שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט ח׳Teshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 8

א׳שאלה ראובן ושמעון חברים היו חייבים ללוי סך מעו' שלקחום לצורך השותפות בערבות זה לזה וקצת החוב נתפרע לוי מראובן ובראותו לוי כי מטה יד שמעון ואין לאל ידו לצאת ידי חובתו בקש השארית ג"כ מראובן בפני ב"ד וראובן טען בפני ב"ד שאין לו מעות בעין לתת אבל יש לו פנקס מחובות שחייבים לו ישמעאלים בכפרים וכשיקבל מהם יתן לו חובו ממה שיקבל ועל זה נטל ראובן קנין ושבועת בפני ב"ד ואחר קצת ימים הניח ראובן פנקס החובות ביד אשתו והלך לו חוץ לעיר למעשהו ולא זכה לשוב אל ביתו כי בחזרתו איתרע מזליה ופגעו בו לסטים והרגוהו וקם לוי ותבע מאלמנתו לאה לתת לו הפנקס לגבות חובו מהישמעאלי' כמו שנשאר בפני ב"ד והאלמנה טוענת שאין במה שהניח בעלה עזבון אחריו אפילו כדי פרעון חצי כתובתה וגם יש לה יתומים לפרנס ואין לה במה. גם בהיותו ראובן בחיים חייתו שלחו אותו עכו"ם ממקום אחד למקום אחר ונתנו לו מעות להלביש להם בסחורות ועשה שליחותו הלך לאותו מקום והלביש בסחורות והניח שם ביד עכו"ם א' סכום ארבעה אלפים לבנים מעלה ומטה בכל כך סחורות בתורת פקדון גמור שיביאם אל ביתו ובחזרה נהרג ואח"כ בא העכו"ם הפקיד והביא אותו הפקדון לאלמנת ראובן והעכו"ם בעלי הממון בחמלתם על האשה וילדיה מחלו לה ממונ' שהיה להם ביד בעלה וקמו קצת יהודים אנשי המקום ואומרים לאלמנה שתתן ללוי סך מה מאותו פקדון לחשבון מה שנשאר חייב לו בעלה ילמדנו רבינו אם יכול לוי להוציא הפנקס מידה כיון שאין בעזבון בעלה אפילו כדי חצי כתובתה ויש לה יתומים לפרנס ואין לה במה. גם בענין הפקדון שהביא לה העכו"ם אם יכול לוי להוציא מידה דבר מה מהטעם הנז' וגם שאינה ערבות ללוי בעד בעלה עד שידרוש ממנה לוי דבר. יורנו המורה לצדקה דין אמת לאמיתו כי מפיו אנו חיים וכסא כבוד תורתו יכון לעד אמן.

ב׳תשובה השתא דכתבי' שעבודא דמטלטלי אגב מקרקעי חזרו המטלטלים להיות כקרקעות ואית בהו שעבודא ודין קדימה כדאמרינן בפ' חזקת גבי מכר לו פרה מכר לו טלית וליחוש דילמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה ולקמא משתעבד לבתרא לא משתעבד ואי קנו להו הנך מטלטלי דמי שעבודא דתרווייהו הו"ל לוה ולוה ואח"כ קנה דאמרינן בפ' מי שמת דמשעבד לשניהם ויחלוקו. אלא שצריך לדקדק בחובות אלו אם חל שעבודו של ראשון עליהם שיהיו לו דין קדימה או דילמא כיון דליתנהו בעולם לא חל שעבוד עליהם ואין דרך להקנותם אלא כמ"ש ודוקא בישראל ולא באחר ואי מלוה בשטר נינהו בכתובה ומכירה ובלא כן לא משעבדי כלל לב"ח ואיכא למימר דכיון דמשעבדי להם ומשתעבדי למלו' נמי מדר' נתן חל שעבודו מההיא שעתא כדאמרינן בפ' יש נוחלין יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן ב"ח חוזר וגובה אותה מהם ומפרש טעמא בפ' כל שעה משום דאמר ליה כי היכי דמשתעבדנא לאבוכון משתעבדנא לדידיה ומטעם זה כתב הרא"ש בפר' יש נוחלין שמלוה לא מקרי ראוי לגבי אשה והשתא דתקינו גאונים דב"ח וכתובה גבי ממטלטלי דיתמי אם גבו מטלטלי בחוב אביהן הרי הם כקרקע. ותדע שאע"פ שהמלוה אין גופה ממון משתעבדא שפיר לב"ח ממ"ש הרא"ש בתשובות שאלה כלל ע"ט סימן ה' וז"ל ראובן שנתחזק לו שטר על שמעון ונתנו ללוי בכתיבה ומסירה ובא נפתלי בשטר שנתחזק לו על ראובן מוקדם לשטר שנתחזק לראובן על שמעון ואומר כי זה השטר שנתן ללוי הוא ממונו של ב"ח וזכה בו מדין קדימה ולוי משיב כי השטר שנתן לו הוא מטלטלי שאין גופן ממון ואין בו דין קדימה. תשובה נ"ל שהדין עם נפתלי כיון ששטרו מוקדם ושעבד לו ראובן נכסיו מקרקעי ואגבן מטלטלי ואע"ג דלא מפקינן מלוקח היינו משום תקנת השוק שאל"כ לא היה אדם רשאי לקנות חפץ מחבירו מפני שעבוד נושיו אבל בנתינת ש"ח לא שייך תקנת השוק דמילתא דלא שכיחא היא ועוד שלא יצא השטר מרשות ראובן לגמרי שעדיין נשאר בידו כח למחול הילכך חשיב שפיר ממונו לגבות ממנו ב"ח זהו לשונו ויש בדפוס חסרון הניכר ולמדנו שאע"פ שהשטרות אינן גופן ממון ואע"פ שנתנו בכתיבה ומסירה מפקינן מלוקח לב"ח דקדים בהו שעבודיה ואין לחלק בין מלוה בשטר למלוה בע"פ דכל שלא נשתעבד בכתיבה ובמסירה שוה היא למלוה ע"פ והכא עדיפא שאע"פ שנתן ללוקח בכתיבה ומסירה מפקינן מיניה ועוד דאכתי מלוה לא נפקא מרשותיה לענין דאי בעי מחיל כ"ש במלוה ע"פ דלא נפקא מרשותיה כלל ואית לן למימר דשעבודא דאית ליה גביה משתעבד למלוה ואית בהו דין קדימה.

