שו"ת מהרי"ט, חלק א מ״חTeshuvot Maharit, I 48
א׳לירושלים עיר הקדש שנת השנ"ז ע"ד בת החכם השלם כההר"ר יונה אשכנזי ז"ל.
1
ב׳שאלה ע"א ראובן שהלך למדינת הים ובגבול סיטלייאש מקום מים שאין להם סוף הספינה חשבה להשבר וירד ראובן מהספינה מגדולה לקטנה להנצל וברדתו נפל לים במים שאין להם סוף והיה עולה ויורד בים ובפעם השלישי נטבע ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו והנה זה קרוב לארבעה שני' רחל אשתו עגונה וכעת נמצא כתב מחכם הנעלה כמהר"ר אברהם יעי"ש ידוע ומקויים ששלח לביתו להודיע ולבשר מה שטרח למצא עדים על מיתתו וז"ל הכתב איל איגו דיאוש עני די ליברימון נ"ע ילייב ארי קבלת עדות קומו לו וויירון מוחירטו אי פסק דילוש חכמים יצ"ו קישו מוגי"ר אינו מותרת קי את"ל אישטה קאזו פיגו ק"י ביין לוטיר באגי ובסוף הכתב כתב אי איל פיג"ו דינה רובישה לו טינגו ביין אין קויידארו בע"ה עכ"ל ושאל השואל אם יש להתיר אשה זו על פי כתב זה חדא ממה שאמר עליו נ"ע שזה הלשון מורה שהי' פשוט אצלו שכבר מת מתוך הקבל' עדו' שבידו ועוד ממה שכתב שהוציא קבלת עדות שראוהו מת ואשתו מותרת שנראה שהוא מעיד מפי עדים שראוהו מת.
2
ג׳תשובה איברא שמשיאין את האשה על פי הכתב אע"פ שמתוך הירושלמי שהביא הרי"ף והרא"ש משמע דלא איפשטא אי בעינן בעדות אשה מפיהם ולא מפי כתבם וכתב הטור שהרא"ש הביא דברי הירושלמי ולא אסיק כחד מנייהו הרי כ' מר"ן והמ"מ והנ"י שהרי"ף שהביא הירושלמי בהלכות סמך על מה שכתוב בר"פ מי שאחזו דאסיקנא דבעדות אשה הקילו בה רבנן אבל בשאר עדיות לא דרחמנא אמ' מפיהם ולא מפי כתבם וכן כתב הרשב"א בחדושיו להדיא והטור לא ראה דבריהם ז"ל גם לא ראה דברי הרמב"ם שכתב ומצאו בשטר כתוב מת איש פלוני ונודע שזה כתב ישראל הרי זה תנשא אשתו ע"כ ואין בזה בית מיחוש מיהו צריך לברר אם זה שכתב כתב זה הוא בחיים אלא שהוא בעיר אחרת ורוצין עכשיו להתירה ע"פ כתבו נלע"ד שאפי' אם היו דבריו מורין להקל כשאי איפשר להתברר עכשיו שהוא קיים אין להורות על פי דבריו עד שישאלו את פיו שיבאר הענין ע"י כתב שאפי' במקום שסמכו חכמים על החזקות להקל היכא דאיפשר להתברר ולעמוד על בוריו של דבר לא יתירו אלא בדבר הברור וכן מוכח בקידושין פרק האומר גבי הא דאמרינן מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פיסולו ביחיד ופרכינן אבעל מו' אי דקא מכחי' ליה מי מהימן והא עד אחד בהכחשה לאו כלו' הוא ואמ' אביי לעול' דקא מכחי' ליה ודקאמרת אמאי מהימן דאמר ליה שלח אחוי וכתבו שם התוס' מכאן יש להוכיח שכל דבר שיכול להתברר עד אחד נאמן עליו אפילו עד אחד מכחישו ובפ"ק דפסחים נמי אמרינן אהא דבעי רב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק ואמרינן עלה למאי נפקא מינה לישייליה ומשני דליתיה קמן דלישייליה אלמא אפילו תימא חזקתו בדו' פשיטא ליה לתלמודא דהיכא דאיפשר להתברר לא סמכינן אחזקה ומוקי לה דליתיה קמן שאי איפשר להתברר קודם שיבא זמן איסורו וה"ה כאן אע"פ שהחכ' הזה אינו לפנינו כיון שאיפשר להתברר כשיבא או ישלח כתב לא דיינינן ע"פ כתבו כיון שלא כתב שם דבר הברור וכי תימא ומאי