שו"ת מהרי"ק י׳Teshuvot Maharik 10
א׳על דבר הפטור שעשה יעקב לרחל אשתו וכתוב בו וז"ל הריני מרוצה מאשתי הנ"ל ממה שהייתי תובע ממנה הן שתלך עמי ולשכון בביתי הן ממה שהייתי תובע ממנה לקבל גט ממני מכל אלה ומכל תביעות וערעורים שהיו לי עליה מעולם עד היום הזה הנני פוטר אותה ומרוצה ממנה ובפנינו עדים חתומי מטה קבל עליו רבי יעקב הנ"ל בחרם ובשבועה במקום שבועה דאורייתא בלי ערמה ובלי מרמה על דעת רבים שלא לקבול על אשתו הנ"ל ושלא לתבוע אותה ושלא לכוף אותה בין בד"י בין בדא"ה בשום כפיי' ונגישה כי אם שתהיה תמיד אשתו הנ"ל הן לדור עמו הן לדור עם קרוביה כרצונה ולא יהיה כח בידו לתבוע אותה לפני שום דיין לא לפני ד"י ולא לפני א"ה לא הוא לא באי כחו הן לכופה להתקרב אליו הן לגרשה אם לא מרצונה עכ"ל השטר. ועליו נחלקו הדיינים ממאי דכתיב מכל אלה ומכל תביעות וערעורים שהיה לי עליה מעולם עד היום הזה הנני פטור אותה כולו האם (א) משמעותו מכל שאר תביעות וערעורים דלא שייכים למה שקדם ששאל ממנה שתהיה עמו כו' או אם נאמר שמשמעותו דווקא מכל תביעות וערעורים דשייכי למה שקדם דהיינו כגון שתהיה עמו כגון שהגיע אליו איזה היזק או גרם היזק ממה שלא רצתה להיות עמו ועל זה וגם על חלוקים אחרים אשר נחלקו הדיינים על הנדון הזה כאשר יתבאר בכתבי בע"ה ונתבררתי להיות שליש ולחוות דעתי הקצרה כאשר נכתב אלי על זה באתי להשקיט ולהודיע את דעתי ולהשקיע את הריב וגם בעניינים אחרות אשר נחלקו שני דיינים אחוה דיעי. ואמנם במה שהם שוים לא אדבר. ועל כן אומר אני כי רואה אני את דברי הדיין שדורש דברים ככתבן ואין מקרא השטר יוצא מידי פשוטו. דודאי הלשון משמע שמכל תביעות וערעורים פטר את רחל אשתו מדלא פרע ואמר מכל תביעות וערעורים השייכים למה שלא רצתה להיות עמו וכו' וכמו שכתב הדיין האחד וכו'. ומ"ש הדיין האחד שמשמע דווקא מדברים השייכים לטענה ראשונה דהיינו שתהיה עמו כו'. ונתן טעם לדבריו מדלא נתבאר בהדיא בשער תביעות הממון כמו שנתבאר תביעות הגוף דהיינו שתהיה אשתו עמו וכן מדקאמר מכל תביעות ולא קאמר שאר תביעות וכו' אומר אני מדקאמר טול קיסם נימא ליה טול קורה דאדרבה מדקאמר מכל תביעות וערעורים שהיה לו מעולם כו' ולא פרט וקאמר דווקא דברים השייכים לטענת הגוף פשיטא דרוצה לפטור מכל וכל. דאטו בשופטני עסקינן שיכתבו מכל תביעות במקום שרוצה לומר דוקא תביעה אחת. ועוד דמה היה צריך לכתוב מכל תביעות כדי לכלול התביעות השייכות לאותה תביעות ראשונות דהיינו שתהיה עמו כו'. גם בלא זה היה משמע כן דאפי' לא פטרה אלא ממה שהיה תובע אותה שתלך עמו כו' הי' משמע ממילא ד' תביעות ממון השייכים לזה קאי דאי אתביעות הגוף דוקא מה שייך פטור בזה מאי דהוה כמו שכתב הדיין ההוא בעצמו. ואין לומר דאי לא הוה כתיב ומכל תביעות וערעורים כו' שדינן כוליה בתר תביעות הגוף והוה אמינא שהיה פוטרה להבא דא"כ יפרש לשעבר ואז הוה ידעינן ממילא דהוה קאי אתביעות הנמשכות כו' וכדפיר'. ועוד דאין לטעות בזה כלל דמדקאמר מעיקרא הוא מפוייס ומרוצה ממה שהייתי תובעה ממנה הן שתלך עמי ולשכון בביתי כו' וחזר אחרי כן ואמר ובפנינו עדים ח"מ קבל עליו רבי יעקב כו'. שלא לקבול על אשתו הנ"ל ושלא לתבוע אותה ושלא לכוף אותה לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם בשום כפייה ונגישה כי אם שתהיה תמיד אשתו הנ"ל ברשותה הן לדור עמה הן לדור עם קרוביה כרצונה ולא יהיה כח בידו לתבוע אותה לפני שום דיין כו' עד לכופה להתקרב אליו הן לגרשה אם לא כרצונה עכ"ל. והאריך בתנאי זה יותר ויותר מבראשונה משמע ששני דברים הם כמו שהוא האמת דהראשון מדבר בפטור הגוף דלשעבר והשני בלהבא דאי אמרת אידי ואידי בלהבא למה לי תרי בבי וכל האריכות בזה כלל אלא הנני מפוייס ומרוצה שתהיה אשתי ברשותה הן לדור עמי הן לדור עם קרוביה כו' כדאיתא בבבא שנייה ועל זה נשבע בשבועת תקיעת כף כולי שלא לתבוע אותה לפי שום דיין וכו' ועוד שאין שתי הבבות בסיגנון אחד שהראשונה היא לשון הבעל עצמו כדקאמר הנני מפוייס ומרוצה ממה שהייתי תובע ממנה כו'. ומכל תביעות וערעורים שהיו לי עליה כו' וכן כל הבבא כולה כאלו הבעל מדבר בעצמו. הבבא השנייה היא כאלו העדים מדברים כדקאמר שלא לקבול על אשתו כו' אם שתהיה תמיד אשתו הנ"ל ולא יהיה כח בידו לכוף אותה כולי וכן לכוף