שו"ת מהרי"ק ז׳Teshuvot Maharik 7
א׳ערבים עלי דברי דודים. אשר בערב ר"ה כשהיינו טרודים. להיות מתודים ומודים. על החטאים ועל המרדים. פניתי מכל עסקים להשיב על דבריך ידיד נפשי החריף שמואל מודיינא יצ"ו אך בקצרה מאד באפם פנאי כי על י"ט באנו ולא יכולתי להתחיל בזה הענין עד עתה ערב ר"ה בצאתינו מב"ה כי בבא שלוחך הלז יום שלפני אתמול כבר קדם לו שליח אחד בא אלי מוולינ"נא והוצרכתי לפקח בענייניו ראשונה באשר בא שתחלה ועל דבר השטר אשר נוסחו דאנו ח"מ באנו בפשרה אנחנו ראובן ושמעון וכולי עד לפרוע מכל הוצאה שתצרך לנו לפזר או להכרח לתועלת מלבד מה שתצטרך לפרוע בעד מצות הצדקה בדרך זה שאני ראובן אתחייב לפרוע מכל כ' גסין ב' גסין של הוצאה ואנחנו שמעון ולוי כו' נתחייב לפרוע מכל כ' גסין ג' גסין וחצי ובהוצאה בעד מצות הצדקה נתחייב לפרוע כל אחד בשוה ע"כ תורף השטר כאשר שלחת אלי ועתה הקרה מקרה שנתפס יהודי אחד ביד השלטון וענשו אותו עונש מיתה ועל זה נעצו לב יחדיו ראשי הקהל יצ"ו שלא לעמוד על דמו ולהציל לקוח למות ונתרצו כולם לפזר ולפרוע כל אחד ואחד כאשר יחייבהו הדין ועתה טוען ראובן שאין לפרוע מהוצאה זו רק שוה בשוה דקא מסייע ליה שטרא דקאמר דבהוצאות צדקה יפרע כל אחד בשוה ופדיון שבוי בכלל מצות צדקה ע"כ תורף דברי ראובן וחביריו משיבים כי לא עלה על דעתם להשוות מדותיהם אלא בענין הצדק' הנותנת לעניים למאכל ולמשת' וכסות וכיוצא בזה שכן דרכם של בני אדם לקרא לזה צדקה ולא לענין פדיון שבויים כי לא כוונו לו כלל וגם אין דרך בני אדם לקרא לו צדקה סתם אלא מעות פדיון שבויים יקראו ע"כ תוכן דברי האחרים כאשר למדתי מתוך כתביך ולע"ד נראה שהדין עם שמעון וחביריו כאשר יפה כתבת. אמנם מקצת ראיות אשר הבאת לא ישרו בעיני ואין ספק בידי עכשיו לכתוב תשובה עליהם אך מקצתם ישרו בעיני ואותם אזכיר ועוד מעט אוסיף עליהם אך בדרך קצרה לרוב הנחיצה כי על י"ט באנו כאשר הזכרתי כבר ראשונה נ"ל דבר פשוט הוא דבלשון שטרות וכל כיוצא בזה יש להלך אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם אין רגילות להקרא צדקה סתם אלא מה שמחלקין לעניים סתם ולא כופר נפשות כי לזה יקרא פדיון שבוי' ולא צדקה סתם ואתה ידידי הרבות להביא ראיות שמה שמחלקין לעניים נקרא צדקה ודבר זה פשוט הוא ואם מעט ואוסיכה לך כהנה וכהנה אם באנו להביא ראיה גם מלשון חכמים צריכים אנו להביא ראיה בהיפוך שעניין פדיון שבויים לא יקרא צדקה סתם ואדרבה מדאמר פרק קמא דבבא בתרא דתני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים ואפילו פדיום שבויים משמע שפדיון שבוים הוי שפי רבכלל צדקה סתם בלשון חכמים ז"ל דאי לא תימא הכי לא הוי ליה למימר אין פוסקין צדקה על היתומים ואפילו פ"ש וכו' אלא הל"ל אין פוסקין על היתומים ואפילו פ"ש ואצ"ל צדקה ומדקאמר אין פוסקין צדקה אפילו לפדיון שבויים משמע קצת דבלשון חכמים מיהא פדיון שבויים הוו בכלל צדקה וכן הדעת מכרעת שכל ויתיר ממון שאדם מוותר לחבירו על