שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט קי״טTeshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 119
א׳שאלה ראובן השכיר לשמעון דירה א' בחצרו עם כל תשמיש החצר עד ששה ושלשים חדשים בסלע לחדש ונתן שמעון השוכר לראובן המשכיר עשר סלעים לחשבון שכירות הבי' הנזכר וכתב לו שטר איך פ' השכיר לפ' דירה אחת בחצרו מיו' ר"ח תמוז עד ל"ו חדשים ובתוך הזמן הזה לא יוכל שמעון הנז' לפנות הבית ואם יפנ' הבית נתחייב לפרוע כל הזמן הנזכר וכן ראובן לא יוכל להוציאו מן הבית ואם יוציא אותו מן הבית נתחייב ראובן לפרוע לו כל דמי השכירות מכל הששה ושלשים חדשים בלי סירוב ומיאון ואחר גמר כל לשון השט' כתוב קודם החתימה בלשון הזה בין כתיבה לחתימה נתברר ביניהם שמהחדש שיכנס בבית יתחיל לפרוע השכירות ע"כ אחר מקצת ימים שנגמר כל צרכי תיקון הבית אמר ראובן לשמעון השוכר הנה פניתי הבית בא ודור בתוכה ושמעון היה ממאן מלבא לדור אך היה אומר לו אביא אדם אחר במקומי שידור שם וראובן היה אומר לו לא השכרתי אלא לך שתדור בה ולא אחר ובין כך ובין כך נשאר הבית מבלי יושב ושמעון אומר לא נתחייבתי אלא מזמן שאכנס לדור בה כמ"ש בסוף השטר עדיין לא נכנסתי וראובן אומר לא נאמר כן אלא מפני שלא היו תשמישי הבית נגמרין עדיין אבל משעה שנגמרו והודעתיך אתה צריך לחשב שכירות הבית יורנו רבינו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים.
1
ב׳תשובה לשון זה שכתוב בין כתי' לחתימה שנתברר ביניה' שמהחד' שיכנס בבית יתחיל לפרוע השכירות אעפ"י שהיא בשיטה אחרונה ואין למדין הימנה מכל מקום לחובתו של בעל השטר למדין הואיל והוא יוצא מתחת ידו כדכתב הרא"ש והריטב"א בפרק גט פשוט ועוד דמשכיר נמי מודה בו אלא שחולקים בפירושה ואם באנו לפרשו בדברי השוכר שיוכל לחזור בו מאחר שעדיין לא נכנס בבית נמצא שהוא סותר החיוב והקנין שנתחיי' למעלה בשכירות בעד ל"ו חדשי' מתחיל מר"ח תמוז אבל אם נפרש כדברי המשכיר שלא הוזכר זה אלא לפי שהיו מקצת צרכי הבית בלתי מתוקנים נמצאו דברי השטר הראשונים והאחרונים קימים שהשעבוד והקנין חל עליו מאז ואינו יכול לחזור בו והוברר ביניהם שלא יפרע שכירות אלא מהחדש שיכנס לדור בבית והיינו משיגמרו כל צרכי הבית הצריכין שיהיה ראויה להכנס ואכתי הוי זמן המוזכר בשטר מר"ח תמוז לומר שמר"ח תמוז מתחיל מנין הל"ו חדשים ואעפ"י שעברו חדש או חדשים שלא נכנס לדור מחמת שעדיין לא נגמר כל צרכיו מ"מ סוף זמן השכירות אינו אלא לסוף ל"ו חדשים נמנים מר"ח תמוז ויש לפרש לשון מהחדש שיכנס שראוי ליכנס כאותה שאמרו בפרק נערה שנתפתתה בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי אינון יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דתתנסבן לגוברין וקי"ל דמשבגרו אבדו מזונותיהן דעד דתתנסבן דימטי זמניהון להתנסבא קאמר ובנדרי' פרק קונם עד הגשמים עד שיהיו הגשמים עד שתרד רביעה שניה רשב"ג אומר עד זמן של רביעה ואמרינן מחלוקת בעד הגשמים אבל אומר עד הגשם עד זמן הגשם קאמר ובפרק נערה אמר זיל הב הא מתמרי דעל בודיא ומסיק דחזי לבודיא קאמר הילכך אעפ"י ששנינו בפרק גט פשוט הכל הולך אחר התחתון היכא דאפשר להעמיד שניה' שלא יסתור תחתון את העליון נעמיד כדמשמע מדברי המפרשים ז"ל דלא אמרי' הלך אחר התחתון אלא משום דאמרינן מהדר קמהדר ביה וכן כתב מהרי"ק ז"ל בשרשי' דהיכא דליכא חזרה כגון היכא דאפשר לקיים שניהם לא עדיף תחתון מעליון. וכי תימא מ"מ כיון דאיכא חזרה במקצת שלא יתחייב לפרוע מר"ח תמוז אלא מחדש שיכנס נימא נמי שלא ישתבע אלא מהחדש שיכנס וכל זמן שלא נכנס לא חל שעבודו דיד בעל השטר על התחתונ' אין לך לומר כן שאם אתה אומר שבידו של שוכר למנוע ממנו חייובו במה שיתעכב מליכנס לדור אם כן לקתה מדת הדין שישאר הבית ריקני' כל אותו הזמן שהמשכיר לא יוכל להשכירה שמא יבא למחר ויאמר רוצה אני ליכנס לדור והורע כחו של משכיר לגמרי בכך שיוכל לדחותו מיום ליום ומחדש לחדש ולאו אורח' דאינשי בהכי ובכה"ג לא אמרי' יד בעל השטר ע"ה כדכתב הריב"ש ז"ל בתשובה תפ"א והביא מההיא דפ"ק דע"ז ההוא שטרא דהוה כת' ביה שית שני יתרתה סבור רבנן שטר מאוחר הוא ועד דמטי זימניה לא טריף א"ל רב אשי האי ספרא דוקנא הוא כו' אלמא אעפ"י שלא נגרע כח השטר לומר שהוא מאוחר לפי שאין דרך האנשים לגרע שעבוד שטרם בהכי אנו תולין שהסופר תפס מנין אחר שלא כדרך הסופרים אף כאן אין דרך המשכיר לגרוע כחו שיהא ביתו בטל לכשירצה האדון הזה אלא כשיגמר תיקון הבית אין זה וזה יכולי' לעכב. ולא עוד אלא שאם באת לפרשו שהחיוב תלוי ביום הכניסה וכל זמן שלא נכנס לדון אין המשכיר יכול לכופו לדור הרי נתבטל כל שטר השכירו' שביניהם שא"כ אף המשכיר יהא רשאי לחזור בו הואיל ותלה הדבר בכניסתו לדור וכי תימא שלא נאמ' תנאי זה אלא ליפות כחו של שוכר שלא יתחייב אלא מעת שיכנס לדור אבל לא ליפות כחו של משכיר אין לך לומר אלא כל שתלה הקנין בדבר אעפ"י שתלאו לזכות חבירו מועיל לעצמו וראיה מההיא דפ"ק דקידושין ובפרק הספינה זכו בשדה זו לפ' ע"מ שתכתבו לו אח השטר חוזר בזה ובזה שאעפ"י שתנאי זה לא הוזכר אלא ליפות כחו של מקבל דנקי' שטרא בידיה לראיה אף על גב דלחבריה לא מהני ההוא תנאה מהני לדידיה דאיהו מיהת לא גמר ויהיב אלא מההיא שעתא דזכי חבריה הכא נמי שניהם יכולים לחזור בהם דלא מצינו קנין לחצאין דכל היכא דחד מינייהו מצי הדר ביה אידך נמי מצי הדר כדאשכחן גבי היכא דעייל ונפיק אזוזי דאמרי' בפ' האומנין דלוקח נמי מצי הדר ביה אעפ"י שהמוכ' אומר תן לי מעות שאני רוצה לקיים המקח כדכת' הרא"ש ז"ל שם דכיון דנתבט' המקח אין המקח קיים לחצאין והכי נמי אשכחן גבי הונאה ביותר על שתות דבטל מקח אעפ"י שהמוכר רוצ' לעמוד במקחו והואיל וכן הוא שניהם יכולי' לחזור בהם קודם הכניסה א"כ שטרא למה להו אם באותה שעה יתרצו אז יכתבו את השטר הילכך אין לנו לפרש בענין שיתבטל