שו"ת מהרי"ט, חלק א נ״גTeshuvot Maharit, I 53
א׳בקושטנדינא שנת השנ"ט.
1
ב׳שאלה על דבר ראובן ושמעון שעמדו להתדיין בפני חכם קהל' ואמ' אחד מהמריבים להחכם ההוא על מה אתה עורך בטענות לבעל ריבי א"כ נבקש חכם אחר שידין אותנו אז כעס החכם ואמר הריני מקבל עלי נזירות שמשון בעל דלילה בכל תנאיו שיפ"ואירי חכם דיאיל קהל וביציאו' סמוך לפתח אמר כן ייא ווש לו טיציאש' די' קאז' כך הם דברי החכם שאומר עתה שכך היו דבריו אך העדים שנמצאו שם מראש ועד סוף מעידים שאמר כן הריני מקבל עלי נזירות שמשון בן מנוח בכל תנאיו דינו אישטא' אין אישטה קאזה ובהיותו סמוך לפתח אמר יאווש לו טיניאש די קאזה. ולהיות שהחכ' הנז' הוא אשכנזי' ובנסחא שלהם מליל הכיפורים מכל נדרי כו' כתוב מיו' כפורי' זה עד יום הכפורי' הבא עלינו לטוב' עתה נסתפק השואל אם יהיה התר' לנזירו' כפי דברי העדי' המכחישי' אותו או אם יועי' הנוסחא של כל נדרי הנ"ל להתיר הנזירות הנז' ועוד נסתפק השואל אם ימצא התרה לנזירות הנז' כפי הסכמ' קדומה שיש ביניהם כתובה וחתומ' בכל תוקף וז"ל ששו' יחיד מהקהל לא יהיה רשאי לשום סבה לא מחמת כעס ולא מחמת קטטה לצאת מהקהל ללכת לקהל אחר ולא להוליך טליתו מהקהל אלא שיהא משועבד לקהל וכל אשר יאמרו לו לעשו' יעשה ולא ישנה את תפקידם הכל נתקבל על כל הקהל יצ"ו בשבוע' וחומר' והעובר ח"ו הוא במכשול. עתה ילמדנו מורינו מורה צדק לצדקה רב להושיע אם ימצא התרה לנזירות הנז' ושכרו יהיה כפול מן השמים.
2
ג׳תשובה לפי שדברי העדים חלוקין מדברי הנודר שלפי נוסח שאומר הנודר יכול הוא ליכנס בבית הכנס' בתורת יחיד ואינו יכול להיות חכם בקהל ולפי נוסח שאמרו העדי' ששמעו מפיו אינו יכול ליכנס בבית הכנסת אפילו בתור' יחיד אבל יכול הוא להיום חכם שלהם לדין ולהורו' ולעשות להם כל צרכם. ולפי זה אנו צריכין לבאר קיום הנדר או ביטולו על פי שני הלשונות. והנה בנוסח הלשון שהעדים מעידי' יש לדון בו משני טעמים א' שלא אמ' בלשון תליה הריני מקבל עלי נזירו' שמשון אם אכנס והשני מחמת ההסכמה שיש להם בשבוע' שלא לצאת מהקהל כמו שנסתפק השואל.
3
ד׳ואיברא שהרב' אני מחכך בדברי הרב המובהק מוהר"ר יוסף ן' לב ז"ל במה שכתב כמה פעמי' בתשובותיו וצדד להתי' נ"ש שהנודר כלשון הזה שהוא שלא אעשה דבר פלוני והבי' מחלוקת כל אותם הגדולים שנחלקו בענין נדר בלשון שבועה לשבועה בלשון נדר דאיכא כמה רבוותא שכתבו דלאו כלום הוא ואיכא מינייהו דאמרי דאע"ג דמדין עיקר של נדר לא הוו מדין יד מהני ואף אבא מארי הרב המובהק ז"ל גם הוא היה עושה טעם זה סניף להתיר בנזירות שמשון בהצטרף עמו טעם אחר.
4
ה׳ואני בעניי תמה על דברי רבותי משני צדדים חדא דממקום שבא' לומר דנדר בלשון שבועה לאו כלו' הוא לדברי אות' הגדולים ממקומו הוא מוכרע דנזירות בלשון שבועה מהני שהם ז"ל דקדקו מהך שמעתא קמייתא דנדרים דאמרינן וליתני כינוי שבועות בתר נדרים ומשני איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא חרמים דמיתס' חפצא עליה לאפוקי שבועות דקאסר נפשיה מן חפצא ועל זה כתב הר"ן ז"ל ומיהא משמע דאין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה הילכך כל שהחליף של זה בזה אין בדבריו כלום ודון מינה ומינה דמדנקט נזירות בתר שבועות ש"מ דנזירות דומיא דשבועות היא דמתסר נפשיה מן חפצה להכי לא תנא להו בהדי נדרי' וחרמים שמתסר חפצא עליה וכן כתב הרא"ש ז"ל ונזיר אע"פ דנאסר ביין אינו אוסר היין עליו אלא בגופו תלוי הנזירו' שאומ' הריני נזיר וממילא נאסר ביין ובתגלח' ובטומאה. וכן הביא דבריו מהר"י ן' לב והשומע סבור שסברת עצמו היא ואינם אלא דברים מוכרחים מתוך השמוע' ועל פי דקדוקם של אותם הגדולים נוחי נפש: ותדע לך ראיה שנזירות איסור גבר' הוא ולא איסור חפצא דבפרק אלו מותרין תנן וחומר בנדרי' מבשבועות קונם סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור ופריך בגמרא מאי שנא משום דכתיב ביה לה' כי ידור לה' דמשמע אפילו חפצי שמים שבועה נמי הכתיב או השבע שבועה וקאי אלה' דריש' ומסיק תלמודא הא דאמ' ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבוע' שלא אשב בסוכ' כלו' סברא הוא דלא קאי אנד' ולא קאי עליה ולא יחל דברו דכתיב בסיפיה דקרא משום דנדרים דאסר חפצא עליה חיילי דאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו שבועה דאיסור גברא הוה לא קאי עליה לה' ואי ס"ד נזירו' איסור חפצא הוא שהיין נאסר עליו ודאי דאתרבי מלה' דכתי' גבי נדרי' דנזירי' בכלל נדרים הוא דכתיב לנדור נד' נזיר להזיר כדאמרינן בריש נדרים א"כ אמאי איצטריך תלמודא בפרק קמא דנזיר לאתויי מקרא דמיין ושכר יזיר לאסו' יין מצוה כיין הרשו' ותיפו' מהיכא דנפקא לן נדרים דכתיב כי ידור נדר לה' ואע"ג דבספרי מייתי לה הא דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות שהיה בדין הואיל ואונן אסור בשתית יין וכו' מה אונן לא עשה בו יין מצוה כיין הרשות הא לאו מילתא דהו"א נודר יוכיח שלא נעשה בו יין מצוה כיין הרשות אלא ע"כ שנזירות לא שמעינן מהך קרא אע"ג דאיתיה בכלל נדרים משום דהא לא יחל דברו אכוליה קרא קאי אלא מסבר' הוא דמוקמינן ליה אשבועו' גריד' משום דשבועות איסור גברא הן והרי מושבע ועומד הוא אם כן מקצת נדרים דאיסור גברא הן כגון נזיר הו"א דקאי עלייהו לא יחל והשת' מייתי שפיר בספרי מאונן דדנין איסור הגוף מאיסור הגוף ואל יוכיח נוד' דאס' חפצא עליה להכי איצטריך לאתויי מקרא דמיין ושכר יזיר דאע"ג דמתסר נפשיה מן היין וס"ד אמינא דלא חייל איין מצוה הואיל וכבר גופו מושבע ועומד קמ"ל. וכמו שסברתיה כך מצאתיה בדברי התוס' בפ' שבועות שתים שכתבו דלהכי איצטריך רבוייא גבי נזיר ולא ילפינן מנדרים דהא שאני התם לפי שאוסר המצוה עליו אבל בנזיר שאוסר עצמו על היין לא חייל ע"כ ועוד מעצמו הוא מוכרע דהרי שאמר הריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין מי לא מיתסר יין עליה הא תנן כל דקדוקי נזירו' עליה אע"פ שלא אסר היין עליו ועו' נהי דביין שייך ביה איסור חפצא אבל תגלחת וטומאה היכי שייך בהו איסור חפצא כלל דהא לית בהו ממש ועוד לשון נזירות כך הוא שמפריש עצמו מן החפץ לא שמפריש החפץ ממנו ולשון ספרי אין נזירה בכל מקום אלא הפרשה וכן הוא אומר וינזרו מקדשי בני ישראל והרב מהר"י ן' לב ז"ל הביא דברי הרי"ף שבפ' שבועות שתים ואמר שמדבריו מוכח דנזירות איסור חפצא דמתפיס בשבוע' לאו כמוציא שבוע' מפיו כגון דאשתבע דלא לאכול הדין בשרא ובתר הכי אמר הרי זה הפת אסור' עלי כזו הבשר א"נ כגון דשמע חבריה דאמר דאשתבע דלא ליכול הדין בשרא ואמר איהו ואנא דכוותך אבל מתפיס בנדר חייל נדרא עליה כדתנן הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני כלם נזירים עכ"ד ובעניותי אדרבא מהתם מוכח דנזירות איסור גברא דאילו בנדרים אחד שנדר מן הפירות ובא אחד ואמר הריני כזה לא אמר כלום לפי שהאיסור חל על החפץ לא על גוף האדם מה שאין כן בנזיר שגופו נתפס והא דלגבי שבועות כי אשתבע ואמר חבריה ואנא דכוותך לא מהני משום דשבועה אע"ג דאיסור גברא הוא אין גופו נתפס שבועה הוא דרביע עליה משום דאפיק שבועה מפיו הילכך גם זה אינו אסור עד שיוציא שבועה מפיו. ושוב מצאתי בתוך תשובת הר"ם ז"ל בענין נזירות שמשון תשובת מה"רי בי רב ז"ל שהביא בההיא דפר"ק דנזיר אהא ה"ז נזיר ומוקי לה שמואל כשהי' נזיר עובר לפניו ופרכינן לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים מדאיצטריך לאוקומי בשנזי' עובר לפניו והק' הרמב"ן והרא"ש דאפי' ידים אין כאן ואמרו לפי שלשון אהא לא משמע דקאי על התענית אלא אנזירות שחל על עצמו והיה לאיש אחר וע"ש ומדבריהם למדנו שהנזירות איסור גברא הוא עוד מצאתי במרדכי דשבועות בההיא דנודרים להורגין וכו' ובלבד שיאמר בלבו היום אלמא כל סתם כמפרש לעולם דמי מקשה מסתם נזירות דהוי שלשים יום ואם נאמר דיש לחלק בין איסור גברא לאיסור חפצא אלמא נזירות איסור גברא חשיב לי'.
5
ו׳וכך נ"ל בירורן של דברים דשלשה חלוקי איסור הן נדר חל על החפץ ואין לו שום שייכות על האדם הנודר ושבוע' איסור גברא הוא דאסר נפשיה מן חפצא אבל אין גופו של אדם נתפס בה והא דקרינן ליה איסור גברא היינו דאלו היה חל איסור השבועה על החפץ היה נאסר בין לעצמו בין לאחרים כי הני דאשכחן בנדרים שאדם יכול לאסו' את שלו בקונם על אחרים מה שאין כן בשבועות דאלו אסר נכסיו על אחרים בשבועה לאו כלום להכי אמרי' דלא חייל אלא אגברא דאסר נפשיה מן חפצא ומ"מ אין האיסור חל על גופו של אדם ונזיר הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו דומיא דכהן וממילא נאסר ואין צריך לאסור עצמו על החפץ. תדע שאלו אמר הריני מושבע לאו כלום הוא עד שיוציא עכשיו שבועה מפיו ואם אמר הריני נזיר מהני משום דנתפסה קדוש' בגופו כדמוכח בריש פ' שני דנזיר דב"ש סברי אין שאלה בהקדש וכי היכי דאין שאלה בהקדש כך אין שאלה בנזירות דכהקדש דמי דגופו קדוש דכתיב קדוש יהיה גדל פרע וע"כ לא פליגו ב"ה עלייהו אלא דאינהו ס"ל דנשאלין על ההקדש והוא הדין נמי דנשאלין על הנזירות כמו שכתבו התוספות אי נמי ס"ל כר"ש כדאמרי' התם אבל לכולי עלמא נתפסה הילכך אם אדם אחר התפיס בו ואמר הריני נזיר הרי הוא נזיר מה שאין כן בשבועה שאם אמר לנשבע ואנא דכוותך לאו כלום הוא.
6
ז׳ומתוך דברינו אנו למדין שהנזיר שהתפיס גרוגרות על היין ואמר הרי אלו כיין זה נראה בעיני דלאו התפסה היא כלל שזה היין לא נאסר מחמת נדרו ולא חל איסור על גוף היין אלא דכיון שנדר בנזיר התורה אסרה היין עליו כמו שאסרה עלינו החלב והדם וה"ל כנודר בדבר האסור דהכי משמע קרא ואיש כי ידור נדר נזיר וכו' מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לחים ויבשים לא יאכל שכל אלו לאוים הן וגזרת מלך הוא שאחר שנזר לא יאכל מינין הללו תדע מדאסרינן בנזיר טעם כעיקר דילפינן מכל משרת ומכאן אנו למדין לכל איסורין שבתורה ואלו היה האסור מחמת שהזיר את עצמו מן היין לא מיתסר אלא מעיצומו של יין דתנן בהנודר מן המבושל הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין ולא אסרינן בנדרים טעם כעיקר אלא באומר בשר זה עלי משום דמכיון שנדר מאותה חתיכה שלפניו שויא חתיכה דאיסורא דתנן הנודר מן הדבר ונתערב בחבירו אם יש בו בנ"ט אסור ומדלא ילפינן מנזיר לנדרים אלמא נזיר לאו מחמת הנדר הוא ועוד ראיה שהרי הוא לוקה על כל אחת ואחת מהם ואמרי' בפרק כל שעה ובפרק שלשה מינין אמר רבא אכל חרצן לוקה שתים משום חרצן ומשום כל אשר יעשה מגפן היין זג לוקה שתים משום זג ומשום כל אשר יעשה וכו' אביי אמר אינו לוקה אלא אחת שאין לוקין על לאו שבכללות ואילו לא היה אסורה אלא מחמת הנדר שנדר ואסר את עצמו בכלם לא היה ראוי שילקה אלא אחת דלא מצינו בכל התורה כולה דבר שהיא משם אחד וחייב עליה שתים ואם איתא הכא נילף מינה ואע"פ שיהיה שני מינין הכל שם אחד הוא כדאמרינן גבי שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין פת שעורים פת כוסמין אינו חייב אלא אחת שהרי כלל את כלם בשבוע' אחת ואינו חיי' עליהם אלא משום לאו אחד דהיינו לא יחל דברו וכשפרט ואמר פת חטין פת שעורין חייב על כל אחד ואחד דכיון שאמר פת פת לחלק אתא והוי כאילו אמר שבועה שלא אוכל פת חטין ושבועה שלא אוכל פת שעורין אבל הכא דלא אמר אלא הריני נזיר שנתסר בכלן כאחת למה יתחייב על כל אחד וא' הא לא עבר אלא לאו א' דהיינו לא יתל דברו אלמא מוכח דכולהו לאוי אינון דעבר אהורמנא דמלכא שאם לא היה איסורם אלא מחמת הנדר שנדר ואותם הלאוין הם פרטי האיסור א"כ אינם צווי ולא גזר' אלא הודעה שהכתוב מודיענו פרטי האיסור שנאסר מחמת נדרו כמו שמצינו בכמה מקומות בכתוב שאמרה תורה לשון לאו ואינם אלא הודעה כמו ולנערה לא תעשה תעשה דבר שאינו אלא הודעה שהיא פטורה כדאמרינן בעלמא אנוס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכן כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה לא יומתו כי לא חופשה וכבר האריך הרמב"ם ז"ל בעיקר השמיני של ס' המצות בעניינים דומים לאלו אלא שיש לנו לומר דודאי קים להו לרבנן דהני לאו הודע' נינהו דלהודעה היה די שיאמר מכל אשר יצא מגפן היין יזיר ולא הוזכרו בהם לאוין אלא לאזהרה ומדהוצרך הכתוב לפרט חרצן וזג ולחים ויבשים ש"מ דאתא ליחודי לאו אכל חדא וחדא ולרבא לקי נמי משום כל אשר יעשה מגפן היין ולאביי לא לקי עליה משו' דהוי לאו שבכללות ועוד דבפרק שלשה מינין אמר אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזג וסחט אשכול של ענבים ושתה לוקה חמש ואמרינן התם בגמרא דה"ה נמי דלקי אחריתי משום לא יחל הרי לך בהדיא דהני איסורי לאו מחמת הנדר הם דאם מחמת הנדר נהי דלקי על כל אחד וא' משום דפרט לך הכתוב בכל א' מהם ליחודי בהם לאו אבל היכי לקי נמי משום לא יחל דהא באלו הן הלוקין דדרשינן