להתקרב אליו וכו'. כל זה משמע ההוא דברי העדים ולא דבריו ואי איתא דהא והא אחת היא ותרווייהו אלהבא הוה ליה לאנקוטינהו בחדא לישנא או כולה בלשון הבעל או כולה בלשון עדים והדר קושיא לדוכתין דאי איתא מכל תביעות וערעורים דקאמר דקאי אתביעות הנמשכות מטענות הגוף דשתהיה עמו וכו' אם כן לישתוק מינה ממילא שמעינן לה דהא רישא לא קאי אטענות הגוף כדפירש דמאי דהוה הוה וגה אתביעות דלהבא כיההוא דבתרהכי מדפלגינו בתרי בבי ובתרי לישני כדפיר' וא"כ לא מצי קאי אלא דוקא אתביעות הנמשכות מחמת שלא רצתה להיות עמו וא"כ לא הי' צריך לחזור ולו' מכל תביעות וערעורים כו' אלא ודאי יש לנו לומר משום כך חזר דקאי על כל תביעות דעלמא שהיה לו ואפילו לא היה אלא (ב) לישנא יתירא דהוה לן למימר דלטפויי הוא דאתא ואע"ג שלא היה הלשון מוכיח כן מצד עצמו אלא מכח ייתור כי ההוא דפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ח) גבי תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ואת חובו ופריך עלה תלמודא משום דאמר כראוי לו נוטלו ואת חובו דלמא כראוי לו בטובו קאמר ומשני הא מני רבי עקיבא היא דדייק לישנא יתירא דתנן לא את הבור ולא את הדות אלמא כיון דלא צריך וקאמר דלטפויי מילתא קאי אתי הכא נמי כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קאי אתי. ופסק רב אלפס וכן שאר הפוסקים שכך הלכה. וגם כתב שם רבי שמואל ז"ל דאפי' רבנן מודו דכל לישנא יתירא לטפויי היא דאת' היכא דאיכ' מידי לטפויי והלא דברים ק"ו ומה התם דאין הלשון מוכיח כלל שנתכוו' ליתן לו מאתים זוז יתר על חובו דשפיר איכא למימר דבראוי לו בחובו קאמר כדפריך תלמודא התם אפילו הכי דייקינן לישנא יתירא ואמרינן דיתר על חובו קאמר ואפילו להוציא ממון מן היורשים כדקאמ' נוטלן ואת חובו כ"ש וכ"ש הכא שמשמעות הלשון בעצמו אין בענין אחר רק שמכל דבר פטר אותה וגם הוא לישנא יתירא כדפיר' לעיל ונעמוד הממון ביד רחל שהיא מוחזקת ונאמר דמכל דבר פטר את רחל. ועוד שהרי אין לדקדק כלל מה שדקדק מה שלא נכתב בהדיא שאר תביעות ממון כמו שהזכיר תביעות הגוף דאיכא למימר שלא הזכיר רק מה שהיה סיבת כל תביעות שביניהם דאיכא למימר דודאי אם הייתה רחל מתרצה להיות עם בעלה יעקב שגם יעקב לא היה מדקדק אחריה לתבוע ממנה כל אותם התביעות אבל מפני שלא רצתה להיות עמו תבע ממנה כל דבר בתחלה ולא רצה לוותר לה משלו ומשו' זה לא הוזכר בהדיא אלא תביעות הגוף שהיא סיבת כל הריב אשר היה ביניהם אבל אח"כ כשנתרצה לה להיות רשאה ושלטאה בנפשה גם על הממון נתרצה ומשום כך לא הזכיר בהדיא אלא תביעות הגוף שהיתה סיבת הכל ומחל לה עליהם בהדיא ועל שאר התביעות דרך כלל גם מה שגמגם הדיין ההוא על מה שלא כתב מכל שאר תביעות כולי. גם זה אין ראיה דאיכא למימר שרצה לכלול כל אותם תביעות בין אותם הנמשכו' מחמת טענה הראשונה בין שאר כל תביעות אבל אם היה כתוב שאר כל תביעות היה נראה שבא למעט התביעות הנמשכות מחמת תביעה ראשונה ואע"פ שהוכחתי לעיל דמה שפטר את רחל ממה שהיה תובע אותה שתלך עמו וכו' דהיינו ע"כ אתביעות ממון הנמשכות מזה דלא שייך פטור בענין אחר על שעבר בדבר הזה מ"מ לא רצה לתפוס לשון שהיה סבר סברא זו דהיינו אי הוה אמר מכל שאר תביעות ותפס לו לשון אגב שהוא כולל כל תביעות בין הנמשכים מתביעה ראשונה ובין שאר תביעות כדקאמר ומכל תביעות וערעורים שהיה לי מעולם עליה כו' וגם מה שטוען המורשה של יעקב וכן כתב הדיין האחד שקצת ראיה ממה שחזר אח"כ וכתב שנשבע שלא לתבוע אותה כלל לכופה שתהיה עמו ולא הזכיר שאר תביעות ממון דמשמע שלא דברו משאר תביעות אלא מדברים שבינה לבינו והנמשך מהם וע"ז האריך הדיין האחד והוכיח דע"כ צריך לומר האי דקאמר שהוא פוטרה ממה שהיה תובע ממנה להיות עמה דע"כ קאי אלהבא דאי אלשעבר לא שייך פטור דמאי דהוה הוה וכדכתבתי לעיל ועל זה כתב שצריך לפרש הלשון כך שפוטר אותם מאלו שתי תביעות שהוא לשעבר ולהבא וזה הוא דבר שאין בו ממש כנלע"ד דא"כ אמאי הוצרך כלל לומר ומכל תביעות וערעורים וכו' כיון שהיה פוטרה להבא ומרשה אותה להיות ברשותה ושלא תצטרך להיות כפושה תחתיו ממילא שלא תוכל לתבוע ממנה תביעות והזיקות שימשכו מזה כיון שפטרה לנפשה איהו הוא דאפסיד אנפשיה. ועל זה קאי האי מכל תביעות וערעורים. וכי תימא האי דקאמר והנני פוטר