השטר לגמרי. ובר מן דין דטעמ' דאמרי' בעלמא יד בעל השטר על התחתונ' היינו משום דבעל השטר בא להוציא ועליו להביא ראיה כדכת' הרמב"ם ז"ל בשלהי הלכות מלוה אבל כאן בנ"ד שכבר הקדים לתת לו אלף לבני' ודאי אין השוכר יכול להוציא מידו מפני הלשון הזה הכתוב בשטר כל שהוא יכול להתפרש שלא בא לבטל חייוב השכירות כדכתב הטור בסי' מ"ב דאי תפס בעל השטר מטלטלי לא מפקי' מיניה והרב המגיד בסוף ה' מלוה כתב דאפילו תפס בע"כ לא מפקי' מיניה ויש בתשובות מהר"י קולון ז"ל בשרש ז' דברי' שלכאורה מראים הפך מזה שכתב על ראובן שנתפשר עם הקהל שיפרע מכל עשרים שלשה ובעניני צדקה יפרע שוה בשוה ונזדמן להם פדיון אנשים לקוחים למות והצילום בדבר קבוע ונסתפק הרב אם פדיון נפש זה הוא בכלל ענייני צדקה המורגלים לומר שלא פרע כי אם שוה בשו' והשיב דאם היה הלשון תלוי ומסופק כל היכא דאיכא למימר לא נתכוון לזה אלא לזה אמרי' דיד בעל השטר על התחתונה וכתב ז"ל ופשיטא דאין לחלק הכא משום שראובן מוחזק שהרי אין חזקתו כלום מאחר שמכ' הדין מתחייב ראובן לפי ממונו אלא שמכח השטר בא להפקיע ולהסיע דין תורה וכן מוכיח מפ' הכותב דפרכי' ואימא מכל מילי סליק נפשיה ומשני אביי יד בעל השטר על התחתונה וקרי לה לאשה בעלת השטר אף על פי שמוחזקת בנכסים כיון שהבעל בא לזכות בהם מכח הדין והיא רוצה להפקיעו מכח השטר ע"כ משמע אפי' כשהוא מוחזק אם בא להפקיע בשטר מה שהוא מחויי' מן הדין אמרי' יד בעל השטר על התחתונה וזה הפך מה שהבאתי לעיל דטעמא דידו על התחתונה לא הוי אלא משום שבא להוציא אם תפס אפי' בעדים לא מפקי' ופשיטא דהיכא דתפס בעדים אי לאו משום שמסתייע מן השטר היה מחוייב מן הדין להחזיר. ומה שיש להקשות על זה מדברי הרי"ף ז"ל בס"פ הכותב גבי נדר ושבועה אין לי עליך דקרי שם בעל השטר ללוה שבא להפטר ע"י נאמנות כבר מבואר אצלי במ"א ואין לי כאן להאריך. ועל עיקר ראית מהר"י קולון ז"ל יש לתמוה אמאי קרי לה לאשה מוחזקת והבעל בא להוציא מידו התם ודאי נכסי כדקיימי קיימי וידו כידה אי נמי ידו עדיפא מידה ולהכי קרי' לאשה בעל השטר דלכל הפחות אינה ברשות של שניהם אבל היכא דבאי' להוציא ממש מנכסי ראובן נימא המע"ה ונר' שאותו הנדון של מהרי"ק ז"ל נמי אע"פ שהקהל תובעים מראובן לא מקרי ראובן מוחזק דמכיון שקבלו הקהל וטובי הקהל עליה' פדיון נפש האי' ההוא כבר נעשה חוב על הקהל ההוא כלו וחל שעבודו על כל נכסי הקהל כמו שהו' דין תורה שלפי ממון הוא נגבה ומעת כשבני העיר גובי' זה מזה אין התובעי' נקראים מוציאין ולא הנתבע נקרא מוחזק לפי שכלן שותפי' בו ושעבודו חל על כלן בבת א' וזה שבא להפטר מכח השטר נקרא מוציא לפי שבא להוציא מן האחרים כנגד מה שהוא מחסר לעצמו שלא מן הדין לפי' נקרא בעל השטר וידו על התחתונה. ואהא מדמי לה הרב ז"ל לההיא דפ' הכותב דלא אמרי' דמכל מילי בעל סליק נפשיה אע"ג דנכסי בחזקת האשה הוו קיימי דהא מוקמי לה בכותב לה ועוד' ארוסה ואיכא