שו"ת מהרי"ק קס״גTeshuvot Maharik 163
א׳ועל קושיותך גם אשיב בקצרה לא על דרך הדקדוק אך על דרך העברה. (א) ראשונה על אשר כתב הרמב"ם פרק חמשי דהלכות שבועות דנזיר שנשבע שלא יאכל חרצן ואכל פחות מכזית פטור וכו'. והוקשה לך מאי איריא פחות מכזית אפילו בכזית פטור דמושבע וכו'. נראה לע"ד דלרבותא נקיט הרמב"ם פחות מכזית דאע"ג דלאו מושבע ועומד הוא ואי הוה אמינא דדעתיה עלויה הוה מחייב אפי' הכי פטור שאין דעתו אלא כזית כו' ואי הוה נקט סתם ואכל חרצן פטור הוה אמינא דהיינו דוקא בכזית משום דסתם אכילה בכזית ומשום הכי פטור שמעולם לא נתכוון זה להרבות עליו איסור בדבר שכבר הוא מוזהר עליו ולא היה דעתו שתחול עליו שבועות ביטוי כי אם בשאין אוכל ממנו אלא פחות מכזית ומשום כדי להרחיק עצמו מן האסור עשה כן ופן יבא לאכול פחות מכשיעור מאחר שאין מוזהר עליו מהר סיני נשבע זה על פחות מכשיעור אבל באכלו ממנו כזית בכדי אכילת פרס דבלאו שבועתו נמי מושבע ועומד הוא עליו אין דעתו כלל שתחול עליו השבועה והוי כאלו פירש בהדיא ואומר שבועה שלא אוכל פחות מכשיעור על מנת שלא ישלים עד כשיעור בכדי א"פ ולכך הוצרך רבי' משה להשמיענו בהדיא דאדרבה מעולם לא נתכוון אלא על שיעור זית שלם ואם אכל פחות מכשיעור פטור בשבועת בטוי וכל שכן אם אוכל כשיעור שהרי מושבע ועומד הוא מהר סיני ואשר הקשית עוד אמאי פשיט דדעתיה אכזית דהא בשאר בני אדם מסופק הוא משום דדמי קצת לעפר דהא לא מתאכיל בעיניה כו'. נראה לע"ד דפשיטא דשאני נזיר דכיון דמושבע הוא עליו טפי אית לן למימר דנשבע אכזית כדי ליזהר בו שלא יבא לעבור עליו משנאמר שנשבע אפחות מכזית דהשתא לאו ראוי לאכילה איכא ולא כדי להתחייב עליו איכא דלא דמי לאיניש אחרינא דלצד אחד מתבעי' כך לי כזית כפחות מכזית כיון שאין ראוי לאכילה שהרי גם בכזית אין חייב עליו וכאשר כתבת בעצמך. ואשר רצית לסתום טעם זה באמרך שהסבר' היא בהפך בפרק שלישי דשבועות (דף כג) דקאמר התם כיון דמושבע ועומד כו' דעתיה אפחות מכזית או דילמא כו'. לע"ד נראה דפשיטא דיש צד לכאן ולכאן ואיכא למימר דטפי משתבע נזיר אפחות מכזית מאחר דבכזית מוזהר הוא כבר עליו מה שאין כן באיניש דעלמא ואיכא נמי למימר דטפי משתבע נזיר אכזית ליזהר יותר שלא יבא לידי אכילת כזית מאחר שהוא מוזהר עליו מה שאין כן באיניש דעלמא דהא לאו כולי עלמא דינא גמירי שידעו דאין שבועה חלה על דבר שהוא אסור כבר כו'. ומאחר דפשיט תלמודא מההיא דשבועה שלא אוכל ואוכל נבילות וטריפות דאומר ריש לקיש אי אתה מוצא כו' דע"כ לא אמרינן שיהיה דעתו אפחות מכזית אלא אמרינן דטפי אית לן למימר דדעתיה אכזית ממילא אמרינן אפילו לעניין חרצן דדעתיה נמי אכזית מאחר שהיה מתחייב עליו דהכא לא שייך למימר דכיון דלא חזי למיכליה בעיניה דדעתיה נמי אפחות כדאמרינן לגבי איניש דעלמא לחרצן דבעיא רב אשי דשאני התם שאין לתלות בכזית יותר מבפחות מכזית מאחר שאין ראוי לאכילה אבל הכא שיש לתלות דאכזית נתכוון אית לן למימר יותר שנתכוו' לו כדי ליזהר מאיסורי משנאמר דנשבע שלא יאכל דבר שאין ראוי לאכילה דאין דרך בני אדם לישבע עליו דהא מבדל בדילי מיניה. ותדע דכן הוא כדפי' דהא רב אשי גופא הוא דבעי הבעיא הראשונ' שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כו' וסלקא בתיקו והדר בעי רב אשי גופיה נזיר כו' ואי אמרת בשלמ' דיש לומר דיותר נשבע נזיר אכזית כדפי' היינו דלא קאמר רב אשי בבעי' השנייה אם תימצי לומר דדעתיה אכזית גבי נזיר מאי כו' מהא אפילו אם תימצי לומר נמי גבי איניש אחרינא דדעתיה אפחות מכזית