שו"ת מהרי"ט, חלק ב, אורח חייםTeshuvot Maharit, II, Orach Chayim
א׳שאלה ששאל כ"ת בענין איסור משהו בפסח אם נתערב קודם הפסח דאיפליגו רבוותא אי חוזר וניעור אי לא לפי שאירע מעשה באפונים שקלו קודם פסח ואח"כ בתוך הפסח מצאו בתוכם ב' או ג' גרגירי חטים ונראה בעיני כ"ת להתירם מאחר שנתבטל החמץ קודם הפסח ממה שכתב הרב מוהרי"ק ז"ל אינו חוזר וניעור ויש חולקים משמע שתופס כסברא הראשונה.
1
ב׳תשובה נראין לי דברי כ"ת יפה דנת יפה הורית. ותחלה צריך אני לבאר איסור משהו בפסח לעמוד על עיקרו והיינו דאמרי' בפ' כל שעה אמר רבא הלכת' חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור וכתב הרי"ף ז"ל ומדלא יהיב רבא שיעורא למלתיה ש"מ במשהו כרב. וטעמא משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל כמ"ש הרמב"ם בפ' ט"ו מה' מאכלות אסורות וכ"כ הרמב"ן ז"ל ומקצת רבוותא אמרי דלדידן מסתמא ככל איסורין שבתורה קאמר שהוא בנ"ט וכן פסקו בשאלתות וזהו דעת ר"ת והרז"ה ז"ל וכן הסכים רבי' ישעי' מטראני ז"ל וכ' רבי' ישעי' ז"ל דאע"ג דהוי דבר שיש לו מתירין לא אמרי' דלא בטיל אלא ביבש שממשו של איסור עומד אבל בזה שהוא נמוח ואין שם ממשו ולא טעמו הרי בטיל ועומד הוא. ורבי' נסים ז"ל הוקשה לו דברי הרי"ף ז"ל ושאר רבוותא דסברי במשהו מטעם דדבר שיש לו מתירין הוא דע"כ מדרבנן הוא וליתיה אלא במינו ושלא במינו בנ"ט אלא דגזרינן שאינו מינו אטו מינו וכיון דהיא גופא מדרבנן היכי גזרי תו ואסרי שאינו מינו אטו מינו. ועוד אמר שלא החמירו בדבר שיש לו מתירין אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן חמץ בעיניה אסור ואע"פ שבעלי סברא זו אמרו דכיון דמדאורייתא לכ"ע דבר שיש לו מתירין הוא כשאסרו משום קנסא לא בא להקל עליו לא נהירא דאלו היה מה שאנו אומרי' אפילו באלף לא בטיל מדאורייתא יפה הם אומרים אבל ודאי מדרבנן הוא דמחמרינן לפי שעתיד להיות ניתר וכיון שהם אסרוהו לאחר זמנו אין ראוי להחמיר עליו אלו דבריו ז"ל. ויש פנים לדברי הראשונים ז"ל וטעמם דכיון דמדאורייתא דבר שיש לו מתירין הוא לא בא ר"ש להקל אלא להחמיר ואם היינו אוסרים תערובתו מדרבנן אחר הפסח ודאי לא נקטינן חבלא בתרין רישין אבל סוף סוף כמו שהוא מעורב עכשיו סופו להיות ניתר דלא קניס ר"ש אלא בעיני' ומתוך קולא שהקלת עליו בסופו החמרת עליו בתחילתו ומוקמינן ליה אדאורייתא דה"ל דבר שיש לו מתירין וכשאסרו לא אסרו תערובתו והרי זה עתיד להיות ניתר. ומה שהקשה הואיל ודבר שיש לו מתירין עקרו דרבנן אמאי החמירו למגזר ביה שאינו מינו אטו מינו. איכא למימר כיון דאין טעם זה דדבר שיש לו מתירין ידוע לכל שהרי העולם רואים שחמץ אין היתר לאיסורו ולא מסקי אדעתייהו משום דמדאורייתא שרי אלא אומרים חמץ בפסח במ"ש ובין מינו לשאינו מינו לא קפדי אינשי דבכל ימות השנה שוין הם אצלם בכל האיסורין לא בדילי טפי במינו מבשאינו מינו לפיכך בפסח אסרו הכל דאי לא הא לא קיימא הא ומזה הטעם לא חלקו בין דבר שממשו קיים לדבר שנתבטל ממשו כמ"ש רבי' ישעיה ז"ל שהואיל ואין הטעם גלוי לכל העולם סרכייהו דכל השנה נקטי ואזלי. וכבר כתב הרשב"א ז"ל שהלכה זו רווחת ופושטת בכל ישראל בחמץ בכל שהוא.
2
ג׳והיכא דנתערב קודם הפסח ונתבטל בס' שרי אף בפסח כמ"ש הרא"ש ז"ל שאינו חוזר וניעור וכן כתבו הרבה מן האחרונים ז"ל אלא שהרמב"ם בפ"ד כ' דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם וכו' ומשמע פשיטות לשונו דבנתערב קודם הפסח כגון הטרייקה וכיוצא בה. וכתב הרב המ"מ שכך היה דעתו ודעת הרבה מהגאונים שחוזר ונעור ואמר וכדברי הגאונים ראוי לנהוג ולהחמיר. ולע"ד נראה מאחר שאפי' לדברי האוסרים במה שהוא מודים הם שאין איסורו אלא מדבריהם וכעין גזרה לגזרה כמו שנתבאר יש לסמוך על רובא דרבוותא דפסקו דאינו חוזר ונעור חדא דבתראי נינהו ועוד דבשל סופרים הלך אחר המקל וכ"כ הרי"ף ז"ל בסוף פרקין גבי חטים שנמצאו בתבשיל דלמכלינהו בעיניהו אסור כיון דלא אמור הלכתא לא כמר עוקבא ולא כשמואל דספיקא דאורייתא לחומרא. אבל אי משתכחי בהדי בשולא לא אסרינן לההוא בשולא דה"ל ספקא דרבנן לקולא אלא שדברי הרמב"ם ז"ל בזה בפ"ה מגומגמי' אצלי אין כאן מקומו. והרב מוהר"י קארו ז"ל בפסקיו סי' תמ"ז כתב אם נתבטל קוד' הפסח אינו חוז' וניעור ויש חולקי' משמע שרוצ' לפסוק כדברי המתירין ממה שהבי' דבריה' בסתם ובסי' תס"ו דין נפלו מים על גבי קמח או שנתלחלח השק אוחז בידו כ"מ המלוחלח עד שיריק כל הקמח וירקד הקמח והשאר מותר ודוקא כל זמן שהוא מלוחלח אבל אם נתייבש לא מהני ריקוד דמפריך ומתערב עם השאר אלא ירקדנו ויניחנו עד אחר הפסח ואם נתייבש בפסח אסור לשהותו. דין זה הבי' המרדכי שבא מעשה לפני ה"ר יצחק מויינה והורה כן. וקשה שהמרדכי עצמו הביא לעיל מינה משם הר"י מויינה עצמו שכתב בסי' אח' שהתיר לכתחילה בחבית של שכר וכו' שאינו חוזר וניעור ומורי הרב ז"ל תירץ דהך עובדא דשק שנפל לטיט שאסר מפני החמץ המעורב בנתייבש קודם פסח טעמא לפי שרגילות הוא להם לאפות המצה בפסח דבר יום ביומו בבית ואז חוזר ונותן טעם בליש' ובאפיה דומיא דמה שכתבו ההגהו' בחטה שנמצאת בתרנגולת שנתבשלה קודם הפסח אם חזרו וחממו אותה בפסח וכן בחטה שנמצאת במצה וחזרו וחממוה אז נותנת החטה טעם וחמץ חוזר ונעור. ואל תשיבני מסי' אחר שהביא ב"י בסימן תס"ז דגן שנפל עליו מים כתב הרשב"א שאפילו נגבום ואח"כ נתערבו אסור לקיימן דהרשב"א ז"ל לשיטתיה אזיל דס"ל חוזר ונעור כמ"ש המ"מ משמו. ונ"ל דלא היה צריך מורי ז"ל לפרש מטעם שרגילות דבר יום ביומו בפסח דא"כ עד שאמר וצריך ליקח קמח אחר לצורך פסח טפי היל"ל וצריך שיאפה אותה קודם הפסח שיתבטל החמץ. ועוד בתחלת לשון המרד' כתב מעשה בא לפני הר"י מויינה על שק של קמח שנפל לטיט בפסח אלמא בתוך הפסח קאמר אם לא שנאמר שבתוך הפסח קאי אבא מעשה לפניו כדתניא בל"ב מדות שהתורה נדרשת בהם ממאוחר שהוא מוקדם ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה' ובהיכל ה' קאי אנר אלהים והכי מפרש בנתייבש קודם הפסח יכול לשמרו לאחר הפסח אבל ללוש ממנו בפסח אסור מפני שאז בשעת לישה נותן את הטעם. והיה אפשר לחלק עוד וליישב דברי הר"י מויינה ז"ל דיש חלוק בין קמח הבלול לבלילה דמשקין דאמרינן בירושלמי במס' תרומות לענין להוציא תרומה מדבר המעורב לכל אין בלילה חוץ מיין ושמן ואע"ג דכתב בת"ה דקמח מתערב יפה מ"מ בילה דמשקין עדיף ועוד שנראה שאין ממשו קיים דחבית של שכר שנתן משקין לתוכה זהו טעמו ולא ממשו אבל גבי קמח הבלול ממשו שלו אסור עומד שם וכה"ג מפלגינן בענין דבר שיש לו מתירין דלא אסרינן אלא בדבר שממשו שלו אסור עומד כדמוכח בפ"ק דביצה. אלא שקשה על זה הא דמייתי באור זרוע טעמא דהיתרא שאינו חוזר ונעור מההיא דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה דהתם ממשו של צמר רחלים עומד ואיכא למימר דההיא דצמר רחלים לא חשיב ממשו של אסור עומד לפי שאינו אסור בפני עצמו אלא ע"י חבור דפשתן דומיא דבשר בחלב דכל חד וחד באנפיה נפשיה היתרא הוא שחבורן גורם ומקלינן טפי דהתרא קבלע כדאמרי' בסוף ע"ז אבל חמץ כתב הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל דחשיב איסורא כיון ששמו עליו וסופו ליאסר ולפיכך משוי הר"י מויינה ההיא דצמר גמלים וכו' לבליעת החבית דליתיה בעיניה אבל בשממשו קיים אית ליה דחוזר ונעור.
