שו"ת מהרי"ט, חלק ב, אורח חיים א׳Teshuvot Maharit, II, Orach Chayim 1
א׳שאלה ששאל כ"ת בענין איסור משהו בפסח אם נתערב קודם הפסח דאיפליגו רבוותא אי חוזר וניעור אי לא לפי שאירע מעשה באפונים שקלו קודם פסח ואח"כ בתוך הפסח מצאו בתוכם ב' או ג' גרגירי חטים ונראה בעיני כ"ת להתירם מאחר שנתבטל החמץ קודם הפסח ממה שכתב הרב מוהרי"ק ז"ל אינו חוזר וניעור ויש חולקים משמע שתופס כסברא הראשונה.
1
ב׳תשובה נראין לי דברי כ"ת יפה דנת יפה הורית. ותחלה צריך אני לבאר איסור משהו בפסח לעמוד על עיקרו והיינו דאמרי' בפ' כל שעה אמר רבא הלכת' חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור וכתב הרי"ף ז"ל ומדלא יהיב רבא שיעורא למלתיה ש"מ במשהו כרב. וטעמא משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל כמ"ש הרמב"ם בפ' ט"ו מה' מאכלות אסורות וכ"כ הרמב"ן ז"ל ומקצת רבוותא אמרי דלדידן מסתמא ככל איסורין שבתורה קאמר שהוא בנ"ט וכן פסקו בשאלתות וזהו דעת ר"ת והרז"ה ז"ל וכן הסכים רבי' ישעי' מטראני ז"ל וכ' רבי' ישעי' ז"ל דאע"ג דהוי דבר שיש לו מתירין לא אמרי' דלא בטיל אלא ביבש שממשו של איסור עומד אבל בזה שהוא נמוח ואין שם ממשו ולא טעמו הרי בטיל ועומד הוא. ורבי' נסים ז"ל הוקשה לו דברי הרי"ף ז"ל ושאר רבוותא דסברי במשהו מטעם דדבר שיש לו מתירין הוא דע"כ מדרבנן הוא וליתיה אלא במינו ושלא במינו בנ"ט אלא דגזרינן שאינו מינו אטו מינו וכיון דהיא גופא מדרבנן היכי גזרי תו ואסרי שאינו מינו אטו מינו. ועוד אמר שלא החמירו בדבר שיש לו מתירין אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן חמץ בעיניה אסור ואע"פ שבעלי סברא זו אמרו דכיון דמדאורייתא לכ"ע דבר שיש לו מתירין הוא כשאסרו משום קנסא לא בא להקל עליו לא נהירא דאלו היה מה שאנו אומרי' אפילו באלף לא בטיל מדאורייתא יפה הם אומרים אבל ודאי מדרבנן הוא דמחמרינן לפי שעתיד להיות ניתר וכיון שהם אסרוהו לאחר זמנו אין ראוי להחמיר עליו אלו דבריו ז"ל. ויש פנים לדברי הראשונים ז"ל וטעמם דכיון דמדאורייתא דבר שיש לו מתירין הוא לא בא ר"ש להקל אלא להחמיר ואם היינו אוסרים תערובתו מדרבנן אחר הפסח ודאי לא נקטינן חבלא בתרין רישין אבל סוף סוף כמו שהוא מעורב עכשיו סופו להיות ניתר דלא קניס ר"ש אלא בעיני' ומתוך קולא שהקלת עליו בסופו החמרת עליו בתחילתו ומוקמינן ליה אדאורייתא דה"ל דבר שיש לו מתירין וכשאסרו לא אסרו תערובתו והרי זה עתיד להיות ניתר. ומה שהקשה הואיל ודבר שיש לו מתירין עקרו דרבנן אמאי החמירו למגזר ביה שאינו מינו אטו מינו. איכא למימר כיון דאין טעם זה דדבר שיש לו מתירין ידוע לכל שהרי העולם רואים שחמץ אין היתר לאיסורו ולא מסקי אדעתייהו משום דמדאורייתא שרי אלא אומרים חמץ בפסח במ"ש ובין מינו לשאינו מינו לא קפדי אינשי דבכל ימות השנה שוין הם אצלם בכל האיסורין לא בדילי טפי במינו מבשאינו מינו לפיכך בפסח אסרו הכל דאי לא הא לא קיימא הא ומזה הטעם לא חלקו בין דבר שממשו קיים לדבר שנתבטל ממשו כמ"ש רבי' ישעיה ז"ל שהואיל ואין הטעם גלוי לכל העולם סרכייהו דכל השנה נקטי ואזלי. וכבר כתב הרשב"א ז"ל שהלכה זו רווחת ופושטת בכל ישראל בחמץ בכל שהוא.
2
ג׳והיכא דנתערב קודם הפסח ונתבטל בס' שרי אף בפסח כמ"ש הרא"ש ז"ל שאינו חוזר וניעור וכן כתבו הרבה מן האחרונים ז"ל אלא שהרמב"ם בפ"ד כ' דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם וכו' ומשמע פשיטות לשונו דבנתערב קודם הפסח כגון הטרייקה וכיוצא בה. וכתב הרב המ"מ שכך היה דעתו ודעת הרבה מהגאונים שחוזר ונעור ואמר וכדברי הגאונים ראוי לנהוג ולהחמיר. ולע"ד נראה מאחר שאפי' לדברי האוסרים במה שהוא מודים הם שאין איסורו אלא מדבריהם וכעין גזרה לגזרה כמו שנתבאר יש לסמוך על רובא דרבוותא דפסקו דאינו חוזר ונעור חדא דבתראי נינהו ועוד דבשל סופרים הלך אחר המקל וכ"כ הרי"ף ז"ל בסוף פרקין גבי חטים שנמצאו בתבשיל דלמכלינהו בעיניהו אסור כיון דלא אמור הלכתא לא כמר עוקבא ולא כשמואל דספיקא דאורייתא לחומרא. אבל אי משתכחי בהדי בשולא לא אסרינן לההוא בשולא דה"ל ספקא דרבנן לקולא אלא שדברי הרמב"ם ז"ל בזה בפ"ה מגומגמי' אצלי אין כאן מקומו. והרב מוהר"י קארו ז"ל בפסקיו סי' תמ"ז כתב אם נתבטל קוד' הפסח אינו חוז' וניעור ויש חולקי' משמע שרוצ' לפסוק כדברי המתירין ממה שהבי' דבריה' בסתם ובסי' תס"ו דין נפלו מים על גבי קמח או שנתלחלח השק אוחז בידו כ"מ המלוחלח עד שיריק כל הקמח וירקד הקמח והשאר מותר ודוקא כל זמן שהוא מלוחלח אבל אם נתייבש לא מהני ריקוד דמפריך ומתערב עם השאר אלא ירקדנו ויניחנו עד אחר הפסח ואם נתייבש בפסח אסור לשהותו. דין זה הבי' המרדכי שבא מעשה לפני ה"ר יצחק מויינה והורה כן. וקשה שהמרדכי עצמו הביא לעיל מינה משם הר"י מויינה עצמו שכתב בסי' אח' שהתיר לכתחילה בחבית של שכר וכו' שאינו חוזר וניעור ומורי הרב ז"ל תירץ דהך עובדא דשק שנפל לטיט שאסר מפני החמץ המעורב בנתייבש קודם פסח טעמא לפי שרגילות הוא להם לאפות המצה בפסח דבר יום ביומו בבית ואז חוזר ונותן טעם בליש' ובאפיה דומיא דמה שכתבו ההגהו' בחטה שנמצאת בתרנגולת שנתבשלה קודם הפסח אם חזרו וחממו אותה בפסח וכן בחטה שנמצאת במצה וחזרו וחממוה אז נותנת החטה טעם וחמץ חוזר ונעור. ואל תשיבני מסי' אחר שהביא ב"י בסימן תס"ז דגן שנפל עליו מים כתב הרשב"א שאפילו נגבום ואח"כ נתערבו אסור לקיימן דהרשב"א ז"ל לשיטתיה אזיל דס"ל חוזר ונעור כמ"ש המ"מ משמו. ונ"ל דלא היה צריך מורי ז"ל לפרש מטעם שרגילות דבר יום ביומו בפסח דא"כ עד שאמר וצריך ליקח קמח אחר לצורך פסח טפי היל"ל וצריך שיאפה אותה קודם הפסח שיתבטל החמץ. ועוד בתחלת לשון המרד' כתב מעשה בא לפני הר"י מויינה על שק של קמח שנפל לטיט בפסח אלמא בתוך הפסח קאמר אם לא שנאמר שבתוך הפסח קאי אבא מעשה לפניו כדתניא בל"ב מדות שהתורה נדרשת בהם ממאוחר שהוא מוקדם ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה' ובהיכל ה' קאי אנר אלהים והכי מפרש בנתייבש קודם הפסח יכול לשמרו לאחר הפסח אבל ללוש ממנו בפסח אסור מפני שאז בשעת לישה נותן את הטעם. והיה אפשר לחלק עוד וליישב דברי הר"י מויינה ז"ל דיש חלוק בין קמח הבלול לבלילה דמשקין דאמרינן בירושלמי במס' תרומות לענין להוציא תרומה מדבר המעורב לכל אין בלילה חוץ מיין ושמן ואע"ג דכתב בת"ה דקמח מתערב יפה מ"מ בילה דמשקין עדיף ועוד שנראה שאין ממשו קיים דחבית של שכר שנתן משקין לתוכה זהו טעמו ולא ממשו אבל גבי קמח הבלול ממשו שלו אסור עומד שם וכה"ג מפלגינן בענין דבר שיש לו מתירין דלא אסרינן אלא בדבר שממשו שלו אסור עומד כדמוכח בפ"ק דביצה. אלא שקשה על זה הא דמייתי באור זרוע טעמא דהיתרא שאינו חוזר ונעור מההיא דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה דהתם ממשו של צמר רחלים עומד ואיכא למימר דההיא דצמר רחלים לא חשיב ממשו של אסור עומד לפי שאינו אסור בפני עצמו אלא ע"י חבור דפשתן דומיא דבשר בחלב דכל חד וחד באנפיה נפשיה היתרא הוא שחבורן גורם ומקלינן טפי דהתרא קבלע כדאמרי' בסוף ע"ז אבל חמץ כתב הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל דחשיב איסורא כיון ששמו עליו וסופו ליאסר ולפיכך משוי הר"י מויינה ההיא דצמר גמלים וכו' לבליעת החבית דליתיה בעיניה אבל בשממשו קיים אית ליה דחוזר ונעור.
3
ד׳ויש לתמוה על מה שכתב הטור בסי' תמ"ז תשובת הרא"ש ז"ל שאסר לאכול דגים מלוחים השרוין במים בפסח וקשה שהרי הוא ז"ל סובר חמץ אינו חוזר ונעור ושם הביא הטור תשובת רש"י שהתיר בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם דאז אינו אוסר אלא בס'. ובסימן תמ"ב תמה על דברי רב נטרונאי בחטים שנמצאו ביין צמוקים למה אסרן והלא כבר נתבטלו קודם הפסח בס' דמשמע דלא קים ליה דאיכא מאן דאמר חוזר ונעור כדכתב הרב הב"י שם. וכבר נתקשה כאן הרב מהרי"ק ז"ל בזה ופי' דברי הרא"ש לפי שבלעו מחמץ הבלוע בכלי ואין בהם ס' כדי לבטל פליטת הכלי דבכלי משערינן. ואינו נ"ל לאסור מחמת הכלים דסתם כלים אינן בני יומן וכנט"ל הו' והא דהביאו בהגהות מימון פ"א בשומן מהותך שאם הותך בהיתר אף על פי שאומר עתה ברי לי שלא היתה המחבת בת יומא אסור דכל מילתא דלא רמי עליה דאיניש לאו אדעתיה התם ודאי לא החמירו אלא מפני שדרכן בכך כל השנה שמקבצים את השומן המהותך מן התבשיל לימות החורף וכמ"ש שפעמים אחר הטיגון שמטגנים אותו נשאר שומן במחבת ומחזירין אותו לשאר השומן ולפי שדרכן בכך לתת מכלי בת יומא אעפ"י שאומר עכשיו ברי לי כיון דבההיא שעתא לא רמיא עליה לפקפק בהכי אבל בסתם כלים ודאי אמרינן שאינן בני יומן ושרו ואפילו למ"ד בטל בפסח היכא דנתן טעם בשעת התרו נתבטל למ"ד אינו חוזר ונעור. ועוד פירש דמה שאסר הרא"ש מדרך חומרא בעלמא ולא מן הדין וגם זה אינו נרא' מדבריו ולא מדברי הטור וגם מה שפירש דבשר ויין בכלי חמץ בתוך הפסח מיירי שבפסח הם בולעים מפליטת הכלי האסור וכן כתב בפסקיו ששראן במי' בכלי חמץ בפסח תימ' הוא מנין ולא הזכיר הרא"ש ז"ל אלא ששראן סתם. ונ"ל שטעם הרא"ש ז"ל משו' שחשו למלח שלא נבדק מפני חמץ שבה והם נמלחו קודם הפסח ואלולי שראום בפסח עד שנבדקו יפה והוסר מהם מלחן היו מותרים אבל אלו ששראום בתוך הפסח אם איתא שיש בתוך המלח חמץ ואיתיה בעיניה עכשיו הוא חוזר ונותן טעם בפסח.
4
ה׳לפיכך נראה לי באלו המרקחות הנעשות כל השנה ואין יודעים בכלים שנעשו אם הם בני יומן דיינינן להו ולא יהא אלא ספק נפישי ספקי טובא דאפילו למ"ד חמץ בפסח במשהו דילמא נט"ל ושרי. ואת"ל אסור הא נתבטל ואינו חוזר ונעור. ואת"ל כמ"ד חוזר דילמא בדבר שאין שם ממשו של אסור אלא טעמו אינו אוסר בנ"ט כמ"ד הכי. ועוד דאיכא מ"ד דמין בשאינו מינו בנ"ט בפסח וכ"ש כיון דעיקר מ"ש במשהו אינו אלא מדרבנן כדכתיבנא לכך ראוי שכבשים ושלקות ושמן שאדם לוקח מן השוק יקחם קודם הפסח ויניחם בכלי כשר שאם יניחם לקנות עד הפסח יש לחוש שמא היו בכלי חמץ ועכשיו בפסח בלעו מן הכלי אגב מלחייהו ואסירי ואגב חורפייהו מחליא להו כדכתב בס' התרומות והוי נ"ט לשבח אבל לקחם קודם פסח אין בהם בית מיחוש יוסף במהר"ר משה מטראני זלה"ה.
5