ואכלת לפני י"י אלהיך מעשר דגנך ותירושך וכו' והדר כתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגגך ותירושך ויצהרך וכו' דאמר' לכתוב רחמנא לא תוכל לאכלם מהדר מפרט בהו רחמנא למה לי אלא ליחודי לאו על כל חד וחד ומ"מ לא לקי נמי משום הלאו הכולל את כולם אלא הוי כאילו אות' הלאו דלא תוכל כתוב אכל חד וחד והכי אמרינן נמי בפ"ק דכריתות גבי ולחם וקלי וכרמל וכן לענין שבת דחייב על כל אב מלאכה ומלאכה לפי שהבער' בכלל הית' ולמה יצאת לחייב על כל אב מלאכה ומלאכה כדדרי' ר' נתן ולא אמרינן שיהיה חייב שתים משום לא תבערו ומשום לא תעשה כל מלאכה אלא מוכח להדיא דהכא נבי נזיר הנך לאוי לאו מטעם הנדר הוי אלא גזרת מלך הוא שגזר על הנודר בנזיר שלא יאכל ענבים לחים ויבשים הילכך כשאכלן עובר על כך השמות הללו ועובר ג"כ על משום לא יחל שהרי אמר הריני נזיר וחלל נזירותו. ועוד יש להביא ראיה מדמבעיא לן בפרק שבועות שתים אליבא דרבי עקיב' דאמר שבוע' שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב אי רבי עקיבא בכל התורה כולה כר"ש ס"ל דמחייב במשהו או דילמא בעלמא כרבנן ס"ל והכא היינו טעמא הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב והיינו טעמא גופא דמתניתין היכי מצינו מדבר ומביא קרבן מדקא' בגמ' לדידכו אודו לי מיהת הואיל ומפרש חייב וכמו שפי' רש"י לעיל שהואיל וע"י דבורו בא לו האיסור שהרי אילו פי' נאסר בכל שהו אף זה כוונתו היה לכל שהו ומה שהזכיר קרבן היינו משום דר' עקיבא אתא לחייובי נמי קרבן אע"ג דמודה ר"ש לענין קרבן בשאר איסורין הכא מייתי נמי קרבן מטעמא דהואיל ומפרש מביא קרבן סתמא נמי מביא קרבן וכך הם דברי התוספות שכתב וכיון דחמיר דעתו אכל שהו כלומר דחמיר שכפי דבורו מתחייב אפילו בכל שהו בשפי' מה שלא מצינו בכל התורה כולה אוכל כל שהו חייב הילכך אף סתמא דעתו אמשהו. והאי דפריך תלמודא לקמן והרי מגדף והרי נזיר והרי הקדש אלישנא דר"ע פריך דקאמר היכן מצינו משמע דבכל התורה כולה לא מצינו מביא קרבן על דבורו תדע דפריך והא קונמות ומאי קושיא קונמות נמי אסירי בכל שהו אפילו לרבנן וכן פריך ממגדף אע"ג דלא שייך התם כזית וכל שהו אלא אלישנא דהיכן מצינו פריך ועיקר טעמיה דר"ע היינו משום דהואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב כדאמרי' בגמרא ופשיט לן מדתנן נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל למה לי לצרף אלמא בשאר איסורין כרבנן ס"ל והשתא אם איסורו של נזיר הוא מחמת נדרו שאסר היין עליו מה טעם לחלק בין זו לשבועה דנזיר נמי אם היה מפרש שיהא אסור ביין אפילו בכל שהו היה נאסר והיכי אמרינן בעלמא כרבנן ס"ל והכא הואיל ומפרש חייב וכי תימא בנזיר ליכא קרבן מה לי אי ליכא קרבן הא ליתיה כל עיקר אפי' במפרש מכל מקום לענין אסו' קמפרש חייב סת' נמי יהא חיי' דהשתא ליכא לאקשויי היכן מצינו אוכל כל שהו חייב דבדידיה גופיה בנדרי' ונזיר אשכחן אוכל כל שהו חייב מלקות כשפירש אלא מוכח דאיסורי נזיר איסורי תורה הם שאסרם עליו הכתוב והתם לא שייך מפרש כל שהו שאם פירש כל שהו יהא נאסר מחמת קונם ולא מחמת איסורי נזיר ולא דמי לשבועה שאיסור שבועה עצמה ישנה בכל שהו ועוד מינה גופה נוכח דבעינן צירוף בנזיר ולא מיתסר בכל שהו דלקמן פריך והרי קונמות ומשני קונמות נמי כמפרש דמי פירוש משום דלא מדכר שמא דאכילה כדאמרינן בסמוך מחלוקת בשבועות וכו' ואי ס"ד נזיר אסר חפצא אנפשיה ואסר עצמו ביין אמאי לא מתחייב עד שיאכל כזית הרי כשאסר היין על עצמו לא הזכיר שמא דאכילה כמו בקונמות וכי תימא בקרא כתיב בהו אכילה מחרצנים ועד זג לא יאכל אם אותו האיסור אינו אלא מחמת הנדר כיון דגלי לן קרא בנזיר ואע"ג דלא מדכר שמא דאכילה אינו מתחייב עד שיאכל כזית נילף מינה לקונמות אע"ג דלא מדכר שמא דאכילה ועוד אכתי תקשי הא דקתני היכן מצינו באוכל כל שהו חייב הרי קונמות דהשתא אין לומר קונמות כמאן דמפרש דמי משום דלא מדכר שמא דאכילה דנזיר יוכיח דלא מדכר שמא דאכילה ובעינן כזית א"כ לאו כמפרש דמי. ועוד יש לדקדק מדבעי רב אשי לקמן בסמוך נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קמשתבע אהתירא קמשתבעי דעתיה אמשהו או דילמא כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית ומהדר תלמודא למפשט בעיין מדריש לקיש דאמר אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור וכו' ומאי קמבעיא ליה הרי משנה שלמה שנינו בפרק שני דנדרים אין שבועה בתוך שבועה כיצד שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת ולא אמרינן כיון דכזית הרי מושבע ועומד הוא משבועה קמייתא כי קמשתבע באחרונה אהתירא קמשתבע ודעתיה אמשהו אלא מוכח דמאיסור הבא מחמת עצמו שאסרו עליו אין להביא ראיה דמאי אולמיה בהאי שבועה בתרייתא משבועה קמייתא ואי בקמייתא לא מיתסר אלא בכזית וכי מפני שהיא אחרונה נשכרת לאלומי לה שיאסר במשהו ואם זה סבור שיש בכלל אכילה אפילו משהו מפני מה לא נאסר במשהו משבועה קמייתא אבל בנזיר בעי משום דכזית איסורא דאורייתא הוא כאיסורי חלב ודם ואינם אלא בכזית דילמא כי קמשתבע אהתירא קמשתבע דבלשון בני אדם איפשר שזהו קורא אכילה למשהו ולהכי פשיט לה תלמודא מנבלה דקאמר והרי נבלה דמושבע ועומד מהר סיני הוא דכי חרצן לגבי נזיר דמיא אלמא חרצן לגבי נזיר מושבע ועומד מהר סיני הוא ולא מחמת נדרו. ועוד יש לדקדק מדפריך תלמודא לעיל אהא דתנן היכן מצינו מדבר ומביא קרבן והרי נזיר ומשני מביא קרבן על דבורו קאמרינן והאי לאשתרויי ליה חמרא הוא דקמייתי. ואי ס"ד איסורי נזיר הוא אסרם על עצמו דכי אמר הריני נזיר הזיר עצמו מן היין ומן הטומאה דאין נזירות אלא הפרשה הרי מצינו בנזיר מביא קרבן על דבורו שאם נטמא מביא עליה קרבן לכפרה דכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש כדר' ישמעאל ותנן בפ' שני דכריתות ארבעה מביאין על הזדון כשגגה וחד מינייהו נזיר שנטמא ותנן נמי בפרק כהן גדול דנזיר יטמא כ"ג שאינו מביא קרבן על טומאתו ואל יטמא נזיר שמביא קרבן על טומאתו משמע שהקרבן בא על חטאו שחטא שנטמא והרי זה מביא קרבן על דבורו דומיא דשבועה דקרי' ליה מדב' ומביא קרבן בשנשבע על הדבר והחלי' דבורו ואכלו אלא מוכח להדיא דההיא לא קרינן ליה מביא קרבן על דבורו שלא נאסר הוא מטעם נדרו בטומא' כמו שכתב' לעיל דהא דבר שאין בו ממש הוא אלא שהתורה הזהירתו עליה כדרך שהזהי' בכהן ומכאן אתה דן לכל איסורי נזיר דכולהו לשון לאוי אינון מחרצנים ועד זג לא יאכל לאביו ולאמו לא יטמא ואינם מחמת נדרו אלא לאוין גמורין הם. מעת' זכינו לדין שנזיר שהתפיס דבר אחר על היין לאו התפסה היא דהו"ל מתפיס בדב' האסור והרי זה דומה לאותה ששנינו בחלת אהרן ובתרומתו מותר אע"ג דחלה ותרומה על קריאת שם הם נאסרות לזרים דהא מצי לאתשולי עליה כדמוכח בפ' הנודר מן הירק ואפ' הכי קרינן ליה דבר האסור ולא דבר הנדור כמו שפירש הר"ן בפר' שני דכיון דאינו אסור לכל דבר האסור מיקרי ולא דבר הנדור אע"ג דע"י קריאת שם מיתסר. ואין לטעות בדברי הרא"ש ז"ל שכתב שם ואע"ג דמיתסר ע"י פיו לא הוי דבר הנדו' דהא מעיקרא נמי אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר שהוציא השיריים מידי טבל ע"פ דלכאור' משמע שדברי הרא"ש חלוקין על דברי הר"ן שהר"ן ס"ל דמשום הכי קרי' ליה דבר האסור שפיו לא גמרה לו איסור דבלאו הכי היה בו איסור טבל והא ליתא דע"כ קריאת שם גרמה לו דהא מתשיל עליה וחוזר להיותו חולין ומתירו לזרים שיפריש עליו ממקום אחר ועוד דהא איכא תרומה אף על פי שלא היתה תחילה באיסור טבל כגון שעדין לא נגמרה מלאכתן שמות' לאכול מהן עראי כאותה ששנינו פרק ב' דמעשרות פירות שתרמן עד שלא נגמרו מלאכתן רבי אליעזר אוסר לאכול מהם עראי דקסב' שהתרומ' קובעת למעשר וחכמים מתירין אלא דברי הרא"ש ז"ל כך הם שבאו להכריע דאיסו' תרומה וחלה לאו דבר הנדור הם אלא דבר האסור אף על פי שעל ידי קריאת שם באו תדע דהרי סתם תרומה שנטלה אחר גמר מלאכה מעיקרא באיסור טבל קיימא אם כן דברי פיו לא הועילו כלום אלא להוציא השירי' לחולין הילכך ע"כ דלאו דבר הנדור הוא אלא על ידי שקרא עליה שם תרומה נתפשה בה קדושה ואסרה הכתוב לזרים כמו שאסר חלב ודם מדכתיב וכל זר לא יאכל קדש והר"ן ז"ל נתן טעם אחר בדבר תדע דלאו דבר הנדו' הוא כיון שאינו אסור לכל מאחר שקרא עליו שם תרומה כמו כשקרא על הככר שם קרבן סתם שנאסר לכל העולם ואף הנזיר כיוצא בו הוא שמשקרא עצמו שם נזיר הותפסה קדושה בגופו ואסרה עליו תורה היין ואם התפיס דבר אחר ביין לא הוי התפסה מן התורה כלל והשתא אתי שפיר מתניתין דתנ' נדרים וחרמים שאיסור חפצא הם שאין האיסור חל אלא על החפץ והדר תני שבועות ואף על גב דאין האיסור חל על גוף האדם מכל מקום על ידי אותה שבועה מיתסר נפשיה מן חפצא והדר תני נזירות שאינו חל אלא על גופו של אדם ונעשה אדם אחר שהואיל ונזר אסרה עליו תורה היין ותגלחת וטומאה וכל אלו דברים מיכרחי' נראה לע"ד שלא ימצא חולק עליה' ודברי הרשב"א שאמר הנדרים והנזירות אחד הם שהרי הקישן הכתוב אין דבריו שם אמורים אלא לענין שיהיה חל על דבר מצוה כמו שנרא' מדבריו שם. ומה שאמר וכאן וכאן אוסר החפץ על עצמו דאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו היינו שהנזיר על ידי שנזר ואסר ממילא החפץ על עצמו והרי היא אצלו כחתיכא דאיסורא כמו חלב ודם אצלינו דאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו אבל שבועה לא נעשה החפץ אסור עליו אלא הוא נמנע ממנו מחמת שבועה דרביעא עילויה והוא הרי מושב' ועומד כללן של דברים שנראה לע"ד שלדברי כלם שהוציאו בלשון שבועה דמתסר נפשי' על חפצא שאמר הריני שלא אשתה יין ושלא אגלח והיתה כוונתו לנזירו' הרי זה נזיר.
7
ח׳ועוד אני תמיה מה ראו רבותינו לתלו' זה במחלוקתן של ראשונים נוחי נפש אי נדר בלשון שבועה מהני שעד כאן לא נחלקו גדולים הללו אלא בנדר שלא הדיר' בלשון שיחול על החפץ כגון שאמר הרי עלי קונם שלא אוכל ככר זה דכיון דנדרים איסור חפצא הוא והוא לא אמר קונם ככר זה עלי ואגופיה לא חייל הילכך אין כאן נדר אבל מי שאמר קונם ככר זה עלי שלא אעשה דבר פלוני הא ודאי מיתסר שפיר חפצא עליה וחל הקונם על הככר תדע דבפרק שבועות שתים משמע מדברי התוספות והרא"ש דמטעם דבר שאין בו ממש הוא דאמרי דלא חייל גבי הרי עלי שלא אוכל בשר ביום שמת בו אבא כתבו שם לאו דוקא שאם אומר בזה הלשון אינו נדר דשלא אוכל דבר שאין בו ממש הוא כמו קונם שאיני ישן דלא אמר כלום ע"כ ואילו האומר קונם ככר זה עלי שלא אעשה זה מי איכ' למ"ד דבר שאין בו ממש הוא ואם אתה חוכך לומר שלא אמר לשון תליה אם כן אין צד להסתפק בעיקר הקונם אלא דתנאי שהתנה אי מהני תנאה לענין שלא יחול התנאי בקיומו של תנאי או דילמא שכיון שלא הוציאו בלשון תנאי שלא אמר אם אעשה כך אין כאן תנאי וחל הנדר אע"פ שקיים התנאי ומה ענין זה למחלוקתן של ראשונים נוחי נפש בנדר שהוציאו בלשון שבועה שאפילו היתה שבועה שאמר שבועה שלא אוכל פירות שבעול' שאעשה דבר פלוני היה לנו הספק הזה בעצמו אם חלה שבועה בכל ענין כגון שלא אמר לשון תנאי או נאמר לשון תנאי הוא ולע"ד אין כאן ספק שאפילו קבל עליו נזירות שמשון סתם ולא הזכיר שום תנאי אלא הדברים מוכחין שכוונתו היה לעשות הדבר ההוא אזלינן בתר דעת הנודר כדתנן ר"י אומר הכל לפי הנודר טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר עולה עלי מות' להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו ותנן נמי היו מסרבין בו ליקח את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי מותר ליהנות לו שלא נתכוון אלא לשם אישות ותנן נמי גבי נזיר מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו ה"ז נזיר מעשה באשה א' שהיתה שכורה ומזגו לה את הכוס ואמרה הריני נזירה אמרו חכמים לא נתכוונה וכו' והכי קי"ל בכולהו נדרים שאע"פ שנדר סתם אזלינן בתר דעתו של נודר כל שכן שהוא עצמו פי' דבריו ואמר זה שקבלתי עלי נ"ש הוא כדי שלא אכנס בבית זה וראיה מהא דגרסינן בפ' השולח שלחו מתם איך פלונת' בת פ' קבילא גיטא מן ידא דאחא בר הדיא אסרה פירות שביעית עלה דלא קבילא מכתובתה אלא גלופקרא וספר תלים ואיוב.
8
ט׳ועוד ראיה מהא דתנן בפרק המדיר המדיר את אשתו שלא תתקשט דמוקי לה בגמרא דתלנהו לקשוטים בתשמיש המיטה והכי משמע שהדיר את אשתו מתשמיש שלא תתקשט ואין לומר דהתם כגון שפירשי ואמר אם תתקשט ומתני' לישנא קלילא נקט דלישנא דמתניתין גופא הכי מתפרש' שכן מוכח מדברי התוספות שם בריש פרקין דבתוספו' הר"ר יוסף לפני רבי שמואל תרצו דלקמן דוקא מוקי בדתלנהו לקישוטיה בתשמי' משום דקתני המדיר את אשתו שלא תתקשט ולא קתני המדיר מקישוט משמע שפיר שמדיר' מתשמיש מפני שלא תתקשט אבל הכא דקתני המדיר מליהנות משמע שמהנא' ממש מדיר' ע"כ בתוס' הרי שלשו' אתקשט אנו מפרשי' מפנ שלא תתקשט ועוד יש להוכיח מההיא דמייתי בפ"ק דשבת שהיה ר' טרפון אומר אקפח את בני שזו הלכה מקופח' ופי' התוס' לשון שבועה הוא כלו' אקפח את בני אם אין דבר זה אמת ובענין זה מצינו במקרא חי פרעה אם תצאו מזה כלומר שלא תצאו מזה עד כאן לשונו והרי שם צריכין אנו לפרש הלשון שנשבע בקיפוח בניו מפני שהלכה זו מקופחת ותו אשכחן בפ"ק דנדרים גבי מנודה אני לך דמפרש בגמ' דרבנן סברי לשון שמתא הוא וה"ק מנודה אני לך שאיני טועם לך ואע"פ שלשון שאיני טועם לך הוי לשון שבועה וחייל שפיר.
