שו"ת מהרי"ק קכ״וTeshuvot Maharik 126
א׳ראשונה על אשר כתב ידידי דמסור והאומר אלך ואמסו' משפט א' להם ודייק לה מדנקט מסור פסול ולא מבעיא מוסר וכו' על הדיוק איני חולק דהכי (א) מסתברא אמנם על אשר החלטת דמסו' פסול לעדו' מדאורייתא מדכתב ר' משה דגריעי מוסרים מגוים עע"ז יש להשיב על זה שהרי משמע מתוך לשונו דבמוסרי' שמורידי' לבור מיירי כדכת' הגוי' עע"ז לא מעלין ולא מורידי' כו' ואלו מורידין ולא מעלין וא"כ דוקא במוחז' מוסר מיירי דהיכא דעושה המוסר כאשר זמם ואין מוחזק למסור כתב ר' משה עצמו דאסור להורגו ופשיטא דאותו שמורידין לבור שמותר להורגם בסייף אם יש כח בידו כמ"ש ר' משה עצמו בפ' ד' דהלכות הרוצח ושמירת נפש אבל שאין הורגין ומרידין לבור לא דבר בהם הר"ם לפוסלו מק"ו דגוים עע"ז וא"כ נוכל להעמיד ההיא דרב פלטאי גאון במסור שלא הוחזק ונאמר דאין פסול מן התורה וה"ה לאומר אלך ואמסור ואין לומר דלישנא דמסור משמע מוחזק למסור דא"כ היכי דייק ר' שמחה דרב אלפס פליג על המיימונו מדלא מוקי ההיא דהכונס (דף סב) בעשה המסור אשר זמם דאז אסור להורגו כו' נימא דרב אלפס דייק לישנא דמסור דמשמע מוחזק בכך ואז מותר להורגו אפי' עשה אשר זמם דהא לישנ' דמסור נקיט ואזיל התם בהכונס אלא ודאי דר' שמחה לא משמע ליה לישנ' דמסור בהוחזק דוקא ואף אנו נאמר כן לרב פלטי גאון ובר מן דין ובר מן דין נראה לע"ד דר' משה עצמו לית ליה שיהא פסול לעדו' באומרו אלך ואמסור דאם לא כן לא הי' שתיק מיניה והוה אשמועינן אפי' באומר אלך ואמסו' וכ"ש מסור עצמו ומאי אירי' מסור דנקט ותדע דכן הוא שהרי תלה הטעם במסור שלא מנאוהו חכמים בפסולי עדות משום דמילתא דפשיט' להיותו גרוע מגוי עע"ז ומה יתרץ באומר אלך ואמסור דפשיט' דחידוש גדול הוא זה ואע"ג דמותר להורגו היינו דוקא בתוך כד"ד מדין רודף אבל לא אח"כ ואע"ג שהוחזק לומר כן אם לא הוחזק לעשות פשיט' שאסור להורגו לכולי עלמ' גם מתוך דברי ר' משה יש לדקדק דאע"ג דמות' להורגו מ"מ יש לו תעו"ה שהרי שנה שני בבות בראשונ' השמיענו שאין למוסר חלק לעו"ה ובשניי' שמותר להורגו ובראשונ' לא הזכיר רק מסור גמו' ולא האומ' אלך ואמסו' ובשניי' הזכירו והשמיענו שמותר להורגו ואי הוה סובר דאין לו חלק לעו"ה הי' לו להשמיענו בבבא ראשונ' כמו בבבא שנייה וגם לא הי' לו לחלקו בשתי בבות אלא הי' לו לשנות שאין לו חלע"ה ושמותר להורגו בחדא בבא וזה פשוט למבין ואשר רצית לדמות המסרב ליכנס בתקנת הקהל כדי שלא (ב) יפרע הקנס לעד חמס נבהלתי דדבר פשוט הוא דבעינן א' משני דברים או שיעבור על עבירה שחייבין עליה מלקות או מיתה כדכתיב קרא אל תשת ידך עם רשע כלו' עם חייב מלקות או מיתה או שהיה גזלן ולוקח שאינו שלו בחמס וכן עד זומם שעיקר עדותו בחמס ונפקא לן