אותה ממה שהייתי תובע ממנה קאי אלהבא דהא לא מצי קאי אלשעבר פשיטא שאין לומר כן כלל דהא מכל תביעות וערעורים משמע דקאי אמאי דקאי הא דלעיל מינה דהיינו תביעות דאיירי בה עד השתא אלא ודאי פשיטא שהאמת הוא כן דכולי רישא קאי אלשעבר והא דקאמר שהוא פוטרה ממה שהיה תובע ממנה שתלך אחריו וכו' ר"ל מזה ומכל הנמשך ממנו דהיינו ההוצאות וההזיקות והדר קאמר ומכל תביעות וערעורים וכו' לאתויי אפילו שאר תביעות ממון דלא שייכא להא דלגמרי פטור אותם מכל וכל. ומ"ש הדיין דא"כ לא היה צריך לומר בפטור רק מכל תביעות וערעורים וממילא יהיו אלו בכלל פשיטא דאין זה דקדוק חדא שכן הוא הדרך ומעשים בכל יום כשכותבין פטור נהגו הסופרים לכתוב בפירוש הדברים העקרים את עליהם הריב ושאר הדברים כוללים אותם דרך כלל והכי נמי י"ל שכן היה שעיקר מחלוקתם היה על שלא רצתה להיות עמו וזה גרם שדקדק אחריה על שאר תביעות הממון ובשעה שנתרצה לה ופטר אותה הזכיר העיקר מבואר והשאר הנמשך מזה כדפי' דהיינו כל שאר תביעות ממון הזכיר דרך כלל. ועוד דאם לא היה פורט תביעות הגוף הייתי יכול לומר דלא פטרה אלא מענין ממון אבל מתביעות הגוף והנמשך מימנו היינו הוצאות והיזיקות שבאו לו מחמת מרדה הייתי יכול לומר שלא היה פטור אותה דצערא דגופא לא מחיל איניש וכמו שפירש רש"י בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"א) גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה דקאמר רבי יודא דבדבר שבממון תנאו קיים וכתב שם רש"י ז"ל שבממון כגון שאר וכסות ניתן למחילה והוי מחול אבל (ג) עונה שהוא צער הגוף לא ניתן למחילה עכ"ל. והרי לך בהדיא דפירוש דעונה שהוא צער הגוף לא ניתן למחילה ולא מבעי לפי' רש"י וכן סוברי' התוספות כדמשמע מתוך מה שתרצו בכתובות בריש פרק אע"פ (כתובות דף נ"ו בד"ה ושמעינן) וז"ל וי"ל דדייק מדלא קתני לעיל על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה וכתוב' וכו' עד מ"מ היה לו לשנות כי היכי דקתני עונה אף על גב דמודה בו רבי יהודה עכ"ל והרי לך שכתבו שמודה ר' יודא בעונה וזה היא כדברי רש"י דצערא דגופא לא ניתן למחילה ופשיטא לדידהו איכ' למימר דאם לא היה מפרש בהדיא שפוטרה גם מתביעות הגוף דהיינו עונה הייתי יכול לטעות ולומר דאע"ג דאומר מכל תביעות וערעורים דלא קאי אלא אמאי דניתן למחילה דהיינו שאר תביעות ממון אבל לא אתביעות הגוף והנמשך ממנה דכיון דלא מחול ה"ה על ההיזיקות הנמשכים ממנה ואיכא למימר שהיה ירא פן נטעה בזה מתוך סברת רש"י וכדפי' ואפילו לפי דברי ר"ת דס"ל דגם עונה ניתן למחילה וסבר דפליג רבי יודא אף בעונה מ"מ ראוי לומר דע"כ לא פליג על רש"י אלא היכא שאנו אומרים שמחל בהדיא כי ההוא דע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה אבל היכא שלא ראינו שמחל עליה אין סברא לומר שימחול ואם כן גם לדידיה בזה אפשר למיטעי ולומר דלא הוי קאי הפטור רק אתביעות ואערעורים שמחמת ממון אבל לא אתביעות ואערעורים שמחמת עונה וכדפי' וכה"ג חלק רבינו יצחק בעל התוס' וכן ס"ל לרבינו משה דאע"ג דמסתמא לא מחיל איניש אקוטרא ואבית הכסא משום צערא דגופא הוא ונפישא צערייהו מ"מ אם מחל בהדיא מחילתו מחילה וכן סוברים גם רבי יצחק בר מרדכי והרמב"ן ז"ל. והכי נמי אית לן למימר לפיר' ר"ת ונוכל לומר דכדי להסתלק מכל ספקי סברות כללא דתלו באשלי רברבי כתב בהדיא דאפי' מאותו תביעה שהיה תובע ממנה שתלך עמה פטרה. ואשר כתב עוד הדיין ליפות כח יעקב מפני החזרה שלא הוזכר בו שאר תביעות ממון רק תביעה גוף ועלה קאמר דילמוד סתום מן המפורש כו' עד ותחתון ודאי לא מיירי כי אם בשני החלוקי' ולא הוזכר אפילו שאר תביעות וקרא ההיא מכל תביעות וערעורים כולי הנני פטור אותה כולי סתום וסיפא דמלתא דכתב בה וקבל עליו רבי יעקב הנ"ל בחרם חמור כולי שלא לקבול על אשתו ושלא לתבועה אותה ושלא לכוף אותה כולי קרא אותו מפורש והחליט הדבור שאין מדבר כי אם בשני החלוקים האלה ולא בתביעות ממון. אומר אני דאדרבה איפכא מסתברא דרישא דמילתא דקאמר שפוטר אותה מכל תביעות וערעורים שהיה לו עליה מעולם עד היום הזה הוי מפורש שמכל דבר פוטר אותה ואין זה סתום כלל אלא מפורש שאין לך מפורש יותר מזה שבודאי מכל תביעות פוטרה אבל סיפא דמילתא הוי סתמא דאיכא למימר דהכי קאמר קבל עליו רבי יעקב הנ"ל שלא