תשובות מהר"ם, דפוס פראג תשי״בTeshuvot Maharam, Prague Edition 712
א׳דין ערבות.
1
ב׳תשיב. שאלו לרבינו על מעשה שאירע שהקהל נתנו חרם בביהכ"נ על כל מי שיודע עדות שיעיד קודם שיצא מביהכ"נ ויצאו ולא העידו ולאחר זמן באו עדי' שהיו שם בביהכ"נ בשעת החרם ואמרו לא שמנו ללב [אז] להעיד ועתה זכרנו ובאנו להעיד והשיב דמקבלי' עדותן דאמרי' בכתובות (כ' ע"ב) בפי' דרב אשי הוי ידע ליה סהדותא לרב כהנא כו' עד לבסוף אדכר ואסהיד ליה.פסק ריב"א אדם התובע לחבירו לדין ונתחייב לו שבועה וקפץ מעצמו ונשבע אפי' בפני ב"ד או אם השביעוהו אחרים שאינם דיינים שאינו מועיל וצריך לשבע שנית ע"פ הדייני' אם [לא] שקבל עליו התובע ולא דמי להא דאמר פ' השולח (גיטין ל"ה ע"א) ההיא אתתא דאתאי לקמי' דר"ה כו' אמרה לי' מידי הוא טעמא כו' עד מודה ר"ה בקופצת אלמא דלא ע"ד ב"ד נשבעה ופטרה י"ל התם לא היו צריכי' להשביעה כלל אבל בדוכתא אחריתי במקום שאדם חייב שבועה וקפץ ונשבע צריך לשבע פעם שנית. ופוסק ריב"א שהתובע יכול לדחוק את הנתבע שלא לשבע אלא בזמן שהוא תופס ס"ת עאע"ג דבטלו הראשונים שבועה גופה מ"מ [מעין] ההוא גופה עבדי' ועוד אומר ריב"א אם הסכימו לגזור ואמר א' א"א בקתנתכם בע"כ צריך לסכים עמהם כדכתיב את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה וכן יונן לא שמע שבועת אביו. ועוד אומר ריב"א אם אדם אחד יש לו לשבע וליטול ואמר איני נשבע [פטור] זה מלשלם שכבר [מחל] זה תביעתו ושוב אינו יכו לחזור בו דאמר בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ד ע"א) מי שחייב לחבירו שבועה וא"ל דור לי בחיי ראשך כו' ומסקי' באתן לך מחלוקת אבל במחול ד"ה אינו יכו לחזור בו ה"נ כמחול לך דמי. ואי הנתבע מחוייב שבועה ואמר התובע איני משביעך עכשיו כי אני רוצה להמתין מעשה אירע כה"ג שאמר התובע איני משביעך ואח"כ תפס משלו בשביל אותו חוב ובא המעשה לפני רבי' אבן וחייבו להחזיר כיון דדינו לפטור בשבועה וזה לא הניחו לשבע הרי מחלו ולריב"א נראה דאין חייב להחזיר דנהי שמחלו על השבועה על הממון לא מחל וכיון דתפס יפה תפס. ורב האי גאון פוסק מי שנתחייב שבועה לחבירו וא"ל דור לי בחיי ראשך יכול לחזור בו [בין באתן] לך בין במחול לך וכה"ג כתב האי מאן דמחיל שבועה לחבירו שבועה מחל הממון לא מחל ואי אח"כ תפס משלו שפיר תפס. ועוד כתב ריב"א שאפי' כבר נשבע הנתבע ונפטר ואח"כ תפס משלו וטוען באותו חוב תפסתי כי לשקר נשבע שפיר מהימן דאלת"ה א"כ תקנתא דרמאי היינו עושי' שכל אדם שחבירו מחוייב לו שבועה היה אומר איני רוצה משבועתך ואח"כ תופס לו משלו ויהא נאמן ואלו הניחו אז לשבע לא היה נאמן אלא לאו משום דאז נאמן השתא נמי נאמן. ועוד משום מגו דאלוצה לטעון חוב אחר יש לי בידו נוטל ונשבע דמהימן לטעון עד כדי דמיהן והשת אנמי כי טעין מחמצת אותו חוב מהימן. אבל מה שאמרתי כשהוא נשבע ונוטל ואמר איני נשבע ושוב תפס שום דבר איני סבור שיהא נאמן לטעון חוב אחר יש לי בידו [או] שום דבר מחמת החוב הראשון דכבר מחל ליה החוב והיאך יכול לטעון שוב [אני] רוצה לשבע וליטול והלא לא רצה לשבע נמצא שחזר בו עכ"ל ריב"א. ומורי הרב פסק כשאדם נשבע פטור לגמרי ואם תפס משלו חייב להחזיר כדכתי' ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבל שבועתו נפטר לגמרי דאי לאו הכי מה תועיל שבועה לעולם יתפוס משלו.
2