3
ד׳ויש לתמוה על מה שכתב הטור בסי' תמ"ז תשובת הרא"ש ז"ל שאסר לאכול דגים מלוחים השרוין במים בפסח וקשה שהרי הוא ז"ל סובר חמץ אינו חוזר ונעור ושם הביא הטור תשובת רש"י שהתיר בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם דאז אינו אוסר אלא בס'. ובסימן תמ"ב תמה על דברי רב נטרונאי בחטים שנמצאו ביין צמוקים למה אסרן והלא כבר נתבטלו קודם הפסח בס' דמשמע דלא קים ליה דאיכא מאן דאמר חוזר ונעור כדכתב הרב הב"י שם. וכבר נתקשה כאן הרב מהרי"ק ז"ל בזה ופי' דברי הרא"ש לפי שבלעו מחמץ הבלוע בכלי ואין בהם ס' כדי לבטל פליטת הכלי דבכלי משערינן. ואינו נ"ל לאסור מחמת הכלים דסתם כלים אינן בני יומן וכנט"ל הו' והא דהביאו בהגהות מימון פ"א בשומן מהותך שאם הותך בהיתר אף על פי שאומר עתה ברי לי שלא היתה המחבת בת יומא אסור דכל מילתא דלא רמי עליה דאיניש לאו אדעתיה התם ודאי לא החמירו אלא מפני שדרכן בכך כל השנה שמקבצים את השומן המהותך מן התבשיל לימות החורף וכמ"ש שפעמים אחר הטיגון שמטגנים אותו נשאר שומן במחבת ומחזירין אותו לשאר השומן ולפי שדרכן בכך לתת מכלי בת יומא אעפ"י שאומר עכשיו ברי לי כיון דבההיא שעתא לא רמיא עליה לפקפק בהכי אבל בסתם כלים ודאי אמרינן שאינן בני יומן ושרו ואפילו למ"ד בטל בפסח היכא דנתן טעם בשעת התרו נתבטל למ"ד אינו חוזר ונעור. ועוד פירש דמה שאסר הרא"ש מדרך חומרא בעלמא ולא מן הדין וגם זה אינו נרא' מדבריו ולא מדברי הטור וגם מה שפירש דבשר ויין בכלי חמץ בתוך הפסח מיירי שבפסח הם בולעים מפליטת הכלי האסור וכן כתב בפסקיו ששראן במי' בכלי חמץ בפסח תימ' הוא מנין ולא הזכיר הרא"ש ז"ל אלא ששראן סתם. ונ"ל שטעם הרא"ש ז"ל משו' שחשו למלח שלא נבדק מפני חמץ שבה והם נמלחו קודם הפסח ואלולי שראום בפסח עד שנבדקו יפה והוסר מהם מלחן היו מותרים אבל אלו ששראום בתוך הפסח אם איתא שיש בתוך המלח חמץ ואיתיה בעיניה עכשיו הוא חוזר ונותן טעם בפסח.
4
ה׳לפיכך נראה לי באלו המרקחות הנעשות כל השנה ואין יודעים בכלים שנעשו אם הם בני יומן דיינינן להו ולא יהא אלא ספק נפישי ספקי טובא דאפילו למ"ד חמץ בפסח במשהו דילמא נט"ל ושרי. ואת"ל אסור הא נתבטל ואינו חוזר ונעור. ואת"ל כמ"ד חוזר דילמא בדבר שאין שם ממשו של אסור אלא טעמו אינו אוסר בנ"ט כמ"ד הכי. ועוד דאיכא מ"ד דמין בשאינו מינו בנ"ט בפסח וכ"ש כיון דעיקר מ"ש במשהו אינו אלא מדרבנן כדכתיבנא לכך ראוי שכבשים ושלקות ושמן שאדם לוקח מן השוק יקחם קודם הפסח ויניחם בכלי כשר שאם יניחם לקנות עד הפסח יש לחוש שמא היו בכלי חמץ ועכשיו בפסח בלעו מן הכלי אגב מלחייהו ואסירי ואגב חורפייהו מחליא להו כדכתב בס' התרומות והוי נ"ט לשבח אבל לקחם קודם פסח אין בהם בית מיחוש יוסף במהר"ר משה מטראני זלה"ה.
5
ו׳וששאלת החכם אם מותר ללוש את העיסה בדבש שעושים בצמוקים ששורין את הצמוקים במים וסוחטים אותם ומבשלים אותם דהוי כמי פירות עם מים דאסרי רבוות' שממהר להחמיץ. זו לא שמעתי אבל שמעתי ביין צמוקים שמותר ללוש שכן כתב הרב אבא מארי זלה"ה בתשובותיו סי' ר"ח שמצא בתשובה משם הרב"ד דודאן ז"ל על יין צמוקים שהוא כיין ענבים לענין מי פירות שאין מחמיצים כי המים ששרו בהם הצמוקים נשתנו מברייתן אח"כ כמו המים של גשמים שנשתנו בתוך הענבים ע"כ. ובאגדת חמץ שחבר הרב ר' דודאן הנז' כ' כן יין צמוקים הוא כיין של ענבים ע"כ ואבא מארי ז"ל הסכים כן הלכ' למעשה והביא ראי' מדאמרי' בפרק המוכר פירות יין צמוקים לא יביא ואם הביא כשר יין מזוג לא יביא אם הביא פסול משמע דיין צמוקים אינו מזוג ע"כ ורואה אני שהדברים ק"ו בזה הדבש שהמים שבו נשתנו ע"י האור שנוי רב טפי משינוי שע"י היין. ובסמ"ג כתב ואפילו לכתחילה נוהגים לתת מים בשעת הבציר כדי להתיר נצוק בכלי העכו"ם אעפ"כ אין לחוש למים הואיל וכבר נתבטלו המים קודם שלשו העיסה והאי דקאמר הואיל וכבר נתבטלו המים שנתבטלו מתורת מים לא מפני מיעוטן אלא מפני שנתיישנו עם התירוש ונשתנו מברייתן ונעשה הכל יין. והא דקאמר שנתבטלו קודם שלשו את העיסה ולא קאמר שנתבטלו סתם דהיינו קודם שנעשה יין שהרי בשעת הבציר נתערב משום דקשיא ליה דהא קיטומא פי' דבר מועט משמע דכל שיש בו תערובות בלישה לא אמרי' שיתבטל להכי אמר דקיטומא בשעת לישה לא מתבטל אלא לחודיה קאי ומפעפע בה וממהר להחמיץ אבל כגון זה שנתבטלו קודם לכן אע"ג דהוי טפי מנ"ט הואיל ונשתנו מברייתן כיין דמו.
6
ז׳שאלה מה שנהגו בקצת ק"ק שכל גבאי וגבאי אשר באותו כנס' כדי להדר ולרומם את בית אלקינו והוא לנו מקדש מעט כל אחד ואחד כפי יכולתו מקשט את בית הכנסת בבגדים נאים ומרבדים בשלש רגלים ובפרט בר"ה וביה"כ לפאר את בית ה' ולעורר את הלבבות ולשוב בתשובה נהגו לכתוב בחתיכות נייר פסוקים מעניינא דיומא כגון ביום הכפורים כי קדוש היום לאדונינו וכמו כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' וכגון שמע ישראל וכיוצא בזה ותולין אותן הפתקות סביב סביב למעלה מן התיבה או בפתחי ב"ה ולפעמים מוזהבים הניירי' בשפתותיהם לכבוד וכו' ויש מי שרינן על זה באמרו לנו טעמו שיש איסור לתלותן וצריך למנוע על ידן בשתולין את השם וראייתו ממה שאמרו חז"ל התולה תפיליו יתלו לו חייו ומעתה מי נימא דהתם דוקא שיש בהם קדושת תפילין דחמירי טובא ולא דמי לנדון דידן שיש פסוק אחד בלבד ושרי להו כיון שעושים לרומם את בית אלהינו וכו' ולתת לב לכל אחד ואחד בבואו אל הקודש צופה ומבי' את הפסוקים ושב בתשובה בכל לבו ובכל נפשו שפיר עביד ולית לן לשנויי את המנהג משום אל תטוש תורת אמך או לא. יורנו המורה צדק ושכרו כפול ומכופל מן השמים.
7
ח׳תשובה ראיתי כל מה שהאריך מר להוכיח ההתר דלא דמי להתול' תפיליו דפרק מי שמתו ולא לההיא דההופכו על הכתב דפ' המוציא תפילין דהתם איכא בזיון משום דבעי הנחה וזה שהוא תולן דרך זלזול הוא אבל הכא מעיקרא להכי עבידא לתלות אותם בגובה בית הכנסת שיהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומכוונים את לבם לאביהם שבשמים ואין בתליית' שום נדנוד עבירה ולא זלזול וכל דברי מעכ"ת סובבים על קוטב זה להכרעת הדברים ורואה אני אותם טובים ונכוחים.
8
ט׳ומיהו אי קשיא לי הא קשיא שיש נדנוד איסור מצד אחר מהא דאמרי' בשלהי דהניזקין דאין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ופרכינן ממתניתין דיומא אף הי' עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה ומוקי לה בסירוגין ובאלף בית פי' תחלת המקרא היה כתוב בה תיבה שלמה ולבסוף ראשי תיבות וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ז' מהלכ' ספר תורה שאין כותבין מגילה בפני עצמה שיהיה בה פרשיות ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה והרב האלפסי ז"ל לא הביא כל זה אלא כתב כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה וכן הלכתא וכבר תמה עליו הר"ן ז"ל דהא מוכח התם בהדיא דהלכה כמ"ד אין כותבין וגם הרא"ש ז"ל כתב על דברי הרי"ף וז"ל ותימא הוא כיון דרבא השיב לאביי אין כותבין וליכא מאן דפליג עליה ועוד ראוי לפסוק הלכה כתנא קמא דר' יהודה דאמר תורה כותבין ואם דעתו להשלים מותר ואפשר דסבר הלכה כר' יוחנן דאמר תורה מגילה ניתנה ולא חייש להא דאמר כיון דאדביק אדביק דא"כ אפילו חומש לא נכתוב כיון דאדביק ועוד ראה להקל משום דלא אפשר לכל עני בישראל לכתוב תורה שלימה לבנו ע"כ. ומה שנתן טעם להרי"ף משום דסבר דהלכה כרבי יוחנן לא נהירא לי כיון דאפילו לרבי יוחנן דאמר תורה מגילה ניתנה מבעיא ליה לאביי דדילמא כיון דאידבק אידבק. וכי משני ליה רבה אין כותבין אמרינן ומה טעם לפי שאין כותבי' כלו' לאו משום דסבירא ליה דתורה חתומה ניתנה אלא אפילו למ"ד מגילה מגילה ניתנ' אין כותבין דכיון דאידבק אידבק וכן פירש"י שם והוא מוכרח דאל"כ מאי קאמר אין כותבין מ"ט לפי שאין כותבין ותו אי טעמא דרבה דפשיט לאיסורא משום דסבר כמאן דאמר תורה חתומה ניתנה אלמא לא סבירא ליה כרבי יוחנן בהא ומ"ט פסק הרי"ף כרבי יוחנן ולא חשש לפסקו של רבה. ועוד יש לי להביא ראיה דאפילו לר' יוחנן דאמר מגילה מגילה ניתנה אין כותבין דאיקרי ספר כדפרכי' לר' יוחנן והא כתיב לקוח את ספר התורה הזאת ומשני לבתר דאידבק תדע מדאמרי' בשלהי פ' כ"ג דסנהדרין אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו שנא' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ואי ס"ד כותבין מגלה בפני עצמה אימא שירה גרידתא אלא היינו טעמא לפי שאין כותבין פרשה אחת וכן כתבה הרמב"ם ז"ל בפ' ז' מהל' ס"ת וז"ל מצוה על כל איש מישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנא' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות ע"כ. ומה שאמר ועוד ראיה להקל משום דלא אפשר לכל אדם עני מישראל לכתוב תורה שלימה לבנו והיינו טעמא שהוזכר בגמ' כיון דלא אפשר וכמ"ש מוהרי"ק ז"ל בטור י"ד סי' רפ"ג דכיון דאסיקנא דשרי למקרי בס' דאפטרת' משום דלא אפשר הכי נמי שרי למיכתב מגילה לתינוק כיון דלא אפשר. ומ"מ טעמו של הרי"ף ז"ל לא נתברר ולא שבקינן מה שפסקו הרמב"ם והרא"ש והר"ן ז"ל דאין כותבין דאי טעמיה דהרי"ף משום דלא אפשר וראה להקל היכא דאפשר אין כותבין והרמב"ם ז"ל כתב בתשובה הביאה בב"י שם שאסור לכתוב פסוקים מן התורה וגם כתב שאסור לרקם פסוקים בטלית מהטעם הנזכר. ולי הוקשה מה טעם החמיר בריקום דמשמע דלא מיקרי כתב מדאמרינן בפ"ב דגיטין עבד שיצא בכתב שעל גבי טבלא לפנקס יצא לחרות אבל בכתב שעל גבי כיפה ואנדוכתי ופירש"י שרוקמים במחט אינו כתב לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד ושני ראשיו קבועים וכיון דלא מקרי כתב אין בו קדושה כלל מ"מ למדנו מדבריו שאסור לכתוב פסוקים נפרדים מן הטעם שאמרנו וכן ראוי להחמיר ולהורות ומ"מ אם הדבר מנהג קבוע מאבותיהם נוחי נפש לא הייתי מוחה בידם מאחר שיש להם יתד להתלו' מדברי הרי"ף ז"ל שמא הרבנים הראשונים הורו להם כפשוט דבריו.
