תשובות מהר"ם, דפוס לבוב רי״טTeshuvot Maharam, Lemberg Edition 219

א׳וששאלת אם שמעון יכול להשביע את האלמנה על מה שטען שתקעה לו כף בחיי בעלה לפדותו מערבנותו והיא כופרת. נ"ל דאם טוען שנדרה לו קודם שנתערב לבעלה מן הגוי כיון דבלא תקיעת כף בדבור בעלמא הוה משעבדת לי' הויא לי' כמו ערב בשעת מתן מעות דלא בעי קנין (ב"ב ד' קע"ו:) וכיון דלפי דבריו משעבדת לי' תשבע היא שלא נדרה לו דאע"ג דתקיעת כף הוי כמו שבועה בעי אישתבועי בנקיטת חפץ ומשמע בפ' שבועות הדיינים (שבועות ד' לח:) האי דיינא דאשבע שלא בנקיטת חפץ נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר אבל אם טוען דבתר דנתערב נגד הגוי נדרה לו לא בעיא תו לאישתבועי כיון דלא מחייבינא^תצ"ל לה. לי' מידי אלא מחמת תקיעת כף ובדיבור בלא ת"כ לא הוה מחייבא יסמוך על תקיעת כפה שתקיים אותו ותו לא משבעינן לה שבועה על שבועה דבר זה למדתי מתשובת ר"י בר מנחם וכן אני רגיל לדון הלכה למעשה. ומה שכתבתי לעיל דאם נדרה לו לפדותו מן הגוי בשעה^אצ"ל שנתערב. שנדר' לבעלה מן הגוי והיא כופרת שתשבע ה"מ אם ידוע הדבר בשטר או כשהחייב הודה בשעת מיתתו שלא פטרו מן הגוי או בהודאתה או שמת ראובן תוך זמן הפרעון דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו (ב"ב ד' ה':) אבל אם אין הדבר ידוע אם פטרו ראובן אם לאו טענינין לי' דילמא סלקי' ראובן ואין לה לשבע בטענת שמא היכא דאין לה לידע וכיוצא בזה אני דן ראובן שהלוה לשמעון מנה ונתערב לוי עבורו ואחר זמן טען שמעון פרעתי לראובן שלא בפני לוי אומר אני דלוי פטר בלא שבועה וראייתי מפ' גט פשוט (בבא בתרא ד' קעד.) גבי ההוא דיינא דאחתא למלוה לנכסי דלוה מקמי דלודעי ללוה סלקי' רב נחמן וכו' משום דנכסי דאינש אינן ערבין בי' ותנא לא יפרע מן הערב תחילה וכן בפ' יש בכור (בכורות ד' מח.) אמילתא אחריתא מדמי^בצ"ל נכסי דאינש. אינש לנכסי לערב אלמא דלכל מילי דמי ניכסי דאינש לערב א"כ אף אנו^גצ"ל נאמר. נאמנים כי היכי דטעין הלוה פרעתי לא נחתינן לנכסי' ה"נ תו לא מחייבינין לי' לשלומי וא"ת א"כ ערב דנקטי' לי' למאי י"ל לענין זה דאי לית לי' ללוה נכסי לשלומי יגבה מן הערב אבל אי טעין הלוה פרעתי שלא בפני הערב פטור בלא שבועה דטענת שמא היא לגבי דידי' וכל מה שכתבתי שיש לשמעון להחזיר המעות לאלמנה וליורש אם רוצים לפוטרו מן הגוי היינו אם רוצים לסלק את הגוי מכל וכל אבל אם אינם רוצים לסלק את הגוי מכל וכל ממנו לגמרי אלא בכדי שיעור דמי הסוס של עכשיו ובזה אין הגוי מסתלק אז אפי' תינוקות של בית רבן יודעין שלא יחזיר להם המעות אלא יתפשם עד שיפדה עצמו בהם מן הגוי מכל וכל שהרי הוא נתנם בידו למשכן לפדות עצמו מן הגוי דאטו מאן דאוזפי לחברי' אלפא זוזי ואנח לי' מגלא עילוי' מי מצי א"ל אהדר לי קתא ויהיבנא^דצ"ל לך. לי' שויו דבר פשוט דאידך מצי מעכבא ומצי א"ל לא מהדרנא לך עד דמפרענא מכל וכל ה"נ עירבון הם בידו ויעשה בהם הטוב שיכול עד שירויח כ"כ שיסתלק הגוי מכל וכל ואי איכא מותר על כדי כל החוב בזה כתבתי שיחזיר להם ומה שכתבתי שיכול לתפוס אותם בשביל שכירות או בשביל אחר ודאי כן הוא ומה שאתה אומר דהויא תפיסה לאחר מיתה ותפיסה לאחר מיתה לאו כלום (כתובות ד' פ"ה.) לא צהריתו דה"מ בימיהם דמטלטלי לא מישתעבדא לבע"ח ולכתובה אלא א"כ תפסם ב"ח מחיים לפי שבאותה שעה גבי מיני' דידי' דאפי' מגלימא דעל כתפי' מהני תפיסה בההיא שעתא למיגבי אפי' לאחר מיתה אבל בזמן הזה שתיקנו הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח וכתובה מהניא אפי' לאחר מיתה וכן כתב רב אלפס פ' הכותב וז"ל (שם) גבי ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי כו' עד הויא תפיסה דלאחר מיתה ולא כלום היא מטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי וכיון דלא תפסה מחיים קם לי' ברשות יורשין והדין דינא דגמ' אבל השתא תקינו רבנן דמתיבתא למיגבי לבע"ח ממטלטלין דיתמי עכ"ל. א"כ ש"מ דמהניא תפיסה דלאחר מיתה בזמן הזה כמו מחיים הלכך מהימן לומר^הצ"ל כך וכך. וכך חייב לי ובשביל זה תופסו עכשיו במיגו דאי בעי אמר לית לכו גבאי מידי או החזרתי לאביהם ומה שאתם אומרים שהוא מיגו למפרע זה אינו אלא דלא דמי כלל לההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי דלא מהימנא למימר בלא סהדי תבעינהו מינאי מחיים ולא יהביתי להו משום דבטענה קמייתא דאמר' מחיים תפיסנא פי' הוא הפקידם אצלי בידי ולאחר שבאו לידי בתורת פיקדון נתתי לדעתי לתפוס אותם עבור חובי שלא אחזיר לו עד שיפרעני לית בי' מששא דאפי' אם אמת כדברי' דנתנה דעתה מחיים לעכבם בחובה לאו תפיסה היא כל כמה דלא תבעינהו מיני' ולא יהבי' לי' א"כ כי הדר בעינא מיני' מיתבעינהו מנך מחיים ולא יהבתינהו לי' לא מהימנת בלא סהדי מאי טעמא משום דליכא מיגו שהרי בשעה שאמרה עכשיו תבעתינהו מינאי ולא יהבתינהו לי' היא צריכה לטעון כך כי אין לה שום טענה אחרת שתוכל להועיל לה כי אם זה דהא לקוחין הם בידי לא מצי אמרה שכבר הודתה דאינם לקוחין אלא מחיים תפסינם בתורת משכון וכל טענה גרוע כזו כמו שאין לה מיגו ולא מהימנא נמי במיגו דאי בעינא טענה מעיקרא לקוחים הם בידי קודם שהודתה דמחיים תפסה דזהו כמיגו למפרע. וקל להבין. והא מילתא דלא שייך הכא כלל דמעיקרא טענה מעלייתא שהי' משכון בידו מראובן עבור חוב זה וכסבור הי' שלא הי' יכול להספיק לפרוע בו אפי' חוב זה ע"כ לא גילה בדעתו שהי' לו יותר אין זה כלל חוזר וטוען ולית דין צריך בושש. ונחת רוח עשיתי לבעלי לא שייך כלל אלא במכירת קרקע המשועבדת לכתובתה דאלו^וצ"ל מחיה מחיים מצי אמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה ע"כ את מוחה לגבות מהן אבל בערבות היתה יכולה למחות כמו במכירת נכסי מלוג דלא שייך נחת רוח כדאי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' נ'.). ושלום כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך זלה"ה: