שו"ת מהרי"ק ל״זTeshuvot Maharik 37
א׳משכיל לכל אשר יפנה שלום יענה הר"ר אברהם יצ"ו שלום רב קבלתי את כתבך ויישר כחך שנתת אל לבך שלא להתגאל בפת בג מתרי סירכי אונא באומא וכ"ש בהיות חלון כאשר (א) יפה כתבת כי גם כדבריך כן הוא שגם על הסירכות שבין אונא לאונא כסדרן קולא גדולה היא להתירן כשיש שם חלון. ולא עוד אלא שאומר אני שגם בלא חלון להטריף כל סירכא לדידן דלא בקיאינן בבדיקה כמו שכתב בהג"ה רבינו פרץ בסמ"ק וז"ל ולדידן דלא בקיאינן בנפיחה כל סירכא טריפה ומיהו כי ליכא סירכא אלא הקרום רגילין להכשיר כי ליכא חלון עכ"ל ומשמע בהדיא דדוקא בקרום מכשירים כי ליכא חלון אבל בסרכא אפי' ליכא חלון טריפה וכן כתב גם בסמ"ג דלדברי רבינו שלמה ורבינו גרשם ורבינו יוסף ט"ע דס"ל דאין סירכא בלא נקב שכתב רבינו שמשון בשם רבינו יצחק דיש להטריף כל סרכא לדידן דלא בקיאינן בבדיק'. ובודאי שראוי הוא לכל בעל נפש לחוש לעצמו אפילו בסרכא כסדרן וגם בלא חלון כדפי' וכ"ש כשיש חלון באונא לאומא. אמנם ידעתי אנשי הארץ אשר לא ישמעו לסתור את מנהגם ובפרט להחמיר עליהם וכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר לדבר שאין נשמע כדאיתא ביבמות פרק הע"י וגם אמת הוא שרבו הפוסקים המתירים אפילו במקום חלון ואפילו מאונא לאומא כסדרן וכן כתב המרדכי בפרק אלו טרפות שבמגנצא ובקולונייא נוהגים להתיר אונא באומא פרש"י וכן פסק רבינו משה מיימון וכן רבי' גרשם ור"ת ורב נחשון ור"י בר יהודה ורבינו שמואל. ואע"ג שכתב המרדכי שרבינו אפרים הגדול ורבינו יוסף גאון אוסרים כר"ח מ"מ רבו המתירים. גם אומר שם שריב"א מביא ראיה לדברי רש"י משמע דכוותיה ס"ל ואע"ג שהמרדכי דחה ראייתו מ"מ אינו חולק על דברי רבינו שלמה ואדרבה מביא ראיה לדבריו מצד אחר כדכתב שם וגם בסמ"ג כתב שגאונים רבים מתירים אונא באומא. גם רבו הפוסקים המתירים סירכא כסדרן בלא בדיקה כדברי התוס' דס"ל דיש סירכא בלא נקב לכן אין בידינו כלל למחות במקום שנהגו היתר נהרא נהרא ופשטה. ומ"מ ראוי לכל בעל נפש לחוש לעצמו ובפרט אנו הצרפתים שנהגו בו איסור לכל הפחות במקום שיש חלון ואפילו מאונא לאונא כסדרן וכן מאונא לאומא אפילו בלא חלון וכמו שכתבו הפוסקים שבצרפת נהגו איסור באונא לאומא על פי ר"ת וכ"ש בדאיכא תרתי לריעותא שראוי ומחוייב לכל בעל נפש להחמיר לעצמו וכמו שהבאתי ראייה מההיא דחפיפה בע"ש וטבילה בשבת וכן תמצא כיוצא בזו הסברא ממש בפרק שני דחולין (דף לו) גבי פלוגתא דרב ורב חייא בשוחט ונותז הדם על הדלעת ואפילו להקל אמרינן שם דסמכינה עלה דהך סברא כ"ש וכ"ש שיש לומר כן להחמיר דכח דאיסורא עדיף מכח דהתירא. אבל מה אעשה ואין הדור שומע להחמיר אלא מקלו יגיד לו. ובראותי זה הנני ממשיך את ידי מבהמה גסה דשכיחי ביה טריפות אם לא בנבדקת מאנשי' בדוקים אצלינו ושיהיו שני בודקים ואחר ההזהרה מאתי להטריף כל הסרכות ואפי' כסדרן גם בלא חלון. (ב) וע"ד שהטילו חרם שלא להוציא לעז על הגט ושאלת האם צריך מדה ואם בשביל כך שתפו אחי יוסף להקב"ה עמהם אמת הוא שבשביל כך שתפו כדמשמע מתוך ההגדה שהביא הרמב"ן בדיני חרמי צבור שלו שם כתוב וז"ל אמרו נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו אמר להם יהודה ראובן איננו ואין החרם מתקיים אלא בעשרה מה עשו שתפו להקב"ה עמהם שלא יגידו לאביהם וכשבא ראובן שתפוהו עמהם עכ"ל ההגדה כאשר הביא הרמב"ן. הרי לך בהדיא שלא שתפו להקב"ה עמהם אלא שלא היה החרם מתקיים לפי שלא היו עשרה ולא עוד אלא שאפילו עם השיתוף נראה שלא היו יכולים להחרים על אחרים כי אם על עצמם מדהוצרכו להשתתף ראובן עמהם כשבא ומ"מ דבר פשוט הוא דלעניין החרם שלא