9
י׳אשר עוד בקשה נפשו לדעת מה טעם כשאירע כמו שנה זו מעוברת שחל ז' של פסח בשבת שבני א"י קראו פר' אחרי מות בו ביום ובח"ל לשבת הבאה ונמצינו נפרדים מבני א"י בכל השבתות עד פ' מטות ומסעי ולמה לא נתחבר יחד תיכף בשבת שאחרי הפסח ונקרא אחרי מות וקדושים כמו שאנו מחברים אותם בכל שנה פשוטה:
10
י״אתשובה הרבה טרחו הראשונים לחבר כמה פרשיות הסמוכות זו לזו בשנה פשוטה כמו תזריע מצורע אחרי מות קדושים בהר בחוקותי וכל עצמן לא טרחו אלא שיהיו קורים במדבר סיני קודם לעצרת ומסרו סי' מנו ועצרו וטעמא משום דאמרינן בפ' בני העיר עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבת"כ קודם עצרת ומפרש טעמא כדי שתכלה שנה וקללותיה שעצרת נמי ר"ה לאילן הוא מד' פרקים שהעולם נדון בהם כדתנן ובעצרת על פירות האילן וכתבו התוס' שנהגו העולם להפסיק בפרש' אחת בין קללות לעצרת והוא פ' במדבר סיני וכשם שאמרו שלא לאחר כך אמרו שלא להקדים שיהיו קורין אותם שתי שבתות שלפני עצרת דלא מינכרא מילתא שכלו קללותיה אא"כ נקראים בסמוך לאחרית השנה ודוגמא לדבר הא דאמרי' בפ' במה מדליקין גבי הדלקת נר שבת סבר לאקדומי תנא ליה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים פרש"י דלא מנכרא הכא נמי עבדינן היכר שכלו שאנו מפסיקין בשבת אחת ולכך קבעו מנו ועצרו. ובא"י שקראו אחרי מות בז' לעומר הוצרך הדבר שיהיה להם שתי שבתות של הפסק בין קללות לעצרת אבל בח"ל ראוי לעשות כסדר השנים מנו ועצרו. ומיהו יש לשאול למה לא יחברו חוקת ובלק שהם קודם למטות ומסעי כמו שאנו מחברים אותם בחוצה לארץ כשחל פסח בחמישי שאז יפול יום שני של עצרת ביום השבת ובחוצה לארץ אינן קורין פרשת הסדר ומתחברים עם בני ארץ ישר' בחוקת ובלק. כבר ראיתי בספר תיקון יששכר שבסוריא נוהגין לעשות כן לחבר חוקת ובלק גם בשנה זו אבל ברוב מקומות ישראל לא נהגו אלא במטות ומסעי. ונראה לי שטעמם הוא דכיון שנדחו שלא יכלו להתחבר בכל אות' השבתות מפני עצרת המתינו לאחרונה ואע"פ שהיו יכולים להקדים שבת אחת בחוקת ובבלק לא רצו לשנות מסדר כל השנים שאין פסח חל בשבת ומחברין מטות ומסעי שהחיבור מוכיח והדבר צריך מפני תשעה באב הבא אחריהם שקורין בשבוע שחל בו ואתחנן וסימניך צימו וצלו. והטעם הוא משום פרשת כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ וגומר ואמרינן צדקה עשה עמנו הקב"ה שהקדים שתי שנים לונושנתם כמו שאו' בחיבורם. ויש לי סמך לזה דומיא דערבה כדאמרינן בפרק לולב וערבה דלהכי לא קבעי' למצות ערבה ביום ראשון ולידחי שבת משום דלא מוכחא מילתא דאמרי' לולב הוא דדחי ולידחו בחד מהנך יומי אמרי כיון דמפקת ליה מראשון אוקמה בשביעי ה"נ כיון שא"א להתחבר באותם פרשיות הסמוכות אוקמא אבתרייתא שלא תחלוק בסדר השנים. שנות חיים לך יוסיפו וברכות שמים מעל סביב לאהליך ירעפו כנפשך נפש ברכה וכנפש שש ושמח בשלותך ובישועתך מה יגל מאד הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
11
י״במאי דבעי מר למימר דמה שקורע על אביו ועל אמו בשמועה רחוקה בלא אבלות ז' הוא משום כבוד ולא משום חיוב ולזה אמר שאין קורעין בחול המועד אלא בשמועה קרובה שהיא חיוב. אני איני אומר כן אלא קריעה בלא ז' אצל אביו ואמו הרי היא כמו קריעה בשעת חימום אצל כל המתים ואם לא קרע גוערין בו כעובר על מ"ע דרבנן ומעשין אותו שיקרע ומה שהביא מלשון הרי"ף דליכא קריעה בלא שבעה אלא בכבוד אביו ואמו נותן טעם הוא מה בין אביו ואמו לשאר כל המתים שאעפ"י שהושוו במקרא באיבול לא הושוו לענין הכבוד שמחויב לנהוג בהם והלא כל מצות האב על הבן משום כבוד הם והם חיוב גמור וכופין עליה אי לאו משום דמתן שכרה בצדה. וממאי דאצטריך למיתני אין קורעין אלא קרוביו של מת לאפוקי הקורעין לכבוד בעלמא משמע דכל קריעה שחייבין בה בחול קורעין בח"ה והרי אמרו יום שמועה כבפניו דמי ופי' הרמב"ם ז"ל בפי"א וסופדין אותו אע"פ שהיא רחוקה. והרב ז"ל לא הזכיר ענין הקריעה בחש"מ כי גם בחול לא נתבררה דעתו אם הוא מחויב על אביו ועל אמו שיקרע בשמוע' רחוקה. איברא דשמעתא דגמ' הכי סלקא וכן כתב הרי"ף ז"ל והרא"ש. והראב"ד שכת' שאינו קורע סוגיא משובשת נזדמנה לו כמ"ש הרמב"ן. ומ"ש הרב בעל ב"י והוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל שדעתו לומ' שאינו קורע ממה שכתב דמי שלא היה לו חלוק בשעה שמתו אביו ואמו ואח"כ נזדמן לו אינו קורע אלא עד שלשים יום. נלע"ד שאין משם ראיה דהתם כיון שנהג ז' י"ל אין מחייבין אותו לקרוע דלאו שעת חימום הוא אבל היכא שבאת לו שמועה אפי' רחוק' כשעת חימום דמי וחייב לקרוע ופשטא דשמעתא משמע דעל אביו ואמו חייב לקרוע אפי' בשמועה רחוקה דהיא עיקר בעיא דהתם ואסיק כי תניא ההיא לכבוד אביו ואמו דמשמע דבהנהו קורע אפי' בלא ז'. ומה שהביא מדברי הנמקי יוסף שכתב שם לכבוד אביו ואמו קריעה של כבוד היא ואנן מקריעה של חיוב אמרי' דאינו קורע ע"כ. אין דעתו לומר שקריעת של אביו ואמו אינו חובה עליו שאם ירצה לא יקרע דודאי כל מילתא דבא"ו מצוה מחייבין אותו עליה אלא אינה מדין חיוב איבול קאמר כמו בשאר המתי' שאף על פי שאינו חייב בכבודן חייב להתאבל ולקרוע עליהם והתם הוא דאמרי' דאין קריעה בלא איבול ז' אבל קריעה זו שהיא מפני הכבוד שחייב על אביו ואמו אין לה שייכות עם איבול ז' והרי היא כקריעה שקורע על חכם ועל נשיא שחייב לקרוע מפני כבודן יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
12
י״גבענין הנוסחאות שלכם בברכת זכרונות ועקידת יצחק לזרע יעקב היום ברחמים תזכור.