שנא מההי' דאמרינן בפ"ב דכתובות גבי בנתיה דמר שמואל דאשתביין דאמר ליה ר' חנינא לרב שמן בר אבא פוק אטפל בקרובותיך אמר ליה לר' חנינא והאיכ' עדים במדינת הים כלו' עידי טומאה כדמסי' בסמוך אמר ליה השתא מיהת ליתנהו קמן עידיה בצד אסתן ותאסר אלמא כל היכא דליתנהו קמן להתברר תיכף לא נחוש למי שהוא רחוק אע"ג דאיכא התם עידי טומאה כל שכן כאן שאין הדבר ברור לנו שאותו החכם יעיד לחובת האשה דשמא יעיד לזכותה הא ליתא דהת' כיון שהותר' האשה זו על פיה שהיא נאמנת לומר נשביתי וטהורה אני הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך שנטמאת ואותם העדים כיון שליתנהו קמן כמאן דליתנהו דמי עד שיבואו לפנינו ונחזיק אות' בכשרות על פיה אבל הכא שכל עצמנו אין אנו באים להתיר אשה זו אלא על פי אותו הכתב של החכם עדיין לא יצאת מחזקת אשת איש כל שאיפש' לברר הדבר מפי החכם עצמו שאנו באין להתיר על פיו. ועוד דבפ"ק דקדושין אמרינן גבי ההוא דקדיש באבנא דכוחלא וכו' אביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסד' אם הקלו בשבויה נקל באשת איש וטעמא כדכתבו התוספו' דבשבוי' הקלו משום דמנוולא נפש' באפי שבויה.
3
ד׳ואם אנו באים לדון על הנחה שדבר זה אי איפשר להתברר אלא מפי הכתב הזה אנו חיין ממה שאומר שיש עדות שראוהו מת ויש פסק מהחכמי' על זה שכל שלא נתברר ונגמר דינה והתירוה להנשא אכתי באיסורא קיימא שמלשון הכתב מוכיח שעדין לא נגמר הדין מאת החכמים להתירה במה שכתב קי ת"ל אישטה קאזי פיג"ו כלומר שקרוב ליעשות ולא נעשה וכל שלא נגמר דינה עדיין בחזקת אשת איש עומדת שאפי' אם היה שומע מפי החכמים שהיו מצדדים להתיר' כל שלא גמרו ופסקו וחתמו הלכה למעשה אין למדין מדבריהם דבפרק יש נוחלין תניא אין למדין הלכה לא מפי תלמו' ולא מפי מעש' עד שיאמר לו הלכ' למעש' ואמר רבי אסי לר' יוחנן כי אמר מר הלכ' נעביד מעש' אמר לא תעבידו עד דאמינא לכו הלכ' למעש' ותו דאמרינן בפרק כל הגט בהדי שלשה דברים שאמר ר' אלעזר בן פרטא שנותני' עליהם חומרי חיים וחומרי מתים חד מנייהו היוצא ליהרג פי' שנגמר דינו והרי הוא יוצא ליהרג מב"ד של ישראל ואע"פ כן נותנין עליו חומרי חיים דדילמא חזו ליה זכותא וללישנא בתרא דאמרינן התם לא שנו אלא בב"ד של אומות העולם אבל בב"ד של ישראל כיון דנפק ליה דינא לקטלא קטלי ליה הא פרכי' התם ב"ד של ישראל נמי חזו ליה זכותא ומשני אביי כי חזו ליה זכותא מקמי דלגמר דינא בתר גמר דינא תו לא חזי זכותא אלמא לכולהו לישני מקמי גמר דינא אמרינן דילמא חזו ליה זכותא ואפי' בתר גמר דינא נקטי רבוותא התם כחומרי לישני שלא להתיר אפי' בתר גמ' דין כל שכן כאן שעדיין לא נגמר ולא יצא מפי בית דין היתר כמו שמוכיח הלשון שאין להתירה בשביל כך ואין לחלק בין דיני נפשות לאיסור ערוה דעריות נמי חמירי כדיני נפשות ואע"ג דהקלו בה משום עיגונא דאתתא היינו בתר דנחקרה העדות משום חומר שהחמי' בה בסופה והכי אמרי' בפרק יש בכור שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן ופרכי' ומי החמירו והתנן הוחזקו להיות משיאין ע"פ עבד וכו' ומשני כי אקילו בסופו פי' אחר שנבדקה העדות.
