שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט ל״וTeshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 36
א׳מגנסיאה.
1
ב׳ראמות וגביש אין ערוך אליו שוהם יקר וספיר לא זכו בעיניו החכם הנעלה בר אוריין ובר אבהן ידיד נפשי כהה"ר משה אשכנזי נר"ו. לימים ראשונים מאז ידעתיך בשם אהבת עולם אהבתיך חותם על יד ימיני שמתיך כן בקדש חזיתיך נושא משך הזרע זרע קדש מצבתו עולה דרך גבולו מטע לשם מקטפיה ידיע ודבר נכוחות יום ליום יביע ועתה כבא אלי מכתב טפחה ימינך שואל כענין דורש כהלכה דולה מן המעין שואב מן הברכה אמרתי יומא טבא לנו שמחתני בפעלך ששתי ואעלוז באמירי אמריך כי נעמו אמרתי בחפזי אגיד לך את הרשום בזכרוני ובמראה עיני כאשר יסכים הפנאי.
2
ג׳שאלה ראובן ושמעון שבאו לפני ב"ד וקודם עמידתם בדין הסכימו שניהם שיכתבו כל טענותיהם בב"ד וכן נעשה ונכתב שראובן תבע משמעון מנה והשיב שמעון לא לויתי ופסקתם שישבע שמעון ונכתבה הגזרה ונתנה לכל אחד ואחד אחר ימים בא ראובן לבית דין והזמין לשמעון שישבע כמו שגזרו ב"ד השיב שמעון אמת שלויתי אבל בעבור עסק אחר שהיה בינינו מחלת לי המנה ורוצה לישבע שכן הוא האמת דמפיטור לפיטור מצי הדר ונסתפקתם בדבר דבההיא דפרק קמא דמציעא דאמרי מאי שטר בירורין שטרי טענתא כתב הנ"י שכותבי' הטענות וכדי שלא יוכלו לחזור בהם אפילו מפיטור לפיטור ואפילו בנותן אמתלאה ואפילו לא הוכחש בעדים וכן כתב הר"ן והרשב"א אלא שהרמב"ם ז"ל כתב בה' טוען פ"ז לעולם אינו מוחזק כפרן עד שיוכחש בעדים וממה שלא כתב או שנכתבו טענותיה' משמע דס"ל שכל שלא הוכחש בעדים אף שנכתבו טענותיהם יכול לחזור ולטעון מפיטור לפיטור וההיא דשטרא טענתא שהביא בפרק כ"ד מהלכות לוה צריך לאוקומה מחיוב לפטור קודם שיצא מב"ד וזה דוחק לאוקומי מתניתין בהכי אלא בכל ענין כסתם מתניתין ושמא לא דק הרמב"ם לומר לעולם אינו מוחזק כפרן עד שיוכחשו בעדים או שיכתבו טענותיהם דבנכתב טענותיהם כבר כתבה במקומה בה' לוה ולא יחלוק הרמב"ם ז"ל על דברי הרשב"א והר"ן ז"ל זהו מה שנסתפקת בזה.
3
ד׳ואיברא שאם יש טעם לחלק בשינוי טענתו מפיטור לפיטור דאית ליה מגו אין דוחק לאוקומי מתני' היכא דליכא מגו דשטרי בירורין ששנו שם היינו שכותבין הטענות שתחשב כהודאת ב"ד ששוב אינם יכולים לשנותם ולתת אמתלאה לתרצם לפיטור אבל בטענה שכבר נפטר בה יכול לשנות ונאמן במגו דמגו כעדים דמי דמה לו לשקר היה יכול לעמוד בראשונה ונפטר נראה שכל שאין אנו מאמינים דבריו אלא מתורת האי מגו ריעא הוא דהו"ל כמגו במקום עדים דהואיל ולכך נכתבו הטענות בפני בית דין שלא יהיו שונים בהם תו לא מצי למימר טענה אחרת שסותרת הראשונה דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ולא מצי למימר טעיתי במה שאמרתי בתחלה לא לויתי ושוב נזכרתי שלויתי ופרעתי דחזקה מידק דייק וטעין שלכך נכתבו על ספר שלא יוכל לשנות ושאם יתברר יתאחז וגדולה מזו אמרו בההיא דסוף פרק קמא דגיטין בהנהו גינאי דעביד חושבנא אהדדי פש ה' אסתרי גבי חד מנייהו א"ל יהבינהו ניהליה למרי ארעא באפיה וקנו מיניה אזל עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה ואשכח דלא פש גביה ולא מידי ואסיק רב נחמן דכל קנין בטעות חוזר ואמרו רבוותא ז"ל דוקא שהיו מודים בעלי דינין או שהדבר ידוע בעדים דלא פש ליה ולא מידי הא מנפשיה לא מהימן לומר טעיתי במה שהודיתי אע"ג דאית ליה מגו דאי בעי אמר פרעתי אח"כ משום דאין דרך להודות עד שיתן חשבונו יפה כההיא דתנן בשבועות מנה לי בידך א"ל בפני עדים הן למחר אמר ליה תנהו לי א"ל נתתיו לך פטור אין לך בידו חייב ולא מהימן לומר אין לך בידי שטעיתי במגו דאי בעי אמר נתתיו לך אח"כ כדמפרש בפרק קמא דבתרא דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ולא מהני ליה מגו והביאו הטור בסי' קכ"ו שכן היא סברת כלהו רבוותא זולת ספר התרומות שכתב שאפילו הודה בפני עדים שייך ביה מגו וכתב הרב בב"י דיחידאה הוא והנה בנ"ד אפילו בעל התרומות מודה דהתם אפשר שטעה בחשבונו ולבי' אנסיה מאי הו"ל למעבד אבל הכא שכתב בטענותיו לא לויתי כלל ליכא למתליה בטעות אלא הודאה גמורה היא ועוד התם איכא למימר הואיל ולא היו עדים בשעת ההמחאה לא דקדק דאמר אי טעינא הדרנא בי שהרי לא היו שם עדים וכן אפילו היו שם עדים הואיל ובע"פ הוא לא דק דאמר אי טעינא הדרנא בי דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל הכא כל עצמם לא הוזקקו לטעון על פי הכתב אלא בשביל זה שלא ישתנו אח"כ פשיטא דדייק שפיר לא מהימנינן ליה השתא לומר שטעה והדברים ק"ו אם ע"מ שלא לפרש נכתבו שלא לסתור לא כ"ש אם כשנותן אמתלאה לדבריו לא מהני ליה כגון שאומר של אבותי שלקחו מאבותיך או דסמיכי עליה כדאבהתי דמהני כשבאו עדים והכחיש לפי שאפשר דלכך נתכוון מתחלה ומשתעו אינשי בהכי עכשיו שנכתבו הטענות אינו יכול לתרץ דבריו ולפרש אלא תופסין דברים כפשטן כ"ש כשסותר טענתו דאימר ודאי דייק שלא לטעון דכך הדבר כי מה שנכתב שטען לא לויתי שמשמעותו לא פרעתי והיאך יאמר עכשיו בהפך לויתי אבל פרעתי הא ודאי חשיב כמגו במקו' עדים.
4
ה׳ומיהו נראה מהלשון שכ' הרמב"ם בה' טוען ולעולם אין מוחזק כפרן עד שיכפור בב"ד ויבאו שני עדים ויכחישוהו במה שכפר לשון זה בדוקא הוא דלא מקרי הוחזק כפרן אלא בענין זה אבל כל שלא הכחישוהו עדי' אעפ"י שהוכח' מתוך דבריו שבתחל' וכתב בספר שאמר לא לויתי ואח"כ אמר לויתי ופרע' ואין אנו חוששין לדבריו לפי שסותרין זה את זה מ"מ לא הוחזק כפרן דמה שהוא חייב לפרוע היינו משום דלא מהימנא ליה כששינה את דבריו אלא כשיש לו מגו דמגו כעדים והיכא דאיכא כנגדו דוגמת עדים אחרים דהיינו אנן סהדי דודאי מידק דייק אוקי סהדי בהדי סהדי ולא מהימנינן ליה נמי שאין כאן מגו ומ"מ עדיי' אין אנו יכולים להכריע אם טענתו הראשונ' היתה שקר או השני' ואפשר שאחת משתיהן אמת הילכך אחר שחייבוהו ב"ד ואמרו צא תן לו אם חזר ואמר פרעתי נאמן דלא הוחזק כפרן בעדי' בשום טענה אלא מדברי עצמו שהיו סותרים זה את זה והנך רואה דכפירה בב"ד דוקא הוא לענין הוחזק כפרן ממ"ש בח"מ סימן ע"ט היכא שלא היתה הכפירה בב"ד אלא שאמר התובע לעדים שכפר בפניהם ואמר לא לויתי אתם עדי דהוה ליה כאומר לא פרעתי ואם אמ' פרעתי קודם לכן אינו נאמן אבל אם אמר פרעתי אח"כ נאמן שלא הוחזק כפרן כיון שלא כפר בב"ד אלא שאינו נאמן לומר שפרע קודם כיון שהודה באתם עדי שלא לוה אבל אם אמר שפרע אח"כ נאמן וה"ר יונה כתב אפי' כפר חוץ לב"ד אינו נאמן לומר אח"כ פרעתי ובס' התרומות שער מ"ב כתב שזה החילוק יש בין הכופר בב"ד לכופר בעדים דאתם עדי דל' אמרי' בהם דהוחזק כפרן והראי' דאילו טען לא לויתי ובאו עדי' שלו' הוחזק כפר' כדאיתא במציעא ואם איתא למה אמרו כאומר לא פרעתי דמי דמשמע שאם אמר פרעתי לאח' מכאן נאמן ואמאי הרי הוחזק כפרן אלא כך הוה פירושו דהאומר לא לויתי שלא בב"ד כאומר לא פרעתי דמי ואם אמר פרעתי קודם לכן אינו נאמן הא אילו אמר פרעתי לאחר שנתמצעו בדין נאמן.
5
ו׳והשתא לפי דרכו ז"ל איכא למידק נמי בהא דמייתי בפ"ק דבתרא למפש' בעיין אי אמרי' מגו במקום חזקה מדתניא מנה לי בידך א"ל בפני עדים הן למחר א"ל תנהו לי א"ל נתתיו לך פטו' אין לך בידי חייב ומפר' דמאי אין לך בידי להד"מ דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והתם לא הוכחש בעדים ומאי נ"מ דקאמר כאומר לא פרעתי דמי הרי הודה בפני עדים ואמר הן אלא הא קמ"ל דכאומר לא פרעתי בתחלה דמי הא אלו אמר לאחר מכאן פרעתי אעפ"י שהוכחש בפני ב"ד הואיל ולא על פי עדים הוכחש אלא עפ"י עצמו לא מקרי הוחזק כפרן לאותו ממון דנהי דמחייבינן ליה לפרוע ולאו כל כמיניה לומר מה שאמרתי כן בטעות היה או בהשטא' אמרתי מ"מ לא הוחזק כפרן ואעפ"י שהתוס' שם פירשו דאצטריך שלא מצי למימר אח"כ מאי לא לויתי כאילו לא לויתי לפי שפרעתי הא לא חשיב ליה רבותא בס' התרומות ולפי דרכו כי היכי דדייקינן התם דייקינן נמי הכא וזה ברור ומסתברא דאף ה"ר יונה לא אמר דהוחזק כפרן אלא דוקא שהוכחש בעדים אפי' חוץ לב"ד כיון דאמר אתם עדי ולא חזר בו הרי הוחזק לכפור ממון חבירו אבל כל שלא הכחישוהו עדים אלא שחזר וטען הפך מטענה ראשונה למה יקרא שהוחזק כפרן במה שטען ראשונ' לא לויתי אם מפני שאמר אח"כ לויתי ופרעתי אם אנו מחזיקים דבריו הראשונים בדוקא לפי שנכתבו בשטר דבריו האחרוני' שהם בע"פ לאו כלום נינהו ואפשר דדחויי קמדחי ליה להשמט מהשבועה ומזה הטעם ג"כ יהיה שכנגדו נשבע ונוטל כדין מי שאיני יכול לישבע אעפ"י שהסכימו הפוסקי' ז"ל במי שהוחזק כפרן דשכנגדו נוטל שלא בשבועה כמ"ש בטור שם וכן כתוב המ"מ שהיא דעת הרמב"ם והרי"ף ז"ל העיד שרבי' האיי כתב תחילה שהוי כחשוד ושוב חזר בו והרא"ש ז"ל בפ"ק דמציעא כתב פרשי' לא אמר כאן שכנגדו נשבע ונוטל דמשמע ליה שיטול בלא שבועה דלא דמי לחשוד דלא מתביעה זו הוא פיסול אלא מצד אחר אבל הכא מטענה זו הוחזק כפרן פי' דבממון זה הוחזק כפרן והכא אע"פ שלא נפסל מטענה אחרת מ"מ לא הוחזק כפרן בממון זה דלעולם הוא טוען שאינו חייב ולא הכחישוהו עדים בזה אלא שדבריו סתרו זו את זו והוא הפסיד לעצמו ואפי' אם נאמר דפלוגתא דהרא"ש ורבי' יונה בכופר חוץ לב"ד אם הוחזק כפרן שייכא נמי בהוכחש מפי עצמו מ"מ מספקא לא מפקינן ממונא ואם ישבע שכנגדו יטול ואם לאו אוקי ממונא אחזקתיה אבל דברי הרמב"ם ז"ל נ"ל שכך הם בדוקא שלעולם אין אומרים הוחזק כפרן עד שיכפור בב"ד ויכחישוהו עדים אבל היכא דהוכחש מפי עצמו נהי דחשבינן ליה ככפ' לשעתו שיפרע הממון אבל הוחזק כפרן לעולם על אותו ממון וכן לענין חשוד כת' הרמב"ם ז"ל עצמו בפ"ב דה' טוען שאין אדם נעשה חשוד עד שבאי' עליו עדים שנפסל אבל המודה בעצמו שהוא חשוד משביעי' אותו אלא שמתוך דברי הרי"ף ז"ל בתשובה משמע קצת דסבירא ליה שאדם נעשה חשוד עפ"י עצמו ותמהו עליו.
6
ז׳והנה ראיתי להעמידך על דעתי בישוב דברי הגדולי' שם ובמה שיעלה בידינו בענין החשוד מפי עצמו כי ממנו נקח להוחזק כפרן על פי עצמו והוא בהא דכתב הטור ח"מ סימן פ"ז משם רב אלפס בתשובה נשבע הסת ואח"כ הודה מעצמו הו"ל חשוד ופרע מאי דאודי ושכנגדו הוא נשבע על השאר ונוטל ותמהו על דבריו איך יחשד על עצמו ע"כ ורב שרירא גאון כתב אם דרך תשובה הודה וכו' ואם לאו נשבע על השאר שאינו נפסל לשבועה על פי עצמו משמע מדברי הגאון דפליג אהרי"ף ז"ל ואיברא שהרב מהרי"ק ז"ל נתקשה בדברי רב שרירא וכתב ולשון נשבע על השאר אינו נוח לו וצריך לדחוק ולפר' דה"ק ומועיל לו שבועתו שנשבע קודם לכן על השאר ולא ידעתי מאי קשיא ליה לרב ז"ל אם ישבע על השאר אי משום שכבר נשבע בתחלה הרי לא נשבע אלא הסת ועתה הוא מחויב שבועת התורה כדין מודה במקצת וקי"ל האי דיינא דאשבע בלא אנקוטי חפץ נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר כדאמר בפ' שבועת הדיינים. ובתשובת הרשב"א ז"ל הביאה הר' מהרי"ק ז"ל בסימן צ"ב בסופה בעל העיטור כתב בשם הרי"ף בתשובה שהנשבע שבועת הסת ואח"כ בא עד א' משביעין אותו עפ"י העד שבועת התורה אף כאן הואיל ושלא ע"ד תשובה הודה שנשבע לשקר צריך לישבע על השאר שבועת התורה אעפ"י שאינו נעשה חשוד ע"פ עצמו כל שלא נשבע כדינו וכ"ת נהמני' במגו דאי בעי שתיק הא אמרי' מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע האי בכולי בעי דלודי ליה אלא אשתמוטי קמשתמיט הכא נמי דילמא משתמיט הוא במקצת זה עד שיהיה לו ריוח ויודה הכל הילכך רמי' שבוע' עליה כיון דלא הוי חשוד עפ"י עצמו ועוד תימא דלא יהא אלא דאמר הילך דהו"ל השתא כופר בכל היאך יפטר במה שכבר נשבע דניחא ליה לרב ז"ל לתקן הלשון דה"ק ומועיל לו שבועתו שנשבע קודם לכן על השאר אמאי סמכת אההיא שבועה הרי יצתה שבועה לשקר כפי מה שהוא מודה עכשיו שחייב לו מחצה וכיון שהלה טוענו ברי אומרים לו מה נפשך או השבע עתה שאינך חייב אלא מחצה שאינך נעשה חשוד על פי עצמך או ישבע שכנגדך ויטול. מלבד שלא הניח מקום ללשון דהגאון קאמר ונשבע על השאר והיאך נפרש שלא ישבע אלא שיועיל מה שנשבע כבר ועל תמיהת הטור בדברי הרי"ף יש תימה שהוא עצמו הביא להלן בסי' צ"ב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב אין אדם נעשה חשוד עד שבאים עליו עדים שעבר עבירה אבל המודה מעצמו שהוא חשוד אעפ"י שחושדין אותו ואין ראוי לעשותו עד לכתחלה משביעין אותו שהרי אומרים לו אם אתה אומר אמת השבע ולא מפני שעברת עבירה אסור לך לישבע באמת ואם לאו הודה לבעל דינך וכתב הרמ"ה אבל אי ניחא ליה לתובע לישבע וליטול כי אמר נתבע חשוד אני נשבע ונוטל וכתב עליו שם מהרי"ק ז"ל דכיון שהנתבע אומר חשוד אני שכנגדו אם ירצה ישבע ויטול בעל כרחו של נתבע ונראה שאף הרמב"ם ז"ל אינו חולק בזה ואין דבריו שם כשהתובע אומר לו א"כ אנכי אשבע מדקאמר שהרי אומר לו אם אמת אתה אומר וכו' מה צורך לדבר עמך הנתבע הרי מאחר שהוא או' שהוא חשוד כונתו שישבע שכנגדו ויטול ואי ניחא ליה לשכנגדו לישבע ב"ד מאי איכפת להו ולא בא לומר אלא שאין ב"ד נמנעים מלתת שבועה לנתב' מפני הודאתו וגם אין לנתבע לפטו' את עצמו בטענ' שהוא חשוד לפי שאו' אפי' לדבריך לא נאסר לך לישבע באמת ונראה שאין דברי הרמ"ה אלא בתובע את חבירו בב"ד ומשיב נתבע חשוד אני בהא איכא למימר דהודאת ב"ד היא ממה נפשך או שהוא חשוד או שנודע שהוא חייב לפי' אומר כן ולא דמי למי שאו' בב"ד איני נשבע שיכול לחזור בו דהאומ' איני נשבע וכן פסל את עצמו שיכול לומ' לא הייתי רוצ' לישבע אפי' באמת עכשיו אני רוצה לישבע אבל האומר חשוד אני פסל את עצמו ולכל הפחות בממון זה חשיב הודאת ב"ד לענין שיהא שכנגדו נשבע ונוטל אבל מכאן ולהבא לא אמ' הרמ"ה שיחש' חשוד שיהא שכנגדו נשבע ונוטל דשמא יודע היה שלא היה יכול לישבע שם לפיכ' אמ' שהוא חשוד אבל דברי הרמב"ם ז"ל מטין שלא היו דבריו על עסקי תביעת ממון בב"ד שכן כתב המודה מפי עצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה וגו' אעפ"י שחוששין לו לכתחילה וכו' אם נתחייב שבועה משביעים אותו משמע דלאחר מכאן אירע שנתחייב שבועה ולא היתה הודאתו על עסקי תביעת ממון לכך כתב שמשביעין אותו ואין חוששין ובהא ודאי אין שכנגדו נשבע ונוטל אם לא יתרצה הנתבע ולכך הרב המ"מ הביא סוף דברי הרמ"ה שהביא בטור וה"מ בנתבע אבל תובע הנשבע ונוטל נאמן להזיק עצמו ופשוט הוא ע"כ ולא הביא תחילת לשונו שאינו פשוט אם איתא שחולק בו על דברי הרמב"ם ז"ל אלא לפי שראה הרב המ"מ שאין דברי הרמ"ה בזה שייכי לדברי הרמב"ם דהרמב"ם לא מיירי אם נעש' חשוד על פי עצמו לאם יתחיי' לו שבוע' בב"ד והרמ"ה מיירי שטען כן בב"ד לסלק ממנו השבוע' אבל הדין האחר שכת' וה"מ בנתבע אבל תובע לא זה הדין נוהג אף במודה שלא ע"י טענה וכפירה דנאמן הוא להפסיד עצמו דלא יהא אלא ספקא שאנו חוששין לדבריו לא מפקינן ממונא מספקא אבל כשנתבע הוא שאמר כן מספקא לא מפקינן ממוניה ונאבד את זכותו וז"ש המ"מ ופשוט הוא כלומר שלא דבר הרמב"ם אלא אם נתחייב שבוע' שהוא להחזיק אבל לא כשרוצה לישבע ולהוצי' ממון ומעת' יש ליישב הנחת ס' התרומות והטור גם שיהיו דברי חכמים רבותינו קיימים ושלא תהא תשובת רב שרירא ז"ל חולקת על תשובת הרי"ף ז"ל בעיקר הדין כי מה שכתב רבינו שרירא שאינו נפסל לשבוע' על פי עצמו אין מי שיחלוק בזה שאעפ"י שהוא הודה שלא ע"ד תשו' ולא בפני בעל דינו לא נפסל בכך אם ירצה לישבע עתה באמת שאין דברי עצמו שלא על תביעת ממון גורעים כחו כלל כמו שלא הורע כחו לענין אם נתחייב שבועה לאדם אחר שיהא שכנגדו נשבע ונוטל מפני שהודה שנשבע על שקר אבל כשנתבע בב"ד על הממון והודה במקצת כתב הרי"ף דהרי זה כמי' שאומר שישבע שכנגדו ויטול אבל תמהו עליו למה קראו חשוד שיהא שכנגדו נשבע ונוטל דלשון דהו"ל חשוד לגמרי משמע אף מכאן ולהבא לכל העולם יקרא חשוד שיהא שכנגדו נשבע ונוטל ומשמע דבין ע"י תביעה ובין שלא ע"י תביעה יהיה שכנגדו נשבע אלא הכי הול"ל הרי זה גרם לחשוד את עצמו ושכנגדו נשבע ושוב ראיתי בספר התרומ' שהוא המתמיה ולא כתב אלא כלשון הזה ויש לעיין למה קראו הרב ז"ל חשוד דהא ליכא עדים כנגדו שיכחישוהו משמע שלא תמה על עיקר דינו למה ישבע שכנגדו אלא למה קראו חשוד והביא תשוב' רב שרירא להוכיח דלא מיקרי חשוד ע"פ עצמו ועדיין אפשר לומר שגם הרי"ף ז"ל לא קראו חשוד אלא להך דינא דוקא שנחשד עצמו ורבינו הרב מהר"י קארו ז"ל בפסקיו בסי' פ"ז לא הביא דברי הרי"ף ז"ל שכתב שכנגדו נשבע ונוטל מפני מה שתמהו עליו והביא דברי רב שרירא שאינו נפסל לשבועה ע"פ עצמו והשמיט מדבריו לשון נשבע על השאר מפני שאינו כפשוטו לפי מה שנתקשה בו ז"ל ובסי' צ"ב הביא דברי הרמב"ם וגם דברי הרמ"ה בלשון י"א ולפי' זה גם בסי' פ"ז היה יכול להביא גם דברי הרי"ף ז"ל שהם ע"ד הרמ"ה ולפי מה שכתב' לע"ד לא דברי רב שרירא ודברי הרי"ף חלוקים זה על זה שהכל מודים שאינו נעשה חשוד ע"פ עצמו אבל כשבאו דבריו על תביעת טענה בב"ד אנו תופסים הודאתו לענין תביעה כאילו נחשד על פי עצמו ויצאה משנתנו שלמה ששמנו שלום בין רבותינו אבות העולם. יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
7