שו"ת מהרי"ק ו׳Teshuvot Maharik 6
א׳על דבר הארנקי של צדקה אשר הופקד ביד המ"ר חיים חלפן נ"ע ורצו הקהל לחייב אלמנתו בסך מה אשר נמצא חסר מאותו ארנקי פשיטא דיפה כתב האדון קרוב הרב יצ"ו שאין לחייב (א) האלמנה וכן הדין נותן מכמה טעמים חדא דמי יימר שאותו סך נחסר לאחר מות הח"ר חיים נ"ע נימא דמחיים נחסר וכ"ת אם כן נתחייבו הנכסים מכל מקום לא יהא אלא חוב על פה בעלמא הלא היא מקבלת מתנה ואין חוב דמלוה על פה גובה ממקבל מתנה וכל שכן אם היא תתפוס מכח כתובתה ועוד אפי' אם תמצא לומר דלאחר מיתה נחסר אם לא קיבלה אחריותו פשיטא שאין חייבת בה כדמוכח בכמה מקומות בתלמוד דאמר רבא היתה פרה שאולה לו ומת כולי אלמא אפילו גבי שואל דכל הנאה שלו לא אמר שיהיה האחריות על יורשים כסתמא כ"ש וכל שכן הכא ומזה אין צריך אריכות כלל. ועוד פשיטא שיפה כתב הרב יצ"ו דיש לפוטרה מכח ההיא דפרק החובל (בבא קמא דף צ"ג) וכדכתב הרמב"ם והסמ"ג. ואולם כי מה שכתב הרב וז"ל גם כי אמרו שהיא כש"ש לשכר מצוה וזה לא נמצא בשום מקום עכ"ל יען כי תורה היא וללמוד אני צריך אמרתי לכתוב דפשיטא שכן הוא לפי הנלע"ד לדברי ר"ח ורב אלפס והרמב"ם והריצב"א שפסקו כרב יוסף דאמר שומר אבידה כש"ש דמי בההיא הנאה דלא בעי למיסב ריפתא לענייא כולי ופשיטא דלרב יוסף חייב שומר אבידה בגניבה ואבידה כדמוכח בהדיא בפרק הכונס (בבא קמא דף נ"ז) דפריך ליה רב יוסף לרבה מההיא דנגנבה או אבדה חייב באחריותה כולי אלמא דלדידי חייב בגניבה ואבידה אמנם פשיטא דרב צמח גאון ורבינו יצחק פסקו כרבה וכן נראה דעת הסמ"ג ומאחר דהוי פלוגתא דרברבתא (ב) פשיטא דאמר המע"ה. גם בלא זה כתב הרב יצ"ו דאפי' חשבינא ליה כש"ש פשיטא שהיא פטורה כדכתיב גבי ש"ש לשמור ולא לחלק לעניים ולא מיבעיא בגניבה ואבידה דפטור מי שהפקידו בידו מעות של צדקה אלא אפי' בפשיעה פטור כמו שכתבו הרמב"ם והסמ"ג ואפילו לדברי הפוסקים כרב יוסף בשומר אבידה א"ה פטור אף מפשיעה דאין לומר דכי פטרינן מלשמור היינו דוקא ש"ש מגנבה ואבידה דהיינו החיוב שלו וכן ש"ח בפשיעה אבל ש"ש בפשיעה חייב שהרי הרמב"ם פוסק בפרק י"ג דהלכות גזילה ואבידה דשומר אבידה ש"ש כרב יוסף ואפילו הכי פסק בפרק ה' בהלכות שאלה ופקדון דמי שהפקידו אצלו מעות עניים שהוא פטור אפילו מפשיעה ש"מ דאפילו הפוסקי' כרב יוסף אין לחייב שומר מעות עניים בפשיעה (ג) ואע"ג שבענין שמירת הקדש כתב בסמ"ג (חלק עשיין סי' פ"ט) וז"ל פסקו רבי' הקדמונים שבצרפת שכמו שנושא שכר אין משלם בחיוב שלו בגניבה ואבידה כך ש"ח אין משלם בחיוב שלו דהיינו בפשיעה עכ"ל משמע לכאורה דס"ל דדוקא ש"ח אינו חייב בחיוב שלו דהיינו פשיעה אבל ש"ש בפשיעה חייב דאי אמרת אפי' ש"ש בפשיעה פטור לישמעינן דאפי' ש"ש