שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט כ״גTeshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 23

א׳בודון.

ב׳כמו השחר עלה האירו לפני אמרי דברי פי חכם חן החכם השלם נחית לעומק' דדינא האח נפשנו כמהר"ר עזריאל סגן לויה נר"ו אותותיו אותות ראיתי המבשרות צבא רב במלחמת' של תורה ואני אמרתי אלקטה נא ואספתי בעומרים מאמירי אמרי דבריו הנחמדים מזהב ומפז רב אכן ראיתי השעה דחוקה לי טובא מכמה טרדות אשר כתרוני אמרתי ויהי מה ארוץ באותות שתים כאשר הפנאי יסכים אתי בצואת איש צדיק תמים היו לו חמש בנות שלש נשואות אחת לת"ח והשתים לשני אנשים סוחרים ושתי בנות קטנות היו מאשה אחרת ובשעת מיתה צוה בלשון הזה והב' חנויות הנז' ישבו בהם ב' חתנים יצ"ו שהם סוחרים ובידם יהיו הק"ק טולורוש הנז' ונסתפקו בדבריו אם יש בכלל הלשון אף חתני' הבאי' אח"כ שיקחו בנותיו או דוקא חתניו אלו הנשואים עתה לבנותיו.

ג׳ותחלה ראיתי לישא וליתן אפי' את"ל שרצה לזכות בפי' אותם שהיו חתניו מאחר שאינ' עכשיו מבוררים בשעת המתנה אם נאמר שה' זוכים למפרע דקיל"ן דמילתא דאיתיה בבריא איתיה בשכיב מרע מילתא דליתיה בבריא ליתיה בש"מ והא הלואתו לפלוני דליתיה בבריא ואיתי' בש"מ ומשני הא נמי איתי' בבריא במעמד שלשתן א"נ הואיל ויורש יורשה משמע דמ"מ בעינן שיהא שום ענין שיוכל להיו' בבריא אבל מילת' דלית' בבריא כלל ליתיה נמי בש"מ והנדון שלפנינו אלו היה בבריא בקנין לא היה מועיל דלעולם היכא דליתיה דעת קונה בעינן דעת מקנה דמשום הכי אמרי' בפ"ק דמציעא דאין קנין לקטן גבי מציאה דאין דעת אחרת מקנה אותו אע"ג דאית ליה קנין כשדעת אחרת מקנה אותו ובפ' הגוזל עצים גבי הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים ולקח בהם שעורים תני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ותני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו כלו' לשליח ואמרי' התם מחכו עלה במערבא וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות כלומר היאך קנה בעל המעות שהרי לא נתכוון מוכר להקנות לו שהרי לא היה יודע שהוא קנאה לצרכו ואע"ג דאנן קי"ל בשטתיה דר' יוחנן דלעולם אמרי' אם הותירו הותירו לאמצע היינו משום דיד שליח כיד בעל הבית דאף כשקנה שליח קנה בעל הבית אבל לעולם כשאין דעת מקנה לא קני וכיון שכן למאן דלית ליה ברירה לא זכה כלל בשעת הקנין וכי הא דתניא בפרק בכל מערבין מעשר שני שיש לי בביתי יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס ואמר ר' יוסי לא חלל משום דאין ברירה וכי היכי דאין מקנין דבר שאינו מבורר ה"נ אין מקנין לאדם שאינו מבורר עכשיו כדמוכח בפ"ק דגיטין דאמרי' התם דאפי' ר' מאיר דאמר אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל וכו' מודה הוא שאין אדם מקנ' לדבר שלא בא לעולם ועוד תנן פ' מי שהי' טמא האומ' הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שהכניס ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה אחיו עמו ואמרי' בגמרא אלמא יש ברירה ומסיק ר' יוחנן דכדי לזרזן עביד ועל כלם היה השחיטה משמע שאם לא היה שוחט על כולם אלא על אותו שיעלה ראשון למאן דלית ליה ברירה לא היה זוכה והא איפסיקא הלכתא בסוף מס' ביצה דבדאורייתא אין ברירה ואע"ג דאיכא מאן דסבר בגמרא לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים הא סתמא דגמרא בפרק כל הגט נקט כתוב לאיזו שתצא מן הפתח דאין ברירה אעפ"י דתולה בדעת אחרים הוא וכך היא פסק הלכה ור' יוחנן נמי בפרק בכל מערבין לא מפליג בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כדמוכח שם וכדכתב התוספות והלכתא כוותיה דר' יוחנן לגבי דרב ואף רב דמחלק הכי לא סבירא ליה דיש ברירה בתולה על דעת אחרים אלא כשמתנה בפירוש וכמו שהכריחו התוספות מההיא דשופרות דתולה בדעת אחרים ולית ליה לר' יהודה ברירה ואי קשיא מההיא דאמרי' בפרק קמא דגיטין גבי מעמד שלשתן נעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך והרי אותו האיש לא היה מבורר בשעת השעבוד והיכי משתעבד ליה הא לא קשיא דהתם מתוך שנשתעבד לראשון שהוא מבורר שעבוד גמור יכול הוא להשתעבד לכל הבאים מכחו דשלוחו וכיוצ' בו הוא אי נמי דע"כ לא פליגי תנאי דאין ברירה או יש ברירה אלא כי ההיא דמי שיעלה ראשון דעל כרחך חד הוא שיעלה ראשון וכלם ישארו ולא יזכו וכיון שכן הוא הואיל וא' זה אינו מבורר לא זכה ובכה"ג הוא כל הנהו מתניתין ומתנייתא דמייתי גמ' בהא מלת' דבריר' אבל הכא מעכשיו הוא מתשעבד לכל העולם שיכול להיות שירשה את כל העולם בחוב זה בזה אחר זה. ואין ברירתו של א' פוסלת את השאר בכה"ג ודאי כ"ע מודו דיש ברירה.

ד׳אך קשה מהא דתניא בפרק גט פשוט המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול מנה אם נקבה יטול מאתים דזכה אף על פי שלא היה מבורר. ועוד הא דאמרינן בסנהדרין פרק כ"ג גבי דוד שקדש את מיכל בת שאול בממון שנדר אביה לתת למי שיכ' את גלית דכתיב והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול וכו' ובפרוט' דערלות דפלשתים והיאך שייך לקדש במלוה זו כיון שלא היה מבורר דוד באותה שעה ולא זכה בממון ויש לומר דע"כ ההיא דגט פשוט ומילתיה דדוד טעמא אחרינא איכא דאל"כ היכי זכי ההוא דמבשרו במה נפטר רחמה של אשתו והיכי משתעבדי ליה אידך במילי דעלמא בלא שום קנין וכן שאול היכי משתעבד ליה לדוד במילי. ואם באנו לומר שהיה שם קנין אלא שהכתוב לא פירש אף אנו נאמר שכשבא דוד לפניו חזר ואמר לו אלא שהכתוב לא פירש אלא נראה דההיא דמבשרני וכו' ודדוד מדין שליחות הוא דקני ושליחות וכל מילי דשליחות לא בעי קנין. והאומר לחברו עשה דבר פלו' ואתן לך מנה משעש' שליחותו מתחייב בלא שום קנין בשעה שמקיים את דבריו והילכך אי מתקני להו להני זוזי בשעה שעושה שליחותו באותה שעה מבורר הוא ובאותה שעה הוא זוכה ואין אנו חוששין למה שלא היה מבורר באותה שעה שנדר לו שעדיין לא היה לו שום זכיי' באותה שעה כלל כדתנן בפ' האומנין השוכר את האומנין וחזרו בהם ידן על התחתונה אם בע"ה חזר בו ידו על התחתונ' ומפרש שהית' החזר' משהתחיל' במלאכה אבל קודם שיתחילו אין להם זה ע"ז אלא תרעומ' וכדתנן לקמן בעובדא דר"י בן ברוקא וא"כ מעיקרא אם בא לחזור חוזר שעדיין לא זכה הואיל ולא עשה עדיין שליחותו. מיהו לאחר שעשה שליחותו זוכה הוא במנה באותה שעה ולכך זכה דוד באותו ממון בשע' שהרג את גלית שנתרצה בו שאול לתת לו אותו ממון שאילו רצה לחזור בו עדיין היה יכול ובאותה שעה מבורר היה.

ה׳ואיכא למידק מהא דאמרי' בפ' השוכר את הפועל גבי הא דתנן בא עליה ואח"כ נתן לה מותר ורמינהו וכו' ומוקי לה רב פפא הא דאמר התבעלי לי בטלה סתם הא דאמר בטלה זה ופריך בגמ' וכי אמר בטלה זה מאי הוי הא מחוסר משיכה ומשני בדקאי בחצר' הא לאו הכי לא קנתה ומ"ש מההיא דהמבשרני דלא בעי קנין. וי"ל דודאי אלמוה רבנן לשליחות דבמילי דעלמא משתעבד באותו הממון שנדר שאותו שליחות הוא אצלו כממון גמור דטובת הנא' ממון הוא וכדתנן הרי את מקודשת לי ע"מ שאדבר עליך לשלטון וכו' מקודשת. א"נ הרי הם עליו כחוב גמור ולא שנאמר שהיה לו קנין בגוף הדבר שנדר לו דלא מצי לסלוקי ליה בזוזי דלא יהא אותו שליחות שעש' לו אלא מעות ממש דחשבינן לה לההיא הנא' כאילו נתן לו ממון מ"מ מעות אינן קונות ומשום הכי פריך ואפי' אמר בטלה זה הא מחוסר משיכה והיכי חייל עליה שם אתנן כיון שאין לה שום זכיה בגוף הטל'. ושמא דאפי' חיוב אין עליו דכיון דאמר לה בטלה זה והיא לא זכת' בטל' משום דמחוסר משיכה הואיל וטלה אין כאן שעבוד אין כאן ובהא דכתבי' נמי מתיישב' ההיא דפר' לולב וערבה ומלמדים אותם שיאמרו כל מי שיגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה דמשמע דמאתמול הוא שאומרים כן כל מי שיגיע מחר לולבי בידו מדקתני בתר הכי למחרת משכימין וכו' והרי בשעה שהתנ' אינו מבורר אלא משום דאיהו לא גמר ומקנ' מהשתא שאם למחר יכיר את שלו נוטלו ואם בא אחר ללוקחו מעכב על ידו ויכול לחזור בו קודם שיגיע ואינו מזכהו אלא לאחר שיגיע לידו ובאות' שעה מבורר הוא שבא לידו אבל מעיקרא אפי' לא קנו מידו לא זכה.

ו׳ואין להקשות עוד מדתנן בפ' מי שמת האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה אם נקבה מאתים ילדה זכר נוטלת מנה נקבה נוטלת מאתים והא התם לא היה מבורר לו מה יהיה אם זכר אם נקבה ואע"פ כן זכה במתנתם זה אינו דהתם אעפ"י שאין הדבר ידוע למפר' איגלאי מילתא מה היה באותה שעה וכדמוקי לה בגמ' כשהוכר עוברה ומה שהיה הוא שיהיה כי לא ישתנה מזכר לנקיבה וכיון שכן אפי' למאן דאית ליה ברירה קנה דגילוי מילתא בעלמא הוא תדע מדפרכינן בגמרא בפ' בכל מערבין אמתניתא דאין אדם מתנה על שני דברים כאחד מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה למזרח ולמערב נמי אין ברירה אמר ר' יוחנן וכבר בא חכם ופרש"י שבא חכם כבר בין השמשות אבל זה לא היה יודע ולמחר כשנשמע לו גילוי מילתא בעלמא הוא ואין זו סמיכה על בריר' ספק אלא קניה ודאית היא אלמא אפי' למאן דלית ליה ברירה בכה"ג קני שפיר. זה הוא מה שראיתי לישא וליתן בשמועות הללו ועוד אני צריך להתיישב ולדקדק אחריהם.

ז׳ואחזה אנכי אשית לבי לדברי רבוותא ז"ל בהך מילתא דברירה וראיתי להר"ן ז"ל בספ"ק דגיטין גבי מ"ש שכתב ונמצא עכשיו לפי דרך זה דבמ"ש אינו יכול למחול. וכן במשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך. אבל הרמב"ם ז"ל סובר דמצי מחיל ונותן טעם לדבריו משום דאפי' כתב ליה הכי לא מהני לאשתעבודי ליה מדאורייתא דאין ברירה והר"ן דידי' אמ' ולמאי דכתב לא קשיא דכי אמרי' אין ברירה ה"מ במילתא דאי דהאי לאו דהאי אבל הכא אפשר שיהא משועבד לכל העולם זה אחר זה וזהו עצמו הטעם שכתבתי למעלה אבל הרמב"ן ז"ל לא משמע ליה הכי אלא כל שהשעבוד תלוי בדעת המלוה אין ברירה ומצאתי דאיכא מרבוותא דפסקו דבדאורייתא נמי יש ברירה דבריש פ' השותפים בנדרים פסקינן הלכתא כראב"י דאמר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו דס"ל יש בריר' ומקשין דקשי' הלכת' אהלכת' דהכא בי"ט פסקינן כר' אושעיא דבדאורייתא אין ברירה. ותירצו התוס' בשם ר"ת דהא דפסקי' כראב"י לאו מטעמיה אלא משום דויתור מותר במודר הנאה ור"י ז"ל נחלק עליו ואמר הא דאיפסיקא התם הלכתא כר' אושעיא היינו דוקא דבדרבנן אין ברירה הוא דפסקי' והביא ראיה מההיא דתמורה דב' שותפין שחלקו א' נטל עשרה טלאי' וא' נטל ט' וכלב דמשמע דיש ברירה. והרמב"ן והר"ן ז"ל כתבו שם דהלכתא כדפסקי' בי"ט דבדאורייתא יש ברירה וכמו שהאריך הר"ן ז"ל שם בנדרי'. ומצינו בסוף ה' סוכה הביא המ"מ בשם הרשב"א גבי שותפי' שקנו אתרוג מתפיסת הבית דהיכא שלקחוהו לצאת בו יוצאים בכל ענין דאמרי' יש בריר' דומיא דשותפים שנדרו הנאה זה מזה ולכאורה מ"ש דפסק דיש ברירה מצינו חבר לר"י ז"ל וליתא שהרי מצינו לו בתשובה הביאה הב"י בא"ה סי' קמ"א באשה שמנתה שליח ואמרה כל מי שירצה הבעל ליתנו יהיה שלוחי דאין ברירה ומדקאמר הכא היכא שלקחוהו לצאת בו משמע דוקא מ"ה קאמר דיש ברירה אלא נראה שטעמו כמו שהביא הרא"ש ז"ל שם בנדרים בשם רשב"א דהך ברירה דנדרים לאו כברירה דעלמא דשאני הכא כיון שע"כ של חבירו קנוי לו כל החצ' ללכ' בכלו אין כח בחבירו לאוסרו עליו וכן הדין באתרוג הואיל ולקחו ע"ד לצאת בו. ומה שיקש' על זה ממ"ש רבינו ירוח' בשמו בההיא דפ' גט פשוט אני פ' בן פ' לויתי ממך מנה אכתוב בסמוך בס"ד.

ח׳ומצאתי להרא"ש ז"ל שכתב בתשובה כלל ס"ח סי' ט' בשטר שלא נכתב שם המלוה אלא ששעבד עצמו לכל המוציאו השיב דמשתעבד ואעפ"י שהעדים בשטר שקנו ממנו לא הכירוהו ולא ידעו מי היה וכההיא דמשתעבדנ' לך ולכל מאן דאתי מחמתך ואם ישיב המשיב שאני התם שהמלוה מיהת הרי ידוע וניכר בשטר הא לך ראיה ממקום אחר שאינו תלוי בזה דבשלהי בתרא אני פב"פ לויתי ממך מנה אמר רב הונא ממך ואפי' מר"ג ממך ואפי' משבור מלכא וכתב שאני התם שאעפ"י שלא נזכר שם המלוה בשטר מ"מ הכיר וידע פנים אל פנים אותו ששעבד עצמו לו אבל בנ"ד הלוה לא הכי' מוצי' שטר זה ששעב' עצמו לו הרי לך ראי' ראשו' דמשתעבד' לך וכו' דמשתעב' אף למי שאינו מכיר וכן מצינו בשאול והיה אשר יכנו יעשרנו המלך עוש' גדול וכו' ע"כ קצור דבריו באות' תשו'. וזו שהביא הרא"ש ז"ל מעובדא דשאול שנשתעבד לדוד במ"ש והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול וכו' קשיא לי דכפי מה שכתבתי למעלה אין ממנה ראיה דע"כ התם לא היה שום קנין והיכי קני אלא ע"כ לא קני אלא בההיא שעתא שהרג את גלית וההיא שעתא מבורר היה דאילו קודם לכן יכול שאול לחזור בו. וכההיא דהמבשרני במה נפטר וכו' ועוד דבלאו הכי קשיא לי היכי מקדש' מירב באות' מלו' נהי דקס"ד דמקדש במלו' מקודשת מ"מ מי לא בעינן שיאמר האיש שהוא מקדש' באותו הממון ואם לא היה ניכר מי אמר והא בעינן נתן הוא ואמר הוא ולא שתלקח אשה לאיש אלא ע"כ צ"ל דכשב' דוד לפני שאול והלבישו מדיו אזי אמרו לו התנאי ואמר הוא תהא מקודשת לי בזה ובאות' שעה ניכר וידוע היה ולא נשמע מינ' כלום. תו קשה לי בראיות שהביא דמשתעבדנא לך ודאי דשאני התם שהמלו' מיהת ידוע ומוזכר בשטר כמו ששוב הביא ההיא דלויתי ממך דמשמע דמשתעבד לכל העולם אפי' לר"ג דלא לוה ממנו והדר דחי לה דהתם נמי אע"פ שלא הוזכר המלו' בשטר מ"מ ידעו פנים אל פני' היאך חזר והביא מראי' קמייתא דאית בה תרתי למעליותא דידעו והוזכר בשטר. והיאך עשאן מוכיחות זו על זו דאיכא למפרך מה להצד השו' שבהם שכן הלו' ידוע למלו'.

ט׳ועוד צריך להתישב בדבריו דמשמע דס"ל כההיא דממך אפי' מריש גלותא שיכול לתבוע ממנו אפי' מי שלא הלוהו מעולם. והכי מוכח מדברי רבי' ירוחם ז"ל שהביא בנתיב ו' ח"ה משם הרשב"א שכל המוציאו צריך שיהיה מכח המלו' כמו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך וכו' ולכך מועיל לשון ולכל מוציא ש"ח זה וכו' וכתב הוא ז"ל שנרא' מדבריו שאם התנ' דלכל מוציא בין בטענתו בין שלא בטענתו שאין צריך לבא מכח המלו' ואיברא שאם יש כן במשמעו' דבריו צ"ל דס"ל להרשב"א שיש ברירה שנאמר שזה המוציאו הוברר למפרע שהוא אותו שנשתעבד לו בתחילת החיוב. ויקשה על זה מה שהוכחנו מדבריו ז"ל דס"ל דאין ברירה אלא שאיני רואה היאך משמע מדבריו כן אם ממ"ש ולכך מועיל לכל מוציא שטר חוב זה היינו אותו שהזכיר דוק' שבא מכח המלו' כההיא דאמרי' נעשה כאומר משתעבדנ' לך וכו' לא מהני אלא לבא מחמתו דחשיב בריר' לפי שהוא בא מכח המלו' וכלהו מחד שעבודא אתו אבל לאחר דעלמא לא משתעבד דאין בריר' כדכתב הרמב"ן בין הכי ובין הכי משמע מדברי הרשב"א ז"ל שהבא מכחו מיהת מצי תבע אעפ"י שלא הלוהו מעולם. אמנם מדברי הטור סי' נ' לא משמע הכי שהוא כתב כל המוציאו גוב' בו שיאמר המוציאו ממני לוית ולא הוצרכתי לפרש את שמי משמע דאם הוא מוד' שהוא לא הלו' אלא אחר הלוהו ומכחו הוא בא לא יגב' ועוד כתב ודווקא שטר אבל כתב יד מתוך שיכול לומר פרעתי יכול לומר לא לויתי ממך. ודבריו מס' התרומו' תרמן שכן כתב בשם הרמב"ן. ומיהו הרמב"ן לטעמי' דס"ל דלא מצי משתעבד למי שאינו מבורר דאין בריר' אבל להרא"ש ז"ל דנרא' מדבריו באות' תשוב' דשפיר מצי להשתעבד אף למי שאינו מבורר וגם אינו נזכר בשטר יכול היה להשתעבד כאן אף למי שלא הלוהו אלא שיש לחלק דשאני הכא דלויתי ממך קאמר דמשמע אותו שלו' דוקא לאפוקי אותו שלא לוה אלא שבא מחמתו אבל כשכותב סתם לכל המוציאו אעפ"י שלא הלוהו ולפי זה יקש' דמאי מייתי הרא"ש מההיא דממך אפי' מר"ג כיון שצריך לומר שגם ר"ג בא בטענת הלוהו.

י׳אלא נ"ל דהרא"ש ז"ל לא מייתי ההיא דבתרא דמנ' לויתי ממך וכו' להוכיח דיכול להשתעבד לאחרי' אלא דהרא"ש ז"ל תרי תיוהי חזא בההוא שטרא חדא דאין הזוכים מבוררי' ומאן זכי להו להנך דאתו מחמתי' נהי דמלו' מבורר אצל הלו' אע"פ שאינו מבורר אצל העדים אבל אותם שיבאו מחמתו אינו מבורר לא ללו' ולא לעדים שאם היה מבורר לעדים היינו אומרי' דעדים זכו ליה דידעי ליה ולזה מייתי הוכח' מההיא דמשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך דכלהו מכח מלו' הוא דקאתו ואכתי איכ' תיוה' אחריתי דכיון דלא הזכיר שם המלו' בשטר ליכא שעבודא דשטרא שאעפ"י שהלו' יודע למי נשתעבד ואפי' ידעי עדים מ"מ בעינן מוכיח מתוך השטר דאע"ג דפסקי' הלכתא כר' אלעזר דאמר עדי מסיר' כרתי בגטין דוקא הוא ולא בשאר שטרו' דבעינן למען יעמדו ימים רבים שלא נצטרך לעדי מסיר' ולזה מייתי הרא"ש הוכח' מההיא דגט פשוט דכתב אני פ' לויתי ממך מנה שאעפ"י שאין שם המלו' מוכיח מתוך השטר מהני לענין זה שכל מי שיצא מתחת ידו הוא בעליו דלנפיל' לא חיישי' הכא נמי לא שנא וכן משמע התם דבעי לאיתויי מההיא דהיום ודחי דילמא ההיא כר' אלעזר דאמר עדי מסיר' כרתי אלמא ס"ד דבעינן מוכיח מתוך השטר ומסיק שאעפ"י שאינו מוכיח מהני וכתב שאני התם שהמלוה ברור אצלו ההיא דמשתעבד לך יוכיח ונלמד דינו מב' המקומות.

י״אואכתי מדברי הרא"ש ז"ל בההוא עובדא מוכח שהוא סבור שיכול להשתעבד אף למי שלא יבא מכח המלוה בהרשאה או במ"ש ומצי למתבעיה וזה לא נלמד מההיא דכל דאתי מחמתך שהוא דוקא בבא בהרשא' מכחו או מכח מ"ש וגם מדמייתי מההיא דשאול דכתי' והיה האיש אשר יכנו וכו' שאין שום אדם מבורר כלל ואעפ"י כן משתעבד למי שיכנו ולפי הטעם שכתב הר"ן ז"ל בההיא דמשתעבדנא לך דלא אמרי' בהכי אין בריר' משום דמצי להשתעב' לכל העולם בזה אחר זה והיינו דוקא משום דכולהו מחמת קמא אתו אבל כשבא להשתעבד בתחלה למי שאינו מבורר דאי האי לאו האי אין ברירה וכ"ת שעבוד ממון בעלמא הוא דמשתעבד אבל לא שעבוד הגוף דומיא דמ"ש דאינו משתעבד לשני אלא שעבוד ממון דמהאי טעמא יכול ראשון למחול הא ליתא דאי שעבוד הגוף ליכא היכא חייל שעבודא אממון שלו דשעבו' ממון ליתיה אלא מדין ערב כדאמרי' נכסוהי דאיניש אינון ערבין ליה ואין נפרעין מן הערב תחלה דשעבו' הגוף מדאורייתא מדכתיב ונתן לאשר אשם לו ונהי דגבי לוקח ש"ח ליכא אלא שעבוד ממון משום דשעבו' הגוף נשאר הוא אצל ראשון אבל הכא אי מעיקרא שעבוד הגוף אין כאן שעבוד ממון מהיכא אלא נראה שהרא"ש ז"ל חלוק על הרמב"ן ז"ל שאמר דלא מצי משתעבד לכתחילה למי שאינו מבורר שעבודא דעלמא דאתי מכח המלוה ואי מחיל מלוה מחול דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע שלזה נשתעבד והרא"ש ז"ל סבור דאמרי' הוברר הדבר למפרע שלזה נשתעבד כההיא דשאול וכן באותו שטר משתעבד לכל מי שיוציאנו אפי' בלא הרשא' דלכי מפיק ליה קמן אמרי' הוברר הדבר למפרע דלזה נשתעבד ואזיל לשיטתיה דרבי' יצחק שנחלק על ר"ת ממה שהביא בנדרים דפסק דיש ברירה. וכי תימא א"כ בההיא דמשתעבדנא לך לא יהא יכול למחול הואיל ואמרי' הוברר הדבר למפרע דלזה נשתעבד. ואיהו סובר דיכול למחו' כמו שא' בהלכותיו וגם בתשוב' כלל ס"ט ההיא היינו טעמא משום דס"ל דאין שעבוד הגוף נקנה ומשתעבד למי שאינו חייב מן הדין ובמ"ש דוקא משום דתקנתא דרבנן היא אינו יכול למחול דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם אם היה יכול למחול הא לאו הכי מצי מחיל. אבל בכותב סתם ומשתעבד מתחילה למי שילונו או למי שיעשה כך וכך התם ודאי משתעבד שפיר דשעבודא דאורייתא היא ובכל חיוב יש שם שעבוד הגוף דכתיב ונתן לאשר אשם לו ואי משום שאינו ברור הא אמרי' הוברר הדבר למפרע. ועוד יש לפרש וליישב נמי מה שהקשיתי בההיא דשאול שטעמו של הרא"ש ז"ל כלשון שכתבתי למעלה בההיא דמשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך לפי שהחיוב הראשון מבורר הוא ויש עליו שעבוד הגוף ושעבוד ממון ומתוך שמשתעבד לו משתעבד נמי מהשתא למאן דאתי מחמתי' ואפי' בלא הרשא' שכן נתרצ' המלו' שבלא הרשאה יתן למי שיוציאנו וגם הלוה נתחייב לו בכך מתוך שעבודו של לוה שהוא ברור וההיא דמייתי משאול דוהיה האיש אשר יכנו וכו' לאו דנילף מינה דיכול אדם להשתעבד למי שאינו ברור כלל כגון אם היה כותב הריני מתחייב לכל מוצי' ש"ח זה כך וכך אם הוציאו מי שלא לוה ממנו כלום וגם לא בא מכח מי שלוה הימנו לא משתעבד דודאי אין ברירה. ומה שהביא הרא"ש מההוא דשאול לא הביא ראיה שיכול אדם להשתעבד או להקנות עכשיו למי שאינו מבורר דהא ודאי לא נשתעבד שאול מעכשיו כדכתיבנא אלא מייתי סייעתא לתיוהא בתרא דלא תימא כיון שאין מזכיר שם המלוה אין השטר כלום והביא ראיה לזה מההיא דבתרא ממך ואפי' מר"ג אמר עוד וכן מצינו בשאול שנתחייב אעפ"י שלא הוזכר שם הזוכה שאפי' בשעה שזוכה אפשר שלא יהיה ידוע לשאול ואעפ"י כן מתחייב.

י״בוהנה ראיתי שהחכם השלם המורה נרו הביא תשובת הרב מהר"ר שמואל די מדינה ז"ל בסי' כ' על מי שכותב בשטר שהוא מתחייב למי שיתן לפלוני סחורה עד סכום מאה אלף לבנים וכתב שבילדותו כתב שהיה חוכך להוציא ממון בתנאי זה כיון שלא היה מיחד לשום אדם כלל ושוב נתחדשה לו הלכה שהראו לו תשובת הרא"ש ז"ל שיכול להתחייב למי שאינו מבורר וידוע. ותמיהא לי דמאי מעליותא דתליא באשלי רברבי דכלהו רבוותא שהזכרתי למעל' פסקו דאין ברירה והיכי מפקי' ממונא על פי תשובה זו שנראה דסמך על דברי רבי' יצחק ז"ל. אבל הרא"ש ז"ל שם בה' נדרים אחר שהביא דברי רבי' תם ודברי ר"י שנחלק עליו כתב מצאתי כתוב בשם ר' שב' הצרפתי דהך ברירה לאו כברירה דעלמא וכו'. ונר' שמסקנת דבריו שם כדברי רשב"א דמתיישבי כלהו סוגי' ועלו כהלכה וכבר כתבתי למעלה שדברי הר"ן משם הרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל עצמו עולין כך דאין ברירה א"כ יש לומר שאע"פ שכאן בתשוב' נראו לו דברי ר"י ז"ל שם בהלכותיו העל' כדברי רשב"א דאין ברירה וכבר אמרו שלעולם אנו סומכי' על דבריו שבהלכות יותר מדבריו שבתשובה כמ"ש הטור מפני שהיו באחרונה ועוד דאי איתא דהדר ביה היה לו לתקן בהלכות הסדורות לו בש' בזה דמציאה אשכח בדברי ר' שב' הצרפתי דאיכא למימר מעיקרא לא שמיע ליה הא דרשב"א אלא דברי רבינו תם ור"י דמייתי בתוס' ובתר דשמעה להא דרשב' הדר ביה ובין כך ובין כך מידי פלוגתא לא נפיק ולא מפקי' ממונא והנה החכם השלם המורה נר"ו רצה לחלק בזה חילוק נאה ומתקבל בעלמא דשאני שעבוד מהקנא' דכי היכי דאמרי' בעלמא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ משתעב' הוא לדשב"ל הכי נמי יכול הוא ע"י שעבוד להשתעבד למי שאינו בעולם ואם איתא היאך כתב הרמב"ן בההיא דמשתעבדנא לך דיכול למחול לפי שאין ברירה אם אפי' לא היה בעולם כלל מועיל ע"י שעבו' כשישנו בעולם אלא שאינו מבורר לא כ"ש וגם הר"ן ז"ל למה הוצרך לחלק דהתם יכול הוא להשתעבד לכלם בזה אחר זה אלא לא דמי דבשלמא כשהדבר אינו בעולם שא"א להקנותו בקנין יכול הוא להשתעבד עליו דלכשיבא לעולם יתחייב ליתנו לו ושעבודא חייל על גופו וגופו איתיה בעולם אבל כשהזוכה אינו בעולם דליזכי או דאיתי' ואינו מבורר דכמאן דליתיה דמי מאי מהניא ליה שגופו של מזכה איתיה בעולם הא בלאו הכי הדבר עצמו איתיה בעולם אלא ליתיה לזוכה דלזכי וראיה מהא דפרכינן בפ' יש נוחלין גבי ההיא דר' יוחנן בה' דכתובות בנין דכרין בין למ"ד ירתון תנן בין למ"ד יסבון תנן היכי זכו בנין דכרין דליתנהו בעולם כלל ומשני תנאי ב"ד שאני הא לאו הכי לא היו זוכין אעפ"י ששעבוד וחיוב הוא ולא הקנאה ומ"מ באותו הנדון של הרב מהר"ש די מדינה ז"ל נ"ל לקיים דינו ולא מטעמי' אלא דכל האומר אני מתחייב לכל מי שיתן לאיש פ' בההיא שעתא מתחייב מדין ערב ובלא שום קנין משתעבד בההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה ואין צריך שיהא מבורר בשעת כתיבת השטר אלא בשעה שהוא מלוהו דעד השתא אפי' קנו מידו מצי למהדר ביה ובשעת חיובו מבורר הוא ואפי' אם אינו ידוע למתחייב מקרי בריר' דומיא דההיא דערובין דאוקמ' וכבר בא חכם כדהבאתי לעיל וכההי' דאמרי' בריש פ' המדיר עד שלשים יום יעמיד פרנס דפרכי' ופרנס לאו שליחותי' קעביד ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד אבל באומר כל הזן יזון שליחותי' קעביד וכההיא דאמרי' בפ' התקבל כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו דחשיב שפיר שלוחו לכתוב את הגט והכא אע"ג דלא אמר יתן דהוי כמו יזון דהתם עדיפא מינה קאמר שהוא מתחייב לפרוע לו ועל פי דבריו אלה הלוהו ליה דאם לא כן מאי אית ליה גביה.

י״גוהנה הארכנו והרחבנו לברר הא מילתא דבריר' לפי שהדבר צרי' להתלמ' ג"כ במקומות אחרים ועדיין בנ"ד צריך להתיישב דלכאור' משמע דאם איתא דחתניו הבאים לאחר מכאן ישנן במשמע הלשון זכו בנותיו באותו הזכות דמטי להו הנאה מהאי משום ריוח ביתא כדאמרי' גבי נ"מ בפרק האשה שנפלו דלא מצי בעל לזבוני קרקע לפירות דליתא ריוח ביתא והכי משמע דאפי' החתנים שישנן עתה בעולם אינן זוכין אלא כל זמן שבנותיו נשואות להם הא מתו או נתגרשו אין להם כלום דמוכח דלבנותיו הוא דקבעי דלתהנו מניה ואינהו מבוררות הם בין גדולות בין קטנות ולכי מעיינת בה תשכח דאדרבא לא היתה כוונתו לזכות אלא לחתניו שהרי אין לבנותיו הנאה בזה אלא מכחן כל זמן שנשואות פסק כחן פסק הנאתן דאי ליתיה לחד מינייהו אין אשתו זוכה בו אלא שאר החתני' זוכין בו כיון דלא סיים אלא אמר לחתניו סתם ואם היתה כוונתו לזכות את בנותיו הי"ל לזכותן לאלתר קודם שתנשאנ' ולכשינשאו אם רצו היו יכולים למכו' אותה הנאה ולעשותה קרן שיהא דבר שגזעו מחליף כדאמרי' בהאשה שנפלו וזה דבר שאין גזעו מחליף הוא שאין לו בה אלא הישיבה בהם ולא נשאר שום קרן ואפי' לאחר שנפלו היתה יכול' למכור ליק' בהם קרק' כההיא דעז לחלב' ורחל לגזתה ודקל לפירותיו פרש"י ז"ל שגוף העז והדקל שלה דאל"כ מכליא קרנא וכך היא הכרעת הרא"ש ואפי' להרי"ף ז"ל שפי' שאין לה בגוף אלא בפירות מ"מ דקל שאני דאיכא עצים שיהיו במקום קרן ועז ורחל למית' לא חיישי' כדכת' הר"ן ז"ל שם אבל כאן מכליא קרנא לגמרי ועוד דהת' אפשר שישאר הקרן עצמו לה לאחר שתתאלמן או תתגרש אבל כאן אין לה אחריו כלום הילכך נר' דזכותו של בעל הוא ואין הבעל מבורר.

י״דועוד צריך לברר אם תאמר שלא זכו חתניו הבאים לאחר מכאן לפי שאין ברירה את"ל שהמצוה כיוון לזכו' להם והם זכו מן הדין ממילא נשאר אותו הזכות לכל היורשים ובאותו החלק חולקים בשוה ומיהו יש לומר דכיון דלחתניו נתן זכות זה וחתניו אלו עכשיו זוכים בכל כל זמן שאין שם חתנים אחרים ולכשיבאו לא מצו מפקי מידן הני דאמרי ליה אייתי ראיה שזכית וטול דילמא לא זכית דאין ברירה והוה ליה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כההוא דפרק ד' אחין כגון ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא בתר דמית סבא וכן ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא אבל אי לאו האי ספקא דברירה ספק אחר אין כאן. ולא שייך לומר כאן לא מחית איניש נפשיה לספקא דלא דמי לא למי שהיו לו שתי כתי בנות דפרק האומר ולא לעד לפני הפס' דנדרי' דהתם באינך גופייהו איכא ספקא דכל שאתה יוצא מן הגדולה שבגדולו' ותופס קטנה הימנה אתה צריך לומר שלזו קורין גדולה שיש קטנה ממנה אף אני אומר לא לזו כיוון אלא לסמוכה הקטנה שבקטנות ונקרא זו גדול' בערכה נמצאו כלם בספק חוץ מן הגדולה שבגדולות שהיא ודאי וכן בלפני הפסח אם אינו יום ראשון אם אתה אומר יום שני קרוי לפני לפי שהוא קודם לשלישי אף יום ששי יקרא לפני לפי שקודם ליום אחרון וכיון שיום א' הוא ודאי ואותם ימים כל אחד ואחד מסופק לא מחית נפשיה לספקא אבל כאן אם נאמר שלכלם קאמר אין כאן ספק שכלם קרויי' חתניו הילכך אין כאן ספק אלא מטעמא קמא דאין ברירה ומאחר שזכו אלו החתני' לאלתר ואין החתנים הבאים לאחר מכאן יכולים להוציא מידן זכו אלו בכלהו.

ט״ווכבר היה מקום לומר עוד דאותם חתנים הבאים לאחר מכאן כיון דלאו בני זכיה בהאי שעתא נינהו לאו דעתיה עלייהו וזכו אלו בכלם כהא דאמרינן בפ"ב דנזיר והביאה הרי"ף בפרק האיש מקדש האומ' לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים ומותר באשה שאין לה בת ולא אחות וכו' ואעפ"י שהיה לה אחות ונתגרשה מאי טעמא כי משוי שליח במילתא דקיימא קמיה במילתא דלא קיימא קמיה לא משוי שליח פי' אינו עולה על דעתו של אדם כדי שיעשה שליח עליו ופריך מהא דתנן הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר אם היו פקחים מגלחים זה את זה בשלמא בתראה איכא קדמאה אלא קדמאה מי איכא בתראה קמיה דאסיק אדעתיה עליה ומסיק אלא אמילתא דמצי עבי' השתא משוי שליח במילתא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח הכא נמי אין דעתו של אדם אמלתא דלא מצי עביד השתא לאקנויי ליה דליתיה השתא דליקני ולא אמר אלא על הזוכין לאלתר.

ט״זומיהו מדברי התוס' משמע דלענין אשווי שליח דוקא קאמר וצ"ל דנהי דמעקרא קס"ד דאין דעת האדם אלא במידי דקאי קמיה ולכך פריך ממתני' דקדמאה מי איכא בתראה קמיה במסקנא דמשני דודאי דעת האדם אפי' במידי דלא קאי קמיה אבל שליחות לא משוי שליח אלא במילת' דמצי עביד השתא בשעה שעושה השליח והקשו התוספות על זה דהא מעשי' בכל יום שהאשה אומרת לחברתה לושי והפרישי חלה וכן תלמידים של בית רבן אומרים כן ואיך נעשה שלי' שבאותה שעה לא היתה יכולה בעצמה להפריש חלה מקמח ואומר ר"ת שיש בידה להביא עיסה מגולגלת וכו' וכתב ומ"מ בהאי טעמא לחודה לא סגי לן מדאמרי' בפ' הבע"י כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה אם ירצה ובעי התם ליבמתו מהו ומאי קמבעיא ליה והא בידו לבא עליה ולגרשה אלא משום דמחוסר מעשה הכא נמי מחוסר לישה וגלגול אלמא משמע להו דמדין שליחות דוקא קאמר דלא מצי משוי שליח וכן ראיתי בדברי הרא"ש ז"ל בפ' האיש מקדש שהוסיף מילת מצי וכתב לא מצי משוי שליח אבל דברי הרמב' ז"ל שקולים הם דלא תפס אלא לשון הגמ' גם הטור כתב לא חל עליה' השליחות. ומצינו למימר משום דלאו דעתיה עלייהו אבל אם פירש שפי' דמי. איברא דקשיא לי דעל כרחיה למאי דס"ד מעיקרא דקאמר כי משוי שליח במילתא דקמא קמיה לאו בשליחות דשליח תליא מילתא אלא בדעתו של אדם שאין דעתו אלא במה שלפניו מדפריך מההיא דאם היו פקחים מגלחים זה את זה דהא התם ליכא שליחות ואפי' הכי פריך קדמא' מי איכא בתראה קמיה אלמא הא דנקט כי משוי איניש שליח לאו דוקא משום שליחות קאמר אלא אדעתיה דאיניש דיינינן וכי מסיק דודאי דעת האדם נמי אמילתא דליתיה קמי' אלא דכי משוי איניש שליח במידי דמצי עביד מנ"ל דהדר ביה לגמרי ממאי דקאמר דדיינינן בדעתו של אדם ותלינן בשליחותו של שליח דכל מידי דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח ואפילו אמר ליה בפי' שיקדש מה שתהיה ראויה לו באותה שעה אינה מקודשת נימא דהשתא נמי מסתמא אין בדעתו לשויי שליח אלא אמאי דמצי עביד השתא דאילו אמאי דלא מצי איהו עביד השתא לא אסיק אדעתיה ולא שוייה שליח אבל אי פריש פריש ובהכי ניחא הא דמעשים בכל יום שאומר' אשה לחברתה שתלוש ותתרום לה חלה אף על גב דלא מצי עבדא בהיותה קמח שהרי בפירו' עשה אותה שליח לכך כי מה שכתבו התוספות דיכולה להפריש מעיסה מגולגלת על הקמח אכתי מחוסר מעשה הוא כדכתבו התוספות עצמן אלא לא אמרו אלא בסתם אבל במפרש אפילו במידי דלא מצי עביד השתא מצי משוי שליח וא"ת והא דאמרינן בפ"ק דקדושין הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא עבדינן ושליח מצי עביד ויש לומר דהתם דלא מצי למעבד לגמרי קאמר אבל הכא לכי שליח מצי למעבד איהו נמי מצי עביד אלא דמסתמא אין דעתו קאמר והכי דייק לישנא דקאמר במילתא דלא מצי עבי' השתא לא משוי דמשמ' דאם עשאו שליח עשוי ולא קאמר מי איכ' מידי דאיהו לא מצי עביד כדאמרינן התם בקידושין וביומא ואין לומר דמתוך הקושיא שהקשו התוספות מההיא דפ"ב דיבמות דמשמע דמחוסר מעשה מקרי דלא חזי כלל הדרי בהו התוס' שנצטרך לומר דלאו דלא מצי עביד שליח קאמר אלא דמסתמא דעת האד' עליה ולפי זה יכול לעשות שליח להפריש חלה בעודה קמח חדא דאע"ג דסלקא בקושיא לא סלקא בתיובתא ובפ' חזקת גבי אח' מן האחין שהיו אונות ושטרות יוצאות על שמו הבי' רשב"ם משם ר"ח דכיון דלא סלקא בתיובתא הלכתא היא ואע"ג דרשב"ם ז"ל פליג ואמר דאין נ"ל לחלק בין קשיא לתיובתא הרי התוס' בכמה דוכתיה כתב דקשי' ואתקפת' בעלמא לאו תיובת' היא וחד' מינייהו בפ' אלמנה נזונית ובפ' מי שאחזו ע"מ שתשמשי את אבא דא"ר אשי סתם נמי כמפרש דמי כתב הרי"ף אע"ג דסלקא בקשיא לא סלקא בתיובתא ובפ' בן סורר גבי בא במחתרת כתב רש"י ז"ל היינו דאיכא בין קושיא לתיובתא ואין להאריך בזה דודאי התוס' כאן קושיא בעלמא הקשו בה וכו' וכן מוכח לשון התו' שכתב מ"ט בהאי טעמא לחודה לא סגי לן משמע שאינם מסתפקים בעיקר הדין אלא בטעמו.