צד החסד והרחמנות נקרא צדקה ומ"מ אפשר דצדקה בסתם לא מיקרי ואפילו בלשון חכמים כדאשכחן דמחלק תלמידא בריש עירובין (דף ב') דקאמר פתח שער איקרי פתח סתמא לא איקרי וכן דקאמר עפר שריפה מיקרי עפר סתם לא מיקרי ואף אנו נאמר צדקה דפדיון שבויים איקרי צדקה סתם לא איקרי ומ"מ אין אנו צריכים לזה דאפילו את"ל דשפיר מקרי צדקה בלשון חכמים וגם בלשון התור' מ"מ ידוע הוא דבלשון בני אדם לא מיקרי צדקה אלא מה שנותני' לעניים למאכל ולמשתה וכסות וכיוצא בזה וגם יש להביא ראיה על זה לפי הנלע"ד מהא דגרסינן בריש ערכין (דף ו') אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב האומר סלע זה לצדקה מותר לשנותה ופרש"י ז"ל לשנותה לצרכו ולאחר זמן ישלם עכ"ל ומסיק התם דל"ש לו ול"ש לאחר ל"ש אמר סלע זו ל"ש אמר הרי עלי ועוד שנינו שם בברייתא האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד הגבאי מותר לשנות' כו' ואמר התם דר' ינאי הוה יזיף ופרע ואע"ג דגבאי הוה ואמר התם משבאת' ליד הגבאי אסור לשנותה כדמפרש שם טעמא דניחא להו לעניים דכל כמה דמשתהי מעשה ומייתי להו ומשם יש ללמוד דבלשון בני אדם האומר סלע זו לצדקה אין פדיון שבויים בכלל ואלו נזדמנו שבוים לפדות אין לפדותם בסלע זו אם לא מדעת כל הקהל או חבר עיר או ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שהרשות בידם לשנות לכל מה שירצו לדברי ר"ת או לכל הפחו' למצוה אחרת לשאר פוסקים אבל בלא דעת כל הקהל או חבר עיר אין יכולים לשנות מעות שהתנדבו לצדקה סתם אפילו לפדיון שבויים דאלת"ה היכי קאמר התם דהאומר סלע זו לצדקה דמותר לשנותה כדי לשלמה לאחר זמן ואפי' היכא דבאת ליד הגבאי בר עשויי הוא כר' ינאי משום דעניים ניחא להו כדפי' שם רש"י וז"ל כמה דמשתהי רבי ינאי דלית ליה זוזי לפרוע ניחא להו לעניים דמעשה רבי ינאי לצבורא ואמר דלית ליה מטות לחלק לעניים וכופה אותם לצדקה ואיכא הרוחה לעניים עכ"ל ואמאי ניחוש דילמא מתבעו להו הנך זוזי לפדיון שבויים דפשיטא דכה"ג ליכא למימר דניחא להו לשבויים חדא דלא שייך טעמא דהרוחה שהרי אין להם אלא כדי פדיונם ועוד אדרב' מסתכנים אם יבא הדבר לידי שהייה ודחיי עד אשר יעשו הציבור להוציא מעות אחרות שהרי כפסע בינם ובין המות ועל כל רגע ורגע שמאחרים לפדותה היכא דאפשר להקדים הוי כאלו שופך דמים וא"כ אמאי מותר לשנות המעות שהתנדבו לצדקה סתם אי איתא דפדיון שבויים הוי בכלל צדקה סתם אלא ודאי צ"ל דאין פדיון שבויים בכלל צדקה סתם דלשון בני אדם והאומר סלע זו לצדקה אין משמעות לשונו אלא צרכי עניים כמאכל וכמשת' וכסות וכיוצא בו אבל לא פ"ש ואפי' את"ל דבלשון חכמים פ"ש הוי בכלל צדקה סתם מאחר דאינו כן בלשון בני אדם לצדקה מקרי נדר ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ומשום הכי מותר לשנות' כדמפרש התם וכ"ת דלעולם אימר לך דפ"ש בכלל סתם צדקה ואפילו הכי מותר לשנותה ולא חיישינן לדילמא מצטרי הני זוזי לפ"ש דפ"ש מילתא דלא שכיחא הוא ולא חיישינן לה א"א