תשובות מהר"ם, דפוס לבוב שכ״הTeshuvot Maharam, Lemberg Edition 325

א׳^זמרדכי יבמות פ"י סי' ע"ג ע"ד שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתל"ז וחציו הביאו הרא"ש בגיטין פ"ה סי' ח'. ובקצרות סי' ר"ד בקיצור וחסרון גדול. בענייני איסורי נאמנות יש י"ד חילוקים:

ב׳א' בכל דבר שהוא ספק לא איתחזיק לא איסור ולא היתר עד א' נאמן שהוא מותר כדמוכח בהאשה רבה (דף פ"ח.) בחתיכה ספק חלב ספק שומן נאמן וכ"ש אי אמר דחלב הוא דנאמן כיון דלא איתחזיק לא איסור ולא היתר:

ג׳ב' היכא דאיתחזיק היתירא ועד אחד אומר איסור הוא אינו נאמן כדמוכח פ' הניזקין (גיטין דף נ"ד:) טהרות שעשיתי עמך וכו' אינו נאמן משום דאיתחזיק היתירא:

ד׳ג' היכא דאיתחזיק איסורא ואמר עד אחר מותר הוא אינו נאמן כדמשמע בהאשה רבה (דף פ"ח.) דקאמר התם הקדש וטבל וקונמות^חליתא בגירסתינו: ושחיטה הבעלים נאמנים משום דבידו הוא משמע הא לאו בידו לא:

ה׳ד' כל אדם נאמן על שלו אפי' איתחזיק איסורא כדאמר (שם.) גבי טבל והקדש הואיל ובידו לתקנו ולפדותו:

ו׳ה' עמי הארץ וחשודים אינם נאמנים על שלהם כדתנן במס' דמאי (פ"ד מ"ז.) ומייתי לה במס' כתובות (דף כ"ד.) החמרין שנכנסו לעיר ואמר אחד שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן אינם נאמנים דחיישינן לגומלין אלמא דאפילו הוא גופי' אינו נאמן אטבל דידי' אע"פ שחבירו מסייעו ועוד אמר גבי מדומע (דמאי פ"ד מ"א.) אף אוכלו על פיו משמע מדומע דווקא שאין מדומע לא:

ז׳ו' האומר לחבירו טבל שלך מתוקן וא"ל היאך וא"ל לפי שאמרתי לפלוני לתקנו והוא אמר לא תקנתיו אינו נאמן אע"פ שכל מקום שהאמינה עד א' הרי כאן שנים (יבמות דף פ"ח) כאן אינו נאמן כיון שחבירו מודה שהוא בעצמו לא תיקנו אלא אמר לאחר לתקנו:

ח׳ז' אשת איש נאמנת לומר אשת איש הייתי וגרושה אני כיון דלא איתחזיק איסורא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (כתובות דף כ"ב.):

ט׳ח' אשת איש שאמרה מת בעלי בעד אחד נאמנת דמתוך חומר שהחמרת כו' (יבמות ד' פ"ח.):

י׳ט' חבר שמת כל פירותיו בחזקת מתוקנים ובירושלמי מפרש והוא שמת בישוב הדעת דא' חזקה על חבר שאינו מוציא וכו' (פסחים דף ט'.):

י״אי' אין נאמן אדם לומר כהן אני להאכילו בתרומה (כתובו' דף כ"ג.)^טצ"ל דאפילו עד אחד אינו נאמן היכא כו'. היכ' דאיכא למיחש נגומלין וכ"ש דהוא עצמו אינו נאמן אע"ג דעד אחד נאמן באיסורין ואע"ג דעבידי לאגלויי ועוד אמר בפ' עד כמה (בכורות דף ל"א.) שואלין על טהרותיהם מפ' בגמ' משום דחזי^יצ"ל להו בימי. טומאה והיינו טעמא משום דחשידו כהני טפי מישראל משום דהוי שבח יוחסין וריוח מתנות כהונה לי ולזרעו אחריו ולדורותיו:

י״ביא כל דבר שהוא בידו של אדם אפילו איתחזיק איסורא נאמן עד אחד להתירו לא שנא מכחישו ול"ש אין מכחישו או אמר איני יודע או שותק כיון שהוא עוד בידו כדתניא פ' הניזקין (גיטין דף נ"ד:) היה עושה בטהרות וא"ל טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן ואמר אביי^כצ"ל הואיל. והואיל וברשותו הן עדיין הרי הן שלו ונאמן עליהם ולא הוי טעמא הואיל ואי בעי הוה מטמא להו דא"כ הוה משלם להו ועוד דההיא דס"ת יוכיח דמשמע דאי ס"ת ביד^לבהכ"י כותי וט"ס. כותבו נאמן לומר אזכרות שבו לא כתבתים לשמן אע"פ שנכתבו כבר ועוד דאמר פ' האשה רבה (יבמות דף פ"ח.) אי קסבר תורם משלו על של חבירו אין צריך דעת חבירו משום דבידו לתקנו אטו בשופטני עסקינן שתורם משלו על של חבירו אלא כדפ' הוא לפי שהוא כבעליו:

י״גיב דבר שאין עתה בידו ואיתחזיק^מצ"ל התירא. איסורא ואמר נטמאו אינו נאמן ואפילו שותק כדתניא התם (גיטין שם.) טהרות שעשיתי עמך נפגלו אינו נאמן בשום ענין ואפילו שותק שאם שתק לו אז ואח"כ א"ל איני מאמינך שפיר דמי ומלמדין אותו לומר כך:

י״דיג אפי' בדבר שאין בידו עתה אי א"ל כי אשכחי' הוי כאלו עדיין ברשותו דהואיל וכי אמר לי' כי אשכחי' והיינו דאמר הכא (גיטין שם.) כגון דאשכחי' ולא א"ל ולא מידי והשתא^נצ"ל דרבא. דרב מודה לאביי דכל שבידו נאמן דברייתא מפלגא הכי בין היכי דא"ל עשיתי עמך ובין היכי דאמר ביום פלוני אלא שבא רבא והוסיף איסור דאפילו אין בידו והחזירן כיון דאמר נטמאו כשהיו בידו ומאז הודעתיך אלו מצאתיך נאמן לומר עתה נטמאו למפרע:

ט״ויד עד אחד^סצ"ל אומר. אכלת חלב והלה שותק נאמן (קידושין דף ס"ה:) וכן נטמאו טהרותיך בפניך והלה שותק דההיא שתיקה כהודאה דמיא שאם לא אכל למה לא אמר לו בפי' לא אכלתי^עט"ס הוא וצ"ל וכן. ומעכשיו נטמאו טהרותיך בפניך אם יודע בודאי שלא נטמאו היה לו להכחישו הילכך ודאי הימוני הימני' ואפי' אח"כ אמר לו איני יודע או איני מאמינך לאו כל כמיני' שהרי כבר האמינו ומענין הזה נחלקו אביי ורבא (שם דף ס"ו.) באשתו שזינתה בעד אחד ושתק וכו' אביי אמר אדם מצוי אצל אשתו ויכול לומר הן או לאו ומדשתק הודאה היא ולרבא דמיא לנטמאו טהרותיך אצלי שאין אדם יכול לידע אם זינתה ואם לאו שהרי אשה מזנה מסתרת ומזנה ומהשתא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואביי מייתי ראי' מההיא סמיא דאתא שליח וא"ל אשתך זינתה וא"ל מר שמואל אי מהימן לך^פט"ס הוא. (כבי תרי) זיל אפקה^צבהכ"י אפי' וט"ס. ומפרש אביי אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא לפי שהסומא מן הדין היה לו^קצ"ל להאמינו וכ"ה במרדכי. לפי שהיה שותק כדאמר אביי היא היא שכיון שהסומא היה מסופק בדבר השליח שבא לשאול עליה הרי הוא כשותק ושוב אינו יכול לומר איני מאמינך כיון דמהימן לי'^רצ"ל דלאו. לאו גזלנא הוא ורבא אמר ה"ק אי מהימן לי' כבי תרי זיל אפקה משום דרבא סבר אשתו זינתה בעד אחד ושתק אין להאמינו הלכך אם שתק זה הסומא מלמדין אותו שלא להאמינו הא^שצ"ל למדת דמילתא. למ"ד מילת' דאביי דפ' הניזקין הכחשה ושחיקה חדא היא וליכא לאיפלוגי אבל בקידושין (ד' סה.) גבי עד אחד אומר אכלת חלב וכיוצא בה איכא לאיפלוגי בין הכחשה לשתיקה כדפ' ותדע בכל מקום שהאמינה תורה לעד א' הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים דהכי אמר עולא דעד אחד חשוב כשנים (יבמות ד' פ"ח:) ואם הותר הדבר ע"פ עד אחד ואח"כ בא עד א' לאוסרו לא יצא מהתירו הראשון דהכי אמר בפ' חרש (צ"ל האש' שלום ד' קי"ז:) עד א' אומר מת התירוה לינש' ואח"כ בא עד א' ואמר לאמת לא תצא מהתירה הראשון ומיהא לא קאמר דלכתחילה תינשא דהא קאמר פ"ב דכתובות (ד' כ"ב:) עד אחד אומר מת ועד א' אומר לא מת לא תנשא לכתחילה משום דרב אסי דאמר דלזות שפתים הרחק ממך^תעי' בחי' אנשי שם במרדכי שם. ודחי כיון שלא האמינה תורה עד א' בעדות אשה אלא חכמים האמינוהו איכא חילוק בין באו בזה אחר זה להיכא שבאו בבת אחת אבל בעד טומאה לעולם עד ראשון נאמן^אצ"ל כדאמר. בפ' מי שקינא (סוטה ד' ל"א:) והכא דוקא התירוה לינשא ונישאת^בבהכ"י עד וט"ס. קודם שיבא עד שני המכחישו אמרינן לא תצא אבל אם בא עד שני קודם שהתידוה וניסת בהא מודה עולא דלא סמכינן אקמא דאכתי לא חשבינן לי' כתרי ותצא ומאי דקאמר מאי לאו הכחשה היינו דוקא העדה. הרי כאן ד' עניינים:

ט״זא' במקום שבא עד להתירה וניסת על פיו.

י״זב' במקום שלא התירוה על פיו עדיין.

י״חג' התירוה על פי עד ובאו שנים לאסור הרי זה אסורה דמודה עולא דלגבי תרי חשוב כחד ובטל דלא אמרינן תרי ותרי נינהו דהכי תנא פ' חרש (צ"ל האש' שלום ד' קי"ז:) ע"א אומר מת וב' אומרים לא מת אע"פ שניסת תצא ופריך בגמ' פשיטא דחד במקום תרי לא מהני דחד לא הוי כתרי אלא מדרבנן.

י״טד' במקום שבא עד אחד תחילה והתירוה על פיו ואח"כ באו שנים פסולין לעדות כגון נשים ואסרוה בזה הענין יש להשיב ב' לשונות פ'^גצ"ל האשה: חרש לפי לשון ראשון שבתלמוד הראשון בטל והיינו דתנא התם עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שניסת תצא והני תרי^דהתם דמפרש התם. כ"ה בהכ"י וט"ס. מפרש התם בפסולי עדות וכדאמר ר' נחמיה בכל מקום שהאמינה תורה עד הרי כאן עדות וכי היכי דחד חשוב פסולי עדות ה"נ תרי והלך אחר רוב דיעות ואין עליך לבדוק אם כשרים אם פסולים ועשו שתי נשים באיש אחד וכו' והראשון בטל ואם ניסת תצא ולשון שני שבתלמוד אמר לקולא דאי אתא עד אחד והתירוה על פיו אפי' ק' נשים הבאים אחרי כן פסולין לגבי' ולא תצא מהתירה הראשון ובכה"ג לא מיירי מתני' דתצא אלא כגון דאתאי אשה וכו' כדמפרש התם ומה שפרשתי דלא סמכינן אעד אחד שהתירוה לכתחילה משום לזות שפתים כרב^הצ"ל אסי. אשי כדתנן פ' חרש (צ"ל כיצד כ"ד: או כתובו' כ"ב:) אימור דדוקא בעדו' אשה דהימנוה משום עיגונא אבל לא נאמן מדאורי'^וצ"ל אבל. אלא בכל התור' שהאמינה תורה בעד אחד בשאר איסורין^זצ"ל בחד סגי והוי חד כו'. סגי דהא חד כתרי ולכתחילה נמי תדע דהא בסוטה פ' מי שקינא (סוטה ד' ל"א:) גבי הא דתנן עד אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת לא היתה שותה דכיון שהאמינה תורה עד אחד מדכתיב ועד אין בה לא מהני עד הבא לאחריו להכחישו ולא דמי לעד אחד אומר מת דעדות אשה דרבנן האמינוהו ולא התורה: