שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט קי״חTeshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 118
א׳לברוסה.
1
ב׳שאלה ראובן השכי' בית לשמעון לזמן י"ב חדש ונשבע המשכיר שלא להוציאו מן הבי' ונשבע השוכר שלא להריק הבית בתוך הזמן ואפילו אם יריקוהו נתחייב לפרוע לו השכירות. ובתוך הזמן נפלה מריבה ביניהם ועל שהיה תובע השוכר שיתקן לו מקום א' והקפיד המשכיר כנגדו וא"ל תריק לי הבית עתה רוצה שמעון להריקה באמרו שכבר מחל לו ויפטר משבועתו וחיובו כמ"ש שיריק לו ביתו. והמשכיר אומר שעדיין חיובו קיים כי מה שאמר לו דברים בעלמא ופטומי מילי הוא.
2
ג׳תשובה יש לדון בזה הלשון שאמר לו המשכיר שיריק לו ביתו ולא אמר שהיה מוחל לו השכירו' דשמא שיריק והוא יפרע קאמר דלא דמי להא דאמרי' בפר' זה בורר נתחייב לו שבוע' וא"ל דור לי בחיי ראשך דאמרי' במחול לך דברי הכל אינו יכול לחזור בו אעפ"י שלא הזכיר מחילה דממון מ"מ מה שא"ל דור לי בחיי ראשך יש במשמע פיטור השבועה והוא אינו מחייב ממון דאפי' בשבועה דאורייתא כגון מודה במקצת או בע"א לא חייבתה תורה ממון אלא שבועה כדאמרי' גבי ע"א אינו קם לממון אבל קם הוא לשבועה וכי א"ל השתא שלא ישבע אלא בהדרת הראש הרי פטרו בפי' מן השבועה אבל כאן באומר הרק לי ביתי אין בלשון הזה פיטור הממון דשמא הרק ואת פורע וכההוא דפרק הזורק דתנן וכן לענין קידושין וכן לענין החוב א"ל בעל החוב זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב ללוה הלוה חייב וא"ר יוחנן לגיטין אמרו קרוב לו ולא דבר אחר איתיבי' וכן לענין החוב וכו' הב"ע שאמר לו זרוק לי חובי והפטר פרש"י אבל זרוק לי חובי סתמא זרוק ושומרו קאמר אלמא לא מפני שא"ל זרוק לי חובי ועל פיו זרקו פטרו מחיובו. הכא נמי כי אמר ליה תריק לי הבית לא פטרו בפי' מחיוב השכירות מיהו קשה מהא דאמרי' בפרק השואל השואל את הפרה וא"ל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי וכו' חייב וכן בשעה שמחזירה לו א"ל המשאיל שלחה לי ע"י בני ע"י עבדי וכו' ושלחה ומתה פטור. ולא אמרי' שלח בחיוב שאתה חייב להחזירה למקום השאלה כי היכי דאמרינן התם זרוק ושמור קאמר ליה עד דא"ל שלח והפטר ונ"ל שיש חילוק בין שמירה להלואה דשאלה איתא בעינא וכיון דא"ל שלח כמאן דפטרו משמירה וקמה ליה בחזקת בעליו אבל מעות הלואה זוזי דלוה נינהו ואינן נעשים של מלוה עד שיגיעו לידו ואם הקדישה לוה מוקדשים ובאמירה שאמר ליה המלוה שלח לא נעשו כשלו ואם הקדישם מלוה אינם מקודשים דבעינן איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו וכו' הילכך לא נפטר חיובו של מלוה באומר זרוק סתמא עד שיאמר זרוק והפטר. ואי קשיא מהא דכתב הטור בח"מ סי' קנ"ה שלח לו חובו ע"י שליח וכו' ואפילו לא אמר לו פה אל פה אלא נכתב ונאבדו פטור. וכתב הרב בב"י עליו שזו משנה פר' השואל אמר לו השואל שלחה לי וכו' או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך כו' והיינו סיפא דקתני כן בשעה שמחזירה לו ומשמע דאף לענין חוב אתמר כשאמר לו שלח שלח והפטר קאמר. ולפי מ"ש למעלה היינו דוקא בפקדון דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמאריה איתיה ולא בזוזי דחוב דליתיה בעיניה. ויר' לי דהתם מיירי בלוה שאינו חייב