4
ה׳ואם באנו לומר דמאחר שהוא הזכיר בדבריו שאמר שיביא קבלת עדות שראוהו מת נתיר אותה על פי הדברים האלה בתורת עד מפי עד ואע"פ שאין שם משפטי הדברים הצריכי' לעדות להתיר אשה שהרי לא הזכיר בדבריו קברתיו וגם לא נתברר אי חזייה בשעתיה ואי אשתהי וגם אם הכירו ע"י ט"ע או ע"י סימני' נחזיק בדברים כפשטן שראהו מת ולא נחקור היאך ראה ובמה ידע כמו שכתב הרמב"ם כבר הודענו שהע' שאמ' שמעתי שמת פ' אפי' שמע מאש' וכו' אבל אמר העד אני ראיתיו שמת שואלי' אותו היאך ראית ובמה ידעת וכו' ויש מן גדולי' האחרונים ז"ל שרצה ללמוד מדברי הרב ז"ל בע"א שמעיד מפי עכו"ם מל"ת במלחמ' ובמי' של"ס דלא בעי' שיאמר קברתיו שאל"כ ניחוש שאמר בדדמי ליה דכיון שאין הנכרי לפני' לבדקו שרינן לה ואנו תולין שאילו היה לפני' והיינו שואלין את פיו היה מעיד בדבר הברור וכמו שכתב הר' מהר"י ן' לב ז"ל בקצ' תשובותיו ונר' לע"ד שאין ללמוד כן מדברי הרב ז"ל ולא דמי' כי עוכלא לדנ' שלא אמר הרב ז"ל אלא לענין דרישה וחקירה כמ"ש הרב המגיד משנה דאע"ג דקי"ל אין בודקים עידי נשי' בדריש' וחקיר' מ"מ צרי' לבדוק כיצד היה הדבר כאות' שאמר בשלהי יבמות מעשה באדם א' שבא לפני ר"ט וכו' דקדק עליו ב' וג' פעמים וכשאין העד לפנינו אין להחמיר דאין דנין אפשר מאי אפשר ועל אותם דברים שהזכיר בסמוך קאמר דכשאמר מת סת' אם הוא לפנינו צריכין אנו לדרוש את פיו לכתחל' שמא מה שאמר מת סתם היינו שראוהו שטבע בים במים שאל"ס או שנפל בגוב אריות או שראהו מגוייד וצלוב אבל כי ליתיה קמן מסתמא כי אמר מת אין אנו חוששים שהעיד בדברים שרובן למיתה דסת' מת על מיטתו משמ' בפשיטו' ונ"ל שלמד יד הרב ז"ל מאותה שאמר מעשה בא' שעמד על ראש ההר ואמר פ' בן כן מת והלכו ולא מצאו שם אדם ופרכי' וניחוש דילמא שד הוא ודילמפ' צרה הוא ומשני בשעת הסכנה וכו' ולא פרכי' דילמא בדברים שרובא למית' הוא מעיד אלמא לא חיישינן כל דלא אתחז' שמת בדברים שאפשרן לומר בהם בדדמי אב' כשהעד או העכו"ם עצמו מעיד שהית' מיתתו במים או במלחמ' או בדברי' דאיכא למיחש בהו דאמר בדדמי אע"פ שאמר מת סת' אין כאן גמר עדות של מית' עד שיאמר קברתיו ואפי' נשתתק או מת שאין אנו יכולים לשאול את פיו אין בדבריו כלו' שעדין לא גמר העדו' ומה דומ' לזה בדיני ממונו' עדי' שהעידו שפ' הלוה לחבירו מנה לכתחילה חובה על הבית דין לבדו' אותם כאותה ששנינו בפ' זה בורר אמור כיצ' אתה יודע שזה חייב לה אם אמר הוא אמר לי שאני חיי' לו איש פ' אמר לי שהוא חיי' לו לא אמר כלו' עד שיאמר בפנינו הודה או בפנינו הלוה לו אב' אם לא בדקו אותם ב"ד אלא שאמר פ' הלוה לפ' מנה אין אומרי' הוא אמר כן ומשט' הי' בו או עד מפי עד הוא אלא מסתמ' בדבר הברו' הם מעידי' אבל אמרו בפנינו תבעו במנה ואמר הן ולא הזכירו בעדותן שאמ' אתם עדי כלו' יש בעדותן ממש ואפי' אם אין העדי' בפנינו לחזו' לבודקן אין מוציאי' ממון על פיהם מאחר שזה טוען משטה הייתי בו והם לא אמרו שאמר אתם עדי ואף כאן במילת' דאיסור' כשהם מעידי' בדברי' שרובן למית' אין עדותן עדות עד שיעידו בדבר הברו' שאין ראי' ממה שאומר ראיתיו מת בים מאח' שאיפש' שחי היה ונדמה לו שמת ושאומ' כן בדדמי ליה מצאתי בתשוב' הר' מהר"ם אלשקאר ז"ל בסי' כ"ו השי' על מקצ' חכמי' שרצו להוכי' מדברי הרמב"ם ז"ל שאין צרי' לחקו' בעד מפי עד אם העד הראשו' חזייה בשעתי' או לא והשי' הרב הנז' דלא דמי כלל למ"ש הרמב"ם ז"ל והביא מלשון הרמ"ה שכתב על דברי הרמב"ם וז"ל מתוך כך אתה למד ששני עדים שאמרו בזמן שמלחמ' בעול' מת סתם אע"פ שנר' כאילו אמרו מת במלחמה שנאמני' ואין צ"ל מת וקברינוהו ואין חוששין שמא אמרו בדומ' להם עכ"ל הרי שאע"פ שאין עדי' אלו לפנינו כל שאמ' מת סתם משיאין על פיהם דמסתמ' מת על מיטתו הוא אבל אם אמרו מת במלחמ' צריכין שיאמר קברנוהו כדעת הרי"ף ז"ל.*(הגה"ה) ומיהו לענין אם ניחו' שהע' הא' לא היה מל"ת כתב הרב בעל ת"ה סי' רמ"ה דלא תלינ' להחמיר אע"פ שאם ע"י שאלה כתו' אין כאן עדים התם איכא טעמא דמסתמא לא נאמר ע"י שאל' היה אלא מאליו ספר ואף אם היה בלא קדימת דברים ס"ל דלא נפיק מתורת מל"ת ומאותה ראיה שהבאתי ממעשה באחד שעלה על ראש ההר כו' גם זו ראיה לזה דאם איתא נחוש שמא נכרי הוא ולא קרי מל"ת דמתכון לעדות היה כדפרכינן וניחוש שמא שד הוא ושמ' צרה היא אלא דבהא איכא למתלי דאפי' יהיה נכרי לא נתכווין להתיר אלא להודיע לבני ביתו שיטפלו בו וראיתי בתשובת הרב א"מ ז"ל סי' י"ג שהביא דברי הרב בת"ה ז"ל וכתב דלא נהירא ליה שהוא ספק בעיקר העדות שאם אינו מל"ת אין כאן עדות וכמו שכתב הריב"ש שבספק מל"ת דבר חמור הוא ואם נשא' תצא ולכך החמי' אף בעד אחד שאמר שעכו"ם אחד מל"ת אמר כך וכך במאחר שבין החכמים יש הפרש בכמה דברי' אם יקרא מל"ת או לאו ואזלי' בהו לחומרא כמ"ש הריב"ש ז"ל א"כ היאך נסמוך על מה שאמר הישראל שאמר נכרי מל"ת שמא הוא סבור שיקרא מל"ת וטועה בכך אלא א"כ אמר הדברים שאמר הנכרי ממש ומהם נדע אם הוא מל"ת ע"כ. ותמיה' לי דלפי דברי מהר"י ן' לב ז"ל אם קבלו ב"ד עדו' ע"א ולא חקרו אותו אם קברו או הזיזו ממקום למקום או לאו תנשא בעדו' זה הואיל ואינו עכשיו בפני' דלא גרע מע' מפי עד דמשו' דקמא ליתי' קמן למבדקי' סמכינן עלי' בלא קברתיו נמצא לפי זה שלא הצריכו לומר קברתיו אלא לכתחיל' אבל בדיעב' אם לא אמר עדותו קיימ' ולא