שו"ת מהרי"ק קי״בTeshuvot Maharik 112
א׳אשר שאל ידיד על אודות ראובן שנתחייב מעות לשמעון ונשבע לפורעם בעיר פלוני אשר דר שם שמעון וביום פלוני. (א) טרם הגיע אותו יום אירע אונס ידוע לרבים אשר מחמתו הוצרך שמעון לצאת מן העיר וגם ראובן לא יוכל ללכת שם מחמת האונס ההוא ועדיין האונס קיים ועומד בהגיע זמן השבועה היתחייב ראובן להוליך מעותיו לשמעון במקום אשר הוא עומד עתה כאשר נתחייב להוליכו אל המקום אשר היה שם אהלו של שמעון בראשונה ואם לאו ע"כ עיקר השאלה לע"ד נראה שאם אותה העיר אשר עתה עומד שמעון בה רחוקה היא ממקום עמידת ראובן מאשר היתה העיר אחרת דלית דין ולית דיין שלא יתחייב ראובן להוליך שם מעות וזה דבר פשוט. אבל אם קרובה היא ממקום עמידת ראובן בראשונה נראה לע"ד דראובן חייב ללכת שם לפרוע לשמעון דאף על גב שלא הזכיר בשבועתו ובתנאי כי אם אותו העיר אשר היה עומד שם שמעון בעת ההוא חדא שהרי פוסק רבי' ארי"ה שכופין על מדת סדום כמו שכ' המרדכי בפרק קמא דבבא קמא ואפילו להכריח ב"ה להשאיל חצרות לחבירו ואע"ג דלא התנה עמו כלל ולא נתחייבו לו דבר כל שכן בכה"ג דעדיף טפי שהרי נתחייבו לו מעות ומכח תנאי בא לו עליו וגם עושה לו טובה בהלוואתו לו מעותיו ואפילו לר"י שפוסק שם דאין כופין פשיטא דמודה בכה"ג דעדיף טפי כדפי' שהרי בכמה מקומות בתלמוד אומר כגון זו כופין על מדות סדום ואפילו במקום דאיכא טורח וגם אפשר שיבא לידי הפסד כי ההיא דפרק הנושא (כתובות דף קג) דאומר התם ולא אמרו אלא דלא משכח אגרא כו' אבל משכח כגון זו כופין ואע"ג דאינו כל כך ודאי שימצא וגם יש לדקדק מדקאמר תלמוד כגון זו כו' שיש ללמוד ממנו אפי' דבר שאין דומה לגמרי רק שיהא דומה קצת כמו שכתב מהר"מ והביאו המרדכי פרק הגוזל בתרא גבי כגון זו שותף חולק שלא מדעת. ונניח כל זה כי גם מעיקר הדין נראה לע"ד שבכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו אין לומר הולך אחר לשון התנאי דוקא עד שלא נלמד ממנו לחייב המתנה כי אם באותו תנאי שהוזכר דוקא ולא בכיוצא בו אלא יתחייב המתנה אפילו בדבר שאינו יוצא מתוך לשון התנאי כלל רק שלא יקשה עליו יותר ממה שהתנה עם חבירו. וראיה מדאומר רבא בפ' האומנין (בבא מציעא דף עז) האי דאגיר אגירא לעבידתא ושלים עבידתא בפלגא דיומא דאי אית ליה עבידתא דכוותא יהיב ליה ולא מצי שכיר למימר לב"ה אנא לעדור אתנית לך ואיני רוצה לנכש אלא ינכש עמו אם אין טורח בנכוש מבעדור כל שכן בנדון הזה דלא מצי ראובן למימר לא נתחייבתי כי אם באותה העיר כיון שאין טורח בדרך זו מבדרך זו. ואין לומר דהתם מיירי שהשכירו למלאכה סתם דהא לישנא דקאמר דאגר אגירא לעבידתא משמע שבשעת השכירות הזכיר לו המלאכה ועוד דאם כן אפילו לית ליה עבידתא דכוותא ודקשי מינה לעביד ועוד דאם כן פשיטא דבדכוותא מצי יהיב ליה. ועוד דאם כן היכי מוכח מיניה מהר"ם נ"ע שבעל הבית יכול למסור למלמד תלמיד אחר היכא דמת הראשון והא פשיטא דמיירי אפילו היכא שהשכירו לנער אחד מיוחד והזכיר שמו. ואין להביא ראיה להפך מדברי רבינו יואל שנסתפק בדבר ודחי ההיא דרב' בדלא אומר ליה מלאכה זו חדא דמילתא דפשיטא למהר"ם ומספקא לי' לרבינו יואל אין לנו להניחן וודאן של מהר"ם מפני ספיקו של רבינו יואל ועוד מהר"ם בתראי טובא טפי מרבינו יואל וידע במלתיה טפי מינן ואפילו הכי לא חש לה גם אנו לא נחוש לה שמתוך סברא זו פסקו כל הפוסקים הלכה כדברי האמוראים האחרונים כנגד הראשונים ואפי' היות הראשונים גדולים מהם הרבה. ועוד בר מן דין ובר מן דין דבר פשוט הוא לפי הנראה לע"ד דע"כ לא נסתפק רבינו יואל אלא דוקא לענין המלמד וכיוצא בו שמסייעו ממלאכה זו למלאכה אחרת ונמצא שלא הושכר לו מעולם על זה כיון שאומר לו למוד בני פלוני או עשה עמי מלאכה זו אבל בנדון הזה הכל תלוי בקיום הפרעון והרי מלוה צווח להפרע ובלכתו אל עיר