לשלוח מעות ההלואה אצל המלוה אלא כאן לוה ממנו וכאן יחזיר לו הרי זה דינו כדין הנפקד ומאחר שהמלוה ממציא לו שליח שישלחם אליו אעפ"י שלא כתב לו הרשאה רשאי לשלחם לו ונפטר בכך כיון דא"ל בע"פ או בכתב שישלחם לו ע"י פלוני והם דברי הרי"ף ז"ל שכתב בפרק הגוזל גבי משלחים מעות בדיוקני וכו' והיכא דשדר לחבריה כתבה ואמר ליה ההוא מידי דאית לי גבך שדריה ניהלי בהדי פלניא ושדריה לא מחייב באחריותו. אבל בההיא דפרק הזורק דאמרי' דאי אמר ליה זרוק זרוק ושמור קאמר מחויב הוא לפרוע בתוך ידו של מלוה וכל שלא הגיע לידו מעות של מלוה הם ואינו נפטר עד שיפרש זרוק והפטר.
3
ד׳ובס"פדהחובל אהא דתנן קרע את כסותי שבר את כדי חייב ע"מ לפטור פטור ואמר רבי יוחנן דיש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן הכני פצעני ע"מ לפטור ואמר ליה הן זהו הן שהוא כלאו קרע את כסותי שבר את כדי ע"מ לפטור ואמר לאו הרי לאו שהוא כהן פי' המ"מ והרא"ש בנזקי ממונ' אמר לאו בניחותא מסתמא בתמיה קאמר כיון דמתחלה אמר קרע את כסותי משמע דסתם קרע את כסותי עד שיפטר קאמר ומיהו לפי מאי דמסיק רבא הא דמטי לידיה בתורת שמירה הא דאתא לידיה בתורת קריעה שמעינן דההוא דיש לאו שהוא כהן בדאתי לידים בתורת קריעה שלא נתחייב מעיקרא לשמור אבל אתא לידיה בתורת שמירה אעפ"י שאמר ליה אח"כ קרע אותה ואם תרצה חייב עד שיפטרנו בפירוש. והביא הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהל' חובל והטור סימן ש"פ ובתוספות כתבו שם בלשון הזה מתניתין בדאתה לידיה בתורת שמירה ושוב נמלך ונתן לו רשות לקרוע שכיון שמתחל' נתינתו נתנו לשמור ולא לקרוע והנפקד קבל עליו מה שאומר אחר כך לקרוע אם ירצה אינו אלא משטה ופטומי מילי בעלמא ע"כ וכן כתבו למעלה מה שנותן לו רשות בסיום דברים פטומי מילי הוא כדי שישמו' לו ברצון ולא ידאג שמא ידקדק עמו יותר מדאי. משמע מדבריהם שאם אמר לו על כלים שברשות עצמו שיקרעם הואיל שלא נתנם לו שישמרם בלב שלם אמר שיקרע' דלא שייך הכא פטומי מילי ולא זירוז כדי שישמר' ברצון ואז אם קרעם פטור וקשה לי דבסוף פ' כיצד הרגל אמר רבא הניח גחלת על לבו ומת פטור. על בגדו ונשרף חייב. ואמר רבא תרוייהו תננהי על לבו דתנן כבש עליו לתוך האור וכו' בגדו דתניא קרע את כסותי שבר את כדי חייב ע"מ לפטור פטור ופי' התוספות דהכי מייתי ראיה שלא תאמר כיון שמניח על בגדו והוא שות' א"כ דעתו שיפטר דהא אשכחן דאפילו במצוה לקרוע דחייב. ואכתי מאי ראיה שאני התם דכיון דנתנו בתחלה לשמור כי אמר ליה אחר כך שיקרע כדי שלא ידאג בשמירתו הוא ופטומי מילי בעלמא קאמר ליה אבל הכא שהיה רואה בגדו נשרף ושותק ניכר דניחא ליה ועל זה סמך המזיק שהניח הגחלת דאם אין רצונו בכך היה מפילה שלא תשרף אלמא משמע דלכאורה דכי אמר קרע את כסותי חייב לפי שלא פטרו בהדיא מן התשלומין והכי נמי זה שרואה שנתן לו גחלת על בגדו ושותק מכל מקום אמר הואיל והוא חייב לשלם מאי איכפת לי להצילה ואפילו אם נאמר דהאומר קרע את כסותי כשלא נתנה בתור' שמיר' פטור יש לחלק בין זו לההיא דפרק הזור' דהתם סתמא לא מהני לפטור מחיובו אבל הכא סתמא שלא יתחייב הוא דאיך יתחייב במה שהוא נותן לו רשות והכא נמי בנ"ד כשאומ' הריק לי ביתי מסתמא לא נפט' מחיובו עד שיפטרנו בפי' וימחול לו.