לומר כן דהא גרסינן ריש פ"ק דב"ב (דף ו') א"ל רבינא לרב אשי א"ל גבי זוזי ומנחי מאי א"ל חיישינן דילמא מתרמי להו פ"ש ואפילו במקום צורך מצוה כהתם למיבני בי כנישתא אחרינא דעדיפא מקמייתא דפשיטא דבהכי מיירי ואפי' הכי חיישינן להכי כ"ש וכ"ש לענין דבר הרשות כי התם לשנות סלע של צדקה דאיכא למיחש דילמא מיתרמי להו פ"ש אלא ודאי מדלא חיישינן להכי ש"מ דסתם צדקה לא משמע פ"ש וא"כ אדם האומר סלע זו לצדקה אין פ"ש בכלל כדפי' לעיל ועוד אפילו אם יהיה הלשון תלו ומסופק פשיטא דכל היכא דאיכא למימר לא נתכוין לזה אלא לזה אמרינן דיד בעל השטר על התחתונה כאשר יפה הבאת ראיה מפרק גם פשוט (דף קס"ז) דקאמר מאי אית לך למימר איסתרי יד בעל השטר על התחתונה וכו' ויותר יש להביא ראיה מההיא דלעיל מינה הא דת"ר זהב אין פחות מדינר זהב. זהב בדינרין אין פחות משני דינרין כסף וזהב ופריך עלה ודילמא בשני דינרי זהב פריכא קא"ל אמר אביי יד וכו' והתם יש לדקדק דמאי הוי ס"ד דמקשן דדילמא בשני דינרי זהב פריכא קא"ל והלא פשיטא דהמע"ה ואיך יוציא מידי הלוה דהבא פריכא מספק ועוד דאמאי לא מקשה אמתניתין דקתני התם כתב לו זוזי מאה דהוי סלעין עשרין אין לו אלא עשרים זוזי מאה דהוו סלעין תלתין אין לו אלא מנה ואמאי לא פריך ממה נפשך אי בתר כללא אזלינן רישא אמאי אין לו אלא מנה אלא ודאי פשיטא ליה היכא דהלשון תלוי ומסופק שעל המלוה שהוא להוציא להביא ראיה דדבר פשוט הוא. והא דקשיא ליה לגבי ברייתא דזהב בדינרי כו' טפי ממתניתין משום דמשמע ליה לישנא לפרושי בדהבא פריכא מלפרש בדינרי כסף כדפי' שם רבינו שמואל וז"ל ודילמא בתרי דינרי דהבא פריכא קא"ל כלומר זהב בדינרי תרווייהו בזהב קמיירי וכו' משמע שדעת המקשן היתה דטפי משמע דאית לן למימר דתרווייהו בזהב קמיירי מלומר דפתח בזהב וסיים בכסף ובודאי שכן הדעת מכרחת ומשום הכי אתי שפיר דפריך אבריית' ולא אמתניתין וגם מתיישב מי הזקיקו לרשמב"ם לתלו' הקושיא דתרווייהו בזהב קמיירי אלא ודאי שבא לישב דעת המקשן כדפירש ועלה משני אביי דיד ב"ה ע"ה כו' משמע אע"ג דלישני דשטרא מוכח טפי דהבא פריכא דאית לן למימר דתרווייהו בזהב קא מיירי וכו' אפי' הכי אין לו אלא כסף דיד בעל השטר על התחתונה דהא לא חדש אביי על דברי המקשן אלא דיד ב"ה ע"ה הרי לך דבר ברור למבין דאמר יד ב"ה ע"ה אפילו היכא דלישנא משמע קצת כדברי ב"ה ופשיטא דאין לחלק הכא משום דראובן הוא מוחזק שהרי אין חזקתו כלום מאחר שמכח הדין מתחייב ראובן לפי ממונו אלא שמכח השטר בא להפקיע ולהסיע דין תורה וכן מוכיח מפרק הכותב (כתובות דף פ"ג) כאשר גם משם הבאת ראיה יפה דפריך התם אמתניתין ואימא מכל מילי סליק נפשיה ומשני אביי דיד ב"ה ע"ה וקרי לאשה ב"ה ואע"ג שהיא מוחזקת בנכסי' כיון שהבעל בא לזכות בהם מכח הדין והיא רוצה להפקיעו מכח השטר ופשיטא דאע"ג דמסיק עלה רב אשי בנכסייך לאחר מיתה כו' בנכסייך ולא בפירותיך כו' דלאו לאפלוגי אמאי דמשני אביי יד ב"ה ע"ה ופריך עלה תלמודא אי הכי רישא נמי