לקבול על אשתו כלל משום תביעות ממון ושלא לתבוע אותה כו' הוי מלתא אחריתי דהיינו תביעות הגוף ולמוד סתום מן המפורש דהיינו רישא דמילתא דקאמר דפטר אותה מכל תביעות וערעורים וכו'. ועוד דגם סיפא דמילתא גופא קצת מפרשא דגם אתביעות ממון פטרה ועליה נשבע שלא לקבול עליה וכו'. מדקאמר ושלא לתבוע אותה משמע דתרי מילי נינהו קבלה לענין תביעות ממון ותביעה לענין תביעות הגוף דאי אמרת אתביעות הגוף קאי למה כפל דבריו שלא לקבול עליה ושלא לתבוע אותה מוכיח שבא להוסיף על ענין. וכדקאמר בכל דוכתא וי"ו מוסיף על ענין ראשון ולא יהא אלא לישנא יתירא הא קיימא לן דלטפויי אתי כדכתבתי לעיל. וגם כתב רבי' שלמה ב"א בפ' יש נוחלין בחדושים וז"ל מסתברא ליה דאפילו לא אמר בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו וכ"ש כו'. עד דבראוי לו אדרבה הוה באפשר למימר דלמגרע כח במתנ' וכדמקשה ואזל ודילמא בראוי לו בחובו ואע"ג דאמר רב הונא דר"ע הוא משום דכל לישנא יתירא מטפי מילתא אלמא לכאור' משמע דדוקא משום טיפוי דמילתא הוא דנוטלן ונוטל את חובו הא לאו הכי לא י"ל דכל מאי דמקשה דלמא בראו לו לגרע אתי ובראוי בחובו קאמר אהדר ליה דכל לישנא יתירא לטפויי מילתא לתועלת מי שנאמר לו קא אתו ולא לגרע עכ"ל. הרי לך בהדיא שכתב דאע"ג דבלישנא דבראוי לו הוי אפשר לומר דלגרע כח המתנה קא אתי אפי' הכי מסיק דכל לישנא יתירא דיינין ליה לתועלת מי שנאמר לו כ"ש וכ"ש היכא דאית לן למימר דהא לישנא יתיר' שלא לקבול ושלא לתבוע דלתועלת האשה קאי אתי ולא שמעינן דאפי' בשאר תביעות ממון נשבע שלא לקבול עליה ועוד דילמוד סתום מן המפורש דהיינו מה שכתב למעלה מכל תביעות וערעורים פטרה וכדפי' לעיל ואשר כתב עוד זה הדיין ואפילו תחתון מעליון ילמוד סתום מן המפורש כ"ש עליון מתחתון דתחתון יותר עיקר. נלע"ד (ד) דדוקא היכא דמכחישים זה את זה כגון כתוב בו למטלה מנה ולמטה מאתים או איפכא הוא דתחתון עיקר דאיכא למימר דהדר ביה כמו שכתב שם הרשב"א וז"ל זוזין מאה דאינון סלעים עשרין לא שייך בחדא תפוס לשון ראשון ולשון אחרון ואין לסייע ולהקשות ממנה לא לרב ולא לשמואל וכו'. עד וכן מה ששנינו כאן כתוב בו מלמעלה מאתים ולמטה מנה הכל הולך אחר התחתון לא שייך בההוא פלוגתא דהכא ודאי מהדר הוא דקא הדר ביה דעייני בחושבנייהו וכתב למטה ולא אמרינן תפוס לשון ראשון או לשון אחרון אלא היכא דמפיק להו בבת אחת כגון איסתרא מאה מעי כולי עכ"ל. והרי לך בהדיא שאנו אומרים דתחתון עיקר היינו משום דאיכא למימר דהדר ביה. אבל היכא דליכא חזרה כגון היכא דאפשר לקיים שניהם לא עדיף תחתון מעליון ואדרבה יותר סברא לומר שלא חש להאריך בתחתון מפני שסמך על מה שכבר כתב למעלה מלומר שיכתוב למעלה לשון בלתי מבואר בו הכונה אלא אדרבה בהפך כיוצא בנדון הזה ויסמוך על מה שהוא עתיד לכתוב. ואשר כתב עוד הדיין לדחות משמעות הלשון דמכל תביעות וערעורים כולי משום דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר חוץ אין עניינו לכאן כלל מכמה אנפי חדא דדוקא בדברי התנאים נאמר מפני שהיו שונים בלשון קצרה ולא יכלו לבאר כל הצורך לפעמים וגם בדברי התנאים אין אומרים כן אלא על ידי הדחק והיכא שאין לנו תירוץ אחר אבל אם היינו יכולים לתרץ בענין אחר היינו מתרצים ותדע שכן הוא שהרי בכמה מקומות בתלמוד מקשה ותו ליכא והא איכא וכו'. ולא משני אין למדין מן הכללות משום דאתי ליה שנויא אחרינא אין רוצה ליכנס בזה הדוחק. ואף אנו נאמר דכיון שיש לפרש האי ומכל תביעות וכו' דמכל דוקא הוא למה נדחוק עצמינו לומר דלאו דוקא הוא. ועוד דחזקה גמורה היא שאין אדם נותן פתחון פה לבעל דין לחלוק ולא נחית לספיק' על חנם. ואי איתא דדוקא בתביעות הנמשכות מתביעות גוף קאמר למה היה כותב לשון דמשמע כל תביעות שבעולם דהא פשיטא ליכא למ"ד דלכל הפחות לכאורה האי דמכל תביעות וערעורים משמע כל תביעות ממון שיש לו עליה. ואשר רצה הדיין ליפות כח יעקב באומרו כי יעקב טען שלא תבע מעולם תביעות ממון לפני הפטור וכי רחל אין מכחישתו וכו' וכי פשיטא לה שלא היה יעקב לוקח י' דוקטי עבור כל התביעות הללו ונמצא דאף לדברי רחל הוי מחילה בטעות. לא ידעתי מה ראה לטעון טענה זו שאין בה ממש וכ"ש להוציא ממון מרחל דהא עדיין לא באו העדים להעיד כדברי יעקב ואף אם יבואו עדים ויעידו שהיו