9
י׳ובר מן דין בנדון שלפנינו נ"ל שהלשון מתוקן שאמר הריני מקבל עלי נזירו' שמשון דינו אינטראר אין אישטה קאזה לא אמר קינו אישטארי אלא לבלתי שבת בבי' זה שהכוונ' לומר זה שקבלתי הנזירו' הוא נדר על עצמי לבלתי שבת בבי' זה שהרי אם אכנס אהי' נזיר.
10
י״אאבל ממה שנסתפק השואל אם יש היתר לנזירות זה מטעם ההסכמה שיש להם בשבועה שלא לצאת מהקה' ויש עליה כמה חומרות אם כוונת השואל לומר דמחמת השבועה לא חייל עליה נזירות הואיל והוא בא לבטל את השבועה אין זה כלום דאפילו אם היה נודר בקונם שלא יכנס בבית הכנסת קי"ל נדרים חיילי על דבר מצוה שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו כ"ש שאפילו אסר עצמו בשבועה שאמר שבועה שלא אשתה יין לעולם אם אכנ' לבית הכנסת זה לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה כדאמרינן בפרק המגרש גבי הרי זה גיטיך על מנת שתאכלי בשר חזיר דקי"ל כרבא דאמר דהוי גיטא ופרכינן והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא ומסיק רבינא מי קאמר לה לא סגיא דלא אכלה לא תיכול ולא תתגרש ה"נ יהא נזיר ויכנס בבית הכנסת מיהו נראה שהואיל ומחמת השבועה כייפינן ליה שילך לבית הכנסת כשאר כל יחידי הקהל ויהא נזיר יש פתח גדול לנזירותו לעשותו נדרי טעות דאנן סהדי שלא היתה כוונת הנודר הזה להיות נזיר אבל היתה כוונתו שלא להכנס עוד בבית הכנסת ועל זה קנס את עצמו בנזיר כדי שלא יסרבו בו עוד ואלו היה נזכר בשעת הנדר שהיה להם שבועה זאת והיו כופין אותו ליכנס ולהיות נזיר פשיטא שלא היה נודר הרי הנדר טעות מעיקרו דומה לאותה ששנינו נדרי שגגות כיצד קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה דהואיל והוא אומר שהיה סבור שלא אכל ולכך אסר עצמו בקונם הרי הנדר טעות וכן הן הדברים אם אמר קונם פירו' עלי אם אוכל ונזכר שהיה מושבע לאכו' שע"כ צריך לאכו' דמה לי אם אמר אם אכלתי ונזכר שאכל או אמר אם אוכל ונזכר שהו' צריך לאכול וכן ההיא דתנן ראה אותן אוכלים תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו עמהם דתנן אלו ואלו מותרין דאנן סהדי אילו היה יודע שאביו הוא לא היה נודר נמצא שלפי נוסח שהעדים מעידין אין כאן בית מיחוש בנזירות הזה מחמת שבועת ההסכמה ואע"פ שכפי דבריו של נודר שלא אמר אלא אם אהיה חכם בקהל לא שייך זה להסכמת הקהל נפקא מינא שלא יאסר מליכנס בקהל על פי עדות של עדים.
11
י״בויש שום עיון באותה ששנינו פ"ג דכריתות שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב אמר ר"מ אה הביאוהו שנים למיתה חמורה לא יביאוהו לקרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ומבעי' לן בגמ' טעמא דהכא הוא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים או דילמא משום הך דקתני מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ומסיק תלמודא בסוף סוגיין דטעמייהו דרבנן משום דמתרץ דבוריה הוא דאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד מדתניא רבי יהודה אומר נאמן אדם על עצמו יותר מק' איש ומודים חכמים לר' יהודה בחלבין ובביאת מקדש אבל בטומאה לא מודו ליה והיינו טעמא משום דבחלבין וביאת מקדש מצי לתרץ דבוריה אבל בטומאה דלא מצי מתרץ דבוריה לא מהימן כנגד העדים יקשה על זה דמסקנא דהך סוגיא לא אתיא כסוגיא דפ"ק דמציעא דפרכינן מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאין מחייבי' אותו קרבן ומאי פריך אדרבא עדים חמירי טפי מפיו שהרי עדים מחייבי' אותו קרבן אף על פי שהוא מכחישן דלא מהמני' ליה אלא היכא דמתרץ דבוריה ותו מאי משני ר' חייא כר"מ ס"ל אפילו כרבנן אתי דמודו רבנן היכא דלא מתרץ דבוריה כל זה דקדקו התוספות שם בכריתות ובפרק קמא דמציעא כתבו שם התוספות דהך סוגיא דמציעא סברא בחד לישנא דכריתות דמפ' טעמייהו דרבנן משום שאדם נאמן ע"ע יותר ממאה איש ותימה היא דבהדיא מייתי בריי' דקתני ר"י או' נאמן אדם על עצמו וכולי וקתני מודים חכמים לרבי יהודה בחלבי' בביאת מקדש אלמא בטומאה פליג' עליה ועל כרחיך טעמא בטומאה דלא אפשר ליה לתרץ דבוריה לא מהימן ולרבינא אף בטומאה ישנה היכא דלא מתוקמא שפיר תירוצא דמילתיה לא מהימן אלמא לכולהו לישני מטעם דמתרץ דבוריה הוא דאמרי רבנן ונ"ל לתרץ דלרב נחמן דפסק הלכתא כרבי יהודה התם בכריתות קשה דבכולא תלמודא אמרינן דרבי יוחנן סבירא ליה הלכה כסתם משנה וסתם מתניתין דכריתות קתני מה אם ירצה לומר מזיד הייתי היינו רבנן דפליגי עליה דרבי יהודה וצריך לומר לפום פסקא דרב נחמן דחכמים דמתניתין היינו רבי יהודה ולדבריו דרבי מאיר קאמר שכן הוא סבר תלמודא דבעי אי טעמא דרבנן משום דנאמן אדם על עצמו הוא והכא לסתור דבריו דרבי מאיר דעביד ק"ו ממיתה דלאו קל וחומר הוא דמצי לתרץ דבוריה שלא יסתור דברי העדים ורבנן בחלבין וביאת מקדש מודו להם אבל בטומאה דלא מצי לתרץ סברי כדרבי מאיר והא דאמרי התם רבי חייא כרבי מאיר ס"ל היינו רבי מאיר דבטומאה כרבי מאיר סבירא ליה דאינו יכול לתרץ דבורו אחר כך ולומר מזיד היתי.
