שו"ת מהרי"ט, חלק א ס״הTeshuvot Maharit, I 65
א׳בקושטנדינא לאנדרינופלה מה שכתבתי על פסק הרב כמה"ר חנניה יקר ז"ל.
1
ב׳שאלה נשאלתי במעשה באשה אחת שהיתה חולה ונתנה נכסיה לאביה מהיום ולאחר מיתה ואין שם קנין כתוב בצואה והרי היא בטלה דהו"ל מתנת בריא שאין בה קנין וכן כתבה הרמב"ן ז"ל בפרק מי שמת ונמקי יוסף כתב שהוא ברור ומוסכם בעיני המפרשים אלא שהחכמים השלמי' נרו זכו את האב ואני בעניי נעשתי סניף להם לקיים את המתנה מחמת שהנכסים היו אז בבית אביה ובלא קנין זכתה לו רשותו וראיתי לחד מרבוותא מגדולי החכמים המובהקים נר"ו שכתבו לבטל את המתנה מטעם דכיון שהנכסים היו מקדמת דנא שם בבית אביה הרי המקום היה מושאל לה ולאו רשותו הוא שיקנה לו בלא קנין והוכיח מדברי רשב"ם שבפרק המוכר את הספינה דתניא התם ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו וכתב רשב"ם ברשות לוקח שהביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח וכו' ברשות הלה המופקדין אצלו שהפקיד שם פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו למכור ולמדוד פירותיו בביתו כדרך כל הנפקדין עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשות ללוקח לקנות הפירות ולמד מדבריו שכל הנפקדין מסתמא מקנין את רשותם למפקיד ולא אמרי ברשות לוקח קנה אלא לפי שהביא המוכר פירותיו שם דרך עראי למכור דאז לא אמרינן שהקנה לו את רשותו.
2
ג׳ואני הוא המזכה מזכה אני במקומי שנרא' בעיני שאין כאן ענין להשאלת מקום דכל שלא יחד מקום לפקדון כיצד יהיה המקום קנוי למפקיד שלא יקנה המופקד על ידו דתנן בפרק המפקיד לא יחדו לו הבעלים מקום וטלטלהו ונשברה בין מתוך ידו בין משהניח' לצורכו חייב לצורכה פטור ומתרגם לה רב ששת כולה כרבי ישמעאל וכשטלטלה להביא עליה גוזלת ושואל שלא מדע' גזלן הוי וכשהניחה למקום שאינה מקומה לא הויא השבה אבל רישא דלא יחדו לה הבעלים מקום כל אתר דוכתיה אלמא כשלא יחדו הבעלים מקום לא הוי אותו המקום מיוחד לו וכיון שיכול לשנותה בכל מקום שירצה וזה אינו יכול למחו' על ידו נמצא שרשותו של נפקד הוא ולא רשות של מפקיד ועוד אפי' יחדו לה הבעלים מקום לא נקנה המקום למפקיד דהא אמרינן במרובה כשם שהקרקע נקנה בכסף ושטר וחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף וכו' וכן כתבו התוס' בפרק הספינה גבי ההיא דמייתי לתוך חיקה או לתוך קלתה ומוקי לה שהיה בעלה מוכר קלתות והקשו התוספות נהי שנותן לה רשות ומשאילה מ"מ בעי חזקה כדאמרי' בהשואל כשם שהקרקע וכולי ותירץ ריב"א שאף על פי שאין המקום קנוי מ"מ הכלי עצמו קונה לו בכ"מ שיש לו רשות להניח כמו גבי סמטא ובפרק קמא דמציעא גבי עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו הקשו התוס' וישאילנו המקום ע"י חליפין ותרצו דשאלה ושכירות אינה ניקנית בחליפין והרא"ש ז"ל כתב דאפילו תימא שנקנה בחליפין מאחר שצריך קנין סודר יותר היה נקל להם מהשכיר בפרוט'. ובפרק הזורק גבי ההוא גברא דכתב גיטא לדביתהו במעלי שבתא וכו' למחר תקף ליה עלמא אמר רבא לקנייה ניהלה לההוא דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק דתנן נעל גדר ופרץ הרי זו חזקה ופריך ליה התם רב עיליש מה שקנתה אשה קנה בעלה והקשו התוס' והא אמרי' במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות והעמידה ר"י ז"ל דאיירי בשאלה דלא אלימא כמו מתנה ואף ע"ג דהויא שאלה הוצרך רבא לומר שתפתח ותחזיק אלמא כדי שיקנה הקרקע בשאלה היה צריך קנין או חזקה שמועיל' גבי מכר כגון נתן צרור והועיל נטל צרור והועי' ובכל דוכת' אמרי' של נפקד קונה לו כדאמרי' בפרק השוכר את הפועל גבי ההיא דבא עליה ואח"כ נתן לה אתננה אסור ומוקי לה בדקאי בחצרה דלא מחסרא מסירה ולא אמרי' מסתמא בהשאילה לו המקום.
