזר דינו של אדם שנאמר שובה ישראל עד ד' אלקיך (יומא פ"ו ע"א) ואר"י גדולה תשו' שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר השמן לב העם הזה. (ר"ה י"ז ע"ב) א"ל ר"פ לאביי ודלמא קודם גזר דין א"ל ושב ורפא לו איזה דבר שצריך רפואה הוי אומר זה גזר דין. מיתיבי השב בינתים בעשרת ימי תשובה מוחלי' לו לא שב בינתים אפי' הביא כל כבשים ואילי נביות שבעולם אין מוחלין לו ל"ק הא ביחיד הא בצבור. וכל המלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת בא וראה הנוצ' ובלעם הרשע נדון בש"ז רותחת תנא הוא לבן הוא בלעם הוא כושן רשעתים (סנהדרין ק"ה ע"א) ושלשה היו יועצי פרעה בהיות ישראל במצרים בלעם איוב יתרו (סנהדרין ק"ו ע"א) הוא רעואל המדיני כולו מפורש בדברי הימים דמשה. וכל מי שיש בידו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה יחלוף במעשה הטוב ויעשה תשובה ומתקבל (מדרש ילקוט הושע רמז תקכ"ט בשם פסיקתא רבתי) משל לאדם שיש לו צרורות של זוזים רעים ילך אצל חנוני ויתן לו, תוספת והוא מחליפם בזוזים טובים אף כן מי שיש בידו מעשים רעים יעשה תשובה ויחליף מעשים הרעים במעשים הטובים ויתכפר לו ושמא יאמר אדם עונותי מרובי' היאך אעשה תשובה מתיירא אני שאין הקב"ה מקבל תשובתי לכך נאמר נושא עון ועבר על פשע. גדולה תשובה שבשביל יחיד העושה תשובה מוחלין לכל העול כולו שנאמר כי שב אפי ממנו (יומא פ"ו ע"ב) מי אל כמוך מוחל פשע הרשעים ומקבלם שנאמר שובה ישראל עד ד' עד שהוא נתון במדת רחמים עד שלא ימתח עליכם מדת הדין (עיין ילקוט רמז תקל"ב) וגדול כח התשו' שאפי' הרשעי' הבוגדים לפני יוצרם מתקבלים כריח הקטרת שנאמר מור ואהלות וקציעות כל בגדויך. ושלשה דברי' מקרעי' גזר דינו של אדם תשובה תפלה וצדקה (ר"ה ט"ז ע"ב). מאי דכתיב וילבש צדקה כשריון מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפות ששהיא שריון אף כל פרוטה ופרוטה שאדם נותן לצדקה מצטרפי' לחשבון גדול (ב"ב ט' ע"ב) וכתי' מתן בסתר יכפה אף וכל הנותן צדקה אפי' ניתן רושת למלאך הפורעניות לפרע ממנו אין המלאך הממונה על הצדקה מניחו אלא רץ והולך בין מלאכי מרום והם נותני' לו ריוח ועומד לפני הקב"ה ומלמד עליו סניגוריא ואומר רבש"ע פלוני שנתת רושת לאבדו זכות גדול בידו ומלאך הממונה על הפורעניות אומר בשביל זה אתה מזכה והלא כמה עבירות בידו וזה משיב מצוה זו שעה שקולה כנגד עולם באותה שעה הקב"ה אומר למלאכי הפורעניות תגעו בו כי מצאו לו זכות. א"ר חמא ב"ר חנינא כל האוכל השותה עם חבירו ומראה לו סבר פנים יפות ומדבר עליו לשון הרע הקב"ה קורא אותו רע שנאמר [מרמה בלב חורשי רע (ילקוט משלי י"ב רמז תתקמ"ט) וכל מי שהוא מדבר אחד בפה ואחד בלב הקב"ה קורא אותו תועבה שנאמר תועבת ד' שפתי שקר (ילקוט משלי רמז תתק"ן) א"ר יששכר אדם עומד ומחרף ועושה גדישין של עבירות אמר הקב"ה יעשה תשובה וראוי לו כאלו לא חטא שנאמר וירא און ולא יתבונן (ילקוט איוב רמז תתק"ו בשם פסיקתא רבתי). וא"ר אבוה מקום שבעלי תשובה עומדי' צדיקי' אינם עומדי' שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (ברכות ל"ד ע"ב) ת"ר אדם שיש בידו עבירה ותודה ואינו חוזר למה הוא דומה לאדם שהוא תופס שרץ בידו שאפי' טובל בכל המים שבעולם לא עלתה לו טבילה אבל זרקו מידו עלתה לו טבילה כך מודה ועוזב ירוחם (תענית ט"ז ע"א) רבי שמעון בן יוחאי אומר אפי' צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה אבד כל צדקותיו שנאמר צדקת הצדיק לא יצילנו ביום רשעו ואפי' רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירי' לו רשעו (קדושין מ' ע"ב) ר' אלעזר אומר למה הצדיקי' דומי' בעוה"ז לאילן שכלו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה נקצץ נופו נמצא [כלו] עומד במקום טהרה כך הקב"ה מביא יסורי' על הצדיקים בעוה"ז כדי שינחלו העוה"ב שנאמר והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד. ולמה הרשעי' דומי' בעוה"ז לאילן שכלו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה נקצץ נופו נמצא כלו עומד במקום טומאה כך הקב"ה משפע טובה לרשעי' בעוה"ז כדי לטרדם ולהורידם למדרגה התחתונה לעוה"ב שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וכתי' כי אין חרצובות למותם אין הקב"ה מאחר צביונם של רשעים אלא כל מה שמבקשי' נותן להם ושלוה והשקט וכל זה לרעתם (קידושין שם) כל מצות שבתורה בין עשה בין ל"ת אם עבר אדם על אחת מהן בין במזיד בין בשוגג כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב אדם להתודות לפני הקב"ה שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו זו וידוי כיצד מתודה אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך וכך עשיתי והרי נחמתי ובושתי במעשי שר עשיתי לעולם לא אחזור לדבר זה עוד זו היא עיקר של הוידוי וכל המרבה להתודות ה"ז משובח. וכל העושה דבר ומתחרט בו הקב"ה מוחל לו שנאמר לא יראוני הא יראוני מוחלין (ילקוט מלאכי רמז תקפ"ט). איזו תשובה גמור זה שבא לידו דבר שעבר בו וכבש את יצרו כגון שבא על אשה פנויה ולאחר זמן נייחד עמה ולא עבר, אפי' עבר עבירה כל ימיו ועשה תשובה ומת בתשובה עונותיו נמחלין שנאמר עד [אשר] לא תחשך השמש, א"ר יהושע בן לוי מאי דכתי' עוברי בעמק הבכא אלו שעוברי' על רצונו של הקב"ה שמעמיקי' לו גיהנם. מעין ישיתהו שבוכין ומורידי' דמעות כמעין של שיתין. גם ברכות יעטה מורה שמצדיקי' עליה' את הדין ואומרי' יפה דנת יפה זכית תקנת גן עדן לצדיקים וגיהנם לרשעים. איני והאמר ר"ל רשעי' אפי' בפתחה של גיהנם אינם חוזרי' בתשובה ל"ק כאן בפושעי ישראל כאן בפושעי או"ה אפי' בפצתח של גיהנם אינם חוזרין (ערובין י"ט ע"א). א"ר ירמיה שלשה פתחים יש לגיהנם אחד בים אחד במדבר ואחד בירושלם (שם) מאי דכתי' נוראות