שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט ק״זTeshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 107
א׳שאלה ראובן ושמעון שנשתתפו בזה האופן שראובן הוציא שנים אלפים לבנים ושמעון במעשה ידיו כמו שכתוב בשטר שביניהם וזה נוסחו. בס"ט ובשעת ברכה נשתתפו בחברת שותפות ר' אברהם ור' אליה יצ"ו מהיום ועד חג הפסח הב"ר בע"ה והשותפות הנז' הוא בזה האופן שהר' אברהם שם בקרן השותפות ב' אלפים לבנים יפים וטובים ור' אליה הנז' נתחייב בשבועה חמורה להקריב לשותפות הנ"ז כל התועלת האפשרי ולהרחיק ממנה כל נזק והפסד. וכמו כן נתחייב ה"ר אברהם הנז' שבח"ה של פסח יעשו חשבון ביניהם ואם ירצה לחלוק השותפות יקח ה"ר אברהם הנז' הב' אלפים לבנים שהם בקרן השותפות ומה שיזמין להם הש"ית מהריוח יחלקו ביניהם בזה האופן שה"ר אברהם הנז' יקח ג' חלקים והר' אליה הנז' שני חלקים וכן אם יהיה איזה נזק והפסד יהיה ג"כ כמו הריוח והתנו ביניהם כשיחלקו השותפות נתחייב ה"ר אברהם הנז' ליקח כל מיני סחורות שיש בידם ולקבלה כמו שקנו אותה ואם ימצא בידם איזה מעות בעין וערך המעות פחתת או הותיר נתחייב ר' אברהם הנז' לקבלם כמו שעושים כל הסוחרים ור' אברהם הנז' נתחייב לתת לר' אליה הנז' ששים לבנים בשבוע הארבעים לבנים להוצאת ביתו והעשרים לבנים ישלם לר' אברהם הנז' מהחוב שהוא חייב לו. וגם התנו ביניהם שאם בתוך זמן השותפות ירצה הר' אברהם הנז' לחלוק השותפות הרשות בידו. ועוד התנו ביניהם שכל משך זמן השותפות הנז' יהיה כל דמי השותפות בין מעות בין סחורה מסורים ביד ר' אברהם הנז' בין ביום בין בלילה ואין רשות לרבי אליה הנזכר לשלוח יד בהם. ועוד התנו ביניהם שכל מה שירויח הר' אליה הנזכר בלילה יהיה לעצמו. ואם ה"ר אליה הנ"ז יושיט שיקח יותר מהמ' לבני' שנתחיי' לתת לו ה"ר אברהם הנז' בשבוע להוצאת ביתו מעתה ומעכשיו נתחיי' ה"ר אברהם פינטו יצ"ו לשלם להר"א הנז' כל נזק והפס' שיב' להר"א הנז' מצד ר' אליה הנז' וקבל באחריות גמורה ובנאמנות גמורה וחומר וחוזק שטר שותפות זה כחומר וחוזק שאר שטרי שותפות וכו' מסודר וכו' כתיקון וכו' דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. ושלא יפסל וכו' ולקיים כל הנ"ל קנינא מיד ה"ר אברהם וה"ר אליה הנז' ומיד הרא"פ הנז' קנין גמור וכו' וגם נשבעו השותפים שבועה חמורה וכו' ובפרט על הנאמנו' והיה זה יום ח' י"ט לחשון הש"פ וקים. ובתוך זמן השותפות רצה ראובן לחלק השותפות בתנאי שביניהם שהרשות בידו לחלק כל זמן שירצה. ואז נמצאו בחנות נכסים ומעות בעין ורצה ראובן הנז' ליקח כל הנכסים והסחורות שנמצאו אז בחנות בשעת החלוקה לערך שקנו אותם. ושמעון טוען שהנכסים והסחורות ימכור אותם ששוים יותר ממה שקנו אותם כדי לקחת חלקו מהריוח. וראובן טוען שהנכסים אדרבא הם יותר בזול לערך הגרושוש שעלה ק"כ לבנים והוא כשקנה הנכסים נתן הגרושוש לערך מאה לבנים ואיך ימכור הנכסים ויקח הגרושוש בק"כ לבנים וכבר המלך יר"ה גזר שלא יעבור יותר משמונים לבנים ואיך יתכן שיקבל הוא הפסד הגרושוש וימכור נכסיו כדי שיקח שמעון הריוח אלו טענותיהם. ועתה יורנו מורנו מורה צדק הדין עם מי ואם יש ממש בטענות שמעון כפי השטור שביניהם שטוען שרוצה למכור הנכסים כדי ליקח הריוח. או אם הדין עם ראובן שטוען כיון שהרשות בידו לחלוק כל עת שירצה בשעה שאמר לחלוק כבר הנכסים הם ברשותו לערך שקנו אותם בין הוקרו בין הוזלו. עוד יורנו מורה צדק שארבעה שבועות קודם הזמן שרצה לחלוק השותפות ראובן הנזכר ושמעון סגרו את החנות ברצון שניהם כדי שלא למכור מהנכסים בשביל הפסד המעות ושמעון הנזכר היה עושה מלאכה בביתו ולקח העשרי' לבנים בכל שבוע כתנאי שביניהם וראובן הנזכר התרה בו שיבא לביתו ויעשה מלאכה עמו כמו שנתחייב בשטר השותפות והוא לא הטה אזן ולא רצה. ובעת חלוקת השותפות לקח לעצמו כל מה שהרויח באותם ארבעה שבועות באומ' שכבר נתפרדה החבילה. ושמעון טוען שעד שעת החלוק' עדיין היו שותפים והריוח באמצע. ועוד שאם לא היה שותף היאך היה לוקח הכ' לבנים בכל שבוע, על כל זה יורנו מורה צדק הדין עם מי ושכרו יהיה כפול ומכופל מן השמים.