3
ד׳אך קשה לי הא דאמרינן בהשולח אהא דאמר רב יהודה אפי' השאילו מקום לתנור ולכירים כותבין עליו פרוזבול איני והתני הלל אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב בלבד נקוב אין שאינו נקוב לא אמאי והא איכא מקומו לא צריכה דמנח אסיכי פרש"י והא איכא מקומו והא מקומו או שלו הוא או השאילוהו לו והשתא מאי קשיא ליה אטו כל דמושיל בשטר וחזק' מושיל זה הניח לו העציץ ברשותו והוא לא מחה לא בשביל כן נאמר שהמקום קנוי כהא דתנן היה מעמיד בהמה בחצר תנו' וכירים ורחי' בחצר לא בשביל כן תהא חזקה ואמאי דחיק לאוקומא דמנח אסיכי ונראה בעיני דמקולי פרוזבול שנו כאן ולא הצריכו שיזכה במקום באחד מן הקנינים תדע מדאמרינן לעיל מינה מזכה לו קרקע כל שהו אפילו קלח של כרוב ועלה אמר רב יהודה אפי' השאילו מקום לתנור ולכירים והא קלח של כרוב הוי רבותא טפי ואי השאילו אתא לאשמועינן הו"לל אפילו השאילו אלא משמע דהכי קאמר אפילו לא זכה לו לגמרי אלא השאילו מקום לתנור דהוי תשמיש עראי מדאין בו חזקה אפילו הכי מהני לענין פרוזבול הואיל והוא משתמש בקרקע וכי האי גוונא אמרינן לענין משכון אף על גב דבשעת הלואתו לא מקני ליה משכון למלוה מהני לענין פרוזבול כמו שהוכיחו התוספות שם ועוד הקלו לענין זכיית הקרקע שאמרו מזכה לו בתוך שדהו כל שהו כתב הרא"ש מזכה לו ע"י אחר והקלו בפרוזבול אף על גב דחוב הוא לו שעיקרו של פרוזבול אינו אלא הפקר בית דין ועיל' מצאו לכותבו על קרקע כל שהו תדע דאמרינן אין לו קרקע ולערב יש לו כותבין לו ולערב אין להם ולחייב יש לו כותבין מדר' נתן ואפי' אם מת הערב או החייב תובע מהלוה וקל הוא שהקלו בפרוזבול כנ"ל ולעולם ודאי אין המקום קנוי לאדם אלא כשהחזיק באחד מן הדרכים ואף על פי שהרמב"ם ז"ל בפרק ראשון מהלכות מכירה כתב היה צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה הרי החזקה שקונה אותה שטיחת הפירות כולי ולמדנו מדבריו דדוקא גבי צונמא דלא חזי לנעילה וגדיר' הוא שאמר כן אבל בשדה או בית לא מהני בשמוש כלל וכן מוכיח מלשונו שם אף על פי שהרב המגיד לא כתב כן לדעתו ומ"מ כבר חלקו עליו הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ז"ל אף גבי צונמא.