מכי יקום עד חמס וכן משמע בהדיא מתוך דברי ר' משה וז"ל ועוד יש שם רשעים שהם פסולים לעדו' אע"פ שהם בני תשלומים אינם בני מלקות הואיל ולוקחין ממון שאין שלהם בחמס פסולי' שנ' כי יקום עד חמס עכ"ל משמע טעמא שלוקחין ממון שאין שלה' פסולין הא אם היו עוברי' על ד"ת בשביל ממון שאין רוצה לפרוע שהוא שלהם דומיא דגנב שעבר על לאו דלא תגנוב אפי"ה לא הי' נפסל כיון שאין בו חיוב מלקות ואע"ג דלוה בריבית פסול לעדות אע"ג שאין לוקח ממון שאין שלו נראה לע"ד דכיון שעבירת לקיחת המעון דמלו' על יד הלו' נעשית וא"א מבלעדו חשיב עד חמס ולע"ד נר' היינו דקתני מתניתין מלו' בריבי' ולא קתני מלוה ולוה והיינו דמשני תלמודא מלוה הבאהבריבית כלו' שהלואת הריבי' נעשת ע"י המלוה והלוה וא"א לה זולתה ומש"ה בחדא מחתא מחית להו תנא דמתניתן:
1
ב׳ועוד שכתב המרדכי בפ' זה בורר וז"ל והמקבלים בתקנה לתת מס ושוב נודע שעברו כשרים לעדות ולשבועה דכיון דבשעת קבלת השבועה אפשר דלא הי' דעתם לעבור אע"פ שאחר מכאן עברו וכן מוכח בפ' כל הנשבעין וכן פסק ריב"א וכן בכל התקנות שמקבלין על העתיד עכ"ל הרי לך דאע"ג שעובר על תקנה בשביל ממון שאינו רוצה לפרוע אפי' שהוא עובר על ד"ת אפ"ה לא חשיב עד חמס ליפסל לערות ואפי' נאמר דר"ת דפליג לענין שבועה בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מו) בד"ה אבל שבועת בטוי מתוך ההלכות גדולו' ה"ה דפליג לענין עדות ופסול לעדות פשיטא דהיינו דוקא היכא שעובר על שבועת בטוי דלהבא דאיכא לאו ומלקות ותדע דכן הוא שהרי מביא ראיה מתוך מה שפי' ה"ג גבי ההיא איתתא דאמרה עלה בת רב חסדא דחשדא אשבועתא דהיינו משום שהיתה נשבעת ומבטלת שבועתה כגון שבוע' שלא אוכל ואכלה והתם לא שייך לתלות הטעם משום פסול דחמס אלא משום רשע עד אם נאמ' דפסולה לעדות ואם יקשה לך הא דאומ' בפ' זה בורר (סנהדרין דף כז) מומר אוכל נבילות לתאבון ד"ה פסול לעדו' ואע"ג דרבא בעי רשע דחמס הא נמי חשיב כמו רשע דחמס כיון דמשום ממון קא עביד והיה שכיח בזול טפי כדפי שם רש"י אלמא דאע"ג דאין לוקח ממון שאינו שלו חשיב רשע דחמס נלע"ד דודאי לרב' דלא סגיא ליה ברשע דמלקו' אם אינו דחמס בחמס כל דהוא סגיא כיון שכבר הוא רשע למלקות דע"כ לא פליג עליה דאביי אבל היכא דאין רשע למלקו' ואינו באים לפוסלו משום רשע דחמס גרידא אז בעינן חמס גמור דהיינו לוקח ממון שאין שלו כדכ' ר' משה ונלע"ד דרבא דבעי עד חמס דהיינו משום דדריש ליה מסיפא דקרא דאל תשת ידך דמסיים להיות עד חמס וא"כ ע"כ צ"ל דבחמס כל דהוא קאמר דאל"כ מאי אריא רשע דהיינו חייב מלקות כדפירש ר' משה ת"ל דגזלן הוא ופסול מקרא דכי יקום עד חמס וגו' כמ"ש ר' משה ולשתוק מקרא דאל תשת אלא ודאי אתא לרבויו חמס כל דהוא אפי' לרבא וכדפי'.