וכו' ומתרץ לה ר"א ואמר דרישא דכתיב ביה דינרי סיפא כתוב ביה דינרין הרי לך דס"ל שינוייא דיד ב"ה ע"ה דמחזי' את דבריו והא דהוצרך לתרץ בנכסייך ולא לאחר מיתה היינו משום דהוה קשיא ליה מאי דפריך סתמא דתלמודא ואימא מפירי סליק נפשיה כו' ואימא מירושה כו' ולית ליה שינויי' דאביי דהתם בוצינא טב מקרא כו' ועל זה בא לתרץ רב אשי דלישנא דדין ודברים אין לי בנכסייך משמע טפי שאם מכרה ונתנה קיים מדמשמע פירי וירושה משום דבנכסייך ולא בפירותיהם כו' בנכסייך ולא לאחר מיתה כדפי' שם רש"י אבל מ"מ מודה הוא לעיקר שינויי' דאביי דמשני יד ב"ה ע"ה גבי דהכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך וכו' א"כ היאך יוכל לתרץ דבנכסייך ולא בפירותיהם כו' ולא לאחר מיתה כולי והלא דבר פשוט הוא דאדרבה לישנא דדין ודברים אין לי בנכסייך משמע דמכל מילי סליק נפשיה דבנכסייך משמע גופא ופירא וירושה דאטו ש"מ שאמר נכסיי לפלוני מי לא זכה הלה בגוף ובפירי ואכל מילי אלא ודאי פשיטא יותר מביעתא בכותחא דאדרבה לישנא דדין ודברים הוה משמע מכל מילי סליק נפשיה כדפי' ותימא ליה מכל מילי סלקת נפשך וכו' אלא דיד ב"ה על התחתונה וכיון שאין הלשון מבואר וזה בא לזכות בנכסי אשתו מכח ג' דברים חלוקים שתקנו לו חכמים ירושתה תחת קבורה ובכלל זה להוציא מהלקוחות כו' כדאיתא שילהי יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ו) ופירותיה תחת פורקנה ומשום (ב) הכי אמר דיד ב"ה ע"ה ויאכל פירותיה בחייה ואם מת' יורשנ' מה שאין כן בש"מ שאמר נכסיי לפלוני דודאי אמר בש"מ דזכ' הלה בכל הנכסים דלא שייך לחלק ולומר לזה נתכוין ולא לזה דלמה לא יקנה לו גוף הקרקע כמו הפירות או הפירות כמו הגוף ומשום הכי לא שייך למימר יד המקבל מתנה על התחתונה אבל הכא דאיכא לאיפלוגי טובא בין צדקה דעניים לצדקה דפ"ש בנדון זה שאנו עומדים עליו דפשיטא דאיכא למימר דלעולם לא נתכוין שמעון וחביריו לפרוע חלק בחלק אלא מענין צדקה המתחלק' לעניים דהפסד מועט הוא להם שאין רגילות לחלק סך גדול לעניי' אבל לענין פ"ש דדבר ידוע הוא שהוצאה מרובה ורגילות הוא לפדותם בסך גדול דאיכא למימר דלצדקה כהאי לא איכוין דיד ב"ה ע"ה ועוד בר מן דין ובר מן דין נלע"ד מאחר שצדק' העניים תדירה ומצוייה בכ"י וצדקת פ"ש לא שכיח יש לנו לומר (ג) דכי אתנו שיפרעו כל אחד בהשואה אמילתא דשכיח אתנו דהיינו צדקת העניים אבל לענין פ"ש לא אתנו ואפילו היה פ"ש במשמעות הלשון כשאר צדקה מה שאין כן לפי הנלע"ד וראי' מדגרס בגיטין פ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ג) ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסים דמתיליד לסוף אפיקו ביה נהרא וכו' עד איתגלגל מילתא ומטיא קמיה דרבא אמר להו אונסא דלא שכיח הוא ותו גרסי' בתר הכי רב פפא רב הונא בריה דרב יהושע זבין שומשמ' אגדא דנהר מלכא קביל עליהון כל אונסא דמתייליד ומסתכר נהר מלכא וכו' עד אתי לקמיה דרבא א"ל קאקי חיורי משלחי גלימ' דאינשי אונסא דלא שכיח הוא