שו"ת מהרי"ט, חלק א כ״הTeshuvot Maharit, I 25
א׳שאלה לאשר הביא אלוה בידו מחקרי סתרי חדרי תור' בקרב לבו ערוכה בכל ושמורה החכם השלם כמהר"ר מנחם נר"ו שלום רב לו ולאוהבי תורתו.
1
ב׳אני איני כדאי דשלח לי מר ובביתי אין לחם ולא דברי' המחוורין כשמלה אבל מאחר שהרשתני אצינה נא לפניך מיעוט דעתי הקצר' מאשר הריחותני מרוחך רוח חכמ' ותבונ' כי מעלתו העיר בדבר הי' הערו' מעורר' את הלב ומלודית מחשבות לאשר לו לב לשמוע וענים לראות יבין לאשור' בטעמם ונמוקם באורח נכוחות לקבוע בהם מסמרות אמרו' ה' אמרות טהורו' ראשונ' קרא מר תגר על מנהגנו שאנו נוהגין להפרי' תרומ' גדול' ולקרא שם למעשר ראשון ונוטלין תרומת מעש' ומניחין שא' המעשר שם וכן עושין למ"ש ולמעש' עני ואמ' כי מג' מקומו' בתלמו' מוכיח דקריא' שם למ"ע לא מהני עד שיפרי' ממש וחד מדאמ' ביבמות פ' יש מותרות ורבנן מה תרומה טובלת אף מעש' ראשון טובל וכתב מר הא מעשר ראשון דטביל היכי דמי אי עד שלא נטלה תרומתו תיפוק לי משום תרומת מעש' שבו ואי בנטלה תרומתו ע"כ קורא לה שם כשהו' מפרישה כדתנן א' ממא' ממה שיש כאן כו' אלא משמע דאע"ג דקרא לה שם כל שלא הפרישו טביל ראיה זו איני מכיר דאי מדברי רש"י מוכח מר היא גופה הקשו התוס' וז"ל פי' רש"י בשלא הופרש חייבין מיתה על אכילתו של טבל דהא תרומ' מיתה כתיבה ביה וקשה לר"י מעשר ראשון נמי כתיבה ביה תרומת מעשר ע"כ ולכשתמצי לומר לתירו' התוס' אין משם הוכחה של כלום שכן כת' ופי' ריב"ן משום דדרשי' בפ' הנשרפין ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' בעתידים ליתרם הכתוב מדבר ויליף חילול חילול מתרומ' עכ"ל ודבריהם מבוארי' דאי לאו ההוא קרא דהנשרפין לא הוה קים לן בטבל מיתה אע"ג דאיכא מיתה בתרומה דהו"א עדין לא חל עליה שם תרומה עד שיפרישנה ודרשי' מאשר ירימו ויליף חילול חילול מתרומ' וההוא קרא בתרומה גדולה מיירי אבל תרומ' מעשר מנ"ל דטבל דידיה במית' כמו תרומת מעשר גופיה ומייתי לה מהקישא ואפי' תימא דרש"י לא ס"ל הכי לפי הלשון שהביאו התוס' משמו דהא תרומה מית' כתיבה בי' מ"מ יש ליישב פירושו דלעולם אפי' תרומת מעשר הוא ס"ל דלא טביל. וס"ל לרש"י (תרומה עד שלא הופרשה כיון שעומד לכך חל עליו חיוב מיתה אבל טבל שלא הופרש ממנו מעשר ראשון לא מחיי' מיתה משום תרומת מעש' שבו דלא חל חיובי' עד שיפרי' המעשר) שכשכתו' מיתה בתרומה ה"ה עד שלא הופרשה כיון שחייבתו תור' להפריש' דכל העומד ליגזז כגזוז דמי וה"ה במעשר ראשון שהופרש ועדין לא נטל' תרומתו כיון שנכרו (שנפרש) חל עליה חיוב התרומ' חל עלי' חיוב מיתה אבל טבל שלא הופרש ממנו מעשר ראשון לא מחייב מיתה משום תרומת מעשר שבו דאכתי לא חל חיובו עד שיפריש המעשר אז חל החיוב על הלוי להפרישה וס"ד דלא טביל עד דמייתי לה מהקיש' ודייקי' נמי מקרא דקרא מיירי בטבל טבול למעשר דכתיב אשר ירימו בעתידין ליתרם הכתוב מדבר כדילפי בהנשרפין גבי תרומה גדולה וסברא זו נכונ' וברורה ואף לתירוץ התוס' אנו צריכין לה ותדע שזו היא דרשתו של יוחנן כהן גדול בפ' עגלה ערופה דתניא לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה ופירש רש"י בפ"ק דבכורות שהיו סבורין שתרומת מעשר לא חל חיובה עד שיפרישו המעש' ועל הלויים רמי חיובא כדכתיב ואל הלויים תדבר וכו' כי תקחו מאת בני ישראל ונתתם ממנו ועוד אנו עתידין לבאר בדבר הזה בס"ד.
2
ג׳והמקום השני שמצא מהך דאלו הן הלוקין דמייתי התם מתני' דדמאי ר' אליעזר אומר אין אדם צריך לקרוא שם למעשר עני של דמאי וחכמי' אומ' קורא שם ואינו צריך להפריש ופרש"י ושאר המעשרו' על כרחו צריך להפריש מעשר ראשון לפי שצריך לפרוש תרומת מעשר ומעשר שני לפי שצריך להעלותו לירוש' ולאוכלו ע"כ משמע דבעי הפרשה ממש ולא סגי ליה בקריא' שם וקשיא ליה למר לפי שיטתו למה פי' רש"י הטעם במעשר ראשון משום תרומת מעשר ומעשר שני לפי שצריך להעלות לירושל' ותיפוק לי' משום דלא סגי ליה בקריאת שם עוד הקשה בדברי רש"י ובלא אפשר להפריש תרומת מעשר בלי הפרשת המעשר כדתנן הלוקח מן הנחתום וכו' ובכמה דוכתי עיסה שנחתומ' מעיד עליה שבאמת אם זו היתה כוונת רש"י היא קושיא חזק' אטו להפרי' תרומת מעשר לא סגי ליה בלא הפרש' המעשר ועוד אף מעשר שני בלא הפרשה יכול לעלות ולאכלו בירושלים מאחר שקרא לו שם או יקבע לו מקו' ויחלל על המעות אי נמי אם הוא בתוך ירושלים למה צריך להפריש אלא הא דכתב רש"י לא קאי אמילתא דרבנן אלא אמילתא דר' אליעזר דס"ל דכיון דדמאי ספיקא הוא לא בעי' להפריש מ"ע משום דממון הדיוט הוא ומותר לזרים כדכתב רש"י לעיל ולהכי לא בעי' אפי' לקרוא את השם ואמאי נקט ר' אליעזר מעשר עני ולא נקט נמי מעשר ראשון ומעשר שני דהני נמי מותרין לזרי' להכי כת' ושאר המעשרות צריך להפריש על כרחו כלו' להפריש' או לקרא להם שם דהיינו הפרשה משום תרומ' מעשר דטביל ויש בה עון מיתה ומעשר שני כדי להוליכו לירושלים ולפי המסקנא דאמרי' דלכ"ע בודאי טביל ובנחשדו פליגי ע"כ דלא פליגי אלא במעשר עני אבל בשאר המעשרו' ודאי נחשדו מעשר ראשון משום תרומת מעשר שבו דסבר אי מפרישנא ליה בעינא לאפרושי תרומת מעשר ומעשר שני סבר אי מפרישנא ליה בעי אסוקי ומכליה בירושלים א"כ בין למאי דסבר בין לפי המסקנא לא פליגי אלא במעש' עני ולא בשאר המעשרו' וזה שכתב רש"י לישנא דאפרושי לא נחית לחלק בין קריאת שם להפרש' אלא לחלק בין מ"ע לשאר המעשרות ואני תמה עלי' היאך מוכיח מדברי רש"י ומדקדוקם אם הטעם שאמר רש"י לדבריו הוא כנגד דברי מעכ"ת אם לא שיאמ' שנבא רש"י ולא ידע מה נבא והלכ' כמותו שאמר ע"כ צריך להפרי' א"ל אין הטעם כדבריו אתמהא עוד כת' וז"ל והתימ' עלינו אם איתא למנהגנו מאי ואין צריך להפרי' דאמו' רבנן גבי מ"ע של דמאי השתא אפי' מעשר ראשון שלו דאיסגי לן בקרי' שם מ"ע של דמאי מבעי' ע"כ אישתמיטתי' למר לשון הירוש' שאמר שם מה טעמ' דר' אליעז' מכיו' שיודע שבעון מיתה מפרי' מ"ט דרב' בלא כך קורי' שם ואינו צריך להפריש פי' בלא כך אפי' במעש' ראשון של ודאי בקרי' שם סגי ומאי פסיד' איכא או מאי טרחא איכא אם יקרא שם על הספק ומתני' מילת' בטעמא קאמר וכן מצאתי שפי' הרא"ש נמצא דמר בא ללמ' דלא סגי בקריא' שם מהכ' ונמצא למד דבודאי מיירי מלשון הירוש' עוד הוכיח מסיפ' דהך שמעת' דאמרי' ורבנן סברי כיון דטריח ליה מילתא לא מפרי' ואם איתא דבקרי' שם סגי מאי טרח' איכא ואין זה דקדוק כראוי ללמוד ממנו הלכה דעם הארץ לאו דינא גמיר שבקריאת שם למעש' סגי כדי להוציאו מידי טבל שהרי הוא רואה לעולם שאנו מפרישין אותו לגמרי ליתנו לעני סבור הוא דלא סגי ליה להוציאו מידי טבל בלא הפרש' והו"ל יודע ואינו יודע דומיא דההי' דפ' האיש מקדש אדם יודע שאין מפרישין חלה מקמח כמה שרוא' שכל העול' נוהגי' כן ואינו יודע דסבר משום טרחא הוא אף כאן סבור הוא דלא סגי בלא הפרש' ומאן יהיב קבא דקמחא למיזל לבי רב למיגמר שמעתתא דבקריאת שם סגי הילכך טריחא ליה מילתא ולא מפריש ליה כלל וכי תימא נדרוש להו דבקריאת שם סגי להוציאו מידי טבל אף אנו מחזיקין ידי עוברי עביר' שהכל יקראו להם שמות לתרומו' ומעשרו' ולא יתרום לכהן דכיון דעון מיתה ליכא אגזל כהן לא חיישי.
3
ד׳והמקום השלישי רצה ללמוד מדאמרינן בפרק עגלה ערופה כשם שתרומה גדולה במיתה כך תרומ' מעשר וטבל במיתה ומשמ' ליה דטבל היינו טבול למעשר ראשון שהרי כבר אמר תרומת מעש' וכמדומ' שרצה לדייק כמו שדייק ביבמות אבל טבל דקתני אינו אלא טבול לתרומת מעשר וטבל טבול לתרומת מעשר הוא דאצטריכא ליה למדרש דאילו תרומת מעשר בעיניה יודעים היו שהוא בעון מיתה ונזהרין ממנה כדמוכח בתוספתא דדמאי דתניא כשם שאימת שבת על עם הארץ כך אימת דימוע על עם הארץ פי' מתרומת מעשר שחזרה למקומה דאמרי' שואלו ואוכלו על פיו ועוד הא דאימת שבת על עם הארץ מפרשי לה משום דשבת קובעת למעשר אלמא הא דלא חייש ע"ה אתרומת מעשר משום דסבר דאכתי לא קביעה ביה איסור' דתרומה שהיא בעון מיתה ועוד יש לומר דתרתי אצטריכא ליה כשם שתרומה גדולה במיתה ואף טבל טבול לה כדדרשינן בהנשרפין כך תרומת מעשר ומעשר ראשון הטבול לה במיתה ולא תימא דוקא בתר דאפריש מעשר ראשון שחל עליו שם תרומת מעשר אלא אפילו לא הפריש אלא שהוא טבל בעיני' יש בה עון מיתה משום מעשר ראשון שבה שזו היא עיקר הטעות שהיו טועין העולם לומר דאכתי לא חל שם תרומת מעשר כדפי' רש"י כמו שכתבתי למעלה וכן מוכיח בירושלמי דפאה פר' בתרא דאמרי' התם כשם שלא נחשדו ישראל על תרומה גדולה כך לא נחשדו לויים על תרומת מעשר והיינו לפי שיודעי' הם שתכף כשהופרש חל עליו חיוב תרומת מעשר ואין לדקדק מדברי רש"י מה שדקדק כת"ר מכי אפרישיניה ואפקעיניה מתורת טבל וכן לשון התוס' מפרישן והן שלו שהן ז"ל לא נחיתו להכי ולקריאת שם קרו הפרשה.
4
ה׳ואף כי כת"ר בא בארוכה לבעבור סבב את פני בהלכות לבטל את המנהג אבא בקצרה להעמידו וכולהו מתנייתא דבמכילתין מוכחי להדיא דבקריאת שם סגי וגם כי כת"ר דחה ההיא דהנחתומין קשיא הך דהלוקח מן הנחתום דקתני אומר אחד ממא' וכו' משמע דבהכי סגי שאם לבסוף צריך הוא להפריש גם המעשר למה צריך לכל זה יפריש תחילה המעשר ואח"כ יפריש תרומתו וכן מוכחא נמי מתני' דהרוצה להפריש תרומה ותרומ' מעשר כאחת וההיא דפ' בתרא דדמאי מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס וכו' דמשמ' להדיא דלא משייר אלא אותו המועט שבשולי הכוס לתרומת מעשר אלא דמר מתרגם לכולהו דוקא בדמאי והנה ראה שרבינו שמשון פרשה לההיא דהרוצה להפריש וכו' בודאי ומה נעשה למעל' כ"ת שאינו מבטל דעתו מפני דעתם של גדולים ולואי שיעשה האדם דברי הראשונים נוחי נפש רטיה ללב קלורית לעינים למען אשר יראה בעיניו ולבבו יבין ועוד מטונך מי לא דייקת ממתני' דחכמים אומר' קור' שם ואינו צריך להפריש דדוקא גבי מעשר דקיל אבל שאר מעשרות לא מהני בהו קריאת שם אע"פ שהוא דמאי א"כ לדידך היכי מתיישבת הך מתני' ועוד תמה על עצמך אם קריא' שם למעשר לא שמה הפרשה אם כן הו"ל כאילו לא הופרש והאיך יכול להפריש עליו תרומת מעשר והלא אם אין מעשר אין תרומה שאין אני קורא בו מעשר מן המעשר אלא אחר שהופרש כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם ומתני' טובא דתנן ומעשר שני בצפונו או בדרומו כולהו הוו תיובתיה דמר דאף בודאי משתעי ומר דחה לומר דכיון שהוא מחלל על המעות הו"ל כמו הפרשה גמורה ולא נהירא כלל דאדרבא כל שאין ההפרשה כדין גם החלול לא חל על המעות תדע דתני' בתוספת' גבי עובדא דר"ג וזקנים שנתארחו אצל ב"ה שהיה אומר מעשר כרי זה בתוכו ומחולל על מעות הללו אמרו לו צא ואכול מעותי' השכרת ממון ואבדת נפשות שכל שלא היתה ההפרשה כדין שלא קבע מקום לא חלה קדושה על המעות ומאחר שכל המשניות השנויות במכילתין שמורות בדבר באצבע רוצה לכפות עליה' פסכתר ולמדחינהו בגילתא דחיטי' הרי הוא מזקיקני להביא לו ממקומות אחרים שאם דברי תורה עניים במקומן עשירי' הם במקום אחר בפ' כל הגט אמילת' דבריר' מייתי תלמוד' אותה ששנינו הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומ' עשר' מעש' ראשון מיחל ושות' ופי' רש"י מחלל על המעו' ושות' בלא הפרש' וכת' עליו בתוס' ואין נר' דדוק' גבי דמאי קתני בהך משנה ומחולל על המעות לפי שקבע לו מקום דקתני מעשר שני בצפונו או בדרומו דהוי כמו הפרשה והכא דודאי הוא אינו יכול דבין השמשות מיירי דאין מעשרין את הודאי אלא פירש רבינו תם מתחיל ושותה מיד ואחר שבת יפריש מעשר ראשון ושני עד כאן דבריהם ולמדנו מהם שני דברים חדא איפכא מכת"ר דאדרבא חילול לא מהני אלא משום דמהני קביעות מקום דהוי כמו הפרשה ועוד למדנו בין לרש"י בין לרבינו תם דלענין היתר שתיה אפי' בטבל ודאי מותר מיד לשתות בקריאת שם בלא קביעות מקום כל שכן בקביעות מקום ועוד בפ"ק דחולין אהא דרבי מאיר אכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי כל בית שאן בשבילה פרכי' דילמא רבי מאיר נתן עיניו בצד זה ואכל במקום אחר ומשני תא חזי מאן גברא רבא מסהיד עליה ולא תימא עלה של ירק שאכל ר"מ דמאי היה ולהכי סגי ליה בהכי דאם תלמודא מהדר לדחויי לומר שהיאך למד רבי מאותו מעשה ולא משכח לומר אלא תא חזי מאן גברא רבא מסהיד עליה כלומר והוא דקדק בדבר שלא נתן עיניו וטפי הו"ל לשנויי ודאי היה ולא סגי ליה בהכי ובקדושין פרק האיש מקדש אמרי' מה לתרומ' שכן ישנ' במחשבה ופי' רש"י שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אח' ותו גרסי' בפרק שבועות שתים גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו ופרכי' ונגמר מקדשים דכתיב כל נדיב לב עולות ומשני משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כא' ופי' התוס' תרומה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדאמרי' ובירושלמי פרק בתרא דדמאי א"ר זעירא הדא אמר' טבל שיש עליו תנאי מות' לטלטל בשבת כיצד הוא עושה נותן עיניו במקצתו ואוכל את השאר פירוש טבל שהתנ' עליו מע"ש שני לוגין שאני עתיד להפרי' וכו' דעלה מיירי התם ונר' דאשמעי' דאע"ג דאכתי לא מתקן ולא נת' עיניו בו לתק' מותר הוא לטלט' דכיון דסגי ליה בנותן עיניו בצד זה וכו' לאו מוקצ' הוא הרי לו שאפי' בטבל ודאי התירו בלא הפרש' ותנן נמי התם בפרק המזמין את חבירו שיאכל אצלו וכו' אומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו וכו' מזגו לו את הכוס אומ' מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר וכו' ובירושלמי א"ר יוחנן מתנייתא בדמאי הא בודאי לא ופריך דתנינן לקמן בההוא פרקא היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש דההיא בודאי מיירי דקתני סיפא היו דמאי ומסיק דמתני' בין דמאי בין ודאי הרי שבודאי התירו לאכול בלא הפרשה בקריאת שם לבד שהרי הוא אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס לפי שהוא מתבייש מבעל הבי' להפריש קודם שלא ירגיש בו שהוא חושדו ולא העמידה ר' יוחנן בדמאי אלא משום דדוקא בדמאי אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו כדמפ' התם ותו איכא בפ"ק דקדושין דמייתי מעשה ברבי גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה אמר רבן גמליאל עישור שאני עתיד למוד נתון לר' יהושע ומקומו מושכר לו ופי' רש"י שר"ג שכח מלתרום והיה ממהר לתרום שמא יאכלו בני אדם ממנו כשאינו מתוקן ולכך אמר עישור שאני עתיד וכו' וכתב ואע"פ שעדין לא הופרש קריית שם הוא ואפי' אכלו ממנו אין כאן חיוב מיתה משום טבל ומן המותר יפריש מעשרותיו כי ממה שיותירו לבסוף בביתו של ר"ג יפריש המעשרות אח"כ לפי שהיה ידוע לר"ג שלא יאכלו הכל שהרבה תבואה היה לו כדכתבו התוס' והתוס' הקשו על פי' רש"י למה הוצרך לרבי יהושע ולהשכיר לו את המקום בקריאת שם סגי ואע"פ שר"ת העמיד לענין ביעור ולא להפרש' המעשרות מ"מ למדנו בין מדברי רש"י בין מדברי התו' דבקריאת שם סגי בלא הפרשה ממש וראיתי לרבי' ישעי' מטראני ז"ל שכתב שם בחדוש' המודפסו' עישור שאני עתיד למוד היה מתכוין לתקן פירותיו שלא יכשל אדם בהם ואע"ג דקריא' שם בלא הפרשה אינה כלום אהני דלכשיפריש הוברר הדבר מעיקרא שעל אלה קרא שם ומה שאכלו לא אכלו טבל אלא מתוקן ואין לטעות כלל בלשונו לומר שהוא סבור דבעי שיפריש ממש המעשר בידים אלא על קביעות מקום הוא דקאמר שהוקשה לו דהיכי מהני לזה קריא' שם הואיל ולא סיים וקבע מקום ואמר מעשר ראשון לצפונו ומ"ש לדרומו ואין לומר דאין ה"נ דקבע מקום שהרי ר"ג היה מתיירא שלא יאכלו בני ביתו ממנו ואם היה קובע מה הועיל בתקנתו אדרבא גרע טפי שיאכלו מאותו המקום שקבע המעשר אלא ע"כ לא קבע לו מקום והשתא לא היה חושש ר"ג שלא יאכלו הכל כי היתה תבואה מרובה והיה יודע שישיירו ומה שישתייר יהיה מעשר כדכתבו התוס' וגם קושיא זו הקשו התוס' לפי' רש"י דמאי מהני קריאת שם הואיל ולא קבע מקום למעשר וקביעת מקו' קרי ליה הפרשה כדמוכח בדברי התו' בפרק כל הגט גבי ההיא דהלוקח יין מבין הכותים דכיון דבודאי מיירי לא היה יכול לקבוע מקום דהפרשה היא ובין השמשות אין מעשרין את הודאי ותירץ הרב ז"ל דאהני ליה אע"ג דלא קבע מקום להוציא את זה שיאכלו מידי טבל כשיתברר מה שישיירו ויחול עליו שם מעשר דס"ל יש ברירה דומיא דההיא דהלוקח יין מבין הכותים ותמיהא לי טובא על מה שהקשו התוס' לדברי רש"י כיון שלא קבע מקום בצפונו או בדרומו מה הועיל בהפרשתו דהא תניא בתוספת' מעשר שני שבחפ' זה מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום וחכמי' אומ' לא קרא לו שם עד שיקבע מקום לצפונו וכו' דהא ע"כ ההוא דהלוק' יין מבין הכותים שהביאו שם התוס' לא קתני בה קביעות מקום ואעפ"כ מהני לשתות מיד וכמו שכתב התוס' בפ' כל הגט שפי' רבינו תם מיחל ושותה מתחיל ושותה מיד דדוקא אם היה בא לחלל על המעו' היה צריך לקבוע מקום אבל זה שותה מיד ואח"כ במוצאי שבת יחלל א"כ מה הוכחה הוכיחו מההיא דמעשר שני שבחפץ דבעי' קביעות מקום דהתם הוא כדי שיחול החלול עליו ושיהא מסויים שאם אינו קבוע לא חל קדושה על המעות כדמייתי עלה עובדא דרשב"ג השכרת מעות ואבדת נפשות אבל להוציא מידי טבל בקריא' שם כה"ג סגי שיאמר מה שאני עתיד לשייר הא מעשר כדמוכח בההיא דהלוקח יין ובההיא דמזגו לו את הכוס ובכמה דוכתי ובפרק בכל מערבין מייתי תלמודא מתני' דתרומות האו' תרומת הכרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו וכו' ר"ש אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר בצפונו או בדרומו ומתרגם לה לדרבי שמעון לחד לישנא דבעי' קביעות מקום ושאני התם דאיכא סביביו וטפי היה להם לתוס' להביא משנה זו ואע"פ כן אין מהם קושיא דשאני הכא דאמר הוברר הדבר למפרע כשישיי' אבל בתורם מעתה בעי' קביעות מקום מ"מ למדנו דקריאת שם עם קביעות מקו' לכ"ע מהני ואי קשיא מהא דאמרי' בפ' נוטל אמתני' דתנן אף מעלין את המדומע בא' ומאה ופרי' והא קמתקן ומסי' הוא דאמ' כר"ש בן אלעזר דתני' רשב"א אומר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ומפ' דרבי יהודה עדיפא מדר"ש בן אלעזר דמיקל טפי לומר שהואיל ויכול ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר לא הוי מתקן בעליותו הילכך מעלין ועל כרחין ר' יהודה מודה בטבל ולא פליג אלא במדומע ואי אף טבל סגי ליה בהכי נותן עיניו בצד זה לאו מתקן הוא ואמאי לא מעשר בשבת הא לאו מילתא היא דהא בנותן עיניו בצד זה דהכא לא דמי לנותן עיניו בצד זה דאמרינן גבי טבל דגבי טבל צריך הוא לקרא עליו שם מעשר ותרומה והיינו הפרשתו הילכך לא מצי מעשר בשבת דמתקן הוא בפה אבל מדומע דלא בעי לקרא עליו שם שהרי תרומה היתה ונתערבה לר"ש בן אלעזר דסגי ליה בנותן עיניו לאו מתקן מקרי וכה"ג טבל שהתנה עליו מע"ש שאין צריך עכשיו לקרא עליו שם יכול הוא להפרישו כיון דסגי ליה בנותן עיניו ויהא מותר להעלותו בידים וזה פשוט ובר"פ האומר אהא דאמר ר' יוחנן אתי דבור ומבטל דבור ומייתי הא דאמרי' מחשבה אינה מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה והק' התוס' אמאי לא פריך לר' יוחנן מהא דמייתי התם לעיל האומר לשלוחו צא ותרום וכו' בטל אם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומה אבל אי בשתרם בטל תרומתו תרומה ואפי' תרם השליח במחשבה אלמא לא אתי דבור ומבטל דבור ותרצו דמחשבה דתרומה היה יודע דכמעשה דמי דכתיב ונחשב וכו' ואילו היה הדבר רפוף בידינו היה כדאי המנהג שנהגו בימי עולם בימי רבותינו הקדמונים אשר באו ללמוד ממנו כמו שאמרו בירושלמי דמעשר שני פ"ה גבי פירות חמשית לא סוף דבר הלכה זו אלא כל הלכה שהיא רופפת בידך ראה מה צבור נוהגים ונהוג כן ואנן חמוי צבורייא דלא מפ' ע"כ כ"ש שאין כאן הלכה רופפת אבל ברורה היא מפי סופרים ומפי ספרים ולואי כל שמועתינו הוו בריין לן כהדה.
5
ו׳ומדמר עתיר סלעין עתיר פומבי ויתגלגל מענין לענין שלא באותו ענין ואיני נזקק לו. אבל מה שקרא על הרמב"ם ז"ל מלא רועים בשתי הלשונות (לשונות הרמב"ם מתרומה ומעשר) הא' במה שכתב הרמב"ם ז"ל שאפי' תרומה בזמן הזה אינה אלא מדרבנן ואפי' בימי עזרא מדכתיב כי תבואו ביאת כולכם וכי סליק עזרא לאו כולהו סלוק השתא הקיפהו החכם שיחיה לרבינו הגדול ז"ל בחבילות תשובות דלא קשו מידי לסתור את דינו ולאסוקי מיליה דלא כהלכתא ראשונה הקשה עליו מדאמרי' בסוטה אמר להו יוחנן כהן גדול לישראל כשם שתרומה גדולה במיתה כך תרומת מעשר וטבל במיתה ואם לא היתה מן התורה מאי מית' שייך בה עכ"ד יודע אני שעשיר בתשובות הוא אבל יש לו להשגיח על הפרוקים בפרט כשבא לתפוס על אביהן של כל ישראל ושמועה זו אין ממנה קושיא וכך הוא פתרונ' הרי שתרומ' גדולה היו הכל זהירין בה וכדתני' לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שהיו מפרישין תרומה גדולה ואפי' שלא היתה תרומה מן התורה באותו הזמן היו הכל זהירין בה לפי שכתוב בה עון מיתה אבל תרומת מעשר וטבל לא הוה קים להו דאית בהו עון מיתה דלא ידעי דרש' דהנשרפין אשר ירימו ודרשא דפרק יש מותרות מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון טובל עד שדרש להם יוחנן כ"ג כשם שתרומה אית בה עון מיתה כשהיא מן התורה ולהכי הם זהירין בה אף עתה גבי תרומת מעשר וטבל צריך ליזהר בהם שיש בהם עון מיתה ומה בין זו לזו עוד הקשה מדאמרינן בפ' שני דכתובות אר' יוסי גדולה חזקה דכתיב ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים מקדש הקדשים הוא דלא אכול וכו' עד מעיקרא אכול תרומ' דרבנן והשתא אכול תרומה דאורייתא משמע דבימי עזרא היתה מן התורה עכ"ד ול"ק מר' יוסי יחידאה הוא ורבנן פליגי עליה כדאמרי' בפ' הערל וכמו שנבאר בסמוך וסתמא דתלמודא רוצה עכשיו ליישב להך דר' יוסי דאמר גדולה חזקה דאזיל לשיטתיה דסבר בפ' הערל ירושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם ומדאורייתא היא דאל"כ מאי גדולה חזקה ועוד אין ראיה כלל מאותה שמועה דלא אוקמ' תלמוד' בהכי אלא כי היכי דלא תקשי למ"ד מעלין מנשיאו' כפים ליוחסין דהיכי אמר להו הרי אתם בחזקת' וכו' הא אתי לאסוקינהו כיון דפרסי ידיהו אבל למ"ד אין מעלין אתי שפיר דלא העלם אלא לתרומ' דרבנן ומאי גדולה חזקה דאע"ג דאיכא למיחש לב"ד טועין שיעלום מנשיאות כפים לקדשי קדשים כדכתבו התוס' שם ואנן קי"ל כמ"ד אין מעלין כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' עשרים מהלכותיו ויש לתמוה על מעלת כת"ר אדמקשי ליה לרב ז"ל מההיא ברייתא תסייעיה מברייתא דסמוך לזו דתניא התם חזקה לכהונה נשיאות כפים וחילוק גרנות בא"י וכולי ומסיק התם קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן עוד הקשה אי טעמא משום דכתיב בההוא עניינא כי תבא אל הארץ א"כ מתנות כהונה וראשית הגז דכתיבי נמי התם לא יהיו נוהגין בזמן הזה ואנן עתידין לבאר בס"ד מה טיבה של ביאה זו שהזכיר הרב ז"ל אבל עד שבא להשיב ממתנות כהונה וראשית הגז וכי אין לנו עליו אלא אלו בלבד והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהו ביאה והרי מצה דכתיב בה ביאה אטו אינן נוהגין בזמן הזה אלא כל אלו חובת הגוף הם וכבר למדו אותם ממקום אחר שאינן תלויים בארץ ולא בביאת הארץ כדדרשינן בפ"ק דקדושין יכול כל המצות לא יהיו נוהגין אלא בארץ תלמוד לומר כל הימים אשר אתם חיים על האדמה וכו' צא ולמד ממה שאמור בענין אבד תאבדון את כל המקומות וכו' מה ע"ז מיוחדת שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל ולקמן בהך סוגיא מייתי ברייתא כל מצוות שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ נוהגת בין בארץ בין בח"ל חוץ מהשמטת כספים ושילוח עבדים ופי' רש"י נצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ דהיינו חובת הגוף ולקמן פריך השמטת כספים ושילוח עבדים חובת הגוף הם פי' וכבר נצטוו עליהם קודם כניסתן ומשני לא נצרכה אלא לכדרבי וכו' הא למדת שכל מצוה שהיא חובת הגוף היתה נוהגת במדבר קודם כניסתן לארץ וה"ה מתנות כהונה וראשית הגז דמותיב מר מינייהו והיאך נאמר שהן תלוית בביאת כולם ובהך סוגיא תניא דבי ר' ישמעאל הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופי' לך הכתוב באחת מהם לאחר ירושה וישיב' אף כל לאחר ירושה וישיב' ופרכי' ביאה דכתיב גבי תפילין למה לי לכדר' ישמעאל עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ וגבי פסח הקש' התו' ג"כ ביאה דכתיב בה למה לי ותרצו לומר עשה מצוה זו וכו' וכן נאמר בפטר חמור בכל מצוה שהן חובת הגוף אם נכתבה בהם ביאה הכי דרשי' לה עוד הקשה מדאמרי' דשמטה נוהגת אפי' בזמן שאין היובל נוהג והא כתי' בה כי תבואו ועוד מדאמרי' בירושלמי דאית' התם שמטה אינה נוהג' אלא בזמן שהיובל נוהג ונקיט לה מקר' ותיפו' לי' משום דכתיב בה כי תבואו עכ"ד ולא חש מר לקמחיה דההיא דהתם דרשא אחרינא היא דאפי' בזמן בית ראשון לא היה יובל נוהג משגלו בני גד ובני ראובן אע"ג דירושה ראשונה היתה והיתה ביאת כולם כמ"ש בפ' אחרון לערכין דתניא משגלה שבט ראובן ושבט גד בטלו יובלות שנאמ' וקראתם דרור בארץ לכל יושביה ולא בזמן שגלו מקצתן יכול היו עליה והיו מעורבבין שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין יכול יהא יובל ת"ל לכל יושביה בזמן שיושביה בתיקונן וכו' ולהכי אמרי שאף באותו זמן שבטל יובל אעפ"כ שמיטה נוהגת ולפי שיטת הירושלמי לא היתה נוהגת ומייתי לה מקרא שאפי' בזמן בית ראשון הואיל ופסק יובל פסקה שמטה ואי קשיא מהא דאמרי' פ' בתרא דערכין מקיש ביאתן בימי עזרא לביאת' בימי יהושע שמנו שמיטין ויובל' ומפ' לה רב נחמן מנו יובלות לקדש שמיטין משמע דשמטה נהגה בזמן בית שני אע"פ שלא היו כל יושביה עליה ואע"ג דבפ' השולח אהא דהתקין הלל פרוזבול דמסקי' דשביעית בזמן הזה דרבנן פרש"י דהא דאמרינן שמנו יובלות לקדש שמיטין היינו מדרבנן מ"מ להרמב"ם ז"ל (בכאן נמצא חסר) עוד הקשה והרי ערלה דכתיב בה כי תבואו ונוהגת ובזמן הזה מן התורה עכ"ד כל מה שאתה משיב על הרב אפילו אתה משיב כל היום כולו הרי הן מתגלגלות ובאות עלינו לדברי ר' ישמעאל דאמר כל מקום שנאמר ביאה אינו אלא לאחר כיבוש וחילוק והרי ערלה דנהגה מיד שנכנסו לארץ ונוהגת בין בארץ בין בח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית אלא כי תבואו דערלה דרשינן בספרי פרט לשנטעו גוים עד שלא באו לארץ דאי לא כתיב כי תבואו הוה מרבינן מרבוייא דכל עץ כל שנטעו גוים אף קודם ביאתה וקרא דונטעתם דרשינן ליה התם לעולה מאליו להכי איצטריך כי תבואו ונטעתם כדקתני מכאן אמרו עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטיע' פטור נטעו אע"פ שלא כבשו חייב וסברא הוא לאוקמי דרשא בהכי ולא לומר דבעי ביאת כולם דהא קים לן הלכה למשה מסיני דאין ערלה בח"ל ואם אינה תלויה בארץ היאך תהיה תלויה בביאת כול'.
6
ז׳ואעיקרא דדינא דהרמב"ם ז"ל דסבר כי תבואו ביאת כולכם משמ' הקש' מר דאדרבא איפכא משמע מפשטא דברייתא התם בפרק האשה שנתארמלה דתניא אם נאמר כי תבואו הייתי אומר משנכנסו לה שנים ושלש מרגלים ת"ל בבואכם ביאת כולכם והך ברייתא גבי חלה מתניא משמע טעמ' דכתב רחמנא בבואכם הא כל דכתיב בה כי תבואו שנים ושלשה מרגלים במשמע וכתב מר דאי מהא לא איריא דאיפשר שהרמב"ם ז"ל מפרש הברייתא כמו שפרשה הראב"ד ז"ל אם נאמר כי תבואו ולא נאמר בשום דוכתא בבואכם הייתי אומר שנים וג' מרגלים השתא דכתיב גבי חלה בבואכם ילמד סתום מן המפורש דכולהו ביאת כולם משמע עכ"ד במטותא ממר לא מותב תותבי' לרבינו ז"ל וסייועי נמי לא תסייעה כי לא יתכן בשום ענין להסכים פירוש זה עם סברת הרב ז"ל דסבר דגבי תרומה נמי כתו' בה כי תבואו דהיכי קאמר התם אפי' למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא אם נאמר כי תבואו וכו' ולפי שיטה זו היכי פסיקא לן חלה טפי מתרומה דאי מדרשא דבבואכם דכתיב גבי חלה מינה ילפינן כל מקום שנאמר בו כי תבואו דילמד סתום מן המפורש ותרומה בכלל ואם איתא לזה הפי' שהביא כת"ר משם הראב"ד צריך לומר דגבי תרומה לא כתיב בה ביאה דכי תבואו שבפ' שימת מלך לא קאי אהא אי נמי דכי תבואו לא משמע ביא' כולכם אבל להרמב"ם ז"ל לא מתוקן כלל אך לא השגיח מכת"ר בדברי רש"י שם שכתב ה"ג אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים והכי פירושה וכיון ששנה הכתוב ביאה זו לכתוב בה בבואכם ולא כתיב כי תבואו יכול משנכנסו לה שנים ושלשה וכו' עכ"ל והוא הפך מכת"ר שכתב דכי תבואו לא משמע ביאת כולכ' אלא היכא דכתיב בבואכ' והנסחא כאן היא משובש' בגמרא ורש"י תקנה ובנדה בס"פ יוצא דופן הק' התוספות על נוסחא זו דהתם בספרי תניא משונ' ביא' זו של חלה דלא כתיב בה כי תבואו כי יביאך אלא בבואכם לומר מיד כשנכנסו לארץ נתחייבו בחלה אלמא כי תבואו ביאה חשובה משמע אלא ה"ג אי בבואכם פי' השתא דאמרת בבואכם תחילת ביאה א"כ כשנכנסו לה שנים וג' מרגלים ת"ל בבואכם ביאת כולכם משמע כדכתב רש"י והכי מתנ' התם בפ' י"ד אלמא כי תבאו טפי משמע ביאה חשובה מבבואכם ואי בבואכם משמע ביאת כולכם אף כי תבאו אפשר דמשמע הכי והתם איצטריך דרשא משום דדרשי' מיניה תחילת ביאה. ואחר שביררנו ופטרנו את הרב ז"ל מכל הטענות שמעכת"ר טען עליו
7
ח׳(השגת הראב"ד ז"ל דתרומה בזמן הזה מדאורייתא ותמיהות מורינו הרב ז"ל עליו): מעתה נשאר עלינו לבאר מה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל דהא קי"ל כר' יוחנן דס"ל תרומה בזמן הזה דאורייתא ואני תמה במחשבתו של הראב"ד ז"ל היכי משמע ליה דר' יוחנן ס"ל כר' יוסי דתרומה בזמן הזה דאורייתא דבפסחים פ' אלו עוברין מותבינן לר' יוחנן דאמר כל איסורין שבתורה היתר מצטרף לאיסור מהא דתנן שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה וכו' ומסיק אמר ליה הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן ואי ר' יוחנן כר' יוסי ס"ל הול"ל ההיא רבנן היא דאמרי' תרומה דרבנן ומדקא' הנח לתרומה וכו' משמע דר' יוחנן גופיה הכי ס"ל ועוד דבכולי' תלמודא פרכי' ומי אמר רבי יוחנן הכי והא אמר ר"י הלכה כסתם משנה ומתניתין דשתי קופות סתמות היא דסברה דתרומה דרבנן היא מדתני שאני אומר ובדאורייתא לא אמרי' שאני אומר אי מטעמא דתלינן לקולא כדאמרי' בהערל ואע"ג דבסוף פ"ק דיבמות גבי הא דאמר ר' יוחנן אין מקבלין גרים מתרמוד פרכי' והא אמר ר"י הלכה כסתם משנה ומשני אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן אלמא מאן דאמר אין מקבלין גרים מן התרמו' לית ליה אליבא דר' יוחנן הלכה כסתם משנה הרי פירשו שם התוס' פי' אחר דלא פליג בהא דר' יוחנן הלכה כסתם משנה אלא בהא דקאמר משמיה דר' יוחנן זאת אומ' מקבלים גרים דאין להוכיח ממתני' דדלמא מן הגוים לבד מתרמוד קאמר ואפי' תימא דההוא דאמר אין מקבלים לא ס"ל אליבא דר"י הלכה כסתם משנה הרי כתבו התוס' שם בסמוך דלא קי"ל כוותיה דבכל דוכתי בתלמודא קי"ל דר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה אלא מוכח להדיא שהפי' הנכון כמו שפירשו התוס' שם ביבמות דהא דאמר ואנא אמרי כר' יוסי לאו דסבר ר"י כוותיה אלא משום דאליבא דר' יוסי דאנדרוגי' קיימי וכן מוכח דברי רש"י שכתב ואנא אמינא לר' יוסי דהא מתני' ר' יוסי קאמר לה אנדרוגינוס וכו' ולדידיה אמינא דהא לדידיה דאורייתא היא עכ"ל ולעולם לא פסק ר' יוחנן הלכה כר' יוסי עוד יש להביא ראיה דתרומה בזמן הזה דרבנן דבפ' הגוזל בתרא פריך סתמא דתלמודא לרב אשי דאמר אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה מהא דאמר ר' יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד מל"ת שאמר זכורני כשאני תנוק ומורכב על כתיפו של אבא וכו' והעלהו רבי לכהונה על פיו ומשני בתרומה דרבנן ופי' רש"י דרבי לאחר חורבן הוה וכמ"ד לא קדשה לעתיד לבא ומ"ה העלהו על פיו לכהונה וקי"ל כרב אשי דבתרא הוא וכעובדא דרבי דמעשה רב ואין לפרש בתרומת פירות שאר אילנות או ירק או של ח"ל דהא סתמא קאמר והעלהו רבי לכהונה לכל מילי משמע ועוד דפ"ב דכתו' מוכח דמייתי התם דר' ור' חייא חד העלה בן על פי אביו וחד העלה אח על פי אחיו (על דבר שביד האדם לעשות נאמן אפי' באיסור דאורייתא) ומייתי הרי שבא ואמר בני זה כהן הוא ומפ' התם טעמא משום שבידו להאכילו נאמן משמע דכל שבידו נאמן ואפי' אדגן תירוש ויצהר דאורייתא ומסיים תלמודא מדרבי העלה בן על פי אביו ר' חייא העלה אח על פי אחיו ועל פי אביו לא משום דקרוב הוא ופריך אח נמי קרוב הוא ומשני במסי' ל"ת כי הא דאמר רב יהודה וכו' הא קמן דבמסיח ל"ת העלה ר' חייא אף בתרומת דגן דאורייתא דמשמע דלענין שהעלהו רבי העלהו ר' חייא ורבי לתרומה של תורה העלהו מטעם שבידו אלא מוכח כפירוש רש"י דלאחר חורבן אפי' תרומת דגן דרבנן היא דלא קדש' לעתיד לבא וכרבנן דפליגי עליה דר' יוסי ועוד איתא בפ' התקבל אהא דתניא מערימין על מעשר שני כיצד אומ' אדם לבנו ולבתו הגדולים לעבדו ולשפחתו העברי' הא לכם מעות הללו וכו' ומוקמי לה דמעשר בזמן הזה דרבנן ופרכי' אמה העבריה בזמן הזה מי איכא ומסיק בעציץ שאינו נקוב דרבנן ואין לומר דשאני מעשר שני דאיתקש לבכור כדאמרי' בפ' קדשי קדשים והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם מקיש מעשר לבכור מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר אינו אלא בפני הבית דהת' היינו לענין שלא יאכל מעשר שני בזמן הזה בירושלים דהכי תניא התם יכול יעלה אדם מ"ש בירו' ויאכלנו בזמן הזה ומייתי לה מהקישא והכי נמי תנן אם אין שם מקדש ירקבו ומ"מ הפרשה טעון ולא ממעיט מהקישא דבכור נמי איתיה בזמן הזה אלא שצריך לפדו' ומדקאמ' במעשר בזמן הזה דרבנן ה"ה שאר מעשרות והא דאמרי' בפ' כל שעה דתנן דאין יוצאין בטבל ופרכי' פשיטא ומשני לא צריכא בטבל טבול מדרבנן וכגון שזרען בעציץ שאינו נקוב וה"ה דה"מ לשנויי דטב' בזמן הזה דמדאוריתא מחזא חזא ליה אלא רבותא בעו לאשמועי' בעציץ שאינו נקוב אף בזמן הזה דהוי תרתי דרבנן והרי זה מבואר ומה שכתב הראב"ד והוא עצמו נר' שכן כתב בתחילת הספר נראה שכתב כן על מה שאמר הרב ונוהגים בפני הבית ושלא בפני הבית ואין בלשון הזה סתירה למה שכתב כאן דודאי אף שלא בפני הבית נהגה כמה שנים משנכנסו לארץ ובלשון הזה כתב לענין יובל בפ"י מה' שמטה דנוהג אף שלא בפני הבית והיינו משום דיובל לא תליא אלא בזמן שכל יושביה עליה ועוד משנתינ' היא בסוף שקלים אבל מעשר דגן נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית וראיתי לרב מהר"י קארו ז"ל שהקשה עוד על הרב ז"ל דכיון דס"ל דאף בימי עזרא לא היתה מן התורה דלאו כולהו סלוק א"כ מנא ליה לרבי יוחנן דרבי יוסי סבר דתרומה דאורייתא משום דתני שלישית אין להם וקדושה שניה קדושה לעתיד לבא הא קדושה שניה גופה לענין מעשרות לא היתה דבר תורה כיון שלא עלו כולם לדברי הרב ז"ל ודחק לומר שהרב ז"ל ס"ל כפירוש רבי חננאל ז"ל שפירש ירושה ראשונה אברהם יצחק ויעקב שניה ירושת יהושע ואע"פ שראה שהתוס' ז"ל הקשו עליו קושי' גדולה דבירושת יהושע לא שייך לחלק בין חלה לתרומה והיכי מפליג בינייהו בפ' יוצא דופן והוא ז"ל בעי למשכוני' אנפשי' להעמיד פי' ר"ח ועוד שהרי הרב ז"ל הזכיר בלשון הבריית' וקרא לירושת יהושע ירושה ראשונה ועזרא ירושה שני' ושלישית לעתיד לבא כמו שהוא מפורש בדבריו והך בריתא לא סיימוה קמיה דמרן רבינו חננאל ז"ל דבריתא זו דבפ' הערל היינו ברייתא דסדר עולם דסתם ס"ע ר' יוסי היא והכי מתניא התם להדיא מה ירושת אבותיך בקידוש כל הדברים הללו אף ירוש' וכו' יכול יש להם ירושה שלישית ת"ל אשר ירשו אבותיך וכו' ומהתם נמי מוכח דלענין מעשרות מתניא והכי תניא מה ביאתן בימי יהושע נתחייבו במעשרות ובשמיטות אף ביאתן בימי עזרא כן אלמא ס"ל דבימי עזרא היתה מן התורה לר' יוסי ונסתלקה הקושיא מעל הרב ז"ל.
8
ט׳ועדיין דברי הרב ז"ל צריכין חזור וצרוף אחר צרוף שעדין אני אומר נהי דלאחר חורבן הויא תרומה דרבנן דלא קדשה לעתיד לבא (ביאור לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאפילו בזמן עזרא לא הית' תרומ' מן התורה) אבל מנין לו לר' ז"ל דאפי' בימי עזרא לא היתה מן התורה דילמא ע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי אלא לאחר חורבן תדע דהא ריש לקיש דפליג עליה ר' יוחנן ואמר תרומה בזמן הזה דרבנן מודה הוא דבזמן הבית דאוריתא דהכי אמר כשהוא מאכילה בתרומה בזמן הזה דרבנן אבל אינו מאכילה בזמן חזה ושוק דהיינו בזמן שבית המקד' קיים דאיכא קדשים אלמא בזמן הבית דאורייתא ואי משום ברייתא דפ' שני דכתובות אי בבואכם ההיא גבי חלה מתניא ועוד ביאה כל עיקר לא כתיב בהו דכי תבואו דבפ' שימת מלך ע"כ לא קאי עלה תדע דבפ"ק דקדושין בעי למימר דהוי מלך וביכורים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין לומר שכל מקום שנא' ביאה לאחר כיבוש וחילוק ותנ' דבי ר' ישמעאל סבר צריכי דאי כתב רחמנא מלך ולא כתיב ביכורים הו"א ביכורים דקא מתהני לאלתר והרי תרומה דקא מתהני וכתיב בהאי עניינא ופירש בה הכתוב לאחר כיבוש וחילוק אלא מוכח דלא אמרי' דכי תבואו קאי אכולהו מילי אלא אשימת מלך דכתיב ביה בהדיא ועוד אימא מתנות וראשית הגז דכתיב מקמי מעשרות סמוכות למלך הפסיק הענין דע"כ אינם לאחר כיבוש וחילוק דהא חובת הגוף נינהו וע"כ כי תבואו לא קאי עלייהו והיכי קאי אמעשרות דבתרייהו דטפי מהא אמרי' בפ"ק דקדושין גבי קרח' דאע"ג דכתיב בני אהרן בריש עניינ' אי לא ג"ש הו"א הפסיק הענין ואע"ג דהתם לפי' התוס' משום דכתיב עם קדוש הוא דהו"א הפסיק העניין מ"מ כשדבר אחר שלא כענינו הפסיקו ודאי דאמרי' הפסיק הענין ועוד קשה אי ס"ל לרב ז"ל דגבי תרומה נמי כתיב בה כי תבו' וביאת כולכ' משמע היכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע בפ' יוצא דופן ובפ"ב דכתו' אפי' למ"ד תרומה בזמן הזה דאוריי' חלה דרבנ' משום דכתיב בבואכם הכא נמי כתיב והיכי פסיקא ליה חלה טפי מתרומה. (דבור התוס' בפ' הערל גבי הא דאמר במדרש רות מעשרות משגלו נפטרו והם חייבו עצמ' מאליהן)
9
י׳ראיתי שכת' התו' פ' הערל שהשיב רבי' יצחק ז"ל להר' שמואל ששאלו על אותה דמייתי במדרש רות דאמר ר' יוחנן מעשרות משגלו נפטרו והן חייבו עצמן מאליהן ופירש להר"י ז"ל שתי לשונו' דאיכא לאוק' ההיא במעשר פירות וה"ק כשחזרו וחייבו עצמן חייבו עצמן אף במה שלא היו חייבים מתחילה ועוד אמר מתוך הירושלמי דשביעית פ"א דה"פ כיון שגלו נפטרו שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא ולא היה חובה להם לקדש כל א"י כדאמרי' הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וכשם שהניחו במקצת היו יכולין להניח הרבה ואעפ"כ חייבו עצמן מאליהן ורבינו שמשון ז"ל במסכת שביעית פ"ו הביא כמה סוגיו' של הירושלמי שמוכיחות דפלוגתא היא אם נהגו בתרומות ומעשרות מן התורה בבית שני ועיקר מחלוקתן שם דפ"ו דשביעית דאמרי' התם מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו אף ביאת בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו ממה נתחייבו ר' יוסי בר חנינא אמר מדברי תורה נתחייבו דכתיב והביאו וכו' והרבך מאבותיך מקיש ירושת' לירושת אבותיך מה ירושת אבות' מדברי תור' אף ירושתך מד"ת והרבך מאבותיך אבותיך לא היה עליהם עול מלכות ואתם וכו' אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר י"ד שנה ואתם כיון שנכנסת' חייבתם אבותיך לא נתחיבו עד שעה שקנו כולה ואתם ראשון ראשון קונה ומתחייבי א"ר אלעזר מאליהן קבלו עליהם את המעשרות מה טעם ובכל זאת אנו כורתין אמנה ועל החתום שאנו לויינו וכהנינו. ואח"כ בעי מה מקיים ר' אלעזר מאבותיך פתר לה לעתיד לבא. (קשיות על דברי התוס' דלעיל): ואנכי עפר ואפר איני כמשיב על דברי רבותינו בעלי התוס' אשר מימיהם אנו שותים ולאורם נלך חושך אבל כמלמד זכות על רבינו הרמב"ם ז"ל אשר שם לי יתד תקועה בפסק זה והנה הוא מציב לנו יד אלקפט' נקטן ריחא אתלי לן ביד ובעניותי משמע לי דלא מתישבא מילתא בדבריהם כלל דלפי' ראשון שפי' ר"י ז"ל דאמעשר פירות קאמר תימה דאהא מי אמר ר' יוסי בר חנינא מדברי תורה נתחייבו הא ודאי מעשר פירות אפי' בזמן בית ראשון מדרבנן היא ואם תמצי לומר דאיהו סבר דאף מעשר שאר פירות דאורייתא א"כ לא שייך הך פלוגת' בבית שני אלא בעיקר מעשר פירות גופי' אי מדאורייתא אי מדרבנן ותו אדפריך בירושלמי מבכורות תקשי ליה מדכת' התם בקרא דגן תירוש ויצהר בהדיא ותו מאי פריך מה מקיים ר' אליעזר מאבותיך הא ודאי בתרומה דגן תירוש יצהר שייך כולה דרשא דר' יוסי בר חנינא ועוד דבפ"ק דתרומות אהא דר' יהודה מכשיר בקטן לתרום ומיירי במעשר דגן דאורייתא דאמתני' דחמש' לא יתרומו קאי ופריך התם בירוש' לרב כהנא דאמר דאין מחייבים על קדשי קטן משום קדשים בחוץ ואמרו והדא דכהנא פליגא דר' יהודה פוטר טבלו דבר תורה ואת אמרת הכין ומשני כמ"ד מאליהן קבלו עליהן את המעשרות אלמא בזמן הזה כל המעשר מדרבנן ותו בפ' בתרא דתרומו' אמרי' קדרה שבשל בה תרומ' מגעילה שלשה פעמים ודיו ואין למדין ממנה לענין נבילה אמר רבי יוסי קשיתא קמי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבילה בלא תעשה ואת אמר הכין אמר ליה כמ"ד מאליהן קבלו עליהן את המעשרות ופריך עלה מדתנן הרכינה ומיצה הרי הן תרומה אלמא בתרומה נמי מחמירין ומהדר לשנויי דשאני התם שע"י האור גועל ומתני' דהרכינה ומיצה בשמן איירי דהו"ל תרומה דאורייתא ופריך מינה אלמא למ"ד מאליהן קבלו עליהן אף בתרומ' דגן תירוש ויצהר קאמר ומה שפי' עוד לשון אחר שלא היו מחוייבי' לקדש ומשרצו לקדש נתחייבו מדברי תורה גם זה לא מתיישבא דכולהו סוגי' נפישי דבירוש' דמסיקן בהו כמ"ד מאלי' קבלו עליהם את המעשרות כלו' ולהכי קילי וכולה הוו תיובת' שהרי הוא אומר בסוף סוף מאח' שכבשום נתחייבו מדבר תורה אלא שרבינו שמשון ז"ל לשמירתו מכל זה הוכרח להוסיף על דברי ר"י ז"ל ואמר דר' יוסי בר חנינא ור' אלעזר בהא פליגי דר' יוסי סבר מן התורה היו חייבים לקדש ור' אלעזר סבר לא היו חייבי' לקדש ונ"מ דלר' יוסי כיון שקדשה במצות הקב"ה קדושת' קיימת אפי' בזמן הזה אבל לר' אלעזר דאמר מאליהן קבלו לאחר חורבן בטל' דמסתמ' לא היה בלבם לקדש אלא בזמן הבית ואף על זה קשה טובא חדא דמאי כתיבת אמנה ושבועה שייך בהא הואיל וכבר כבשו והחזיקו ועומדות היו רגליה' בשערי ירושל' ממילא כבר נתחייבה מדבר תורה דהא לא בעי כבוש כל הארץ אלא ראשון ראשון קונה ומתחיי' כדאמרי' התם בכל מקו' שהיו שם ישראל היו מחזיקים בה והיה מתחייב מיד מן התור' ומה מקום לכריתת ברית ולכתיבת אמנה ותו מאי פריך מה מקיים ר' אלעזר מאבותיך הא מצי לאוקו' כר' יוסי בר חנינא בזמן המקדש שהיתה מן התורה ואי קשיא לי' דאי ירושה דכתיב בקרא קאי אבית שני הרי נתחייבו לקדש מדבר תורה א"כ לא הו"ל למפריך מה מקיים ר' אלעזר מאבותיך אלא מה מקיים וירשתה ועוד אי ס"ל דהך וירשתה דקרא לעתיד לבא היא כדמסיק א"כ מנ"ל דירושה בבית שני מהניא אפי' לשעתה הואיל ואינם חייבים לקדש מדבר תורה דבקרא לא כתיב אלא שתי ירושות ירושה ראשונה נתחייבו לקדש מן התורה ואע"פ כן בטלה ושניה אם אתה אומר לעתיד לבא הי' אבל בבית שני לא נתחייבו לקדש א"כ אף אנו נאמ' שלא תקדש כלל אפי' לשעת' כיון דלא כתיב' בקר' ועוד לדברי' דמ"ד מאליהן היינו שלא הי' מודה לה' לקדש את כל א"י כדאמרי' הרב' כרכי' כבשו' עולי מצרי' כו' וכמו שהניחו במקצ' היו רשאי' להניח הרב' יותר והלא אף בכבוש עולי מצרי' נתחייבו להכבש כולה וכמה מקומו' הניחו כדאמרי' בדוד סמוך לפלטורא שלך לא הורשתי דכתי' ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יכלו בני ישראל להורישם ואע"פ כן כבר נתחיי' במצות ואי משום דכבוש ראשו' לא נתחייבו אלא עד שכבשו וחלקו ארבע עשרה שנה ואלו בעולי בבל ראשון ראשון קונה ומתחייב אטו ר' יוסי בר חנינא דפליג ואמר מדברי תורה נתחייבו סבר דהיו חייבים לקדש הכל כדי להתחייב במצוות הא איהו גופיה דריש לקמן אבותיכם לא נתחייבו עד שקנו כולה ואתם ראשון ראשון קונה ומתחיי' ועוד קשה דהני אמוראי אליבא דמאן פליגי אי אליבא דרבי יוסי האמ' אפי' בזמן הזה דאוריית' כדתני' בסדר עולם בהדי' ואי אליבא דרבנן דשתי קופות דתנן מותר שאני אומר וכו' הא ע"כ לדידהו תרומה בזמן הזה דרבנן ולדבריהם ז"ל מדהשתא דרבנן ש"מ מאליהן קבלו עליהם שאם היו מחוייבים לקד' היתה קדושתה קיימת אף לאחר החורבן אלא ע"כ אליבא דרבנן דס"ל דמעשרות בזמן הזה דרבנן פליגי דמ"ס אף בזמן הבית לא היו חייבים אלא מדבריהם ומ"ס מדברי תור' נתחייבו משגלו נפטרו כשם שנפטרו בגלות בבל וירוש' שניה דקרא דאין לה הפסק פתר לה לעתיד לבא ועד דבגיטין פ' השולח אמרי' בירושלמי אהא דהלל התקין פרוזבול כמ"ד מעשרות מדבריהם ברם כמ"ד מעשרות מן התורה והלל התקין על דבר תורה הרי לך שבזמן שהמקד' קיי' שהתקין הלל פרוזבול הוא שאמרו מעשרות מדבריהם מיהו הי' אפשר לו' דאזלי כשיטת רבינו תם שכתב בפ' השולח ובערכין דבזמן בית שני נהגו שמיטין ויובלות וכשתקן הלל פרוזבול לא תקן לשעתו אלא לאחר החרבן שידוע היה לה' שעתי' ליחר' והשת' למ"ד למעשרות בזמן הזה מדבריה' ניחא שהתקין הלל לאחר החרבן אלא דבתר הכי מסיים בירושלמי אמר ר' יוסי וכי משעה שגלו לבבל כלום נפטרו אלא ממצות התלויות בארץ משמע הלשון דמאותה שעה עד עכשיו נפטרו ועוד דברי ר"ת אלו לא הסכימו בהם הראשונים זכרונם לברכה ואין להאריך בזה כאן ועוד מצאתי בירושלמי פ' יוחסין בריש פרקא דמייתי ההיא ברייתא דר' יוסי גדולה חזקה מכיון שהוחזקו שם להיות אוכלים אף כאן אוכלים ניחא דכן דדרשינן הציבי לך ציונים הכא מאי אית לך למימר כמ"ד מאליהן קבלו עליהן את המעשרות אלמא בזמן עזרא לא היו נוהגי' אלא מדבריהם ואע"ג דבתלמודא דידן מוקי הך ברייתא בפ"ב דכתובות דמעיקרא אכול בתרומה דרבנן והשתא אכול בתרומה דאורייתא הרי כתבתי למעלה דלא אצריכו לאוקומה בהכי אלא כי היכי דלא תקשי למ"ד מעלין מנשיאות כפים ליוחסין ואנן קי"ל דאין מעלין ואע"ג דבפ' הער' אמר דר' יוסי סבר תרומה דאוריי' דמאן תנא סדר עולם ר' יוסי כירושלמי ס"ל כדאמרי' בפ' יוצא דופ' דר"י סב' תרומה דרבנן ההי' דסד' עולם תני לה ולא סבר לה ולמדנו דלמ"ד מאליהן קבלו עליהן אף בזמן הבי' לא היו נוהגין תרומות ומעשרות אלא מדבריהם ולענין הלכה יש לפסוק כר' אלעזר דאמר מאליהן קבלו חדא דהא דר' יוחנן קאי כוותיה בכמה דוכתי ור' יוסי בר חנינא במקום ר' יוחנן אינ' משנה דרביה הוא דאין הלכה כתלמי' במקו' הרב ועוד דכמה סתמי דמתני' מוקי בירושלמ' בהכי וכמ' סוגיו' דירושל' כמו שהביא רבינו שמשו' ז"ל בפ"ו דשביעי' ונוס' עליה' וכמה מקומות שמקצתם הוזכרו בתוך דברי ומשמע ליה להרמב"ם ז"ל דמאן דסבר מאליהן קבלו עליהם ודחיק לאוקמי דרשא דאשר ירשו אבותיך לעתיד לבא סבר לה כר' יאשיה דיליף תרומה מחלה דכי היכי דחלה לא נתנה בבית שני מן התור' דכתיב בה בבואכ' ביאת כלכם הכי נמי תרומ' דדרשי' בספרי גבי חלה תרומת ה' בתרומ' דגן הכתוב מדבר או אינו אלא בתרומת חלה כשהוא אומר חלה תרימו תרומה הרי תרומת חלה אמור ומה אני מקיים תרומת ה' בתרומת דגן ע"כ ולמאי הלכתא כתבה רחמנ' לתרומה גבי חלה ע"כ להקיש אליה דתיבעי ביאת כולם והשתא אתי שפיר הא דאמרי' בפ' שני דכתובות ובפ' יוצא דופן אפי' למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דהיינו תנא דפליג עליה דר' יאשיה דמוקי תרומת ה' למילתא אחריתי וסבר כמאן דאמר מעשרות מן התור' עו' נר' שהזקיקו להרמב"ם ז"ל לומר דאף בזמן הבי' מעשרות מדבריה' הא דאמרי' בכמה מילי ג' ארצות גבי חלה וגבי שביעית מדמפלגי' בין כבוש עולי מצרים לכבוש עולי בבל משמע עולי בבל לא בטלו וכבוש עולי מצרי' בטלו ולהכי אמרי' מכזיב ועד הנהר ועד אמנה שתי חלות וגם בשביעית אמרי' דנאכל ולא נאסרו בה ספיחים ורבן גמליאל דאמ' שלש ארצות לאחר חרבן הוא אלמא לא בטלה קדושת הארץ שנתקדשה בימי עזרא ואי ס"ד דמעשרו' היו חייבין מן התורה בזמן הבית אם אף לאחר החרבן היה בדין שיהיו נוהגים מן התורה כיון דאות' החזק' של עולי בבל לא בטלה וכב' הוכחנו לעיל בכמ' דוכתי בתלמודא דידן דמעשרו' בזמן הזה דרבנן וע"כ לו' דלאו משום דחרב הבית ובטל' קדושתה אלא דמעיקרא נמי לא היו חייבי' אלא מדבריה' והעמדנו את הרב ז"ל פטיר ועטיר מן עלולי ומן עדרי דלה מים מבורות עמוקים ועלו דבריו כהלכה.
10
י״אועל לשון הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל השני שכתב שאין חייוב מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר אבל שאר המעשרות אין בהם עון מיתה אלא לאו וכתב הראב"ד ז"ל סברא היא זו והיא יפה בעיני ע"כ ומעכ"ת תקן את דברי ההשגה ואת דברי עצמו לא תקן והעלה דברי הרב ז"ל דלא כהלכתא ואני אפרש שיהיו דברי הרב ז"ל קיימים והן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני הא דאמרי' בפ' יש מותרות ורבנן מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון טובל ומייתי כדתניא ר' יוסי אומר יכול לא יהיה חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו כל עיקר הורם ממנו תרומה גדולה ולא מעשר ראשון ולא מעשר שני אפי' מעשר עני וכו' ומסיק אי מהתם הו"א ללאו אבל מיתה לא קמ"ל לכאורה משמע מריהטא דהאי סוגיא דאפי' מעשר עני אית ביה מיתה מהאי קרא דכי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה ואתקוש תרומה למעשרות וכן ראיתי למהר"י קארו ז"ל בבי' יוסף שהקשה קושיא זו על דברי הרב ז"ל מיהו לפי זה קשה חדא מה שהקשו התוס' דאי אתקש מעשר לתרומה ניליף נמי איסור זרות מהת' דהא אין הקש למחצ' וכר' מאיר דאמר מעש' ראשון אסור' לזרים ומה שתרצו התוס' בזה דהא לא מצי לאקושי לגמרי לאסור אף ללוים כמו תרומה אינו נראה דשפיר אמרינן מה תרומה אינ' מותרת אלא למי שראויה לו אף מעשר אינו מות' אלא למי שראוי להם דאינהו לא הוו זרים לגבה ועוד קשה מאי פריך ורבנן האי אשר ירימו לה' תרומה מאי עביד ליה לימא דאצטריך להא דתני בספרי קראו המקום תרומ' עד שיפריש ממנו תרומת מעשר ועוד הא דמשני אי מהתם הו"א ללאו וכיון דאתקש קרא אמיתה למאי איצטריך קרא דלא תוכל וכמו שהקשו בתוס' ומה שתר' בזה דלא הוה קים לן מיתה לא נהירא דהא ודאי אתק' לתרומה לגמרי ומה שתרצו עוד משום מעשר עני הא גופיה דקרא במעשר שני מיירי ומבשעריך הוא דנפ"ל מעשר עני א"כ גבי מעשר שני למאי איצטריך הא אתק' לתרומה ועוד דבאלו הן הלוקין אמרינן אמר רב אכל טבל טבול של מעשר עני לוקה כמאן כי האי תנא אמר ר' יוסי יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו כל עיקר וכו' נימא נמי שהוא במיתה דהא מסקינן הכא חיוב מיתה נמי מהיקש' דאי מדר' יוסי הו"א ללאו גרידא קמ"ל ומדקא' לוקה משמע שאין בו מיתה דאנו דייקי' בסנהדרין אמר רב זר שאכל את התרומה לוקה ואמרי ליה רב כהנא ורב אשי לרב ונימא מר במיתה אלמא לוקה לא משמע אלא מלקות גרידא לכך אנו צריכין לפרש דהך דרשא דמייתי הכא מה תרומה טובלת היא גופא דרשא דספרי שמעשר ראשון חייבים עליו כתרו' עד שלא הור' ממנו תרומתו דאע"ג דתרומה גדולה אית לן דטביל היינו כדדרשינן בסנהדרין ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' בעתידים ליתר' הכתוב מדבר ומינ' נפ"ל דכל שעתיד ליתרם אע"פ שעדיי' לא נתרם יש בו עון מיתה כאלו כבר נתרם אבל מעשר ראשון כיון דאיהו גופיה מותר לזרים אע"פ שיש בו תרומת מעשר שבעוון מיתה הוא היינו לאחר שהופרש המעשר דאז חל חיוב התרומה וקרינן ביה אשר ירימו בעתידין ליתרם אבל השתא אכתי לא חל חיובו וכן נר' מדברי רש"י ז"ל בפ' אלו הן הלוקין שכתב גבי ע"ה נהי דמעשר ראשון לא מפריש דסבר אי מפרישנא ליה בעי לאפרושי תרומת מעשר מיני' שהו' במיתה משמע דלא קים ליה לע"ה דאיכ' עון מיתה אלא אחר שהופרש המעשר דאז חל חיובו ויש ראיה מהירוש' בפ"ק דדמאי דאמרי' התם שלא נחשדו ישראל על התרומה גדול' כך לא נחשד בן לוי על תרומת מעשר והיינו טעמא דכיון שהופרש כבר המעשר חל חיוב תרומת מעשר ואיכ' עון מית' דהו"ל עתידי' ליתר' להכי אתא קרא לומר מה תרומ' טובל כלו' אחר שהופרש המעשר אף מעשר ראשון עד שלא הופר' טובל משום תרומת מעשר שבו והשתא היקשו לא הוי אלא במעשר ראשון גופיה מאחר הפרשה לקודם הפרש' כשם שאחר הפרשה יש עון מיתה אף קודם הפרש' יש בו עון מיתה והיינו דרשא דספרי קראו המקום תרומה עד שיפריש ממנו תרומות מעשר והשת' ליכא למפרך נילף נמי איסור זרות מההיא הקישא דהא לא אתקש מעשר ראשון לתרומה אלא מעשר שלא הורם הוקש למעשר שהורם דהכי משמע קרא כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו בעתידין ליתרם הרי הוא כתרו' לענין טבל עד שלא נטלה תרומתו אבל מעשר ראשון לא אתקש כלל והא דמסיק ואי מהתם הו"א ללאו דלא תימא ותיפוק לי' משום מעשר ראשון גופי' וכדרבי יוסי דאמר אין לי אלא וכו' להכי קאמר אי מהתם וכו' כך נר' פי' השמוע' כפי שיטתו של הרב וכן נר' שיטת רש"י וכמו שכתבת' לעיל ומה שכתבו התוס' שבמעשרות יש בהם עון מיתה על פי הירושלמי כת' זה ומיהו תלמודא דידן פליג אגמ' דבני מערבא וכדמוכחא סוגיא דמכ' דלא אמר רב אלא לוקה עוד יש ראיה שבמעשרות אין בהם מיתה מדמפקי' באלו הן הנשרפין טבל שבמיתה מג"ש דחילול חילול מתרומה כלומ' תרומה שאכל' בטומאה ופרכינן ונילף כרת מג"ש דחילול חילול מנותר ומשני מסתברא מתרומה אית לן למילף שכן תרומה פי' ששניהם נקראים תרומה אלמא לא ילפינן בההוא ג"ש אלא טבול לתרומה ולתרומ' מעשר אבל לא למעשרות שאין עליהם שם תרומה כלל עוד יש להביא ראיה מדבעי רבא בפ' התודה תרומת לחמי תודה חייבים עליה מיתה וחומש או לא כיון דאיתקש לתרומת מעשר לתרומת מעשר דמי או דילמא בו וחמשיתו מיעט רחמנא וסלקא בתיקו פי' מדכתוב בתרומ' מעשר ומתו בו משמע בו ולא באחר וחמשיתו ולא באחר א"כ מינה דרשי' שלא יהא מיתה במעשרות מדכתיב בתרומת מעשר בו ולא באחר בטבל והראב"ד ז"ל הסכים בדב' וכתב סברא היא זו והיא יפה בעיני דכתיבי הני קראי קדש כלומר בהך קרא דמיניה דרשינן מיתה בעתיד ליתרם כתו' ולא יחללו את קדשי וכו' והא לא משמע אלא תרומה ותרומת מעשר זהו עה שנר' לי לישא וליתן בדבריהם אלו במעוט דעתי הקצרה נאום הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
11