2
ג׳והנה אין בידי פירו' מסנהדרין לראות בו מה שפי' רש"י גבי הא דאמר רבא דבעינן עד חמס ועל לשון ר' משה בענין קדשה במשכון (ג) כתבת כי דיחתיך בגילא דחיטתא לדידי דמיא ככשורא כי לא יתכן קשר הלשון בע"א ואשר כתבת כי לא היה לו לכתוב אם יהיה המשכון כו' ואז היה נקשר למה שלמעלה כו' אומר אני כי אין קשר זה הל"מ שהרי הלשון דהי' המשכון הזה משמע שמשכון הנ"ל בשכב' והי' משמעו שהמשכון הזה שנתן לו בתורת משכון גם בידו היה ממושכן על חוב וכ"ש דגרע טפי ומשום כן כתב היה בידו כו' להשמיענו כלשון צח וקצר דבענין אחר איירי ואדרבה נתכוון ר' משה להשמיע מתוך לשונו ההפרש שיש בין זה לזה והיינו דקאומר היה בידו משכון על חוב שיש לו כו' כלו' כיון שיש לו חוב על אחרי' ובידו משכון נמצא ששעבוד החוב על המשכון ואותו שיעבוד מקנה לה בתתו לידה המשכון ולא דמי להא דלעיל דאומר לאשה התקדשי בדינר והרי זה בידך משכון כו' שאין כאן שום נתינה כדפי' לעיל מיניה גם מה ששנית להקשות למה לא יסלק ויאמר אבל אם היה לו חוב על אחרים על אותו משכון כו' אינו קשיא כלל ועיקר מתוך הדברי' אשר דברתי בשכבר ולחכימא דכוותך ברמיזה. ואשר כתבת שזו קשה דוחק לו' שיהא דברי הפוסק באיידי וכל לשון דאיפשר דנפיק מינה חורבנא אני בעניותי איני רואה כאן שום לשון אגב ואיידי ולא ל' דליפיק מיני' חורבא דהא לישנא דהיה בידו משכון על חוב שיש לו ביד אחרים כו' משמע בכל ענין בין משכונו בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו ואדרבה לאידך נפיק חורבא מחזקת יותר מבית סאתי' א"כ הוא שלא היתה הכוונה אלא במשכונו שלא בשע' הלואתו הי' לו לבארו היטב כאשר הקדמתי בכתבו הראשון. ואשר כתבת אשר שמעת מרבותיך כי אין לתפוס על דברי הר"ם כאשר לא יזכיר החלוקי' או האוקימתו' כי לפעמי' ראוי הוא לזכור המשניות או הברייתות או המימרו' כאשר הם בגמ' ולא זולתם ע"כ דבריך ואני מפי השמועה הזו לא למדתי וכל עצמו אני חולק עליה דכמה לא מעלי' הא שמעתתא ורחמנא ליצלן מהאי דעתא דאדרבה אין לך בכל הפוסקים שיבאר דבריו יותר מר' משה ואם כי סתום ראיותיו הרבה פי' דבריו וכ"ז להיות כונתו לבל יוכרח אדם לעיין בגמרא זולתי בספרו כמ"ש בהקדמתו וז"ל וראיתי לחבר הדברים המתבררים מכל אלו החבורים עכ"ל כו' עד כללו של דבר כדי שלא יהא אדם צריך לחבור אחר בעולם בדין מד"י אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבע"פ כולה כו' עד לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה לפי שאד' קורא תור' שבכתב בתחיל' ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו תור' שבע"פ כולה וא"צ לקרות ספר אחר ביניהם עכ"ל. ראה אחי גם ראה כי הואיל ר' משה באר את התורה כולה מבלי יצטרך לבאור אחר זולתו ואם כי במקומות יקשה המקשה עליו מתוך שיטת התלמוד ואנו בענייתינו נלאים למצא את הפתח אלו הוה רבינו קמן היה פותח לנו פתח רותב יותר מפתחו של אולם ומ"מ כוונתו מבוארת אלא שקשה לנו ממקו' אחר והעבוד' א"ק שי' דע לך שלא הרחבתי כ"כ במאמר זה מפני הנדון שאנו עומדין עליו אלא מפני שנראה לע"ד שקבלה זו שקבלתי הרוסה במקומות הרבה ואת הנר' לי הגדתי לך ואתה תבחר ביושר ובטוב כי עלי אין לסמוך:
3