ג׳ומצאתי בזה שתי תשובות להרשב"א נראות כסותרות זו לזו האחת הובאת בב"י א"ה סימן ר"א אלמנה ששדכה את בתו לשמעון ונתחייב' לתת לו לזמן הנישואים כך מעות לנדוניא וקודם זמן נשואי בתה עמדה האלמנה ונשאת לבעל ורוצה להפטר משמעון באמר' שכשחייבה את עצמה לשמעון לא היו לה נכסים לפי שעדיין לא נשבעה שבועת אלמנה ובשטר התנאים אין כתוב דאקנ' והשיב איברא גובה הוא אצ"ל למאן דאמר אחריות ט"ס אפילו בדאקני דלא כתב כמי שכתב אלא אפילו את"ל דלא משתעבד דאקני אא"כ כתב בפי' דאשה זו נכסים היו לה אלא שצריכה שבועה וכתב ועכשיו שנשבעה איגלאי מילתא שלא נפרעה ושטר כתובה כדקאי קאי עכ"ד. מתשובה זו מוכח כדברי הרא"ש הרי כאן אע"פ שלא הספיקה לגבות עד שנכנסה לרשות הבעל דכלוקח הוי מפיק מבעל משום דחל שעבודו של בעל על כתובתה ויהיב טעמא דלא מיקרי עתיד למקני משום דאיגלאי מילתא למפרע דכדקיימא קיימא ומפיק מבעל ובתשובה אחרת שהובאה בח"מ סי' ק"ד והיא בדפוס תתקי"ד בראובן שלוה מנה מלוי בשטר וחזר ולוה משמעון בשטר ואחר מות ראובן פרעו היתומים לשמעון מעות ונתנו לו עוד ש"ח שהי לו לראובן על אחרים ובא לוי לתבוע משמעון לפי שעבודו קודם ובתוך תשובתו כת' ועוד שטענתו של לוי בטלה מעיקרא שאותן הש"ח אינן בכלל נכסיו ואפילו שעבדם בפי' לא עשה כלום שהש"ח אין גופן ממון ולא משתעבדי אגב קרקע עכ"ד ודברים אלו סותרים דברי הרא"ש ז"ל שכתב שיש בש"ח דין שעבוד וקדימה וסותרים דברי עצמו שכתב שאע"פ שלא כתב דאקני נשתעבד' שטר כתובתה לב"ח ומפיק מבעל.

ד׳ונראה דדידיה אדידיה לא קשיא דאפילו תימא שלא נשתעבד שטר כתובתה שאין גופה ממון מ"מ אשה זו נכסים היו לה קודם שנשאת אלא למחסרי גוביינא וכשגבאתן ב"ח גובה ממה שגבה כדאמרינן לענין קרקע יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה מהם ולא מיקרו מטלטלי דיתמי אע"פ שכשמת אביהם מחוסר גוביינא וה"ה אם גבו מטלטלים בחוב אביהם לתקנת הגאונים דמטלטלי משתעבדי לבעל חוב דמטלטלי דאבוהון מקרו. וכ"ת אכתי היכי גובה מבעל הא מטלטלי דשעבודא נמי לא מצי מפיק מלוקח כדכתב הרא"ש כ"ש הני דלא גופן ממון ובעל לוקח הוי. הא אמרי' בשלהי יש נוחלין דבעל שוינהו רבנן כיורש ושוינהו כלוקח ומשום פסידא דאלמנה שויוה רבנן כיורש וגבי מאתתא דיתבה תותי בעלה ובמלוה ע"פ נמי שויוה רבנן כלוקח דלא אבעי למלוה לאזופי בלא שטר לאתתא דקיימא לאנסובי והכא בשטר הוא וכבר יש לה נכסים וכי היכי דאם מתה גבי מיורשים הכי נמי כשנשאת גבי מבעל.

ה׳והשתא לפי זה לכשתמצא לומר לדברי הרשב"א ז"ל לא נכנסו החובות הללו בכלל השעבוד ואין בהם דין קדימה אלא יד שניהם שוה כאחת ולא עוד אלא שיפה כחו של ב"ח לגבי האשה משני צדדים חדא דכל שאין קדימת שעבוד לא' יותר מהאחר לב"ח יהבינן ליה משום נעילת דלת כדאמרי' בהכותב היכא דליכא אלא לחד מינייהו דלאשה לא יהבינן לה דיותר ממה שהאיש רוצה לישא וכו' וה"ה בלוה ולוה ואח"כ קנה כדכת' הרא"ש שם. ועוד מטעמא אחרינא לא תטול האש' כלו' הואיל ונשבע בב"ד לתת כל מה שיקבל מהחובו' הללו ללוי בעל חובו אפקעוה לשעבודא דשאר חובו' וינתן לב"ח זה שכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה הובאה בח"מ סי' ק"ד ראובן שלוה משמעון וחזר ולוה מלוי ונתרע' מראובן בב"ד והשביעוהו ב"ד שכל מה שירויח יתר על מזונותיו שיפרע ללוי כיון שנשבע כן גלי בדעתיה שחזר בו מהראשון וללוי משתעבד לשמעון לא משתעבד וכן מוכח בתשובה שבסוף חזה התנופה שהביא בב"י סי' ס' וז"ל ואם קודם שבא זה הב"ח בעולם נשבע לתת אותו לבעל חוב המאוחר צריך לקיים שבועתו ולתתו לו כי מאותה שעה שנשבע לתת לו קדם וזכה בכח ההוא מעכשיו ולכשיבא וכן מוכיח מתשובת הרא"ש שהביא הטור סימן צ"ט והיא היא תשובת שבסוף חזה התנופה ולא תימא דשאני התם שהוא בחיים והוא עצמו חייב לקיים שבועתו אבל הכא כיון שמת נעשה חפשי משבוע' ונפלו נכסים לפני שניהם הא ליתא דאם איתא אמאי לא יגבוהו ב"ד לב"ח הקוד' מן הדין ויהי' זה פטו' משבועתו דשבועה מעיקרא ליתא דהו"ל נשבע להרע לאחרים דתניא בפ' שבועת שתים מה הטב' רשות אף הרעה רשות אוציא נשבע להרע לאחרים ותנן נמי נשבע לבטל את המצוה פטור אמר לעדים משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שבועה שלא נעידך הכא נמי לפריע' ב"ח מצוה ולא חיילה עלה שבועה. אלא ע"כ עיקר טעמא משום דהדר ביה משעבודא דקמא דכל שעדיין לא חל השעבוד יכול לחזור בו כדכת' המ"מ בפ' עשרים מה' לוה בשם הרשב"א עצמו וכן מוכ' בדברי רשב"ם שם בפ' מי שמת גבי לוה ולוה ואח"כ קנה דמשעבד לשניה' וכיון שנשבע לזה הו"ל כמאן דהדר ביה בהדיא משעבוד' דקמא וכשיבואו לעולם נכנסו בשעבודו של שני ואין חלק בהם לראשון כלל אף כאן מאחר שנשבע לתת כל מה שיקבל מחובות אלו לב"ח הדר ביה משעבודא דאשה ולב"ח משתעבדי כי אתו לאשה לא משתעבדי.