13
י״דראיתי מה שהקשה מר על מה שכתב הרי"בש בסי' ל"ח שהמדקדק להוסיף לזרע יעקב לא מחכמה דקדק שהרי שנינו בפ"ד נדרים קונם שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר בא"ה משמע ליה למר דנהי דזרע אברהם לא מקרי אלא יעקב דכתי' כי ביצחק ודרשי' ולא כל יצחק אבל האומר זרע יצחק יעקב ועשו קאמר אלו דבריו וישר אלא שאני לא באתי למדה זו שסבור אני דהאי לזרעו דקאמרי אאברהם קאי שהוזכר בתחלה את השבועה שנשבעת לא"א בהר המוריה ואת העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח והיינו דאמרי' ועקידת יצחק לזרעו תזכור כלומר לזרעו של אברהם תזכור וסעד לזה מ"ש תתן אמת ליעקב חסד לאברהם ותרג' יונתן תיהב קושטא דיעקב לבנוהי כמא דקיימתא בבית אל טבות אברהם לזרעיה בתרוהי כמה דקיימת ליה בין בתריה תדכר לנא עקידת יצחק והביאו רש"י ז"ל בפירושיו ופי' אשר נשבעת בעקידתו של יצחק בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה הרי שתלה הכתוב באברהם ולא הוזכר יצחק בכתוב כלל. ואי קשיא לך אמאי תלינן מילתא דעקידה באברהם ולא ביצחק אדרבה עיקר קידוש ה' קדש יצחק בעצמו כדאמרי' בס"פ הנחנק' גבי הא דאמרי דהוחזק לגביה שאני דאי לא תימא אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק אלמא ביצחק תליא ששמע וקבל מאברהם לפי שהיה מוחזק לגביה ועוד אמרו התם ר' לוי אחר הדברים האלה אחר דבריו של ישמעאל וכו' עד באבר א' אתה מגרה בי וכו' מ"מ עיקר נסיון אאברהם כתיב והאלהים נסה את אברהם. ונ"ל הטעם לפי שיצחק אפשר לו ליעקד עד שלא יראה לו חרב שעל צוארו ואז א"א לו לעכב אבל אברהם היה צריך לכבוש רחמיו מתחלה ועד סוף לעשות בשמחה ובזריזות מצות קונו ולהכי אמרי' ועקידת יצחק כלו' שהוא עקד את יצחק בנו יחידו כאלו הוא אינו צריך לכלום זה תזכור לזרעו שאף הקב"ה יכבשו רחמיו את כעסו כשם שאברהם כבש רחמיו לעשות רצון קונו בלבב שלם. ומעיקרא דדינא רואה אני שישראל נקראו על שמו של יצחק דכתיב ולא תטיף על בית ישחק ועוד ביצחק כתיב כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך ובאברהם כתיב כי ביצחק ולא כל יצחק אלמא אותו מקצת שהוא עשו אינו קרוי זרעו של יצחק וכתיב נמי אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם לאמר לך אתן ארץ כנען חבל נחלתכם מוכיח ששבועת אברהם ויצחק שיתן לזרעם את הארץ לא נתקיימה אלא ביעקב דכתיב ויעמידה ליעקב לחק אלמא אותם שלא נטלו חלק בארץ לא מקריא זרע. ועוד אמר בפ' ד' מיתות גבי מילה דכתיב אתה וזרעך אחריך פריך אלא מעתה בני ישמעאל לחייבו כי ביצחק יקרא לך זרע בני עשו לחייבו ביצחק ולא כל יצחק ואי זרעו של יצחק מיקרי כיון דיצחק בן ברית הוא ונתחייב למול את עשו נעשה ג"כ הוא בן ברית וחייב למול את בניו אלא עשו לאו זרע מיקרי כלל. וזה שכתב כ"ת ומאן לימא לן שאותו מקצת אינו עשו ירושת הארץ תוכיח ומה שהביא באחרונה מדברי הרב מהר"ר לוי בן חביב ז"ל אתמהה כי לא כתב כן הרב ז"ל אלא לומר שהוצרך הרמב"ם להביא כתוב ויתן לך את ברכת אברהם שלא הוזכר בפי' ללמוד על אותו מקצת של יצחק שהוא יעקב ולמדנו מתוך ב' כתובים הללו שלא נקרא זרע יורש אלא יעקב. ומה שנתקשה עוד בדברי הריב"ש מה שהקשה על עצמו למה נכניס עצמינו בלשון סתום דלדבריו לשון מבואר הוא כן הוא שהלשון מבואר ואין צריך פלפולים ודרשות דהא ילפינן מנדרים ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכיון דבלשון ההמון אין בני ישמעאל ועשו קרויים זרע הרי שהלשון מבואר אלא שאותו הלשון אינו מהרי"בש אלא מהרב מה"רר שמואל הלוי ן' חני ז"ל שעמד על הדפוס וקשיא ליה וכי מפני שהוא מבאר מפסיד ותירץ יפה דודאי מפסיד דמברכותיו של אדם נכר אם ת"ח והביא ראיה נכוחה מברכת המוציא ועל ביעור חמץ כדאמרי' בפ' כיצד מברכין במוציא כ"ע לא פליגי דמהני ואפ"ה פסקו המוציא ואמרי' התם אמאן דבירך המוציא זהו שאומר עליו אדם גדול הוא אי אשמעי' במוציא שפיר אלא השתא מק"מל בהמוציא כ"ע ל"פ אלמא צריך להודיע חדוש ולא לתפוס לשון המפורש הואיל ולא מיקרי זרע אלא יעקב.
14
ט״וואי קשיא מהא דאמרי' בפ"ק דקידושין גוי יורש את אביו דבר תורה ומייתי לה ר' יוחנן מדכתי' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ודחי ודילמא ישראל מומר שאני אלמא עשו זרע מקרי וישראל מומר הוא ונוחל ומנחיל וי"ל דעשו בן יצחק דוקא קארי ליה ישראל מומר משום דבן ברית הוא אלא שפקר דאפי' בגר שנתגייר אמרי' בהחולץ טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי נ"מ דאי הדר ביה וקדיש אתתא ישראל משומד קרינן ליה אבל זרעיה גוים גמורים חשבינן להו לפי שנשאו גויות עובדות ע"ז כדכתי' ותהיין מורת רוח וכו' וכן כל בניו אחריו נטמאו באומות וזהו הטעם בישמעאל דלא קרינן ליה משומד שהרי חזר בתשובה וזרעו של אברהם איקרו דכתיב וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא ובפ' חלק מייתי עובדא דגביהא בן פסיסא דבימי אלכסנדרו' שבאו בני ישמעאל ובני קטורה לערער על א"י והביא להם מן הכתוב בתורה ויתן אברהם את אשר לו ליצחק וכתי' ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות וכו' ולא מייתי מהא דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע דמ"מ אותם בני אברהם מקרו שהרי בני ברית היו וראוים לירושה טפי מעשו ונוחלין ומנחילין וכן כתיב כי זרעך הוא אלא הא דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע לדורות הבאים קאמר שצפה הקב"ה שישמעאל ובני קטורה ועשו הרשע סוף שנושאים גויות ונעשו בניהם גוים גמורים דבנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך אלא בנה וא"ת והא מקמי מתן תורה הוא וקי"ל בס"פ האומר באומות הלך אחר הזכר וי"ל דבימי אברהם כיון שהיה לו תורה כדכתי' ואת הנפש אשר עשו בחרן כל הגרים שנתגיירו עמו לא היו בכלל האומות אם לא שנטמאו אח"כ דהא בפ"ק דע"ז קא חשיב ב' אלפים תוהו מואת הנפש אשר עשו בחרן וגמירי דאברהם בההיא שעתא מ"ח שנים היה שאז כלו ב' אלפים תוהו ומאז נבדלו אברה' וזרעו מקיימי ברית מבין האומות דהא קרינן לעשו ישראל מומר אלמא בני ברי' גמורים חשיבי וכל שאר אומות לגבייהו כגוים חשיבי ובנים הבאי' מהם כבנך הבא מן הגויה חשבינן להו ויעקב ובניו לא היו נושאים אשה אא"כ מגיירי' אותה תחלה וחשובה כישראלית וידע מר הא דכתב הרא"ש ז"ל שם בקידושין אהא דדחי בגמ' ודילמ' ישראל מומר שאני כת' מכאן פוסקים דישראל מומר יורש את אביו וכת' ז"ל ואע"ג דעשו לא ירש מאביו אלא לבניו הוריש הארץ שנתנה לו מ"מ כיון שיש לו דין ישראל להוריש את בניו ה"ה נמי דיורש את אביו ואני דעתי כתבתי שם בחידושי דלפי זה אי ס"ד דמומר אינו יורש את אביו ישראל לפי שיצא מכלל הדת אמר' להחמיר לענין גטין וקידושין כישראל משוינן ליה להנאתם לא משווינן ליה כישראל מאחר שהוא פרק עול מהכא לא נילף דאי שמענו שמומר מוריש את בניו המומרי' כיוצא בו כלום שמענו שירש את אביו שהוא בתורת ישראל וימעט בנחלת בנים התוריי' אלא כל הני רבוותא שפסקו מכאן דמומר יורש את אביו ישראל משמע להו דעשו מהורו ירש דהר שעי' ניתן לא"א בין הבתרים דכתיב את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני ואמרי' בפ' חזקת רבי יהוד' אומר הר שעיר עמון ומואב ובירושלמי מייתי לה דרבי הכי ס"ל דהר שעיר עמון ומואב היינו קיני וקניזי וקדמוני ועתיד הקב"ה להחזירם לנו כדכתיב כי ירחיב ה' אלהיך וכו' ואמרו בספרי שם ארץ עשרה עממים שאמר הקב"ה לא"א והם לא ירשו אלא ז' ובירושלמי דשביעית ובפרק' קמא דקידושין אמרינן והטיבך והרבך מאבותיך אבותיך לא ירשו אלא ארץ ז' עממין ואתם עתידים לירש ארץ עשרה עממין מ"מ בין כך וב"כ נטלה עשו מכח אברהם זקנו וכן הוא אומר ובשעיר ישבו האמים לפנים ובני עשו ירשום וכו' כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו אלמ' כשם שישראל ירשו ארץ ז' והיא ירוש' מהאבות אף שעיר נתנה בירושה לעשו עד ימות המשיח דכתיב כי לא אתן לך מארצו ירושה עד מדרך כף רגל ודרשו עד שידרוס רגלו של משיח דכתיב ועלו מושיעים בהר ציון וכו' והשתא ילפינן שפיר דמומר יורש אביו ישראל דבר תורה ואינם צריכים לידחק ולומר דהואיל ומנחיל נוחל והואיל וזכה עשו בירוש' שהי' בן ברית וזכ' בה והחזיק בה בחייו דכתיב וישב עשו בהר שעיר לא הופקעה מזרעו עד לעתיד לבא והשתא דאתי' להכי מתישב' שפיר ההיא דכי ביצחק ולא כל יצחק דמשמע דעשו מקצת זרע יצחק איקרי דודאי עשו גופיה זרע יצחק וזרע אברהם איקרי אלא שלא נתקיים בו זה השם לאחר זמן לא בעשו ולא בישמעאל כי בנים זרים ילדו אך במקצת זרעו שהוא יעקב יקרא לך לעולם זרע ומיהו בפ"ד מיתות משמע דזרע עשו וזרע ישמעאל לא חשיבי זרע כלל אף לענין מילה דכתיב את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם דפריך אלא מעתה בני ישמעאל ליחייבו כי ביצחק יקרא לך זרע בני עשו ליחייבו ביצחק ולא כל יצחק. מתקיף ליה רב הושעיא אלא מעתה בני קטורה לא ליחייבו וא"ר יוסי בר אבין את בריתי הפר לרבות בני קטורה משמע דבנים שנולדו לעשו וישמעאל לא נתחייבו במילה דלאו זרע מיקרו כלל רק הם עצמן עשו וישמעאל והא דקאמר לרבות בני קטורה פרש"י אותם ששה שנולדו לא"א ולא זרעו וקשה דהנך ודאי חייב היה אברהם למולם דלא גריעי מיליד בית ומקנת כסף אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מהל' מלכים דבני קטורה הם וזרעם חייבים וצ"ע בדבריו ז"ל ויצא לנו מכלל דבריו שכל בניו של עשו אינן נקראין זרע יצחק לא לענין מילה ולא לענין ליטול חלק בארץ והנודר מבית יצחק אין בית עשו בכלל וכיון שכן למדנו שהנסחא המעולה והמשובחת היא לומר לזרעו תזכור להורות לנו הלכ' וחידוש שאין זרע עשו קרוי זרע נאם הצעיר יוסף במהר"ר משה מטראני זלה"ה.
15
ט״זמורי הרב נר"ו נשאלתי על ענין הנחת תפילין למה אנו מברכין להניח תפילין ואין אנו מברכין לקשור תפילין או על קשירת תפילין כי היכי דלא לימרו מי סני לך לשניה דקרא דכתיב וקשרתם לאות על ידך וכתיב וקשרתם אותם לאות על ידכם ועוד למה כשסח בין תפל' לתפל' מבר' על של ראש על מצות ולא על הנחת כי בראש יצדק הנחה ממאמר מצות תפילין או קשיר'.