12
י״גוהשתא סוגיא דמציעא אתיא כרבי יהודה דפסקינן הלכתא כוותיה והיינו רבנן דמתניתין ורבי חייא ס"ל כרבי מאיר נמצא לפי שטה זו הכא בנדון דידן נאמן הנודר לומר לא נזרתי אלא אם יהיה חכם בקהל אבל יכול הוא להיות כא' מיחידי הקהל אע"פ שהעדי' מכחישין דנאמן אדם על עצמו יותר מק' איש אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שכת' פי"א מה' שגנות כשיטת חכמים וכאוקמתא דרבינא וכבר תפס עליו הראב"ד ז"ל וכן משמע מדברי התוס' במציע' כמו שהוכחנו ובאמת שדברי הרב ז"ל תמוהי' וצריך להתיישב בהם ועוד צ"ע דבפ"ג דנזיר תנן מי שהיו שתי כתי עדים מעידות אותו אלו מעידי' שנז' שתים ואלו מעדי' שנזר חמש והקש' בתו' היכי דמי אי שתק הנודר שתיק' כהודא' דמיא ותרצו שהנודר מכחיש כל א' וא' דאי מוד' לא' למה לא יהא כהודאתו א"נ במודה איני יודע וכו' והשתא לפי תירוץ ראשון דאינו נאמן כנג' העדים דלא כר"י ומ"מ אף לשיטת ר"י הכא בנדו' שלפני' שהדבר מפורסם בפני רבים אין הנודר יכול לעשו' הפך דברי העדים דאף ר"י לא אמר אלא בינו לבין עצמו ולעצמו אבל בפני אחרים אסו' הילכך כיון דיש היתר לנזירות לפי הנוסח שאומרי' העדים א"כ יכול הוא ליכנס בקהל ממה נפש' ואף לדבריו של נודר יש לו היתר ממה שבה בשאל' שהאשכנזים נוהגים לומר בנוסח כל נדרי כמו שתקן ר"ת ז"ל שהוא ביטו' להבא ולפי דעת גדולי המפרשים והסכמ' האחרונים ס"ל כל שלא היה זכור מתנאו בשעת הנדר לא חל עליו אלא שלבי נוקפי להתיר לכתחלה בזה דא"כ אין נדרים כלל והעול' ינהגו קלות בכל הנדרי' אפילו אם היו זכורים מזה שאומר בירו ובפ' ד' נדרים אמרי' סבר רב הונא בר חנינא למדרש' בפרק' אהא דהרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה וכו' א"ל רבא תנא מסת' לה סתומי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת לה בפרק' ואם אתה מתיר כל נדרי' מטעם זה בלא התר' חכם ודאי דנהיגי קלות ראש בהם ושמא שלא תקן ר"ת לומר הלשון הזה כדי להתיר לכתחילה למי שנדר ונשבע אלא שאם עבר בשוגג שלא יהא עליו עונש שבוע' או נדר וכן מוכיח אמה שמסיימי' בכתו' ונסלח לכל עדת ישראל וכו' כי לכל העם בשגגה ואע"פ שהרא"ש ז"ל בסוף יומא פי' דקאי על מי שעובר על נדרו ואינו סומך על הביטו' כדאמרי' הרי שנדר' אשתו בנזיר והפר לה בעלה ולא היתה יודעת שהפר לה והיתה שותה יין ומטמאה למתים צריכה כפרה דכתיב אשה הפרם וה' יסלח לה ומיהו אין זה נקרא שוגג אלא פושע כדתנ' אם אינה סופג' את המ' תספו' מכת מרדו' דאיהי מיהת לאיסורא איכוון ולא שייך לומר כי לכל העם בשגגה ומצאנו בתשובות מהרי' ויילה ז"ל סי' ב' כתב ומטע' כל נדרי לא חזי' לרבנן קשיש' שסמכו על זה להתיר נדרים ושבועו' בלא התר' חכם אלא בדיעבד היכא דאיכא צורך גדול בדבר אבל לא לכתחלה ע"כ והרי הרב ז"ל שהיה אשכנזי והעיד משם הגדולים שלא סמכו להתיר והיאך נסמוך אנחנו ועוד כשם שאנחנו שאומרים כל נדרי הלשון לשעבר להתיר כל נדרים ושבועו' שנדרו כבר מ"מ אין אנו סומכין בכל השבועות שהאדם זכור שנשבע שינהוג בהם מנהג היתר אם לא בחקיר' חכם ובפתח או חרט' ולא סמכי' עליו אלא למי שעבר ושגג אף לאומרים אותו להבא אין לסמוך עליו לכתחילה והנלע"ד כתבתי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
13