ו׳ואשר אני אחזה לי שבאותו הנדון של הרא"ש אף הרשב"א ז"ל מודה והוא הנדון שלפנינו דהיכא דבתר דאשתעבד לקמא נעשה זה החוב מגו דחייל שעבודיה על אותם המטלטלים או המעות שנתן לבעל חובו חל שעבודו על גוף החייב ועל נכסיו דהא מדינא דגמר' היה ב"ח מוציא מטלטלים מיד הלוקח כמו שמוציא קרקע אלא משום תקנת השוק נהגו שלא להוציא ועכשיו שזה הלוקח נתחייב ונשתעבד לבעל המטלטלי' אותו השעבוד בעצמו הוא משתעבד למלוה שחל שעבודו על המטלטלים או על המעות שלקח שמחמתן נתחייב ובזה אף הרשב"א ז"ל מודה לא מקרי אין גופן ממון שקודם שנתחייב היה גופו ממון וחל חייובו עליהם ואין דבריו של הרשב"א אלא כשהיתה כבר המלוה בשעה שלוה דאע"ג דאקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי לא נשתעבדו החובות ולא השטרות שאין גופן ממון.

ז׳ואע"ג דהרשב"א לא מפיק מדהרא"ש כדכתיב הכא נ"ל דהרא"ש מפיק מדהרשב"א דהא דס"ל להרשב"א ז"ל שכל שאין בו קנין משתעבד לב"ח באגב הרא"ש ז"ל חלוק עליו בטעמיה ובהלכתא שהוא ז"ל כתב בתשובה כלל ע"ט סי' י"ב דעבדי' משתעבדי אגב קרקע אע"ג דאינן נקנין אגב קרק' דשעבוד וקניה תרי עניני נינהו ושעבוד לאו מטעם קניה הוא אלא מטעם דקלא להו כמו מקרקעי וכל טריפ' ב"ח בקלא תליא דהו"ל ללקוחו' לאזדהורי הילכך אף חובות כיוצא בהם שאעפ"י שאין בהם דין קנין יש בהם דין שעבוד והרשב"א ז"ל אזיל לטעמיה שכתב באותה תשובה של סי' תתקי"ד דלא שייכא גביית ב"ד בשטרות הואיל ואין גופן ממון והרב ז"ל לא סמך על דעתו בענין זה כמו שנרא' בתשובת תתקנ"ט שכתב שיש לו מקום עיון שנ"ל מן הדין שאין גביית ב"ד בשטרי מלו' שאין גופן ממון אלא מילי בעלמ' וסיים ויש לי בזה לפי דעתי ראיות מוכיחות אלא שאני רואה שאפי' בזמן שהיו בארץ גדולי המורי' היו מגבים אפי' משטר הלואת ע"כ וכן תמצא בתשובותיו המיוחסות להרמב"ן סי' נ"ב כבר ראיתי שאני חוכך לומר שאין שטרות נגבים בב"ד וכו' אבל מה אעשה ואני רואה שפשט זה בכל המקומו' שב"ד שמין ומגבין אותם וכופף אני ראשי למנהגן של ישראל ע"כ הואיל ופשט המנהג לגבות מהם משמע דגופן ממון אקרי וכדאמרי' בפ' מי שמת דשטרו' נמי אקרי נכסי אף אנו נאמר דמשעבדי שפיר ושייך בהו דין קדימ':

ח׳אלא מיהו בחובות או מטלטלי שבאו אחר שלוה מראובן דהו"ל לוה ולוה ואח"כ קנה או בחובות שהיו קודם שנשאת האשה לדברי הרשב"א שכתבתי לעיל בזה באנו לההיא דפ' הכותב דלב"ח יהבינ' ולאשה לא יהבינ'.

ט׳ואיכא למידק בנדוניא אי דייני' לה כדין כתובה או לא ואע"פ שבטור א"ה סימן כ"ב אהא דאמרינן לאשה לא יהבינן לה כתב הרב בב"י אצל האשה וכו' אם האשה תפוסה במטלטלים שנשתעבדו לב"ח אי מהניא לה תפיסה ואם האשה תפוסה במקצת נכסים היא אומרת בעד כתובתי תפסתי ונצ"ב אני תובעת וב"ח אומר לא כי אלא נצ"ב כבר נתפרעת כתובה לית לך. ומשמע שאין זה אלא בעיקר הכתובה אבל נדוניא דינה כחוב והיכא דשעבודו ושעבוד החוב שוין חולקין וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב רבינו בסמוך וכן כתוב בס' התרומות סי' מ"ג וכתב שכן כתב' חכמי לוניל עכ"ל ולי הא מלתא באשלי רברבי תליא שאע"פ שהרמב"ם ז"ל כתבה בפי' בפ"ח מה' אישות שנצ"ב חולקת עם ב"ח שהרב ז"ל לשיטתיה אזיל שביאר בפי"ו מה' אישות שנצ"ב אינן נקראים כתובה אלא נדוניא שמן וסתם כתובה אינו אלא מנה ומאתים עם התוספת ורבים וגדולי' חלוקי' בזה והרב המגיד הביא שם דברי הרמב"ן ז"ל שכת' בפ' אעפ"י שכל דיני כתובה אנו נותנים על נצ"ב כשבאת לגבות' מנכסיו והוכיח מכמה מקומות שנדוניא בכלל כתובה כמו שהעמיק הרחיב שם וכת' המ"מ שהרשב"א ז"ל הכריע בדברים ואמר דכל מילתא דתליא בלישנא כגון מוכרת ומוחלת אף נדוניא בכלל שאף היא נקרא' כתובה אבל מה שכתובה חלוקה בדינא משאר ב"ח אין הנדוניא בכלל ומצאתי לו ז"ל בר"פ הניזקין גבי כתובת אש' בזיבורי' שנסתפק אם כתוב' אשה נמי בזיבורי' כיון דלא שייך בה נעילת דלת וע"ש והספק הזה בעצמו שייך כאן לענין גביה דטעמא דאלימינן כחו של ב"ח היינו מטעם נעילת דלת כמ"ש התו' ובאשה לא שייך נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא ואף רש"י ז"ל נראה שהוא הולך בשיטת הרמב"ן ז"ל ממה שכתב אהא דאמרי' לעיל שם בהכותב לב"ח מסלקי' בזוזי ולאשה מסלקי' בארעא האי כדיניה והאי כדיניה פרש"י ז"ל שזו סמכה על שעבוד הקרקע והיא לא נתנה כלום ואם בשביל נצ"ב הנשומי' בכתובת' הרי זכה בהם מיד וזו צרפתן עם הכתובה על שעבוד הקרקע ע"כ וכלשון הזה כת' הר"ן ז"ל בהל' ובטור אחר דברי הרמב"ם ז"ל שכתב שדין נצ"ב כדין ב"ח כת' ורש"י לא פי' כן אלא דין נצ"ב כדין הכתוב' והר' מהר"י קארו ז"ל אפשר שלא השוה אותם אלא לענין סילו' היכא דאיכא זוזי וארע' דשקלי האי כדיניה והאי כדיניה אבל היכא דליכא אלא לחד מינייהו אפשר דאף לרש"י דין נצ"ב כדין החוב ונר' דמשמ' ליה להטור מדברי רש"י דפסיק' ליה דנצ"ב בכלל כתובה ממ"ש ואי משום נצ"ב דצרפתן וכו' דאת"ל דאינן בכלל כתוב' וכן צריך לפרש בסיפא היכא דליכא אלא חד ארעא מאי קשיא ליה ברישא ואי משום נצ"ב הם לא הוו בכלל כתו' אלא הכי הול"ל ונצ"ב נמי הרי זכה בהם מיד ומה שלא פי' בסיפא היכא דליכא אלא חד ארעא לא הוצרך לפרש כיון דטעמא משום דיותר ממה שהאיש רוצה וכו' הא נמי שייך בנצ"ב דכיון דרוצה לינש' ממיל' מכנסת נדוניית' וכל תכשיטי להתנאות בה' ולא שייך טעמא דנעילת דלת כמו גבי ב"ח ואע"ג דלענין זבורי' ולכל מילי דקולי כתוב' לגבי בעל השתא אנו נותני' לנצ"ב כח היפה שבחובות היינו משום דרגילי השתא למכתב כמה לישני דיפוי כח כגון להתפרעא מכל שפר ארג נכסין ומהני לגבי בעל דכל תנאי שבממון קיים אבל לא לגרוע כחו של ב"ח להא מלתא והשתא איכא למימר כיון דפלוגתא דרבוותא הוא הו"ל כממון המוטל בספק וחולקים באותו מחצה דכל היכא דאין זה מוחז' יות' מזה מודו רבנן לסומכוס דחולקין כדאמרי' בהחולץ גבי ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא דאפילו רבנן דסומכוס מודו התם דחולקים דאין זה מוחזק יותר מזה ובסוף פרק מי שמת גבי נפל הבית עליו ועל אשתו בנצ"ב קי"ל כבר קפר' דיחלוקו לפי שיש חזקה לאשה בהם כמו הבעל וכדפירש שם רשב"א וכן בכמה דוכתי אמור רבנן דחולקי' היכא דאיכא ספיקא אין לזה חזקה יותר מזה והכא נמי כי היכי דפלגי במטלטלי דקנה ב"ח מאוחר וב"ח מוקדם הכי נמי אשה בנצ"ב תחלוק באותו מחצה ויטול ב"ח ג' חלקים ואשה רביע ומ"מ רואה אני שבתי דיני' דני' ובאי' נצ"ב כדין החו' לכל דבריו ואמרו בירושלמ' כל מקום שהלכה רופפות בידך ראה מה צבור נוהגים ונהוג כן.

י׳ולענין התוס' אם דינו כנצ"ב לכאורה הא מילתא לא צריכה רבה שהרי כת' שהרמב"ם שם שאין נקראים כתובה עם התוס' אלא מה שמספק עלי הדבר היא מ"ש מהר"י קולון ז"ל בשרש פ"א שהתוס' שליש שלנו אינו התוספות הנז' בכל מקום בגמ' אלא הוא מעיקרא הדין ומנהג אבותינו שהנהיגו אות' בכל גלילותינו תור' היא וע"פ הגמ' ויש לה דין נצ"ב שהיא הנדוניא והרב מהר"י קארו ז"ל הביא בסי' ק"ו וכתב עליו ואין דבריו נראין לי ובאמת גם בעיני יפלא כי ירצה הרב ז"ל להשוו' מנהגנו לדינא דמתני' דתנן פסקה להכניס לו אלף זוז הו' פוסק כנגדן ט"ו מנה וכו' שהרי אנו נוהגים להוסיף אף כנגד מטלטלים שהכניסה שליש ואילו במתניתין תנן וכנגד השום עושין אחת ומחצה ועוד שאין אנו מוסיפין תוס' זה אלא לבתול' אבל לאלמנה דינה חלוק יש מקומו' שמוסיפין לה רביע ויש מקומות שאין מוסיפין לה כלום ואילו התוס' השנוי במשנה בכספים אחת ומחצה אחד בתולות ואחד אלמנות שוין ובהא יש לומר שאעפ"י שהמנהג חלוק לא נשתנה דינו וכדפי' רי"ף דאמ' הכל כמנהג המדינה ואכולי מתני' קאי.