4
ה׳ועוד נראה דאפי' תימא דכי אמר ליה הריק לי ביתי מסתמ' והפטר מן השכירות קאמר דאין סברא שיפרע לו שכירות והוא אינו דר בה מ"מ מסתמא לא אמרינן שסלק ידו מעכשיו ופטרו לגמרי דאדרבא זיל לאידך גיסא דאין סברא שהוא פוטרו לאלתר שנמצא יד שוכר על העליונ' אם ירצה יריק ואם ירצה יחזיק בתוך הבית שאם היה בענין שהיה יכול תוכף המשכיר להחזיק בבית שלא יוכל לחזור היה אפשר שיתרצה שיפרדו איש מעל אחיו אבל לא שיהיה השוכר רשאי והמשכיר אסורים ידיו אלא מסתמא הכי קאמר לכשתריק הבית ותקבלנה ממך תפטר אבל כל זמן שביד' החזיק כשלך ומצי' למהדר גם אני מחזיק כשלי לפיכך אפילו היתה כוונתו שיפטר מהשכירות והואיל וכל זמן שאינו מריק לו הבית אינו פוטרו נמצא שהרקתו של בית פוטרתו וכל שעדיין לא הריק הבית יכול הוא לחזור בו ולומ' איני חפץ שתריק כי היכי דכי אמר זרוק לי חובי והפטר שאם זרקו נפט' כל שעדיין לא זרקו יכול לחזור ולומר אי אפשי שתזרקנו וכן בשואל אף על פי שאמר לו שלח והפטר יכול לומר אי אפשי שתשלחנו ובאומר קרע ע"מ לפטור א"א שתקרענו אף כאן כל שלא יצא מהבית עדיין הוא בחיובו ויכול לומר א"א שתריקנה שאין לי שוכר מזומן עכשיו.
5
ו׳ועוד יש לדון בזה מההיא דבפ' הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסי' הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה א"כ למה כתב לה דין ודברים שאם מכרה ונתנ' קיים הכא נמי אין בלשון הזה פיטור לגמרי ולמה אמר לו שירי' הבית כדי שיהי' לו רשות להריק' או להשכיר' לאחרי' לפי שנשב' השוכר שלא להריק הבית ואם יריקהו שיפר' השכירו' משמ' דהמשכיר קפיד שלא יניחנה ריקנית ושלא יושיב אחר במקומו אפי' במנין בני ביתו לכך השביעו שלא יריק דקפי' אמאי דאמרי' ושאיה יוכת שער ולהני' אחרי' קפיד אמאי דכתב הראב"ד שי"א שיש בני אדם מחריבין הבית ועוד דמאחר שיצא מן הבית יהא צריך לחזור אחריו ולמיקם עמיה בדינא ודיינא לכך השביעו שלא יריקנ' ואפי' אם יריק יפרע לו שמשמ' הלשון שאעפ"י שיפר' עובר שאל"כ היה לו לישבע שיפרע לו שכירתו בין ריקנית בין מלאה אלא משמע שאם יריק עובר ועתה נתן לו רשות שיריק ויכני' אחרים או יניחנה ריקנית ויפרע לו שכירתו ובכל מקום שבא זה להפטר מכח דבריו אנו הולכים אחר הפחות שבלשונות כההי' דר"פ הכותב וכי היכי דדיינין לשון דין ודברים אין לי בנכסיך שלא נסתל' אלא מהכח שהיה בידו למנעה מלמכור אף כאן לא נסתלק אלא מן הכח שבידו למנעו מלהניח' ריקני' או מלהשכיר' לאחרים דהואיל ושוכר זה אינו יכול להפקי' חיובו אלא מתוך דברי המשכיר דיינינן דבריו בפחות שבזכות שיש לו עליו אעפ"י שהמשכיר בא להוציא. ומכאן למד הרב מהר"י