ליעקב על רחל תביעות הללו הלא המורשה לא טען אלא שאין בדברי יעקב ממש דא"כ לא היה לוקח י' דוקטי ולמה לא יוכל לפרש דבריו שאין בדבריו ממש שאף כי היו לו תביעו' הללו דהיינו שבא הממון ליד רחל מ"מ שמא כבר החזירה לו הממון ההוא או דמיו או שמא נתפייס לה ומחל אצלה בינו לבינה ומשום כך נתרצה לקחת י' דוקטי כי היה יודע שכן הדין שהרי כבר מחל או קבל פרעו' ממנה ועוד אע"ג דלא הכחישה רחל את יעקב במאי דאמר שלא תבעה מעולם על הממון מ"מ לא הודת' כלל שהיה אמת ולמה לא תחזור ותטעון שמה שלא הכחישתו בזה מפני שלא חששה בזה כי חשבה שאין זה לא מעלה ולא מוריד אבל מ"מ אמת הוא שתבעה גם על הממון או בב"ד או לפני עדים או בינו לבינה ועל זה ניתן לה הפטור ולמה נאמר שיעקב נתן פטור על תביעות שלא שאל והפטור מוכיח שגם על דבר הממון פטרה כדפי' לעיל מכמה אנפי והלא קיימא לן (ה) דטוען וחוזר וטוען אפילו היכא דאיכא קצת הכחשה מדבריו הראשונים כי ההיא דפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ג) זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואכלתיה שני חזקה האי אייתי סהדי דאבהתא היא ומסיק עלה דמצי טעין דהאי דקאמר ליה של אבהתנא היא דסמיך עליה כדאבהתנא כו'. ואע"ג דפשיטא ופשיטא דפשיטות הלשון לא הוי משמע כן כלל וגם מוכיח שם הלשון דמה שחזר וטען דסמיך עלה וכו' דהיינו כשראה שלא היה נוצח בטענותו הראשונה וכן פי' שם רבינו שמואל וכן כתב האשרי ואפי' כי מסיק שם דמצי טעין הכי כ"ש וכ"ש הכא דמצי לתרוצי דבורה כה"ג אף אם היה צריך תירוץ ואשר האריך להוכיח שצריך לבאר ולפרט הדבר שעליו מוחל אף כפי הנלע"ד הרבה יש להשיב על דברו מ"מ לא חשתי להשיב על זה כי אין צורך שהרי רחל לא הודתה מעולם שלא נתבארה תביעת הממון בשעת הפטור וכדכתבתי לעיל. וגם מה שכתב דהך מחילה גרוע היא למ"ד מחילה צריכה קניין אני לא ידעתי מאן הוא דאמר מחילה צריכה קניין רק במחילה שעל ידי דיינים וכמו שפי' רז"ל ומכיאו המרדכי בפרק זה בורר משום דדמי קצת למחילה בטעות כיון דעל ידי הפצר הדיינים ועצתם במוחל אבל (ו) מי שהוא מוחל בעצמו בהא מודו כ"ע דאין צריך קנין כמו שכתב ר"י וכן רבינו יוסף ט"ע וכן ראב"ן ורבינו יואל ובנו ראבי"ה וכן דין רבינו מאיר והביא התוספת והמרדכי ראיות גדולות ועצומות על זה ואשר כתב ואפלו למ"ד מחילה אין צריכה קנין הני מילי כי ליכא קנין כלל אבל איכא קנין גרוע גרע טפי דאיכא למימר שלא נתכוון למחול אלא בקנין אין נלע"ד כלל דלא דמי כלל לההיא מתנת ש"מ שכתוב בו קנין ואין ספק בידי להאריך בזה לרוב נחיצת השליח המלחציני מאד וגם מה שכתב הדיין שרחל צריכה שבועה שהוזכרה תביעות ממון בשעת הפטור אין נראה לע"ד דהא אפילו היה כן מ"מ כיון שפטרה מכל וכל אין זו מחילה בטעות שהרי ידע על מה שמחל דאנן סהדי כשחזר יעקב ממצרים תכף ידע באותם הדברים שהוא טוען כי רחל גנבתם ואפילו הכי מחל עליהם כמבואר בפטור. ומה שעשה הדיין יסוד גדול שגם רחל טענה ואמרה שלא היה פוטר אותה בעד י' דוקטי כבר כתבתי על זה למעלה. ועוד בר מן דין ובר מן דין הלא יעקב בעצמו טען כי לא רצה להתקוטט עמהם ומשו' הכי לא תבע רק שתהא אשתו עמו משמע מתוך דבריו שידע שפיר התביעו' אלא שלא רצה להתקוטט עמהם ואפילו הכי מחל בהדיא על כל תביעה והיא תקרא זה מחילה בטעות. וגם מה שהוסיף הדיין לדחות זכות של רחל מפני שלא הוזכר בלשון פטור רק בענין בטול מודעות אבל לא בענין השבועה שלא לערער עליו וכן לענין כתבוהו בשוקא לא הזכיר אלא שטר שעבוד אין בזה שום זכות ליעקב ואדרבה זכות לרחל הוא זה. כי זה ראיה גדולה למה שכתבתי למעלה שהשבועה קיימת גם אתביעות ממון מדקאמר שלא לקבול על אשתו ושלא לתבוע אותה דמשמע שלא לקבול על אשתו על הממון ושלא לתבוע אותה על הגוף כדמפרש בפטור ואזיל. ומה שהזכירו תמיד בלשון שעבוד זולתי ע"ד בטול מודעות שהזכיר בלשון פטור נלע"ד דיש לומר דפטור דומה למתנה ובמתנה (ז) איכא למיחש טפי למסירת מודעות דהא אפילו לא ידעינן באונסיה כתבינן ליה מודעא מה שאין כן במ כירה ובשאר דברים משום כך תפס לו הסופר לשון פטור גבי ביטול מודעות ולא תפס לו לשון שעבוד דהשעבוד היינו השבועה שנשתעבד בחרם חמור ובשבועה שלא לקבול על אשתו. וכללא דמילתא דבר פשוט בעיני שהפטור שפטר יעקב את רחל הוי פטור מעליא גם לענין