תשובות מהר"ם, דפוס לבוב קנ״בTeshuvot Maharam, Lemberg Edition 152

א׳בפ' הזהב (דף מ"ט.) ומי אמר ר' יוחנן הכי והא"ר יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו ואוקמינן מותר לחזור בו אבל הוא מחוסרי אמנה^זצ"ל ובהא. וב"ה מודה ר' יותנן דמתנה מועטת^חצ"ל אינו. יכול לחזור בו.^טהובאת בקיצור וחסרון במרדכי כתובות פ"ה סי' קע"ו. מעשה באחד שנדר להשיא יתומה אחת והקנה מעות לצורכה והרויח הרבה באותן מעות ועד שלא השיאה מתה ובאו יורשיה ותבעו המעות מן הנודר וטענו הואיל והקנית' המעות לצורכה א"כ שלה היו אנו זוכים בהם מכחה כי אנו יורשים והשיב להם הנודר לא אתן לכם כלום כי אני נדרתי אותם המעות להשיא בהם את היתומה ועתה מה לכם עלי כי לשם מצוה הפרשתי. ופסק רבי' חיים כהן דאינו חייב ליתן ליורשיה כלום שלא נדר אותן מעות אלא על מנת לכונסה וראיי' לדבר דתניא בפ' אע"פ (כתובות דף נ"ד:) נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה את הכל מן היורשין^יצ"ל ר' אלעזר בן עזרי' אומר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה כו' ואולי תיבת היורשין ט"ס וצ"ל האירוסין. בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה ופסיק בגמ' (דף נ"ו.) הלכה כר' אלעזר בן עזריה ופי' אע"ג דאתא לירה לא תגבה אלא מנה ומאתים ומעתה ה"נ לא נדר אלא ע"מ לכונסה בהם ולהשיאה ואין ליורשיה כלום. ומורי רבי' אבי העזרי אומר דכיון דאמר בפ' הזהב האומר לחבירו מתנה אני נותן לך דאין בו משום מחוסרי אמנה אבל במתנה מועטת מודה דאסור משום דסמכא דעת' וגרסי' בירושלמי (ב"מ פ"ד הל' ב' וע' במ"הפ.) אמר לחבירו אתן לך ניתנה מרובה מותר לחזור בו. ואם א"ל בדעת גמורה אני נותן לך אינו יכול לחזור בו הדא דתימא בעשיר אבל בעני נעשה נדר והוי כנודר צדקה ליתן לו דזכה בה ומעכשיו זכו בו יורשין כדאמר בשילהי נגמר הדין (סנהדרין ד' מח.) מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו. וע"כ לא פליגי אלא מטעמא דבזיונא הא לאו הכי לכ"ע מותר המת ליורשיו כיון שנקבר בכבוד כדרך כל אדם אלמא אע"פ שלא נתנו הנותנים והגובים נמי לא גבו לצורך היורשים אפ"ה זכו בהם מכח המת וההיא דאע"פ אינה ראיה דאין כל האומדנות שוין ונראה בעיני אני המחבר דאין ליורשין כלום דאומדנא רעתא גדול הוא זה שלא^כליתא בהכ"י וט"ס הוא. נדר זה מעותיו אלא לצורך מצוה ולא לצורך הרשות שיאכלום היורשין וההיא דירושלמי שהוא מביא מורי' רבי' אבי העזרי אבל לעני נעשה נדר לאו ראיי' הי' דודאי נדר^לצ"ל הוא ולא. לא מצי הדד בי' שלא ליתן לאותו עני שנדר לו^מצ"ל אבל. אלא אם מת אותו עני אינו נותן ליורשיו כלום וההיא דנגמר הדין נמי לאו ראיי' היא דשאני התם דנעשות המצוה במעות לצורך המת הזה ונתן כל אחד בנדבתו ונעשו שותפין וכשנקבר במעותיהן נעשה בהם מצוה לגמרי ומקני לי' לגמרי הכל וזכה כהן וזכו בהן נמי יורשין מכח המת. אבל הכא שהקנה לצורך היתומה להשיאה בה ומתה היתומה ולא קיים בהם מצוה כלל ואיהו לא נדר אדעתא שיאכלום היורשין ומיהו הא מספקא לי אני המחבר אם יכול לעכב אותן לעצמו או שמא צריך להשיא בהן יתומה אחרת מיסתברא לי שלא ישמר אותם לעצמו הואיל לשמים הפרישם וגם אינו רשאי לעשות בהם מצוה פחותה אלא ישיא בהם יתומה או יעשה מצוה שלמעלה ממנו ומורינו רבי' שמחה היה אומר דאם אמר ליתומ' זו אין ליורשין כלום אלא יקח לעצמו. ואם אמר סתם בשעת הפרשה ולאחר מיכן נתרצה ליתן ליתומה זו ומתה ינתן ליתומה אחרת דגרסי' בתוספתא דשקלים (שלהי פ"ק.) מותר עניים לעניים ומותר שבוים לשבוים ואם לעני זה או לשבוי זה מותרו שלו פי' של הנודר שאל"כ היה לו לומר מותר העני לעני ומותר השבוי לשבוי הא למדת דשל הנודר הוא. ואני המחבר אומר דאינה ראיי' כדפי' דשאני התם דנעשית מצוה בממונו הלכך מותר על צורך המצוה הוא שלו אבל הכא שהפריש לצורך^נצ"ל יתומה זו ומתה. זו ומתה יתומה ולא נעשית מצוה בממונו חייב להשיא בו יתומה אחרת ולא יהיה ההיא דשקלים קשיא וזו היא סתם דקתני מותר השבוי של נודר ועל כן היה לי לפרש דשלו דקתני בשקלים היינו של עני ושל שבוי כדפרי' הואיל ונעשת מצוה בממונו נמי והקנה לו המותר על מצוה. אור זרוע: