תשובות מהר"ם, דפוס ברלין, שער ב מ״וTeshuvot Maharam, Berlin Edition, Part II 46
א׳שאלה טרא טרייה להאי גברא, ארי שבחבורה, שר הבירה, מורי ה"ר פרץ שיחי' ויזכה לעמוד בקרן אורה וכסבור הייתי שלא הייתם אלא מקבלי טענות והדברי' הי' מוכיחי' ג"כ כי לא הזכרתם בדבריכם שום צד ראי' לא לחיוב ולא לפטור זולתי הטענות לבדם ועכשיו שדקדקתי אחרי' צריך אני לדקדק ולחלק על כל אנפי הדין צדדי' וצידי צדדים שלא לתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. תחלת דברי' כתבת מן האלפסי דלית הלכתא כההוא מלתא באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזוני' מהן (כתו' מ"ט ע"ב) לא היית צריך להביא מן האלפסי כי בגמרא דידן איתא בהדי' להאי פסקא דאיבעי' להו הלכתא כותי' או לית הלכתא כותי' ת"ש דר' חייא ור' יונתן הוי קיימי אתא ההוא גברא גחין ונשקי' לר' יונתן אכרעי' כו' עד אא"ב לאו דינא הוא מש"ה בעי עיישינהו וכו' אלמא בגמרא איתא להאי פסקא ובאלפסי לא איתא מדבר זה כלום אלא שכתב בקוצר פסקא ואגב ריהטך וריצת עטך לא נתת לב דאדרבא משם ראי' לדברי דמעיקרא פריך תלמודא אתקנת אושא פשיטא דבלא"ה נמי ידעי' שהוא ואשתו ניזוני' מהם דגדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונת מהם הוא ואשתו מבעי' אלמא מלתא דפשיטא היא ומשני מהו דתימא התם הוא דליכא אינש דטרח אבל הכא דקאי איהו אימא נטרח לדידי' ולדידה קמ"ל ועתה תן לבך להבין ושבוק מתנייתך ותא אבתרי דאי בתר מעיקרא אזלת לפי דברי המקשה כולה מלתא דפשיטשא אפי' בחיי האב ואי בתר מסקנא אזלת לשנייא דשנינן לא אצטריך אלא משום דקאי איהו ומצי טרח לדידיה ולדידה אבל היכא דמת דליכא דטרח לדידה מלתא דפשיטא היא בלא תקנת אושא כדפריך תלמודא מעיקרא גדולה מזו אמרי' וכו' אשתו מבעי' דלאחר מיתתו ניזונת דליכא דטרה דמשוי' למתנה כדין ירושה כי היכא דבחיי האב ובמיתתו הול למימר בעל בנכסי אשתו לוקח הוי דטבא ליה עבדי ליה כדאי' בס"פ יש נוחלין (בבא בתרא קל"ט ע"ב) ונהוי כמו האחי' שמכרו או משכנו דאין מוציאי' למזונות בנות האשה אפ"ה משום תקנה דאלמנה שוי' רבנן כיורש ה"נ משוי' ליורשי מקבלי המתנה כיורשי' ותגבה האלמנה מן המתנה אפי' מזונות כ"ש כתו' דעדיפא ממזונות דכתו' גביא ממקרקעי אפי' ממשעבדי משא"כ במזונות דאין מוציאי' למזון האשה והבנות מנכסי' משועבדי' מפני תיקון העולם (גיטין מ"ח ע"ב) והא דאיבעי' לן הלכתא כותי' או לא איכא למימר דהא מבעי' לי' בחייו דמצי טרח לדידיה ולדידה מאי ואהא פשיט דבחייו דמצי טרח לדידי' ולדידה לית הלכתא כתקנת אושא ומייתי מדאצטרך ר' יונתן לעשויינהו והוא החזיק לו טובה אלמא בחייו לית הלכה כותי' ויותר הוא פשוט לתלמוד