י״אומיהו בירושלמ' מייתי מה ראו לומר בכספים א' ומחצה ובשום פחות חומש אר"י בר חנינא שמו דעת האשה שרוצה לבלות כליה ולפחות חומש ושמו דעת האיש שרוצה לישא וליתן בכספים ולעשותו אח' ומחצה ואם איתא שמה שאנו מוסיפין הוא על הנדוניא כדרך שמוסיפין בכספי' הי' עכשיו הבעל רשאי למכור מטלטלי שהכניס' לו לישא וליתן בהם הואיל והוא מוסיף בהם אחת ומחצה כמו במעות והא ודאי ליתא ומעשים בכל יום דלא דייני' הכי ואין כח של בעל יכול ליפרע מהם ולא מצו יתמי מסלקי ליה בדמים כדאמרינן ביבמות הדין עמה משום שבח בית אביה כ"ש שלא יטלם הבעל אלא נראה שמה שאנו מוסיפין אין זה אותו תוספת הנז' במשנה שם אלא תוספת על הכתוב' כאותה ששנינו אעפ"י שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף ועוד מספר כתובה נלמוד שכותב לה ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי וכו' וצבי חתנא דנא ואוסי' לה מדיליה תוס' על עיקר כתובתה כך וכך והוא השליש שנתוסף לה ואח"כ כותב ודא נדונייא דהנעלת ליה וכו' ומאחר שכולל התוס' עם העיקר דינו כעיקר עוד מצאתי להר"ש בר צמח ז"ל בפי' הכתובה שכת' שזה התוספות שאנו כותבים הוא כעין אותו המוזכר שם במשנה ולא ידענ' מאי אידון ביה ובסוריא וארץ הצבי כל המוסת ערביים יושבי הארץ כותבים בשטר הכתובה כל חפץ וחפץ לבדו כמו ששמוהו והתוס' שעליו והתם ודאי נכלל התוס' עם הנדוניא אבל אנו מאחר שאנו כוללים אותו עם עיקר הכתובה בא ליתן לו טעם בעיקר ואף בזה אנו צריכין למנהגן של ישראל שהיא תורה וכן ראיתי לרבותי בתוס' דנין כדין העיקר לכל קולי כתובה. ועדין צריך לברר המטלטלים או חובות שאינן ידועי' אם היו קודם שלוה ולא חל שעבודא של ב"ח עליהם או אם באו אח"כ וחל שעבוד שניהם כאחת גם זאת לא נפלאת היא ולא רחוקה מה שכתב הרב מהר"י קארו ז"ל בח"מ סימן ק"ד בענין אם קדם המאוחר וגבה מעות וכו' שהביא דברי בעל התרומות ז"ל וכתב בלשון הזה ומתוך זה יתבאר שמ"ש רבי' שעבד לו מטלטלי אגב מקרקע אז דינם כמקרקעי ואם קדם המאוחר וגבה מוציאין מידו היינו דוקא במטלטלים שנתברר בעדים שהיו בידו קודם שלוה מהשני אבל לא נתברר כן בעדים מחזקינן בהו בלוה ולוה וקנה דיחלוקו ואם קדם השני וגבה זכה וכמו שיתבאר בסמוך ושים עינך ולבך בזה שכמה גדולים ראיתי שטעו בו עכ"ל ועל כל האמירות וכל הצוויים שהרב ז"ל מזהירנו עדין איני יכול לקבל היאך נדון סתמן בלוה ולוה ואח"כ קנה שזה יטול מחצה וזה מחצה חדא דלגבי שעבוד נכסים אלו ראשון שעבדו ודאי ושני ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי כדאמרי' בהחולץ גבי ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא בתר דמית סבא דיבם בא בטענת ודאי יורש וספק בא בטענת ספק אע"ג שאת"ל דזה בנו של מת אין לו ליבם בנכסים כלום מ"מ יבם מיהת ודאי יורש הו' והלה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי והכי אמרי' בפ' חזקת גבי קריביה דרב אידי בר אבין לסו' אייתי סהדי דאיהו קריביה שהיו מעידי' שרב אידי קרובו וההוא גברא לא היה לו עדים דהו"ל רב אידי ודאי וההוא גברא ספק אעפ"י דההוא גברא אמר אנא מקריבנא טפי אוקמה רב חסדא בידי דרב אידי שהוא ודאי קרוב כ"ש הכא שממה נפשך אית לקמיה מלוה ובתרא הוי ספק ועוד לימא העמד נכסים אלו בחזקת מה שהן עכשיו תחת ידו של זה כן היו קודם שלוה מן המלוה השני דהיכ' דליכא חזקה דמעיקרא אזלי' בתר חזקה דהשתא כדאמרי' בפ' מי שמת גבי ההוא מתנתא דהוה כתיב בה כד קציר ורמי בערסיה ולא כתב ומגו מרעיה איתפטר לעלמא ומוקי לה בפלוגתא דר' יעקב א"ר נתן דתניא מי מוציא מיד מי וכו' ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להבי' ראיה שהיה ש"מ לא מבעיא לרבוותא דפסקו כרבה דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו משום דאזלא מילתי' כר' נתן דדינא הוא ונחית לעומקא דדינא דאזלינן בתר חזקה דהשתא אלא אפי' לרבוותא דפסקו כאביי דאמר איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזק' מרי' היינו משום דחזקת ממון עדיפא מחזקת הגוף אבל היכא דליכ' חזקת ממון כי היכ' דמספק' לן אי משעבדי להאי או להאי אית לן לאוקומי נכסי כשעת מציאתן והרב ז"ל בא ללמוד זה מדברי ספ' התרומות ומשם אין ראיה שנחלוק את סתמן שהוא לא אמר אלא כשתפס האחרון דלא מפקי' מיני' והו"ל אידך מוציא ולא מקריא תפיסת ספק למ"ד בריש מציע' תקפו כהן מוציאי' מידו דשאני התם דאיכא לאוקומה בחזקת מרא קמא אבל היכא דליכא לאוקומה בחזקת מרא מוקמי' לה בחזקת מאן דתפיס אבל בשלא תפס א' מהם מנין לנו להעמיד הנכסים בחזקת שקנאן אח"כ לתת חציין לב"ח מאוחר ולא נעמידם בחזקה שהיו אצלו מתחילה וראיה ממה שמצאתי בטור סי' קי"ב שהביא משם הרמב"ן ז"ל והוא בס' התרומות בלוקח שקנה נכסים וטוען אח"כ קנאם שאם אין עדים שקנה הלוה נכסים אלו אלא שהיה מוחזק בהם שמעמידין אותו בחזקתו שהיתה שלו ושל אבותיו מעולם וכן הורו הגאונים בנותן נכסיו מעכשיו ולאחר מיתה שכל הנכסים בחזקת שהיו באותה שעה הם וכן מצאתי להרשב"א בתשובה הובאה בח"מ סי' ר"ן זו שאמ' בשם הגאונים בנותן נכסיו סתם מטלטלי' ואמר שעל היורשים להביא ראיה דמסתמא מטלטלים אלו כאן נמצאו וכאן היו וכל שטען דבר חדש עליו הראיה ע"כ ובמקום אחר הבאתי תשובה למהר"ם שנראית כחולקת על תשובת הגאוני' וישבתיה ויתר על שקריתי לפניכם כתוב שם ואין הפנאי מסכים כעת להאריך בכל שיש לדקדק ולהוכיח אולי אצוה בדברים אלו להעתיקו אליכם ושם חלקתי בין נכסים לנכסים שיש דברים שנעמידם שכך היו מעולם כגון חפצים ותכשיטים