תביעות ממון ואין לפקפק בדבר לפי הנלע"ד וכדכתבתי לעיל. וע"ד אשר תובע יעקב מרחל שתמכור הנכסים והוא יאכל פירות מזה אין לי לכתוב מאחר ששוים בו הדיינים שהדין עם יעקב ואף כי על טענת רחל על ענין המזונות נחלקו הדיינים זה סותר טענת רחל באומרו שיש לה דין מורדת כאשר היא האמת לפי הנלע"ד וזה סותר באומרו שאינה יכולה לתפוס פירות נכסי מלוג בעבור המזונות כיון שהם תחת פורקונה וזה אינו אמת מכל מקום מאחר דבין למר ובין למר זכה יעקב בטענה זו לא חשתי להאריך ולהכריע בין סברתם וגם כי דבר פשוט הוא שהטעם הוא מפני מרדה כדכתבתי לעיל ואשר תבע יעקב מרחל אשתו שתמכור תכשיטיה ובגדיה שאינם צריכים לה ולסגל המעות והוא יאכל פירות. נלע"ד שאם לבושים או תכשיטים שקנה יעקב לרחל אז ודאי לא היה כח ביד יעקב למוכרם אפילו לפרנס עצמו וכמו שכתוב בהגה"ה באשרי וז"ל והא דמסיק נעשה כמו שהקנה לאשתו ולבניו כסותם מעיקרא מכאן נ"ל שאין (ח) אדם יכול למכור בגדי אשתו שקנה לה אפילו לא באו לידה עדיין כל שכן בשכבר באו לידה דאין לו למכור אפילו לצורך פרנסתו ואין לחלק בין בגדי חול שבת וי"ט שהרי הוכיח רבינו מאיר דאין לחלק בין בגדי שבת וי"ט לבגדי חול אלא דוקא לענין אחים שחלקו אבל לא לענין בעל חוב והוא הדין לענין הבעל בעצמו דדא ודא אחת היא. וכן דקדק גם מתוך דברי רב אפלס מדלא הביא הירושלמי דמחלק בין בגדי שבת כולי בפרק נערה גבי אלמנה אין שמין מה שעליה אלא דוקא בפ"ק דב"ק גבי האחים שחלקו וכמו שכתב המרדכי שם בפ"ק דב"ק וכן בפרק נערה וכן נראה גם מתוך תשובתו דרב אלפס שהביא רבינו מנחם מרקנ"טו וז"ל בתשובות רב אלפס מצאתי כך ומה שיש אצל אשתו מבגדים אין בעל חוב גובה מהם שהרי אחד המטריך את עצמו ואמר המקדיש את נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו והטעם מפני שבשעה שנתן לה קנתה אותן ויצאו מרשותו הלכך אין הקדש חל עליהם וכן אין לבעל חוב לגבות מהם אבל כלי זהב ובדולח לא הזכיר אותם ההלכה. ולפיכך אין לדמותם לבגדים בלי ראיה כי כלי זהב ובדולח אדם מקנה אותם על דעת שתתקשט בהם אשתו ואם הוצרך יתפרנס מהם מה שאין כן בבגדים שהן כלין ונפסדים הלכך בעל חוב גובה מכלי זהב ובדולח אלא אם כן הותנו עמו בשעת הקידושין שיכניסם לה אין בעל חוב גובה מהם עכ"ל. ומדמפליג בין בגדים לכלי זהב ובודלח מפני שאלו כלים ואלו אינן כלים ולא מפליג בבגדים עצמה בין בגדי חול לבגדי שבת משמע דכל שהוא כלים ואפי' בגדי שבת וי"ט אין בעל חוב גובה מהם והיא הדין דאין הבעל יכול למוכר' אף להתפרנס מהם ותדע שכן הוא מדמסיים ואומר שכלי זהב ובדולח אדם מקנה אותם על דעת שתתקשט אשתו ואם הוצרך שיתפרנס מהם משמע הא בגדים אפילו הוצרך להתפרנס מהם אין רשאי למוכרם ושמעינן מהך תשובת רב אלפס תרתי שמע מינה דס"ל כמהר"ם שדקדק מתוך דבריו דאין לחלק בין בגדי חול לבגדי שבת אלא דוקא לענין אחים שחלקו וכדפי' לעיל ועוד שמע מינה דסבירא ליה כמו שכתוב בהגה"ה באשר"י שאין אדם יכול למכור בגדי אשתו ואפילו אין לו במה להתפרנס. ואע"ג שהשיב רשב"א וז"ל מאן לימא שאין הבעל יכול למשכן ולמכור כסות אשתו אם צריך להם וכדמהדר ליה רב נחמן לרבא כי אקני ליה אדעתא למיקם קמיה כו' וכל שכן בנדון שלפנינו דמאן לימא דלא אפקיד אדעתא למשכנם ועוד דאף בזה יש משום תקנת השוק עכ"ל. מ"מ אין מחליט כל כך שיהיה ברור לן שיהיה רשאי למשכן ולמכור כולי ונראה דעיקר סמיכתי הוא על הטעמים האחרים דשמא גם היא הסמיכה שימשכן אותם או מפני תקנת השוק. ואפילו נאמר שחולק על רבינו מאיר ורב אלפס והה"גהה בשם האור זרוע מ"מ מאחר שרחל מוחזקת מאן מרמי ליה מידה. וכל שכן בהיות רבינו חולקים על הרשב"א. ואמנם נראה מתוך תשובת המורשה של האשה הכתובה בטענות שמודה רחל שהבגדים והתכשיטים האלה לא קנאה לה הבעל מעולם אלא קרוביה נתנו לה וא"כ אין ראיה מכל מה שכתבתי לעיל דודאי היכא שהבעל עצמו נתרצה שיהיו הבגדים והתכשיטים שלה שהרי קנאם לה אפילו קנאם משלו אין לו בהם שום כח שהרי נסתלק מהם משקנאם ונתנו לה כמו שכתב רב אלפס בתשובתו לעיל. אבל הכא שאחרים נתנו לה ולא מצינו שנתרצה מעולם הבעל שיהא זה שלה לא ללבוש ולא להתקשט ודאי יוכל הבעל לטעון ולומר איני חפן שהיא תתקשט ביותר מהצריך לה והוא ימות ברעב או יחזור על הפתחים:
1
