שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט קי״דTeshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 114
א׳לרודיס.
1
ב׳בעסק פאטוריש שא' מהם לקח הנכסי' וטוען שעברה עליו שביעי'.
2
ג׳תשובה יש ללוי זה להשמיט עצמו מדין השמטת כספים בב' טענות א' שזו שותפות היא ולא מלוה וכתב הרא"ש כלל פ"ח שאין שביעית משמטת שותפות דמה שהיה בידו מעסק כמו פקדון היא ולא קרי' ביה שמוט כל בעל משה ידו ותנן נמי בפ' בתרא דשביעית הקפת החנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה משמטת וכו' ועוד דהו"ל כגזרי דיני' דאינן משמיטין וכמ"ש הרמב"ם ספ"ט מה' שמיטה וכן ב"ד שחתכו את הדין וכתבו איש פ' אתה חייב ליתן לזה כך וכך אינו נשמט שזה כגבוי הוא וכאלו בא לידו ואינו כמלוה עכ"ל. וזה יש בידו פסק שעמד בפני ב"ד וחייבוהו בסכום מעות שיקח בהקפה מהעכו"ם ויתן לו ושוב אינו משמט. ועדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר דלא אמרו בשותפו' אינו אלא כשנשאר בידו השותפות עצמו דומיא דפקדון דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה דהכי משמע מלשון הרא"ש ז"ל אין שביעית משמט שותפו' דמה שהיה בידו מעסק השותפות כמו פקדון הוא אבל זה שלקח המעות ואכלן וליתנהו עכשיו בעולם שהרי חייבוהו בית דין שיקח בהקפה מן העכו"ם אם אינו רוצה למכור חפציו השתא נפקא ליה מתורת פקדון ושותפו' ונשארו על גופו כמלוה ושפיר קרינן ביה שמוט כל בעל משה ידו ומה שהביא הרב בבית יוסף ז"ל דברי הרא"ש ז"ל ונשאר ביד אחד מהם מהשותפות לאו שנשאר חייב הדמים אלא השותפות עצמו נשאר בידו והיא עצמה התשובה הנזכרת בכלל ע"ח דבהכי מיירי ואם משום פסק הדין שנכתב עליו מצי למימר דלא דמי לגזרי דינין דאיתמר בירוש' דהתם בשכפר לו מעיקרא הוא כמו שאמר רבינו שמשון גזרי דיני' כגון תובע מחבירו וכפר לו ונתחייב בבית דין וכתבו לו פסק והדר קאמר בירושלמי פשיטא מלוה שנעשית כפרנית משמטת משמע שחוזר בו דמשעמד בדין ונתחייב משמט ושמא דהאי מעשה בית דין היינו כתיבה. א"נ יש חלוק בין כתבו פסק דין ללא כתבו עכ"ל. והנסחא שלפנינו בירוש' וכן הביאה הראב"ד ז"ל ה"ג מלוה שנעשית כפרנית אינה משמטת ולא הוי איפכ' ממה שאמר למעלה. ולפ"ז הא דאמרינן לעיל אלו גזרי דינין רבותא אתא לאשמועינן דלא תימא אעפ"י שכפר כיון שנתחייב בבית דין וכתבו לו פסק היה ליה כהיקיפא כדאמרינן פרק המביא תנין כתובה ואונס ופיתוי מאימ' נזקפין במלוה משעמד בדין וצריך לחלק כמ"ש רבינו שמשון ז"ל בין כתבו פסק דין ללא כתבו. איברא שהרמב"ם ז"ל בכל ענין משמע ליה דאינו משמט שכתב שחתכו את הדין וכתבו איש פלוני אתה חייב ובביאורו למשנה פירש יותר וז"ל והוא שיאמר הדיין איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך ואותו הממון לא יהא נשמט שאחר שצוהו הדיין לתת כאילו נכנס ברשות בעליו ואינו חייב עכ"ל ומ"ש כיון דאפשר להתפרש דוקא בשכפר בו ונתחייב בב"ד כדברי רבי' שמשון לא מפקינן ממונא בהכי.
3
ד׳וכי מעיינת בה תשכח שכל שאין תחלתו מלוה אינו משמט דהא ההוא דהאונס והמפתה ומוציא ש"ר מפרש בירושלמי ר"מ היא דאמר במלו' הדבר תלוי אלמא כל שלא היה עיקרו מלוה אינו בכלל השמיטה. והא דקאמר ר"מ היא לאו דיחידאה היא אלא לאפוקי מדר' יוסי דפליג במתניתין לעיל גבי שכיר שכיר ואמר כל מלאכה שפוסקת בשביעית משמטת אלמא אף על גב דשכר שכיר אין עיקרו מלוה ס"ל דמשמט ובזה נסתלק גמגומ' של הרב בכ"מ ז"ל דאמאי פסק כיחידאה דהא ודאי ההיא דהאונס והמפתה סתם מתניתין היא וגמרא מייתי לה בפרק ב' דגיטין אלמא הלכתא ולאפוקי מדרבי יוסי קאמר ושמא איתיא בברייתא בהדיא פלוגתא דר' מאיר ורבי יוסי ובריש פ' אעפ"י אהא דאמרינן תנאי כתובה ככתובה וקחשיב נמי ולשביעי' כתבו התוספות תימה דבסוף מסכת שביעית פליגי בהקפת החנות ובשכר שכיר דאיכא מאן דאמר אין משמטין ור' יוסי פליג ואמ' כל מלאכה שפוסק דשביעית משמטת ולדידיה ניחא דה"ה דמשמט הקפת החנות וכל מילי דלאו הלואה ואי לאו דתוספות כתובה ככתובה הוה משמט אבל לרבנן דאית להו דאין משמט אלא מלוה אפי' אין תוספ' כתובה ככתובה אינו משמ' דלאו הלואה היא אלא פירשו התוספו' בשם ר"י דודאי כתובה ותוס' אינן משמטין דאינן מלוה והא נ"מ לענין פגימה וזקיפה שאם פגמה הכתוב' הוה האלו פגמה התוספ' נמי. וכן ביארו הרא"ש והר"ן ז"ל מטעם זה וגם הרי"ף ז"ל כך פירשה ומדבריו נשמע לענין תוספת אף על גב דלא שייך התם טעמא דמעשה ב"ד דדוק' כתובה נקראת מעשה ב"ד מפני שהוא תנאי ב"ד אבל תוספות שהוא רצה להוסיף אין טעם לומר שלא תהא שביעית משמטתו בלא פגימה אם לא משום שאין עיקרו מלו'.