ויש שנעמידם בחזקת עכשיו כגון סחורות ומעות דחזקה אין אדם עושה מעותיו אנפרות ועביד איניש להפוכי בעיסקא ולית להו חזקה ודל כל זה מהכא אפי' אי דיינת להו כל מטלטלים בסתם בלוה ולוה ואח"כ קנה לענין שיחלוקו דספקא הוא מ"מ לענין זה שנתן לב"ח חלקו ותצא האש' שלא תטול כלום א"א לומר כן שלכל הפחות נדון אותם כספק שאם קדמ' למלו' אין כאן לב"ח כלום ואם המלוה קדמה אין לאש' כלום הו"ל ממון המוטל בספק דחולקי' דע"כ לא פליגי רבנן עליה דסומכוס אלא היכא דאיכא למימר המע"ה והכא למר אית ליה דררא דממונ' ולמר אית ליה דררא דממונא כדכתיבנא לעיל אבל שנאמר מספק לב"ח יהבינן ליה לאשה לא יהבינן לה זו אינה תורה כנ"ל. ועדיין צריך לברר אם תפסה האשה מטלטלי' שבאו אחר שלוה אי מהניא לה תפיסה וזו הנה היא כתובה על ס' הישר בטור סי' ק"ד באין אומר ואין דברי' והם דברי הרא"ש ז"ל בפ' הכות' אם קדמה האש' ותפסה זכתה אלא שרוא' אני שמהר"ם רבו ז"ל חלוק בזה שמצאתי סי' קצ"ה וז"ל דכל היכא דכי הדדי נינהו כתוב' וב"ח לב"ח יהבי' לאשה לא יהבי' משמע דאפי' תפסה מוציאין מידה תדע מדדיקי' בפ' מי שהיה מדקתני הראשונה קודמת לשניה ולא קתני הראשונה יש לה והשנייה אין לה ש"מ דאם קדמה שניה ותפסה לא מפקי' מינה משמ' בהדיא דאי קתני הכי דאי קדמה שנייה ותפסה מפקינן מינה דלית לה כלל ושלום מאיר בר ברוך. ואע"ג דאיכא למדחי דהכא נמי לא קתני לית לה אלא לא יהבי' כלו' היכא דאיתיה בידן הא אם תפסה משקל נמי לא שקלי' מ"מ הול"ל ב"ח קודם כדקתני התם קודמת ומן הסבר' יש להקשות כיון דהך אתתא לית לה זכותא במטלטלי אלא מתקנתא דרבנן בתראי מסתמ' לא תקינו לה אלא היכא דאיכא למשקל ממקרקעי אבל היכא דאין במה למשקל כגון הכא דאיכא ב"ח בהדה דאמרינן לב"ח יהבי' ליה מטעם נעיל' דלת לא תקינו לה ושבקוה אדינא דמטלטלי לא משעבדי לה וכי תפסינהו מאי הוי הא קי"ל כר' עקיבא דלא מהניא אא"כ תפס מחיים ונהי דאי כתב לה שעבודא דמטלטלי מדינא משתעבדה לה אלא היכא דלא כתב לה נמי משמע מדברי הרא"ש דמהני לה תפיסה וי"ל דבתר דתקון רבנן דתהא אשה גובה מטלטלי דיתמי חזרו המטלטלי' להיו' כקרק' דסמיכא עלייהו דומיא דגמלי דערביא דאמרי' בפרק מציאת האשה דאתת' גביא פורנא מינייהו כדכתבו שם התו' אע"ג דאין נר' לר"ת דהנהו כקרקעי דמי ואם מכרם הבע' מוציא' אש' מיד הלקוחו' מ"מ לא הוו ממ' לגמרי כגמל' דערביא אלא הכי קאמינ' בתר דתקון רבנן דגבי אתת' סמכ' עלייהו למאי דתקון לה ומדינא גביה להו מיתמי וכך נוטין דברי הרא"ש שכת' בפ' הדר וז"ל ויר' דהאידנא דתקון רבנן בתראי לגבות מטלטלי שעבוד וסמך המלוה אמטלטלי כמו אמקרקעי כופין אף במטלטלי ומספקא לי כמאן עבדינן עובדא דהרא"ש בההוא מילתא תלמיד בפני רבו הוא דמסתמא לא ראה דברי רבו מדלא הביאם וחלק עליהם ובפרט שנתן טעם לדבריו ואיכא למימר דאי שמיע ליה הא דרביה הוה הדר ביה כדאמרינן בפ"ק דחגיגה גבי רב הונא ובפר' מציאת האשה גבי ר' יוחנן והרב בעל התרומות בשער מ"ג כתב ואיכא מאן דאמר דדוקא אנן לא יהבי' דיות' ממה שהאי' וכו' אבל אם תפס' קרקע או מטלטלין זכת' ואיכ' מ"ד דמפקי' מינ' דלא מהני' תפיסת' ומקולי כתובה שאנו כאן דיותר ממה שהאיש וכו' ומה עדיפא לן ע"כ וזה הלשון מסופ' אם הוא דברי הרב להכריע בין הב' לשונות ולומ' דהשני נוח לי או שהוא סיומא דמלתייהו דבעלי סברא בתרא לומר דנהי דמהני תפיסה במידי דתרוייהו אתו מחמת טענה אבל הכא הך טענה עדיפא לן לאלומי כח דב"ח משל אשה דיותר ממה שהאיש וכו' ומדברי הר"ן ז"ל בהכותב משמע דס"ל כהרא"ש מדהקש' היאך גוזלין את האשה ונותנין לב"ח ותירץ דמדינ' לוה ולו' ואח"כ קנה אם קדם הא' וגבה מה שגבה גבה הילכ' מן הדין אנו מגבין לב"ח תחלה מטעמא דיותר וכו' ולאחר גבייתו זוכה בהם מן הדין משמע שאם קדמה האשה ותפסה מן הדין לא היינו גוזלים אותה ומפקיעין בזה. שוב מצאתי להרא"ש בתשובה כלל מ"ט שהביא דברי רבו מהר"ם לפסק הלכה והא דידי' הא דרבי' ומ"מ נראה שכפף ראשו למעש' לדברי רבו מ"מ מידי ספקא לא נפיק ובזו יש לדון דלא מהניא לה תפיס' כל שיש ספק בעיקר התפיסה אי מהניא תפיסה מדינא הו"ל תפיסת ספק דקי"ל בריש מציעא תקפו כהן מוציאין מידו דכיון דמקמי דתפיסה בחזקת ב"ח קיימי' ולדידיה יהבי' ליה השתא דתפסה ואיכא ספקא באות' תפיס' אי מהניא ליה הויא ליה כמאן דליתא ויש הוכח' לזה מההיא דפ' הכותב קריביה דר' יוחנן תפיס תורא מיתמי מסימט' אתו לקמיה דר' יוחנן א"ל שפיר תפסתיה אתו לקמיה דרשב"ל א"ל זילי אהדור אתו לקמיה דר' יוחנן א"ל מה אעשה שכנגדי חלוק עלי והשתא מאחר דרבי יוחנן חלוק עליו על ריש לקיש אפי' אם ר"ל שקול כמותו הוא מ"מ ר"ל הי"ל להעמיד הנכסים בחזקת מאן דתפיס ואמאי קאמר זילו אהדור ואי לא מפקינא לכו ר' יוחנן מאוניכו אלא כיון דתפיסה בס' היא אחר שנולד הספק לא מהניא ומוקמי' לנכסי בחזקתיהו דהוו מקמי תפיסה והדבר צריך תלמוד ומיהו נרא' דלא דמי דהתם נכסי בחזק' יתמי קיימי דמטלטלי דידהו לא משתעבדי לב"ח אא"כ תפס בדין וכיון דהתפיס' אינה ברור' אוקמי' נכסי בחזקתן וכן בתקפו כהן מפקינן מיניה ומוקמי נכסי בחזקתן אבל הכא מדינא כי היכי דמשתעבדי לב"ח משתעבדי לכתובה השתא דמספקינן בהך טעמא דיות' ממה שהאיש וכו' אי שייך אף בשתפסה אין בנו כח להוציא מידה. א"נ י"ל דשאני התם דכיון דקריבי' דר' יוחנן הוו פסל להו ר' יוחנן לדינא וכי אתא לקמיה דר"ל דן להו כשמעתי' כדאמ' להו רבא לתלמידי' כי אתא פסקא דידי קמייכו וכו' לאחר מיתה לא מקרע תקר' ולא מיל' תלפו מיני' שאין לדיין אלא מה שעיני' רואות.

י״בוברם צריכים אנו למילף אם האשה תפוסה במקצת נכסים היא אומר' בעד עיקר כתובה ותוס' הם בידי ונדוניא אני תובעת וב"ח או' כבר יש בידך שיעור נדוניא ואי עיקר כתובה ותוס' אני קודם לגבות משו' נעיל' דלת מי אמרינן כי היכי דמלוה מצי למימר סיטראי נינהו נהי דהתם איכא מגו דהא לא יהיב ליה בפני עדים מ"מ יד המלוה על העליונה לומר מצד חוב זה קבלתים אעפ"י שהלוה אינו נותנו אלא משום חוב זה כדמוכח מעובדא דאבימי בפ' הכותב וכמ"ש הר"ן ז"ל שם ועוד ממה שכת' הטו' סי' מ"ג והוא מס' התרומות דכשהלוה מודה בשתי ההלואו' ונתן לו מנ' בסת' ומלוה רוצה לחשוב בפרעון חוב פירוש שאין לו בה ערב והלו' אומ' לא כי אלא לאותה שיש בה ערב נתתי אין שומעין ללוה הכא נמי נכסוהו דאינש אינון ערבין ליה ובנצ"ב יש לה ערבין ובעיקר כתובה ותו' אין לה.

י״גונראה דנהי דלגבי לוה יפה כחו של מלוה לתפוס בחוב שהוא רוצ' דלא גרע מאילו תפס נכסיו ואף זה אין הערב יכול לומר לו זה שתפסת בעד מה שנתערבתי לו הוא לפי שיש ביד המלוה למשכנו בכל ענין שאם בא לב"ד שיתפסו לו בעד חובו תופסין לו לכתחלה ואפי' ערב עומד וצווח שיתפו' בעד חובו ואפי' החייב עצמו או' כן אין שומעים להם והיינו דיהיב טעמא הר"ן ז"ל משום דעבד לוה וכו' אבל לגבי ב"ח אחר שאם היו ב"ד מגבי' להם היו מקדימין לב"ח לא כל הימנו לומ' בעד תו' תפסתי כל שלא היה שם פרעון גמור דמאן שם לה וכיון שעיקר הדין היינו משו' דבב"ח שייך נעיל' דלת ובאשה לא שייך כשאנו מגבי' שביד' לנצ"ב שלה אין כאן נעילת דלת וכ"ש אם מה שביד' הם נצ"ב שהכניס' לו דהו"ל כאפותיקי מפורש כדכת' הריב"ש סי' ק' והובאה בב"י סי' פ"ח.

י״דואכתי איכא למיד' בהני חובו' שאצל אחרי' אי חשבי' להו ראוי לגבי אש' דתנן בפ' יש' בכו' אין הבכו' נוטל פי שני' בשבח ולא בראוי כבמוחז' וכן האשה וכו' ומתני' היא בפ' הכותב מי שמת והיה לו מלוה ופקדון ביד אחרים ינתנו לכושל שבהם ומפ' לכתובת אשה משום חינא והק' בתוס' והתנן בפרק יש בכור דאין האשה נוטלת בראוי ומלו' חשבי לה רבנן ראוי וצריך לחלק דוקא גבי בכור חשיבא מלוה ראוי ולא לכתובת אשה וכ"כ בתו' פ' מי שמת דלגבי בעל ובכו' חשיבה מלוה ראוי לגבי כתובת אשה חשיבא מוחזק' כדתנן בהכותב מי שמת וכו' ומיהו ראיה זו הרא"ש הביא' בהל' ודחי לה דאינ' ראי' דלעולם אם גבו היתומים את המלו' אינו גובה מהם משום דהוי ראוי אבל בעוד שלא גבו יפ' כח' לגבות אעפ"י שהוא ראוי כי היכי דיפ' כח' לגבות ממטלטלי דיתמי קודם שהגיעו לידן ומ"מ הו' ז"ל קיימה מההוא דפ' האשה שנפלו הרי שהיה נושה באחיו מנה וכו'.