ב׳ואף כי טען המורשה שקרוביה נתנו לה על מנת שלא יהיה לבעלה חלק ונחלה בהם מכל מקום תנאי זה אין מועל לרוב הפוסקים עמודי התורה הלא המה רבינו יעקב ורבינו יצחק בעל התוספ' ורבינו משה וגם הסכימו גדולי האחרונים דהיינו רבינו מאיר כמו שכתב המרדכי בפרק קמא דקדושין וכן האשרי שם בפר' קמא וכן בנו הר"ר יעקב בטור אבן העזר כולם הסכימו דהלכה כרב ששת אליביה דרבי מאיר דבעי שיתנה הנותן ואין לך כו'. אלא שתאכלי ותשתי כו'. אבל בע"מ (ט) שאין לבעליך רשות בה לא מצינו על כן נלע"ד שהדין עם יעקב וצריכה למכור המלבושים והתכשיטים אותם שאינה צריכה וינתנו המעות בריוח והוא יאכל הריוח מאותם מלבושים אם אין עסק שבועה ביניהם ורחל מודה בהם שנתנו לה ע"מ שאין לו בהם כו'. אבל אם יש עסק שבועה ביניהם אם הוא טוען ברי חייבת לישבע שהוא כדבריה ואם טוען שמא כגון שאין נכסים ידועי' אינו יכול להשביעה ואפילו נשאת אפוטרופסות מאחר שר"ח ור"ת פסקו כר' שמעון וכתב האשרי שנראין דבריהם. ועל אשר תבע יעקב משמעון גיסו נראה דוקא באומרו שנדר לו ה' דוקטי לשנה והיה שמעון טוען להד"ם ועל זה הסכימו שני הדיינים ששמעון נשבע היסת בנקיטת חפץ ושוב חזר בו א' מן הדיינים מכח מה שפסקו הפוסקים דבשבועה היסת לא בעינן נקיטת חפץ אלא דווקא אותם שנשנו במשנה דכעין שבועה התורה ידרו להם כדאיתא בירושלמי. ועל זה נכתב אלי כי נפל חלוקה ביניהם אם מן הדין הוא שאהיה שליש על זה מאחר שחזר בו הדיין האחד ונשארו חלוקים כי הדיין האחר לא חזר בו והנה החזרה היתה קודם שנשתלחו אלי הדברים והוי כמו קודם גמר דין דיכול לחזור בו או אם נאמר דמאחר שבררו דעתם בהלכה לפני החזרה הוי גמר דין ושוב אין יכול לחזור בו וגם אין להכריע בזה אם כן הוא שהרי לא נתבררתי אלא להכריע במה שלא יהיו שוים שני הדיינים והנה לפי שנכתב אלי גם בזה הטילו עלי לדון האם בידו להכריע בזה ואם לאו. ולכך הנני אגלה את דעתי הקצרה כי אין ספק שהלכה כמשנה אחרונה דודאי כן הוא כאשר כתב הדיין לאחר (י) חזרה דפשיטא דבשבועת היסת לא בענין נקיטת חפץ. וכמו שכתבו רבינו משה והסמ"ג והאשרי וטור חשן המשפט ולא מצינו חולק אלא אדרבה רבינו שלמה מיקל יותר דאפילו בשאר שבועת דרבנן שהם שנויות במשנה ס"ל דלא בעינן נקיטת חפץ ומאחר שכן הוא כל מי שפוסק עתה בזמן הזה דבשביעת היסת בעינן נקיטת חפץ נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר הדין. וכמו שכתב האשרי וז"ל ואני אומר ודאי כל מי שטעה בפסקי הגאונים ז"ל שלא שמע דבריהם וכשאמרו לו פסק הגאון ישרו בעיניו טועה בדבר משנה הוא ולא מבעיא פסקי הגאונים אלא אפילו חכמי כל דור ודור שאחרי הגאונים לאו קטלי קני באגמי הוה ואם פסק הדיין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר עכ"ל. (יא) והרי לך בהדיא שאפילו כל חכמי דור ודור שאחרי הגאונים כשפסק הדיין שלא כדבריהם נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר ואין לך חכמי דור ודור כמו אלו הפוסקים שהבאתי לעיל דכולהו סבירא להו דלא בענין נקיטת חפץ בשבועת היסת ולא מצינו פוסק שיחלוק עליהם דפשיטא שמה שכתב רבינו מאיר ומביאו המרדכי ריש פרק הדיינים דאף בשבועה דרבנן בעינן נקיטת חפץ היינו דווקא אותה השנויים במשנה כגון שבועת השותפין דעלה קאי והשיב את תשובתו ולאפוקי מרש"י דמשמע דס"ל דאפילו בשביעת דרבנן השניות במשנה לא בעינן נקיטת חפץ אבל בשבועת היסת מודה רבינו מאיר לכל שאר הפוסקי' שהבאתי למעלה והדיין המחייב נקיטת חפץ הוי כטועה בדבר משנה כמו שהוכחתי לעיל מדברי האשרי ומאחר שכן הוא אין נראה לענ"ד דברי האומר דמאחר שכבר פסק הדיין שצריך נקיטת חפץ בשבועת היסת דשוב אין בידי להכריע שהרי אין כאן הכרע שפעם אחרת היו שוין שהרי גדולה מזו כתב הרמ"ה בטור ומביאו בטור חשן המשפט (סימן כ"ה) וז"ל דיין שטעה ולא הספיק התובע לאפוקי מיניה דנתבע עד שנתברר שטעה לא שנא הדיוט ולא שנא מומחה לא שנא טעה בדבר משנה לא שנא טעה בשיקול הדעת כל כמה דלא זכה תובע בממונא הדר דינא עכ"ל. והרי לך כל כמה דלא זכה בממונא הדר דינא וכן משמע גם מתוך דברי רבינו משה מיימון ואם כן הוא שלא זכה התובע בממונא הדר דינא והוי כאלו לא דנו כלל חזר הדין לתחלתו. ונמצא חלוקים בדין שהרי עכשיו לאחר חזרה הדיין האחד אומר דלא בעינא נקיטת חפץ מאחר דלא הוי אלא שבועת היסת והאחד עומד בדברים