16
י״זואני עני בלתי ספרים עניתי העולה על רוחי והנאחז במזלג דעתי לפום ריהיטא כי אנחנו חייבים לברך ברכותינו כפי שקבעו לנו עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה וכל המשנה ממטבע שטבעו לנו חכמי' אינו אלא טועה וכבר נאמר לנו מפיו ית' ועשית ככל אשר יורוך ונאמר אשר תקראו אתם. ועוד כי אנחנו יכולים לפרש כי מה שנאמר וקשרתם לאו' על ידך לא נאמר על קשירתם על היד כי אם על הקשיר' הראשונ' שאנחנו קושרים אותם ברצועותיהם כדי שאחר קשירתם והיו לאות על היד כי בלתי הקשירה לא יהיו לאות והרצון בו תעשה הקשירה בהם כפי מה שנצטווינו בתורה שבע"פ כדי שאח"כ יהיו לאות על ידינו. והעד ע"ז מה שנאמר אח"כ בפרש' והיה אם שמוע וקשרתם אותם לאות על ידכם כי הלא שתי תפלות אינן נקשרות בזרוע וכן והיו לטוטפת בין עיניכם אשר על כן תקנו וסדרו רבנן קשישי וסבוראי להניח ולא לקשור. ועוד עניתי ואמרתי כי לפי שבהנחת תפילין יש משפטים ישרים ותורות אמת והאחד מהם שראוי לו לאדם שמניח התפילין שלא יסיח דעתו מהם כלל יען שאם יסיח דעתו מהם ויזוזו ממקומם צריך לחזור ולברך ולהחזירם ולשומם במקומ' הראשון וכן יש מקומות קבועים ומסומנים להניח אותם בהם בין בתפלה של יד בין בתפלה של ראש כנודע ועל כן רבותינו נוחי נפש נתנו לנו הער' עליה' כי על כן סדרו לנו סדר ומטבע להניח וכו' אתה מורי הרב ברוך ה' חותם תכנית מלא חכמ' הוריני אם יש טעם בדברי כי מפי מעכ"ת אנו חיים ושלו' אדוני יגדל העבד ישראל קאטאלאני.
17
י״חדברי כ"ת טובים ונכוחים שקשירה האמורה בתורה על קשר של תפלין הוא וכבר רצה הרב רבינו אליהו ז"ל לומר שצריך אדם לקשור תפילין בכל יום מההיא דאמרינן בר"פ הקומץ מאימתי מברך משעת הנחה ועד שעת קשירה משמע דקשירה דלאחר הנחה קאמר ורבינו תם חלק עליו ואמר דאין צריך והביא כמה ראיות הנם בתוספת בשלהי הקומץ ופירש דוקשרתם דקרא היינו קשר של תפילין שאמרו עליו בפ"ק דחולין שת"ח צריך שילמוד ענין קשירתו דלא שכיחי טובא שלא כל אדם בקיאים בו ומכיון שפשט מנהג העולם כדברי רבינו תם שאין אנו קושרים קשר של תפלין בכל יום משמע שאין מצות וקשרתם אלא בתחלה בשעת עשיה. וכן מוכח ממתניתין דמקואות דקא חשיב קשרים שיבאו בהם המים תפילין של ראש בזמן שהיא חוצה ושל יד בזמן שאינה עולה ויורדת כדכתבו התוספת שם ולכך אנו מברכים להניח לאפוקי שאין מצותה לקשרם עכשיו אלא הנחתה מצוה וקשירה שנאמר בגמרא עד שעת קשירה היינו הידוק וכריכה בזרוע שלא תשמט כדפירש ר"ת כמו שליא קשורה בולד דהיינו כריכה ואנו מברכים על ההנחה שהיא עיקר המצו' תדע שהרי מקרא אחד כתוב והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך ולא הזכיר בהם קשירה ומכאן למדו ששניהם נחשבים כמצוה אחד ואין להפסיק ביניהם. וא"ת א"כ היאך אמרו דמברך משעת הנחה עד שעת קשירה והאי לאו עובר לעשייתן היא. וי"ל דכל זמן דלא מהדק אין זו הנחה שסופן לנדוד ממקומן אלא עד שעה שיהדק יפה שלא ימוטו אז הוי קיום המצוה ומברך להניח להורות שעיקר המצוה הנחתם וכריכתם שיירי מצוה והכשר מצוה. ואם תשאל למה כשסח בנתים אינו חוזר ומברך על של ראש להניח יש לומר שהברכ' הראשונה אנו אומרים על שתיהם לפי שהם כמצוה אחת כמו שלמדו מוהיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך ואם סח בנתים מברך על מצות שהיא חוזרת גם על של יד שגמר מצותה ע"י הנחת של ראש ולכך אנו מברכים בלשון על דמשמע להבא ומשמע לשעבר אבל בלמ"ד להבא משמע ועל מצות ר"ל על השלמ' מצות תפילין ואע"ג דדברי ר"ת עיקר שוקשרתם דקרא אקשירה קמייתא קאי מ"מ למדנו שצריך להדק' יפ' בכריכ' חזקה שיהיו מהודקים באות' כריכה לבדה ולא ע"י הכריכות שעושין על הזרוע ואני לומד כן מאותה שאמרו בשיעור הרצועה כדי לפשוט על היד עד אצבע צרידא בלא שום כריכ' שעל גבי היד צריך שיהא קשיר' חזקה וכן משמע מאותה שהביאו התוספ' מפרק אין מעמידין מעשה באשת חבר שהיתה קושרת תפלין בזרועו ושוב כשנשאת למוכס והית' קושרת קשר מוכסים על זרועו משמע מדהצריך קשיר' ע"י אשתו דקשיר' יפה בעינן לפיכך אני נוהג לכרוך סביב התפל' של יד כעין עניב' דהויא כעין קשירה שלא תמוט ובין כך ובין כך קשירה דקרא אקשר של תפילין קאי.
18
י״טשאלה ראובן מוחזק בעירו מיום היותו לכשר וכל מעשהו באמונ' ובא לפני ב"ד עירו ובקש מהם שיראו לו איזה דרך ישכון אור התשובה כדי שיחזור למוטב ויתכפרו עונותיו ושאלו ממנו הב"ד הגד לנו מה פשעך מה חטאתך כי כפי החטא כן היא התשוב' מיוחדת לו ואמר שחטאתיו עצמו מספר וגדלו עונותיו מנשוא ואלו דבריו. ראשון לחטאתיו אמר ששנה תמימה היה לסטים עומד בפרש' דרכים בחברת פועלי און הורג נפשו' ולוקח ממונם. ועוד שנה אחרת צד נשים ישראלית בעולות בעל והיה משמש ב' פתילות בנר א' זה עשה שנה תמימה שנה שלישית כפר בעיקר ולא הניח ע"ז שלא עבדה. והנה ב"ד של המקו' ההוא נתקשו בענין תשובתו אם בעריות והוליד ממזר שע"ז אמרו מעוות לא יוכל לתקון ואם על שפיכות דמים שלא נתנו להשבון וכתיב ולארץ לא יכופר לדם וכו' כי אם בדם שופכו. ובמה שהמיר ועבד ע"ז הו"ל מין וכתיב כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים על כן באו לשאול מאת רבינו שיחיה מה תשובת האיש הזה שיתכפרו בה עונותיו העצומים והרבים הללו מאחר שבא הוא עצמו בב"ד לבקש תשובה בלי שום עדות משום נברא עליו על שום דבר מהדברים שהודה בפיו. ושואל ראובן ג"כ שכל ימיו היה מכבד שבתו' ומועדי' טובי' בכל האפשר אם יהיה ענשו שלא ינוח גם בשבתות וימים טובי' וכן שאלו הב"ד של מקום ראובן מהאדון מאחר שהוא בן תורה אם תהיה תשובתו בביטול תורה על הכל תבא תשובתו הרמתה כי באורו נראה אור ושכר האדון כפול מן השמים ולך האדון חסד לכתוב תשובת כל חטא בפני עצמו ושלום האדון יגדל.
19
כ׳תשובה איברא ששלש עברות חמורות הללו שנשתרש בהן תשובתן קשה אם בא"א שאמרו בפ"ק דחגיגה איזהו מעוות שלא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר ואמרו בגמר' מאי איריא הוליד אפילו לא הוליד דתניא הבא על א"א ואסרה על בעלה נטרד מן העולם והלך לו פרש"י אין לו עוד תשובה לפי שעשה דבר שאין לו רפואה ע"כ. ובשפיכו' דמים רבי' אשר שפך גדול עונו מנשוא שהרי שנינו בפרק אחד דיני ממונות כל המאבד נפש א' מישראל כאילו אבד עולם מלא ודמו ודם זרעיותיו תלויים בו דכתיב קול דמי אחיך דם לא נאמר אלא דמי ואמרי' בפ' איזהו נשך הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים ששופכי דמים לא נתנו להשבון אע"ג דאדמים קאי דא"א להחיותו מ"מ אתשובה נמי קאמר שלא נתן זדונן לכפרה כדכתב רש"י גבי א"א דמאחר שעשה דבר שאין לו רפואה אין לו תשובה. וכתיב אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו. וכתיב ולא תחניפו את הארץ ולא תטמא הארץ ואמרו בספרי מגיד ששפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שמסתלק מישראל. והאחרון הכביד שכפר בעיקר ועבד ע"ז כמכיר בכבודו ומתכוין למרוד בו ואמרו בפרק אין דורשין בעובדא דאחר ששמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר ובפרק אין מעמידין אמרו אי זהו מין זה העובד ע"ז לענין דמורידין לבור אע"ג דעכו"ם כלם עובדי ע"ז לא מיקרו מינין ולא מורידין ולא מעלין והכי משמע בפרק בתרא דהוריות דישראל עובד ע"ז נקרא מין ולא גוי וגבי מינות כתי' כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים.