מוכח כן מדברי המפרשים ז"ל אלא שכל שלא אמר קברתיו אין אנו סומכין על אותו עדות כלל כדכתב הרב אלפסי ז"ל בלשו' הזה וה"ה לע"א במלחמ' היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא קמסהדי הכי הני תרי סהדי לא סמכינן עליהו וכ"ש ע"א או אשה דחיישי' דילמא באומדן דעת' קמסהדי וכן מוכיח מלשון הרמב"ם ז"ל ע"א אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו' אם אמר קברתיו נאמן ותנש' על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשא' לא תצא ואם איתא דלא הצרי' שיאמר קברתיו אלא לכתחילה אבל אם קבלו עדותן בלא קברתיו וליתי' לסהד' קמן שפיר דמי לא היה להם לומר ואם לא אמר קברתיו אלא הול"ל אמר ראיתיו שמת במלחמ' או שטב' בים לא תנש' וא' אמר קברתי' תנש' אב' ממה שא' ואם לא אמר קברתיו משמ' שכל שלא הזכיר בעדותו כן אין עדותו עדות ולא תנשא דחיישי' דאמר בדדמי אע"ג דליתיה קמן למבדקי'. וראיה לדבר דאם איתא דלא הצריכו לומר קברתיו אלא לכתחלה היכא דאיתי' קמן מאי קשיא ליה להראב"ד ז"ל על דברי הרי"ף ז"ל מההיא עובדא דחס' דפ' בתר' דיבמו' דאמר ע"א מאן איכ' בי חסא טבע חסא ואינסיבא ולא אפקוה אף על גב דלא אמר קברתיו דהא לא אמר הדבר אלא לכתחלה אבל בדיעבד אמאי מפקינן לה כיון דאנסיבא ודילמא ליתיה לההוא סהדא קמן למבדקיה וגם הרא"ש הוצרך לחלק במים בין שאין להם סוף ליל"ס לתרוצא לדהרב אלפסי ז"ל אלמא פשיטא להו דבמקו' שהצריכו לומר קברתיו משום חששא דאמר בדדמי כי לא אמר אין בדבריו ממש. וכן יש להוכיח ממה שהקשו האחרונים ז"ל הרשב"א והר"ן והריב"ש על דברי הרמב"ם ז"ל שהצריך בעכו"ם מל"ת שיאמר קברתיו אפי' שלא במלחמה ושלא במים מהנהו עובדי דההוא דאזיל ואמר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואסב' רב יוסף לדביתהו וכן ההוא דקאמר ואזי' ווי לפרשי זריזא דהוה בפומבדיתא ושכיב ואסב' רבא ואי תימא רב יוסף לדביתהו וטרחו לחלק לדרכו של הרב בין היכא דהעכו"ם מזכיר שמו להיכא דאין עכו"ם מזכיר שמו והם עצמן כתבו דאין החילוק נכון ואם איתא העיקר מה שהצריכו לומר קברתיו כגון במלחמ' או במים לא אמרו אלא לכתחלה אבל ליתי' השתא קמן למבדקיה עדותו קיים מאי מייתו מהנך עובדי דהתם מוכח שאמר דבריהם והלכו להם ולא בדקוהו דשמא אם היו בודקים אותם היו מכוונים ואומרי' קברתיו דכן מוכח הלשון דההוא דקאזיל וקאמר ולהכי אסבינהו לדביתהו אבל לכתחלה בעינן שיאמר קברתיו. ומה גם בענין הא דמספקא לן אי אשתהי ושוב אין מעידין עליו שהראשונים ז"ל נחלקו בדלא ידעי' אי תוך ג' ימים לנהרג אם אחר ג' שיש שאמרו דספיקא דאורייתא היא ואפי' אם נשאת תצא והיכא דנפל