גבי נזיר איכא לספוקיה דדילמא דעתיה אכזית כדפי' אלא אי אמרת דלעולם טפי אית לן למימר דאיניש אחרינא משתבע אכזית מדנימא גבי נזיר שהרי מושבע ועומד מהר סיני הוא כאשר חשבת אתה אם כן לא הוה ליה ולרב חשי למבעי אלא באם תימצי לומר דדעתיה אכזית הוה ליה למבעי ועוד נלע"ד לדקדק מלישנא דתלמודא דהתם דאדרבה משום שכבר מושבע עליו משום כך אפשר לומר שנשבע עליו דקאמר התם כיון דבכזית מושבע ועומד מהר סיני הוא דעתיה אמשהו או דילמא דעתיה אכזית משמע דמהך טעמא גופא דמושבע ועומד בכזית אית לן למימר דדעתיה אכזית מדקאמר או דילמא דעתיה אכזית ולא מפרש טעמא מאי אית לן למימר דדעתיה אכזית ואי אמרת דטעמא דדעתיה אכזית הוי משום סברא שלא הוזכרה בתלמוד אם כן לא הויא כסגנון דבעיות דלעיל דבעי רבה שבועה שלא אוכל עפר בכמה כיון דאומר אכילה דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו בר אכילה הוא כדשדו אנשים לפומייהו. וכן רב אשי גופי' בעי לעיל מינה שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכיל על ידי תערובת כו' או דלמא כיון דלא מתאכיל בעיניה וכו' הרי שמפרש שני צדדי הבעיא ומסתמא גם בבעיא זו דבעי רב אשי אית לן למימר הכי וגם כי כן דרך התלמוד בכל מקום אלא ודאי דמאי דקאמר כיון דמושבע ועומד כו' עולה על שני צידי הבעיא וכדפי' למיל. ואשר הקשה על מה שפסק הרמב"ם דשבועות בטוי חלה על פחות מכזית מסוגיא דריש פרק בתרא דיומא (דף ע"ג) דהוה בעי למימר אפילו על דבר שאין אסור אלא מדרבנן לא חייליה ודחיה לה וכו' לא ידענא מאי קשיא לך דודאי לפי דעת המקשה דהתם דהו' קשיא ליה מההיא דשבועות העדות וכו' ולא אסיק אדעתיה שנוייא דמשני ליה שאני הכא דאומר קרא ואם לא יגיד כו' לדידיה ודאי הוה בעי למימר סתם דאפילו על איסור דרבנן לא חיילה אבל לפי דמשני התם משום דכתיב ואם לא יגיד לעולם אימא לך דאפי' על איסור דאורייתא חיילה והא דקאמר התם וכי תימא כיון דלא אסיק אלא מדרבנן חייל כו' דמשמע דפשיטא דאסור דאוריית' לא חייל פשיטא דהיינו לפי סברת המקשה דהוה סבר דאפילו אאיסור דרבנן לא חיילה מההיא דשבועות העדות ומשום הכי הוה ס"ד דאפי' אם תמצי לומר דאדרבנן חיילה מ"מ אדאורייתא לא חיילה אבל לפי דעת המתרץ לא שנא אאיסור דרבנן ולא שנא אאיסור דאורייתא חיילה כיון דליכא איסור לאו. (ב) ועל מה שכ' רבי' משה בפ"ג דהלכות יו"ט גבי ההיא דבורר קטנית כולי יפה הקשית ויפה תרצת דפשיטא דרבינו משה ורב אלפס מפרשי' הסוגיא כאשר כתבת ולדידהו גרסינן פסולת מרובה על האוכל פשיטא וכו' וכן יש בכל ספרי האלפס פשיטא וכו' אבל לפי רש"י לא גרסי' פשוטא אלא פסולת מרובה על האוכל מי איכא למאן דאמר כו' ובגמרא ישנה אשר לפני לא גרסינן בה פשיטא אבל מה שכתבת דאין להקשות מאי קא פריך פשיטא תאמר דאיצטריך לאשמועינן דנוטל את האוכל כו' משום דאם כן לא הוי למימר רק נוטל את האוכל ותו לא כו' לפי ע"ד טרחת ללא צורך דפשיטא שלשיטת רב אלפס ורבינו משה דפריך אעיקר מילתא דרבן שמעון בן גמליאל דקאמר במה דברים אמורים באוכל מרובה כו' כי היכי דלא נטעה להעמיד פלוגתייהו דבית הלל ובית שמאי בפסול' מרובה כוגי ועל זה קא פריך פשיטא דאין לטעות להעמיד מחלוקת בפסולת מרובה דבהא לא הוי קאמרי בית הלל בורר כדרכו כו' דמשמע פסולת מתוך אוכל דבפסולת מרובה ליכא למאן דאמר שיהא נוטל את הפסולת ולא הוה שרו בית הלל והיינו דקאמר מי איכא למאן דאמר. (ג) ואשר הקשית על מה שכתב בפ' חמשי גבי הולכת סולם דברשות היחיד מותר ואע"ג דכל מקום שאסרו חכמים וכו' הכא מותר משום שמחת יום טוב ואלו