פטור בפשיעה וכ"ש ש"ח ומאי בחיוב שלו דנקט אם פטור הוא אפילו מפשיעה וא"כ צ"ל אע"ג דמעטיה קרא ש"ש מגניבה ואבידה מ"מ מפשיעה לא מעטיה. מ"מ נלע"ד דאפשר לומר דמ"מ מודה הסמ"ג לענין מעות של עניים כיון דגלי לן קרא שהוא פטור מפני שאין לו תובעים א"כ אין לחלק בין פשיעה לגניבה ואבידה ואפילו בש"ש שהרי אין לו תובעים וכן משמע מתוך לשון הסמ"ג שכתב במצות ש"ח (חלק עשיין סי' פ"ח) וז"ל מי שהפקידו אצלו מעות של עניים כו' עד שנא' לשמור ולא לחלק והרי הוא ממון שאין לו תובעים עכ"ל וכיוצא בזה כתב הרמב"ם ז"ל ועתה יש לדקדק עליהם למה הצריכו לומר שהוא ממון שאין לו תובעי' ות"ל מלשמור וכדפטרינן ליה בהדיא פרק החובל (בבא קמא דף צ"ג) אלא ודאי דמשום הכי הזכירו דהוי ממון שאין לו תובעים כדי לפוטרו אפי' מפשיעה אפי' לדברי הגאונים שפסקו כרב יוסף ואע"ג דאיהו נר' דס"ל כרבה מ"מ ניחא לי' לאשמועי' אפי' לדברי הגאונים וכ"ש שתפס לו לשון הרמב"ם כהרגילו ורבינו משה פסק כרב יוסף וכן אתי שפיר לרבינו משה דרבינו משה מחייב בפושע משום מזיק ומשום כך תפס לו הטעם דהוי ממון שאין לו תובעים דמשום כך פטור אפי' מפשיעה ועוד יש להוכיח לכאורה דהסמ"ג מודה במעות של צדקה דאפי' ש"ש פטור אפי' מפשיעה שהרי הוא בעצמו מביא ראיה במצות ש"ש דאפי' מפשיעה פטור ש"ח בהקדש מההיא דשלהי החובל (בבא קמא דף צ"ג) דלא חייבי' רב יוסף אלא משום דמיקץ קייץ להו כו' ואע"ג דפשע בהן לפי הגירסא שהוא גורס דפשע בהו ואיגנב' כו' וא"כ נראה דע"כ אפי' בפשיעה פטור ש"ש במעות של צדקה דאלת"ה יקשה לך סוף אמאי לא חייבי' רב יוסף גם בלא טעם דמיקץ קייץ להו והא רב יוסף אית ליה דשומר אבידה כש"ש דמי וה"ה לשומר מעות של צדקה ודוחק לומר דלפי סברת אביי השיב רב יוסף דמשמע פרק הכונס (בבא קמא דף נ"ז) דאביי ס"ל דשומר אבידה כש"ח דגרס א"ל אביי לרב יוסף ואת לא תסברא דשומר אבידה כש"ח והא אמר רבי חייא בר אבא כו' משמע דס"ל אביי דכש"ח דמי כרבה רביה ואלו התם בפ' החובל (בבא קמא דף צ"ג) לאביי הוא דקמהדר רב יוסף שאני עניי דפומבדית' מ"מ נלע"ד דדוחק הוא שהיה רב יוסף משיב אליבא דאביי תלמידו ולא אליבא דנפשי' ואע"ג דאביי כרבה בר פלוגתא דרב יוסף ס"ל מ"מ אליבא דנפשיה היה עדיפא ליה לאותביה ואע"ג דבההיא דשלהי החובל גרס כה"ג אתו גנבי שקלוה מיניה ול"ג פשע בהו וכן ראיתי בספר אחד ולפי הנלע"ד ס"ל דדוקא בגניבה פטור ש"ש וכדפי' לעיל דאית ליה לסמ"ג לענין הקדש מ"מ מאחר שרבי' משה פסק בהדיא שהוא פטור אפי' מפשיעה ואע"ג דס"ל כרב יוסף וכן הסמ"ג גרס התם פשע בהן וכו' וא"כ יש להוכיח לכאורה דאפי' לרב יוסף פטור מפשיעה כדפי' לעיל א"כ פשיטא שאין לחייב השומר דמצי אמר קים ליה כרבי' משה והסמ"ג וכ"ש