וכן פסקו כל פוסקי הלכות רב אלפס ורמב"ם ורבינו יעקב כדבעינן למימר לקמן בע"ה וכן בספר חושן המשפט והרי לך דאע"ג שקבל עליו כל אונסא דמתייליד אפילו הכי לא מחייב במילתא דלא שכיח וכתב רבינו משה בפ' י"ט דהלכות מכירה וז"ל המוכר קרקע לחבירו והתנה עמו שכל אונס שיולד בקרקע זה יהיה חייב לשלם וכו' אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותם חוזר נהר לעבור בתוכ' וכו' עד הרי זה פטור שאלו וכיוצא בהם אונס שאינו מצוי הוא ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא עד שהתנה וכל אונס שאינו מצוי אינו בכלל תנאי זה וה"ה בכל תנאי ממון שאומדים דעת המתנה בשטת שהתנה עכ"ל ועוד כתב הרר"י בנו שלרבינו אשר בחושן המשפט שלו (סי' רכ"ה) וז"ל ואם קבל עליו כל אונס שיארע לו בזה המקח אז חייב באחריותו אפילו אם הוציאו גוי מידו אבל אם שטפה נהר או שפסק ממנה הנהר שהיו משקין אותה ממנה וכיוצא בזה אינו חייב באחריותו כיון דאונסי' דלא שכיח הוא עד וכ' הרמב"ם וה"ה נמי לכל תנאי שבממון והם היו בדעת המתנה כשהתנ' כי ההיא דרב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע דזבין שומשמי וכו' עכ"ל הרי שכתב רבינו משה שאומדים דעת המתנה וכו' והוסיף הר"ר יעקב לבאר דאין כוללין באותו תנאי אלא דברים הידועים שבגללן היה התנאי ופשיטא שבנדון הזה אין ידוע לנו שבגלל פ"ש היה התנאי שיפרעו בשוה מענין הצדקה אלא ידוע הוא שלא כוונו לזה לפי הנלע"ד ועוד מצאתי תשובה לרבינו יעקב וז"ל אשר צועק (ד) ראובן על שמעון שהכניסו בערבות בי' ליטרין נגד גוי אחד ואת ידו נתן והפר ברית ועמד ראובן בבית הגוי וגם בלכתו אליו לפצותו נתפס ותבעו ראובן הי' ליטרין ופדיון תפיסתו ומה שכילו המעות לריבית כי קבל עליו שמעון לפצותו מכל וכתב ידו ביד ראובן ששלח לו להלוותו והוא יפרע היציאה וההפסד וכו' עד וישלם שמעון לראובן היציאה והריבית אך על התפיסה פטור דאונסא דלא שכיח הוא כדאמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין דף עג) רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע כולי ומסיק קאקי חיורי משלחי גלימי דאינשי אונסי' דלא שכיח הוא ופטור אבל הרבית חייב וכו' עד ובלבד שלא יוסיף על שאר הלווין מגוי ברבית דכל כך היה יכול להוסיף דהוי כאונסי דלא שכיח על כן הרי לך בהדיא שפסק דתפיסה הוי אונסא דלא שכיח ופטור שמעון מלסלק ראובן ממנה ואף על גב דהתנה לו בהדיא לפצותו מכל ולא עוד אלא שכתב בסוף דבריו דכל כך יכול להוסיף ראובן רבית לגוי דהוי כאונסא דלא שכיחא ואף על גב שהדבר ידוע שאין הגוי המלוה ברבית משוה מדותיו אלא נושך ושובר העצם אם יזדמן לו ואפילו הכי חשב ליה כאונסא דלא שכיח ואע"ג דמעיקרא אסקי אדעתייהו להתנות שיוכל להלוות בריבית מ"מ אמרינן אדעתא דשומא זוטא אתני ולאו אדעתא דשומא רבה כ"ש וכ"ש הכא דאנו סהדי דבעידנא דאתנו ראובן ושמעון חבירו לא אסקו אדעתייהו כלל ענין פ"ש וזה ברור ושלום מאתי הצעיר יוסף קולון בן מהר"ר שלמה זלה"ה:
1