4
ה׳ועוד נראה לי שאפי' יחד לה מקום והשאילו לה לצורך אותם החפצים מסתברא שכל שנטלה אותם החפצים לא נשאר המקום קנוי לה לעולם שתביא חפצים אחרים שלא השאילה אלא כל זמן שהחפצים שם או שלשים יום אי אמרינן דסתם שאלה שלשים יום ואם פינן אף בתוך שלשים יום חזר המקו' לבעליו הילכך עכשיו שנתנם במתנה לנפקד נמצא שמטלטלין והמקום באו לו כאחת דהכי אמרינן בריש הזורק הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת ופרכינן חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומסיק כדאמר רבא גבי עבד למאן דאמר בשטר על ידי עצמו יד עבד כיד רבו דמיא אלא גיטא וידה באין כאחת הכי נמי גיטא וידה באין כאחת אף על גב דבעינן ונתן בידה אמרינן כיון דעם נתינה הוי ידה שפיר דמי ואין להקשות מהא דאמרינן בהזהב גבי הא דאמרינן כגון שהיתה עליתו של לוקח מושכרת ביד מוכר דקנה לוקח בלא משיכה ואמרינן התם טעמא מאי תקינו רבנן משיכה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה הכא ברשותא דלוקח הוא אי נפלה דליקה באונס איהו טרח ומייתי לה משמע דוקא מהאי טעמא דאיהו טרח הא לאו הכי לא קנתה לו רשותו לפי שמושכרת היא ביד המוכר וכן כתב רש"י ז"ל ולא שתקנה לו חצרו בנתינת המעות דכיון שקבל השכר נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות וחצרו של מוכר הוא עד כאן ולא אמרינן הכא חצרו וחיטיו באין כאחת דהכא לא שהשכיר לו המקום לצורך החיטין אלא שהשכירה לזמן לתת בה כל מה שירצה ואע"פ שהיה מפנן עדיין החצ' היתה ברשותו לתת בה כל מה שיחפוץ אבל בה"ג דנ"ד ודאי דאמרי' החצר והמטלטלין באו לו כאחת.
5
ו׳ומעתה הריני בא לדברי רשב"ם ז"ל שהביא החכם השלם המובהק נר' והוכיח מדבריו דמסתמא כל נפקד מקנה הוא את רשותו למפקי' והו"ל כאילו הוא רשותו של מפקי' ובמחילה מכבוד חכמתן כי רבה היא אילו השגיח בדברי רשב"ם השגחה שלמה לא היה כותב כן ותימא על עצמו דלפי מה שהביא בדברי רשב"ם כי מה שכתב דמסתמא מקנה את רשותו אמר כן לענין שיחשב כרשותו של מפקיד ואם ירצה נפקד לקנותם לא יקנה בקבל' מוכר גרידא עד שימשוך א"כ היכי קתני דמשקבל עליו נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשות ללוקח קנה לוקח בלא שום משיכה מי איכא מידי דלנפשיה לא זכי לאחריני זכי אלא פשיטא שאם לאחרים הוא זוכה בקבלה בלבד כל שכן אם יתרצה מפקיד למוכרם לנפקד שמשקבל עליו מוכר זכתה לו רשותו בלא שום קנין. ומה שהוצרך רשב"ם ז"ל לפרש כן שהפקיד שם מוכר פירותיו ומסתמא הקנה לו וכו' דבריו מפורשי' לפי שהוא ז"ל כתב לעיל דפי' ד' מדות במוכרים לאו ד' רשויות קחשיב דהא רשות מוכר ורשות נפקד חדא היא דהכא והכא שייך למימר קבלה ושכירות מקום ופי' דבריו הוא משום דעד השתא ס"ד דתלמודא דברייתא מיירי בכליו של לוקח ובהכי מוקי לה כולהו בבי דמתניתא וכליו של לוקח קונין לו בכ"מ שיש לו רשות להניחם שם דומיא דסמטא וחצר של שניהם ובחצר שאינה של שניהם פי' רשב"ם ז"ל לפי מאי דקס"ד השתא