בהיות דברי רבי' משה מבוררי' אין להסתפק בהם כלל שלא יפטור השומר אפילו מפשיעה אף לדברי רב יוסף שאין לדחות דבריו מפני שאנו מדמין דברי הגאוני' שס"ל שחייב ש"ש בפשיעה ועוד נבהלתי על המפקפקי' לחייב האשה הזאת שהרי מתוך דבריך למדתי ששמרה כדרך השומרין ויפה כתבת והבאת ראיה מן המרדכ"י (א) דבזמן הזה אין לו' דכספי' אין להם שמירה אלא בקרקע כדין התלמוד מדלא חלקו לומר דבזמן הזה יש להם שמירה משמע דס"ל דאפי' בזמן הזה הדין נוהג כן. מ"מ נלע"ד דאפי' בימי התלמוד לא אמרו שיצטרך הנפקד לקובר' בקרקע אלא בסתם מפקיד אצל חבירו לשומרם אבל מפקיד מעות אצל חבירו כדי שיתעסק בהם וירויח בהם פשיטא דהוי כמו א"ל בפירוש שאין מצריכו לקוברו בקרקע דאטו בכל פעם שירצה להתעסק ולעסוק בהם סחורה יצטרך מרא וחצינא כדי להוציא מן הקרקע פשיטא דכל דיינא דדאין כה"ג לאו דיינא הוא ואם יפטפט אדם לומר שלא חלק התלמוד בכך תשובתו בצדו כי ידוע הוא למבינים שלא הספיק רבו' בעלי התלמוד לפרש כל החלוקים בפירש ממש רק אמרו דברים אשר מכללם יוכל אדם ללמוד הדין כאשר הוא וה"נ אמר בפ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ב) גבי כספי' אין להם שמירה וכו' ואי צורבא מדרבנן כו' אלמא דהכל תלוי באומד צורך המעות כ"ש הכא דכל שעתא ושעתא צריך להתעסק במעות דלא חייבוהו לקוברם בקרקע וזה ברור למבין וגדולה מזו כתב בעל העיטור וז"ל המפקיד מעות אצל חבירו וכו' עד צררן והפשילן לאחוריו מאי ה"ל למיעבד אמר רבא א"ר יצחק וצרת הכסף בידך אע"ג שצרורים יהיו ביד ומסתברא דוקא מעות כגון פרוטות שנתנו להוצאה אבל כספים וזולת' שלא נתנו להצאה קיי"ל כשמואל דאמר אין להם שמירה אלא בקרקע והא דגרסי' בירושלמי נתנו בשידה תיבה ומגדל פטור הוא במעות עכ"ל הרי לך דמוקי לההוא דשמואל דוקא בכספים דלא ניתנו להוצאה כטעמא דפי' לעיל ואע"ג דאין שאר הפוסקים מודים לו מ"מ איכא למימר דע"כ לאפליגי עליו אלא בסתם מפקיד מעות אבל במפקיד להתעסק ולהשתכ' בה' מודו כ"ע כדפי' לעיל גם מה שרצו הקהל להוציא מידם המעות אשר נתן בעלה להרויח לת"ת ומינ' והשליט אותה ליתן ריוח המעות לאשר תחפוץ וסילק בפי' יד זולתה מאותה המעות גם בזה בעניותי לא ראיתי אליהם שום טעם ודייני דשפילי הכי דייני דמה לה ולהם מאחר שהכל תלוי בחפצה ורצונה דפשיטא דבתר דברי המת הנותן כה"ג אזלינן ואין זה צריך אריכות כלל ועוד מפני שהוא ממון שאין לו תובעים כדכתב מר ויפה הביא ראיה מדברי הרשב"א אמנם מה שכתב מר דאפי' יודע הדבר שלא הפרישה המעות דאין כח ביד הקהל להכריח' משום דהוי ממון שאין לו תובעי' בזה לבי מהסס דנלע"ד די"ל דנהי כשאין המעות בעין פטור השומר משום ממון שאין לו תובעין מ"מ כשהם בעין ב"ד מכריחים לתתם