בפרק קמא משמע דלרב ליכא לפלוגי בין רשות הרבים לרשות היחיד מדפריך עליה דרב חנן מרב דאומר כל מקום וכו' והוצרך לשנויי תנאי היא וכו' ודאי כי יפה הקשת כי דבר תימא הוא ומכל מקום נראה לע"ד דרבינו משה ס"ל דיש להשוות לישנא בתרא דרב חנן דקיימא לן כוותי' ורב דאומר כל מקום וכו' דהא כוותיה דרב קיימא לן כדפסק רב אלפס מההיא דפרק קמא דעבודה זרה ומשום כך פירש רבינו משה דאע"ג דקיימא לן כלישנא בתרא וא"כ מותר ברשות היחיד וברשות הרבים אסור אפילו הכי לא תקשה אדרב דמשום שלא ימנע משמחת יום טוב התירו והא דפריך התם לרב חנן מדרב ולא משני דשאני הכא משום שמחת יום טוב כו' דוודאי ההיא פירכא דפריך התם קיימא אמאי דס"ד דבית שמאי לקולא גבי ההיא דהשוחט חיה ועוף ביום טוב אלמא דגבי שמחת יום טוב בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא ואם כן לא מצינו לשנויי גבי סולם דמשום שמחת יום טוב התירו לבית שמאי אליבא דלישנא בתרא ולבית הלל אסרו אליבא לישנא בתרא דסברי ההיא סוגיא דע"כ לא שייך הכא למימר בה משום שמחת יום טוב דאם כן מיחלפא שיטתייהו דבית שמאי ובית הלל דגבי השוחט חיה ועוף בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא והכא גבי הולכת סולם הוי איפכ' ומשום כך הוצרך לומר דפליגי בעיקר הדין אם יש לגזור כולי ואם לאו ללישנא קמא אם אמרינן שובכו מוכיח עליו או לא ולישנא בתרא אי אמרינן כל מקום שאסרו חכמים כו' או לא והשתא לא שייך להקשות דמחלפא שיטתייהו דהא איכא לשנויי כדמשני תלמודא בתר הכי אבל לפי המסקנא דמסיק רבי יוחנן מוחלפת השיטה תו לא קשיא מבית שמאי לבית שמאי ומבית הלל לבית הלל דסברא הוא למתלי כולהו הנהו פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דפרק קמא דיום טוב בחד טעמא והיינו אי שרינן קצת איסור משום שלא ימנע משמחת יום טוב או לא ומעתה אין להקשות מרב לרב חנן כלל כדפי'. (ד) ואשר הקשת על פי רש"י בפרש' תזריע שתפס לו דברי ר' שמעון והניח דברי רבי יהודה ואלו בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מז) פריך תלמודא דרבי יודא ורבי שמעון הלכה כרבי יודא. לעניות דעתי נראה שבכל התלמוד שפוסק פלוני ופלוני הלכה כפלוני שלא ירדו בעלי התלמוד לסוף כל מחלוקת ומחלוקת לומר שיהיה הדין פסוק כדברי אותו שפסקו כמותו כי לא יכלו חכמי התלמוד להכניס ראשיהם בין סלעי מחלוקת התנאים והאמוראים בכל מקום ולדעת הדין עם מי בכל מקום בפרטות אלא שהלכו אחרי הרוב כגון שראו שתנא אחד היה חריף יותר או מקובל מרבותיו יותר מחבירו וכן באמוראים ועל זה סמכו לפסוק הלכה כמותו לבד בקצת מקומות שידעו שהלכה כחבירו החולק עליו וכח היה ביד חכמי התלמוד לקבוע ההלכות כאשר נראה בעיניהם בלי ספק עד רב אשי ורבינ' שהיו סוף הוראה ועל דרך זה קבעו ההלכות ויש לי מזה כמה ראיות אלא שאין בידי פנאי להאריך עכשיו ומאחר שכן הוא תו לא שייך להקשות מה שהקשי' שהרי לא נקבעו ההלכות אלא על מה שהוצרכו לקבוע כגון על דינים שהיו נוהגין בימי חכמי התלמוד אבל על דיני נגעים וכיוצא בהם דלא היו נוהגי' מאז לא קבעו בהם הלכה ולא דברו בהם כלל באומרם פלוני ופלוני הלכה כפלוני ואדרבה היכא שהתלמוד פוסק בכיוצא כזה הלכה כפלו' פריך עליה וכי הלכתא למשיחא כו' וכ"ת סוף סוף מה רחה רש"י לפרש אליבא דר' שמעון ושלא כדברי ר' יודא נראה לע"ד דהיינו משום דמסתברא טעמיה דרבי שמעון דיליף למילתי' בקל וחומר דשער לבן כו' כמו ששנינו במסכת נגעים ורבי יודא לא מהדר ליה מידי לר' שמעון לסתור הקל וחומר שלו אלא שתולה דבריו בדרישת המקראות:
1