הראשונים ויש כאן הכרע ביניהם ואע"ג שנחלק רבינו אשר על הרמ"ה בטעה בשיקול הדעת כמו שכתב בנו בטור חשן המשפט (שם) שהרי כתב וז"ל וא"א כתב בזה ולא הוי ר' ישמעאל טועה בשיקול הדעת כו' עד ונראה מדבריו שאם היה טעות בשיקול הדעת מיד כשנפסק הדין אעפ"י שעדיין לא הוציא מיד המתחייב קם דינא ומה שעשוי עשוי וחייב הדיין כל אחד לפי מה שהוא עכ"ל. ומשמע בהדיא שאין חולק אלא היכא דטעה בשיקול הדעת אבל טעה בדבר משנה מודה לדברי הרמ"ה דהדר דינא ואין כאן פסק כלל כדפירש ומאחר שכן הוא שבידי להכריע בדבר זה הנני מכריע ואומר דדבר פשוט הוא דלא בעינן נקיטת חפץ מאחר שאין כאן אלא שבועת היסת. ואמנם מה שחזר בו הדיין ההוא גם בענין מה שפסק שאם שמעון לא רצה לישבע שיעקב ישבע כמה הוציא ויטול ואח"כ חזר בו ואמר שלא האמין שמעון ליעקב אפילו לפי טענת יעקב אלא שאמר לו שמעון כל מה שתוציא אשלם ולא עשאו נאמן וכו'. ובזה נראה לענ"ד דאין הלכה כמשנה אחרונה אלא משנה ראשונה לא זזה ממקומה דלפי מה שטען יעקב על שמעון גיסו שאמר לו לך והשתדל גט לבתך דינה מן בעלה וכל מה שתוציא מחמת זה אפרע לך כמבוא' בטענות אם כן היה כדבריו. (יב) היה הדין נותן ששמעון ישבע כמה הוציא ויטול כמ"ש המרדכי בפ' האשה שנפלו וז"ל ישבע כמה הוציא ויטול כו' למתניי' בהדי הנך דנשבעין ונוטלין דשבועות כו'. עד פר"ח מהכא שמעינן דכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע ושקיל וה"מ בעוש' ברשות עכ"ל. והרי לך דהיכא דעוש' ברשות כל כה"ג נשבע ונוטל. ואם כן הוא שאמר לו שמעון ליעקב השתדל וכו' וכל מה שתוציא מחמת זה אפרע לך אין רשות גדול ועדיף מעושה ברשות הוא דהתם לא אמר ליה בהדיא כל מה שתוציא אפרע לך והכא א"ל בהדיא ואם כן היה שמעון חייב לפרוע ליעקב גיסו מה שישבע שהוציא בדבר זה. ואמנם נראה לע"ד שאם היה יעקב טוען דבר שאין רגילות כלל בכדבר ה"ה שלא חייב שמעון לפרוע לו אלא שאפשר להיות ראוי שהוציא כל כך דאיכא למימר שלא אסיק שמעון אדעתיה שהיה יעקב מפזר כל כך בדבר זה. וראייה יש מפרק מי שאחזו (גיטין דף ע"ג) אלא שאין בידי להאריך כל כך אבל במה שאפשר לומר שכך פזר בהשתדלות הגט או ישבע שמעון שלא אמר לו לגיסו יעקב שיפרע לו מה שיוציא בהשתדלות הגט או ישבע יעקב ויטול כדפיר'. ואשר הביא הדיין ראייה שאין לו ליעקב לישבע וליטול ממה שכתב רבינו מאיר גבי מי שנתערב לכותי בשביל חבירו והעליל הכותי על הערב וכו'. אין הערב נשבע ונוטל אלא צריך להביא ראייה נראה לע"ד דלא דמי דהתם לא היה לו ללוה להתנות שאם יעליל עליו הכותי שלא יתן אלא בעדים דלא אסיק אדעתיה שיבא לידי כך ועיקר מה שהעמידו ערב בשבילו לאו אדעתא דהכי העמידו אלא כדי שיסמוך הגוי על הערב וילוה לו ואפשר שאף שיפרע הערב כלל עבורו גוף החוב לא אסיק אדעתי' והילכך אין ראוי לחייב הלוה לסלק את הערב אלא במה שיברר את הערב שהוצרך ליתן לכותי דהמוצי' מחבירו עליו הראייה. וגם מה שנמצא תשובה בין תשובת ר"פ מייד"פריג ראובן טען על שמעון ארסתי את בתך בחזקה שלא היו בה מומים כו' עד ומה שהאב תובעו שגרם לו להוציא בצרכי הסעודה ששלח לו ע"י גיסו שיזמין ויקנה לו צרכי הסעודה אם עשאוהו שליח בעדים כו' עד וישלם לו מה שיברר בעדים שהפסידו בכך עכ"ל. אלמא צריך לברר בעדים התם נמי פשיטא דלא דמי דלא אסיק אדעתיה שימצאו מומים בנערה ולא פשע במה ששלח לו לקנות צרכי הסעודה דלא הוה ליה לאתנויי שיוציא בעדים שאינו סבור לבא לידי כך שיתחייב הוא לפרוע הסעודה שעל אבי הבת היותה מוטלת הסעודה כדמשמע שם בהדיא. אבל הכא שאומר לו בהדיא שיוציא ומה שיוציא שיפרע לו פשיטא שחייבו לו לפרוע כל מה שישבע שהוציא דאי איתא שלא נתרצה לפרוע אלא מה שיברר בעדים הוה ליה לאתנויי שלא יוציא אלא בעדים ומדלא התנה איהו הוא דאפסיד אנפשיה וחייב לשלם כל מה שישבע יעקב שהוציא מקטן וגדול מההיא דפרק האשה שנפלו שפסק ר"מ דכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע נשבע ההו' דידע כדכתב המרדכי שם ולא הביא שום חילק ומשמע דליכא דפליג עליה ופשיטא דאי הוה רבינו מאיר פליג אהאי פסק דלא הוי שתיק המרדכי מיניה ולכל הפחות היה כותב בפ' האשה שנפלו עיין בפ' הגוזל קמא או בפ' הגוזל בתרא עיין בפ' האשה שנפלו אלא פשיטא דלא וכדפיר' ושלום מאתי הצעיר יוסף קולון בן מה"רר שלה"ה:
2