לעניים וכן מוכיח בפ' הזרוע לפי הנלע"ד וכן הרבה בתשובה שהביאה מרדכ"י דדוחק גדול להעמיד כולהו בדאיכא עניים דקייץ להו וכן מוכח במגילה פרק בני העיר דגרס התם א"ר יוחנן בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנים והתם לא שייך למימר טעמא משום דקייץ להו דהא אינם נותנים לעניי העיר אשר פסק כדאיתא התם בהדיא וא"ה משמע שהם מחוייבי' לתתן ביד הגזבר ואמאי והלא אין תובעין אלא ודאי שב"ד מזקיקים לתתו כדפי' ועוד שהרי יש פוסקים גדולים דאית להו דמעשים על הצדקה כ"ש דבכה"ג מעשים אליבא דכ"ע ולחכם גדול כמותך די בהערה זו. גם על מה שהפקיד המעות ביד אחרים נלע"ד שלא כדין עשתה ואע"ג דמר ממונה עליהם כר' חנינא בן תרדיון מ"מ לא השליט המת במעות ההם כ"א אותה באשר היא אשתו ואיך תוכל להשליט אחרים עליהם פשיטא שאין לה כח לעשות וראיה ממה שהשיב מהר"ם והביאו המרדכ"י סוף פרק החובל וז"ל ועוד השיב רבינו מאיר על ראובן ושמעון שהיה להם שום ירושה שאין שום אדם רשאי לבנות דבר בב"ה זולתה ועתה בא ראובן למכור ירושתו לאחד מעשירי העיר נראה דלאו כל כמיני' שהרי לא השליטו הקהל אותו מצוה אלא לאותו האיש ולזרעו אבל לא למכור לאחרים עכ"ל הרי לך בהדיא שאין ראובן רשאי להשליט אחר במקומו ולומר כל מה שירצה העשיר הזה הקונה בב"ה הנני מקיים כאלו עשיתיו אני וכל אשר ימאן גם אני ממאן ה"נ ל"ש דכמו שפסק מהר"מ שיש ללכת אחרי הדעת הקהל שהשליטו אביהם של ראובן ושמעון באותו המצוה כמו כן פשיטא שיש ללכת אחרי דעת הנותן שהשליט אשתו באותו המעות אע"ג דפשיטא ופשיטא דיפה כח מר מכח האשה על אחת כמה וכמה בשררה ובהימנותו. מ"מ אין הדבר תלוי אלא בדעת הנותן ותדע שכן הוא שהרי רבינו מאיר לא כתב לחלק בין אם אותו העשיר שהיה לוקח מראובן היה נאמן יותר מאביו של ראובן אם לאו וכ"ש בזה דאנו סהדי שאפילו היה בא אליהו לא היה משליטו במעות אלא רצה לתלות הכל בדעת אשתו וא"כ דאין לה כח להשליט אחר בנכסים לא ידעתי במה זכו הלמדנים המתחלקים מאותה המעות מבלעד' ומה שהביא מר ראיה מההיא דמסרה לשומר כולם נכנסו תחת הבעלים כו' לפי הנלע"ד דלישנא דגמרא מחלף לך דההיא דמסרה לשומר כו' קאי אבעלי' המוסרים בהמתם לשומר ועלה קאמר דאם הזיקה הבהמה שהשומר חייב בניזקה כאשר היו הבעלים ופשיטא דהא לא שייכא כלל בנידון הזה לפי דעתי שכוונתה להא דתנן בפרק הכונס (בבא קמא דף נ"ה) מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ומ"מ לפי הנלע"ד אין הנדון דומה לראיה ולא מבעיא למאי דקאמר התם אליבא דרבא דהלכתא כוותיה דאמר שומר שמסר לשומר חייב ומוקי לה משום דאורחיה דרועה למימסר לברזלאיה דודאי אין ראיה משום דהתם הוי כאלו נתנו הבעלים עצמן רשות לשומר למימסר לברזלאיה כיון