20
כ״אאמנם כי אחרי שובו ניחם על רעתו ואחרי הודעו והכיר מרדו ספק על ירך אין לך דבר שעומד בפני התשובה שהוא ית' נותן יד לפושעי' וימינו פשוטה לקבל שבים ואפי' הרבה לפשוע ושב בתשובה שלמה לפניו ית' הק"בה מקבלו דכתיב רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו. וזה שאמרו מעוות לא יוכל לתקון בבא על הערוה והוליד ממנה ממזר אי נמי אם היה ברצון שאסרה על בעלה אין לומר כי מפני שא"א לתקן את אשר עוותו לא יהא לא תשובה כלל שאם כן יקשה למה לא אמרו בשופך דמים שא"א לו לתקן כדאמרי' בפ' איזהו נשך שופכי דמים לא נתנו להשבון והרי זה מעוות שא"א לתקון ובפ"ק דע"ז בההיא איתתא דאתיא קמיה דרב חסדא וא"ל קלה שבקלות בנה הקטן מבנה הגדול ועלתה לה תשובה אע"פי שהולידה ממזר וא"כ לתקן ובתוס' כתבו שם בחגיג' במשנתינו זה הבא על הערוה דטפי בשתו ניכר שהממזר נראה לעולם אבל שאר עברות רוצח וגזל אין עדיו לפניו ע"כ. משמע שרוצים לפרש לא לענין תשובה קאמר אלא שבשתו ניכר ועדיו לפניו מה שאין כן ברציחה וגזל אע"פי שא"א לתקן מ"מ אין עדיו לפניו וא"ת היכי פריך בגמ' מאי אירי' הולי' אפי' לא הוליד ומשמע מתני' כשלא אסרה הא אם אסרה אפילו לא הוליד מקרי מעוות לא יוכל לתקון והרי זה אין בשתו ניכר ואין עדיו לפניו ונראה שלא אמרו מעוות על גוף העבירה שאין לה תקון וכפרה שא"כ הו"ל לדמותו לאיש שכב ולא יקום ולמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו אלא ודאי יש לו תקון בתשובה אבל על העון שהוא נמשך קאמר שחטאתו נגדו תמיד זה שהוליד ממזר בעולם ונדבק בישראל וכל שעה ושעה הרי הוא בלא יבא ממזר וכן כשאסרה על בעלה הרי היא בכל שעה באיסור טומאה לבעלה שאע"פ שיש לו תשובה מכל מקום בשתו ניכר ועדיו לפניו שמעשיו עושי' פירות וא"א בידו לתקנו מה שאין כן ברוצח וגזלן אף על פי שאין בידו להשיב תשובה מכפרת ואין מעשיו עושים פירות. וראיתי בפסקי התוס' שם בחגיגה הבא על א"א אפשר בתשובה אך קלונו ניכר ומתכפר ביסורין ותשובה גדולה. ולענין שפיכות דמים הא דאמרי' באיזהו נשך הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים שלא ניתנו להשבון לאו לענין תשובה קאמר דתרוייהו יש להם תשובה אע"פ שא"א לתקן אלא שאף על פי שהשיב לא נתקן איסור הלאו בכך דומיא דגזל שנתק לעשה ונתקו הלאו בתשובה משום דרבית מדעתיה יהיב ואע"פ כן אסריה רחמנא הילכך כי יהיב לי' מדידיה קא יהיב כיון דלא ניתן להשבון דומיא דשופכי דמים שלא נתנו להשבון. אבל מ"מ תשובה מועלת לו כמו שמועלת בכל איסורין ועברות שבתור' שלא לתקן מה שעשה למפרע אלא שהתשובה אין דבר עומד לפניה והא דכתיב אדם עשוק בדם נפש וכו' דרשוהו בפ' בתרא במחטיא את האדם שהוא יותר מן ההורגו כדילפינן לה מאדום דכתיב קרך בדרך וכתיב דור שלישי יבא להם וכו' ובעמון ומואב כתיב עד עולם שקדמו בעבירה והמחטיא את אחרים אין מספיקים בידו לעשות תשובה שלא יהא הוא בג"ע ותלמידיו בגהינם אבל ההורגו לא טרדו אלא מן העולם הזה ויש לו תשוב' לכך לא העמידו הכתוב כפשטו בהורג ממש ומה שכתב ולארץ לא יכופר לדם כי אם בדם שופכו זו הזהרה לב"ד שלא יעמעמו על הרוצח בעדים והתראה להצילו שאין מתכפר להם אלא בדם של רוצח כמו שכתוב ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות זה שיצא מב"ד חייב אבל אין שם עדים והתראה שאין דמו מסור בידינו הרי ענשו בידי שמים וכתיב ונקי וצדיק אל תהרוג ואמרו הרי שיצא מב"ד זכאי וראו לו חובה מנין שאין מחזירין אותו לב"ד ת"ל וצדיק אל תהרוג וכתיב בתריה כי לא אצדיק רשע כלומר דינו מסו' לשמים שמא גלוי לפניו שיעשה תשובה ואם לאו אעפ"י שד' מיתות בטלו דין ד' מיתות לא בטלו ומה שבאחרונה מרד וכפר בעיקר ועבד ע"ז בשאט בנפש כמה עונו אמנם יש תקוה לישראל על זאת בהכיר חטאו גדול הרבה לפשוע בהכנעו לפני אלהיו ושב בתשובה שלימה אין הפרגוד ננעל לפניו דכתי' קול על שפאים נשמע בכי תחנוני בני ישראל כי העוו את דרכם שכחו את ה' אלהיהם שובו בנים ארפא משובותיכם וגו' ומה שאמרו באחר שובו בנים שובבים חוץ מאחר מונעים היו לו מן השמים דרכי התשובה והחליקוהו בדברים לטורדו מן העולם על כמה מרדים שעשה והחטיא את הרבים כדמייתי בירושלמי ותנן כל המחטי' את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשוב' ואני שמעתי משמא דגמ' דבהא טעה אחר שלא היה לו להשגיח בבת קול ששמע שובו בנים שובבים חוץ מאחר דקי"ל כל מה שאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא כדאמרי' בס"פ מי שהיה טמא והיה לו לשים פניו כחלמיש לשוב בתשובה שאם היה שב בתשובה שלמה היו מקבלים אותו והרי אמרו בירושלמי כשאמר לו ר' מאיר בשעת מיתתו אף אתה חזור בך א"ל וע"כ מקבלין אמר תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של מות באותה שעה בכה ומת אמר כמדומה שמתוך תשובה מת והועילה תשובתו למדייניה ולאתוייה לעלמא דאתי ואמרו בפ' בתרא דיומ' ובפ"ק דשבועות ובספרי והנפש אשר תעשה ביד רמה זה העושה עברות ביד רמה כיהויקים וגו' את ה' הוא מגדף זה המברך את ה' כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים ואת מצותו וגו' הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה שלא עשה תשובה הא אם עשה תשובה מתכפר. ואיפליגו התם בפ"ק דשבועו' רבי ורבנן בפורק עול ומגלה פנים דר' סבר הכרת לפני י"ה תכרת לאחר י"ה יכול אפי' עשה תשובה ת"ל עונה בה. ורבנן סברי הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת למדנו שפורק עול אין כח בתשובה וי"ה לכפר ביסורין למרק עד יום המיתה. וא"ת אמאי לא חשיב בד' חלוקי כפרה הפורק עול דאינו מתכפר עד יום המיתה וי"ל רבותא קמ"ל דאפי' בעשה ולא תעשה אם היה בה חילול ה' אין כח בתשובה ולא בי"ה ולא ביסורין אלא עד יום המיתה ומייתי לה מדכתי' אם יכופר העון הזה לכם וגו' ופרש"י דיליף מהתם שיש עברה שאין לה כפרה אלא במיתה. וא"ת והאיכא פורק עול לרבנן ומנ"ל דאחילול ה' קאי ונ"ל מדכתיב לכם דייק דמשמע לכם אינו מתכפר הא לאחרים היה לו כפרה ואי זה עון חילול ה' דלגבי דידהו חשיב עבירה כדאמרי' היכי דמי חילול ה' כגון אנא וכו' ובפ"ק דע"ז אמרו כל באיה לא ישובון ואם ישובו אל ישיגו ארחות חיים פרש"י אחר שנאבקו במינו' אינם שבים ואם שבים ממהרי' הם למות מתוך צרה וכפיית יצרם וזו גזרת מלך עליהם למות למימרא דכל הפורש ממינות מת והא ההיא דאתאי לגבי דר' חסדאי א"ל חסדא טרחו לה בזווגא ולא מתה ומשני ההיא דלא הדרא בה שפיר ומשום הכי לא מתה ומסיק התם דמעבירה נמי היכא דאבק בה טובא כמינות דמיא. ויש לחקור בנדון זה הואיל ונמשך למינות וכפר ועבד ע"ז וגם עבירות אחרות דאביק בהו טובא אם איתא שעשה תשובה בשנים הללו היאך לא מת ונצטרך לומר דלא הדר ביה שפיר כדאמרינן התם אלא כפי מה שאני מבין מתוך השאלה שאדם זה היו נסתרין מעשיו ואין שום אדם שיעיד עליו על שום דבר מהדברים שהודה יראה שהיה במחשך מעשיו והלך לעיירות של עכו"ם והראה עצמו כאחד מהם ועשה כמעשיהם. ואפשר נמי דמה שהמיר דת ועבד ע"ז לא שהודה בו ולא שקבלה עליו לאלוה אלא מומר לתאבון היה לעשות מה שלבו חפץ כאותה שאמרו יודעים היו ישראל שע"ז אין בה ממש ולא עבדו אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. וגם לא מיקרי אביק מיבק כההוא דאלעזר בן דורדיא שרוב ימיו היו בעביר' אלא איסור' קטעים ולהנאת עצמו קא עבד. ויש ללמוד דלא מקרי עובד ע"ז והנ"ל מאותה סוגיא דפרק ד' מיתות אפסקא דהעובד ע"ז דאמר ר' אלעזר מנין לזובח למרקוליס שהוא חייב כלו' דאין עבודתה בכך אלא בבזיון דכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו' אם אינו ענין וכו' ופריך דאי ס"ד השתחואה יצתה ללמד מהשתחואה נפקא שלא כדרכה ומשני התם בזובח להכעיס פרש"י שאינו מקבלו עליו לאלוה וקמ"ל דעובר בלאו אלמא אפי' להכעיס לא מקרי עובד ע"ז ואת"ל דקרא להכי אתיא אין בו אלא לאו גרידא ולפי המסקנא דהשתחואה לא יצתה אלא לידון בעצמה אצטריך קרא לשלא כדרכה דהיינו זובח למרקוליס ובזובח להכעיס אפי' לאו ליכא דהא לא קבליה לאלוה אפי' עשה להכעיס כ"ש אם לא עשה אלא להתיר לעצמו עריות בפרהסיא ואפשר לו בתשובה ומן השמים ירחמו עליו.
21
כ״בוכפרת של זה תלויה בשלשה דברים. בתשובה ביסורין במעשה התשוב' בג' דרכים בעזיבה בחרטה בהכנעה. עזיבה כיצד שנאמר יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. ופי' הרמ"בם ז"ל בפ"ב שיסירהו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכן כתב להלן כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה כמי שטובל ושרץ בידו וכו' עד שכ"כ ומודה ועוזב ירוחם אבל רבינו יונה ז"ל כתב יש טועים בחשבם שעזיבת החטא הוא שיגמור לבלתי שוב אליו עוד וא"כ לא נגמרה תשובת האיש הזה כל ימי חייו עד שנודע שלא שב על קיאו וכיצד הקדים העזיבה לתשוב' דכתיב יעזוב רשע דרכו כו' וישוב אל ה' ואם אתה אומר לא כי אלא תכף נמחל עדיין לא עזב אלא פתרון המקרא כך הוא יעזוב רשע דרכו הרעה אשר הורגל בה שהיא שגרמה לו לחטא ואיש און מחשבות גילוליו שהם הרהיבוהו לדבר עברה כמ"ש עינא וליבא תרי סרסורי דחטאה לפיכך יעזוב דרכו הרע שהיה גבה ענים וימנע מלהסתכל הדבר המביא לידי כך כמו שאז"ל אפי' בבגדי צבע השטוחים בכותל ויתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו ויסיר מחשבות לבו הזונה ואז כי אמיד נפשי' והרגיל עצמו זמן וידע ששלט במרא' עיניו ובדרכי לבו אז בשובו אל ה' יהיה בטוח שתתקבל תשובתו אבל כל זמן שלא אמד עצמו בכך ונפתה אחר גילולי עיניו ומחשבות לבו טמא הוא עוד טמאתו בו וזש"ה פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה וכו' וכן הוא אומר כה אמר ה' לאיש יהודה וליושבי ירושל' נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים המולו לכם ערל' לבבכ' פי' התוס' בפ' ערבי פסחי' שהתשוב' מבלי שישרש אחר דרכים המביאים לדבר עבירה דומה לאדם שזורע בקרקע בורה שהיא מעלה סירים וזריעתו לריק אלא המולו לכם ערלת לבבכם כדי שאח"כ תכון בידכם התשובה כ"ש באדם כזה שנשתרש בעבירות גדולות אלו שצריכים חרטה והכנעה רבה וטורח מרובה לשרש אחר אגודות מוטה ולעוקרן.
22
כ״גהחרטה כיצד שיכיר וידע כמה הרבה לפשוע נגד קונו וכמה הכעיס את בוראו בהבליו ובתרמית לבו הזונה ויהא בוש ונכלם ממעשיו הרעים כדכתיב כי אחרי שובי נחמתי כו' בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי ואז"ל כל העושה דבר ומתבייש ממנה נמחל לו ומייתי לה משאול לפיכך מחוייב השב שיהיו כל הפשעים ומרדי' ומעילות שמעל לנגד עיניו ויתבייש מהם כמו שנאמר בדור המדבר זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר מנאה הרמב"ם ז"ל במנין המצות להיות החוטא חטאיו לנגד עיניו ויזכרם בפיו ולא ישכחם בלב כמ"ש במקום אחר זכור בפה ואל תשכח בלב ויהיה דוה ודואג ירא וחרד שח ושפל לפני קונו כמ"ש אדאג מחטאתי ואם בחטא' שבשוגג אמרו במזידין ובפשע עאכ"ו ואמרו בגמ' ג' מתישין כחו של אדם וחד מנייהו עון שנאמר כשל בעוני כחי ופירשו התו' עון דאגת העון כי בהכירו חטאו וידאג ויהיה לבו דוה ונעצב ונכנע עד שיתיש כחו.
23
כ״דההכנעה כיצד לא תכון ההכנעה אלא במעשה ובמחשבה במעשה ירגיל עצמו בשפלות ובנמיכות רוח וירגיל עצמו במענה רך וקול נמוך דכתיב ושפלת מארץ תדברי נעלב ואינו עולב שומע חרפתו ואינו משיב כפוף ונכנע יושב בשפל ונעשה שירים לכל כמ"ש נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו ודרשו מי שמשים עצמו כשירים. ויש לו ללמוד מהא דתנן בשלהי שביעית רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו בני העיר לכבדו אומר להם רוצח אני אמרו לו אעפ"כ יקבל מהם שנא' וזה דבר הרוצח ואמרו שם בירושלמי אמר ר' יוסי הדא אמרה בר נש דתני חדא מכילא והוה אזיל לאתר דמוקרין ליה בגין תרתי צריך למימר להון חדא מכילא אנא חכם מכאן לבעל תשובה שמכבדין אותו לפי שאין מכירין אותו צריך שיאמר להם חוטא אני דמשמע דלאו דוקא רוצח לפי שהוא חטא מפורסם דא"כ היכי יליף מיניה בירושל' למאן דמוקרין ליה בגין תרין מכילין דילמא שני רוצח דכתיב מכסה פשעיו לא יצליח אלא דלאו לענין תשובה קאמר דאם כן מאי אריא משום דרצו בני העיר לכבדו אלא משום גנבת דעת הוא אלא דקשיא לי בה דהא בפ' ג"ה מוכח דכל היכא דאינהו מטעו נפשייהו לא שייך גנבת דעת לא מבעיא לרש"י ז"ל שפירש דליכא גנבת דעת אלא במוכר טריפה בחזקת שחיטה אלא אפי' למ"ד שחלקו עליו ואמרו אף בסתם שייך גנבת דעת היכא דלא הוה ליה להכירו לאסוקי אדעתיה הו"ל לאסוקי אדעתייהו דלא גמיר אלא חדא מכיל' שהרי הוא לא אמר להם שהיה יודע שתים. וי"ל שמקלסים אותו בפניו ושותק דמשתיקתו טועים בכך. וכן נ"ל בבעל תשובה שצריך להנהיג עצמו בשפלות ונמיכות רוח ושברון הלב כי יותר מדאי בני אדם מכבדים אותו בחסידות וענווה צריך שיאמר להם שכך היא חובתו לפי שחטא והכעיס את בוראו. ולענין אם צריך לפרסם את חטאיו בפ' בתרא דיומא אמר רב יהודה רב רמי כתיב מכסה פשעיו לא יצליח וכתיב אשרי נשוי פשע לא קשיא כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא בר טורנא אמר רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעברות שבין אדם למקום והרמב"ם ז"ל בפ' ב' כתב בד"א בעבירות שבין אדם לחבירו וכתב עליו הראב"ד ז"ל וכן עבירות המפורסמות והמגולות אע"פ שאינם עם חבירו צריך לפרסם התשוב' כמו שנתפרסם החטא. והרב מהרי"ק ז"ל בכסף משנה כתב שהמדקדק בדברי רבינו ימצא דבשאינן מפורסמות קאמר בעבירות שבין אדם למקום שהן כתב ועזות פנים הוא לו אם גילם וכן כתב וטובה היא לו שלא נתגלה עונו. וקשה דלמה לא כתב דבמפורס' צריך לגלות ותירץ בנ"מ שאין חובה לפרסם אם לא ידעו וגם אין לו להעלימם א"כ יאמרו לו עברת עבירה. וקשה דמנ"ל הא קרא דכתיב מכסה פשעיו לא יצליח אוקמינן ליה במפורסם משמע שמחויב לגלות. ונראה שהרמב"ם פסק כלישנא בתרא שכן הרא"ש והרי"ף ז"ל לא הביאו לישנא קמא דכאן בחטא מפורסם ומשמע להו דרב יהודה ורב נחמן כלהו אליבא דרב אמרו וכלישנא בתרא נקטינן. ומה שכת' ועזות פנים הוא אם גילה דמשמע דתרתי בעינן שיהא בינו למקום ובסתר משכחת לה שעשה בגלוי במקום אחר אבל במקום הזה אינם יודעים בדבר דללישנא קמא אפילו שבינו למקום היה צריך להודיע שכמו שנתפרס' בחט' יתפרסם בתשובה כמ"ש הראב"ד ז"ל אלא שהרמב"ם פסק כלישנא בתרא. ואי קשיא ללישנא בתרא דלא מפליג אלא בין אדם למקום לבין אדם לחברו מנ"ל דבחבירו צריך לפרסם לאחרים שלא ידעו שכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל ומגלה עברות שבין אדם לחבירו לאחרים ואומר להם וכו' משמע שאותם אחרים לא ידעו בדבר ולמה לו לגלות להם הא מתוקמא קרא דמכסה פשעיו לא יצליח שצריך לגלות היינו לחבירו שימחול לו ויש לומר דלא מוקמינן קרא בחברו לבד דלו לא צריך קרא דפשיטא דלא יצליח דהיאך ימחול לו הא ידעינן דאפילו הביא כל אילי נביות שבעולם לא עלתה לו עד שיבקש מחבירו וימחול לו ותנן מכל חטאתיכם לפני ה' עבירות שבין אדם למקום י"ה מכפר וכו' וכ"ת הא קמ"ל דאע"ג דחברו מוחל לו סתם בלא הודעה סגי ליתא דודאי אין זו מחילה דמי ידע דמחיל כדאמרינן גבי אונאה בפ' הזהב דבעי למימר ליה כך וכך הונאה יש בו כדי שימחול אלא הכי קאמר שיודיע לרבים שישמעו שמכיר הוא שחטא באותם הדברים שעשה לחבירו וזהו הגילוי שכתב הרמב"ם כנ"ל. ובפ' זה בורר גבי סוחרי שביעי' קתני ואימתי חזרתה משתגיע שביעית אחרת ויבדלו ר' נחמיא או' לא חזרת דברים בלבד אלא אף חזרת ממון כיצד אני פלוני בן פלוני אנסתיו מאתים זוזים וכו' ומדקאמר אני פלוני בן פלוני אנסתי משמע דצריך לפרסם עצמו. והשתא בנ"ד אם במקום שעשאם היו מפורסמים אעפ"י שבמקום הזה אינו ידוע ללישנא קמא צריך לפרסם מאחר דפלוגתא דרבוותא היא לא יפרסם מעשיו אלא לפני קונו יפרט מעשיו ויתודה עליהם. ולכ"ע נ"ל שאסור לו לגלות ענין איסור אשת איש אפילו בסתם שלא להוציא לעז על בנות ישראל ולא על בניהם.
24
כ״ההיסורין בג' פנים ע"י שמים ע"י אדם ע"י עצמו. ע"י שמים כיצד ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם ובד' חלוקי כפרה שהיה ר' מתיא בן חרש או' עבר אדם על כריתות ומיתות ב"ד תשובה וי"ה תולה ויסורין ממרקין ואמרינן התם אבל מי שיש בידו חילול ה' אין כח בתשובה וי"ה לתלות ולא ביסורין למרק אלא תשובה וי"ה ויסורין תולין ומית' ממרקת דכתיב אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון והא דקאמר אבל מי שיש בידו חילול ה' ולא חשיב לה מילתא באנפי נפשה דאפילו אותם עבירות קלות כגון עשה ולא תעשה שאמר תשובה וי"ה מכפר' אם היה בידו חילול ה' בעשותם עונשו חמור והכל לפי מה שהוא אדם כדאמר היכי דמי חילול ה' כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין וכו' ומכאן אתה דן לשאר איסורין חמורים לאדם חשוב. ע"י אדם כיצד דכתיב אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם וזו קשה מן הראשונה כדכתיב נפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה וכתיב ורדו בכם שונאיכם שאהיה מעמיד עליכם מכם ובכם ובבעל תשובה כתיב טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו יתן בעפר פיהו ישבע בחרפה ונ"ל מ"ש ישבע בחרפה לפי שאמרו בפ"ב דתעניות חזן הכנסת נותן אפר מקלה בראש הנשיא ובראש אב ב"ד שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים לזה אמר ההכנעה המובחרת שיכנע לפני מכניעו שאז ודאי ישבע בחרפה שאילו היה עושה זה מעצמו לא היתה הכנעה ואפשר שזו היא שאמרו הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם וכו' עושים מאהבה שמחים בייסורים דשמחים בייסורים לאו מילתא אחריתי היא אלא שמחים בחרפה זו בייסורים למרק עון שאילו היה מתבייש מעצמו אינה כפרה דכתיב ונקלה אחיך לעיניך משנקלה לעיניך הרי הוא אחיך. ודמי למ"ש באותו חסיד ששכח עומר בתוך שדהו ושמח שמחה גדולה על ישבאת מצוה לידו שאינה מתקיימת במתכוין אף כאן הקב"ה המציא לו ייסורין שאילו היה מביאן על עצמו לא היתה לו כפרה כ"כ כמ"ש לכן אמרו ואם קבלם מאהבה מה שכרו וכו' שנ' אם תשים אשם נפשו וגו' ומאחר שהייסורין צריכים אל השב למר' עונותיו אם באו עליו יסורי' ישיש וישמח בהם. לא באו עליו יסורין צריך לקבלם על עצמו. וכ"ת לסגף עצמו מי שרי והתנן בס"פ החובל החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור ומייתי לה מבל תשחית דמיירי בממון וכ"ש בל תשחית דגופא. והא דאמר רבי אלעזר הקפר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא אלא זה שציער עצמו מן היין והלא דברים ק"ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר עאכ"ו מיהו הא לא הויא איסורא אלא במצער עצמו דרך אבל ודרך עגמת נפש אבל במקבל עליו לשם מצוה השכר מרובה על העונש כמ"ש התוספות בפ' החובל ובפ"ק דנזיר דומיא דמתענ' בשבת דאמרי' ליתב תענית לתעניתא וכ"ש אם העינוי צריך למר' עון שאין שם עונש כלל כמו שמצאנו לראשונים על דברים קלים אמרו כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו כ"ש מפני עבירות חמורות כאלו. ראשונה יגלה ממקומו שהגלות מכפר' עון וילבש בלויי הסחבות וילך למקום שאין מכירים אותו שלא יכבדוהו. הגלות מכפר על שפיכות דמים אעפ"י שאינו מכפר אלא על השוגג מצינו שהוא מועיל אף על המזיד כדאמרי' בפ' א' דיני ממונות גלות מכפרת מחצה דכתיב נע ונד תהיה בארץ ובתר דגלי כתיב וישב בארץ נוד. ותו אמרינן התם גלות מכפר על הכל דכתיב היושב בעיר הזאת ימות בחרב וברעב ובדבר והיוצא אל הכשדים וחי והיתה לו נפשו לשלל. וגם על שאר העבירות ע"ז וג"ע הגלות מכפרת לפי מה שאמרו בפ' ד' דע"א דבעון ע"ז וג"ע גלות בא לעולם ומייתי לה מקראי והיא ששנינו באבות גלות בא לעולם על עע"ז ועל ג"ע ועל ש"ד וכתיב והבאתי אותם בארץ אויביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם ובגלותו במסתרים תבכה נפשו נכח פני ה' כמו שנ' קומי רוני בלילה וגו' שפכי כמים לבך וגו' וכתיב פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך ראוי שיתכפר בהם הואיל והלך אחריהם וכדאי היה שינקרו את עיניו כמו שאמרו שמשון הלך אחר עיניו לפי' נקרו פלשתים את עיניו לפיכך יכלה בדמעות עיניו כמ"ש רבינו יונה בזאת יכופר עון הסרסורי' בשבר אשר הם שוברי' את עצמם בדמעות שליש. ולענין מה ששאל השואל אם גם יתענה ויצטער בשבתות וימים טובים הואיל והוא היה מכבדם לעולם מסתברא שלא יתענה ולא יצטער בהם ואדרבה צערו כפול בימות החול כשהוא מפסיק בנתים כפי מה שאמרו בתעניות לא היו מתענים ביום ראשון כדי שלא יצאו ממנוחה ותענוג ליגיעה ותענית וימותו ונ"ל שזהו שאמרו שכל האוכל ושות' בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי לפי שישראל מתענים כל אותם ימי תשובה ויש נוהגים להתענו' אף בשבת בנתים ואומרי' ששמחה היא לו שמכין עצמו לכפר' י"ה מ"מ צרי' לאכול ולשבוע בתשיעי כדי שירגיש בצער העינוי' לפי שהגוף קובע וסת לעצמו בפרקים שמרגיל עצמו בהם כך נ"ל אבל הראשונים אמרו בו טעם אחר.
25
כ״וועל מה ששאלו הב"ד מאחר שהוא בן תורה אם יהיה תשובתו בביטול תורה יש בדבר להקל ולהחמיר דלכאורה משמע דתורה ותפלה עדיפא ליה דאמרינן בברכו' אלו הן יסורין של אהב' שאין בהם ביטול תורה וביטול תפלה דכתיב ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי משמע דכשיש בהם ביטול תורה ייסורי' מכוערים מקרו ויצא שכרן בהפסדן ואשכחן בר' אלעזר בן ר' שמעון בן יוחאי דקביל עליה ייסורים והוה אמר באו אחי באו רעי וביום היה פורקן מעליו מפני ביטול תורה ובירושלמי דמס' דמאי מייתי עובדא ברבי יוחנן דאזל לההוא אתרא ואשכח לההוא דהוה מלמד תורה תנא ליה לא יחרוך מפני שהו' ממעט במלאכתו של בעל הבית מלאכת שמים עא"כו. ומיהו מאחר שהייסורין חובה על השב בתשובה אעפ"י שיהיה בהם ביטול תורה צריך לקבלם ואין ראיה מרא"בש דאות' ייסורין לא היו על חטא ח"ו והת' בברכות אסיקנא דאלו ואלו ייסורי' של אהבה פי' אפי' אותם שיש בהם ביטול תורה וביטול תפלה דכתיב כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה ותניא נאמר ברית במלח ונאמר ברית בייסורין וכו' ומאחר שכן אעפ"י שיהיה בהם ביטול תורה ייסורין של אהב' הם שהב"ה מייסרו באותו ענין שיהיו עונותיו מתמרקין ואין לחוש על ביטול תורה. ואדרבא נ"ל דבתחלת תשובתו ראוי לו שינהוג נזיפה ונדוי בעצמו שלשים יום בתענית שק ואפר וה' עינויים ויאסור עצמו מד"ת שלא ילמוד אלא דברי תוכחו' שבנביאים וקינות ויבוש ויכלם מלהתעסק בד"ת כדכתיב למה זה מחיר ביד כסיל לקנו' חכמה ולב אין וכתיב כדמו עמי מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת וכו' וכשם שהאבל אסור בד"ת לפי שמשמחים לבו של אדם כך לא יתעסק הוא בד"ת. ועוד שאמרו בפ' אלו מגלחי' מוחרם אסור בד"ת לא שונה ולא שונין לו אבל שונה הוא לעצמו כדי שלא ישכח תלמודו והמנודה שונה ושונין לו ובטור י"ד י"מ דדוקא כשנידוהו על ממונא או אפקירות' אבל על מילי דשמיא אסו' בד"ת. ומ"מ איני רואה להחמיר שיהא בנדוי ושמתא אלא שלשים יום כסדר הזה ואח"כ ינהוג גלות בעצמו ושם יקבל עליו ייסורין לכל הפחות כימים שהכעיס את בוראו שלש שנים שנה אחר שנה כדכתיב כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה וכו' וכתיב כמספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום. ומייתי לה בספ"ק דסוטה והקשו בתוס' אהא דאמרינן מרים שהמתינה למשה שעה א' קשה דבמרגלי' נפרע להם יום לשנה והלא מדה טובה מרוב' ממדת פורעניות וכו' והרב אבא מארי ז"להה תיר' דלא היו ימי העונש אלא כימי החטא בלב' לפי שאמרו בפי"נ דבכל יום של תשעה באב היו חופרים להם קברות וכו' והיו מתים י"ד אלף (ופרוטות) בכל שנה נמצא שלא היו נפקדי' לדונם אלא יום א' בכל שנה שהוא יום ט' באב קבעו בכיה לדורות והכי דייק דהי"לל שנה ליום תשאו את עונותיכ' אלא הכי קא' כמספר הימים ארבעים יום יום בכל שנה תשאו את עונותיכם. והנה האיש הזה שלש שנים שנה אחר שנה הכעיס תמרורים יגלה ג' גליות לג' מקומות שנה אחר שנה גלות על ש"ד גלות על ע"ז גלות על ג"ע ובצום ובכי ובמספד שק ואפר. שנה ראשונה יתמרר על דמי' אשר שפך וילך וישתטח על קברם אם מכירם דאפי' הקניט' בדברי' צריך לבקש מטו על קברם ובפ' אין דורשי' גבי יהודה בן טבאי שהרג עד זומם וטעה וכל לילה ולילה היה משתטח על קברו כדאיתא התם והממון ישלם ליורשיו בכל מקום שהם. שנייה יתמרר על ג"ע ויסגף עצמו בשק שעל בשרו וחרולים תחת כבודו יקוד כיקוד אש לפי שאמרו בדור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נידונו ועברות אלו קשין לעולם מדור המבול ודמים בדמים נגעו וכתיב על כן תאבל הארץ. שלישית יתמרר על ע"ז יבכה ישוח ויכוף כאגמון ראשו כי היכי דליהוי ליה אימתא דשמיא דכתיב ושפלת וגו' לאחר מכאן יקל מעליו הסגופי' ויעשה תורתו קבע ולא יתענה ענויין כעורין אלא ימעט באכילה ושתיה ולא יאכל אלא לקיים גופו פת במלח ומים במשור' ובשר לא יבא אל פיו וסיכה של תענוג לא יסוך כמ"ש בדניאל ואיקרי עינוי דכתיב למן היום אשר נתת אל לבך להבין ולהתענות וירגיל עצמו במיעוט מאכל במיעוט שינה במיעוט שחוק במיעוט תענוג במיעוט דרך ארץ ואף בשבתות וימים טובים שיאכל בשר וישתה יין לא יאכל למלא בטנו ולא ישתה וישתכר ולא ימלא תאותו באכילה ושתיה שמשם בא לידי גאוה כמ"ש ואותי השלכת אחרי גוך אחרי שנתגאה זה וכן הוא אומר פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך כ"ש השב שצריך שיהא לעולם תאותו נשברת כדכתיב תאוה נהיה תערב לנפש ולא יאכל בחבורת אנשים שלא יבא לידי שחוק וקלות ראש וכתיב גם בשחוק יכאב לב וכתיב לשחוק אמרת מהולל וכתיב בכל עצב יהיה מותר.
26
כ״זהמעשים דכתיב בחסד ואמת יכופר עון ובגזר דין שיש עמו שבועה אמר יכופר העון הזה לבית עלי בזבח ומנחה עד עולם בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ובג"ח ואמרו במדרש צרור עון אפרים משל לאדם שיש לו צרורות מעות רעים מה יעשה יחליפם בטובים ואז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדם חבילות של מצות. ולפי שאמרו עבירה מכבה מצוה הנה בגודל העבירות שעשה נתכבו המצות שבידו ומהו הכיבוי ששכרן הוא לעה"ב דשכר מצות בהאי עלמא ליכא וכשנתכבו ע"י העבירות אוכלן בעה"ז דעבדי ליה יו"ט בעה"ז ויום ביש לע"הב כדכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לפיכך צריך השב שיזדרז בחבילות של מצות שיהיו מזומנות לעה"ב ויקבל יסורין בעה"ז כדי שיהיה חלק שכרו למועד שמור לעה"ב ולפי שאדם זה עשה חמורות הללו שא"א לתקון ומעשיו עושים פירות תדיר כמ"ש בפ"ק דקדושין עבירה יש לה קרן ויש לה פירות והכתיב פרי מחשבותם כאן בעבירה שיש לה פירות צריך האדם הזה לעשות כנגדן מצות שעושים פירות תמיד לרדוף פעולות החסד ולכתת רגליו בג"ח ובהבאת שלום בין אדם לחבירו ואמרו עושה צדקה בכל עת זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו והקונה ס"ת נביאים וכתובי' ומשאילן לאחרים ועכשיו שנתנה תורה שבע"פ ליכתב ספרי הגמ' וספרי הפוסקים שכרן מרובה כשישאילם לאחרים. ולפי שאמרו הצדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים צריך לדקדק להתרצות בכל אבר ואבר שהכעיס בו פה דובר נבלה יתרצה בד"ת ובהבאת שלום ופיוס לעני בדברים כדכתיב ותפק לרעב נפשך. ידים שופכות דם נקי יתרצו בזה שכף יפרוש לעני יד ישלח לאביון וכן הוא אומר וחטאך בצדקה פרוק ועוייתך במיחן עניין רגלים ממהרות לרוץ לרעה יכתת אותם לדבר מצוה ולג"ח ולד"ת מעיר לעיר לשמוע שריקות עדרים כדכתיב והם תוכו לרגליך. עינים רמות על יתום ישגיחו ועל דל ישכילו כמ"ש עינים הייתי לעור וכו' ויבכה לקשה יום ויוריד דמעות על אדם כשר שהקב"ה סופרן ומניחין בבית גנזיו וישתמש מהם לדבר מצוה כמו הגהת ספרים ותפלין ומזוזות לזכות בהם את הרבים ולמצות ראיית ציצית דכתיב וראיתם אותו וזכרתם אז"ל ראיה מביאה לידי זכירה זכירה מביאה לידי עשיה. לב חורש מחשבות און יהגה אימה ומורא מלכות שמים לקיים מצות היראה כדכתיב מי לא יראך מלך הגוים וכו' ולפני זעמו מי יעמוד. ונורא הוא ומי יכילנו. וגם ישים בלבו עול המצות כדכתיב ושמתם את דברי אלה על לבבכם ושנינו בברכות שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות. וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח נאם הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
27