למימ' מספק אתה בא להכניסם בחזקת הבעל אל תכניסם מס' ואעפ"כ נקראת האשה מוציאה מן הבעל וידה על התחתונה משום דמדינא בעל זוכה בנכסים ואתיא לאפוקי מדינא מכח שטר' ואין השטר מבורר יד השט' על התחתונה והעמדנו על דין תורה זו היא ראיתו של הרב ז"ל מכוונת לעניננו דראובן נמי לא מיקרי מוחזק אבל כל שהשטר מסופק ותפס אפי' בעדים מודה הוא דלא מפקי מיניה כדכתבו המפ' ז"ל כ"ש בנדון שלפנינו שהמשכיר לא היה צריך להסתייע מן השטר לכך שהרי השכירו בקנין ובכסף שקבל בשכירות הבית והשוכר בא להסתייע מלשון האחרון הכתוב בשטר והו' נקרא בכך בעל השטר ואפי' לדברי האו' דתפיסת ספק אחר שנולד הס' לא הויא תפיסה הכא עדיפא דבהיתרא אתא לידיה ובתורת שכירות לקח המעות דבס"פ השואל בעי שמואל למימר בא בסוף חדש כלו לשוכר משום דתפי' ולא מקרי תפיס' ס' משו' דבהתר' אתא לידיה ואנן קי"ל כר"נ דאפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת כ"ש הכא דאיכא חזקת ממונא וחזקת קרקע שאין השוכר יכול להוציא ממנו אלא בראיה ברורה ומשעה שנגמרה מלאכת הבית ואמר המשכיר לשוכר שיכנס לדור אין השוכר יכול לדחותו מיום ליום הואיל וכבר השכיר הבית לג' שנים נמנים מר"ח תמוז והפרעון מזמן שיכנ' והואיל ויש בו שטר וקנין מחייבי' אותו לדור תכף כאותה שכתב' הר"ן ז"ל בשם הריטב"א ז"ל בהנוש' דפוסק לזון בת אשתו ה' שנים הראשונים קאמר כדאיתא בירוש' ולמדו משום שהמתחייב לעשו' דבר ולא פי' באיזה זמן חייב לעשותו בזמן הבא ראשון כ"ש שכבר ביארנו שאפשר להתפרש הלשון מהחדש שיכנס לדור היינו מהחדש שראוי להכנס. ועדיין יש להסתפק במה שבא בשאלה שהשוכר אמר לשמעון שיביא שוכר אחר שידור בבית והמשכיר אמר לא כי אלא לך השכרתי ולא לאחר ובדבר זה כבר נחלקו הראשונים ז"ל כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' שכירות מכאן אני אומר שמשכיר בית לחבירו עד זמן קצוב ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר משכיר אם יש בני בית כמנין ביתו עד ויש מי שהורה שאינו יכול להשכירו לאחר כלל ולא יראה לי שדין זה אמת והראב"ד ז"ל כתב יש בדורינו אומר כן שיש בני אדם מחריבין הבית בדירתם ע"כ.
2
ג׳ונראה שאף הרמב"ם לא אמרה אלא במשכיר בית לחבירו לעצמו ואינו צריך להשתמש בהם כא' אבל כגון זה שבכלל השכירות השכיר תשמישי דחצ' המשותף ויד שניהם שוה בתשמישו מצי למימר הא' נוח לי להשתמש עמו כא' והב' קשה הימנו וכמ"ש הרא"ש בתשובה על שנים ששכרו ב' בתים זה בצד זה ולהם חצר א' בשותפות וכל א' משתמש בחלקו שאין אחד מן השותפים יכול להושיב אחר במקומו אפילו יש לו דייורים פחותים ממנו שכל הרוצה לדור בשותפות מדקדק תחילה עם מי הוא רוצה לדור ולא יכול אותו שקבל לדור עמו להושיב אחר במקומו וכן הביאו הטור סימן שי"ו ואין טעם לחלק בין בשוכרים ששכרו ביחד למי שהשכיר לדור ביחד או להשתמש בחצר כא' כיון דודאי איכא קפידא בהכי. ועוד יש לדון בנדון זה מחמת הלשון