דאורחא בהכי אלא אפי' למאי דלא בעי למימר התם האי טעמא מ"מ פשיטא דלא דמי דהתם אין בדבר שום מינוי והשלטה אלא דנפטר שומר הראשון משום דמסרה לבן דעת אבל הכא פשיטא שאין כח בידה להשליט אחרים כדפי' לעיל ומה שכתב מר וז"ל וגם היא אין לתפס' בזה כי אין לומר השומר כו' אין רצוני כו' כי מי יטעון כך הלא אין לו תובעין נלע"ד דנהי דמטעם אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אין לחייב שהרי פירשו התוס' דטעם אין רצוני כו' לא הוי אלא כעין פשיעה וכבר הוכחנו דאין לחייב בפשיעה לענין מעות של צדקה כדכ' מר וכדפי' לעיל מ"מ יש לתופסה על כך דפשיטא דבכל ענין פסק ותני דאין השואל רשאי להשאיל דטעם דאין רצוני כו' ואפילו היה השומר הראשון קל שבקלים והשני אדיר שבאדירים כדמוכח בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ו) דפריך למאן דאמר אין רצוני כו' מההיא דהשוכר פרה מחבירו כו' והשאיל לאחר ודחיק התם לשנויי כשנתנו לו בעלים רשות להשאיל והדר פריך עלה ודחיק לאוקמי דאמר ליה לדעתך ולא בעי לאוקמי כגון שהשואל נאמן יותר מהשוכר אלא פשיטא ופשיטא שאין לחלק בכך וכן בפרק כל הגט (גיטין דף כ"ט) קא פסיק ותני ואם אמר ליה טול הימנ' חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר ודייק מינה ר"ל טעמא דאין רצוני כו' משמט דבכל ענין אמר ליה ל"ש מהימן השליח טפי מהראשון או לא. ודכתב מר וז"ל וכן מצינו רב יוסף שהפקיד ארנקי של צדקה וכן רבא וכן רבי עכ"ל על רבא ועל רבי לא אשיב כי בעניותי לא ידעתי בשום מקום שנמצא בתלמוד שהפקיד שום אדם מעות של צדקה ביד אחר כי אם ההיא דשלהי פרק החובל (בבא קמא דף צ"ג) גבי רב יוסף ובהגוזל בתרא לא הוזכר שרבא הפקיד ביד ההוא גברא הארנקי של פדיון שבויי' ואם ידע מר במקום אחר לודען מר כי תורה היא וללמוד אני צריך ומההיא דרב יוסף אין להביא ראיה כלל שיהיה הגבאי רשאי להפקיד מעות של צדקה ביד אחר דהתם לא אשכחן שנשתלח לרב יוסף אלא נשתלח סתם לאנשי פומבדיתא ואפילו את"ל שנשתלח לרב יוסף סברא הוא לומר שנשתלח לרב יוסף כדי שיפקידהו לאשר יחפוץ ועוד דאפילו את"ל ששלחוהו לרב יוסף בתורת שמירה אפילו הכי פשיטא דהיה יכול להפקידו ביד אחר שהרי הוא חבר עיר דפומבדית' היתה עירו של רב יוסף כדאמר בשילהי פרק קמא דסנהדרין (דף י"ז) אמוראי דפומבדיתא רבה ורב יוסף וא"כ כל דאתי אדעתא דידיה הוא דאתי כדאמר רב אשי פ"ק דב"ב (דף ט') כיון דכל דאתי אדעתא דידי הוא דאתי מאי דבעינן עבדינן ביה כו' כ"ש וכ"ש שהיה יכול רב יוסף להפקיד הארנקי ביד כל מי שהיה רוצה כיון דכל מאי דבעי הוה מצי למיעבד ביה וזה דבר פשוט וכ"ת ה"נ הרי פירש בעלה הנותן שהכל תלוי בה ואדעתא דידה מסר ונתן וא"כ ה"ה שתוכל להפקיד