שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט קט״וTeshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 115
א׳מפליא עצה מגדיל תושיה החכם השלם כרע כאח יצ"ו. ראיתי דברי כ"ת על אודות ראובן שיש לו מעות מופקדות בידו ובא שמעון אחיו של המפקיד בטענת אחיו בכתבו לתתם המעות ללוי בידו שחייב הנפקד לו. וראובן טוען איני רוצה לתת פן יש טענ' עמך על עסק פקדון שמסרתי בידך ושמעון משיב אמת כי אמך מסר' בידי חפץ להוליכו לבית האומן ושמתיו עמדי צרור בסדיני עם זהב אחד שהיה לי וראש הסדין קשור באזור וכשבאתי לא מצאתי לא החפץ ולא הזהב שלי והדברים ברורים כמו שבררם כ"ת כלם נכוחים וישרי' שאין בזה פשיעה כלל וטענת היה לך להניחה בידך אין בה ממש דהא דמייתי מוצרת הכסף בידך לאו דוקא ואפילו אם יחלוק בעל הדין בראיה מבנו ובתו הגדולים מפני שידם כידו וכנפקדים חשיבי כדאמרינן כל המפקיד על דעת בניו ואשתו הוא מפקיד. וגם אם יכפור בראיית נעל בפניה' כראוי דהתם אפילו צרירה לא בעי דנעילה עדיפה אבל צרירה גרידא הוא דאמרי' דלא מהניא מדכתיב וצרת הכסף בידך מ"מ לא יכפור בדברי הרא"ש אלא כלו' כמו בידך שעינך תמיד עליהם כגון צררן בסדינו התלוי' בפניו וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ד צריכין שיהיו צרורים ומונחים בידו או קשורים כראוי על בטנו ושכנגד פניו כמו שהביא כ"ת ונראה הטעם דלא הביאו מן הכתוב להוכיח דכה"ג דוקא הוא דהוי שמירה דהא לא בפקדון משתעי קרא אלא בכסף מ"ש דידיה שאינו חייב באחריותו אלא אהא דקשיא לן בשלמא כלהו שלא שמר כדרך השומרים אבל צררן והפשילן לאחוריו מאי הו"ל למעבד כלומר דבש"ח לשמור כתיב והרי שמרן באותה צרירה ושמור הוא זה ומייתי דאין דרך שמירה בצרירה לבדה מדכתיב וצרת הכסף בידך למדה תורה דרך השומרים להזהר עליו אחר צרירה והוסיף לך שמירה אחרת שיהיו במקום שעיניו תמיד עליהם והיינו בצדו או לפניו והיינו לאפוקי הפשילן לאחוריו והואיל והדבר תלוי במה שדרך שמיר' בכך כל ששמר כדרך השומרים פטור כדמסיים במתני' ונראה בעיני כי בעיר הזאת בדוכתא דשכיחי שמוצאין אנשי החיל ששומטים מיד בני אדם פשיעה היא להולי' בידו כסף או זהב כי אם עבר ורמס וטרף ואין מציל וזה היא דרכן של בני אדם בעלי דעה לצרור ולהניח בחיקו ולתוספות שמירה שלא יפיל מחיקו קושרין ראש הסדין באזורו נמצא שמור מגנבה ושמור מאבדה וגם בטענה שטוען ראובן שלפי דעתו שמעון פשע ואין לו שיפרע מהחפצים שעשה לאשתו בשעת הכנסה לחופה. הנה כ"ת הביא מחלוקת מהפוסקים אם יכול לגבות מחפצי אשתו ואפילו למ"ד דגובה ב"ח שאני שלא תנעול דלת בפני לווין שתי תשובות יש לבעל הדין בדב' דמ"ד גובה טעמייהו משו' דלא מקנו לאשה אלא עדיין הם ברשות הבעל ולמה לא יגבה זה מהם. ועוד דפושע חמיר טפי מב"ח דדמי למזי' ונזקין שמין להם בעידי' וב"ח בזבורית מדאורייתא. ותו כבר כתב מהר"י קולון זכרונו לברכה דבכלי זהב שלא יכול למכור אלא שאני אומר דלכ"ע החפצים שאדם עושה לארוסתו קודם החופה דינן כדין נצ"ב שהרי לענין מכירה כתב הרמב"ם ז"ל פרק ל' שאינו יכול למכרם בין נצ"ב בין מטלטלין שנתן לה משלו כל שכן כי מה שנותנים עכשיו הוא כנגד המעות המדודים שמקבל מאבי הכלה עושה כנגדן תכשיטין של זהב וחפצים ובפרק חזקת באותם שלש שדות גירסת רבינו חננאל והרי"ף ז"ל וא' שהכניס לה שום משלו. וכתב הרמב"ם ז"ל דמכל מקום אם מכר המקח קיים שאין שם טעם שבח בית אביה ולפי זה מה שאמר מהר"י קולון דכלי זהב יכול למכור מיירי בחפצים שהבעל עושה לאשתו אחר הנשואין אבל בחפצים שנתן לה מקודם לא יגע בהם הנלע"ד יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
1