להוציא לעז על הגט שכבר תקנה ר"ת והסכימו עמו גדולי הדור והיה בה משום מגדר מלתא ותקנתא ודאי דממילא חיילא ולכל הפחות די בגלוי מלתא בעלמא ואפילו מפי יחיד כ"ש מפי ג' ואמנם לפי הנלע"ד לא תקן הגאון ר"ת אלא בדרך הוצאת לעז במילתא דלא פסיקא או שבא לקנטר ולפגום ואומר שהגט פסול אבל ת"ח שרואה בגט א' פסול פשיטא ופשיטא דבזה לא דבר ר"ת דאדרבה מחויב הוא לשאול על זה מפי הגדולים כדי לאפרושי מאיסורא. וזה דבר פשוט עד כי אין צריך להאריך בו כלל. (ג) ומה שתמהת מה היה כחם יפה לשתף להקב"ה ודאי שתמיה גדולה היא. וגם אני תמהתי על זה הרבה. אמנם נלע"ד דמה ששתפו להקב"ה עמהם היה על ספק שבאולי יסכים הקב"ה עמהם כאשר הוברר למפרע שהסכים שהרי לא גלה ליעקב אבינו. ואל תשיבני מלשון רש"י בפרשת וישב שכתב וז"ל ויאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו נצצה בו רוח הקודש סוף תתגרה בו אשת פוטיפר ולמה לא גילה לו הקב"ה לפי שהחרימו כו' משמע שאלמלא השיתוף היה הקב"ה מגלה לו. וכן משמע מלשון ההגדה שהביא הרמב"ן ז"ל ואף הקב"ה אע"פ שכתב מגיד דבריו ליעקב דבר זה לא הגיד מפני החרם ע"כ נלע"ד דודאי מתחילה הסכים עמהם שכך עלתה לפניו יתב' שמו וכמו שכתב שם רש"י כנגד כ"ב שנה שלא כבד אביו ואמו וכן נגזר עליו במדת הדין שיצטער כ"ב שנים. ומ"מ ראוי היה יעקב אבינו להפך הגזרה בתפלתו כדאמרינן בפ"ק דסוכה (דף יד) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר מה עתר זה מהפך את התבואה וכו'. אף תפלתן של צדיקים מהפכת ממדת הדין למדת הרחמים וכ"ש כאשר נודע ליצחק אבינו שעליו כתוב ויעתר וגו'. והוא היה יודע ובוכה על צערו של יעקב כמו שכתב שם רש"י ולמה לא התפלל והפך ממדת הדין כו'. והיה הקב"ה מגלה ליעקב אבינו. אלא ודאי ששתפו להקב"ה והסכים בחרם וכיון שנגזר בחרם היה כגזר דין שיש עמו שבועה שאין נקרע כדאמרינן בפ"ק דר"ה (דף יח) דגזר דין שאין עמו שבועה נקרע בצבור. וגזר דין שיש עמו שבועה אינה נקרע אפילו בצבור וכן פי' רש"י בפרשת חקת וז"ל לכן לא תביאו בשבועה נשבע בקפיצה כדי שלא ירבה בתפלה על כך והרי לך בהדיא שאלמלא השבועה היה מרבה בתפלה. וקורעים הגזירה ומבטלים אותם אלא שהשבועה עכבה. וג"כ נאמר הכי בענין זה דיעקב אבינו דהיה ביד יצחק ויעקב אבותינו לבטל הגזירה דכ"ב שנים וכו' אם לא שכבר הסכים הקב"ה בשבועה. ותדע שכן הוא כמו שאמרתי שהרי באותה האגדה שמביא הרמב"ן מסיים בו וז"ל וא"ר עקיבא החרם היא השבועה השבועה היא החרם. ודבר תימא מה ענין הא דר' עקיבא לכאן אלא ודאי נראה שבא לומר למה לא הרבו בתפלה יצחק ויעקב אבותינו. ומתרץ מפני שהחרם היא השבועה והגזר דין שיש עמו שבועה אי אפשר לבטלה וכדפירש. ואם נפשך לומר דמ"מ מנ"ל לרש"י שלולי החרם היו מבטלים הגזירה נאמר שכך היתה הגזירה מלפניו שלא לבטלה כלל אפילו בלא שבועה כנגד כ"ב שנים שלא קיים כבוד אב ואם נלע"ד דא"כ שעדיין היתה גזירה מלפניו קיימת מכל וכל לפני הקב"ה עד כי לא היה רוצה לבטלה גם בלא שבועה א"כ לא היה רוח הקודש נוצצת בו לשום בפיו דברים של גילוי כגון הך דחיה רעה אכלתהו סוף שתתגרה בו אשת פוטיפר. וכן משמע מלשון רש"י שכתב שם סוף שתתגרה בו כו'. ולמה לא גילה לו הקב"ה לפי שהחרימו כו' נראה דמתוך מה הפירש נצצה בו רוח הקודש וכו' הוצרך לומר שמפני החרם היה וכדפירש והשתא אתי שפיר מה שפירש רש"י בסמוך לו ימים רבים עשרים ושתים שנה וכו' עד כ"ב שנה שלא קיים יעקב וכו'. ומה קשה לו כאן לפרש כן אלא ודאי בא לתרץ למה הסכים הקב"ה חרם שלהם ובמה היה כחם גדול. ואליך החיים והשלום ע"ש כל אשר לך מוכן לאהבת' הצעיר יוסף קולון בן מהר"ר שלמה זלה"ה:
1