בצדק תעננו אלקי ישענו מבטח כל קצוי ארץ [וים רחוקים נמשלה התשובה לים מה הים הזה לעולם פתוח אף] שערי תשובה לעולם פתוחים (פסיקתא רבתי פסקא כ"ה וילקוט תהלים רמז תשפ"ט). בירושלמי (יומא פ"ח ה"ז) עובר אדם על הכריתות ועל מיתות ב"ד במזיד [התשובה] ויוה"כ מכפרי' מחצה ויסורים מכפרים מחצה. אבל מן שנתחלל שם שמים על ידו אין [כח] בתשובה לתלות ולא [ביום] הכפורי' לכפר ולא [ביסורין למרק] אלא [תשו' ויוה"כ מכפרי' שליש והיסורי' מכפרי' שליש והמיתה] ממרקת שנאמר אם יכופר עון העם עד תמותון. אין תשו' ויוה"כ מכפר אלא עבירה שבין אדם להקב"ה כגון האוכל דבר איסור או שבעל בעילה אסורה כגון שבא על פנויה אבל אם חייב לחבירו ממון אינו מתכפר עד שישלם לו או יתרצה אותו שימחול [לו]. תניא כל עבירות שבתורה בין שעשה תשו' ובין של עשה תשו' יוה"כ מכפר חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה ומפיר ברית בבשר שאם עשה תשו' יוה"כ מכפר ואם לאו אין יוה"כ מכפר (יומא פ"ה ע"ב) הסר ממך עקשות פה זהו לשון הרע דאמר רבי יוחנן (ערכין ט"ו ע"ב) כל המספר לה"ר כאלו כופר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשונינו נגביר. מאי דכתיב גול אל ד' יפלטהו מי שהוא מגלה עונותיו ומתודה הקב"ה יפלטהו מחטאיו. [מאי] דכתי' זובח תודה יכבדנני כל מי שזובח יצרו ומתודה בכל יום מעלה עליו הכתוב כאלו כבד הקב"ה בשני עולמות (סנהדרין מ"ג ע"ב). לא מדת הקב"ה כמדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מביא דורון למלך ספק מקבלו ספק אינו מקבלו אם המלך שונאו ישור על אנשים שיעזרו לו לחלות פני מלך שיאהבו אבל הקב"ה אינו כן האדם כשישוב מרשעו [ונותן] צדקה הקב"ה מקבלו (ב"ב י' ע"א קצת בסגנון אחר) ואומר הקב"ה שוב ביני ובינך ואני מקבל תשובתך שנאמר כי ימינך פשוטה לקבל שבים. לא [יאמר] אדם אלך ואעשה עבירה שאין הקב"ה רואה אותי למה כי הקב"ה בשמים ואני בארץ לכך נאמר כי נוכח עיני ד' דרכי איש (ילקוט משלי רמז תתקל"ח בשינוי קצת) אם הולך [אדם] בדרך לדבר מצוה נחשבת [לו אותה] מצוה אם אדם הולך בדבר עבירה נחשבת לו אותה עבירה. כל פגע וצער וחליות שבא על האדם אם מפסיד בדבר ומצטער או כי ינגוף רגלו הכל מביא הקב"ה לידי חשבון לכפר עונותיו שנאמר אחת לאחת למצוא חשבון (בלשון וסגנון אחר בילקוט משלי רמז תתקע"ו בשם תנחומא). השכר שהבטיח הקב"ה לעושה רצונו משלם להם לעוה"ב שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך ואמרו רבותינו [ירושלמי סנדרין פ"י ה"א] מי שרובו זכיות ומיעוטו עבירות נפרעין ממנו מעט עבירות קלות שיש בידו בעוה"ז כדי לפרוע ממנו משלם לעתיד לבא. מי שרובו זכיות יורשי' גן עדן מי שרובו עבירות יורש גיהנם. הצדיקי' שעשו עבירות קלות אין נפרעין מהן לעוה"ב אלא בעוה"ז כי הא מעשה שמת בעיר אחת צדיק ורשע ביום אחד ובשה אחת הלכו כל הקהל לעשות לרשע כל צרכו