שכתוב בשטר ובתוך זמן זה לא יוכל השוכר הנז' לפנות את הבית ואם יפנה הבית נתחייב לפרוע כל הזמן הנז' שאם בא לומר שיניח את הבית ריקנית זה לא היה צריך לאומרו שמאחר שהשכירו ברשות המשכיר היא בין מלאה בין ריקנית בשלמא מה שהתנה השוכר שאם המשכיר יוציאנו מן הבית נתחייב לפרוע כל דמי השכירות הוצרך הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שלא יחזיר אלא כשיעור אותו זמן שהוציאו מן הבית לבד לפי' פי' שאפי' אם בשנה הג' יוציאנו מהבית יתחייב להחזיר שכירות כל הג' שנים אף הזמן שדר בה אבל תנאי זה שהתנה המשכיר שאם יפנה הבית יפרע השכירות אעפ"י שלא נכתב כמי שנכתב דמי. ועוד ע"כ שהתנאי שלא יהא רשאי שאם לא היתה הכוונה אלא שלא יפסיד שכירותו בטלתה מה לו להתנות שלא יפנה יפנה ויפנה מאחר שהוא נותן לו שכרו מאי איכפת ליה אלא שלא בא לומר אלא שלא יוכל השוכר לפנות הביתו אעפ"י שהוא מעלה לו שכר שיושיב בה דייורים אחרים כיוצא בו ואם יפנה הבית נתחייב לפרוע משלם ולא יוכל להושיב אחרים במקומו. ובכמה דוכתי אשכחן דאמרינן בלישנא טופיינא לטפויי אתא כדאמרי' בפרק המוכר את הבית על מנת שדיוטא העליונה שלי דלישנא יתירא היא ולא היה צריך להתנות אלא לדרשה אתא להוציא זיזין והרי אמרינן בהך פירקא דר' עקיבא דריש לישנא יתירה גבי בזמן שאמר לו חוץ מאלו אין צריך ליקח לו דרך כדאמרי' התם. והרב מהר"י קולון ז"ל בשרש ו' תפס כן לעיקר כ' דכל לישנא יתירא לטפויי אתא והוסיף לומר דאפילו שאין הלשון מוכיח כן מצד עצמו אלא לישנא יתירא והוכיח מההי' דפרק יש נוחלין אהא דאמרי' תנו מאתי' לפלו' ב"ח הראוי לו נוטלן ונוטל את חובו יע"ש. ובשרש שנים עשר דקדק מדברי רשב"ם זכרונו לברכה בפרק יש נוחלין דכל לישנא יתירא לטפויי אתא.
3
ד׳אלא שראינו שתי תשובות להרשב"א ז"ל שסותרות זו לזו הא' היא אותה שהביא הרב מהר"י ן' לב ז"ל בח"א סי' פ"ט בעשרה תלמידים ששכרו רב א' והתנו ביניהם שכל מי שימרוד ולא יבא ללמוד שיפרע שכירו' כל השנה כולה והתחילו ללמוד והוספו לרב תלמידים ונסתלק א' מן התלמידים ואמר שלא היה רוצה לפרוע אלא כפי הימים שלמד לפי שלא הפסיד כלום משכירותו והשיב הרשב"א ז"ל שכיון שהתנה מתחלה שאם יחזור בו שיפרע משלם אפי' מצא הרב מי שישכירנו שאל"כ לא היה צריך תנאי שאפי' לא התנה כך דינו אלא כיון שאמר דברי' מיותרי' הוי כאומר בין ימצא אח"כ בין לא ימצא יתן לו שכירתו משל' וכדתניא בפ' י"נ תנו מאתים זוז לפלוני ב"ח כראוי לו וכו' עד הא מני ר"ע היא דדייק לישנא יתיר' וכו' ממנה למד הרב באותו הנדון דמדהוסיף מלת שותפות לרבויי החצר אתא ומצינו להריב"ש ז"ל בתשובותיו סי' ר"ז שהביא תשובת הרשב"א ז"ל שכתב דאי (מילתא) דינא דכל דאמר מילתא דלא צריך לטפויי אתא אין בידינו לדון כן בדמיונות אלא במקום שאמרו שהרי יש לנו לו' דאע"ג דלא צריך מפרש ליה משום שופרא דשטרא כדאמ' בהמוכר את הבית צריך למכתב ליה תאלין ודקלין אע"ג דאי לא