למים דבעי' דאסקוה בשעתי' כתב הר"ן ז"ל בתשובה דאפי' לדברי התוס' דסברי דתלי' בתוך ג' ימים מ"מ בנפלט מן הים שאין שיעורו אלא שעה א' מן הסתם אין לתלות ולומר שתו' אותה שעה ראהו שיותר מצוי הוא ששהא שם יותר משעה עכ"ד ואי בסתמ' לא תלינן שיהא בתוך שעה משום דלא שכיח היאך כשבא אחר להעיד מפיו נתלה ויאמר שאם היה כאן העד הא' היה מעיד שהיה בשעתו והרי אינו מצוי. ואחר ימים ראיתי בתשובו' מהר"ם אלשקאר ז"ל סי' כ"ה וסי' כ"ו שבתחי' רצה לדקדק מדברי הרמב"ם שלא להקפיד בעד השומע אף לענין אשתהי וכתב שיש לחלק ושוב בשני' העלה והכריע דאף בעד השומע חיישי' והכריח מלשון הרמ"ה ז"ל וע"ש.
5
ו׳אמנם בדבר א' אסמוך בע"ד בנ"ד אם יסכימו חכמי עיר הקדש יכוננה עליון אם הדברים שבאו בשאלה הם נודע מפי עד שנפל לים והי' עולה ויורד ובפעם הג' נטבע ולא עלה אם הדבר כן הרי יצתה אשה זו מחזק' א"א דמי' שאל"ס איסורא דרבנן היא דלא חיישינן למיעוט' דפליגי דרוב' וחזק' רובא עדיף ולהכי אמרו אם נשאת לא תצא ואע"פ שמדברי הרשב"א בתשובותיו המיוחסו' להרמב"ן ז"ל משמע לכאורה דבעי' שיעיד העד בהדיא שעמד עליו עד שיעור שתצא נפשו וגם הריב"ש סי' שע"ט כתב וז"ל דטבע במים של"ס מעיד שטבע בים ושהה שיעור שתצא נפשו וכאן לא הוזכר דבר זה מ"מ נר' דאין צריך שיאמר העד דברים אלו ממש אלא כל שהדברים נכרים מתוך העדות שאומר ופעם הג' נטבע ולא עלה מסתמא שעמ' שם וראה שלא עלה שאם הלך לו במה ידע שלא עלה אלא ראה שלא עלה קאמר ובהא ודאי אפשר לנו לסמוך על כתב החכם ההוא שכתב שיביא קבל' עדות שראוהו מת ופסק מהחכמים שאשתו מותר' אף על פי שלא פסקו את הדין למעשה סמכי' דחזו בה טעמא להתיר ולא הזכיר בהו דהא קי"ל דבדרבנן עבדי' עובדא והדר מותבי' תיובת' ולא חיישי דילמא הדר בהו ועוד סמכינן שכל הספיקות שהיו בעדות ובמחלוקתן של ראשונים דיינינן להקל כשאר ספיקי דרבנן אלא שהרב מהרי"ן לב בחלק א' בתשובתו הא' ובחל' ב' סי' י"ב נטה להתי' אף בספ' אשתהי ביו' דהוי לשעה קלה מפני שהוא עד מפי עד דתלינן להקל שהעד הא' הכירו הכרה מעליות' והעידו לו שבאות' שעה פלטו הים והביא ראיה מדברי הרב בת"ה סי' רל"ט שכתב שכיון שהעכו"ם האחרון לא ביא' דבריו אם העכו"ם הא' ספר דבריו מעצמו או ע"י שאלה לא תלינן להחמיר ולומ' ע"י שאלה ספר ע"כ הרי דלא חיישינן באומר מפי אחד אם אמר בדרך שאלה ואפי' הריב"ש דס"ל דעכו"ם מפי עכו"ם לא שרינן א"א לעלמא לא מטעם דחיישי' שמא העכו"ם הא' לא ספר במל"ת כתב כן אלא משום דמל"ת חדוש הוא והבו דלא להוסיף עלה כמו שיראה המעיין בס' תשובותיו כ"ש שלא עמדו דבריו שהרי הר"ן בתשובותיו ומהרי"ק ז"ל בסי' ל' כתב