4
ה׳ומינה לנ"ד שעיקרו גזל בידו ששל' ידו במעו' השותפו' שאפי' חלקו לא הוה רשו' ליק' יותר מעשרי' אלפי' לבנים אלא שכל מעות השותפות משועבד לכל אחד מהם עד הזמן שקצבו ביניהם כל שכן שנטל חלקו וחלק חבירו גזל גמור הוי וליכא מ"ד שהגוזל את חבירו שביעית משמטתו אפילו עברו עליו כמה שמיטות וכי תימא הרי עמד בדין והוה ליה כמי שזקפה במלוה כדאמרינן גבי אונס ופיתוי מאימתי נזקפין במלוה משעמד בדין נראה דדוקא גבי אונס ופיתוי וקנס הוא דהעמדה בדין חשיב כזקיפ' מגו דנפיק ליה מתורת קנס שאם היה מודה בתחילה פי' נפטר ועכשיו נעשה עליו כמלוה וכל עיקר העמדתו לדין כדי לזקפו עליו כמלוה הוא שלא יפטר בהודאתו וכן לענין כתובה דמקמי הכי היתה צריכה להוציא הגט ועכשיו שעמד בדין לא חשיב כזקיפה במלוה. אבל גבי שכר שכיר והקפת החנות העמדה בדין לא חשיב כזקיפה בלא העמדה אלא כדי לגבותם וכן משמע דלא הוזכר העמדה בדין אלא אצל אונס קנס ופיתוי וכן משמע לישנא דמאימתי נזקפין דמשמע דקאי עלייהו דוקא ולא קתני מאימתי היא זקיפין. וכן משמע מדברי הרא"ש בפרק השולח דגבי הקפת החנות ושכר שכיר כתב אם עשאן מלוה ע"י שזקפן במלוה לפרען עד זמן פלוני אלמא אי לא ארווח ליה זימנא לא מיקרי זקיפה כמלוה.
5
ו׳ומטעם גזר דין נמי יפה כחה של לוי דמשעמד בדין על מה שלקח מדמי השותפות חייבוהו בי' דין הו"ל כגבוי ביד בית דין. ומה שפי' רבינו שמשון גזרי דינין כגון תובע מחבירו וכפר לו לפי מה שחלק הוא ז"ל לבסוף בין כתבו פסק ללא כתבו דההיא דמלוה שנעשית כפרנית משמטת מיירי בלא כתבו נמצא שהכפירה אינה מעלה ולא מורדת אלא כפירה אורחא דמילתא נקט לפרושי גזרי דינין שגם בעל דינו מודה לו מה שייך גזירת בית דין וה"ה אם לא כפר אלא שהיה רוצה להפטר בשום טענה ובנ"ד קודם העמדה בדין היה רוצה להפטר מלוי בטענה שלא היה חייב לו כלו' אלא לראובן השותף והוא ילך ויתרצה עמו ולוי זה תבעו וחייבו בית דין לשלם הכל מכח שהם שותפים. ומאן פלג ליה ומאן שם ליה. ועוד אפילו חלק ראובן ושמעון משועבד ללוי להשתעבד עד זמן השותפות ומפני זה חייבוהו בית דין. וכן נראה מתשובת הרא"ש בסוף כלל פ"ו שכתב וכן התובע את חבירו לדין וכתבו לו בית דין פס"ד אין משמטין כדתנן וכל מעשה בית דין אין משמטין ומפרש בירוש' גזרי דינין כגון התובע את חבירו ממון וכפר לו והביא עדים וחייבוהו בית דין וכתבו לו פסק דין אז הוי כגבוי ואינו משמט ע"כ וממה שכתב בתחלת הלשון התובע את חבירו לדין וכתבו לו פ"ד משמע דאין צריך כפירה אלא כשתבעו לפני ב"ד לבד ומה שהוצרך לומר וכפר בו וכו' לפרושי גזרי דינין ולומר דלא חשיב כפרנית שנעשת מלוה דמשמטת דכיון דכתבו לו פ"ד הו"ל כגבוי כמ"ש שם. לפיכך נראה שאין לשמעון השמטת כספים וחייב להשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק והאל הטוב יכפר בעדו ושלום יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
6