כתיב קני לשופרא דשטרא הילכך לא עבדי' מסברא אלא באותן מקומות שאמרו בהם חכמים דלטפויי אתא וכו' והרי תשובה זו שהביא הריב"ש סותרת אותה שהביא הריב"ל ז"ל וא' מגדולי הדור רצה לתרץ ביניהם ולומר דודאי להוסיף על חייובו לא ילפינן מלישנא דטופיינ' אבל בההיא דעשרה תלמידים הלשון הוא כולל שכל מי שימרוד וכו' ולא נפרשהו דוקא בשאין לו תלמידים אחרים וקשה לי כיון שעיקר הראיה היא מההיא דתנו מאתים זוז לפ' ב"ח כראוי לו התם אין הלשון כולל ואדרבה לשון כראוי לו טפי משמע כראוי לו בחובו ומכח שהוא מיותר ילפי' דחוץ מחובו קאמר והתימא שבשתי התשובות הביא ההיא ראיה לפ' י"נ ובאחת למד הימנה ובא' כתב שאין למדין הימנה ודוחק לומר שאין למדין בכיוצא בה אבל למדין בגדולה הימנה שאין לך דבר שלמד בק"ו ואינו למד במה מצינו ועוד דלמה סגר את הפתח והרי למדים במקום שהלשון כולל ועוד אם היה הלשון כולל אפילו בלא טעם דלישנא דטופיינ' יש לנו לפרשו בכולל ולא בפרטי כדכתב הרשב"א עצמו בתשובה הובא' בב"י סי' מ"ב וז"ל פעמים שיד בעל השטר על העליונה היכא שהלשון כולל לפי דעת השומעים וכו' הילכך הואיל והוצרך ללמוד מלישנא יתירה אלמא אין הלשון כולל ואפשר לפ' בדחסריה ממונא שאין לו תלמידים אחרים. ומצאתי עוד להרשב"א ז"ל תשובה הביאה הרב בח"מ בהלכות מלוה על המשכון סוף סי' ע"ב על ראובן שמשכן עליתו לשמעון בנכייתא והתנה שלאחר הזמן יהיה רשות בידו לתבוע חובו או לדור הוא וסיעתו או למשכנ' או להשכירה למי שירצה ובא להשכירה אחר הזמן לאחרים והלה טוען שאין לו רשות אלא למשכן ולא להשכיר אלא לבעל הבית א' שאין לו סיע' גדול' ממה שהיה לשמעון והשיב הדין עם שמעון לפי ששורת הדין אפילו בלא תנאי יכול היה למשכנה או להשכיר לאחרים אבל עכשיו שנתן לו רשות התנאי מוסיף להשכיר' לכל מי שירצה ואפילו לסיעה גדולה ואל תאמר שלא נכתב התנאי לתוס' ענין אלא לשופרא דשטרא כדאמר בהמוכר את הבית לא היא דכל היכא דאיכא למילף מן התנאי ילפינן עכ"ד ונתחדש לנו בתשו' זו שלא חש כלל לההיא דהמוכר את הבית דהיינו תאלין ודקלין לשופרא דשטר' ותימה הוא אמאי לא חש לה והלא ראיה גדולה היא כדכתבינן מאי דלא צריך לשופרא דשטרא בעלמא ועוד יש להביא ראיה מדאמרינן בהמגרש דאתקין רב יהודה דשטרא דעבדי פטיר ועטיר מן עלולי מלכה ומלכתא דהיינו מוכתב למלכות וכתבו התוספות אע"ג דמקח טעות הוא אתקין למכתביה משום שופרא דשטרא וכן אמרי' גבי גט אשה מיומ' דנן לאפוקי מדרבי יוסי וכו' אע"ג דהלכתא כר"י כדאי' התם אלמא כתבי' לשופרא דמילתא ונ"ל לומר בענין שלא יהיו דברי התשובה סותרת זו לזו דכל שלא בא הלשון דרך חיוב ולא תנאי אלא בדרך פירוש אעפ"י שלא היה צריך לפרש לא דייקי לישנא דטופיינא בשטרא דאמרינן שמא לשופרא דשטרא כתבינהו כדאשכחן דלכתחלה כתבינן תאלין ודקלין לשופרא אבל היכא שבא להתנות או להתחייב בדבר ודאי יש לנו לומר שחייוב חדש הוא ולא מה שמחוייב ועומד דהיינו ממש ההיא