דעכו"ם מפי עכו"ם נאמן להתיר את האש' עכ"ד ז"ל ובעניותי קשה בעיני דא' ספק של תורה אמרו אם נשאת תצא ובספ' שעה דים שכתב הר"ן ז"ל דכיון דשעורו מועט אין לתלו' שתוך אותה שעה ראהו דלא שכיח היאך נתיר עכשיו כשאין העד ההוא לפנינו ונתלה שבאותה שעה קלה ראהו. ומה שהביא ראיה מדברי בעל ת"ה וכתב שאף הריב"ש יודה בזה תימה בעיני דמה שכתב בעת"ה דלא תלינן להחמיר ולומר שע"י שאלה ספר בזה נמוקו עמו שכתב דהא דלא חשיב מל"ת כשהוא ע"י שאלה ה'ינו כששואלים אותו ישראלים אבל כששואל אותו עכו"ם שלא בפני ישראל חשיב שפיר מל"ת ושוב כתב ותו נרא' דכיון שהעכו"ם האחרון לא ביאר דבריו אם ע"י שאלה ספר לו העכו"ם הא' אם לא תלינן להחמיר ולומר שע"י שאלה ספר והביא מתשוב' מהר"ם דלא אמרי' דלמרמי אימתא קעביד וה"ה לשאר אמתלאות כגון להתפארות או למצוא חן דלא תלינן להחמיר בכל הני אא"כ מוכח וה"ה לענין שאלה עכ"ד ומוכח דמה שהשוה הרב ענין מל"ת להתפארות או למרמי אימתא בהנך דסתמא לא חיישינן אלא אם כן מוכח הכי נמי סתמא לא נפיק מל"ת אצא במתכוין להעיד והיינו ע"י שאלה הילכך מסתמא לא אמרי' ששאל ממנו וע"י כך השיבו כי מה ענינו של עכו"ם לישאל ממנו ולא נבדה אנחנו מעצמינו ששאל וע"י שאלתו הגיד ומתכוין להעיד הוא אבל סתם מצאוהו מת על שפת הים דלאו אורחא דמילתא שנזדמן באות' שעה שפלטו הים היה צריך לפרש אתרמי שעבר זמן הרבה ומה שכתב ז"ל שאפי' הריב"ש דלא שרי בעכו"ם מפי עכו"ם לאו מטעם דחיישינן שלא אמר דמל"ת אלא משום דחידו' הוא. איברא דאנהו חיישי שמא לא היה מל"ת שכן כתב מפני שאין בקי להכיר דברי חבירו אם הוא מל"ת ואם מתכוין להעיד אלמ' חיישי' שמא מתכוין להעיד הוא ומה שכתב דחדוש הוא והבו דלא להוסיף עלה ה"ק וכי תימא הרי הוא אמר שלפי תומו היה מסיח למה לא נאמינהו משום הכי קאמר מל"ת חדוש הוא ולא נקבל דבריו אלא במה שתלוי בראי' לא במה שתלוי בהבנה דעכו"ם אינו בקי להכי' בין מל"ת למתכוין. ולמדנו מדברי הריב"ש דחיישי שמא לא היה מל"ת ואף בת"ה לא אמר דסתמא לאו מתכוין הוי עד שנדע רגלי' לדבר והכי מייתי הר' מהר"י ן' לב מינה לאשתהי דסתמ' יותר משעה אשתהי ומה שכ' עוד וכ"ש שלא עמדו דבריו שהרי הר"ן ומהר"י קולון ז"ל כתבו דעכו"ם מפי עכו"ם נאמן להתי' את האשה תימא הוא שהרי לא כתבו הר"ן ומהרי"ק אלא בעכו"ם מל"ת מפי עכו"ם מל"ת דהיינו שזה שלפנינו שאל האח' מאליו לפי תומו ואדרב' משמע מדבריהם שאם לא אמר שהא' הסיח לפי תומו היינו חוששין שמא מתכוין הוא כ"ש לענין ספקא דאשתהי ועוד יש לתמוה איך כת' דאף לדעת הריב"ש ז"ל תלי' להקל שהרי הריב"ש עצמו באותו הנדון החמיר אף בעד מפי עכו"ם מסיח לפי תומו.