דעקרינן מתנת בריא גמור מפני מזונות האשה לכל הפחות לאחר מיתת בעלה דליכא דטרח לדידה ממאי דעקרי' כח הבעל דהוי לוקח מדרבנן לעשותו יורש משום תקנתא דאלמנה דתגבה מזונות כ"ש מתנה זו שנעשית בעודו שכ"מ שלא נתכוין אלא להבריח שלא תגבה מהם מזונות וכתו' דלא מהני' האי דנתן ליורש ועקרי' לי' מקמי מזונות וכתו' דאלמנה. ועוד גדולה מזו אני אומר דהא דקאמר תלמודא דליתא לתקנת אושא היינו דוקא במאי דקאמרו דאפי' הוא ניזון מהם דהא מלתא בלאטעמא הוא דכיון דאיהו גופי' יהיב לה לא הו"ל לאפקועי מתנה כמו גבי אשה דהא אמרי' מה שקנתה אשה קנה בעלה ואפ"ה היכא דיהיב לה איהו גופי' המתנה קיימת דקיי"ל הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"א ע"א) הלכך בהא מספקא לי' לתלמודא אי הלכתא הכי ופשיט דלית הלכתא הכי תדע אי לית הלכתא כותי' ובין הוא ובין אשתו אינן ניזונות מהן מדינא א"כ מאי פריך תלמודא מעיקרא פשיטא הו"ל לשנויי דאצטריך דהא לא קיי"ל כותי' א"כ שפיר אצטריך תקנת אושא לאפוקי מסברא דידן דקיי"ל לא הוא ולא אשתו ניזונין אבל לפירושי ניחא דמעיקרא לא פריך פשיטא אלא על אשתו דהא מלתא דפשיטשא דגולה מזו אמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו וכו' דמאשה אאשה קא פריך אבל מדידי' לא פריך פשיטא דחידוש גדול הוא שיהא ניזון מהם כדפי'. אלא הא ק"ל מה הוצרכו לתקן שתהא אשתו ניזונת מהן הא מלתא דפשיטא הוא גדולה מזו אמרו כו' ושינויא דמשני משמע הכי דמאשתו פריך מהו דתימא ליכא דטרח וכו'. ורש"י לא פי' כן. ואמנם נ"ל לפרושי כמו שפירשתי כי בענין אחר השטה מגומגמת כדפי'. אמנם א"נ לנדון הזה כי לכל הפירושי' יש ראי' ברורה לדברי ואין להקשות לפי' כיון דלא פריך מהוא אלא מאשתו מה לו לתלמוד להקשות הוא ואשתו מבעי' לא הול"ל אלא אשתו מבעי' דהא ל"ק דתלמודא לישנא דר' אלעאי אמר ר"ל נקיט מיהו לאו אהוא פריך אלא אאשתו פריך. א"נ הכי פריך גדולה מזו אלמנתו ניזונת מנכסיו כ"ש כאן ועוד בתר דנקיט דאפי' הוא ניזון מהם אשתו מבעי' ולהכי נקיט הוא ואשתו מבעי' לאלומי לפרכי' חדא דמדשלח רבין באגרתי' נפקא לן אשתו ועוד בלא דרבין נפקא לן אשתו מדר' אלעאי אר"ל גופי' כיון דתקין דהוא גופיה נזון מהם כ"ש אשתו ומשני לתרוייהו פירכי סד"א כיון דקאי איהו שטרח לדידי' ולדידה ואע"ג דתקון דאיהו ניזון מהם משום מצות כבוד איהי לא דמצות כבוד לא שייך בה כולי האי ומתקנת דרבנן נמי לא כיון דקאי איהו מצי למטרח לדידיה ולדידה קמ"ל ולעולם אפי' למסקנא דליתא לתקנת אושא נראה דה"מ בהא דקאמרי הוא ניזון מהם אבל לענין אשתו איתא ואיתא מטעמא דפי' לעיל. ועוד דלא אייתי דליתא לתקנת אושא אלא מעובדא דר' יונתן דאיירי בדידה אלמא בהא דוקא ליתא לתקנתא אבל באשתו איתא לתקנתא וק"ל. ועוד אחרי שהודעתני שזה הדין הוא בין יורשי פלוני לאלמנתו אפי' לדבריך אשתו גובה מן המתנה שהרי בשכבר קבלו לי קרובי האלמנה שהעבירו עליה הדרך ורצו שהייתי משתדל בדבר וכתבתי להם שאיני רגיל להשיב אלא לדיינים לבדם ולא לבע"ד ולא לקרוביהם ובאותם כתבים ששלחו לי ראיתי כתבים שהוכיחו את מורי הר"ר פלוני שי' שנשתדל להיות עד באותה מתנה ולהפקיע כח קרובתם ממזונות ומכתובה וראיתי תשובתו ואיני זוכר לשונו אך בזה הסגנון שבתחלה שלח אליו פלוני להיות משתדל בדבר ולא רצה עד שכ"כ הרבה לו תחנונים ואמר מה יעשה לבנו כשיפטר הוא יצטרך בנו יחידו לחזור על הפתחים לאחר שתגבה אלמנתו הכל במזונותיה ובכתובתה אז הזכיר מיתה קודם שנתן המתנה א"כ הו"ל מתנתו שנתן כמצוה מחמת מיתה וכל מתנת מצוה מחמת מיתה בין בכולה בין במקצתה מתנת שכ"מ מדרבנן ומזונות וכתו' גובה מינה מק"ו השתא ירושה דאו' אלמנתו ניזונת מנכסיו וגובה כתו' אפי' ממטלטלי כתקנת רבנן סבוראי מתנת שכ"מ שאינה אלא דרבנן לא כ"ש. ותדע דכל היכא דמזכיר מיתה בעצמו דכל מה דיהב בתר הכי אפי' לא הזכיר מיתה בשעת המתנה הו"ל המתנה מצוה מחמת מיתה מדאמ' פ' מי שמת (בבא בתרא קנ"א ע"א) אחתיה דרב דימי בר יוסף הו"ל פסקתא דפרדיסא כל אימת דהויא חלשה הוי מקני' ליה ניהליה וכי קיימא הויא הדרה זמנא חדא חלשה שלחה ליה תא וקני שלח לא בעינא שלחה ליה תא וקני כי היכי דבעית אתא שייר וקני מינה כי קיימא הדרה ביה כו' עד א"ל רב נחמן לסהדי היכא הוי עובדא א"ל אמרה הכי ווי דקא מתה ההיא אתתא פי' היתה מתאוננת על שהיתה לה למות כך שלא תראה אחיה א"ל ר"נ א"כ הו"ל מצוה מחמת מיתה וחוזר. מזה אני רגיל לפסוק שכל שכ"מ שהזכיר בעצמו מיתה קודם שנתן כל מה שנותן שוב יש לו דין מצוה מחמת מיתה ועכשיו בדקתי בספר העיטור וז"ל וכתב רבי' שמואל בן חפני מי שהזכיר שם מיתה הוא מצוה מחמת מיתה הא לא"ה לא ומסתבר כן מסוכן שחליו קשה ונכר שצוה מחמת מיתה הוא מצוה מחמת מיתה הוי ואע"פ שלא הזכיר שם מיתה וג' ימים הראשונים הוא נקרא שכ"מ ואם הוא מזכיר שם מיתה אפי' באותם ג' ימים הראשונים הוא מצוה מחמת מיתה ואחתיה דרב דימי בג' ימים הראשונים הוי כדאמרי' כל אימלת דהויא חלשה וכו' ולאחר ג' ימים הוא מסוכן דגרסי' בירושלמי (דפאה פ"ג ה"ו) זהו שכ"מ כל שלא קפץ עליו החולי מסוכן אע"פ שלא הזכיר שם מיתה דינו כמצוה מחמת מיתה עכ"ל בעל העיטור והוא כדברי ממש. ומה שכתבת שלפנים משורת הדין עבד ר' יונתן שכפה הבנים לזון לאב משום מצות כבוד לא פי' יפה שהרי לא כפה אותם כפייה גמורה אלא הרבה להם דברי ריצוי ותחנונים עד שנתפייסו והא דקאמר עשינהו אשכחן עישוי בדברים כמו מעלאי דידי (כתו' נ"ג ע"א) היינו עישוי וכן אכפייה ועל (שם) וכן פר"י. ומה זה שכתבת לדברי לא שבקת חי לכל נפש דכל הנשים יגבו מבני בעליהם כל מה שנתן להם אביהם לדבריך לא שבקת חי לנשים ועבדת למילי דרבנן שתקנו כתו' ממטלטלי כחוכא ואטלולא כי כל אדם בשעת חליו שאין לו כי אם מטלטלי יתן כל מטלטליו החביבים לו ולבניו שהם יטלו ממה שתטלם אשתו בכתו' ותלך ותנשא או בע"ח בחובו ועוד איכא למימר דתקנת אושא לא הוי אלא בכותב כל נכסיו לבניו ולא בכותב מקצת נכסיו והשתא לא תקשי לך א"כ לא שבקת חי וכן משמע מדנקיט הכותב כל נכסיו. וא"ת לחשביה בפ' מי שמת (בבא בתרא ק"ן ע"ב) גבי חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם י"ל משום דלא הלכתא היא כדמסיק דלית הלכתא כתקנת אושא או בדידיה או אף בדידה כדפי' הלכך לא פסיקא ליה. א"נ י"ל דהוי בכלל אותה דקתני התם דק אחשיב הכותב כל נכסיו לבניו ושייר וכו' ומשום דתקנת אושא דמי' לההוא לא רק אחשיב להו בהדיהו. מיהו שכ"מ הנותן מתנה והזכיר קודם לכן מיתה בדבריו ואפי' בג' ימים הראשונים מצוה מחמת מיתה הוא ואפי' נתן לאחרים אשה גובה פורנא מהם דכתו' נגבת ממתנת שכ"מ וממתנת מצוה מחמת מיתה בין בכולם אין במקצתם ומג' ימים ואילך דמסוכן הוא כ' בעל העיטור דכולו דינו כמצוה מחמת מיתה ואפי' לא הזכיר מיתה כלל כדפי' לעיל. ומה שכתבת אחרי שגביית האלמנה ממטלטלי תקנת הגאונים היא די לנו שתגבה מבני חורי' ולא ממתנה דתקנתא לתקנתא לא עבדי' וההוא דהוא ואשתו ניזונות מהם במקרקעי איני יודע מה אתה כותב דמה ענין תקנתא לתקנתא לכאן בפ"ק דב"מ (ה' ע"א) קאמר הכי אשבועת היסת דכופר הכל דתקינו רבנן דמשתבע נתבע ובעי למימר דהיכא דלא מצי לאשבועי והיכא דלא מצי שהוא חשוד לא מחייבי' ליה לשלם בשבועת שכנגדו אבל בנדון זה כמה וכמה תקנות תקנו בממון דהא אחים שמכרו או משכנו מוציאי' לפרנסה אע"ג דפרנסה גופי' דרבנן ודי אי גבי' מב"ח אפ"ה תקינו רבנן אפי' ממשעבדי וכן האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה דירית לה בעלה דרבנן ואפ"ה הדר תקינו באושא אפי' ממשעבדי וכהנה וכהנה רבות אין מספר. סוף דבר לא תצא לדון בדבר החדש לבדות דבר רמלבך נגד קבלתינו וקבלת כל רבותינו שבזמן הזה מטלטלי כמו בימי חכמי התלמוד מקרקעי חוץ מזה דלא לגבו ממשעבדי דידהו וכל מידי דחשיב בני חרי בימי חכמי התלמוד חשיב נמי השתא ב"ח למגבי ממטלטלי בימי תקנת הגאונים וכיון דאשכחן דבימיהם אשה גובה מזונות ממקרקעי שנתן לבניו דחשיבי כמו ירושה אע"ג דאין מוציאי' למזונות ממה שמכר או נתן לאחרים דחשיבי משעבדי ותנן אין מוציאי' למזו האשה והבנות מנכסים משועבדים מ"מ מוציאי' ממקרקעי שנתן לבניו דחשיבי כירושה בעלמא