ביד מי אשר תחפוץ ואין לתופסה משום טעמא דאין רצוני כדפי' גבי רב יוסף פשיטא דלא דמי דהתם כל דאתי אדעתא דרב יוסף הוה אתי אבל הכא נהי דהשליטה המת על השבח מהמאה פרחים מ"מ על הקרן לא השליטה כלל ואית לן למימר דאין רצונו שיהיה פקדון דמאה פרחים ביד אחר זולתי אשתו והיא עברה על דעתו ואין כח במינוי שלה לפי הנראה לע"ד דכל היכא שהשליח משנה מדעת המשלח בטל השליחות מכל וכל ואפילו לענין ממון כדאית' בגטין בפרק כל הגט (גיטין דף כ"ט) דפליגי אביי ורבא בטעמא דאמר לשנים כתבו גט לאשתי כו' הרי אלו יכתבו ויתנו ובעי תלמודא מאי בינייהו וקאמר דאיכא בינייהו שליח מתנה מ"ד משום בזיון דבעל כו' משמע הא אם היה בה בזיון אין המתנה כלום דומיא דטעמא דמילי לא מימסרי שליח ואע"ג דאין העדים יודעים לכתוב דבהכי עסקינן כדמוכח הסוגיא כדפירש התוס' וה"ה הכא שאין המינוי שלה כלום מאחר שעברה על דעת הנותן האמנה ח"ו לא באתי לתפוס אותך על כך דמה אדע ולא תדע כי אם נמלאות דרושך כמצווה ועושה אמרתי לגלות דעתי הקצרה מבלתי נטות ימין ושמאל וגם כי תורה היא וללמוד אני צריך אמרתי ממשוגותי תוציאני ואשר הבאת ראיה מדהוצרך המרדכי לתלות הטעת דהגזבר חייב ליתן לעניים משום דהלכה כר' יוסי ולא תלה בטעמא דאין רצוני לא הבנתי דעתו. שהרי רוב הפוסקים אין מחייבים מטעם דאין רצוני אבל שאר הפוסקים פסקו כרבא דלית ליה טעמא דאין רצוני לחייב בדיעבד רק לענין איסור לכתחילה כמו שכתבו רב אלפס והתו' וכ"ת שיתלה הטעם משום שומר שמסר לשומר חייב דא"ל את מהימנ' לי בשבועה כו' כדאית ליה לרבא כו' פשיטא שר"ל לחייב אפי' היכא שהגזבר נשבע שאין ברשות השומר ושנאבדה ממנו בפשיעה או שיש עדים בדבר דלא שייך לחיובי משום שומר שמסר לשומר ואפ"ה חייב לתת לעניים משום דר' יוסי וגם בלא זה לא ידעתי למה פרכינן להביא ראיה לפטור הגבאי מתשלומי המעות של עניים במסרו אותה לאחר דפשיטא דמאחר שהוא פטור מפשיעה דאין לחייבו מטעם דאין רצונו כו' דהא טעמא דאין רצוני לא חשיבא אלא למיהוי פושע השומר ראשון כמו שהוכיחו התוס' בפ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ו) בד"ה אין רצוני וכיון דפטור מפשיעה פשיטא שאין לחייבו מטעם דאין רצוני וכו' ואשר רצו הקהל להכריח אות' והבאים מכחה מטעם דהפקר ב"ד הפקר פשיטא ופשיטא אפי' לתינוקות של בית רבן שאין בדברים הללו ממש דמי לא ידע דשוו כל הפוסקים שאין כח ביד ב"ד אפילו בי דינא דרב אמי ורב אסי להפקיע ממון חוץ משורת הדין אלא במיגדר מילתא ותקנתא אבל לא במילתא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי כדכתב המרדכי בהדיא וכדכתב מר כ"ש וכ"ש בנדון הזה ומזה א"ל צריכות ושלום מאתי הצעיר יוסף קולון בן מהר"ר שלמה זלה"ה:
1