דפי"נ לפ' ב"ח כראוי לו דחוץ מחובו קאמר וזו היא שכתב הרשב"א אין למדין הימנה למקום אחר כלו' הבו דלא לוסיף עלה דוקא ובאותן התשו' שלמד ממנה היא היא שכל המתחייב אם לא יבוא ללמוד יפרע השכירות משלם לא מה שהוא חייב מן הדין קאמר אלא חוץ מחובי קאמר וכן המתנה להשכירה לכל מי שירצה לא במי שהוא מן הדין קאמר דהיינו חובו אלא לכל מי שירצה אף שלא מן הדין וז"ש בתשובה ואל תאמר שלא נכתב התנאי לתוספות אלא לשופרא דשטר' כדאמרינן בהמוכר את הבית דכל היכא דאיכא למילף מן התנאי ילפי' דלכאורה קשה אי מצינן למילף דלשופרא דשטר נכתב היכי מצינן למילף אלא נראה דה"ק תנאי שאני שאין לנו לומר שכשאד' מתנה ליתן לחבירו כל מה שנתן לו משלו נתן לו אלא כשהוא מתנה זכות חדש הוא מתנה כההיא דכראוי לו דלא אמרינן כראוי לו בחובו אלא חוץ מחובו. אף אנו נאמר בנדון שלפנינו שהוא עצמו ההיא דפי"נ והוא הנדון של הרשב"א בב' התשובו' שהואיל והתנה שבתוך זמן זה לא יוכל השוכר לפנות הבית ואם יפנה יפרע לו השכירות משלם היינו אם יפנה אעפ"י שיביא שוכר אחר במקומו ולדברי האו' נמי דכל היכא שהלשון כולל לא מוקמי' ליה בחד עניינא ה"נ כיון שכותב שלא יוכל לפנות הבית בכל ענין משתמע אפילו ע"מ להביא אחר במקומו ועוד נראה שהואיל והתנה המשכיר לשוכר בקנין וגם שפרע לו שכירות י' חדשים כבר עמדה הבית ברשותו של משכיר בין מלאה בין רקני' וכשבא השוכר ואמר שהיה רוצה להכניס אחר במקומו וא"ל השוכ' לא כי אלא לך השכרתי ואיני חפץ שידור בה אלא אתה לא מבעי' אם לא פירש לו למי הוא רוצה להכניס בתוך הבית דמצי למימר אנא בך או כיוצא בך קאמינא וסבור הייתי שתביא לי אחרים שאינם כיוצא בך ולכך דחיתיך אלא אפילו פירש לו למי היה רוצה להשכיר' ונודע שהוא כיוצא בו ולא הי' יכול המשכי' למחות מ"מ נהי שא"ל שלא היה מתרצ' שסבו' הוה שבידו לעכב או שמא מתוך כך יבא הוא עצמו לדור בה ומפני שאמר לו שלא היה רוצה לא מפני כך יתחייב להחזיר השכירות דמכירה ליומיה היא ואם המשכי' לא הודה לא הי"ל לחוש לדבריו אלא יכניס לתוכה מי שראוי להכנ' עפ"י ב"ד נהי שאם עשה מעשה שלכן הניחו ליכנס לדור אע"פ שאיש נכרי היה פטור דגרע טפי מגרמא זה חייב לפי שאין זמן חייוב השכירות ברור אלא שאנו אומדים דעתם דמשעה שיזמן לפניו הבית מתוקן יתחייב עכשיו שעכב מלדור אותו או זה שבא מכחו לא חל עליו חייוב אבל היכא דלא עכבו במעש' דאמירה בעלמא מיקרי ואמר כדאמר בפ' חזקת גבי מערער דא"ל המחזיק אית ליה סהדי דאתאי ואמלוכי בך ואמר' לי זיל זבון דמצי א"ל השני נוח לי אע"ג דהיכא דחתם עליה בעד תנן בפ' שני דייני גזרות דאבד את זכותו משום דמעשה לא עביד דבורא בעלמא עביד איניש דמקרי ואמר כ"ש שכבר ביארנו שלא מן הדין להביא שוכר אחר במקומו הילכך מנכה לו ראובן ממה שנתן לו שמעון מזמן שנגמר תקונו של בית ואמר לשוכר שיבא וידור בתוכה והנלע"ד כתבתי יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
4