י״זואיכא למימר שהתוספות ז"ל היה להם גירסא כמ"ש הרא"ש דלא מצי משוי שליח ולפי זה להרמב"ן והטור נר' דלא היה להם גרסא זו בגמרא נאמר דכי היכי דמעקרא אין בדעתו קאמר הכי נמי במסקנ' אין בדעתו על מי שאינו יכול לקנות עכשיו ולגירס' דהרא"ש והתוס' נמי איכא למימר דכי אמרי' במסקנא דלא מצי משוי שליח ה"ה דאין בדעתו לקדשה לו אלא דקושט' דמלתא קאמר דאפי' אמר בהדיא שיקדשנה לא מהני דכיון דמעיקרא הס"ל לגמ' דלא היה בדעתו אלא אמאי דלקמיה כי מוכח דגם אמאי דליתיה קמיה יהיב דעתי' מ"מ אמאי דליתיה קמיה ולא מצי עביד השתא מסתמא לא אסיק אדעתיה ואע"ג דלא היה שם שליחות אין זה בכלל והכי משמע לשון התוס' שכתב היכא דמצי עביד פי' ודאי דעת האדם אפי' במידי דלא קאי קמיה והילכך הא' נפטר בגילוח הב' אבל שליחות וכו' ואם איתא טפי הו"ל למכתב בדע' האד' אפי' במידי דלא מצי עביד השתא אלא דוקא במידי דלא קאי קמי' קאמ' דדעתי' עליה וצריך אני לעיין בה והשע' דחוק' לכך ואין לי ספק עכשיו להתישב והדבר צריך תלמוד.

י״חוהראו לי בתשובת מהריש"ך ז"ל בח"א סימן קפ"ה על מי שצוה שיתנו לבן אחיו כך וכך אם ישא את בת אחיו והיו לאחיו שתי בנות הא' כבת ט' שני' והא' בת מ' יום וכתב הרב הנז' ודאי לא צוה אלא על בת הגדול' הראויה לו באותה שעה וכההיא דר' יוחנן דמוד' באשה שאין לה לא אם ולא אחות אע"ג דנתגרשה אח"כ דלא משוי איניש שליח במילת' דקיימא קמיה וכו' ותמהני היאך העלים עיניו מדברי התוס' שכתבו בפ' דאשליחו' קאי ועוד קשה אי משום דההוא קטנה לא קיימא קמיה דבת מ' יום הות הא הדר ביה גמר' מההיא ולפי המסקנא הא ודאי מצי עביד השתא לומר שיטול מנה וישא את בת אחיו הקטנה דבת יום א' בת קידושי' היא ואי משום דאין לה אב ולא תקינו לה רבנן קדושין לכשתהא ראויה קאמ' ומהשתא זוכה במתנ' אם ישאנה כשתהיה ראוי' לנישואין כ"ש דהתם לאו מתנה יהי' ליה אלא משלו נותן לו חלק ירושתו אלא תנאי הוא שמתנ' שאם לא יקח את בת אחיו לא יטול מנחלתו אלא אלף לבני' והכי היה יכול להתנות בקטנה והכא בנ"ד לפי שטה זאת אותם שיתחתנו בבנותיו הקטנו' א"א להם לזכו' מעכשיו בזכות זה אלא כשיהיו חתניו לוקחי בנותיו ולא דמי לעלי לגלח נזיר שהיה יכול לפרש בנדרו אף למי שידור מכאן ולהבא דנדר הוא מקיים נדריה ואזיל אבל הכא מתנה הוא דבעי יהיב לחתניו זכות בחנויות ובמאתים טולורוש לאלתר ושיהנו אותם ת"ח על ידם מסתמא אין בדעתו אלא על מי שיכול לזכות באותה שעה וכ"ש אם אינו יכול לזכותם אפי' לאחר מכאן מטעם דאין ברירה לא נכללו באותו זכות והחתנים שלפניו זכו בכלו.

י״טאלא שבנ"ד אין אנו צריכי' לכל זה דודאי משמעות הלשון דישבו בהם חתניו יצ"ו שהם סוחרים חתניו דהשתא משמע שהם סוחרי' לאפוקי החתן שהוא עוסק בתור' שהורישו כל ספריו ומחמדיו הטובי' ומקומו בב"ה לכבוד ולתפארת אבל אותם הבאים לאח' מכאן לא מקרו חתניו סת' ולא שייך בהו שה' סוח' דמנ' ידע מה הם והול"ל שיהיו סוחרים ותו אטו סוחרי' דלא עסקי באוריית' ירתי דעסיק באורייתא לא יירת הא אמרי' בפ' נערה דמצוה לזון את בנו דעסיק באורייתא לגבי בתו דאיכא זילותא והא דאמרי' בפ' שני דייני דאמ' אדמון וכי בשביל שאני זכר הפסדתי ומפרש אדמון בשביל שאני זכר וראוי לעסוק בתור' הפסדתי קמתמה דלא עסיק בתורה לא יירת ופי' התוס' שם טעמא דמלת' וגבי נכסי לטוביה אמרי' דגבי ת"ח קריבא דעתיה טפי והיאך נאמ' שהוא מקפיד שיהנו ע"ה ולא ת"ח אלא אחתניו הנמצאים קאמר שכבר השוה ביניהם ומנא תימרא דחתניו דהשתא משמע שהרי באוכל מנבלת עוף טהור כתיב והאוכל יכבס בגדיו ובזב כתי' והנוגע במשכבו יכבס בגדיו וגבי שורף פרה ומשלח את השעיר כתיב יכבס בגדיו ותנן בפרק ה' דזבין כלל אמר רבי יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגע מטמא אוכלים ומשקים וכו' לאחר פרישתו ממטמאיו מטמא משקים ואינו מטמא בגדים ותניא בתורת כהנים ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ובשעת מגעו מטמא בגדים פירש אינו מטמ' בגדים אלמא אין במשמע בגדיו שלבש מאחר מכאן אף על פי שהוא ראשון לטומאה לטמא אוכלים ומשקים וטעון טבילה והערב שמש דבגדיו דהשתא משמע הכא נמי חתניו דהשתא משמע ועוד היה לי להאריך בזה אלא שאין לי פנאי. והנני מסכים למה שהסכים החכם השלם המורה כמה"ר עזריאל הלוי נר"ו ששני חתניו אלו זוכין לבד בזכות זה ואמרותיו אמרות טהורות צרופות כזהב וככסף. נאם הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.