ה"נ מוציאי' בזה"ז ממטלטלי שנתן לבניו וק"ל. וכלל איני מכיר מה הבאת מפ' יש נוחלין שאין חילוק בין נותן לבנו לנותן לאחר מדפריך השתא ירושה דאו' אלמנתו נזונת מהם מתנת שכ"מ מדרבנן לא כ"ש דהתם פריך אהא דקאמר ואם לאו שאין ראוי ליורשו אין אלמנתו נזונת מנכסיו ואהא פריך ואמאי אינה נזונת מנכסיו הא מתנת שכ"מ היא וארישא דמלתא דאמר דאם ראוי ליורשו אלמנתו נזונת מנכסיו לא פריך מידי דשפיר קאמר אלמנתו נזונת מנכסיו. וא"ת אמאי לא פריךם ארישא מאי אריא שכ"מ אפי' בריא נמי לפי תקנת אושא דפ' נערה הא ל"ק כלל דאסיפא פריך שפיר טפי ומשבש למלתא דרב אדא בר אהבה מכח ההיא פירכא אבל ארישא לא הוי מצי למפרך מאי איריא שכ"מ אפי' בריא נמי מדר' אלעאי אמר ריש לקיש באושא התקינו דגובה אפי' ממתנת בריא שנתן לבניו דהוי מצי לשנויי דלמא רב הונא ורב אדא לא שמיע להו דר' אלעאי אר"ל א"נ הוי מצי לשנויי דלמא לעולם שמיע להו והא דנקיט שכ"מ משום רבותא דסיפא דלאחר שאינו ראוי ליורשו אפי' נתן לו במתנת שכ"מ אלמנתו אינה נזונת מהם וכפי' דלעיל משמע שהתוס' ר"ל כן שהביאו ראי' מפ' יש נוחלין שיש חילוק בין כותב לבניו לכותב לאחר דאהא דקאמר ואם לאו כלומר שאין ראוי ליורשו אין אלמנתו נזונית מנכסיו פרי מגרע גרע השתא ירושה דאו' אלמנתו נזונית מנכסיו שכ"מ לא כ"ש משמע דאי הוא דאו' א"ש דאינה נזונית אלמא איכא חילוק בין בניו לאחרים ואם איתא דליתא לתקנת אושא לדידן דאפי' איהי אינה נזונית מהם אפי' לאחר מיתת הבעל מאי ראי' מייתא ר"י מהתם דאיכא חילוק בין נותן לבניו לנותן לאחרים לעולם אימא לך אין חילוק וסוגי' דהתם דמשמע דמתנת בריא לא גבי' הווא כמסקנא דהכא דליתא לתקנת אושא דאפי' מבניו לא גבי' מזונות לאחר מיתת הבעל אלא ש"מ דאפי' דלית לן תקנת אושא ה"מ במאי דקאמרו הוא ניזון מהם אבל איהי נזונית מהם אפי' בחיי בעלה לכ"ע א"נ אפי' אם אמרי' בחיי בעלה לא מ"מ לאחר מיתת בעלה לכ"ע נזונית מהם והשתא מוכיח ר"י שפיר מפ' יש נוחלין שיש חילוק בין בניו לאחר וק"ל.
1
ב׳ומה שחלקת גבי בעלה הוא שנעשה יורש שהרי באת להפקיע מזון האלמנה שהוא חוב על הבת תאמר בבן שזכה מחיים ולא נתנה כתובה לגבות מחיים עכ"ל א"כ עדיפא מזונות מכתובה דהא לענין מזונות משמע בתלמודא דגביא מיניהו אף לאחר מיתה דהא פריך גדולה מזו אמרו אלמנה נזונית מנכסיו וכמו שהוכחתי לעיל דטפי פשיט ליה דגביא לאחר מיתה דליכא דמטרח לדידה ממחיים וא"כ כיון דאיהי נזונית בין מחיים בין לאחר מיתה כ"ש דגבי' מיניהו כתובה כיון דמטא זמנא למגבא כתובה דתנאי ככתובה דמי ולא יהא מזונות שהן טפלים חמורים מן העיקר דהיינו כתובה וכבר הוכחתי דכתובה עדיפא למקצת מילי אבל לא גריעא כתו' ממזונות וק"ל.
2
