שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט ל״הTeshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 35
א׳שאלה ראובן יתום קטן בשעה שנפטר מורישו ונתגדל בבית יורשי אמו שזנו וכלכלו אותו ועכשיו שגדל ובא לכלל איש נפל לו ירושה מבני אחי אביו שני או שלישי וקמו בעלי חובות של אביו ורוצים לעכב עזבון מורישו השני והשלישי הנז' באמרם לך ותבע מאמך שנשאת ללוי קרקע או טלטל אביך שנשארו ביד' ופרע לנו ואז תקח ירוש' שנפלה לך ממורישך שהיתה ראויה לך ואין שעבודינו עליה אלא אנחנו מעכבים אותה ביד הנפקד עד אשר תעמוד לדין עמה בב"ד ותוצי' לאור נכסי אביך ונפרע חובנו שאנחנו חושדי' אותך שעשית קנוניא עם אמך והיא טמנה הכל וחולקת עמך נכשתנשא. והיתו' משיב להם אפי' מזונות וכסות לא נהנתי מעזבון אבי ואלמל' דודי יצ' הייתי מטופל וח"ו מת ברעב ולא ידעתי מעולם בחשבון נכסי אבי איה הם וכמה הם אתם לכו דונו עמה ועם בעלה על זה לפני ב"ד ותתפרעו ממנה. זאת המנוח' שהניח' הב"ה מן מורישי לי ככתוב בתורת משה הניחו לעיף כמוני היום והבעלי חובות חזקים ממנו יורנו מורנו הדין עם מי היוכלו בעלי חובות הנז' לעכב העזבון של מוריש זה שמעולם לא נשתעבד להם או לא ושכרו כפול מן השמים.
1
ב׳תשובה זו שמעכבי' בעלי חובות נכסי היתו' שלא ירשם מאביו בעבור חוב אביו אינו מן הדין ומה שאומרים ליתו' שילך ויתבע נכסי אביו מאמו שנשאת אם חוששין שעשה קנוניא עם אמו אם טוען טענ' ודאי ישבע ואם היא טענ' ספק אין לו אלא חרם סתם כדכתב הרי"ף בתשוב' וכמ"ש הטור סי' ק"ז והם ילכו וקוששו להם מאשר ימצאו או מאמו אם נטלה יתר מן הראוי ומה להם עם היתום שילך ויוציא מאמו שלעולם אין מטריחין את המלוה שיגבה וימכור ויפרע כדאמרי' בפ' הכותב דא"ל רב פפא לרב חמא ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית ליה ארעא ואתא ב"ח וקתבע מיניה וא"ל זיל שקול מארעא דאמרי' ליה זיל זבין את ואייתי וכו' א"ל תולה מעותיו בעכו"ם הוא הוא עשה שלא כהוגן לפי' עשו לו שלא כהוגן פי' התוב' תחיל' כשתבעו הוה תולה והולך מעותיו בעכו"ם ובשע' הגבי' כבר לא היה לו ואפי' הכי הזקיקוהו למכור משום קנס אבל מדינ' יכול הלוה לומר הלא נכסי לפניך ואעפ"י שיהיה בהם ערעורים והיא ביד אלמים לא יזקיקוה ללוה להוציא מהם אלא המלוה הולך ותובע בכח שעבודו ובס"פ הבית והעליה אמרי' השוכר את הפועל וכו' ומשיצא אמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעים לו משמ' דוקא בשכיר אמרו כן אבל שאר ב"ח יכולי' לומר לו טול מה שאתה מוצא בחובך. ובפ"ק דקמ' כתב רבי' תם ג' דינים חלוקין יש נזיקין או כסף או מיטב ב"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי אלא בזוזי ואי לית ליה זוזי לא אמרי' ליה טורח וזבין וכו' וכן כתב הרא"ש שם וזהו בלוה גופיה כ"ש ביורש דאע"ג דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביה' היינו ממה שהניח אביהם לא שחייב להוציא מאחרים לפרוע חוב אביהם. ובפ' יש נוחלין תניא גבי בכור שנוטל פי שנים ויצא עליהם ש"ח בכור נותן פי שנים ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. ופרשב"ם ונ"מ שצריך זה המלוה לתבוע את אחיו בדין ואם אינו יכול לכופ' יפסיד או אם הלכו למ"ה וסיים דבריו אבל מחלק פשיטותו אינו יכול לומר כן שהרי יורש הוא בע"כ עכ"ל והא דאינו יכול לומר לאו לענין שהיה צריך ליטפל בהם להעמידו בפני ב"ח אלא דאינו יכול לומר אני מוכר לאחר חלקי כדכתב שם שהרי יורש בע"כ הוא וכבר זכה בהם וב"ח גובה הימנו אבל מן חלק בכורתו יכול להסתלק שפיר שלא יגבה ב"ח ממנו דבע"כ לא זכה ליה רחמנא. והתוס' כתבו אומר ר"י דנ"מ אם היתומים קטנים שאינו יכול להוציא מהם עד שיגדלו ובטו' ח"מ רע"ח כ' ונ"מ שאם שאר היורשי' קטני' או אם אינן כאן שאין ב"ח יכול לגבות ממנו אלא כפי חלק הפשיטות. כתב ה"ר יוסף הלוי דדוק' בחלק הבכור' שהיא מתנה אבל בחלק הפשיטות אינו יכול לסלק עצמו ולומר לב"ח הנה הנכסים לפניכם איני רוצה לירש כלום ולא לפרוע אלא כופין אותו להטפל בדבר ולמכור אותם ולהגבות או לשומם שהוא במקום מורישו וכמו שהמוריש אינו יכול לסלק את עצמו גם היורש אינו יכול לסלק עצמו. וכתב הרשב"א ז"ל על דבריו אפשר שלא אמר אלא לרב הונא דאמר פריעת ב"ח מצוה וכופין בשוטים כי אמר לא בעינא דאעבד מצוה אבל לדידן אין כופים בשוטים אלא בהורדת נכסים. ומדברי הר"י הלוי ז"ל משמע דבחלק הפשיטות כופין אותו להטפל בדבר למוכרן ולהגבותם. והרב מהר"י קארו ז"ל כתב שכן מבואר בדברי רשב"ם וזה תימא דמאין הרגלים לחייבו בכך וכי יש לו עליו כלום אלא במה שירש מאביו ילך הוא וימצא נכסים לאביו ויקח ועוד כי הוא ז"ל תלה הטעם שהוא במקום מורישו קאי והלא המורי' עצמו כשיצא עליו ש"ח מי חייבו להטפל למכור ולתת והלא אמרו דלא אמרי' ליה טרח וזבין אלא ב"ח הולך וגובה בכח ב"ד דכתבי ליה אדרכתא אנכסיה וטורף מה שימצא. ועל דברי הר"י הלוי ז"ל אנו מצטערין אלא שהרב מהר"י קארו זלה"ה נראה שבא להוסיף עליהן ולומר שכן מבואר בדברי הרשב"ם והוא הלשון שהבאתי למעלה שכתב אבל מחלק פשיטותו אינו יכול לומר כן שהרי יורש הוא בע"כ ודבריו מבוארים דהיינו כשאין אחיו שם אלא במ"ה שאומר אני מוחל לאחי חלקי שלא כל הימנו וכדאמרינן בפרק קמא דמציעא גבי מצא שטר חוב אי דקאמר מלוה תנו תבא עליו ברכה ומשני כשחב לאחרים דלאו כל כמיניה לוותר חובו כדי שלא יפרע ב"ח אבל מפני הטורח לא שמענו שאם היה כן לא היה צריך רשב"ם לבקש נפקותא אחרת אלא נראה שדברי הר"י הלוי אינן אלא כשהאחים קטנים דלא מחתינן לב"ח בנכסייהו דחיישינן לצררי ולחלק הגדולים נחתינן כמ"ש בטור סי' ק"ס שכדי שיפרע ב"ח מחלק הגדולים צריכין ב"ד להעמיד אפטרופא לקטנים ולחלק עם הגדולים ויגבו לב"ח מהגדולים חלקם המגיע להם ובזה אם יאמרו גדולים אין לנו עסק בזה לחלוק עם הקטנים כדי שיפסיד ב"ח שלא יוכל הוא להוציא מן הקטנים חלק הגדולים דהא אין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין בזה אין שומעין להם אלא כופין את הגדול להטפל בדבר ולחלק עם אחיו ולהגבותם לב"ח ודברי הר"י הלוי אלו מדברי ס' התרומות נתרמו שהביאן בשער ששים וכתב שם והא דאמרינן ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי וכי תימא מאי הנאה מטי בהכי לב"ח כשאינו רשאי לומר כך בודאי אין לו עליו אלא שיעור מה שנפל לו בירושה וכי תימא משום דטרח ומזבין ופרע הא קיי"ל דטרחא עליה דלוה קיימא כך הוא בדפוס והדבר מוכיח כי שגגה הוא וכך צ"ל הא קי"ל דטרח' עליה דמלוה קיימא כדמוכח בהדיא בפ' הכותב דלא אמרינן ליה זיל טרח וזבין ואי ס"ד דטרחא עליה דלוה קיימא הנאה טובא מטי לב"ח במה שאינו רשאי לפרוק עול הטורח מעליו דלא תימא יורש לאו במקום לוה קאי קמ"ל דלא והוצרך לומר דאיכא נפקותא כשמחל לאחרים ואיכא מ"ד בדאית ליה נכסים במדינה אחרת וכו' ולבסוף העלה שהתירו' המספיק הוא דנ"מ אי הוו תרי או תלתא אחי פשיטי חד מינייהו גדול ותרי קטנים ואמר גדול אי איפשי בירושת אבי אלא הכל יהא לאחי הקטנים כדי שלא נהיה נזקקים להם בעודן קטנים והשמיענו דאין שומעין לו אלא פורע חלקו מ"מ וזה אשר פסק בזה הר"י ן' מיגש ז"ל מהא שמעינן דיורש שירש נכסים ויצאו על מורישיו ש"ח שאין אותו יורש יכול לסלק ידו מאותה ירושה וכו' אלא כופין אותו וכו' עכ"ל מהמשך הלשון מוכח שהר"י הלוי אאחים קטנים קאי ועלה קאמר דכופין אותו דאילו משום טרחא לא נפקא לן מידי כלל דטרחא עליה דמלוה קיימא כמו שכתב לעיל בפשיטות. ועל זה הוא שכתב הרב מהרי"ק ז"ל שמה שחלק הר"י הלוי בין חלק הבכורה דמצי אסתולקי מינה לחלק הפשיטו' דלא מצי אסתלוקי מינה כן מבואר בדברי רשב"ם ובכך עולין דבריו כהוגן אבל לענין טרחא לכ"ע לא רמי עליה דיורש כלל ואף בזו שאמר הר"י הלוי דלא כל הימנו לסלק עצמו אלא שנוטל חלקו מהיתומים הקטנים להגבותו לבעל חוב חלוק על הרשב"א ז"ל שכתב דלא אמר כן אלא למ"ד פריעת ב"ח מצוה והיינו לרב פפא דאמר בפרק שום היתומים דטעמא דאין נזקקי' לנכסי יתומי' קטנים משום דפריעת ב"ח מצוה ומצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו כשהם גדולים מצוה וכופין אותם אבל לדידן דקי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע דטעמא משום צררי ליכא טעמא דמצוה אלא בעלמ' שעבוד' הוא דאיכא עלייהו בנכסי וב"ד נחתי להו כשהן גדולים אבל עתה שהם קטנים מי יזקיקנו לאחיו הגדול שיוציא מהקטני' כדי לפרוע חוב אביו אין מצוה זו מוטלת עליו הרי ביררנו דבנ"ד אף לדברי הר"י הלוי ז"ל אין מזקיקין את היורש לדון עם אחרי' אלא אם יזכה ב"ח ילך בעל חוב ויעמוד עמם בדין ויוציא מהם ואינו יכול לעכב ירושה שנפלה לו ממקום אחר על כך.
2
ג׳ועד שבאנו לדון מדבריו של הר"י הלוי כאן צריכין אנו לדון אם יזכה ב"ח לדבריו שבמקום אחר הביאם ספר התרומות בסי' מ"ג ח"ד וז"ל לוה שלוה וכתב בשטר דאקני ומת הלוה ולא הניח נכסים אך לימים מתו מורישיו וירשו בניו כתב הרא"ם שב"ח גובה מאותם נכסין מן הדין וזהו שכתב גרסינן בפ' מי שמת בן הבן מוציא מידי הלקוחו' וזו היא שקש' בדיני ממונו' ואמסקנא אקשינן ולענין דינא לא אמרי' תחת אבותיך יהיו בניך מאי לאו יורשי האב בנים ומשני מאי יורשי האב אחי ש"מ לענין דינא לא אמרינן תחת אבותיך יהיו בניך ואפי' מת הבן ראשון ב"ח גובה ממנו בראוי זה כבמוחזק וכן הוא הפסק שלא כדברי הרי"ף ז"ל. ומשם הרמב"ן ז"ל בס' הזכות כתב שהוא מקובל מפר"ח שב"ח אינו נוטל בראוי כזה ומשנה שלימה שנינו נפל הבית עליו וכו' וכן מצינו בתוס' ובירושלמי דפ' הנזקין וכו' ע"כ. וכמדומה שהרא"ם זה הוא הרב ן' מיגש ז"ל ולדבריהם יכולים בעלי החוב לגבות מאותה ירושה שנפלה לו מכח בן אחי אביו שאביו ירש אותה בקבר ולא מצי יורש למימר אנא מכח אחוה דאבא קאתינא. וכבר כתבתי במקום אחר שסברא זו תמוהה הרב' ולא נדחה גמר' ערוכה ושמעתא דשלחו מתם בכדי ואדרב' גמרא קמתמה מאי קשה בדינא ממונא דקאמר דהא מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא ומהדר טובא לאשכוחי מאי זה היה שקשה בדיני ממונות וכ"ש לאחר שהרמב"ן הביא לשון התוספת' מפורשת ולשון הירוש' מבואר דבראוי כזה לא גבי ומסתמא לא שמיעא ליה להרא"ם ז"ל דאי שמיעא ליה הוה הדר ביה. ועוד דיחידאה הוא שכל הגדולים ראשונים ואחרונים תפסו אותה שמועה בשלהי פרק מי שמת בפסק הלכה ולא סמכי' אהא אפי' להעמיד ממון כ"ש להוציא ממון.
3