תשובות מהר"ם, דפוס פראג תשי״אTeshuvot Maharam, Prague Edition 711
א׳תשיא. הלכתא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין לאחר מתן מעות בעי קנין ערב דב"ד לא בעי קנין (ב"ב קע"ו ע"ב) פי' רשב"ם בההיא הנאה דקא מהימני' לי' ב"ד גמר ומשעבד נפשי' ומתוך פירושו משמע דוקא שהוא ערב [של ב"ד כגון של יתומי'] או כה"ג אבל ערב לחבירו אפי' לפני ב"ד שחייבוה לא. ועל ראובן שטוען לשמעון הלויתי מנה לפלוני עליך שהיית ערב וכשתבעתי אמרת לי שאין [לתבוע] הערב תחלה וכן הלכתי ותבעתי הלוה ואמר שפרע לי ורוצה לשבע ואיני חפץ בשבועתו ואפי' אם ישבע לא תפטור ממני ולהכי טרחית ולקחתיך לערב משום דאת מהימנת לי ולא הוא ושמעון משיב לא נעשיתי ערב אלא בכל הערבים שאם אין נכסי' ללוה שאפרע לך אבל אם ישבע לא אתן לך כלום. נראה שהדין עם ראובן והר' אליעזר חולק עליו. ופי' רשב"ם אהא דקא בעי (ב"ב קע"ג ע"ב) מ"ט דרשב"ג דאמר לא יפרע מן הערב שסד"א השתא דלא יפרע כלל ולא מהני ערבות אלא להכי שאם לוה מת או ברח יפרע הערב ומתך פי' משמע דאם ברח הלוה דאין למלוה לילך אחריו.
1
ב׳המלוה את חבירו ע"י ערב בין יש לו נכסי' ללוה דהיינו קרקעות ובין אין לו תובע הלוה תחלה. ונראה שאם הלך למדה"י שצריך זה להמתין או ילך שמה לתובעו ולכופו והערב לא יפסיד בשיבל כן שאן הלוה כאן וכן שמעתי בשם ר"ת ואם לא יכול לכופו אז חוזר על הערב בד"א בזמן שלא התנה אבל אם התנה ואמר ממי שארצה אפרע תלחה אז התובע יפרע מן הערב תחלה אם ירצה דברצון המלוה תלי' מלתא. וכגון שאין נכסי' עתה ללוה בשעת הבתעיה אבל אם יש נכסים עתה ללוה דהיינו קרקעות אז לא יתבע הערב תחלה אע"ג דהתנה. ומיהו בירושלמי ראיתי אם אמר ממי שארצה אפרע יפרע מן הערב אפי' אם יש נכסים ללוה. וקבלן דהיינו תן לו ואני אתן לך שלא הזכיר שום הלואה ולא שום פרעון ולא שום ערבות נפרע מן הערב תחלה ולא מן הלוה אפי' אם התנה ואמר ממי שארה אפרע תחלה [ובין] שיש לו נכסי' ללוה ובין אין לו כדמסיק בפק' בתרא דב"ב (שם) והרי נכנס הקבלן תחת הלוה ומיהו אם אין נכסי' לערב קבלן נראה דאז יבע מן [הלוה] אם ירצה. וכגון שהתנה. והלכתא כרבא (שם) קע"ד ע"א דהוא בתראה ואמר כולן לשון ערבות הן בר מתן לו ואני אתן לך שלא הזכיר לא לשון הלואה ולא לשון פרעון ולא לשון ערבות. והיכא דנשא ונתן ביד אין למלוה על הלוה כלום ואפי' אם לא יכול לכוף את הערב אינו חוזר על הלוה אם יש לערב [לפרוע מיניה] אבל אם אין לו אז חוזר על הלוה מדר"נ דאמר (פסחי' ל"א ע"א) מנין לנושה בחבירו מנה וכו' ואע"ג דבשם ר"ת שמעתי שאין הלכה כר"נ אין נראי' דבריו בזה אלא כפר"ח וגם בה"ג בכתו' פסק כר"נ וכן נראה לר"ם ולרבי' יצחק בר' שמואל מצרפת. וקבלן דהיינו תן לו ואני אתן לך וכ"ש תן לו ואני קבלן כפי' רבי' שמואל אבל הריב"ן חולק בשם רבינו שלמה חמיו. וה"ה דבכל לשונות שבעולם נוהג דין זה דקבלן היינו תן לי ואני אתן לך ואינו מזכיר לא לשון הלואה ולא לשון פרעון וכולהו ערבים בעו קנין בר ערב ב"ד וערב בשעת מתן מעות וכולהו ערבים בין אית לי' נכסי' ללוה בין ל"ל בשעת הלואה משתעבדי בר מערב דכתובה דאע"ג דאית לי' לא משתעבד [וכן] הלכתא ערב בין אית לי' בין ל"ל משתעבד והוא דקנו מיני' ותניא הרי שהיה [חונקו] בשוק ומצאו חבירו וא"ל הנח לו ואני אתן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו וזה ערב שלא בשעת מתן מעות דלא מהני ומיהו נראה דחייב להביאו בידו החנוק שיהא בידו לכופו כבתחלה דלא גרע מדינא דגרמי וכן מצאתי בספר דינין דוקא כשהחנוק שם במדינה עמו דיכול למימר ליה הא בעל חנוק ולא הסרתיך דגברא אשלומית ליה גברא אשלומית לך אבל אי אזיל חנוק למדה"י הערב חייב. תוס' המלוה את חבירו ע"י שני ערבים לא יפרע מאחד מהם ואם אמד ע"מ שאפרע ממי שארצה יפרע מערב אחד (תוספתא ב"ב ס"פ י"א).
2