6
ז׳והנה הרב עצמו בתשוב' ר"ם על יהודי' ששמעו מפי עכו"ם שאמר איך אין אתם סופדי' את ראובן כו' ואני מתאונן שבא עבור חיותו חנם כי מקודם הכרתיו שהיה יהודי הגון הייתי בא עמו בספינה והיו עכו"ם צוררי יהודים עמנו והטביעוהו בים ולא היתי יכול להציל אותו בשום פנים והשיב הרב שאע"פ שהעכו"ם אמר דברי' של מיתה שאמר שבא עבור חיותו לפי סברתו וסבר' רוב העול' דבר כך כי כן רגיל מי שרוא' א' טובע בנהר גדול ונתכס' מעינו ואינו שומע כלל שעלה מן המי' קורא עליו שמתוראי' גדולה מההיא דאמרי' מאן איכא בי חסא וכו' ושוב כתב וא"ת שסח העכו"ם לשונות כוללות המיתה לית לן למידק אבתריה באיזה ענין ידע מיתתו אלא יש לנו לומר שראה שהטביעוהו וכבשו עליו המי' והחזיקוהו ביד' תחת המים עד שיצתה נשמתו כדי שלא ישוט ויצא וכה"ג איתא בתשוב' מהר"ם שאם העד העיד לאחר ג' ימים לא אמרי' לא תהני עדותו כדתנן אין מעידי' לאחר ג' ימים דכיון דמעיד בסתם שנהרג אמרי' דידע ודאי שנהרג כיון שראהו מיד והכירו או שהיה עם ההורגים וראה חבירו שהרגוהו ע"כ אלמא אזלי' בתר סתמא ולא דיקינן אבתרי' אלא תלינן דידע בודא' שמת באיזה ענין ומאורע שהוא י"ל דאין לדמות נ"ד לההיא דמהר"ם דהת' במסיח סת' שנהרג אינו מסיח בדבר דרגילות עלמא למימר בהו בדדמי אלא שאנו באין לחוש שמא לאחר ג' ראהו דכיון דמעיד סתם שנהרג תלינן דידע שפיר שנהרג אבל בנ"ד בגוף העדות איכא למיחש שהרי סיים דבריו מה שאמר שבא עבור חיותו היינו הטביע' שראה ובטביע' רגילי אינשי דחזו ליה טובע בנהר קורי' עליו שם מיתה כדלעיל ע"כ העתקתי מלשונו להוכיח דהתם בעד מפי עכו"ם מל"ת הוא והוא ז"ל מחלק בהדיא החילוק שחלקתי לעיל דכיון שהמסיח סתם שנהרג אינו מסיח בדברי' שרגילי עלמא למימר בדדמי אנו לא נבדה מעצמינו אלא תלינן דידע שפיר שנהרג אבל היכא שבדבריו מוכיח ענין הטביעה שיש לחוש שאמר בדדמי אין עדותו עדו' אע"פ שאין העכו"ם המל"ת לפנינו עכשיו ועוד למדנו דדוקא באומר נהרג סתם הוא דדיינינן להקל ונאמר שראה כשהרגוהו לפניו אבל באומר מצאתיו הרוג או מצאתיו מת אז יש לחוש שמא לאחר ג' ביבשה או לאחר שעה במים הוא נאום הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
7