שו"ת מהרי"ק כ״בTeshuvot Maharik 22
א׳שואל כענין ומשיב כהלכה דולה מן המעיין שואב מן הבריכה. מאת השם ישא ברכה. הוותיק ידיד נפשי עמיתי הח"ר שמואל בן הוותיק הר"ר מנחם יצ"ו. בהיות לי שעת הכושר אמרתי להשיב על דברי האלוף ה"ה חמיך יצ"ו. ואף כי ידעתי דלא לגמורי ולא לסבורי צריך מכל מקום אמרתי למלאת שאילתו כדכתיב בהו בצדיקים ותגזור אומר ויקם לך. נלע"ד דפשיטא (אי דלאו כל כמיניה דשמעון למימר דמה שנשתעבד לראובן שלא היה אלא כדי להבריח נכסי לוי. כמו שכתב בשאלה דאפי' שני עדים כיוצא בזה לא היו נאמנים שהרי היו נוגעים בעדות כדי שלא לפרוע החוב לראובן ואם מפני שכתב לו למדן אחד שידוע לו דהוי שטר מברחת בזה נלע"ד לחלק ולומר שאם הלמדן מעיד שידעו העדים שהיה שטר מברחת לאו כל כמיניה דמברחת עולה היא. ועדים אעולה לא חתמי. וכדאמר בפ"ב דכתובות (דף יט) גבי אמנה היו דברינו והוה ליה חד במקום תרי לא מהימן. וכ"ת הלא צורבא מרבנן הוא וראוי להאמינו לא יהא צורבא מדרבנן טפי מרב פפא דא"ל לרבא ידענא ביה בהאי שטרא דפריעא הוא וא"ל רבא איכא סהדי אחרינא בהדי דמר וכו' כדאיתא בפרק הכותב (כתובות דף פה) והרי לך דאפי' רב פפא דגברא רבא טובא הוי אפי' הכי לא הימניה רבא לחודיה ואפילו לענין פירעון ואע"ג שאין זה כנגד העדים כלל כ"ש וכ"ש דלא מהימן לאסהודי כנגד העדים. אבל אם אין מעיד שהעדים ידעו שהיה שטר מברחת אז יצטרך ראובן לישבע להכחיש העד בטרם שיגבה החוב דהוה כעד אחד מעידה שהיא פרועה דפרק הכותב (כתובות דף פ"ה) דאין לומר אפי' יהיה שטר מברחת מ"מ קנה ראובן שהרי פסק ר"ת דוקא לענין אשה נגד בעלה הוא דאמרינן דמברחת לא קניא שהרי אף אם לא יקנה האחר מ"מ לא יקנה הבעל כדאמר התם פרק האשה שנפלו (כתובות דף עט) משום דעשאום נכסים שאין ידועים לבעל כולי אבל בעלמא קני כולי דפשיטא מם שחלק ר"ת דין מברחת דאשה לבעלה למברחת דעלמא דהיינו דוקא בנכסים ידועים ללוה ורוצה להקנותם לאחר במכר או במתנה בטרם שילוה כדי שלא יוכל המלוה לגבות חובו מהם על פי ב"ד כדמוכח הלשון בהדיא שהרי כתבו התוספת והמרדכי וז"ל ומעשה (ב) בא לפני ר"ת בשטר מבריח נכסי' באחד שרצה ללות וכתב כל נכסיי לאחר כולי עד אבל הכא דליכא האי טעמא ואי לא הוי קני להו לוקח או מקבל מתנה הוי קני להו הב"ד והאשה א"כ לא מיקרי שטר מברחת כולה עכ"ל. ומדקרי ליה לוקח או מקבל מתנה משמע שהיו הנכסים כעין קרקעות או מטלטלין שלא היה יכול להטמינם והיה ירא פן יגבה מהם בעל חובו על פי ב"ד ומשום הכי פסק ר"ת דקנה הלוקח או המקבל מתנה דלמתנה גמורה איכוון דאל"כ היה הבעל חוב גובה מהם על פי ב"ד וכדמפרש התם בהדיא אבל הכא לא נתכוון שמעון ולוי אלא להטעות הנושים בו בלוי מבלעדי שמעון כדי שלא ידעו שיש לו דמי החוב ההוא אשר כתבו על שם ראובן אבל לא נתכוונו כלל שיחול השעבוד ההוא ודומה ממש לאשה המברחת מבעלה דאין מתכוונת להקנות למקבלי מתנה אלא להבריח משום דעשאוהו כנכסים שאינם ידועים לבעל כו' ואפילו לא יקנה המקבל המתנה לא יקנה הבעל והכי נמי אפילו לא יחול השעבוד שנשתעבד שמעון לראובן אפי' הכי לא יגבה הב"ח דמ"מ לא ידעו שהחוב הוא של לוי. ולא דמי לנכסים ידועים שיגבהו אותם הב"ח בב"ד אם לא יהיו נקנים ללוקח ולמקבל מתנה וכדכתבתי לעיל והרי לך דאפילו ר"ת יתחייב ראובן לישבע שאין זה השטר מברחת כדי להכחיש את העד א"כ יעיד בתורת עדות וכ"ש לדברי רבינו אשר דבתרא טובא ונחלק על סברת ר"ת וכתב דאפי' במכיר' דעלמא לא קני המקבל מתנה אלא ב"ח גובה חובו כמו שכתב באשרי באורך ובסוף דבריו כתב וז"ל ועוד עיקר הדין הוא באומד הדעת וזה האיש הבא להבריח וסבור הוא שתועיל ההברחה אע"פ שלא זכה המקבל כל שידוע לן שאי אפשר להיות זה אלא צריך שיקנה המקבל או ישתעבדו לב"ח כולי אנן סהדי דניחא ליה שלא יזכה בהם המקבל וישארו בחזקתו ויאכל פירות נכסיו עד שיטרפם ב"ח ויפרע חובו מנכסיו ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם וכולי עד וכן פירש הר"ר מאיר הלוי ז"ל ושאר גדולי הארץ הזאת עכ"ל האשרי בפרק האשה שנפלו. והרי לך שרבינו אשר והר"ר מאיר הלוי ושאר גדולי הארץ הזאת נחלקו על ר"ת בהא דס"ל דלעולם לא קנה המקבל במתנה וב"ח גובה את חובו מנכסים המוברחים ופשיטא דלדידהו לאחל השעבוד משמעון לראובן א"כ הוא דלהבריח נתכוון וגם אין נראה לע"ד לדמותו כלל לההיא דהעורר על השדה והוא חתום עליה בעד וכן לההיא דעשאוהו סימן לאחר כולי דאבד זכותו דשאני התם דסתר את טענתו בהדיא שהוא אומר שהיא של זה המחזיק בה אלא הוא מודה שנשתעבד לראובן אלא שהוא אומר דלהבריח נתכוון ואפשר שהיה סומך על לוי שיפרע לו חובו ממקום אחר או מזה החוב עצמו. ועוד דיכול שמעון לומר דלגלוי זוזי דלוי איכוון שהיה לו מעות טמונים שמהם נעשה זה החוב אשר נשתעבד לראובן וכדאמר בפרק ח"ה אמר רבא הלכתא המוכר שדה לאשה לא קנתה ומוקי לה במעות טמונה משום דלגלויי זוזי בעי וה"נ איכא למימר הכי ושלום מאתי הצעיר יוסף קולון בן מהר"ר שלמה זלה"ה:
1