קולון ז"ל בשרש ז' דאמרינן יד ב"ה על התחתונה אע"פ שהוא מוחזק אין חזקתו מועילה כלום שמכח הדין מתחייב דהא הכא קריא לאשה ב"ה אע"פ שהיא מוחזקת בנכסים הואיל והבעל בא לזכות מן הדין והיה רוצה להפקיעו מכח השטר והאריך בזה כמו שכתוב שם. והוקשה לי היכי אשתמיטיתיה ליה דברי התוס' דמשמ' מדבריהם דרב אשי פליג אדאביי שהקשו למאי דלית ליה לרב אשי דיד בע"ה על התחתונה אמאי נקט אם מכרה ונתנה קיים דיעבד לכתחילה נמי תמכור עד כאן. ואולי ראה אותם וסבר דלא סמכי התוס' על זה מדאסקוה בקשיא. וזו היא הכרעה דרב אשי לא פליג אטעמא דאביי ומיהו קושיא זו י"ל כמ"ש בחדו' בס"ד. אבל יש סעד לדברי מהרי"ק ז"ל מדברי ר"ח והר"ן ז"ל שכתבו אבעי' דאבעי' לן אי פירות דוקא או ע"ע דוק' או תרוויהו דוקא. וכתב הר"ן וכיון דלא איפשיטא בעינן תרווייהו דבגמ' אמרינן דהאשה בעלת שטר וידה על התחתונה וכן בההיא דאבעי' לן. אי כתב לה פירי דפירי ולא כתב פירי כו' וכתב רבינו חננאל דלא אפשיטא בעיין הילכך מפירי לא סליק נפשיה ע"כ. אלמא סבירא ליה דרב אשי לאו משום דיוקא דלישנא משמע ליה דבנכסיך ולא בפירות ולא בירושה אלא מכח יד ב"ה על התחתונה כדאביי וכדברי הרב מהרי"ק ז"ל הכא נמי שלא אמר לו לשון מחילה לענין השכירות אלא אמר לו שיריקנה מאי דאסר שרי שהוא אסר עליו בשבועה שלא יריקנה אע"פ שישלם לו השכירות עכשיו נתן לו רשות להריקה. ועוד יש לדון בזה הלשון דלאו כלום הוא מההיא דשלהי מציעא מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ונפל וא"ל הגיעוך אין שומעים לו אם משקבל עליו וא"ל הילך יציאותיך ואני אטול את שלי אין שומעים לו. ודייקי' טעמא דאיכא יציאות משום דפנינהו לרשותו הא לא פנינהו לא והא אמר ר' יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ומשני הכא אשתמוטי בעלמא הוא דקא משתמיט ליה ולא מכוון לאקנויי והכי כתבו רבוותא דלא קנה עד דמפני להו באפיה ושתיק. ואף כאן מתכוון היה לדחותו שהיה דוחקו על תיקון המקום ומחילה דהכא כהקנאה דהתם היא דהתם נמי בדברים בעלמא מהני משום דברשותו קיימי כל שכן דמוכחא מילתא מדברי השאלה שלא אמר דברים אלו מתוך חפץ ויישוב הדעת אלא מתוך הכעס והמריבה ובהא אמרינן דלא גמר ומחל וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות מכירה יש דברים הרבה שאינן צריכין קנין ואין לקנין בהם טעם כגון המשחרר את עבדו או המוחל חיוב לחבירו וכו' ונהגו להקנות בהם ואינו מועיל אלא להודיע שאינן אומר דברים אלו כמשחק וכמהתל אלא שגמר בלבו ואחר כך אמר לפיכך אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה אינו צריך דבר אחר כלל עד כאן משמע