1
ב׳תשובה מה שרוצה ראובן ליקח כל הנכסים שנמצאו בחנות בתוך הזמן שרצה לחלוק לערך מה שקנו אותם אינו עולה בדין דאפילו תימא שהבחירה ביד ראובן זה יהיו בזמן החלוקה אבל בתוך הזמן לא ומה שכתוב שיהא רשאי ראובן לחלוק בתוך זמן השותפות לחלוק בדינו רשאי לקחת' במה ששוה אבל לא לפחות משוויה דלא קאי תנאי זה אלא אחלוקה גרידתא ולא אמרה שהתנו שבסוף הזמן יקח אותה לערך מה שקנו אותה דיד בעל השטר על התחתונה ולא שייך בזה מה שכתוב ודלא כטופסי דשטרי להיות ידו על העליונה שכל זכות שלא נתבאר חזר הדבר לדין תורה והבא להוציא מחזקת השותפי' עליו הראיה כדכתב הרי"ף ז"ל בשלהי מציעא ואיכא טעמא רבה שלא יהא הרשות בידו בתוך הזמן שאל"כ יהיה רואה מקח טוב שנתייקר ויקפוץ ויאמר הריני זוכה ולוקחו לעצמו אבל בסוף הזמן יש שהות למכור בשויין ולא יורע כחו של זה ואשכחן דחשו חכמים לזה כדאמרינן בהנזקין למאן דאמר ב"ח דינו מדאורייתא בעידית אלא שלא יראה אדם לחבירו שדה נאה ויקפוץ וילונו כו' הילכך אין ללמוד תוך זמן מלאחר זמן כל שכן שאפי' בסוף הזמן אין הבחירה ביד ראובן שמלשון השטר מוכיח שליפות כחו של שמעון היה התנאי שכן כתוב והתנו ביניהם כשיחלקו השותפות נתחייב ה"ר אברהם הנזכר ליקח כל מיני סחורות שיש בידם ולקבלם כמו שקנו אותה מלשון זה נתחייב ה"ר אברהם לקחתם כפי מה שקנאום אבל לא נתחייב חבירו לתתם לו אלא אם יראה ששוה יותר מורידה בשויה ופורע לו מעות שאם לא כן היה לו לכתוב והתנו ביניהם כשיחלקו ה"ר אברהם יקח כל מיני הסחורות וכו' אבל ממה שפתח בתנאי שניהם וסיים בחיוב האחד משמע שהשני לא נתחייב בכך. וכהא דאמרינ' בפרק בית כור יתר מכאן יעשה חשבון ומה הוא מחזיר לו מעות אם רצה מחזיר לו קרקע ולמה אמרו מחזיר לו מעות כדי ליפות כח של מוכר כי ממה שחייבו את הלוקח להחזיר מעות לא מפני כן נתחייב מוכר לקבל מעות אלא אם ירצה יקח קרקע לפי שדינו בקרקע ובפרק נערה ממאי דאמרי' תקנו מזונות תחת מעשה ידיה אלמא מזוני עיקר ויכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואינה עושה ולא נאמר כשם שהוא חייב במזונות תחת מעשה ידיה כך היא נתחייבה במעשה ידיה תחת המזונות דמשום תקנה דידה עבוד ויכולה היא שתאמר אי אפשי בזו התקנה אף כאן ממה שכתו' נתחייב הר' אברהם ליקח כו' אלמא משום תקנתא דחבריה עבוד ויכול הוא לומ' אי אפשי בתקנה זו אלא הריני מוכרם בדמים ופורע לך. ולענין פרעון המעות מהקרן שבשע' שנתנם ראובן בעיסקא היה הגרושות לערך מאה לבנים ובשעה שלקח הסחורה היה שוה לערך מאה וכ' ושוב אחר כך גזר המלך שלא יעבור יותר משמונים שורת הדין נותנת שתמכר הסחורה ויקבל ראובן מעותיו בגרושוש או זהובים כפי שהיה שוה גרושוש בעת שנתנם לערך מאה לבנים והשאר יחלוקו ואם בא לפנינו בלבנים עובר לסוחר יכול ראובן לומר לו תן לי גרושוש או יתן לי כסכום מעותי בלבנים.
2