ולעסוק בקבורתו. ולצדיק לא בא איש היה לו חתנו ובכה בכי גדול על אשר לא בא איש [לקבורת] חמיו ונפל עליו שינה וישן בא אליהו ז"ל וא"ל למה אתה בוכה א"ל על שבאו כל הקהל על [קבורת] אותו רשע וכבדהו ועל חמי שהי' צדיק גמור ועסק בתורה יומם ולילה לא השגיח עליו איש. א"ל אליהו לך עמי והלך עמו והביאו לפני גיהנם הראה לו נשמה אחת שצועקת מים מים והמים אצלה ואינה רשאה ליהנות ממנו א"ל אליהו זהו נשמתו של אותו רשע שעושי' לו כל הכבוד האלה בעוה"ז והראה לו אשה שציר דלת של גינם פתחה וסגרה באזנה והראה לו בני אדם שתלוי' בעגבותיהן והראה לו נשים שתלוי' בדדיהן והראה לו נשים שפיהם גחלי רתמים א"ל אליהו ראית בטוב כל אלה א"ל הן א"ל שאל ממני ואגידה לך ושאל א"ל אליהו אותה אשה שציר דלת של גיהנם פתה וסגרה באזנה היתה מתענה כל ימיה ואומרת כאב לבי בתענית ובשעה שמספרי' לה"ר ואונאת דברי' הטה אזנה כדי לשמוע לומר לבעליה כדי לשנוא בריות בעיני בעלה אותו אוזל סובל דין גיהנם. בני אדם שתלוי בערוה הם היו מופקרי' ובועלי זונות בעוה"ז ובני אדם שתלוי' בדדיהן הן היו מניקות בניהן בגלוי וראו האנשים דדיהן. ובני אדם שפיהם גחלי רתמים הם בני אדם שמספרי' בבית הכנסת בשעת תפלה ופוסקי' מדברי תורה ועוסקי' בדברי שיחה להודיע כי הקב"ה שופט צדק האברים שעושי' עבירה דנין בגיהנם יותר משאר האברים ואח"כ הוליכו לגן עדן וראה שמלאכי השרת מתקני' כסא ואמרי' נגמול חסד לפלוני הצדיק שיבא. א"ל לאליהו מה זכה הרשע שעשו לו כל כבוד הזה ומפני מה נעשה חמי שהי' צדיק גמור שלא גמלו לו חסד א"ל אליהו אותו רשע מעולם לא עשה אלא מצוה אחת והיה מוכס ולוקח מכס מן העמים פעם אחת לקח [גל צנון] למכס ונפל צנון אחת והלך אחריו עני אחד ולקח הצנון והיה רואה ועשה כלא הי' ראה וידע ושתק ואותו עני הי' מתפרנס מן הצנון וחיה את נפשו לכך זכה לאותו הכבוד כדי להורידו בגיהנם ונטל שכרו בעוה"ז. אבל חמיך הי' צדיק גמור מעולם לא עשה אלא עון א' פעם אחת בא אצלו ת"ח ואשתו מליזה עליו והוא שמע ושתק לכך נענש והקב"ה פרע ממנו מעט עון שעשה בעוה"ז כדי שיהא שלם לעוה"ב. ואליהו הלך לדרכו והבחור קץ משנתו וראה כל הקהל בביתו שגמלו חסד לחמיו והלכו עמו לקברו בכבוד גדול. ולמדנו אין בין גיהנם לג"ע אלא קיר קטנה ודקה כמין עובי דינר והמאזנים ששוקלי' החובות והזכיות פלס א' נטוי על גיהנם ופלס א' נטוי על ג"ע אם זכיות מכריעות יורש ג"ע אם החובות מכריעות יורש גיהנם. מי שמת ורובבו עבירות או כגון שבא על א"א והמינים והמשומדים שמתו בשמד והמלשינים והאפקורסים והכופרי' בתחיית המתים ובתורה ובמות אינם נוטלים שכר על המצות שעשו כלום אלא פוחתי' להם מן היסורי' של גיהנם כפי' שיעור שכר מצוה קלה שעשו בעוה"ז. ומי שמת ברשעו אין מתפללי' עליו והחוטא על כונת שיום הכפורים מכפר עליו אין יוה"כ מכפר עליו. בריך רחמנא דסייען.
1190
1191סליק סליק סליק.
1191