כגון שלא נתן לו בעל חצר רשות למדוד שם דומיא דרשות הרבים הא אם נתן לו רשות כליו של אדם קונין הילכך בין ברשות נפקד בין ברשות מוכר כיון דלפי מאי דסבר תלמודא השתא דבכליו של לוקח משקבל עליו מוכר להשאיל לו את רשות באמירה בעלמא זכו לו כליו דלענין זה ודאי מהני קבלה שנותן לו רשות להניח שם פירותיו והו"ל כסמטא הואיל ויש לו רשות ללוקח להניח שם פירותיו א"כ אמאי נקט תנא קבלה ושכירות בנפקד ולא נקט הכי ברשות מוכר לכך פי' התנא אורחא דמילתא קתני דסתם נפקד מסתמא הקנה למפקיד את רשותו למכור ולמדוד פירותיו שם כלומר מתרצה הוא בכך ועל דעת כן נתן לו רשות להניח שם פירותיו הילכך מסתמא אם יתרצה לייחד לו מקום ללוק' להניח שם הפירות כמו שכתב למטה כי היכי שהיה נפקד של הראשון הכי נמי ישמור פקדונו של שני ונמצא שכליו של לוקח ומדתו קנו לו במקום שיש לו רשות להניחם שם שהרי מתרצה הוא הנפקד בכך אבל גבי מוכר לא קתני קבלה דסתם מוכר רוצה הוא לפנות את ביתו ואינו חפץ שיהיו עוד הפירות בביתו משמכרם הילכך לא קנו לו ללוקח כליו גם מה שכתב למעלה ברשות לוקח שהביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח הוצרך לפרש כן לפי שרוצה להעמיד דברייתא בכולהו בבי מיירי במדה של אחד מהם בין שיה' מדה של לוקח בין של מוכר והיכי שייך ברשות לוקח מדה של מוכר דמסתמא מופקדין היוא צלו בבית ומונחים בירכתי ביתו על גבי הקרקע לכך כתב שהביא המוכר תבואתו שם למכור ומסתמא ברשות הלוקח הביא למכור שם ואע"פ כן משקבל עליו קנה לוקח אע"פ שהם בכליו של מוכר הכלי בטל אצל הרשות.
6
ז׳ובר מן כל דין אפילו תימא שכל הבית כולו היתה מושכרת לבת זכה אביה במתנה הא מילתא בפלוגתא דרבוותא תליא כההיא דסוף פרק השואל דתנן התם הזבל של בעל הבית דמסקינן דמיירי בחצר המשכיר ותורי דאתו מעלמא קמו ביה וכדרבי יוסי בר חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ופירש רש"י בחצר המשכיר שלא השכי' את החצר משמע מדבריו שאילו היתה מושכרת בידו אין בעל הבית זוכה בזבל דאתו מעלמא והרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות שכירות מעמידה כשהיתה שכורה ביד המשכיר שכן כתב אבל אם הבהמה של אחרים הזבל של בעל החצר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אף על פי שהיא שכורה ביד אחרים עד כאן ובמקום אחר כתבתי מה שיש לדון בדבריו ז"ל מכל מקום הרי מבואר לדעתו ז"ל שאין מה שהיה שכורה ביד אחרים מעכב ביד בעליה שלא תזכה לו וכאילו לא היתה שכורה כלל ואף על פי שגם הראב"ד ז"ל חלק עליו בהשגות וכתב דאוקמתת הגמרא בחצר המשכיר דלא אגירא ליה לשוכר דאי אגירא ליה כדידיה דמי וקניא לי' מידי דהוה אשוכר את מקומן מכל מקום לא יצא הדבר מידי מחלוקת וכיון דספיקא הוא מוקמינן ממונא בחזקת מאן דתפיס כיון דבהתירא אתא לידיה והוה ליה כתפיסה מקמי שנולד הספק דלכולי עלמא מהניא תפיסה. זהו מה שנראה לעניות דעתי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
7