בהדיא שכל מקום שיש לחוש שלא מחפץ לבו מחל ולא גמר בלבו צריך שיקנו מידו אז עד שיאמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי אבל זה שאמר מתוך מריבה והקפדה הדבר מוכרח דלא גמר ומחיל שזו דרכן של בני אדם מתוך הכעס אומר אדם לחבירו או לשפחת' לכו מעלי הרי אתם לעצמכם וכן כשהוא בא בהקפדה עם ב"ח אומר לו מה אתה מקפידני מחול לך שרוי לך דין ודברים אין לי עמך וכי מפני זה נשתחרר עבדיו או הופקעו שטרי חובותיו בכל מידי בעינן שיגמור בלבו מתוך נחת וישוב הדעת לפיכך כתב הרמב"ם שיאמר בלב שלם אמרתי וגמרתי או שיקנו ממנו שזה מורה דגמר ויהיב והדבר מוכי' שרצה לצחק בו שלא אמר לו פיטו' הממון דבדידיה תלי אלא תיקון הבי' דלאו בדידי' תלי אלא בשוכר שכבר נקנה לו הבית דשכירות ליומיה ממכר לומר דפטומי מילתא קאמר כההיא דפרק איזהו נשך אמאי קעציבת אי טרפו לה מידך מגבינא לך דאמרי' פטומי מילי בעלמא הוא דהא לאו בדידיה תליא וכן בההיא אתתא דאמרינן אמאי קמתנחת אי קיימת דידך אנא פטומי מילי בעלמא הוא אע"פ שאמרו הדברים בשעת המקח ובשע' הגירושין הכא נמי מוכיח שמתוך מריבה שהיה ביניהם החליקו בדברים להסיעו מעליו. ועל דברת שבועת אלדי"ם חוששני לו מחטאת שאף אם יש בלשון הזה פיטור שיריק לו הבית אכתי שבועה רביעא עלויה כדכתב הר"ן ז"ל בפרק ד' נדרים דמייתי התם הא דיכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם ואומר הריני כאילו התקבלתי שכתב הרשב"א דדוקא בקייום המעשה שייך למימר הריני כאילו התקבלתי והחזרתי דאפוכא מטרתא למה לי אבל בביטול מעשה שאמר נכסי אסורים עליך אם תלך למקום פלוני לא שייך למימר כאילו לא הלכת שאי אפשר ואיכא מאן דפליג ואמר שאפילו בענין זה יכול לומר וכו' עכ"ל הר"ן ז"ל שם הרי דלא סגי בלא התרת חכם אלא בענין שכשהיה מקיים המעשה והתקבל כבר נפטר ויכול אחר כך להחזירם אז מצי למימר הריני כאילו קבלתי והחזרתי אבל היכא שלעולם הוא באיסורו לא מצי למימר הריני כאילו לא עשיתי והוא עשה איברא שאם היינו אומרים שיש בלשון הזה לשון פיטור המעות לגמרי ממילא הופקעה שבועתו שהוא לא נשבע אלא בזמן שהבית שכורה לו עכשיו אינה שלו איך ידור בה ודמיא לאותה שהביא מהרי"ק בשרש ע"א בשם הרשב"א בנשבע לחבירו שיפרע לו בזמן פ' והגיע שנת השמטה והשיב שהוא פטור מן השבועה ומה שיקשה מזה לתשובת הרא"ש שהביא הריב"ש במקנה דשב"ל ונשבע עליו כבר ביארתי במקום אחר אין כאן מקומו וכאן בנ"ד שביארנו שעדיין לא הופקע מעליו חיוב השכירות עדיין שבועתו קיימת ואינה נפקעת במה שנתן לו רשות להריק ביתו זהו הנלע"ד הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני ז"ל.
6