המלוה מקיים עיקר הדבר אשר עליו נעשה תנאו הראשון ואם כן למה לא ילך שם לקיים הפרעון אשר עליו התנה מאחר שאין לו טורח בדרך זה מאשר היה לו בדרך הראשון וגדולה מזו שנינו בפרק הנושא (כתובות דף קא) גבי הפוסק לאשה לזון את בתה חמשה שנים שאם גרשה ושוב פסק לה אחר כמו כן שאחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות אע"ג דלא התנה עמה כי אם מזונות ולא דמים מכל מקום יש לו לקיים תנאו לתועלת מי אשר התנה לו ולא מצי לדחוייה ולומר לא אתן כי אם מזונות ואע"ג דאיכא טובא דניחא להו ליתן מזונות מליתן אפילו חצי הדמים כל שכן בכה"ג לפי הנראה לע"ד שאין לדחות המלוה מעיר לעיר בלי טעם. ועוד יש להביא ראיה מההיא דאגר אגירא לריחיא כולי כדאיתא התם פרק הנושא דמסקינן דאי לאו משום דמצי אומר ליה שוכר למשכיר טחון וזבין טחון ואותיב היה השוכר חייב לפרוע דמים ואע"ג שלא התנה עמו כי אם לטחון בעבורו כל שכן בכה"ג כדפירש לעיל. ואין להקשות מהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר שאין מקודשת אלמא דהיכא שמזכיר שם המקום הולכין אחריו דוקא אף ע"ג דגבי שליחות לא בעינן כי אם גילוי דעת כמו שכתב המרדכי פרק מי שהיו נשוי דאין לדמות מלות הנדר והשבועה לענין שליחות כדמוכח ריש פרק הנודר מן הירק (נדרים דף נד) דמסקי אביי ורבא דאפילו לרבי עקיבא דאומר דכל מילי דממליך עליה שלוחא מיניה הוא והנודר מן הבשר אסור בכבד אפילו הכי אם אומר בעל הבית תן לאורחים חתיכות בשר ונתן להם חתיכות כבד השליח מעל ולא הבעל הבית דאין שליח נעשה שלוחו לענין כבד כי אם לענין בשר ואע"ג דרב חסדא לא בעי למימר הכי מכל מקום פשיטא דהלכה כאביי ורבא דבתראי נינהו ועוד דהכי סלקא שמעתתא התם. ועוד בר מן דין ובר מן דין פשיטא דלא דמי כלל דודאי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני מדהזכיר לו המקום שמע מינה שהוא מקפיד על אותו מקום דאם היה מתרצה שתתקדש לו בכל מקום מה לו להזכיר המקום היה לו לומר צא וקדש לי אשה פלונית סתם אם יתרצה השליח לטרוח בעבורו במקום אחר איהו מאי איכפת ליה אלא ודאי קפידא הוא לרבנן דלית להו מראה מקום הוא לו אבל גבי נשבע לפרוע לחבירו במקום עמידתו והזכיר שם העיר היינו משום שאם נשבע סתם לפורעו במקום עמידתו היה במשמע אפי' אם ילך לדור במדי אבל פשיטא דמכל מקום לא בא למעט שאר מקומות הקרובים למקום עמידות הנשבע כמו העיר אשר נקבו בשם. ואם ישאל השואל היאך תחול השבועה על אשר לא הוציאה מפיו והלא דבר פשוט דלגבי שבועה בעינן לבטא בשפתים ולא סגי במחשבה כדמוכח במסכת נדרים בכמה מקומות. נראה לע"ד דהיינו דוקא בשבועות איסור ונדר שאדם אוסר ונודר על עצמו אז ודאי אין לנו אלא מה שהוציא מפיו ולא נלמד ממנו לאסור עליו דבר אחר כדומה לו ואפי' יוכיחו הדברים שגם לזה כיון לפי הנראה לע"ד והיינו משום דגלי קרא לבטא בשפתים. אבל שבועות שאדם עושה לחבירו לקיים לו תנאו שהתנה עמו השבועה תלויה בתנאי ובכל מה שיחול התנאי תחול גם השבועה לפי הנראה לע"ד. וכן משמע מתוך מה שכתב רבינו אשר בתשובותיו גבי נשבע לחבירו לפורעו לזמן מוגבל ועבר הזמן ולא תבען שפוסק דמ"מ חייב לפורעו לאחר זמן מכח השבועה וכתב וז"ל ולא דמי לנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכל שעבר על שבועתו ואין מחוייב עוד לאכול אותו דעיקר השבועה היתה על הזמן שיאכל ככר זה היום כו' עד אבל הכא הוא מחוייב לפרוע ממון זה ונשבע לפרוע ממון זה ועיקר השבועה על פריעות החוב והזמן מזרז פריעות החוב מידי דהוה אמלוה לזמן אם לא יפרע לאותו זמן שחייב לפורעו לאחר זמן עכ"ל. הרי לך כי לשונו מוכיח שעיקר השבועה תלויה בפרעון וכל זמן שיש פירעון יש שבועה ואפילו במקום שלענין שבועת אין חיוב שבועה כגון שעבר היום ולא אכלו מ"מ בשבועת תנאי ממון חייב הכי נמי לא שנא לפי הנראה לע"ד:
1