ט״ואלא שמצאתי בתשובת מהר"ם ז"ל סי' ע"ד והביאה במרדכי בשם רבי' שמואל מרוטנבורק דבזמן הזה האשה קודמת לגבות מן הפקדון אבל מן המלוה אינה גובה כדפסק הלכתא בפרק יש נוחלין אין הבכור נוטל פי שנים במלוה דהו"ל ראוי ואשה גרועה כראמרינן התם מקולי כתובה שאנו כאן וכו' ע"כ הרי מתשובה זו מוכח דאשה אינו גובה לגמרי ממלוה ומשנתינו בפ' הכותב צריך להעמידה מפני שלא באת ליד היורשים כמי שהעמידה הרא"ש ז"ל ובסי' קל"ה כת' מהר"ם ומ"ש לפי תקנ' הגאוני' אם אשה גובה כתובתה ממלוה או לו משו' דהו"ל ראוי כדאמ' ביש נוחלין גבי בכור ובעל אדרבה מדכייל רב פפא בפסק שלו ואין הבעל נוטל בראוי ואין הבכור וכו' ולענין מלוה שביק לבעל ופסק אין הבכור נוטל פי שנים במלוה מכלל דבעל נוטל במלוה דבעל יורש הוי ולוקח הוי דטבא ליה עבדו ליה וכת' עוד ומעשה דומ' לנ"ד מההוא דהכותב מי שמת וכו' והי"ל מלוה וכו' דגבי' ממלו' והואיל וקדם שעבוד' להלואתו ואותה מלוה היו משועבדי' לה מתקנ' הגאו' בעוד' בעין וכי מפני שהלוו' אח"כ משוי להו ראוי והתם נמי היו משועב' לה לענין תפיס' ע"כ הדא אמרה דדוק' הלוא' שקד' לה שעבוד' מצי גביא משו' דבעוד' בעין משתעבד לה ולא משוי להו ראוי ע"י הלוא' ואע"ג דלגבי בכור לא אמרי' הכי היינו דבכור לית שעבוד בנכסי אבל אשה שיש לה שעבוד נכסי שעבוד' לא פק' אבל קדמה הלואה לשעבוד כגון מלוה שהיתה בשעה שנשאת חשיב' ראוי ולא גביה מינה ובהכי מתרצ' שפיר מתני' דפרק הכותב וכן ברייתא דפרק האשה שנפלו דמשמע דגובה מן החוב והיינו בחוב שקדמה להו שעבודא ומעתה יש להעמיד אותה תשובה שבסימן ע"ד שפסק שאין האשה גובה מן המלוה דהיינו במלוה שקדמה לשעבודא שלא יהיו חולקות זו על זו.

ט״זובכל ענין נ"ל אפילו בדברים שאין בהם דין קדימה דקי"ל יחלוקו וגם לענין עיקר כתובה ותוס' דיהבי' ליה לב"ח משום נעילת דלת מ"מ בנ"ד אין כח ב"ד יפה להוציא הפנק' מידה לתתו לב"ח שילך ויגבה דאע"ג דתפיסת הפנקס אינה תפיסה של כלום לזכות בחובות ואפי' אם היה שטר חוב ממש מ"מ קנתה הנייר לצור ע"פ צלוחית ואם תלך היא ותגבה באותו הפנקס שהגוים יתנו לה מפני שמכירין שהיא אלמנתו הרי זו זריזה ונשכרת ואז תזכה בהם מדין תפיס' כיון דקי"ל דבלוה ולוה ואח"כ קנה דמשעב' לשניה' אם קדם הא' זכה ובאשה נמי אם קדמה זכתה ומנא תימרא דמהניא לה תפיס' כה"ג מההיא דאמרי' בהכותב ההיא אתתא דהוי מפקידי גבה מלוג' דשטרי אתו יורשי' קתבעי לה מינה א"ל מחיי' תפסנה להו וכת' התוס' אע"ג דקי"ל דאין אותיות נקנות במסירה ה"מ לקנות החוב אבל לקנות הנייר קני בלא שטר הואיל והיא מוחזקת בו וההיא אתתא לא היתה חוששת אלא להקנות מלוגא דשטרי בלא החוב דע"י כך היתה יכולה לדחוק היורשים שיפרעו מה שהיה חייב לה כמה שלא תחזוק מלוגא דשטרי והוי כמו משכון עכ"ד והשתא דמהניא תפיסה דלאחר מיתה התופס שטרות מהניא לו תפיסתו לגוף הנייר שיוכל לעכבן בידו ואף כאן בפנקס אעפ"י שלא קנתה הנייר והוי כמו אפסדא דחובות שע"י כך תלך ותגבה מהעכו"ם שהדבר ידוע שהעכו' לא יפרעו לשום אדם זולת לאלמנ' באשר היא אשתו ובהיות הפנקס בידה תוציא מהם ותזכה לעצמה:

י״זולענין הסחורות שהלביש לעכו"ם שנשארו בבית ראובן אין ב"ח יכול לגבות מהם שלא היה לו לראובן זכות בהם דאפי' בעיסקא בפלגא מלוה ופלגא פקדון אמרינן להכי קרו ליה עיסקא שאינה נעשית מטלטלים אצל ב"ח אפילו פלג' דמלוה כ"ש בהנ' סחורות דפקדון נינהו ואם העלם העלימו העכו"ם את עיניהם מהם זכו היתומים בהם דחצר' קנתה להם אפי' שלא מדעתם ואם קדמה האלמנה קודם שסלקו העכו"ם את ידם מהנכסים והגביהן או שהוציאן מרשות היתומים מן ההפקר ונוטלתן ונוטלת כתובתה ושלום יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.